שיעור כללי - רוב בדיני ממונות ובדיני נפשות | הרב גבריאל סרף, ראש הישיבה

[מוזיקה] בסוגיה בדף ג עמוד ב הגמרא אומרת ש שרבי יהושע לומד שבדיני ממנות הולכים אחר הרוב בבית דין בקל וחומר מדיני נפשות מה דיני נפשות דחמיר אמר אמר רחמן מה נזיל בתרובה? דיני ממנות שהם קלים יותר לכל שכן שהולכים אחר הרוב. מכאן הקשו תוספות על אתר בדיבור המתחיל דיני ממונות קושיה חזקה. בגמרא אצלנו מבואר שכולם מסכימים לטמן דפליג שבדיני נפשות בדיני ממונות הולכים אחר הרוב מנה יש בגמרא בבאב בטרא בדף צב עמוד ב ועוד בכמה מקומות בשס מחלוקת בין רב לבין שמואל הגמרא שמה תראו במקור ג' אדם שמוכר שור לחברו ונמצא השור נקחן והקונה התכוון לקנות שור לחרישה. בפועל נמצא שהשור לא מתאים לחרישה, הוא מתאים רק לאכילה, לשחיטה ואכילה, שהוא נקחן. אז יש מחלוקת. רב אמר, הרי זה מקח טעות ויכול הקונה לטבוע את כספו בחזרה או להחזיר את השור. שמואל אמר, יכול לומר לו לשחיטה מחרתי לך. יכול המוכר לומר אני זה אין פה מקח טעות כיוון שלא פירשת לי למה מיועד השור אמרת שור סתמה אז אצלי שור סתמה זה לשחיטה והגמרא מבארת בסופו של דבר מה המחלוקת ביניהם רב אמר איזה מקח טעות בתר רובאזינן ורובא לרדיזב כלומר רוב רוב האנשים קונים שברים לחרישה אז לכן יש כאן מקח טעות כי הולכים בממון אחר הרוב כך אומר רב אז בוודאי ששור סתמה שסתם אדם שרוצה מבקש שור ודאי כוונתו לשור לחרישה אז לכן אם הוא אם המוכר נתן לו שור לשחיטה זה מקח טעות שמואל אמר לך כי הזינה בתרו ביסורה בממונה לא כל מה שהולכים אחר הרוב זה רק בייסורין בממון לא הולכים אחר הרוב לכן יכול המוכר לומר מה פתאום אצלי סתם שור זה שור לשחיטה אז אין כאן מקח טעות אם כן שואלים התוספות מה זאת אומרת איך אפשר להסביר את שיטת שמואל שאין הולכים בממון אחר הרוב. למה לא נלמד קל וחומר? מדיני נפשות? בדיני נפשות הולכים אפילו אפילו בדיני נפשות הולכים אחר הרוב כדי אמר אחה בסוגיה שלנו. אז אומר תוספות ואין לומר דיני נפשות גופו לא אזנבטרובה ברובה דליקמן אלא ברובה דתקמן. אולי כל מה שהולכים בדיני נפשות, כל מה שמצינו שהולכים בדיני נפשות אחר הרוב בסוגיה שלנו זה ברוב דיינים. זה רובדיקן, זה רוב מספרי שנמצא לפנינו שאנחנו יכולים לראות בעינינו. הרוב נמצא לפנינו אנחנו רואים בעינינו שיש כאן רוב מספרי שרוב דיינים מחייבים או רוב מזקים שמה הולכים בנפשות אחר הרוב. אבל מי אמר מה היה הדין ברובה דליט קמן? אם זה רוב שלא נמצא לפנינו, זה לא רוב מספרי. אה אז אומרת הגמרא לא גם בזה מצאנו שהולכים בנפשות אחר הרוב. דה בר פרק בן סורר לקמן בדף סט עמוד א משמ דבכל דוכאזינה ותערו בדני נפשות כגון רוב נשים לתת ילדן כן רוב נשים לתת ילדן זה לא רובה דאיתקמן זה לא איזשהו משהו שנמצא לפנינו ואנחנו יכולים לספור ולומר אלא זה רוב שבטבע בטבע רוב אנשים יולדות לתשעה חודשים אה וגם כן למשל למשל רובדעין שטעו בעיבור הדירכה כן רוב האנשים מתבלבלים לא יודעים לומר אם החודש מעובר או לא מעובר לכן אם הייתה טעות בין העדים זה זה אומר ב' בחודש זה אומר ג' בחודש אנחנו מיישבים את עדותם שהם התכוונו לאותו יום כי רוב האנשים טועים בעיבור הדיירחה כאן זה לא רובדעית הקמן זה רוב שהוא לא נמצא מספרית לפנינו אבל אנחנו יודעים לומר שזה הטבע והמנהג שרוב בני אדם לא בקיים בעיבור הדרכה, רוב נשים מתת ילדן. ובכל זאת רואים בגמרא שגם רוב כזה הולכים א הולכים בו בנפשות. אז אם כן, איך זה שבדיני ממונות, סובר שמואל, אין הולכים בממון אחר הרוב. נלמד קל וחומר מדיני נפשות. מי התוספות ויש לומר וצריך לומר דרובא לרדבנה לא חשיב כי הנחרוה היא לכך לסמכין הנאח רובה בדיני ממונות כלומר מתרצים התוספות ככה עולה מדבריהם שהנחינמי אין חילוק בין דיני ממונות לדיני נפשות גם בדיני ממונות תיאורטית היינו הולכים אחר הרוב גם בדיני ממונות אם זה היה רוב טוב, אם זה היה רוב מעלה. מה ששמואל אמר שברוב הספציפי הזה וכדוגמתו שזה רובה לרדיה, שזה רוב לא מעלה וזה לא רוב חשוב, אז שמה לא סומכים על הרוב הזה בדיני ממונות. זה מה שאמר שמואל. לא בא להגיד שיש כאן איזשהו איזשהו עיקרון, איזשהו חילוק מהותי בדיני רוב, בין דיני ממונות לדיני נפשות. החילוק כאן הוא לא בחילוק יסודי בדין רוב, בדיני ממונות, די נפשות, אלא זה זה חידוש דין, זה דין מיוחד ביחס לסוג הרוב הספציפי הזה שנקרא רובה לרדיה. רובה לרדיה זה רוב שלא חשוב, שלא הולכים אחריו. א לא סומכים על הרוב הזה בדיני ממנות. מה מה הראות? מה החיסרון ברובה לרדיה שהוא לא חשוב שלא הולכים אחריו לא הולכים אחר הרוב הזה? אז יש בעשיו שמתא בשמת הד' פרק ו מביא את הפירוש של הבח בית חדש בחושם משפט סימן רלב שביאר פירוש מעניין הוא אומר למה רובה לרדיה זה לא רוב טוב לא רוב חשוב משום שעל כל אחד שקונה 100 שברים לחרישה 100 אנשים קונים 10 שברים לשחיטה. ככה מסביר ה הבא. כלומר, במילים אחרות, אם נלך אחר רוב השברים הנקנים, כלומר אם נלך אחר המוצר השברים, שזה ה המוצר הנרכש, אז רוב השברים שנמכרים נמכרים לחרישה. אבל אם נלך אחר מספר הקונים אז אדם אחד קונה 100 שברים כי יש לו אני יודע מה לחרוש הרבה לא יודע אבל יש 100 בני אדם שקוראים קונים 10ה שברים בשביל לאכול לא צריכים יותר מ-10ה שברים 10ה שברים ל-100 אנשים זה בסדר אז אם תלך אחר רוב השברים אז באמת רוב השברים נקנים לחרישה אבל זה לא רוב חשוב כיוון שמבחינת מספר הכונים, מספר הכונים של השברים לשחיטה הוא גדול יותר ממספר הכונים לחרישה. אז לכן זה רוב לא חשוב. ככה מסביר הבך. אבל עכשיו שמת לא אומר שזה לא מתיישב בסוגיה שמה בבבטר בדף צב ש שהגמרא משווה את הרוב הזה רובה לרדיה לרובים כן מה רוב של רוב מה רבים של רוב >> רובים רובים רובים בסדר רובים הגמרא משווה את ה את הרוב של רוביה לרדיה לרובים אחרים. מה הם הרובים האחרים? רוב נשים בטולות ניסאות, רוב פרות מתאברות ויולדות ושמה שמה אין לא שייך לפרש כפי שמה רוב הוא רוב נורמלי כבר. כן. האמת היא זה תהיה קושיה גם על הפירוש שעכשיו שמעת אבל תכף נראה. אבל הוא אומר שזה לא משמע מפשט הסוגיה שהרוב הזה של שורה אותה בנקודה הזו שזה רוב שהוא לא מוחלט אמ אבל יש כאן אז אז עכשיו שמעת אתה בעצמו מציע הסבר נוסף שגם הוא בסופו של דבר דרכו אותו בשמת הד' פרק ז' מאותה סיבה שדיברנו לפני כן אבל מה ההצעה שלו מה הראות? מה חיסרון ברובה א לרדיה? אז הוא מביא על פי על פי דברי הרמ"בן בחידושיו לקידוש זה גם בריבה שהוא מביא לקצר בזה. אה יש סוגיה בקידושין בדף נ שעוסקת בדין סבלונות. סבלונות זה מתנות שהחתן נותן לכלה. והגמרא שמה דנה האם חיישינה לסבלונות? כלומר, האם יש לחשוש כשאנחנו רואים שחתן משגר לכלה סבלונות ומתנות, האם יש חשש של קידושים בכך? אז יש מחלוקת בין הראשונים הם הכוונה שהקידושין הם באמצעות הסבלונות או שהסבלונות הם סימן שהיו קידושין וככה מסתבר מרבית הראשונים ככה הסבירו שהחשש הוא שהסבלונות הם סימן לכך שכבר היו קידושים אבל זה תלוי בשאלה מה מנהג המקום האם מנהג המקום שהחתן קודם כל שולח סבלונות לפני הקידושין או שדרך המקום שאין החתן שולח סבלונות לכלה אלא אחר הקידושין. אז יש שמה כמה גרסאות בגמרא. אבל גרסת רבנו חננאל ורבנו יצחק, תראו באמצע הפסקה בד בתוך הרמ"בן רבנו חננאל ורבנו יצחק ז"ל שניהם גורסים לא צריכה דמיאותא מקדשה והדר מסבלה או מסבל ורובה מסבלה והדר מקצ'ה מה עוד דתם עלניושלמיותה כמה שמלן כלומר כל הדין של חישינן לסבלונות נאמר בחייגבנה שרוב האנשים קודם כל רובם מסבל קודם כל שולחים מתנות עוד לפני הקידושין ואם היינו הולכים אחר הרוב לא היינו צריכים לחשוש לקידושין בסבלונות סתם שלא פירשו להדיה מה המטרה של מתן הסבלונות לא היינו צריכים לחשוש שאולי הסבלונות הללו הם באו אחר הקידושים כי רוב האנשים נותנים סבלונות עוד לפני הקידושים אבל יש מיעוטה שנותנים סבלונות רק אחר הקידושים מקדשה מסביר אז מה עודמה לא ניחושל למיותה הייתי אומר למה לנו לחשוש למיעות כמה שמנן שחוששים למות כלומר שאנחנו רואים סבלונות שניתנו בסתמה אנחנו חוששים אולי היו קידושים לפני כן והאישה הזו מקודשת אז שואל הרמבן אה לכאורה שאלה נשאלת למה מה מאיך אתה הייתי לחשוש למיעות הרי בכל התורה כולה אוזני בתרובה אז למה למה לא נחשוש לדבר כזה למי ותמה דמילתא אומר הרמבן משום דהי רוב לו רוב גמור שאינו חיו ואם רצו אין נוהגים כן ואינו דומה למה שאמרו רוב נשים מתעברות ויולדות ומיעוט מפילות שהוא רוב של חיו וטבע אבל רוב מנהג פעמים שאדם נוהג כמנהג המודע וייסור עלשת איש חששו למיעוד הרמבן אומר שהראותה החיסרון ברוב הזה ש רובה דאינשה מסבלה ועדר מקדשה הרוב הזה הוא לא רוב גמור משום שהוא לא רוב שהוא חיוב בטבע כלומר ברוב נשים מתאברות ויולדות אה זה רוב שהוא הוא רוב שהוא חיוב כלומר הוא לא תלוי ברצונו של האדם הוא לא תלוי במנהג בני אדם הוא לא תלוי בטרנדים של הדור הוא רוב שהוא בנוי בטבע האנושי או בטבע הפיזיולוגי זה רוב שאתה לא יכול להתנגד אליו אתה לא יכול להחליט אם אם ללכת כפי כפיו או שלהתנגד לו אין לך דרך אישה לא יכולה להחליט