תורת המשפט של הרמב"ם על פי הקוד הסודי שלו | הרב אליהו ליפשיץ, ישיבת מעלה אדומים | כנס אסופות ה-5

[מוזיקה] שלום לכולם טוב יש גם דפים מי שקרוב יכול יותר נוח במצגת מי שרחוק ולא רואה אז יש גם דפים שחולקו אני מווה שיש מספיק לכולם אני רוצה דבר ראשון להסביר את הנושא הוא לא כל כך מובן ויש רק מילה אחת בנושא שמבינים אותה זה הרמבם אבל בסוף תראו שגם את זה לא מבינים אבל א אני רוצה להסביר את את הנושא דבר ראשון מה זה תורת המשפט אז כל הכנס הזה נקרא תורת המשפט אבל ה אני מתכוון למשהו קצת אחר ממה שהתכוונו בשם של הכנס בעצם יותר מדויק היה לכנס לקרוא תורת המשפטים ו אלו המשפטים אשר תשים לפניהם אני רוצה לעסוק על התורה של המשפט איך שופטים עכשיו גם המושג הזה של תורת המשפט איך שופטים זה מושג רחב ואני מצטמצם בנושא הזה לא איך שופטים זה שאלה כללית איך בית דין מכריעים בממון שיש לו ספק יש מקומות שהדין ברור בסדר אחד א אחד לוה לחברות אז ברור שהוא צריך להחזיר לו את ההלואה אבל מה קורה שאחד אומר הלוותי והשני אומר לא לוויתי אחד אומר לא פרעת והשני אומר כן פראתה אחד אומר מכרתי לך ושני אומר השאלתי לך איך בית דין פוסקים במקרה כזה זה תורת המשפט ובמסגרת הזאת אני הוצאתי עכשיו לאחרונה א ספר נמצא גם פה ב ב ב ב בשולחן של הוצאת מעליות של ישיבת ברכת משה שעוסקת בכללי הכראה בספקות ממון ומה שאני טוען בספר שיש שלוש תפיסות יסוד בראשונים איך מבינים את ההכרעה המשפטית ואחר כך הרבה הרבה דינים שאנחנו מתעסקים בהם מיגו ענינן ובריא ושמע ומוחזק ותקפו כהן והמון נושאים שקשורים לשא הללו נובעות משלוש תפיסות היסוד הללו ואחת התפיסות שבה אני רוצה כרגע להתמקד בשיעור הזה זה תפיסת הרמבם איך הרמבם מבין את את ההכרעה המשפטית את כללי הכראה בספק אבל פה אני רוצה לעמוד על מתודה מיוחדת לנקודה הזאת איך לרוב אנחנו לומדים רמבם מה מה הדרך אנחנו לומדים את הגמרא ואחר כך מסתכלים בעין משפט היום אפילו לא מסתכלים בעין משפט ישר מקליקים בפרויקט השוט ומגיעים להלכה ברמבם ומסתכלים טוב ההלכה הזאת תואמת את הגמרא לא תואמת את את את הגמרא יופי אם זה טועם זה מצוין אם זה לא טועם הרבה פעמים זה לא טועם כל אחד שלמד קצת בשיבה יודע שהרבה פעמים זה לא טועם אז אנחנו מתחילים לחשוב טוב אז איך אנחנו עכשיו מסדרים את ה רה והרמבם א זה המתודה הרגילה נכון ככה ככה לומדים ככה רוב ראשי ישיבות שמעבירים שיעורים על הרמבם זה התהליך שהם עושים ואז מחדשים את החידוש שלהם וחידוש הזה מסבירים את הרמבם אני רוצה להציע מתודה אחרת לגמרי שדבר ראשון לשכוח את הגמרא ראשון לשכח את הגמרא שלומדים רמבם צריך לשכוח את הגמרא שאתה זוכר את הגמרא זה כל מת פ את הגמרא ברמבם דבר ראשון תכוח את הגמרא לא לשכוח באמת שש אמר לך נשכח אסור לשכוח את הגמרא אבל מתודית לשכוח ואז לקרוא מה כתוב ברמבם ולשים לב בדיוק למונחים שלו כי המונחים שבהם הרמבם משתמש הם מאוד מאוד חשובים הם מאוד מאוד משמעותיים והנקודה המרכזית הם עקביים הרמבם כתב את הספר שלו כפו שהוא מעיד החלק זה לפחות מעיד בצורה שלמה ומדוייקת הכתיבה של הרמבם ה שלמה ומדוייקת הרמבם לא נגרר אחר לשון התלמוד חד משמעית אפשר להוכיח את זה באלפי הוכחות הרמבם לא נגרר אחר לשון התלמוד הרמבם מצטט את לשון התלמוד שהוא שלם ומדויק בכל מקום ששון התלמוד להבנתו של הרמבם לא שלם ומדויק הרמבם מנסח את הדברים בצורה אחרת שתהיה שלמה ומדויקת דבר נוסף הכתיבה של הרמבם היא משפטית היא לא ספרותית לא רק בענייני משפט בכל הכתיבה בכל היד החזקה הכתיבה של הרמבם היא משפטית הרמבם הרמבם מנסח את הנוסחים בצורה מדוייקת אין לו תפארת על מליצה ולא שום דבר שמבחינה ספרותית זה יהיה זה יהיה נראה יפה וטוב הרמבם כותב בצורה מדוייקת ולכן