שיעור כללי | מבוא לגדר מלאכה שאינה צריכה לגופה | הרב גבריאל סרף ראש הישיבה

[מוזיקה] קודם כל אני רוצה רוצה לחזק אתכם תלמידי חול שנמצאים פה ככה בתוך ה אז אני מקווה שעוד כמה שבועות ספורים אז כבר נוכל כולנו להתכנס בבית מדרש לחדש אמנו כקדם כולנו יה ביחד עם כל האווירה והכוחות אז עוד קצת בסדר עוד קצת תמשיכו ללמוד תמשיכו לחזק את עם ישרא א אז אנחנו רוב הציבור נמצא בתחילת הלכות שבת אני מבין שיש כאלה שכבר נמצאים במקום אחר טוב אולי זה חלק מה חלק מהנקודות ש מחזקות את זה כמה שצריך להיות יחד ביחד חזרה בבית המדרש אז אני רוצה לעסוק היום באחת הסוגיות המרכזיות בכללי ויסודות דיני שבת זה דין מנחה שנה צריכה לגופה אז כמובן שזה ענף ענף גדול בהלכות שבת זה לא עניין של לאלא יום אחד ולא יומיים ולא 10 ימים ולא 20 יום ד חוד זה אפשר לעסוק בזה שבועות שלמים אבל בכל זאת סוג של מבוא פתיחה איזשהי כניסה לכל הסוגיה הזו של מנחה שנ ציחה לגופה ובכן א נודע שנחלקו התנאים בדי מנחה שנה צריכה לגופה כמו שמופיע במשנה בשבת בדף צג עמוד ב שהמציא המת במיתה נקם אומר שחייב ורבי שמעון פותר והוצאת המת במיטה מבואר ברשי שם לתר שזה נקרא מלאכה שאינה צריכה לגופה ו הפשט המושג מלחה שלינה צריכה לגופה הכוונה היא שאדם עושה פעולה של מיסה שמלכה אבל לא לתכלית ולמטרה שלשמה א שלשמה נעשתה המלאכה כלומר שלשמה שזה היעוד המרכזי של המלאכה הוא עושה את המלאכה למטרה אחרת הדוגמה הקלאסית שמובאת ללא כל ספק ללא כל עוררין זה הדוגמה שמובאת ב גם בגמרא בחגיגה בדף י עמוד א' וגם בגמרא בשבת בדף ג עמוד ב החופר גומה בשבת ולא צריך אל להפרה כלומר אדם מחפש איזשהו אפשרות ל א לאסוף עפר והאופציה שלו בכדי לאסוף עפר זה לייצר אותו על ידי חפירה של א חפירה של מה יש לנו פה אז לייצר לייצר אותו על ידי חפירה של חפירה של גומה אז כל אחד מבין שגוף המלאכה של א של א פעולת ה הבונה כן חורש או בונה חורש מדובר בשדה שדה חקלאית ובונה מדובר במקום של של בניין אז המטרה גוף המלאכה זה עצם יצירת החלל שבאדמה לצורך שימוש בחלל זה מהות המלאכה זה גוף המלאכה וכאן כל המטרה שלו היא לא בכדי להשתמש בחלל שנוצר על ידי החפירה אלא הכוונה שלו בכלל איסוף של עפר ומבחינתו כל כל יצירת כל החפירה נועדה בכדי לייצר חומר גלם שנקרא עפר אז זה נקרא מלאכה שאינה צריכה לגופה הוא לא צריך את יהודה של המלאכה שזה עצם יצירת החלל שזה גוף המלאכה הוא צריך את זה למטרה אחרת לאיסוף הפר אז זה הדוגמה הקלאסית של מלאכה שנה ציחה לגופה ויסוד הפטור במלאכה שנה צריכה לגופה לדעת רבי שמעון היא כמו שמבואר בגמרא בחגיגה בדף י שכתוב מלאכת מחשבת הגמרא אומרת ש הלכות שבת כהררים התלויים בשערה למה הלכות שבת זה כהררים התלויים בשערה בחגיגה בדף י אומרת הגמרא מלכת מחשבת השרה תורה ומלאכת מחשבת לא כתיבה כלומר אין בתורה ביחס לכות שבת באופן ישיר לא נאמר הדין לא הוזכר הביטוי או הצירוף מלכת מחשבת זה בכלל הוזכר