שהיא יולדת לשבעה או יולדת לתשעה כן זה זה כן זה זה רוב שמטבע בטבע כן טבע זה לא דווקא טבע פיזיולוגי, זה יכול להיות גם טבע התנהגות של בני אדם, כמו רוב נשים בטולות ניסאות או רוב א רוב אה רוב אם שטי בעיבור הדיארכה. אז זה רוב שאפשר לומר שזה רוב הטוב כי זה רוב שהוא מחוייב במציאות. מה שאין כן רוב רובה לרדיה זה לא רוב שמחויב במציאות. אף שום דבר לא מחייב אותי לקנות דווקא שור לחרישה ולא לשור לאכילה. זה סתם איזשהיא סטטיסטיקה מזדמנת שעכשיו רוב בני אדם קונים ככה אבל מחר א א יהיה יותר גידול בהייטק אז פחות חקלאות אז גם לא יקנו שור לחרישה אז לכן כן שזה רק מנהג מנהג בני אדם אז זה רוב פחות טוב ככה מסביר הרמבן ככה גם מבאר הרטוה בצורה טיפה יותר ברורה תסתכלו במקור ה בדיוק הוא שואל את השאלה הזו בעיק קה שלך יקמנן כרבנן דלא חישינה למיעוטה אפילו לחומרה אז למה פה אנחנו חוששים חוששים למיעות אומר הריתווה יקלממה דהתמו ברובה דבחיו וטבע שאינו תלוי ברצון כגונאי דקטן וקטנה בגמרא ביבמות קיא שהם חולצים ומייבמים איך אנחנו נותנים לקטן ולקטנה לחלוט וליבם פשת רבי מאיר שמה אולי נחשוש א רבי מאיר יש למו אולי נחשוש לסריז ועילונית איך אתה מאפשר לקטנה בקטן לחלוץ אולי הקטנה אולי אולי שמה זה לא מועיל אולי חשינסרז ללונית ואז חליצה לא מועילה אז א אז ד ומהותה אז לא חיישינן לזה למה כי שמה זה רוב שתלוי בטבע אבל ברוב שתלוי במנהג שאינו חיוב וכל אדם שרוצה יכול לנהוג כמנהג המיעותט ודאי חוששים למיעוד לחומרה. אם זה מוגם זה מיעוד כזה שזה לבחירתו של האדם תלוי ברצונו בבחירתו להתנהג ככמיות אז זה דבר אז זה דבר שהוא רוב לא חזק כיוון שהדבר תלוי בימים שאדם נוהגה כמנהג המט ולכן שמה משום חומר שליש איסור יש את איש אז חששו למיעוט הזה לחשש צבלונות אם כן אה אה א על פי על פי היסוד הזה כן על פי היסוד הזה רוצה זה נחזור לשבש שמתה רוצה שמעת שזה הנקודה של רובה לרד מה שטוספות התכוונו שרובה לרדיה זה רוב לא חשוב ולכן דווקא ברובה לרדיה לא הזינן בממונות אחר הרוב אבל הוא יצויר שיהיה רוב אחר שהוא רוב טוב אז גם בממונות הולכים אחר הרוב ככה יצא לפי התוסות אצלנו. על פי זה ניתן גם להסביר את שיטת התוספות ביומא בדף פה עמוד א'. הגמרא שמה דנה בדין הסופי תינוק שנמצא בעיר אנחנו לא יודעים מי ההורים שלו. אז כתוב שמה כן זה מופיע גם בכתובות טו ביום הפה כתוב שמה אם רוב ישראל ישראל עם רוב קוטים קויטי אם רוב ישראל ישראל למה הלחתה להחזיר לו עבדתו שאם הוא אם רוב ישראל אנחנו דנים לתינוק הזה כישראל ומחזירים לו את העבדה כלומר אם הוא נותן סימנים מחזירים לו את עבדתו אז אה מחצה למחצע אומרת הגמרא ישראל אם יש בדיוק מחצע היהודים מחצע קוטים גם נדינו כישראל למה היא חטה אמר יש לקיש לנזיקי איך דמי הנמד דלקחתור הדידן אתור הדידה אם מדובר שהשור שלנו נגח את השור שלו כן הרי אם הוא גוי אם הוא גוי הילד הזה אז אנחנו פטורים שור של ישראל שנגח שור של אקום פטור לגמרי אז הנה מדנג חתו תורה דידן לתורה דידה ניטריה ונישקול מה פתאום אנחנו נצטרך לשלם לו המוציא מחברו עליו הראיה צריך להביא ראיה שהוא ישראל ונשלם לו אה אומרת הגמרא לא צריכה דנקח אתור הדידה לתור הדידן מדובר שהשור שלו נגח את השור שלנו אז כאן פלגה יהבל חצי צריך לשלם אותו הסופי בעל השור הנוגח צריך לשלם חצי כי גם הנצד שהוא ישראל כמו שהוא טוען אבל ישראל שור טעם חייו וחצי נזק אה אם רצה הטובע הניזק בא לשור הניזק להגיד לו רגע אתה גוי ושור של אקום שנגח שור של ישראל חיה בנזק שלם כל דין תמות ומועדות נאמר אך ורק כיגח שוריש את שורהו רק בישראל נאמר שבתשור טעם מי שלם חצי נזק ומועד נזק שלם אז אם עכשיו ירצה הני ניזק לטבוע את בעל השור האסופי לטבוע אותו להגיד לו תשלם לי שור שלם אז הוא יכול לומר לו הייתי ראיה דלו ישראל אנה הושקול המוציא מחבורה לו הראיה תביא ראיה שאני גוי ואז אני אשלם לך שור שלם אני אשלם לך נזק שלם אבל כל זמן שאתה לא מביא ראיה אז אני ישראל אנה אני טוען שאני יהודי אני ישראל ואני לא חייב לך נזק שלם אז ככה ככה אומרת הגמרא, זה הכוונה מחצע על מחצל. אז תוספות שואלים על אתר, למה הגמרא לא פי את כל האופציות בנושא של ניזיקין? היה אפשר להגיד את כל האופציות, גם רוב רוב קוטים קוטים, רוב ישראל ישראל ומחצע מחרצא. שלושתם הגמרא הייתה יכולה להסביר בלי להביא עוד דינים נוספים. תמ לי דבצל ממר כולו לנזקין אם רוב ישראל ישראל דנקח תורדידן דתור הדידה כלומר אם רוב ישראל רוב האנשים בעיר ישראלים אנחנו דנים אותו כישראל עד כדי כך שאם א א נגחת תור הדידן שורש שלנו לקח את השור שלו אנחנו נצטרך לשלם לו נזק שלם כי הוא ישראל עם שור שלנו סליחה אם שור שלנו נגח שור שלו צחה אז לפי הטם ומועד טעם משלם חצי נזק מועד משלם נז שלם רוב ישראל ישראל מחצה על מחצע ישראל דנקת תורידלתורדידן ואם רוב קוטים קוטים שלם נזק שלם אז הוא יצטרך לשלם לזק שלם אז אומר תוסת ניחה למידוש בכל חד עדיף לגמרא באמת נחינה מהגמרא הייתה יכולה להגיד את זה אבל הגמרא רצתה להגיד חידוש דין שונה לכל לכל א לכל א מצב רוב קוטים רוב ישראל איך מוכח בתוספות שאם רוב העיר ישראלים ואני דן אותו כישראל מכוח זה אז אם ננק את תור הדידן לתור הדידה אז אנחנו דנים אותו כישראל וצריך לשלם לו חצי צין את זה שורתם נשאל את השאלה מה פתאום למה לא נאמר אין הולכים בממון אחר הרוב יאמר השור המזיק לשור לבעל השור הניזק הסופי נכון שרוב ישראל ישראל אבל יש מיעות גויים ובמון אין לוקחים אחר הרוב אזיל איטריד ישראל אתשכול לך תביא רעיה שאתה ישראל אין הולכים במון אחר הרוב למה הגמר הגמרא לא אומרת את זה איך תוסות אומרים דבר כזה שאם רוב ישראל ישראל אז אם נקח את תור הדידן לתור הדידה צריך לשלם לו למה לשלם לו המוציא מחבר על ראיה ובאמת ברמבם תראו במקור ח בהלכות ייסורי ביאה בפרק טו הלכה כו כותב בסוף של הדברים אחרי שהוא מביא את כל הדין של הסופי היה רוב וירעקו מותר להכין לו נבלות היה רובן ישראל מחזירים לו עבדתו כישראל מחצ מחצ מצווה לאחיותו כישראל מפכים עליו תגל בשבת והרי לעניין נזיקי ככל ספק ממון המוציא מחבור עליה אומר שמה המגדמי שעלתר ויש לדקדק ברוב ישראל מה יהיה הדין ברוב ישראל אם נגח שור של ישראל גמור את שורו של הסופי מה יהיה הדין במקרה כזה אם חייב הישראל לשלם לאזה כלל למה הוא לא יגיד לו רגע אולי אתה גוי בכלל שור של ישראל שנגח שור של גוי פטור ומסתברדלו אז באמת אומר המגין משנה באמת הוא לא צריך לשלם אם רוב אפילו ברוב ישראל אם נגח תור הדידה לתור הדידה פטור אשור המזיק למה דעקמנן דלאינן בממונה בתרובה כדימרינן דווקא להחזיר לו עבדה להחזירים לו עבדה כן וכשיו בהחזרת עבדה אין לה מוצא חזקת ממון בה הרי זה לא הוא מודה שזה לא שלו הוא רק מצא את העבדה אז שמה הולכים אחר הרוב להחזיר לו עבדתו אבל לשילום נזקה אפילו ברוב ישראל לא מפקמ ישראל מתנלה דילו לשמואל נזיקן ברובן של ישראל בכל שכן חזרת עבדה אז תוס תרצו את זה שהגמרא העדיפה להביא כל מיני דינים שונים אבל אה מישה אומר לא ככה המגמישה אומר לא ככה אז יוצא זה לפי המגיד משנה שבאמת ברוב ישראל ברוב ישראל באמת לא צריך המזיק שור המזיק לשלם שום דבר לבעל שור הניזה למה כי אין הולכים בממון אחר הרוב אז איך אז איך נסביר את התוספות אצלנו התוספות ביומה בדף פה הה התוספות ביומ פה מוכח להדע שסור מן החינמי שאם רוב ישראל ישראל אז צריך לשלם השור המזיק צריך לשלם לו כאילו ישראל גמור אבל הרי אין הולכים בממון אחר הרוב אבל לפי מה שהתבאר בתוסות אצלנו מיושב כי באמת מה ששמואל אמר שהן הולכים בממון אחר הרום זה לא כלל יסודי כלל מהותי לחלק בין דיני ממון לדיני נפשות אלא זה זה דין ברוב הרוב הזה רובה לרדיה הוא רוב גרוע הוא רוב לא חשוב אז כיוון שהוא רוב לא חשוב ברוב הזה דווקא וכשכמותו שהם אינם רובים חשובים בגלל שהם מנהג ולא טבע שמה אומר שמואל שאין הולכים בממון אחר הרוב אבל אם מדובר על רוב טוב כמו פה שמדובר פה על רובה הסופי זה רוב דעית הקמן כולנו רואים שהרוב ישראל זה רוב טוב במקרה שזה רוב טוב באמת מודה שמואל שהולכים בממון אחר הרוב ולכן כאן הבעל השור המזיק צריך לשלם לבעל שורני זה כעסופי צריך לשם לו נזק הוא לא יכול לומר לו אולי אתה אולי אתה גוי לא רוב ישראל ישראל באמת בקונטס הספקות בכלל ו אות ד' מביא את דברי התומת הדשן בסימן ש יד שכתב בשם גליון התוספות מצא הגליון התוספות שברובה דאיתה קמן מודים תוספות שאזינן בטרו רובה גם בדיני ממונות וזה לכאורה טועם למה ש מה ש מה שהוכחנו כאן מדי ביומהבד פ עמוד א והתק תרומת הדשן אומר שהוא גם מצא בשם הרשבם ורצבה שככה סברו המסקנה של התרומת הדשן היא לא ככה שתמיד לא הולכים בדיני ממונות אחר הרוב אבל אי אפשר להתעלם שיש יש שיטה כזו ווזה שיטה של א כפי שרואה את שיטת תוסות ביומא בדף פ עמוד א' הקושי שיש בהסבר הזה שכפי שאמרתי הקדמתי שעכשיו שמטתא בשמת הד' פרק ז' שואל שגם כן קשה עדיין לומר שרובה לרדיה זה רוב כזה שהוא רוב גרוע ובגלל זה לא הולכים אחריו בשום שהגמרא שמה בבבא בטרה בדף צב כאילו כשהיא