צריך לשים לב בדיוק לניסוחים [מוזיקה] אני שם לב זה ברבד לא ברמבם אז תבדקו ותמצאו בפרויקט השוט 206 וה-20 זה לפי הרמבם מדויק שמוסיף עוד מקום שבפרויקט השוט כתוב רק נשבע והוא כותב נשבע אז אז אסור לי להתרחק כן אז אז הרמבם מביא את זה שוב הרבה פעמים בשני ניסוחים שונים ושוב שמתי לב והיום יש לנו פרויקט השוט אז ברגע ששמתי לב הלכתי לבדוק את זה ראיתי שזה נורא מעניין ואני רוצה פה לעמוד איתכם על הנקודה הזאת טוב כיוון שהמחשב רחוק [מוזיקה] ממדי אז אני לא רואה סידר בכל אופן שני הניסוחים סק נפטר פה אתם רואים באותה הלכה הלכה אחרי הלכה בפעם הראשונה אה נשבע שבועה הסק שהניח לה ונפטר ובפעם השנייה הרמבם כותב נשבעת שבועת ס יש פה דיוון בין הבעל ואישה המזונות נתן המזונות אם האישה טובעת את הבעל נשבע הסת ונפטר אם הבעל תועד את האישה היא נשבעת הסת והרמבם לא כתב נפטר נפטרת לא כתב למה למה באותה הלכה טוב רואים אתזה נו בסדר נשת זוי הרמבם כתב נפטר בפעם הראשונה בפעם השנייה הוא כבר לא צריך זה ברור שזה אותו דבר א הוא משנה טוב אז יש לנו מקרה שני ששם הסדר הפוך בהתחלה הוא כותב נשבע הוא שבועת הסד שוב זה תביעת התוספת כתובה אחר כך הוא כותב נשבע הבא לסת התנתה ונפטר טוב אם אתה אומר שזה רק ספרותי אז יותר היה מתאים שבפעם הראשונה הוא מעריך ואחר כך הוא מקצר אבל יש יש עוד דוגמה גם כן נראה שדילגתי אח לא כן בסדר עוד דוגמה לגבי ויכוח בין המוכר לקונה אם הוא קיבל הכסף הגיע אם הקונה קיבל את הכסף ופה יש הבדל איפה הפירות אם הפירות אצל החנוני או הפירות אצל הקונה שאם זה איו היו בשות הלוקח היה נשבע שבועת סת ונפטר ואם היו עדיין ברשות חוני היה נשבע אסת לא כותב פה ונפטר כותב וישארו פירותיו אצלו טוב אז האמת היא שזה לא דוגמה משכנעת לא משכנעת למה כי אם נשבע אסת הלוקח הוא נשבע סת ונפטר ממה הוא נפטר מלשלם נכון הוא נפטר מלשלם אז הכן הרמה אומר נפטר הוא לא צריך לשלם לעומת זאת הכוני הוא לא נפטר מלשלם פשוט משאירים את הפירות אצלו כי הפירות ו אצלו הוא לא היה חייב שום דבר שס נכון אבל למה הבאתי זה בשביל המקור הבא ששם יש לנו דוגמה מעניינת על מתנה שיש עליה לא ברור ממתנת ברי ו מתנת שחי מרה מי צריך להוכיח אז תשימו לב לניסוח של הרמבם על המקבל להביר ראיה שבריא היה זאת אומרת המוכר אומר זה הייתה מנת שכי מרה וכיוון שבראתי אז המתנה חוזרת הקונה אומר לא זה היה מתנת ברי והמתנה חלה אז פוסק הרמבם מכבות הגמרא על המקבל הביא ראיה שברי היה לא מצא ראייה נשבע הנותן שבועת הסת ויפטר ותעמוד הקרקע בחזקת הנותן מה זה למה את הטרחה למה את הפועל הנוסף גם יפטר וגם תעמוד הקרקע בחזקה אתה נותן מקודם שהוא דיבר על החנווני הוא אמר רק נשבע סת ושרו פירותיו אצלו הת הייתי מצפה שגם פה הרמבם יכתוב נשבע סת וי תמוד הקרקע אצלו חזקה אתה נותן למה הוא צריך שנשבע סת ויפטר ותעמוד הקרקע בחזקת הנותן קצת מיותר נכון טוב ואז שוב הלכתי וחקרתי את את כל את כל התופעה הזאת וזה לא היה בכלל לא היה פשוט היייתה לי תזה מסוימת בודק עוד מקרה ועוד הלכה ועוד הלכה בדקתי את כל המקומות שארמ כותב שבעת הסת חילקתי מתי הוא כותב נפטר מתי הוא לא כותב מנפטר בדקתי את כולם אני בודק א 2 ש ארבע חמש ככה בסדר מסתדר עוד דוגמה מסתדר עוד מסתדר כל דוגמה אני שמח שמח ואז פתאום עוד מקרה לא מסתדר עוד מקרה לא מסתדר עוד מקרה לא מסתדר טוב קצת מתחיל לעבד את את הביטחון עצמי ואז אני בעצם משנה את התזה טוב אחרי שאני משנה את התזה אז אני עכשיו צריך לבדוק את הכל מהתחלה כל מה שבדקתי קודם זה לפי זה הקודמת וזהו ואני בודק ובעצם מה שאני רוצה להגיד שהרבה להגיד שיש פה שני יסודות שונים אבל לפני כן לפני שעמוד על הנקודה הזאת אני רוצה לעמוד על ביטוי שלישי שהרב