אומר רשי שמה זה נזכר בכלל לגבי משכן לגבי המשכן לגבי המשכן נאמר מלאכת מחשבת אלא אומר רשי כיוון שבפרשת ויקל יש הקש בין משכן לבין לבין שבת לכן למדו שגם בשבת יש הלכה שנקראת מלאכת מחשבת אז זה כהררים התלויים בסערה אבל רואים שהיסוד של מלאכת מחשבת היסוד של מלאכה שנה צריכה לגופה זה דין של מלאכת מחשבת פטור במלאכת מחשבת התורה אומרת שמלכה צריכה להיות מלאכה בעלת בעלת חשיבות כפי שנראה בהמשך ומלאכה שנה צריכה לגופה זה פגם או חיסרון בחשיבותה של המלאכה ולפיכך אין עליה דין של חיוב סקילה או חיוב חטאת א ממילא כל זה כמובן לדעת רבי שמעון שפותר ממילא מובן ה מובן שכל הדין שמלכת מחשבת הוא דין שנאמר אך ורק באיסורי שבת בניגוד למשל דין דבר ש מתכוון שהוא דין כללי בכל התורה מלאכת מלכה שנ צריכה לגופה שילפה של יסוד הפטור בה ומדין מלאכת מחשבת מבינ הוא דין מיוחד בייסורי שבת אבל ביתר הייסורים אין את ההלכה הזו של פטור של מלאכה שניה צריכה לגופה כפי שגם עולה מדברי הגמרא בסנהדרין בדף פד עמוד ב שמה הגמרא מספרת שרב במקור ה לא שוי קלברי למשקלי סילו כן רב לא הניח בנו ליטול ממנו קוץ קוץ שננעץ בו מחשש פן על ידי עשרת הקוץ אז יצא דם תהיה פה חבלה כן או מרד רבנה לא שוקל לברי למפתח לקוטה לפתוח לו קבייה אולי יצא משם דימ חביל ואבל שגת איסור כן יש איסור של של הכותל החבול באביו הרי סוף סוף הרי זה מלכה שנצרכה לגופה הרי אין פה שום צורך בדם הזה למה כל כך א מקפיד רב שלא להניח לבנו להוציא כות זה כן מרבר דרבנה אז זה פשוט שרואים מכאן דיה שזה מח ש צרכ גופה זה דין נקודתי מסוים בדיני שבת כמו שאמרנו שיסודו מדין מלכת מחשבת אז הוא לא רלוונטי ביתר האיסור עכשיו כמובן הנקודה כאן שצריך לברר אותה זה מהג המדויק של מלאכה שנ צריכה לגופה אז הסברנו שחופר גומה ולא צריך לל הפרה אז כאן אין ספק ואין מחלוקת שזה נקרא מלאכה שנצרכה לגופה משו ששם יש כאן מיסה אחד פעולה אחת שנעשית ע עם שתי תוצאות נפרדות לגמרי שונות לגמרי לחלוטין זו מזו יש את יצירת החלל שזה גוף גוף המלאכה ויש את הייצור ה עפר איסוף עפר ש זה דבר נפרד לגמרי לא קשור בכלל ל לא קשור בכלל לעצם לגוף המלאכה שהוא יצירת החלל זה גוף המלאכה שמה ברור לחלוטין שיש כאן שתי שתי תוצאות נפרדות ושונות לגמרי זו מזו שאם אדם חופר גומה בשביל העפר שלה אז אז אין כאן בכלל שאלה זה נקרא מלאכה שאנ צריכה לגופה ודאי שיש כאן חיסרון בכך שאין לו שום שימוש בייעוד המרכזי או בגוף המלאכה שזה יצירת החלל כל הדיון בראשונים הוא באופן כזה שיש כאן פעולה אחת עם תוצאה אחת רק לתוצאה הזו יש כמה פנים למשל הריגה של בעלי חיים מזיקים או צעידה של בעלי חיים או הוצאה בכל הדברים האלה אדם הוציא חפץ ממקום למקום אדם מוציא את המת ממקום למקום היייתה כאן פעולה אחת מה יש אחת תוצאה אחת רק לתוצאה הזו יכולים להיות כמה פנים יכולים להיות כמה צדדים מה זה נקרא הוצאה מה העקרה שמלאכת את ההוצאה האם זה שהחפץ לא