דנה בשאלה הזאת האם הולכים בממון מון אחר הרוב ולא הולכים במון אחר הרוב היא מדמה את הרובלי רדיה שעליו נחלקו רב ושמואל היא מדמה את זה לרוב נשים בתולות ניסאות ורוב פרות מתעברות וילדות שזה רוב שהוא רוב בטבע והגמרא משמעה ביניהם משמע שהגמרא לא ראתה בנקודה הזו שזה החילוק בין טבע למנהג בני אדם היא לא ראתה בזה אי זה שראה אותה וזה באמת צריך עיון מהתוסות אצנו אבל כל פנים לאור הדבר הזה צריך לחשוב על כיוון נוסף מעבר לנקודה הזו באמת בתוספות ב בבקמה בדף כז זה תוספות מקביל לתוספות אצלנו אבל תוספות כאילו לקחו כיוון אחר לגמרי בכל הדיון שלהם תראו את התוספות א שמה שמה גם הובת המחלוקת האם הולכים בממון אחר הרוב או לא אז שואל תוספות במקור י תימה מה הטעם אין הולכים בממון אחר הרוב מה הטעם של שיטת שמואל לי תה בקל וחומר מדיני נפשות זה בדיוק אותה שאלה שתוס אצלנו שאלו אבל כדאי ממין פרק דסנדין בדף ג עמוד ב רבי יושיעתי לה בקלח מדיני נפשות מה דיני נפשות איך אמיר אמר רחמ נזיל בתרובה דיני מנות לו כל שכן ואפילו בובדנית קמה נזינה בדיני נפשות בתרובה כד אמר ברסר מורה ותוספות כאן מתלמין מ מת מלמין מלענות על השאלה מה זה שונה מדיני נפשות שהזיין בתר שהזיין בתר רובה תוסת עוברים כאילו להישב מבית דין רוב בבית דין הרי בעצם יש כאן שאלה הייתה צריכה להיות שאלה כפולה כלומר עד שתוספות שואלים למה לא הולכים למה שמואל אומר שאין הולכים במון אחר הרוב מה שמואל לא מודה שבית דין של דיני ממונות כן הולכים אחר הרוב כן זה שאלה שצריכה להתבק זה אולי שאלה יותר יותר בסיסית שצריך לשאול תוספות כאילו תוספות אצלנו התמקדו בשאלה הרי בנפשות גם הולכים אחר הרוב כמו שמצאנו לקמן בדף סט עמוד א' שאין חילוק בין רובדיתקמן לרובדליקמן תמיד הולכים בנפשות אחר הרוב אז למה לא גם לא נלך בממונות החרות? לכאורה היה מתבקש שהטוסות תיקשו מה מדיני ממונות עצמם בבית דין שמה הולכים אחר הרוב מה ישנה שאין הולכים בממון אחר הרוב ברובה לרדיה והולכים אחר הרוב בדיינים אז זה התוספות אצלנו הם ניגשו לענות על השאלה הזו מה החילוק של שמואל שאין הולכים בממון אחר הרוב ברובה לרדיה ברוב בשור שנמצא לקחן וכן הולכים אחר הרוב ברוב דיינים והוא מתעלם מהנקודת הדיון בכלל למה למה מה החילוק שבנפשות כן מצאנו שהולכים אחר הרוב לשאלה הזו הוא הוא מתעלם אז אומר ויש לומר דהתם גבי דיינים שנה דחשים מו דידו כמי שאינו ולקמטמו כממונה בחזקת מראה דבדין מפקמינה אבל לגבי שר ממון די קמיות וחזקה לא אז בתר ובה בגדול מה שתוספות אומרים שכל ההנחה שלא הולכים בממון אחר הרוב מיוסדת על כך שיש הצטרפות של שני דברים מיעותט וחזקה והדבר הזה לא מתקיים בבית דין ככה אומרת בבית דין זה לא מתקיים אבל בשאר ממון שיש יש מיעות וחזקה לא אזן בתה רובה אז כאן אז את השאלה ששאלנו לגבי א א לגבי הנקודה הזו למה התוספות לא לא מתייחסים לנקודה של דיני נפשות בחמירה תוסות עוסקים בבית דין מה החילוק בשמואל שלשיטת שמואל לא הולכים בשאר ממון אחר הרוב ואילו בבית דין כן הולכים בממון אחר הרב אוקיי אז אה מה שכן ניתן לראות מהתוספות אצנו בלא אצלנו התוספות בבקמה שאמת הם לא הלכו בכיוון של התוספות בסנהדרין כן שגם בממון בנחנמי גם בממון הולכים אחר הרוב נכון אלא אם זה רובה לרדיה כיוון שזה רוב לא חשוב אז לא הולכים אחריו אבל אם החינמי אם זה היה רוב חשוב כמו היינו התוסות ביומה אז הולכים בממון אחר הרוב התוספות בבא קמה בדף קז מוכח שהם לא סוברים כמו התוספות בסנהדרין תוספות בבאקמה אומרים מחלקים כבר חילוק יסודי כ תוספות בבקמה אומרים לכאורה התוספות אומרים שאין אין מצב בשאר ממון שהולכים אחר הרוב כרגע בוא נמר ברור שהם לא מחלקים בין סוגי הרובים הם לא באים לומר שרק דווקא רובה לרדיה זה רוב לא חשוב שאין הולכים אחריו אלא אומרים דין כללי מתי הולכים בממון אחר הרוב רק בבית דין בבי דין הולכים אבל בשער בשער ממון דיקמיותה וחזקה לא אז בתה רובה ולכאורה זה לא משנה אם הרוב זה רוב לרדיה או שר רובים לא הולכים במון אחר הרוב כמשהו עקרוני ככה יוצא מדברי התוספות בבקמה בדף כז וכאן צריך להבין א א' מה כוונת התוספות? מה הכוונת התוספות? שאמרו שבביבית דין שנה דחשיב מי דידו כמי שאינו. מה הכוונת התוספות? ודבר נוסף כמו שאמרנו צריך להתייחס למה שתוספות לכאורה לא נדרשו ולא דנו בו. למה במדיני נפשות כן הולכים בממון אחר? כן הולכים אחר הרוב. איזה תוסות כאילו התעלמו. באותו זאת הסבירו שבדיינים מובן למה הולכים הרוב אבל הם לא הסבירו מדוע בנפשות כן מובן שהולכים אחר הרוב לעומת דיני ממונות שלא הולכים אחר הרוב זה את הנקודה הזאת תוספות לא התייחסו וזה נקודה ש שהקונטרס הסבקת בכלל ו וגם עכשיו שמטתה שמה בשמט הד' אה בפרק ח אנחנו נראה בהמשך כן התייחסו כן כן צריך להתייחס לשאלה הזו אז ראשית אני רוצה לפתוח קודם כל אולי בהסבר ראשון שמופיע בקונסקות בכלל ו כלל ו אות מה הפשט שבדיינים חשיב מיעו דידו כמי שאינו מה הכוונה אז הקונס הספקות מביא את דברי המהרם בן חביב בספרו גט פשוט בכלל א' שהפשט הוא ככה שבביבית דין יש דין מיוחד שהמיעוט צריך לבטל את דעתו מפני דעת הרוב. כן. המיוט צריך לבטל את דעתו בבני דעת הרוב. האמת היא שיש רב חיים מפורסם בסימן רכט בכתבים בסטנס שהבעצם הרוב שבית הדין מקבל את כוחו של כל בית הדין מדין רובו ככולו. ככה מחדש הרב חיים מבריס. כמו שיש הלכה של רובו ככולו שאדם ששותה רוב רבעית זה נחשב כאילו רביעית שלמה ואדם ששוחט רוב שני סימנים זה נחשב כשחט את כל הסימנים אז גם בבי דין התחדשה הלכה שכשרוב הדיינים פוסקים לחיוב ולזכות אז ממילא הם נוסעים בכוחם או מגלמים בכוכם את כוחו של כלל בית הדין כאילו כלל בית הדין פסק אז יוצא שהמט לא לא קיים. הוא לא נחשב כדעה לגיטימית בבית הדין. כלומר, בבית הדין אין דעה אחרת מלבד דעת ארוך. הדעה הזו היא כאילו דעת המיעוט בבית הדין היא כמו דעה של שאר חכמים שנמצאים מחוץ לכותלי בית הדין שמוצאים אותם ברחוב. אז הם לא הם לא דעת המיות היא לא דעה לגיטימית שנשמעת בתוך בית הדין משום שהרוב הדיינים רוב הדיינים נושא נושא את כוחו של כלל בית הדין אבל זה חידוש שבמזדמנות אחרת דיברנו וראינו שיש כמה וכמה קושיות על ההסבר הזה אבל זה לא עכשיו הזמן אבל המהרם בן חביב הולך בכיוון אחר לפי רב חיים יוצא שפסק הדין למעשה ניתן על ידי רוב בית הדין בלבד. המיעוט לא שותה בפסק הדין. הוא נחשב כאילו מחוץ לכותלי בית הדין. אבל המארם מרחבים מהשם לא גם המיעוט מיעוט הדיינים הוא שותף ל מצטרף לפסק הדין משום שהוא צריך לבטל את דעתו לדעת הרבים ולהורות כמותם. אז ממילא אומר המרם בלחבים זה מה שהתכונו התוספות כשהם אמרו בתוספות בבא קמה שהם אמרו ששנה גבי אתה גב דני שנה דחשיב מיעוד דידו כמי שאינו מה הפשט חשיב מיעוט דידו כמי שאינו פשוט שאין דעת מיעוט אין גם המיעותט צריך להורות כפסק אז כל כל הסברה של שמואל שאין הולכים בממון אחר הרו רוב כן היא מבוססת על צירוף של שני גורמים דעת המיעותט וחזקת הממון בבית הדין מתקיים רק דבר אחד רק חזקת הממון אבל לא מתקיים מיעוט כי אין אין מיעט אין מיעט אז רק אז כיוון שאין כאן סמוך מיעוטה לחזקה אי אפשר לצרף את המיעוט לחזקה כי אין מיעוט לכן בבית דין הולכים אחר הרוב אבל במה שדיבר שמואל המוכר שור לחברוניצח שמה יש סמוך מיעוטה לחזקה יש מיעוט שקונים שור לשחיטה ויש חזקת הממון של ה של המוכר אז זה סמוך מיוט על החזקה ככה מיישב המרם בן חביב מסביר המרם בביב את דברי התוספות א התוספות בבאקם אבל בקונטוס הסבקות שמה מה האמת היא שזה נושא כל כך רחב שאני קצת מתבייש לדבר על זה אבל אה כאילו צריך לקמוד את כל קונטס הספקות אבל אה אי אפשר בלא כלום אז אה הקודס הסכות מקשה שמה בכלל ו אות ה החידוש של המרם בן חביב לכאורה הוא חידוש מאוד מאוד מרחיק לכת להגיד שה אין מיוט בגלל שהמיעוט צריכים להורות כדעת הרוב מה פתאום הוא אומר מצאנו בבית דין הגדול דבר כזה בזקן דין זקן ממרה בית דין הגדול שאסור למאוט לאורות כדבריהם נגד נגד הרוב שמה בבית דין הגדול שיש הלכה של זקן ממרה שאסור להורות כדי שמה מצאנו שהמיעוט חייב לבטל את דעתו מפני הרוב ולהורות כדברי הרוב אבל א אבל בשאר בתי דינים בהרכבים של ג איפה מצאנו דבר כזה שהמיותט צריך לחזור בו ולהורות כדעת הרוב מה פתאום המיות אוחז בדעתו הוא ממשיך לאחוז בדעתו והוא סבור שהניתבה פטור ולא חייב והוא ממשיך לרחז בדעתו גם אחר הפסק של הרוב אז אם כן ידרקו שלדוכתא אז יוצא שגם בבית דין לכאורה אפשר להגיד סמוך מותה לחזקה אז הדרקו שלדותה מה התכוונו התוסות שאמרו שבביבית דין חשיב המיעוד כמי שאינו א וולא הולכים אחריו. מה מה התכוונות? אז באמת אפשר נראה איך מהמשך מה הקונסות מיישב את זה אבל כאן צריך להתייחס לשאלה הנוספת לפני כן השאלה היא מה ההבדל בין דיני ממונות לדיני נפשות. הסיבה שלא הולכים לא הולכים בנפשות למה בממונות כן אומר שמו שאין הולכים בממון אחר הרוב ובנפשות כן הולכים אחר הרוב וזה תוספות ובבא קמה לא התייחסו לשאלה הזו אומר כותס הספקות וזה כמו שאמרנו זה על פי זה אני נבין יותר את את