הביא על שבועת אסת ביטוי שלישי אמרנו זה שני הביטויים חלק גדול הוא כותב נשבע סת חלק גדול הוא כותב נשבע סת ונפטר אבל חלק יש לו ביטוח שלישי שלישי אתם רואים את פה מי שמחזיק בדף באות ב' לפניו כותב הרמבם נשבע הסת הרי אין בעל הבית נאמן אל נשבע זה שהכלים בידו שבועת הסת שהכלים אלו לקוחים הם בידו והולך ואני קורא את הרמבם הזה וכמעט שברתי את התקרה מרוב קפיצה מה ההולך הזה עושה פה לאיפה הוא הולך בדיוק לאיפה הוא הולך למה הולך תגיד יפטר תגיד זה אל תגיד כלום זהו טוב הלכתי לחפש ישר א איפה זה עוד מופיע מצאתי שזה מופיע בשלוש מקומות עוד מקום גם כן גם כן נשבע הסת שלא נתל כלום והולך והמקור האחרון ישבה לו בסד שפראו וילך לו זה השלוש מקורות אחרים יש עוד חצי מקור אבל שם לא מדובר על פסיקת הלכה שם מדובר על וויכוח בין שני בעלי הדין אז שמתי את זה בצד שלוש מקומות הרמבם כותב הולך מה פתאום זה לא ספרותי זה לא יכול להיות הרמבם חייב להגיד פה משהו בנקודה הזאת למה פתאום הרמבם משתמש במשהו חריג כל כך לא מתאים לא שייך מה פתאום הרמבם עושה את זה מה הוא רוצה להגיד לנו בנקודה הזאת טוב אז בוא באמת נראה כן את הגמרא שבועות שזה המקור של דין שבועת אסת אה המקור של שבועת אסט כידוע לכולם זה חידוש חידושו של רב נחמן זה לא מופיע במשנה במשנה אין שבועת סת רב רב נחמן חידש שבועת סת הגמרא מביאה א שתי דעות מתי נשבעים שבועת סת הדעה הראשונה שאומרת הגמרא מנה לי בידך אין לך בידי פטור אמר רב נחמן משביעים אותו שבועת סת דה ראשונה בעצם כל תביעה ממונית מחייבת שבועת עסק אדם בא על חברו ברחוב אומר לו תחזיר לי את ה100 שק שלוותי לך אומר החבר לא מכיר אותך אומר רב נחמן נשבעים שבועת סת זה הדעה הראשונה דעה שנייה תרו את הקטע המודגש או במצגת או בדף רב חביבה מתני הסיפה מנהלי בידך אמר לו אין למחר אמר תנה אולין אתתי לך פטור אמר נח מבי משמיים אותו שהוא נסת המקרה השני זה לא אדם שפגש את חברו סתם ברחוב אלא מדובר על מישהו שהלווה לחברו כסף ידוע או בעדים או בדעת בעל דין ועכשיו הם מתווכחים על הפרעון היה פראון או לא היה פראון על זה אומר רב נחמן משב מס אומרת הגמרא מד מתנ הריע מי שאומר שברע שהוא סתם תפס אותו ברחוב משב מסת כל שכן הסיפה כי פה הוא לא סתם אדם ברחוב הוא היה בעל חוב שלו לעומת מיד מדמה הסיפה ברשע לא כי זה סתם אדם ברחוב זה היסוד אני חושב שזה היסוד של הרמבם ולכן הוא בא ואומר אבל צריך להרחיב טיפה את היסוד ולהבין מה שיטת הרמבם שוב אני הלכתי הפוך אני הלכתי מהמילים התחלתי במילים לא התחלתי בסברות התחלתי במיילים הרמבם אומר ויפטר מה זה אומר שיפטר שהוא היה חייב משהו מה הוא היה חייב בשבי להיפטר אתה צריך להיות חייב מה הוא היה חייב התשובה היא היה חייב לטעון היה חייב לטעון זה התשובה הרמבם אני חושב שהוא המקור לביטוי טוען ונטען נכון גמרה ממשיכות טוען ונטען אני לא מכיר לפניו אבל יכול להיות שאני לא מכיר אני לא מכיר קודם אבל זה המקור הרמבם יסוד המערכת המשפטית היא בין טוען לנטען יש טוען ויש נטען אדם בא לחברו וטוען טענה האם נטען חייב לענות לו או לא חייב לענות לו אומר הרמבם תלוי תלוי לפעמים כן לפעמים לא במקרה הראשון שאמרנו בגמרא בא אדם לחברו ואומר לו אלתי לך כסף הוא חייב לענות לו אני לא חייב לך כלום אני לא מכיר אותך לא יודע מי אתה לא חייב לך כלום אני פשוט אומר לך לאבה דברים דיק מפנה את הגב והולך תטבע אותי לבית דין אני עשה אותו דבר בבי דין לא מכיר אותך לא חייב לך כלום אני לא נפתר כי אני לא חייב אבל אם אני בעל דין שלך או אם אתה בעל דין שלי ואתה תובע אותי מנה ומוכיח את המנה ואני טוען פרתי אז אנחנו פוסקים שאבל בית חברו יידים אינו צ בדים אני נאמן לטעון פרתי אני לא צריך להוכיח שפרטי