יהיה בתוך הבית או שיהיה מחוץ לבית או במלאכת צידה היה כאן פעולה אחת תוצאה אחת הדבר ניצוד אבל מה האם עיקר המלאכה היא שהדבר יהיה ניצוד כן כוונה שלא שלא יזיק לי שלא ינשך אותי שלא יפגע בי או שניצוד הכוונה ניצוד בכדי שיוכל להשתמש בו בכדי שיוכל לעשות בו דברים או שוב גם הריגת מזיקים בחי גבנה שיש יש כאן פעולה אחת עם תוצאה אחת אבל התוצאה הזו יש פנים שונות צדדים שונים אז כאן יש מקום לדון מהוא גוף המלאכה מהוא עיקר המלאכה מה המהוה של המלאכה מה היעוד המרכזי שלה בכדי שנוכל לומר שמה אם כוונתו היייתה ליהוד אחר שאיננו איננו עיקר המלאכה אז ממילא הוא יהיה נקרא מלאכה שנצרכה לגופה אז כאן מצאנו כמה שיטות ראשונים אני רצ להתמקד לעבור כשיטת רשי הרמבן והשבה ו שיטת התוסף כמובן בקצה המזל אז רשי כידוע כותב בכמה מקומות גם בחגיגה בדף י וגם בשבת צג ושבת ל כותב רשי תראו במקור ב בהוצאת המת כן המוציא את המת אומר רבי שמעון שפטור בהוצאת המת מדוע אומר רשי כל מלאכה שנה צריכה אלא לסלקה מעליו ה ומלאכה שנה צריכה לגופה זה ברצונו לא בעלו ולא היה צריך לה הלקח ל מלאכת מחשבת היא לרבי שמעון כן הוא חוזר על העל על כך גם כ ביחס למלאכת מכבה כן גם במלאכת מכבה זה פעולה אחת תוצאה אחת עם כמה פנים מה מה מה צדדי הכיבוי מה מטרות הכיבוי מה תכלית הכיבוי כן אז גם כאן אומר רשי שאם אדם מכבה בכדי לחוס על הפתילה הוא רוצה לחוס על חומר הגלם שלא תקלה אז כאן זה נקרא מלאכה שנצרכה לגופה אם לא הובררה מעולם וני חלה היה מעדיף שלא יצטרך לכלות את ממונו בכדי להפיק אור וחום הוא היה מעדיף שזה יהיה אנרגיה סולרית או אנרגיה מה כל אדם כל אדם שצריך לחלות את את ממונו בכדי להפיק אנרגיה זה בעיניו של רשי ברצונו לא בא לו מה מה איך נגדיר את זה נגדיר את זה בצורה הזו שנראה מדברי רשי שכל מציאות שאדם נקלה אליה בצורה בצורה שהוא לא רצה את ה לא רצה להקלה ו נכפתה עליו מציאות שנכפתה עליו בעל כורחו ולא לרצונו והוא לא יזם אותה כן אז זה בעיניו של רשי נקרא מלאכה שנ ציחה לגופה ברצונו לא בע לו אנחנו נראה תכף להשלים את התמונה הזאת אבל אבל ככה נראה מפשט דברי רשי שברצונו לא בא לו הכוונה משהו איזשהי מציאות שנכפתה עליו שהוא נאלץ הנקלה אליה בעל כוחו ועכשיו פועל בניגוד בניגוד בניגוד ל לרצונו למה שאבני חלה אלמלא הוא נקל למצב הזה א זה זה ככה ככה נראה מ כרגע בהשקפה הראשונה בשיטת רשי וכמובן התוספות בכמה מקומות גם בחגיגה וגם ב בשבת ובעוד מקומות הקשו על רשי כמה קושיות אז הנה תראו במקור ז באמצע הדיבור כן אז כותב התוססות דרשי ד פירש ד ברצונו לא היתה בע לו ולא היה צריך לה שאינ אלה לסלקה מעליו כמו צד נחש שלא ישכנו כן זה מציאות שאדם נקלה להבעל כורחו הוא רואה נחש אז הוא צריך עכשיו להתמודד עם מציאות בלתי בלתי רצוייה שהוא צריך עכשיו להתמודד עם הנחש שלא ינשך אותו אז הוא צד אותו בכדי שלא ישכנו או מכב גחלת שנמצאת ברשות הרבים ועלולה להזיק כדי שלא