התירוץ שלו בהמשך אומר קודזק דקות ההבדל ההבדל הוא כך באמת החינמי רוב בדיני ממונות מצאנו שיש לו משמעות אם אין מוחזק כך ראינו לגבי השבת עבדה שהולכים בממון אחר הרוב במקום כזה של המוצא אין לו על המוצא אין חזקת ממון הוא לא הוא מודה שהוא לא בא אליו יש עוד גמרא מפורשת תראו בגמרא בבבטרא הגמרא אומרת רבי במקור יא אמר רבי חנינא רוב וקרוב הולכים אחר הרוב כן רש"י כותב במקור יב אם בא לדבר לפנינו ויש בו להלך אחר הרוב והוא כך ואם תלך בו אחר הקרוב אינו כך הלך אחר הרוב אף על פי אף אגב דתרבו דאורייתא שניהם זה דאורייתא גם רוב וגם קרוב רובה דאורייתא דכתיב אחרי רבים להתות וקובה דאורה את דכתיב ויעיר קרובה לחלל וכולי מה אז הגמרא מקשה מדין שמופיע שם במשנה ניפול דין ניפול גוזל תראו בסוף הקטע ניפול שנמצא בתוך 50 אמה אם נמצא גוזל בתוך 50 אמה לשובח הרי הוא שבא על השובח שואלת הגמרא אף אגב דיקה אחריני דנפש מיניו משמע שגם אם יש בקרבת מקום שובח אם שמכיל יותר יונים נפש שמניו עדיין הולכים אחר הקרוב לא אחר הרוב כיוון שהגוזל נמצא בתוך 50 אמה לשובח א לשובח אחד אז אנחנו דנים שהוא בעל בעל הגוזל למרות שיש שובח אחר שהוא מרוחק טיפה יותר אבל יש בו יותר עיונים אז שואלת הגמרא הנה רואים קושיה על רבי חנינא רבי חנינא אמר שרוב וקרוב הולכים אחר הרוב מיישבת הגמרא בדלקה כלומר אין אין שובח אחר א גדול מה מהשובח הזה ששווים אולי או שאין בכלל כן אז אה אז א מוכח מהגמרא להדיה שהנחינמי אם היה רוב כן אם היה רוב מול קרוב אז היינו הולכים אחר הרוב אז אבל הרי זה דיני ממונות זה דיני ממונות. למה לא נגיד שמי שמוצא את ה מי שמוצא את את ה את הגוזל כן לא יוכל להחזיק אותו? א סליחה למה לא נגיד שהוא יוכל להחזיק אותו בטענה אולי אולי זה לא שלך לא הולכים בממון אחר הרוב רואים מכאן להדיה שאם במקום שאין מאוחזק אין מישהו שטוען שזה שלו מלכתחילה שזה היה שלו מהזו מעולם אז כן הולכים בממון אחר הרוב אז רואים שזה זה לידע בגמרא וזה דין דאורייתא גמור גם בממונות הולכים אחר הרוב אם אין מוכז אז אם כן יוצא שכל מה שהסיבה שלא הולכים בממון אחר הרוב היא נעוצה אך ורק בכך שיש מיעט וחזקת ממון אז אומר כוטספקות מהתה זה מובן כי כל המושג של חזקת ממון הוא שייך אך ורק בדיני ממונות אבל בדיני נפשות לא שייך חזקת ממון זה לא שייך חזקת בעלות בדיני בדיני ממונות בדיני נפשות לא שי חזקת בעלות רק בדיני ממונות שהיה חזקת בעלות זו הסיבה מרקות הספקות שרק בממון נאמר שאין הולכים בממון אחר הרוב אבל בנפשות כן הולכים אחר הרוב יש כאן יש כאן כאילו חילוק מהותי יוצא לפי קונטס הספקות בין רוב בדיני ממונות לרוב בדיני נפשות רוב בדיני ממונות לא הולכים אחר הרוב כי אומרים סמוכמיותה לחזקת הממון ואיטרה לרובה אבל בנפשות אין חזקת ממון, אין חזקת בעלות. מה הפשט אין חזקת בעלות? אז א בקובץ שיעורים בחלק השני בבאורים על השם שמטתא באות כד א כותב שבנפשות בממונות ודאי שיש חזקת ממון וחזקת בעלות אבל בנפשות לא שייך להגיד חזקת בעלות. מה אתה מה אפשר להגיד חזקת בעלות אני באי לי מול הקדוש ברוך הוא אה אני בי אני ביילים על אני ביילים על הנפש שלי מול הקדוש ברוך הוא אז זה הזכיר לי דברי הרדבז יש רדבז תראו ברמבם במקורת ג' בהלכות צנהדר פרק יח הלכה ו כותב הרמבם גזרת הכתוב היא שאין ממיתים בידים ולא מלכים את האדם בהודעת פיו אם אדם בא ואומר אני מודה שאכלתי אכלתי נבלה. אני מודה לא מלכים אותו על בהודעת פיו. רק אם יש שני עידים. אז אומר הרמבם אה למה שמע נטרפה דעתו בדבר זה. שמע מן העמלים מרי נפש שהוא המחכים למות שתוקעים החרבות בבטנם משליחים עצמם מעל הגגות. אולי הוא באמת הוא רוצה לפגוע בעצמו שמה כך זה יבוא ויאמר דבר שלא עשה כדי שירג אבל מסכם הרמבם ואומר כללו של דבר גזירת מלך היא כלומר איך שלא נסביר את הדברים בסוף צריך להגיד שזה גזירת מלך אז בא רדבס ואומר אפשר קצת לתת קצת טעם לפי שאין נפשו של אדם קניינו אלא קניין הקדוש ברוך הוא הנפש זה לא שלך הנפש היא מופקדת בידך, זה לא שלך. אז אתה לא בא לי ליטול את הנפש. אדם לא בא לי להגיד שהוא הרע כדי שהרגו אותו ולא שהוא רחה כדי שילקו אותו. הוא לא באלים על הדבר הזה. שנאמר הנפשות לי הנה. ילכך לא תועיל דעתו בדבר שאינו שלו. מה שאין כן בממון. הממון באמת מוגדר של האדם. הוא ביילים על הממון אבל הוא לא ביילים על הנפש שלו. ככה מסביר הרדבז. וגם הוא בסופו של דבר אומר הנה הכי שאין אדם רשע להרוג את עצמו כך אין אדם רשע להודות על עצמו שעשה עבירה שחייב על המיטה לפי שאין נפשו קניינו ועם כל זה אני מודה שגזירת מלכו של עולם ואין לערר אז אם כן אולי זה הכוונה של ה של הרבחון וסרמן בקובץ ביאורים עליו שנפשו של האדם זה לא קניינו אז יוצא שבניגוד לדיני ממונות שיש מושג של חזקת חזקת בעלות חזקת ממון בדיני נפשות אין דבר כזה לכן כיוון שאין דבר כזה דיני נפשות לכן אומר הקוטסוד לא קשה קושי הקושיה שטוסות פתחו ושאלו למה בנפשות כן הולכים בממון א למה בנפשות הולכים אחר הרוב ובמון לא הולכים אחר הרוב התשובה היא כי בממונות יש סמוכמיות לחזקת ממון אבל בנפשות אין חזקת בעלות לכן הולכים בנפשות אחר הרוב אבל בשב שמטתא בשמת הד פרק ח כתב שאחיו הלא הוא קונטספקות הקשה קושיה על התירוץ הזה על החילוק הזה מה הקושיה זה נכון שאין בנפשות אין חזקת ממון חזקת בעלות זה אין אבל יש עוד חזקה חזקת הגוף חי שהיא חזקה כמה דמיקרה כן חזקה דמעיקרה מה זה חזקת הגוף בלשון היום המשפטית היו קוראים לזה חזקת חפות אני לא יודע איך אומרים את זה באנגלית מה זה חזקת חפות ח מפשע אה אתם לא יודעים נכון inocסנט אה חזקת חפות הניסנט מה >> לא קח כלומר יש לי חזקת הגוף חזקת הגוף אומרת שאני עכשיו יש לי זכות לחיות אני חי אני צריך להמשיך לחיות מה זאת אומרת יש לי חזקת הגוף יש לי חזקה שהגוף שלי לא חייב מיתה כן זה חזקת חפות מה שהיום כן חזקת חפות עד שלא יוכח שאני חייב מיטה אז אני לא אני לא חייב אז אז נגיד גם פה יש חזקת חפות בסדר אז אני אגיד חזקת חפות תבינו מה אני יש חזקת חפות ונצרף את זה למיוט אז למה הולכים בנפשות אחר אחר ה אחר הרוב למה הולכים נפשות אחר הרוב וזו קושיה עצומה אומר עכשיו שמת אז באמת אה מצאתי בחידושי רב חיים מטלז בכתובות בסימן ט שמיישב אומר אומר יש לחלק ככה יש חילוק יסודי בין דיני נפשות לדיני ממונות בדיני ממונות בעצם החיוב רובץ על נטבע לשלם מה שפסקו לו הוא מחוייב לשלם הניטבא בעצמו מחוייב לשלם מה שבידין כופין אותו בית דין רק מגלים שהוא חייב בעצם בית דין מגלים שהוא חייב וכופין אותו כלומר עוזרים לו במרחאות להוציא את זה לפועל כן את החיוב החיוב מוטל עליו הוא באופן עקרוני ברגע שבד פסקו אז הוא היה צריך צך ללכת ולשלם. אבל בנפשות זה לא ככה. כשבית דין פוסקים גזר דין מוות על הדם. אוקיי? אז עכשיו הוא אומרים לו, "טוב לך עכשיו תשליך את עצמך מהג." לא, זה לא חיוב שמטל עליו. זה חיוב שמטל על בית דין שלוביאר טה הרה מקרבך. כלומר מי שיתגלה לבי דין, תברר לבי דין שאדם שעומד לפנינו אדם רשע, רוצח. נועף, מחלל שבת אז הוא רשר אז בית דין צריכים לקיים בו דין ובער תהרה מכבך זה חיוב שמותל על בית דין זה לא שבי דין עוזרים לנטבע במחאות לקיים את החיוב שלו אז לכן אומר רב חיים מיטלז כל ה כל ה בכלכל ה האפשרות להגיד סמוך מיוטה לחזקה כל דין חזקה להגיד אני מוכזה כל העסק הזה זה רק כאשר החיוב ביסודו הוא חיוב על הניתבה בעצמו אז הניתבה יכול להגיד קים לי כדעת המיוט קים לי אני אני חושב שהמיות הם הצדיקים קים לי כדעת המיוט אז אז אני לא חייב אז כיוון שאני לא חייב בעצמי לשלם לכן בית דין לא יכולים לקוף אותי לשלם מה שאני בעצמי לא הייתי חייב לשלם ללא עזרת הדיינים כלומר אם הדיינים לא היו קופים אותי אז לא הייתי צריך לשלם כי יש סמוך מיוט עלח חזקה. אז לכן שמה באמת לא הולכים בממון אחר הרוב כי יש עמד ממון חזקתו. אה בדיני נפשות אומר רב חיים מיטלז הרי אתה לא צד בכלל אני מכריב הוא לא צד בכלל בסיפור זה דין שעל בית דין בית דין הם צריכים עכשיו לקיים הלכה של הוביארת מקרבך אז במצווה של הוביארת מקרבך אזנן בכל התורה כולה אחר הרוב הולכים אחר הרוב ובית ידים מבחינת המצווה שמוטלת עליהם לקיים דין ומצוות וביארת הרב מכבך זה לא שונה מכל המצוות שבתורה שהולכים אחר הרוב ככה מיישב רב חיים מטלז אבל הייתי רוצה לומר עוד תירוץ אחד עוד תירוץ אחד יש מקום לברר מה היסוד ההלכה של מוכזק שלעמד ממון על חזקתו חזקת ממון מה היסודה של ההלכה הזו האם זה הלכה בדיני ספקות או שזה הלכה של הכראה ופסק. מה הכוונה? כשאנחנו אומרים המוציא מחבור עליו הראיה, מה הפשט בזה? אפשר להגיד שהפשט הוא שזה חוסר פסיקה. כלומר, אם רובן טובע את שמעון ואין לו ראיות, הוא אומר, זה החפץ הזה שלי, אני טובע אותך כך וכך, אבל אין לו ראיות. כן אז אנחנו אומרים המוציא מחברו עליו מה בעצם פסקנו אם שניהם מתווכחים על אותו חפץ ורובן אומר זה שלי אבל הוא לא מביא ראיה הוא אומר זה שלי ושמעון אומר לא זה שלי תביא ראיה אז מה הפשט בזה האם הפשט הוא באמת אנחנו מסופקים למי שייך