אני נאמן לטעון פרתי אבל אני חייב לטעון פרעתי ובכל מקום שאני חייב לטעון הרמבם אומר ונפטר ממה אני נפטר מחיוב הטענה וכאן יש יסוד חשוב מרכזי לא מוסכם חלק הראשונים מוסכם אבל גם לא כמו הרמבם ולפי הרמ ם יש פה יש פה דין עקרוני המערכת המשפטית זה מערכת של טוען ונטען בית דין לא אמונים להגיע לאמת נשמע מפתיע אבל בית דין לא אמורים להגיע לאמת הם לא נביאים בשביל לדעת מה האמת צריכים להיות נביאים זה לא התפקיד של בידין בידין צריך להכריע בין טוען ונטען ו הכראה בין טוען וטען שניהם טוענים אז שוב אז יש מקומות שאתה בכלל לא צריך להיות ניטען ואז הרמבם שוב לא כותב ונפטר יש מקומות שאתה צריך לטעון ואתה לא צריך להוכיח ויש מקומות שאתה טוען ואתה מפסיד כל מקום לפי ההכרעה שלו אבל הכראה המשפטית היא בין טוען לנטען וזה בעצם מה ש הרמבם פה פוסק בנקודה הזו זאת אומרת יש מקומות שאתה לא חייב לטעון ובמילה אם תגיד איני יודע אתה תהיה פטור יש מקומות שאתה חייב לטעון ותגיד אני יודע אני חייב עכשיו זה הסיבה הרי אנחנו פוסקים שבריא ושמע אין ברי עדיף אם אדם בא לחברו ואומר לו הלו תי לחמנ הוא אומר אני יודע אנחנו פוסקים שהוא פטור למה הוא פטור כי אני לא חייב לטאון אז אני אומר איני יודע אבל בני יודע אעם פרעתיך שו הדוגמה השנייה בגמרא שם אני משלם אם אני אומר אני יודע למה למה אני משלם כי אני חייב ולא טענתי בריא בשביל להיפטר וממילא כיוון שלא טענתי בריא בשביל להיפטר אז אני חייב לשלם עכשיו זה הסיבה שבני יודע אם פרטיך לדעת הרמבם אחרים מפרשים את זה אחרת לדעת הרמבם אני אני חייב לשלם למה כי לא ביצעתי את החיוב שלי לטעון שוב הרמבם פוסק אם נחזור לגמרא הרמבם פוסק כמו הלשנה הראשונה בכל מקרה חיייבים לשווה עסק תמיד חייבים לשוה גם גם אם אתה לא חייב לטעון אתה חייב להישבע אבל הרמבם אומר הלשנה השנייה של הגמרא צמחה מתוך חיוב לטעון זאת אומרת בוא נשאל את עצמנו מה היה כתוב ברמבם שלפני רב נחמן לפני שרב נחמן תיקן שבועת אסת נכון שם לא היה נשבע אסת ונשבע אסת ונפטר שם היה הרמבם כותב הוא טובע אותו ממנו והולך לו והרמבם היה כותב הוא טובע ממנו והוא חייב לטעון ואם הוא יטען ואם הוא יטען הוא יפטר ואם הוא יטען הוא ייפטר אז הרמבם בעצם מפריד פה בין שתי הנקודות הללו שזה נובע זאת אומרת יש מקרים אני עכשיו לא מפרט מה הם המקרים זה ארוך מדי מש לבדוק אבל אני רוצה לראות את העיקרון שבאמת אדם חייב לטעון וא אם הוא לא טוען ואז הרמבם כותב נשבע הסת ונפטר נפטר מהחיוב שלו לטעון ואם הוא לא טוען או טוען שמע שזה אותו דבר אז הוא ישלם ויש מקומות שאיין לו חיוב לטעון הוא יכול להגיד לא רוצה לדבר איתך הוא יכול להגיד לא יודע והוא ייפטר סליחה הוא לא ייפטר והוא לא הוא לא יחייב שום דבר עכשיו למה הרמבם כותב הולך אז אני חושב ולא נסביר כרגע למה זה אני חושב שבשלושת המקומות הללו היה נראה לנו שאני חייב לטעון זה מה שהיה נראה לנו והיינו קוראים את הרמבם ואומרים הרמבם לא כתב כלום היה יצא אמור לכתוב נשבע סת כי אני לא חייב לטעון אבל היינו בואים לרמבם אומרים ה ה המעתיק טעה פה היה צריך להיות ויפטר אז בשביל שלא נחשוב ש ש שהמעסיק טעה כתב הרמבם הולך הולך זה בעצם לא אכפת לו אתה לא מעניין אותי בכלל אני לא צריך להתייחס אליך בכלל אני לא חייב לטאון אז במקומות אין הרבה מקומות כאלה אבל מקומות שהיינו יכולים להתבלבל כי זה היה נראה שכן אני חייב טעון שוב צריך להסביר בכל אחד מהמקומות למה זה כך הרמבם אומר נשמע סת והולך כן עכשיו אני רוצה לעמוד על נקודה אחת שתבינו למה זה למה זה קריטי הנקודה הזאת יש מחלוקת בין קצות לרבנו יונה טוב לא ניסוח מוצח במחלוקת בין קצות לרבנו יונה אבל אני אומר מחלוקת בין קצות לרבנו יונה כי זה מפורש כנראה