יזוקו רבים שם גם כן ברצונו לא הייתה בעולם א גם חסה לפתילה ש שוב אם הפתילה כבר מהבהבת ואין לו צורך אין לו צורך להדליק אותה בכדי להבהב אותה ולשמור אז שוב גם כאן אין לו אין לו אין לו לא ניכ לבכך אז שואל התוספות כמה כושיות א' הוא שואל מי סותר עלמנת לבנות כמו בתחילה כן אדם שסותר בניין בשבת עלמנת לבנות בדיוק את אותו בניין זהה לחלוטין אז זה נקרא מלאכה שנ ציחה לגופה כן למה זה נקרא מלאכה ש אז כאן השאלה למה זה נקרא א סליחה אז למה זה נקרא מלאכה שנצרכה מלאכה שנה צריכה לגופה הרי אדם שמה בעיניו של תוססות זאת מיוזמתו הוא הלך וסתר את הכותל מיוזמתו קורע כאן אפשר להתווכח עם עם הגישה של תוסס אבל ככה טוסט אוחז קורע בחמתו למיר מם תע שבת אז הגמרא בשבת בדף קה עמוד ב' אה אומרת שזה נקרא מלאכה שנ ציחה לגופה ולדעת שמעון פטור אז למה זה נקרא מלאכה שנצרכה לגופה שואל תוספות הרי שמה הוא צריך למלאכה ורוצה הוא שיהיה בעולם כן אז אין לומר דלא ניח לי שיצטרך למיר ממתא כן כלומר אי אפשר להגדיר את זה כמשהו שאיזה מציאות שנכפתה עליו כן סוף סוף ל בעיניו של תוספות הוא רצה כרגע לשדרג את מעמדו במשפחה שההוא יהיה אדם שיהיה לו מילה אז הוא רוצה להטיל מה על בני ביתו והוא קורע הבגד בחמתו אז א אז בעיניו של תוספות זה לא נקרא איזשהיא מציאות שנכפתה עליו כי אחרת לא מובן למה מפיס מורסה לעשות להפה אז זהזה זה חייב שמה הדין הוא שאם פיס מורסא לעשות לפה זה נקרא בונה למה זה נקרא הרי שוב כל המציאות של המורסה היא מציאות שהיא הוא נקלה אליה שלא ברצונו היה מעדיף שלא יהיה לו בכלל מור אבל כ שיש לו מורסה אז הוא רוצה שכבר יהיה לפה אז גם פה כבר יהיה לו אופציה של איזשהו פתח שיוכל להקיז דם דרך דרך זה אז גם פה אותו דבר כרגע במצב הנתון הוא רוצה להטיל אימה על בני ביתו אז הוא קורע את הבגד בחמתו עלמנת להטיל למה אז אז זה בעיניו שטופ זה נקרא שברצונו שברצונו צריך למלאכה ורוצה שתהייה בעולם עוד מקשה תוספות ממקרים שהם נחשבים כמלכת גמורות למרות שלפי הקריטריון של רשי הם היו אמורים להיות מלאכה שנ ציחה לגופה למשל קורע יריעה שנפל בדרנים אדם קורע נפלה תוך כדי הריגה נפלה איזשהיא תולעת נפלה דרנה עכשיו בכדי לתקן את את האריג אז הוא קורע אותו עלמנת לתפור אותו מחדש זה נקרא קורע עלמנת לתפור זה אב מלאכה של קורע למה זה נקרא מלאכה הצריכה לגופה הרי ודאי שהניח לה שלא תיפול בכלל דרנה ודאי שזה מציאות שהוא נקלה אליה בעל כוחו לא נחלה בה למה זה נקרא מלאכה ציחה לגופה תופר בגד קרוע גם כן תגיד אותו דבר אדם ש עכשיו צריך לתפור בגד קרוע למה זה נקרא מלאכה ציחה לגופה פעולת התפירה הרי ברצונו לא בע לו הרי בוודאי שהוא היה מעדיף שזה שהבגד לא יקרע והוא לא יצטרך לתפור אותו אז למה זה נקרא מלאכה הצריכה לגופה לפי הקריטריון של רשי לפי ההגדרה של רשי זה היה אמור להיות מלאכה שנ הצריכה לגופה ו היה צריך להיות פטור עליה לדעת רבי שמעון בתוספות בחגיגה