החפץ הספק הוא אובייקטיבי יש כאן ספק למי שחפץ ככנו אומרים אין בכוחו של הטובע וממילא אין בכוחם של הדיינים לדון כאן פסק ולאחרע בפסק כי אין ראיות. אז בית הדין אומרים אי אפשר להוציא לטובע, סליחה כבודו, אי אפשר להוציא בלי ראיות. אז אין כאן פסיקה אלא יש כאן חוסר אנחנו בכלל לא דנים לא חוסר פסיקה. אין פה בכלל הכראה. אז בעצם במציאות אנחנו נשארים עם ספק למי שחפץ. יש לנו ספק. אז ככה אומרים צריך לשמר את המצב כפי שהוא אי אפשר אי אפשר אי אפשר לדון ולשנות ולהוציא ממון לו ראיות זה צד אחד ובאמת הצד הזה אפשר למצוא לסיוע בדברי השיטה מקובצת בבקמה מו עמוד ב הגמרא שמה אומרת מה המקור לדין של המוציא מחבור עליה אמר רבי שמעון בן נחמני מנמוציא מחבור עליה ממכור את דבש שנאמר מבעל דברים יגש עליהם יגיש ראיה עליהם זה כאן התורה אומרת שצריך להגיש ראיה מתקפל רבשי הלמלקר סברהו דקיבה אז כאב אז בסה מי שכואב לו הוא צריך ללכת לרופא אז המשל הוא שמי שרוצה להוציא ממון עליו מוטל את חובת ההחה אז א אומר התוספות שמה א יש לך שיטה מקובצת שנאמר מבעל על דברים טובע יגיש ראיה עליהם. כלל גדול נתן לנו משה רבנו עליו השלום נשבים זקנים סליחה ואהרון וחור שלא ידינו שימו לב ללשון שלא ידינו שום אפוק כממונה בדעת מחרת וברובה אלא בראיה ומי זה בסופו של דבר זה הרב רבנו יהונתן כלומר רואים בניסוח של דבריו שה הדין של המוציא מחברו על הראיה הוא חוסר פסיקה שלא ידינו שום הפוק ממון. כלומר, אתה לא יכול להוציא ממון. אתה לא יכול להוציא המהות ההגדרה של המוציאים מחבור על הבריאה. זה מהות כאילו ההגדרה היא גדרה שלילית. אין כאן פסיקה מחרת. יש כאן אי אפשר לדון הוצאת ממון ללא הוכחות. בסדר? אבל יש מקום להגיד אחרת בצורה אחרת לגמרי. יש מקום לומר שיש כאן הכראה ופסיקה. דהיינו הדין של המוציא מחבור עליו הראיה מיוסד על כך שזה חזקה שמבררת. כן שאחזה מחזיקים כל שכל מה שתחת ידי אדם הוא שלו. אז יש כאן חזקה שמבררת אשוב זה לא בירור א בסברה. וברור שהסברה לא תמיד אומרת כן אם למשל זה תפיסה קיצור לא תמיד לא תמיד נאמר שמה שנמצא אצל האדם ההיגיון הפשוט אומר שהוא שלו מצד הסברה כן לא תמיד זה יהיה נכון להגיד את זה אבל או לפחות בתורת ודאי בתורת ודאי כן אבל בתורת הנהגה כן כשם שמצאנו חזקה חזקה דמעיקרה שהיא חזקה מבררת אם אדם מסופק אדם טמא מסופק בתבילה שלו האם התבילה שלו עלתה או לא עלתה אז הדין הוא שאם יש ספק מאמין הלכה זקה דמעיקר הוא היה טמא אז הוא נשאר טמא האם זה בירור של המציאות לא זה לא בירור של המציאות במובן הראייתי הנסיבתי אלא זה הנהגה של התורה שאמרה שעד שלא נודע ש שהמציאות והדין דין השתנו אז מעמדים על חזקה דמעיקרה אז גם כאן אפשר להגיד אותו דבר בדין מוכזק התברר שיש הלכה של עד שלא יוכך אחרת מעמידים את הממון על חזק על חזקתו דמעיקרה זה א זה זה אפשרות נוספת באמת יש בקובץ יערות של רבחוןסרמן בסימן ע אות ב רוצה לומר שהשתי שתי ה שני צדדי החקירה הם בעצם היסוד המחלוקת המפורסמת האם תקפו כהן מוציאים מידו או אין מוציאים מידו בגמרא במציאה דו עמוד בגמרא שמה דנה בספק בכור בכור שיש לנו ולד שנולד ויש לנו ספק האם הוא בכור או לא הלך הכהן תקף אותו מיד הישראל האם מוציאים מהכהן מחזירים ליד הישראל אז יש שתי שתי גישות שתי דעות בגמרא ויש מחלוקת ראשונים גדולה קצת אחרי היה שמה אה אז יש מןד אמר שתקפו כהן אין מוציאן אותו מידו מיד התוקף לא מוציאים מיד הכהן להחזיר לישראל ויש כאלה שאומרים תקפו כהן מוציאן אותו מידו מה היסוד המחלוקת אומר רבי אלחונון המחלוקת היא מה גדר של המוציא מחברו עליו הראיה אם גדר המוציא מחברו עליו הראיה כלומר איך מה היה המצב המשפטי איך הוגדר המצב המשפטי כשהספק בכור היה בידיו של הישראל שהוא נולד באדרו מה היה שאז התעורר ספק ובשלב הזה אמרנו המוציא מחבור עליו הראיה והכהן לא יכול להוציא את הספק בכור מיד בעליו הישראל איך הגדרנו את המציאות שמה האם הגדרנו את הספק בכור כשייך לבעלה וישראל בתורת ודאי או שהוא שייך או שהוא רק בתורת ספק הוא נמצא אצל מי שהוא נולד אצלו אז אי אפשר להוציא ממנו בלא ראיה אם נאמר שדין המוציא מחבור עליו הראיה או דין ספק הוא דין בהלכות ספקות אז אם הלך הכהן ותקף הלך הכהן ותקף אז אין מוציאים מידו באיזה עילה איזה באיזה עילה יוציא ישראל יוציא ישראל את הספק בכור מה כהן הרי מאיפה אתה יודע לך עכשיו אתה תביא ראיה מוציא מחברו עליו הראיה עכשיו אני תפ דפוס אתה תביא ראיה אבל אם נאמר שדין המוציא מחברו עליו היה זה דין הכרעה והנהגה כפסק בתורת הנהגה כלומר אבל כפסק בתורת ודאי אז זה שלו זה שייך לישראל אבל ספק בכור מדין המוציא מחבור עליו היה שייך לישראל כיוון שהוא שייך לישראל אז אם תקף הכהן מוציאים אתו מידו דוקא מיד למשל לקידושי אישה מה הדין אם הלך אם הלך א הניתבה הניטבה טובע וניטבה התווכחו על חפץ מסוים למי הוא שייך וית דדים פסקו המוציא מחברו עליו הראיה הלך הניתבה וקידש בחפץ הזה אישה כן האם הוא מקודשת מתורת ודאי או מתורת ספק יכול להיות שזה לא שלו אז הקונטספגות בכלל א' אות ח מסתפק בזה אבל בשער יושר בשער ה פרק ח באמת כותב לפי הצד הזה של החקירה כדבר פשוט שדין המוציא מחבורה עליו הראיה זה דין דין אה דין דין ועדה לכן האישה הזו מקודשת מוודה לגבי התופס הוא כותב שזה ספק אם התופס קידש אבל זה לא ניכנס כרגע אבל לגבי הראשון זה שהתעורר אצלו הספק בראשונה שמה הוא כותב שזה קידושי ועדה באמת בגמרא בקמה בדף מו א הגמרא אומרת שזה סברה כן למה נקרא סברה הוא כן אז לכאורה מה הסברה להגיד שזה יכולה זה לא סברה מה שאנחנו אומרים כרגע מה שאנחנו אומרים כרגע אז רגע מה אנחנו רוצים לומר רוצים לטעון אנחנו רוצים לתון ככה ש בממונות לא הולכים בממון אחר הרוב. למה? למה לא הולכים בח? כי חזקת הממון היא חזקה מכרעת. היא חזקה שהכריעה את המציאות שבאמת זה שייך. החפץ שייך למוחזק. ולכן אין בכוחו של הרוב להוציא ממון מן המוכזק. כי הוכרע לנו שהממון שייך למוחזק. בתורת הנהגה של ודה אבל לכאורה זה סברה זה סברה הרי זה לא סברה זה חידוש זה חידוש של דין זה לא סברה הרי זה סברה הרי אלמלא המוכזק היינו הולכים גם בממון אחר הרוב כמו שראינו בגמרא בבת בכג אז מאיפה המקור לדין הזה אה הרי הגמרא אומרת שמה המקור להמוציא מחברו עליו הראיה סברה אז אני שואל בישלמה בספק השקול שיש שיש ספק 50 50% טוב זה סברה מבעל דברים יגש עליהם זה סברה פשוטה שמי שמנדקאיב לה יוזי לביסיה אבל אם יש רוב ומצאנו שהרוב א בדרך כלל רוב אם אין מוחזק הולכים אחר רוב גם בדיני גם בדיני ממונות הולכים אחרוב בניפול הולכים אחר הרוב יש כוח לרוב בדיני ממונות ככוח ראייתי שיש בכוחו לאחר בדיני ממונות אם אין מוכז אז עכשיו שיש מוכזק אז אתה אומר לא אפילו לא כיוון שיש מוכזק אז זה נידון כהנהגה בתורת ודאי זה סברה לכאורה זה הלכה צריך על זה פסוקים אפשר לומר שמתינחינמי המקור להלכה הזו זה מהפסוק מבעל דברים יגש אליהם זה המקור כלומר גם אחרי שהגמרא אומרת סברהו זה לא שהגמרא לא אומרת, לא חוזרת בה לגמרי מהמקור. רק הגמרא אומרת שבספק השקול באמת זה סברה פשוטה שהמוציא מחברו עליו הראיה מנדקיוז באסיה. אבל כשמדובר על רוב כנגד המוחזקות שמה באמת א שמה באמת היסטור בפסוק באמת ככה כותב הפני יהושע. יש גם רש"י רש"י בגיטין בדף מזו עמוב גם כן כותב מביא ראיה למוציא מחבר עליהם מהפסוק מבעל דברים ניגש עליהם אז אומר הפני יהושע כל מה שאומר כל מה שכתוב בגמרא שהמוציא מחבורה עליו הראיה זה סברה כן זה רק סברה ולא צריך פסוק אומר הפני יהושע זה אך ורק לשיטת רב שרב סובר בגמרא בבת הצדב ב שאין הולכים שהולכים בממון אחר הרוב רב אומר הולכים בממון אחר הרוב אז לפי רב כל ההלכה של המוציא מחבורה עליו הראיה הנמר אך ורק בספק השקול אז בצדק אומרת הגמרא בספק השקול למה לקראה הוא אבל אומר הפני יהושע אבל לשמואל שסובר שהולכים בממון אחר שאין הולכים בממון אחר הרוב אז שמה בוודאי זה לא סברה מה פתאום זה זברה שאין הולכים בממון אחר הרוב זה כל כך פשוט בזברה מה הרי רוב זה דבר חשוב גם בדיני ממונות אז זה חידוש מה המקור לחידוש מבעל דברים יגש אליהם ככה אומר הפני יהושע שמה בבקמה באמת על פי הסברה הזו שיש שיש בדין מוכזק משהו שהוא מעבר לסברה הלכה דין יש סברה מנדקבלה אבל זה נאמר בספק השקול אבל יש עוד דבר מעבר לזה וזה הלכה שאין הולכים בממון אחר הרוב לפי הלכה זו לרק לשיטת שמואל שאין הולכים ממון אחר הרוב וזה הלכה של שיש דין במוחזק דין של בירור כהנהגה בתורת ועדה והכראה אפשר להבין על פי זה א דין מאוד מעניין שמופיע בראשונים לגבי גוי כן הגמרא אומרת ש הגמרא אומרת כן תראו בגמרא בכתובות אותה גמרא שהזכרנו אז תראו במקור יח מחצ מחרצא ישראל למה הלחתה דילי פיקוח אפילו ברוב גויים כישראל והיא לך תוכרוב ישראל וכן להחזיר לו עבדה וכן נזקים זה קשה לנו אפילו רוב גויים מילים עלהו היית לראיה דלב ישראל הוא ושקולו דעה אין הולכים במון אחר הרוב לפוקמון לחזקת מראה כלומר שואל ה שואל הרשבא אפילו אם יש רוב גויים והסופי הזה נידון כגוי מכוח הרוב שרוב גויים עכשיו