תצוה תשפ"ו - הרב יצחק ג'מאל

שבת שלום אנחנו בפרשת תצווה והתורה פותחת את הפרשה בציווי על הדלקת המנורה ואתה תצווה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זה יתזח למעור להעלות נר תמיד מעניין שגם פה הביטוי הוא לעלות נר תמיד וגם בפרשת בעלותך התורה משתמשת בלשון בעלותך את הנרות אל מול פני המנורה ולא בהדקך את הנרות. מסביר רש"י על פי חז"ל שהתורה פה באה להסביר את צורת ההדלקה שתה מדליק עד שתהיה שלבת עולם מאליה. ולשאל את השאלה לכאורה זה פשיטה שככה מדליקים מנורה? כל מי שמדליק נרות יודע שאסור לעזוב את הנר עד שהשלבת תיתפס עד שהאש יתפס בשלבת. למה התורה צריכה לשנות במקום בהדליקך בעלותך בשביל ללמד את המובן מאליו? אמרו חכמים במסכת בבא בטר הרוצה להחקים ידרים הרוצה להעשיר יצפין מי שרוצה חוכמה יפנה עצמו בתפילה מעט לצד דרו מי שרוצה עושר יפנה עצמו בתפילה מעט לצד צפון והגמרא נותנת סימן שכן מנורה בדרום ושולחן בצפון המנורה סמל החוכמה כן רוצה להחקים ידרים המנורה בדרום השולחן סמל האושר סמל השפע לכן אדם שרוצה להעשיר יצפין. אם כן, המנורה היא סמל התורה, סמל הרוח, סמל הערכים ואולי כשאנחנו באים להדליק את המנורה, התורה רומזת מה הצורה הנכונה להעביר את התורה, להעביר את החינוך לילד, לתלמיד, לחניך. ההלכה היא עד שהתהיה שלב את עולם מאליה. ואולי יש בזה שלושה מסלים שאפשר ללמוד. מה הכוונה שתהיה שלבת עולם מאליה? כשאנחנו מלמדים, כשאנחנו מחנכים, אנחנו צריכים לעשות באופן כזה שהשלבת תעלה מאליה. הרבה פעמים התלמיד, כל עוד אנחנו נמצאים בסביבה, הוא שומע לנו. הבן שומע לאבא. כל עוד האבא נמצא כי הוא ירה מהאבא, כי הוא מכבד את האבא, אבל הדברים לא נכנסו אליו פנימה. וכשאבא לא יימצא או כשהילד יהיה מחוץ לישיבה, הוא יעשה מה שהוא חפץ. אבל התורה באה ללמד שהחינוך האמיתי הוא הקניית כלים, הקניית ערכים כאלה שישארו חלק מהילד, שגם כשאנחנו לא נהיה בסביבה הוא ימשיך להעלות את השלבת מעצמו. זה כבר יהיה חלק ממנו כי הוא הבין את הרעיון, הוא הבין את הרוח. וזה עבודה של המחנך, של האבא וגם של החניך, של התלמיד לעשות את החינוך בצורה כזאת של הקניית יסודות. רבי חיים שמעל אבי היה אומר שתלמיד טוב זה לא רק תלמיד שיודע להגיד מה הרב אמר בכל סוגיה אלא מה הרב היה אומר בסוגיה חדשה שהוא לא שמע מהרב כלומר הוא הבין את הדרך חשיבה של הרב דברים נכונים לא רק בלימוד תורה אלא גם בערכים מי שמבין את הדרך של הרב מ מי שהבין את העיקרון אצלו השלבת עורה מאליה אמרו בעלי המוסר על הפסוק לכו בנים שימו לי יראת השם עלמיתכם המבחן הוא לא כשאתם נמצאים בישיבה אלא דווקא כשלכו בנים דווקא כשאתם הולכים ואני לא נמצא בקרבתכם שם המבחן אם אתם יראה השם באמת זה הלקח הראשון לקח שני שאולי משלים את הלקח הזה התורה מלמדת שצריכים להדליק באופן שהשלבת עולה מאליה אבל כשהיא עולה מאליה צריך לעזוב את הנר הרבה פעמים אנחנו מחנכים ואנחנו מעורבים מאוד וקשה קשה לנו להרפות מהילד או מהתלמיד. אנחנו מגיעים לרמת מעורבות שמקשה עלינו להרפות. אבל האמת היא שרק אם נניח ונרפה לפתילה אז הילד יוכל להתפתח עוד יותר טוב. הוא יוכל להוסיף את הפן המיוחד שלו. אנחנו לא יכולים לחיות את החיים שלו. אנחנו צריכים ללמוד לשחרר. אם כן, מצד אחד אי אפשר לשחרר לפני הזמן. השלבת חייבת להידלק מאליה. ומצד שני, כשהגיע הזמן צריך לדעת לשחרר, צריך לתת לילד לפרוס כנפיים בעצמו, כי רק ככה הוא התפתח במיוחדות המיוחדת שלו. אולי ה מסר השלישי, עד שתיה שלבת עולם מאליה, בתחילה קשה להדליק את האש. לא תמיד האש נתפסת בפטילה. צריכים לנסות שוב ושוב להתייגע על כך. אדם לעמל יולד אבל בסוף השלבת עולה מאליה. כלומר הרבה פעמים קשה לנו לחדור ללב התלמיד. קשה לנו להחדיר אהבה בליבו. אנחנו מנסים ולא מצליחים. מנסים ולא מצליחים. אבל בסוף אחרי הרבה מאמץ השלבת עולה מאליה. היגיעה, המאמץ, לא להתייאש מהחינוך, לנסות בכל מיני דרכים עד שמצליחים לחדור לליבו של התלמיד, עד שמצליחים להגיע למצב שהשלבת עולה מליה, שהוא עושה את זה ברצון, שהוא עושה את זה באהבה, נדרש הרבה חוכמה והרבה השקעה מצד המחנך, מצד האבא, הרבה אורך רוח כדי לא להתייאש עד שהוא יצליח לגעת בילד בצורה הנכונה. פסוק אומר וכובי השם יחליפו כוח יעלו עבר כנשרים ירוצו ולא יגעו ילכו ולא יפו לכאורה מה זה הלשון יחליפו כוח אדם אוגר כוח הוא לא מחליף כוח אבל הפירוש הוא שבתחילת הדרך הכוח הוא כוח של יגיעה כוח של החדרת הדברים אצל התלמיד ואחרי זה אותו כוח מתחלף בכוח אחר השלבת כבר עולה מאליה ואז התלמיד משתמש בכוח כוח אחר מחליף את הכוח הראשוני של ההגיעה של העמל ואז הדברים כבר נעשים בשמחה באהבה והכוח הופך לכוח רוחני שהשלבת עולה מאליה העמל והיגיעה הם עיקר המאמץ מצד המחנך