בדף י עמוד ב אז תוספות תוספות מוסיפים להקשות מהפנים אחרות של סותר כלומר סותר הנה אותו ס פרש רשי שינה צריכה לגופה במי מלאכה זו שברצונו לא היה בעניין זה בעולם ולא יתכן ם כן בכל מלאכות נמי כגון סותר עלמנת לבנות במקומו כן תוספות בשבת הקשו מ סותר עלמנת לבנות כמו בתחילה למה זה נחשב מלאכה שינה צריכה לגופה כן למה זה נקרא הרי זה איזשהי פעולה שהוא כרגע יזם אותה עצם פעולת הסתירה הוא יזם אותה ברצונו הוא עשה אותה אבל כאן תוספות שואלים מהצד ההפוך למה סותר עלמנת לבנות במקומו משהו שונה ממה שהוא היה בתחילה שזהה אב מלאכה של של סותר למה זה נקרא סותר למה זה למה זה לא נקרא מלאכה שאנה צריכה לגופה הרי סוף סוף הוא היה מעדיף שלא יהיה בניין והוא לא צח לסתור אותו היה מעדיף שיהיה לו כרגע שטח מישורי נקי והוא יתחיל ישר לבנות אז למה זה נקרא למה סותר עלמנת לבנות במקומו משהו לא כבתחילה משהו שהוא אהב מלאכה של סותר סותר על מנת לבנות למה זה נקרא למה זה נקרא מלאכה שצריכה לגופה הגדרה של רשי ברצונו לא בא לו אז זה מנחה שאנה צריכה לגופה למה הם יחיב אותו דבר קורה על מנת לתפור אז זה כבר אז זה כבר רשי זה כבר טוסו תקשו לאל בשבת וכולי אה לכן תוססות הולכים במסלול אחר שהנקודה שמנחה שנ צריכה להגיד זה במשפט אחד הנקודה שמנחה שנה צריכה לגופה היא אה היא לא עוסקת במוטיבציה שלי למה אני עושה את זה למה הרצון למה רציתי לעשות את זה ברצוני הזה מציאות שנכפתה עליי או מציאות שלא נכפתה עליי מציאות שנקלטתי אליה בעל כורחי ולא ברצוני או שלא לא זו לא הנקודה הנקודה היא שהייעוד של כל מלאכה נקבע לפי מה שהיה יהודה במשכן זה היהוד ה זה היהוד שמגדיר מה ה גוף המלאכה מהוא גוף המלאכה וכל מלאכה שנעשית שלא למטרת יהודה מרכזי כפי שהיה במשכן אז זה נקרא מלאכה שנ ציחה לגופה זה בשורה אחת כמובן שצריך להתמודד עם קושיות של עעם קושיות התוספות על רשי כן איך אי איך נוכל להתמודד עם כל הקושיות החזקות האלה על רשי לכאורה חד די ברור שזה קושיות שסותרות לכאורה את שיטת רשי מיסודן מיסודו אז נוסיף כאן עוד להקשות יש ב כן עד כמה אפשר ללכת רחוק עם המחשבה הזו עם ההגיון הזה של רשי שברצונו לא בא לו שזה מציאות שנקנה אליה ונכבה אליה בניגוד לבעל כוחו אפשר ללכת רחוק מאוד עם הדבר הזה אז בואו תראו יש א יש בשוט מאריק בסימן קלז א הוא עוסק בסוגיה שעסקנו גם כן בדף ג עמוד ב בעניין הזה של יהרג ול יעבור מקרה של א מקרה שמתכוון להעביר אותו על דתו אז יש הלכה שמופיעה בכמה ראשונים גם בתוספות ב עבודה זרה בדף כז עמוד ב דיבור ה מתחיל יכול שיש מושג שנקרא מידת חסידות גם בדין ירג ול יעבור כלומר למרות שנגיד באדם שמתכוון להעביר את גוי שמתכוון להעביר יהודי על דתו אז אם זה בפרהסיה אז ה הוא צריך הוא חייב למסור נפש גם על גם על יתר העבירות לא רק על ג עבירות חמורות אבל אם זה בצינה אז הוא לא חייב לעבור אבל אומר ט יש מידת חסידות אז שמה המריק נשאל או עסק בין