השור שלו נגח את השור של ישראל כן למה שלא יאמר בעל השור רמזיק מי אמר לכם שאני גוי? תביאו ראיה שלב ישראלננה וישכולו כר אין הולכים בממון אחר הרוב כך שואל הרשמה למה למה למה צריך לשלם למה הסופי למה הסופי צריך לשלם ברוב גויים שיגיד תביאו ראיה שאני לא ישראל אין הולכים בממון אחר ארוג אומר הרשבא ויש לומר דכיוון דמיס פקלן הי גוי ישראל עם רוב גויים כגוי חשמנלה וכיוון דכגוי חשמנלה לת חזקה דממונה דנ כי ממונה בחזקת מראה כלומר כאן יש ספק לגבי עצם העובדה האם הוא ישראל או גוי אז יש לנו כאן ספק לגבי עצם החזקה אם יש לו בכלל חזקה אומר הרשבא על הצד שהוא גוי אין לו בכלל חזקת ממון כך גם כותב הרמבן במקור יט בק אנה מילה קשה דק דגוף דמספקנן ישראל הוא גו עם רוב גויים גוי וכמ דגו לת לחזקה דממונה דנמה כי ממונה בחזקת מראה אז אין לו בכלל חזקת ממון זה לא יכול לומר לכו תביאו ראיה שאני לא ישראל ותיקחו כי המוציא מחברו עליו הראיה לא אדוני כל המוציא מחברו עליו הראיה מיוסד על זה שיש חזקת מון לגוי אין חזקת ממון אז לכן אם יש רוב גויים הוא חייב לשלם כך אומר הרמבן הרשב גם מגיד משנה במקור כותב אבל ברוב עובדי כוכבים חשבין עלי כאקום הוא משלם לזה כשלם כדין שור של אקום שנקח שור של ישראל צריך שלב נזק שלם אומר הקונטספקות בכלל ו אות ד' לא הבנתי אומר אני לא מבין למה מאיפה יוציאו הראשונים שלגוי אין חזקת ממון אה מאיפה מאיפה מה מה מה המקור לדבר הזה לת לגוי אין חזקת ממון אז הקצות החושן ברנח ציב קטן א' כותב לא אז יש רב שימן שאומר שבגלל שבגויים שסתם עם גויים גזלנים. ככה הגמרא בסוכה בדף ל עמוד ב אומרת שלא שייך להגיד אצל גוי חזקה שכל מה שתחתו שלו. אבל בקצות ברנח סקטן א כותב שזה על פי הגמרא בקמה לח שהגמרא אומרת שורו של ישראל שנגח שור של עק של שקנעני פטור במקור כאז הגמרא אומרת למה ממה נפשך אי ראהו דווקא אם מה שכתוב בתורה ראהו זה בדווקא אז גם נגיד דקנעני כי נגח דישראל למה מי נפטר אם התורה מדברת דווקא על שור של ישראל שנגח שור לישראל אז גם תגיד הפוך שאם שור של גוי שנגח ש ישראל יהיה פטור כן ויראול דווקא אפילו דישראל כי נגח דקנני חיב אז למה באמת הדין הוא שאם שור של ישראל נגח שור של קנעני אז הדין הוא פטור ואם שור של קנעני נגח שור של ישראל אז חייב נזק שלם אומר אומרת הגמרא אמר רבי אבר אמר כה עמד וימודד ארץ ראה ויטר גויים ראה שבע מצוות שקיבלו עליהם בני נוח כיוון שלא קיימו עמד והתיר ממונה לישראל רבי יוחנן אמר מאחופי אמר הפרן מפרן הופיע ממונה מישראל אז אומר הגמרא אומרת שגויים נכנסו בכך שהקדוש ברוך הוא התיר ממונם לישראל אוקיי אז לכן אומר הקצות זה המקור לכך שלגוי אין חזקת ממון אין חזקת ממון מה זה היה קנס יכנסו עמד ויתר גויים, עמד והתיר ממונם לישראל. ככה אומר, ככה קצת מציע שזה המקור. אבל התוספות שמה על התר הבינו שזה לא איזשהו עניין כללי שהתורה כאילו הקלה בבעלותם של בבעלותם של גויים על ממונם שלהם. אלא זה דין ספציפי שנאמר אך ורק לגבי שור. שור שנגח. מה שמ דווקא בעניין זה שנגח שור שלנו שור שלהם שמה התיר ממונם שאנחנו עם שור שלנו נגח שור שלהם פטור אם שור שלהם נגח שור שלנו חייב נזק שלם כן ולמדמה בפרק בתגנני אסורניך אבל למדה מותר אז אז קשה בכלל כל גזל מותר טוב לא ניכנס כרגע אבל אבל על כל פנים הקצות אומר הקצות אומר שהתורה הקלה במעמד הבעלות של גוי על ממונו שאין לו חזקת ממון. אבל לכאורה זה עדיין דבר דבר תמוע משום ש רואים לדיה בגמרא בראשונים שכל מה שכל מה שנאמר שלגוי אין חזקת ממון זה נאמר אך ורק ברוב קוטים. כלומר, אם הסופי נולד במקום של רוב קוטים ונתנו לו דין של אנחנו נותנים לו דין של קוטי, כן? לומר שאין כאן אין כאן חזקת ממות בגלל שיש רוב קוטים משמע שאם היה מחצה כן בוא נאמר ככה מה יהיה הדין מה יהיה הדין ב במחצע על מחצע אפשר יהיה להוציא ממון מהקויטי במחצע על מחצע לא משמ רק ברוב רק רוב לא מועיל נכון סליחה סליחה רק ברוב מועילון מהקטי רק ברוב מועילו במכצע לא למה מה החילוק אם נאמר שאין בכלל חזקת ממון לגוי אין לו בכלל חזקת ממון אז מה ההבדל בין רוב למחצע היה צריך להיות הדין שבכל מקום שזה ספק השקול אז אז יהיה דין שיחלוקו הרי אם אף אחד מהצדדים לא מוחזק נכון אז מה עושים במקרה של ספק השקול בממונות אם אף אחד לא מוחזק יחלוקו מוד סוגיות בפרק חזקא אז אה שמה דף לד סוגיות אבוכות אז אז היה צריך להגיד אבל זה לא זה לא מה שאמרו הראשונים הראשונים מתבאר שבמציאות של ספק השקול אז שמה דינו סברה פשוטה מוציאים מחברו עליו הראיה זה נאמר גם בגוי רק במקום כזה שזה רוב שמה שמה אנחנו אומרים שאין לגוי, אין לגוי חזקת ממון דווקא ברוב. כלומר, יש בכוחו של הרוב לקבוע שהוא שהוא ש שאפשר להוציא ממנו ממון. אז מה החילוק? אז רואים מכאן אפשר להגיד לאור מה שאמרנו, אפשר לומר ככה. באמת יש שני דינים במוחזק. יש דין של ספק השקול ויש דין של רוב. בספק השקול על זה אומרת הגמרא מן דקיבזי לביעסיה זה סברה פשוטה לא צריך זה מקור שמי שרוצה להוציא מחברו בספק השקול המוציא מחבור עליו הראיה אבל במקרה שיש רוב לטובת הטובע יש רוב שמה זה כבר לא סברה שמה זה דין שצריך בשבילו חידוש קרא יש פסוק ממה דברים בגלל שלם שהפסוק מחדש שרוב שהוא בעלמה יש לו משקל בדיני הראיות לפסוק הלכה אחר הרוב אם אין מוכזק אבל אם יש מוחזק זה לא מספיק זה חידוש אז אפשר לומר כל מה שנאמר שלגוי אין חזקת ממון זה אך ורק ביחס לחידוש המיוחד של מי בעל דברים מגש עליהם שמה את החידוש הזה שמה אנחנו אומרים שהתורה החשיבה את מעלתה הכשיבה את מעמדו בעלותו של הישראל על ממונו באופן כזה שצריך שרוב אפילו רוב שבעלמה כן מספיק להוציא ללא מוחזק אבל הוא לא מספיק להוציא ממוכזק ישראל אז שמה זה דין מיוחד שנאמר רק בישראל אבל בדין של ספק שקול ושמה זה סברה פשוטה שהמוציא מחבור עליו הראיה וזה נאמר גם בגוי. זה נאמר גם בגוי. אז זה גם כן הוכחה כמו שאמרנו הדין הזה ש אנחנו נאמר ביחס לגוי שאין לו חזקת ממון אך ורק ברוב אבל בספק השקול כן זה הוכחה לקיומם של שני דינים. אשת דעתינה לאחי. אז אפשר ליישב מה ההבדל מה שפתחנו שאלנו שאלה הרי לא אנחנו שאלנו זה ה הקוצסות שאל עכשיו שמעת את הביאים בשבחים למה בממונות אין הולכים בממון אחר הרוב למה כי יש חזקת ממון אז גם בנפשות יש חזקת הגוף אז גם נגיץ מוכמיותה לחזקה אבל לאור מה שאמרנו אז זה מיושב היית טב משום ש משום שדווקא בחזקת ממון דווקא בחזקת ממון התחדש מהפסוק מההלכה המיוחדת הזאת שאפילו רוב לא מספיק להוציא מחזקת ממון כי חזקת ממון זה דין של התורה של הנהגה כאילו הוכרע לנו בדה שזה שלו ואפילו רוב לא מספיק להוציא מהמוחזק אבל כשאנחנו מדברים על חזקת הגוף חזקת חפות. מה זה חזקת חפות? זה חזקה דמיקרה. זה מהדין של הגמרא בחולין י. חזקה דמיקרה היא חזקה שאומרת שעד שלא וברר לי תעמיד אותו על חזקה דמעיקרה. זה חזקה דמיקרה. אוקיי? בחזקה דמעיקרה כן יש ברור שכל ההלכה של חזקה דמעיקרה נאמרה אך ורק בספק השקול. היא לא נאמרה כשיש רוב בגמרא בקידושים בדף פ ונידה יחמ שמה אומרת שאם במקור כג אומרת הגמרא ש תינוק שנמצא בצד העיסה ובצק בידו אז אנחנו לא יודעים אם הוא נגע בעיסא או שלא אז רבי מאיר מטהרה חכמים מתמים למה בדי שדרכו של תינוק לטפח טוב שמה לא יש כמה ביאורים בסוגיה שם נגיד ברור לנו שהוא נגע והוא חתך אבל אנחנו מסופקים אם הוא היה אם הוא היה טמא או טהור אז אומרת הגמרא מהתמד רבי מאיר שמטהר כי כסבר רוב תינוקות מתפחים רוב תינוקות נוגעים בהשפעה ונטמעו בטח משרצים שיש שמה מיעוט לא מתפחים וישא בחזקת טהרה עומדת הסמוך מיאות לחזקה יתרה לרובה לכן רבי מאיר מטהר כי הוא אומר יש מיעות תינוקות שלא מתפחים ועיסא יש לה חזקה טהרה אז סמוך מיוטן חזקה היא תראה לרובה אבל רבנן שמתמים את העיסה מה הם סוברים שמיעות כמדלת דמ ורובא וחזקה רובה עדיף כלומר שיטת חכמים ככה נפסק להלכה שיטת חכמים כשיש רוב וחזקה רובה וחזקה רובה עדיפה למה כי כל הדין של חזקה כאן נאמר אך ורק בספק השקול רק בספק רק שזה 50 50% אין אין דרך לפשות את את המציאות דרך ראיות כי זה 50 50% ספק טבון ספק טב ספק את המת ספק את האור ספק ספק בנויה ספק אשתי ספק זה אז שיש ספק השקול אז אומר המדל חזקה דמיקרה זה הנהגה של התורה שכביכול התבררה לנו המציאות מכוח חזקה ומעיקרה עד שעד שלא נודע שהשתנה לא נשתנה. אבל במקום שיש רוב, רוב לצד אחד אז הרוב הוא אמצעי של בירור. הוא מברר אתם. מה קרה שמה? חזקה לא מבררת. היא אומרת עד שלא יוכח לא השתנה. אבל רוב מברר. אז רובה וחזקה רובה עדיפה. אז אפשר להגיד כל ההלכה של רובה וחזקה רובה עדיין היא נאמרהז אז עוד פעם אז כל זה נאמר רק בחזקה דמיקרה כשיש חזקה דמיקרה הכל החידוש של חזקה שנאמר בתורה בחולין י זה אך ורק בספק השקול אבל כשיש חזקה מול רוב אז רובה וחזקה רובה עדיפה מה שאין כן חזקת ממון בחזקת ממון למקרה שספק השקול צריך בכלל פסוק זה סברה מנדקי יוזבסיה אז ההילכתה המיוחדת מבעל דברים יגש עליהם היא בדיוק נאמרה למקרה שיש רוב היא בדיוק נאמרה על זה שאפילו רוב לא מספיק להוציא מן