זה לא רק קצות ורבנו יונה זה קצות עם רמבן כנגד רבנו יונה אבל רמבן זה דיוק ברבנו יונה זה מפורש רבנו יונה טוען שבמתח יודעים כל מטלטלים בחזקת מי שהם תחת ידו מה קורה אדם בא לחברו ואומר לו תחזיר לי את החפץ הזה ש שהשאלתי לך והמחזיק אומר לא יודע לא זוכר לא זוכר מה הדין אה סליחה לא זוכר מה זוכר מה קרה מה הדין אומר רבנו יונה הוא מוחזק הוא לא צריך לטעון טלטלים לא צריכים לטעון קרקעות צריכים לטעון משנה מפורשת נכון כל חזקה שנ טענה אינה חזקה אבל במתל טלים לא צריכים לטעון ככ אומר רבנו יונה רבנו יונה בתחילת חזקת הבתים הקצות בק לג סימן קטן א חולק אומר לו גם מטלטלים וכמו קרקעות חיייבים לטאון מה סובר הרמבם מה סובר הרמבם נו תעיינו ברמבם פה שלפניכם מה הרמבם סובר מי צודק לפי דעת הרמבם רבנו יוד הקצות הקצות שוב בוויכוח ביניהם כותב הרמבם נשבע סת ונפטר אז מה זה אומר נפטר הוא חייב לטעון ואם הוא לא יטען הוא יפסיד עכשיו תבינו מה הרמבם עשה הרמבם בעצם רצה הי רמבם ראה עשה מפעל עצוב שאף אחד בהיסטוריה היהודית לא עשה כזה מפעל אין שום ספר שכולל את כל התורה שבעל פה כולה מתחילתה ועד סופה אין שום ספר לא משנה לא גמרא לא ראשונים לא אחרונים אף אחד הספר היחידי שכולל את כל התורה בעל פה כולה מתחילתה ועד סופה זה משנה תורה לרמבם אין שום ספר אולי פעם יכתב אבל היום אין שום ספר כזה זה הספר יחידי ר רצה את כל התורה כולה לכלול בשפה קצ קצרה בלשון קצרה הרמבם רוע את רבי כמודל שלו לכתוב בצורה קצרה ואז הרמבם אם היה נכנס לכל דבר וכל שיטה אז הוא היה צריך לכתוב קרחים על גבי קרחים על גבי קרחים רמבם רוצה לכתוב בקיצור אז הרמבם שוב מה שאני קורא מחנה הקוד הסודי הרמבם לא חשב שהוא כותב קוד סודי אבל אבל בכל אופן הרמבם רמז על דבריו על פי על פי הלשונות שלו ושוב אנחנו צריכים לעקוב אחרי הלשונות והיום יש לנו כלי שלא היה אף פעם בתקופה בשום תקופה פרויקט השוט כלי עצום והיום קל אתה רואה איזה לשון ואתה ישר בודק איפה זה מופיע ברמבו והולך לבדוק מה המשמעות שלה בכל מקום זה לא עבודה פשוטה אבל בכל אופן העבודה שאנחנו הולכים לעשות ובעצם מתגלה לימוד אחר שוב מה שרמזתי קודם רמבם אחר מתגלה רמבם אחר שבכלל לא עמדנו על הנקודה הזאת אמרתי שפה בשני מקומות הרמבם כותב הולך במקום אחד הוא כותב ילך לו יש לזה הסבר זה בעיניי אני לא רואה הד בנקודה הזאת אבל לאלא אתם תגלו פעם תגיד וואו בכוונה הרמבם אמר פה הוא כתב הולך פה הוא כותב ילך לו בעיניי כרגע זה אותו דבר אין לזה אין לזה משמעות אבל לא יודע אולי אולי גם אתם תפתיעו גם אותי בנקודה הזאת בכל אופן אם מישהו פעם יהיה לו הסבר נקודה הזאת תרים אולי טלפון אני אשמח לשמוע בעיני זה אותו דבר כרגע טוב בוא נע ד על עוד נקודה מאוד מאוד חשובה בדיני ממונות וזה המושג הבסיסי עליו הראיה נכון אנחנו יודעים המוציא מחברו עליו הרעיה א למרבה הפלא לרמבם יש שני מונחים שהוא מתייחס לפעמים הוא כותב עליו הרעיה וכב אומר צריך להביא רעיה יש לזה משמעות תשאלו כל תלמיד חכם נורמלי יגיד לו בצדק כי צריך א טוב אני לא תלמיד חכם אבל אני קצת משוגע אז אני אומר לכם כן אבל כל אדם נורמלי יגיד לא אותו דבר מה זה משנה למה לפעמים ככה לפעמים ככה שוב סגנון ספות לא יודע זה אותו דבר מה זה משנה צריך להביא לרה עליו להביא ראייה טוב אבל ראיתי שהרב לפעמים כותב צריך להביא ראיה והלכתי לבדוק הדבר הראשון גיליתי שזה חיזקת לי שזה לא סתם שמחוץ לדיני ממונות ז אומרת המושג עליו הרעיה מופיע רק בדיני ממונות בסדר יש לכם גם בדף אני מביא לכם פה כמה דוגמאות לזה תמיד לו הראייה מופיע רק בדיני ממונות כ גם בדיני ממונות שנייה סליחה צריך קודם להעביר אותו סליחה כן פה זה לא דיני ממונות פה זה גם כן ביסורי ביאה