היתר בשאלה בקוף לז מה הדין אם גוי אומר לאדם אומר ליהודי תבשה לי בשבת כדי להעביר אותו על דתו תבשל לי בשבת ואם לא תבשל לי אהרוג אותך האם יש כאן מידת חסידות למסור נפש על הדבר הזה ככה ככה על דרך אומר ה אומר המארי כמו שמבואר בגמרא בבמות בדף קכא עמוד ב שמה הגמרא עוסקת בענייני הגונה שיש הלכה שגוי שמצליח לפי טומו גם כן יכול לעבות איזשהו מקור מידע על מישהו שנפטר ואפשר אפשר על פי זה א להתיר את את האישה מהגינות אז הגמרא מספרת על איזשהו גוי שהתהלכו שהוא הרג יהודי שאמר לו בשל קדרה בשבת ולא בישל וכלתה האם אפשר לסמוך על זה לעניין דיני הגונה אז אז השאלה כאן שהתעוררה מכוח התו מכוח הסוגיה הזו האם באמת צריך למסור נפש אפילו מצד מידת חסידות במקרה הזה שמאיימים על האדם שאם הוא לא יבשל בשבת יהרגו אותו אז תראו מה אומר המריק שאילו בעובדה ד בבמות במקור י וכולי איסור דרבנן ו דהבה כלומר אומר המריק דבר מופלא אומר אם הגוי אם אתה מבשל גוי מחמת ראה מחמת פחד שהוא יפגע בך זה לא זה לא מלאכה שמלכת מבשל בכלל למרות שבישלת פה מעדן עם כל עם כל החלו של בישול זה לא נקרא מבשל דאורייתא זה איסור דרבנן למה זה איסור דרבנן כיוון שישראל לא היה צריך לאותו בישול כי אם להנצל ממיטה אבלה מלאכה שאינה צריכה לגופה מדי דב הורג את המזיקים כדי שלא ימתו דע ומלחה שנ ציחה לגופה ופטור ומותר לרבי שמעון קותל יצחק והי לכך אומר המריק לא שייך מידת חסידות אז לא שיח כאן מידת חסידות כי אין כאן אין כאן אין כאן יסור דאורייתא צריך לדון סור דרבנן אבל אבל א אבל אבל זה מה שכותב ה אז זה דבר פלא יהודי מבשל אוכל בשבת לגוי וזה מותר מהתורה התורה לא עושרת את הדבר הזה אם הוא עושה את זה מחמת פחד זה מותר אז אין פה עניין שמידת חסידות אומר החלקת אומר השוט חלקת יואב רבי הרב יואב ווינגרטן בסימן י ש בתוספות בשבת ע בעמוד מוכרח לא כמו המריק כי תוססות אמרו שמה תוך כדי הדברים שאם חילל שבת מאהבה ומירה נאמי חיה כלומר כתוב ליד בתוספות אומר החלקת יואב שאם יהודי מבשל בשבת מאכל מפני ראת הגוי כן צורך העניין נגיד אין פה עניין של פיקוח נפש בסדר פחד פחד שיזיק לו יפגע בו אבל לא עניין של פיקוח נפש אז הוא חייב ומלאכה ושבת אז אומר החלקת יואב שהתוספות ליד חלוקים על רשי אז מה המחלוקת בין תוספות לבין רשי אומר מחלקת י רשי לשית דו כלומר המריק טעיתי יש כאן מחלוקת בין המריק לבין התוספות אומר החלקת יואב המריק סובר כדעת רשי ותוססות כים משת התם המריק סובר כדעת רשי שכל מלאכות שבת שנכפו על האדם הוא נקלה אליהם בניגוד לרצונו ולא ביוזמתו אלא ה אבניך שמעולם הוא לא היה נקלע למציאות הזאת שזה חיסרון מהותי בעיניו של רשי בחשיבותה של המלאכה כן במלאכת מחשבת שא נכפתה עלי והמלאכה הזו נכפתה עלה בניגוד לרצונו אז זה נקרא בעיניו של רשי נחש של ציחה לגופה אה יש כאן בישלתי פה למישהו אז מה אבל הרי עשיתי את זה מפחד עשיתי את זה מיראה זה לא נקרא מלכה ציחה לגופה