המוכז שעמד ממון על חזקתו זה דין בירור דין הנהגה בתורת ודאי אפילו כנגד רוב אז לכן זו הסיבה שהולכים בממון אין הולכים בממון אחר הרוב אבל הולכים בנפשות שות אחר הרוב מובן רבותיי עוד פעם זה פשוט בממון בנפשות יש חזקת גוף מצוין אבל כל הכוח של חזקת גוף זה אך ורק למקרה של ספק השקול 50 50% אבל ברגע שיש רוב אז רובה וחזקה רובה עדי הכראת הרוב גוברת על הנהגת חזקה חזקה דמעיקרה אז אין מקום להגיד גם בנפשות יש חזקת הגוף לא זה לא אין לזה שום משקל מול רוב כי רובה וחזקה ד קמה דמיקרה רובה עדיפה כי כל דין חזקה דמעיקרה התחדש בתורה רק בספק השקול אבל בחזקת ממון עד רבה בספק השכולו לא צריך בכלל פסוק בספק השקול בזקלמה זה זברה אומרת הגמרא מה דקיבל זה בסיע כל החידוש שנאמר בדין מוכזה כהנהגה שמבררת זה נאמר בדיוק במקרה שיש רוב אפילו שיש רוב זה לא מספיק שמה נאמר בבעל דברים יגש עלים זה הלכה מיוחדת שאין שום דבר שיכול להוציא ממוחזק אלא עידים וראיה ברורה רוב לא מספיק. דרך אגב, במאמר מוסגר, מי שרוצה טיפה להרחיב על זה, יש מחלוקת בזה בין הקצות ובין הנתיבות. האם דין מוחזק זה חזקה מבררת או שזה חזקה שאיןנה מברר? זה הקצות בלד ציב קטן ה מוכח משם שזה חזקה מבררת אבל הנתיבות שמה בסימן לד סע סף קטן טו וע סעיף קטן ד חולק ואומר לא שדין מוחזק זה לא חזקה מבררת וזה החקירה שחקר עד כאן רבותיי אז עכשיו אז עכשיו עכשיו נבין בממון לא הולכים אחר הרוב כי יש חזקת ממון בנפשות הולכים אחר הרוב כי אין דין מוחזק לא מצד הבעלות אין דין מוחזק וחזקת הגוף שהיא חזקה דמעיקרה זה לא מספיק כי רובה וחזקה רובה עדיפה אבל מה קורה בבית דין בבית דין אומר קונטס וקוד בכלל ו אות ג אומר הקונט סוקות לא לא בבית דין אין משקל לחזקת הממון שלך מתי יש משקל לחזקת ממון של אדם שעומד מולו אה טוב עומד מולו אה אדם שרוצה לקחת ממנו, לתפוס ממנו הוא אז הוא אין לו כוח להוציא ממנו לא ראיות אבל כשאתה עומד מול בית דין הרי בית דין יש להם כוח להוציא מהאדם ממון בית דין יכולים להבקיע ממון מהאדם זה מסמכותם אז אומר הקובץ כסכות כשאדם עומד מול בית דין ככוח ככוח שבא לברר ולהכריע בהלך בדיני ממונות אז אין משקל לחזקת הממון משקל לחזקת הממון זה יהיה מחוץ לכותלי בית הדין אבל בתוך בית הדין כשמבררים את ההלכה אז אין משקל לחזקת הממון אז מבחינת ברגע שנכנסו לבית דין כאילו לאף אחד אין חזקת ממון אז כיוון שאין לאף אחד חזקת ממון אז אי אפשר לסמוך מיעוטה לחזקה יש מיעוט אבל אין חזקת ממון לכן הולכים אחר הראש בדיני ממונות בבית דין בסדר יוצא ככה מחוץ לבית דין לא הולכים בממון אחר הרוב זה שיטת שמואל כי אומרים סמוך מוותה לחזקת הממון יש חזקת ממון אבל בתוך כותלי בית הדין אין משקל לחזקת הממון של הניתבה כי בית דין עלים אלפקו עם ממונה אז משני הפרטים שאנחנו מחוייבים מיעות וחזקה מה נפל החזקה נפלה אז יש לי נשאר מיעוט מה יעזור לי מיאות בלי חזקה אז לכן הולכים בממון אחר הרוב בבית הדין מסיים הקונטוס זכות ואומר כך נראה לי והרועה יבחר אז בוא נבחר משהו אחר אוקיי בוא נבחר לא לא הרוע יבחר לא בוא ניתן אופציה אחרת כדי שיהיה לכם במה לבחור בסדר אז אז נגיד את זה בקצרה אוקיי האמת אפשר ללכת בדרך אחרת לגמרי פשט בתוס בבקמה כז וגם אה לשפוך אור נוסף על כל העסק הזה של רוב בדיני ממונות ודיני נפשות כי עד עכשיו בת ראינו שיש חילוק יסודי ביניהם שבממונות יש חזקת ממון בנפשות אין אין חזקת ממון אז זו הסיבה שבמון לא הולכים אחר הרוב ונפשות כן הולכים אחר הרוב אבל עכשיו נלך לכיוון אחר לגמרי שבאמת אין באמת חילוק מהותי ביניהם והחילוק המהותי באמת בתוך בית הדין ומחוץ לבית הדין זה החילוק המשמעותי ולכן התוסות ובבא קמה בחרו להתעלם לגמרי מהדיון הזה מנפשות כי באמת זה לא הנקודה בסדר אז מה נגיד זה בקצרה יש רמבם תראו במקור כד אומר הרמבם בהלכות סנהדרין פרק כ הלכה א' אין בית דין עונשים בעומד הדעת אלא על פי עידים בראיה ברורה אפילו ראו העידים רודף אחר חברו ויתרו בו והלים עיניהם או שנכנסו אחריו לחורבה נכנסו אחריו מצאו מצאו הרוג ומפרפר והסייף מנתף דם ביד ההורג הועיל ולא ראו בית שיקהו אין בית דין הורגים בדוד זו ועל כיצב זה נאמר ונקי וצדיק אל תהרוג כן צדיק צדיק אם הסייף מטפטף דם הו צדיק אה אבל כבר אמרנו שצדיק זה לא צדיק צדיק אלא זה שהוא מוצדק בדין צדקו בדין וירשו את הרשע הצדיקו את הצדיק אז נקי וצדיק על נקי מה נגיד על נקי הוא לא בדיוק אבל בסדר נקי וצדיק על תהרוג וכן מידשניים שעבד עבודה זרה זה וראו שעבד חמה ויתרע בו וזה ש טוב וכולי אז מה כתוב כאן כתוב כאן בגמרא שב דין לא מענישים אדם בעומד הדעת אלא על פי דין ברעיבר ברורה. אז כתוב כאן ליד השחור לגבי לבן וזה נמד בפסוק נקי וצדיק על תהרוג. אז כתוב כאן שאין הולכים בנפשות אחר הרוב. יש לך רוב יותר גדול מזה שרואים את ה את האדם עם הסייף מטפטף. מה מה מה בדיוק היה יכול להיות שמה שבעצם לא היה שם רצח על הוא התאבד ואחר כך אמר לו לא תשמור לי על הסכין שנייה עד שהוא מה כמה כמה אופציות יש שמה הרי זה זה רוב זה הומדנה ברורה שזה היה רצח וזה לא מספיק עד כתוב כאן שאין הולכים בנפשות אחר הרוב אז זה גמרא ארוכה לקמן בדף לז אז מה זה ששמואל מה זה שתוספות אומרים גמרא בסנהדרין סט שהולכים בנפש פשוט אחר הרוב זה רוב או הומדנה אומדנה זה יותר מרוב מה אז אה מה זה יותר טוב מרוב נשים לתת ילדן ורוב אה רוב הוא בדין שטעו בעיבור הדאיר זה זה רוב יותר טוב מהסכין עם היד אז זה באמת שאלה חזקה מאוד כן אז יש שבשמת את ה בשמת הד' פרק ח אומר ככה באמת צריך להבחין ב באיזה שלב באיזה באיזה שלב או על איזה שלב אנחנו רוצים להיעזר ברוב כדי לברר מה קרה את המציאות באיזה שלב אנחנו מדברים כל מה שנאמר ונקי את צדיק התהרוג שאין בכוחו של הרוב להכריע בדיני נפשות זה כשמדובר על עצם המיסה של הרציחה, המיסה שמחייב אותו מוות. במיסה הזה אתה לא יכול ללכת אחר הרוב. יש צד של אפס פיקח שאולי הוא לא רצח. אומרת התורה, נקי וצדיק, אל תהרוג. אתה לא יכול להרוג אותו. אם יש לך ספק בעצם מיס הרציחה, בעצם מיס העבודה זרה, בעצם המיסה המחייב, אין הולכים בנפשות אחר הרוב. כל מה שנאמר בסוגיה בסנהדרין סט שהולכים אחר הרוב בדיני נפשות זה רוב שקדם למעיסה. זה רוב שעיצב את המציאות לפני המעיסה. הרי מדובר מה למשל בגמראים אה סוקלים ושורפים על החזקות כן אישה איש ואישה תינוק ותינוקת שהגדילו בתוך הבית נסכלים על ידי נשרפים על ידי זה כן לא מפני שבנה ודאי מפני שקרוך אחריה כלומר אם יש לפנינו אישה ש אש קטנה ש א א קטנה שנתקדשה כן כן. איפה זה המופיעה הקטנה שמתקדשה? אני א תקטיז >> מאיפה >> קפה? או הנה הנה כן בת שלוש שנים ויום אחד מתקדשת בביאה מחייבים עליה משום אשת אישה בת שלוש שנים יום אחד שאבא שלה קידש אותה חייבים עליה משום שתיש מוציאים על ההורג אם מישהו בא עליה אשת איש שואלת הגמרא ועמי אמה אילוניתי אולי היא אילונית ואז הקידושין נהיה בטעות והיא לא מקודשת והדת הדאח היא לא קידש אומרת הגמרא אליו דמרינזיל בתרובה ורוב נשים לב האילו נתנינו למה לא אומרים פה ונקי וצדיק אל תהרוג איך אתה הורג את הבן אדם הנועף אולי בכלל לא יש את איש אומר עכשיו שמעת לא כי הרוב בא לפני המיסה הרוב בעצם הכריע כהנהגה שהאישה הזו מוחזקת לנו כאשת איש הקטנה הזו היא מוחזקת לנוכ מבקשת איש לכל התורות, לכל העניינים לא רק לדיני נפשות לכל העניינים גם בדיני ממונות צריך לשלם למזונות וכל הכל שרה קסות כל ההלכות כולם אם הרוב קדם למיסה אז הוא מחזיק את המציאות כפי הרוב ואין חילוק בזה מדיני מונד נפשות כל מה ש אבל אבל אם זה בא לי שאתה מהיסה אם הספק פישת המיסה הרציחה שמה באמת אנחנו אומרים אין הולכים נקי וצדיק על תהרוג ככה מיישב ה ככה מיישב עכשיו שמעת וככה גם נקעת רב קבעגר בחלק א' סימן קז והמלכת חינוך בסימן לד אות ה תירץ על פי זה הוא אומר שזה הדין של סוקלים ושרפים על החזקות איך אנחנו מוצאים להורג איש ואישה אנחנו לא מכירים תינוק ותינוקת שהגדילו בתוך הבית נסכלים זה על זה. למה? יש לך הוכחה שזה זה האבא וזה הבת, זה האמא וזה הבן? יש לך הוכחה? לא. מה הוכחה? שהם הגדילו ביחד. הם כל מי שראה הבין שיש פה בית טריביאלי. אבא, אמא, בן ובת הם חיים כמשפחה. אז כל אחד תופס והיא לוקחת אותו לגן. האמא זה לא האמא שלו. אז לא בדקנו בתעודת זהות, לא עשינו בדיקות DNA. לא צריך בדיקות DNA סוקלים ושורפים על החזקות כי המציאות נקבעת על פי הרוב לפני המיסה לכל העניינים אה מה אמרנו אמרנו מנחת חינוך אה אה עכשיו שמטת אולי לפני כן וואו עכשיו שמטת ב נעזר בדברי הרמבם בהלכות סנהדר בפרק תז הנחה ו רמבם ידוע שאינו צריך שני עדים אלה למלכות אלא בשעת מיסה אבל האיסור עצמו עד אחד יוחז כלומר רואים פה חילוק בין שעת מיסה לקודם מיסא כלומר אם לפני המיסה ראו איזה חתיכה ואמר עד אחד זה חלב אז הוא חזק לנו שזה חלב על צמך עד אחד ואז אם אחר כך יבואו ומישהו ויאכל את החלב אז היתחייב מלכות אז זה לא נקרא שחייבנו מלכות על פי עד אחד כן אם היה פה וד חלב ועד אחד היה מעיד שהוא אכל חלב אז הוא לא