צריך להעביר ראיה או כן א הנה אבל רציתי את הדוגמה הזאת באותה הלכה נו לא שניה פסתי אתזה שם אה כן כן כאן כתוב בהתחלה על בעל המצר לאויר היה ואחר כך צריך בעל המצר להעביר רעיה באותה הלכה הרמבם משנה פעם אחת כותב עליו הראייה פעם צריך צך להביא ראייה מה ההסבר לזה א טוב שוב שברתי את הראש חיפשתי וחיפשתי וזה וזה כמדומני שההסבר זה כך מה פירוש הביטוי המוצאים מחברו עליו הרעיה מה פירוש הביטוי אז ההבנה הפשוטה שאנחנו תופסים אינטואיטיבית שזו הבנת התוספות א והרבה פעמים סתם דרך אגב גיליתי שהתפיסה אינטואיטיביות שלנו זה תוספות אינטואיטיביות אנחנו חושבים תוספות חינכו אותנו טוב אנחנו חושבים אינטואיטיבית זה תוספות בהרבה מקומות אז מה זה המוציא מחברו עליו הראייה בעצם זה ברירת מחדל זאת אומרת מי צריך להוכיח במקרה שיש לנו ספק מה אנחנו עושים בספק לא עושים כלום למה ברירת המחדל שלנו שה ממון נשאר אצל מי ש ברירת המחדל שהממון נשאר אצל מי שזה אצלו המוצא חברו להוויה זה כלל של ברירת מחדל לדעת הרמבם המושג שמוציא בחברו עלי היה הוא מושג אחר לגמרי זה לא ברירת מחדל זה הכראה חיובית בית המשפט כמו שאמרתי קודם בית הדין לא צריך להיות נביא הוא לא צריך לדעת את האמת השאלה שבית הדין שואל את עצמו על מי נטל הרעיה זה השאלה מה שאלה טובה שאלה טובה אני מקווה שאני אספיק להתייחס לנקודה הזאת שאלה טובה מאוד השאלה על מי נטל הראייה ו ועליו הראייה לרוב זה על המוציא אבל לא תמיד לא תמיד הרמבם כותב על מוציא כותב על הקונה לבי ראייה על הלוקח לוי ראייה עליו הראייה בעצם פירושו נטל הרעיה מול עליו לא שבית דין לא פוסקים בית דין אומרים אנחנו לא יודעים ואנחנו יוצאים החוצה ותשארו לבד בית דין בא ופוסק המוציא מחברו עליו הרעיה נטל הרעיה הוא על המוציא זה פסיקה חיובית וכל מקום שהרב רוצה להגיד עליו הראייה אז רוצה להגיד שזו הפסיקה הוא כותב עליו הרעיה ולכן מחוץ לדיני ממונות אין עליו הרעיה כי אין שם הכרעה אלא מה אם הצורך בראייה זה צורך מקדים לפסיקה זה לא הפסיקה זה צורך מקדים לפסיקה שם כותב הרמבם צריך המוציא חברו עליו הראייה עכשיו הנקודה הזאתי זה קריטית קריטית קריטית ומחילה מכבודם של גאוני עולם גאוני גאונים א גאוני עולם השך וגרה שמבינים הרמבם הרי פוסק שתקפו כהן אין מוציאים מידו ואומרים האחרונים שלפי הרמבם הרמבם מאפשר לתקוף בדיני ממונות ואני הודעתי שוב אני הקטן אל תקבלו אותי יש כיוון שאני נגדי יש אך וגרה תקבלו את מה שהם אומרים לא את מה שאני אומר אבל תורה היא וללמוד אנחנו צריכים וצריכים לשאוף ולא תגורו מבני איש נאמר גם נגד השך והגר אבל זה לא נכון בדעת הרמבם דעת הרמבם הוא הראשון שהכי פחות מאפשר לתקוף הכי פחות מאפשר תקוף הרמבם בעשרות הלכות כותב שאם תקף אין מוציאים מידו עשרות הלכות אבל חוץ משניים זה תמיד בספק הד דינה בספק מציאותי הרמבם בשום מקום לא בשום מקום שני מקומות כן אחד מהם נראה עוד שנייה ורק בשני מקומות הרמבם בוסק ש אם תקף אין מוציאים מידו למה למה זה בדיוק ההסבר וא ראשון לא עושה את האבחנה הדרמטית הזאת בין ספק הד דינה ספק מציאות מה הסיבה זה בדיוק בנקודה הזאת שאמרנו לפי הרמבם עליו הראיה זה הכראה חיובית בית דין מטיל עליך את חובת הראיה אבל זה זה נכון בספק מציאותי מי צריך להוכיח את המציאות המוציא הוא צריך להוכיח את המציאות חובת הריה יש פה פסיקה חיובית שפסוק חובת הריה מוטלת עליו אבל בספיקה ד דינה הוא צריך להוכיח את הדין אתם דיינים לא יודעים אתם רוצים ממני היהודי הפשוט שאני אוכיח את הדין פה אני לא חייב שום דבר פה כיוון שספק אני יכול לתקוף כי אין פה הכרעה אז אני יכול לתקוף בספק הדי דינה בספק מציאותי בספק מציאותי חובת אחיי עליי ולכן לפי הרמבם אי אפשר לתקוף בספק