אז המריק סובר כדעת רשי לעומת זאת התוספות הולכים לשיטתם בדף צד ובדף א וחגיגה שהעניין פה של ה הרצון והמוטיבציה למה אני עושה הם לא רלוונטים הם לא משנים פה מה שחשוב שבסופו של דבר מה היה היד במשכן במשכן בישלו בכדי להכיל אז גם כאן בישלת בכדי להאכיל מה זה משנה סוף סוף יש כאן חיוב דאורייתא לא משנה שעשית את זה מתוך ראה אז יש כאן דבר מאוד מדהים מה שאומר ה מאריק שבשל לגוי תבשיל זה נקרא מלאכה שנ ציחה לגופה אם הוא עושה את זה מחמת עירה שואל ר מוש פיינשטיין באור החיים חלק א' סימן קכא אומר בוא בוא נרך רחוק יותר מה יהיה הדין אם אדם מבשל אוכל בשבת בשביל חולה בשביל רפואת חולה גם כן תגיד של רשי זה מותר מהתורה כל הסוגיות בחולים בדף יד זהר שזה איסור דאורייתא גמור גם כ ו היה רי מעדיף שהחולה לא יהיה חולה והוא לא יצטרך לבשל בשבילו אולי אני לך עוד יותר רחוק אם אדם בדרך כלל רגיל לאכול שתי ארוחות ביום בסדר ופתאום באמצע הזה הוא תקף אותו רעב הוא מרגיש רעב ועכשיו הוא צריך לבשל משהו בכדי לאכול אותו אז גם תגיד ברצונו לא בא לו סתם ככה זה בזבוז כסף הוא היה מעדיף שלא י יתקוף אותו רעב ואז הוא יהיה הוא יאכל רק שת ארוחות למה הוא צריך עוד ארוחה הוא לא חשבן את זה בזה שלו אז גם רצונו לא בא לו עד כמה אפשר ללכת רחוק עם זה הרי זה מרפ סינגרה אז באמת הדברים אפלה ופלה וצריך כמובן להבין מה מה שיטת רשי בעניין הזה אבל כפי הנראה להסביר שבאמת דברי רשי מדוייקים היטב משום שכפי שבוודאי אפשר להבחין רשי לא מסתפק אך ורק בהגדרה של ברצונו לא בא לו אם תראו בכל המקומות שרשי מדבר עליהם וגם כש התוסף מצטטים את זה אז רשי כותב שברצונו לא בא לו ולא היה צריך לו נראה שיש כאן ש או שני שלבים או שני שתי פעימות בהגדרה הזו כלומר מה זה לא היה צריך לה נראה להגדיר ששיטת רשי היא ש מלאכה ציחה לגופה ביסוד שלה זה מלאכה שיש בה איזשהי יצירה חיובית יש לה חשיבות בכך שהיא יוצרת משהו איזשהי הנאה מחודשת היא פרודוקטיבית היא גורמת לאדם איזשהי הנאה חדשה זה נקרא מלאכה שצריכה לגופה מה שכ מלאכה שכל עניינה זה הסרה של דברים סילוק של דברים הדר של דברים אין כאן שום הנעה מחודשת יש כאן מניעת נזקים ואין כאן הנעה פרודוקטיבית מלבד העובדה שאני מסלק מעליי נזקים זה נקרא מלאכה שנה צריחה לגופה תכף לא אז זה הגדרתי מראש שלגבי בור שחופר גומה ולא צריך לפרה שמה מעולם לא נחלקו בדבר הזה כי כאן יש שתי תוצאות נפרדות לגמרי יש את היצירה של החלל של הבור ויש את איסוף הפר כיוון שיש כאן שתי תוצאות נפרדות לגמרי שהם הם לא מחוברים ולא קשורים זה לזה כן לכן שמה אין ספק שזה נקרא מלאכה שנה צריך גלבי זה לא נחלקו בלל מה שנחלקו זה בחי גמנה שיש פעולה אחת תוצאה אחת ר התוצאה הזו יש פנים כן יש פנים שונות האם אז מה אז מהו הפנה שקובע את הגדרת גוף המלאכה כן היייתה לי כאן הייתה לי כאן הוצאה בסדר הוצאה עשיתי פעולה מה אחד תוצאה אחת הוצאתי חפץ מהבית אל החוץ כן