היה לוקה. אבל כיוון שהיד אחד העיד לפני המיסה שהחתיכה זו היא חלב, אז הוא חזק לנו שזה חלב. אז עכשיו אם הוא יאכל את החתיכה הזו, זה לא נחשב שהוא לוקה על ידי עדך. הזכרתי את המנחת חינוך. המנחת חינוך מדבר, עוסק בדברי הגמרא לקמה בדף עח. הגמרא אומרת שאם אדם הורג מישהו שהוא גוסס בידי אדם, הכוונה נגיד מישהו הראשון [מוזיקה] דחב לו איזשהו סייף והוא גוסס זה נקרא גוסס בידי אדם בא מישהו אחר לאחר מכן ועשה את המקה בפטיש והרג אותו אז הדין הוא שנחלקו בזה האם הוא חייב או פטור האם מר מדמלה לטרפה ומר מדם אל לגוסס בידי שמיים. אז שואלים תוספות משמע שאותו אחד שעשה אותו גוסס פטור. כל הדיון הוא לגבי השני אבל הראשון שעשה אותו גוסס הוא בוודאי פטור. ככה ככה משמע בגמרא. כן. אז הוא שואל אותו סות למה הוא פטור? הרי רוב גוססים למיטה. אז הראשון היה צריך לחייב אותו במיטה. זה שעשה אותו גסס חייב מיתה או לא? אז באמת אם השני לא היה עוזר לראשון במרחאות אלא היו משאירים אותו ככה אז זה דין של התורה פשוט ש א ואם יקום משענתו ונקרא המכה אז חובשים את המכה בצד ממתינים לראות האם הרוצח האם הנדקר ימות או לא ימות אם הוא ימות אז הורגים את הרוצח אבל כאן בא בא היהודי הזה השני והוא קדם והוא בעצמו רצח אותו גם כן אז עכשיו לא ניתן לברר האם האם הדקירה של הראשון הייתה הורגת אותו או לא אז אז אז לכן הוא פטור כך אומר התוספות שואל המלחת חינוך למה אבל רוב גוססים למיטה למה לא הולכים אחר נפשות למה לא הולכים אחר הרוב בנפשות הולכים אחר הרוב אמרנו גמרא סט למה לא הולכים אחר הרוב והורגים את ה לא אומר המלחתחנו לפי מה שכתב עכשיו שמ תתא ושמת ד' פרק ח מיוש כי כאן הספק הוא לגבי שעת המיסה, לגבי האם הפעולה היא פעולה שהרגה אותו או שלא הרגה אותו. כאן לא הולכים אחר הרוב. מה שהולכים בנפשות אחר הרוב זה רק רוב שקדם למיסא. לא רוב שבא אחר המיסא. כלומר אי אפשר לקבוע על פי רוב שהיה כאן מיסר רציחה. אולי אולי הוא לא היה מת. אולי הוא לא היה מת. על זה נאמר ונקי וצדיק אל תהרוג. איך אתה הורג את הבן אדם הזה? יש 5% שהוא היה חי, היה שורד, אז מי הרוצח האמיתי? השני, לא הראשון. אז איך תהרוג את הראשון? כאן לא הולכים בנפשות אחר הרוב. ככה מנחת חינוך מיישב. אבל כאן נשאלת השאלה יש רמבם הרמב"ם כותב בהלכות א ייסורי ביאה בפרק טו הלכה כז שאם נמצא הסופי בעיר שרובה אפילו בעיר שרובה ישראל שאנחנו נותנים לו דין של ישראל אם הוא קידש אישה אז האישה הזו היא ספקשת איש ובעליה פטור שאין הורגים על הספק. אתם שומעים? כלומר נמצא תינוק בעיר שרובה ישראל. התינוק הזה גדל קידש אישה. אומר הרמב"ם האישה זו היא ספקשת איש. אם יבוא עליה אחד שהוא כמובן לא בעלה אז הוא לא נהרג. למה? כי יכול להיות שהחתן הסופי היה בכלל גוי. ואם הוא גויקידושים לא חלו. אומר הריבד, אבל הרי הולכים בדיני נפשות אחר הרוב. שואל הרב שמ בשער יושר בשער ג' פרק א' והרב שך פה על אתר באביעזרי ה וזה קושיה עצומה. מה זאת אומרת פה? הרוב קדם למיסה. הרי זה רוב קוטים זה כבר כבר בשעה שהוא נולד הוא חזק לנו שהוא יהודי כי רוב ישראל ישראל הו חזק לנו שהוא יהודי. אז איך זה שאנחנו לא מוציאים את ה לא מוצאים אותו לעורג את הנועף? הרי הוא חזק שהוא יהודי. היה פה רוב ישראל וזה רוב שקדם לו מהיסה. שאלה עצומה אבל באמת אפשר ליישב אין זמן על פי תוספות שתה מקובצת במציא דו עמוד ב בשם הראש יש חילוק בין רובדיקמן לרובה דליקמן כן ככה הראש אומר בסוגיית קפץ אחד מן המינויים אם יש תלה אחד שיצא מה יצא מהספירה של המייסר יצא החוצה וקפץ חזרה. אז אז אומרת הגמרא שכולם פטורים כי אנחנו לא יודעים עכשיו לספור לא יודעים לומר שיש כאן עשירי ודאי זה עשירי סופק אולי אחד שנספר הוא אותו אחד שכבר נמנע והוא הוא כבר פטור אז שאלו התוספות שם ב מצד ו' למה לא נגיד ביטול ברוב למה לא נגיד ביטול ברוב שאותו אחד שקפץ אז בסדר קפץ אבל כל דפרש מרופריש כל מי שיוצא עכשיו יצא מהרוב שאינם מינויים אז יש לי פה עשירי ודאי אומר הראש, לא אפילו כי אמרינן כל דפרש מרו בפרש אסירי ספק מקרי אלא שהתורה התירה ספק זה בייסורים כלומר הראש אומר לא זה עדיין יש שם יש עדיין שם של ספק עדיין יש שם של ספק אז רואים מכאן שיש חילוק אז לכאורה אני נשאל את השאלה אז איך איך מוציאים להורג אדם שקילל את אבא שלו שהיקה את אבא שלו אולי זה לא אבא שלו איך יודעים שזה אבא שלו עשינו בדיקתני איך אתה יודע שזה אבא שלך אבי איך אתה יודע אז זה גמרא תגיד לו כתוב בגמרא אתה יודע שאתה אבא שלי כתוב בגמרא בחול א מנה מיד דעמור רבנן זיל בתרובה אז א אומרת הגמרא רובה תקו בכ רבים להתות לא אומרת הגמרא רובה דליטה קמן אז רב מרי אמר אתם ממקה אבי ואמו ואמר אמר רחמן הקטלה לי חושדים לו אביו אלא משמין נזלי בטרובה ורוב בהילות אחרבה זה הסיבה ש נו אז למה לא נגיד אה ונקי וצדיק על תהרוג איך אתה איך הורגים עדיין יש מיות אז לא נוכל בכלל להוציא אדם להורג תירוצו יש חילוק בין רובדית קמן לרובדלת הקמן רובד רובדלית קמן זה הכראה זה חידוש של התורה של אחראה בתורת ודי אבל בובה דליטה קמן זה עדיין יש כאן שם של ספק זו הסיבה שהרמב"ם כותב שאם תינוק שנמצא בעיר שרובה קוטים אז זה רק ספקשת איש ואם מישהו בא עליה היא לא היא לא מתה מת למה כי זה שמה זה רוב קוטים זה רובה דיתה קמה ורובה דיתקמה עדיין יש שם של ספק שיש שם של ספק נקי וצדיק עלרוק אבל ברוב בעילות אחר הבעל זה רובה דליטה קמן ברור בדלת הקמן זה ההנהגה של התורה בתורת ודאי כ שזה בתורת ודאי לכן מוציאים אותו להורג אבל נחנה משיטת התוספות ביומה בדף פה עמוד א' שגם ברובדית הקמן זה תורת ודאי ולכן אם שור שלנו א שור שלו נגח שור שלנו הוא צריך לשלם וגם אנחנו צריכים לשלם לו אם זה רוב ישראל רוב ישראל אנחנו משלמים לו כן אנחנו דנים את זה בתורת ועדיין כן הדרשה אשתדתינה לאחי אפשר לומר ככה אה עכשיו בוא נחזור לרוב דיינים רוב דיינים אז הדין הוא שהולכים אחר הולכים אחר הרוב להוציא בן אדם להורג למה לא נגיד ונקי וצדיק אל תהרוג הרי יש כאן מיוט שפותרים אותו נכון למה לא נגיד ונקייב וצדיק אל תהרוג אה התירוץ הוא אי אפשר התורה אומרת אחרי רבים להתות התורה אומרת שדנים על כוכח שהתורה חידשה שבבית דין אין נקי וצדיק על תהרוג הכוונה היא ככה בבית דין התורה חידשה שהפסק של בית הדין הוא פסק כן הוא דומה לרובה דלת הקמן כמו שאמרנו בובד הדלת זה כמ פסק בתורת ודאי כאילו התורה אומרת בעצם בבית הדין כאשר כלל הדיינים דנים בהלכה מסוימת האם הבן אדם הזה חייב מיתה או לא חייב מיתה ודנים את זה בשקלה ותטריה ובסוגיה ובראיות בשלב ה בשלב הבירור של ההלכה כשהחליטו על פי הרוב הרי של הפסק הזה יש דין של תורת ודאי כמו שאמרנו ביחס תראו בדליקן שהרוב קדם מיסה שיש איזה הכראה בתורת ודאי שאחר כך הולכים וקובעים הורגים אדם על צמך רוב שנקבע לפני מייסה על אותו משקל בבית דין כל רוב שנידון על פי דיינים ונקבע צמך הרוב הוא נחשב כפסק בתורת ודאי לגבי הדין הזה כלומר האדם הזה חייב מיטה בתורת ודאי על סמך פסקרון אחרי שהוא ח בתורת ודאי אז אין יותר דעת מיות מות אין יותר ספק לא שיך להגיד בנקי וצדיק התהרוג כי נקי וצדיק התהרוג נאמר אך ורק שיש מיוטיש ספק אבל בבית דין אין מיוטניות דעתי זה מה שהתכוון המרם מלחביב להגיד שהמיוט מקבלים את דעת הרוב הוא לא הוא לא התכוון לומר שהם צריכים לחזור בהם מדעתם אלא שבדין ה נכון בעלמה הם יכולים להמשיך לאחוז בדעתם ולפסוק מה שהם רוצים. הם לא צריכים לבטל. זה לא זקן ממרה. הם יכולים לפסוק מה שהם רוצים מחוץ לבית הדין במקרה אחר שיהיה. אבל במקרה הספציפי הזה שבא לפנינו ונעמדנו למניין והיה פה רוב זה תורת ודאי. ולכן גם המיעוט שותפים לפסק הדין והם מורים כפסק קרוב בתורת ודא זה. אז אין כאן מיעט בכלל. אם אין מיות אין כאן נקי וצדיק על תערוך זה הפשט בתוסות בבקמה דף כז עמוד ב אז יוצא שאין כאן באמת אין כאן חילוק יסודי בין דיני בין רוב בדיני ממונות לדיני נפשות אין אם הרוב קדם ל אם הרוב קדם למיסה ובירר את המיסה והוחזק לנו כפי הרוב אז הוא נחשב כתורת ודאי לכל העניינים אם זה אחר מיסה אז זה לא לא מועיל לא בנפשות ולא בממונות. אבל בבית דין יש הלכה מיוחדת. בבית דין יש הלכה שמה שבית דין פוסקים אחרי רבים לעתות יש זה תורת ודאי. אז ממילא גם המיוות חייב להורות בהלכה הזו בבית הדין פה בדיון הנוכחי חייב להורות כדעת המיוט. אז אין מיוט. אז כיוון שאין מיעט אז אין סמוך מיותה לחזקה גם אם נגיד שיש מוחזק בבית דין אבל אין מיוט הוא לא יכול להגיד קים לי כדעת המאות יש כאן הכראה של פה אחד אז לכן לכן לכן בבית דין לא אומרים הולכים אחר הרו בקיצור וזה מה שתוס בבא קמה התכוונו כשאמרו אתם גבי דיינין שני דחשיב מיעות דהו הוא כמי שאינו וצדק אמר מלחבי בפירוש שלו כלומר בין שני הקונס צבקות אמר שבביבית דין ישמיעות אבל אין חזקה אבל לפי הפשט של המהרם בלחביב מה שהפשט שאמרנו עכשיו אז בבית דין יש חזקה אבל אין מיות ולכן הולכים בבית דין אחר הרוב עכשיו יש לכם לקיים מה שאמר הקונס צבקות והרועה יבחר שכוח [מוזיקה]