מציאותי לגמרי שוב הפוך מאשר גדולי עולם אומרים ואשוב ואני משוכנע בזה זה נכון כי זה אני מוציא את זה מהרמבם מתוך השפה שלו שוב ואני רוצה להוכיח לכם את זה עכשיו טוב א נדלג על זה שנייה על הנקודה הזאת על המחלוקת הזאת כן הוכחה לדיוק בשון הרמבם א אני מעדיף שלא תסתכלו בדף אלא במצגת א טוב אני גם אקה במצגת שטר שכתוב בו איסטרה 100 מאי או שכתוב פה 100 מאי איסטרה יש סטירה בשטר יש שטר שיש בו סירה מצד אחד כתוב ממי מצד אחד כתוב איסטרה איסטרה רשי אומר זה 96 פרוטות אז כמה הוא חייב 100 פרוטות או 96 יש סתירה אומר הרמבם הלה חכר פחות ש בלשונות ואינו נוטל אלא איסטרה אחת שיד בל השטר לעולם על התחתונה מפני שהוא המוציא מחברו מה ההמשך אה מה ר ההמשך בפני ש מוציאים חברו נו למדתם קצת ועליו הראיה נכון ברור ואינו מוציא אלא בדבר שאיין בו ספק הכם הרמבם שבע תיבות בשביל לא לכתוב עליו הראיה למה שבע תיבות ברור מצים ךב עלב הרעיה זה לאזה לא זה לא סיפ אי זה לא התפלת לו נכון זה מכוון הרמבם לא רצה לכתוב עליו הרעיה למה כי פה מועיל תפיסה לפיכך אם תפס בלונה אין מוצאים בידו אלא ברים ברורה פה מועיל תפיסה כיוון שמועיל תפיסה הרמבם לא היה יכול לכתוב עליו הראייה והקם שבע אותיות וכתב אינו מוציא אלא בדבר שאין בו ספק אי אפשר להגיד שזה מקרי זה לא מקרי זה לא ספרותי ברור שהרמת פה לכל לכל מילה א לכל מילה שהוא הוא כתב אה טוב עכשיו למה באמת למה פה באמת מועיל אני חושב שפה זה מקרה ייחודי תמיד אתה צריך להוכיח את המציאות זאת אומרת המוציא צריך להוכיח את את המציאות פני שרוצה להוציא ממון תוכיח את המציאות אין לך החיה למציאות אז אתה מפסיד גם אם יש טרי וטריי גם אז עליך החובה בסדר יש שני די אומרים כה יש אומרים ככה אז שזה מקרה ייחודי הרי שטר זה עדות אותם עדים אומרים דבר והיפוכו בשטר כתוב דבר והיפוכו זה מקרה ייחודי שלא מול עליך חובת הרעיה ולכן אתה יכול לתקוף ככה כמדומני שצריכים להסביר ברמבם אבל אני חושב שזה בעצם מראה את שיטת הרמבם פה מראה את הדיוק בלשון שזה לא סתם זה לא סתם הדיוק זה זהזה זה זה מבוסס פה הנקודה הזאת דרך אגב גם הביטוי יד בעל השטר לעולם על התחתונה זה המקום היחידי שהרב כותב את זה כך תמיד הרמבם כותב יד בעל השטר על התחתונה זה המקום היחידי שהוא מוסיף לעולם ועוד פעם ב פרויקט השוט זה לא כתוב הם הלכו אחרי הדפוסים אבל ברמבם מדויק כתוב פה לעולם זה המקום היחידי שכתוב שוב אם הרמבם כתב פה ולא כתב במקרים אחרים יש לו סיבה לא משנה כרגע זה לא קשור לשיעור אבל רק אני אומר לכם את זה שתשימו לב עד כמה אה צריכים לדקדק בנקודה הזאת עכשיו זה קריטי בנקודה הזאת וחוזר לשאלה ששאלת על מוחזק רוב הראשונים מבינים שיסוד ההכרעה המשפטית זה מוחזק גם זה צריך להסביר בדיוק מה זה אומר מוחזק אבל זה יסוד ההכרעה משפטית הר גם גם משתמש בביטוי חזקת ממון אבל הוא מבין את המושג הזה אחרת כי לפי הרמבם ולכן רוב הראשונים בעצם אומרים יש מערכת אחת של פסיקה אבל לפי הרמבם יש שתי מערכות שונות בספק בספק מצי אובייקטיבי השאלה על מי חובת הרעיה וזה מה שדיברנו פה ובמקום שאין לנו ספק אובייקטיבי אלא יש טענות זה טוען ככה זה טוען כך שם הרמבם צריך שם לפי הרמבם הפסיקה זה מי צריך הטענה של מי מתקבלת זאת אומרת לדעת הרמבם שוב צריך להסביר את זה להרחיב את הנקודה הזאת זה לא במסגרת החצי דקה שכבר עברתי את הזמן שלי אז אבל לפי הרמבם וזה משנה הרבה הרבה נקודות הרבה קושיות זה מתרץ זה ברמבם ש הרמבם מבין ש שתי מערכות שונות של דיוון שונה מ מרוב הראשונים הראשונים אומרים בעצם יסוד הכראה זה על פי מוחזקות והטענות מלוות את המוחזקות זה התפיסה הבסיסית של רוב הראשונים הרמבם מפרש שבעצם יש לנו שתי מערכות שונות בספק אובייקטיבי השאלה על מי נטל הרעיה ובכל ההלכות הללו הלשון של הרמבם על זה הרעיה על זה הרעיה על זה הרעיה ובספק מקום שאיין ספק ב ב אובייקטיבי אלא ספק נובע מטענות בעלי הדין מה שתוספות כוהלי קדרה ד ממונה אז שם אז שם הנה פה זה לפניכם אז שם ההכרעה היא בין טענות בעלי הדין ושוב יש פה שתי מערכות שונות א בן השגם טענות וגם משהו אוביקטיבי יש יש התנגשות יש התנקש כן כן כן יש התנגשות אתה צודק א אז שנייה אני עוד שתי דקות אגלוש מהזמן הזה פה איזה הלכה כתבתי גם בדף שכר על הפרישה כמעט בהלכה הזאת כמעט הלכתי לקרוא את כל מה שלמדתי אמרתי הכל לא נכון זהו זה ההזדמנות שלי לקבל שכר על הפרישה יש פה שתי הלכות אותו דבר ותסתכלו אבל הניסוחים שונים ברמבם כאן הוא כותב המוציא חברו עליו הרעיה ופה נשבע בן כיתת חפץ שזה לשון של טענות ריבונו של עולם איך יכול להיות אותה הלכה שייכת או לפה או לפה איך הרמבם מביא פעם אחת כזאת פעם אחת כזאת טוב כל המחקר שלי לא שווה צריך לזרוק את הכל הפח זה לא נכון מזל אחד יש לי מזל אחד הרמבם עשה איתי חסד יש פה בהלכה הזאת סתירה פורשת פה הוא כותב נשבע סת ללחוץ שחירות הוא כותב נשבע סת ופה הוא כותב נשבע בנקיטת חפץ כמו שביארנו בשכירות ובשירות הוא כתב הפוך אז הרמבם סותר את עצמו המר גד מישני עומד זה לא המצאה שלי המגדיש אומר שהרב סותר את עצמו אמרתי לעצמי זהו זה הפתרון זה הפתרון ככיוון שיש פה סטירה ואני רוצה ליישב את הסתירה הזאת אז כנראה בלשונות של הרמבם הוא נתן לנו את הפתרון לסתירה לא יכנס עכשיו בדיוק לכל הזה זה לפחות שעה להסביר גם למי שמצוי בסוגיה זה בערך שעה להסביר מה הרמבם רוצה פה בנקודה הזאת אבל שוב זה באמת לא אותה הלכה בדיוק זה יש כאן הבדל קטן אחד הופך לדין כזה ואחד הופך לדין כזה למערכת הזאת אחד למערכת הזאת לכן פה נשבע עס ופה נשבע ס נפטר אבל רק בזה אני מסיים כן שאלת מה קורה במערכות שונות אז תשימו לב גם כן עד כמה הדיוק ברמבם גדול ולפעמים הרמבם כותב על הסוחר להביא ראייה ואם לא הביא בואם לא הביא בעל הבית נשבע הסת ופעם הוא כותב על המזכיר לויר היה או הי שווה באותה הלכה יש לכם פה דוגמה כזאת כזה באותה הלכה הרמבם כותב שני מקרים להביא ראייה ואם לא הביא ראיה ישווה ובשני מקרים יביא ראיה או ישווה אני חושב אני רק רומז כיוון שאד לא הייתי אומר זה בעצם הלכה או זה הלכה של טענות ולכן שני האפשרויות שקולות אחת לשני וזה הלכה של ראיות ולכן תביא ראייה ורק אחר כך בשלב שני אם אין לך רעיה ישווה ס בכל אופן א שוב אני בעצם מבחינתי בשיעור הזה א רציתי להוכיח שני דברים א' שוב של הרמבם יש קוד סודי לא קוד סודי זה רק שם רק שם שיווקי הקוד הסודי אבל תלמידי ברכת משה כבר מכירים את השיגעונות שלי אז א אז זה אבל אבל העיקרון הוא שצריך לשים לב איך הרמבם איך הרמבם תני סוכים שלו וזה נמצא בהרבה מקומות עכשיו אני עוסק בהלכות תענית גם כן הרמבם מדבר על מתריאים ומריעים וזועקים וצועקים וצריך להבין כל הנקודה הזאת אז דבר ראשון ניסיתי לשכנע אתכם שיש קוד סודי שיש לרמבם שפה מדוייקת הוא כותב מדויק וצריכים לשים לב זה עבודה קשה זה לא עבודה קלה לשים לב לדברים הלה אבל תשימו לב זה פותר המון בעיות אחר כך ברמב ומגלים דברים אחרים ומגיעים פה לכל מיני מסקנות חשובות אחר כך גם אם תשכנעו שיש קוד סודי השאלה אם אני עמדתי עליו נכון על הקוד הסודי זה עוד שאלה אבל פה לא אכפת לי אני לא המטרה המטרה זה להבין את הרמבם אז אני מקווה סך הכל עשיתי פה שוב מי שמתעניין וסקרן אז יכול לראות אני כמו שאמרתי קודם כתבתי ספר על כללי החראה בספקות ממון נמצא פה בכנס מי שזה מעניין אותו ולראות את הנקודה הזאת זה זה רק קטע מאוד לא קרי עברתי על כל כל הדוגמאות אח עד רבה ועד רבה בעזרת השם שנגדיל תורה ונדירה