עכשיו החפץ נמצא בחוץ השאלה מה מה הנקודה המרכזית של המלאכה האם עקר המלאכה הוא שהחפץ לא יהיה בבית או שעיקר המלאכה שהחפץ יהיה בחוץ כן אז כאן יש שני פנים לאותה פעולה בדיוק לאותה תוצאה בדיוק אז כאן כאן מגדיר רשי שללא ספק עיקר המלאכה הוא בכך שהחפץ יהיה בחוץ ולא שהחפץ לא יהיה בפנים משום ש ההגדרה שלכך שהחפץ לא יהיה בפנים פירושה שאני רוצה לסלק מעליי משהו שמטריד אותי משהו שמפריע לי משהו שכרגע יש יש מושג בגמרא בנדרים בדף לג עמוד א' תראו במקור י ב כן כתוב במשנה כתוב שם במשנה שהמודל הנאה מחברו אז יכול להחזיר לו עבודתו ויכול לשקול את שקלו פורע את חובו כן למה למה אתה איי אתה פורע את החוב שלו אתה ענה אותו הר מודר הנאה ממך למה זה מותר אומרת הגמרא שמה אברוך ארי בעלמה ובשרי מה זה אברוך ארי זה מושג כלומר אם נכנס אריה לתוך הבית שלך לתוך הביית של החבר שלך כן ואתה מניס אותו מהבית אז זה מותר במודרנה לעשות את זה למה כי זה לא נקרא מחודשת הבית הוא בית שניתן להשתמש בו כרגע יש משהו שמונע מלהשתמש בבית לא יצר כ כאן איזשהי יצירה מחודשת א ש הנאה מחודשת ש איזה פונקצייה חדשה שהבית יכול לעשות לא הבית נשאר אותו בית אלא מה יש כאן משהו שמפריע להשתמש בבית כפי שהוא הז סילוקו הוא הוא סילוק הוא ההדר הוא מניעה של נזק זה לא נקרא הנאה זה לא נקרא הנאה פרודוקטיבית הנאה חיובית זה הסרה של של נזקים אז בעיניו של רשי בעיניו של רשי אז אז זה בתמצית המושג של המלאכה שצריכה לגופה ממילה ההגדרה של מלאכה שאינה צריכה לגופה היא צריכה להיות כלולה משני מרכיבים כן א' שבאמת מציאות שנקל תילה בניגוד לרצוני כמו שאמרנו אבל זה עדיין לא מספיק גם מציאות שנקלטתי אליה לא ברצוני אבל אם בסופו של דבר יש לי מהמציאות הזאת שההיא הנאה פרודוקטיבית יש איזה הנאה מחודשת כן אז זה עדיין מכפה ל העובדה שנקלעתי אל המציאות הזו שלא ברצוני כלומר יש כאן עדיין מקום לומר שיש כאן חשיבות למלאכה בכך שיש לי הנאה מהמלאכה כלומר כשאני מבשל עבור חולה אז נכון שהמציאות הזו נכפתה לי הייתי מעדיף שהוא לא יכולה אבל זו זו ליך שהמציאות הזו נכפתה עליי אבל כרגע יש לי הנאה בכך שיש יהודי שאוכל את האוכל שלי כנה לו שאני אוכל בעצמי כי תקפתי ברעב אבל זה מציות שאני אוכל אי אפשר להגדיר את את הפעולה הזו את המלאכה הזו כמלאכה לא פרודוקטיבית כי סוף סוף יש לי הנאה חשובה ממנה מה שאיין כן לצורך העניין אם אני מבשל עבור גוי אם אני מבשל עבור גוי מה אני נהנה בכך כל ההנאה היא בכרך ההנאה במרכאות בכך שאני סילקתי מעליי איומים סילקתי מעליי נזקים ודברים פ ש יכולים לפגוע בי אז מה יש לי יש לי איזה הנאה מזה שוא הוכל את זה אני מרוויח מזה משהו כן יחנק מה כן זה הגוי הזה כן שהוא מאיים עליי פש חנק מה צריך לאכול נשלי הנאה מזה ברור שלא אז זה נקרא לדעת המריק זה נקרא מלאכה שנ ציחה לגופה אבל להבדיל כשיהודי אוכל אוכל בעצמו חולה שאוכל בעצמו בוודאי שזה נקרא הנאה אז לכן כל מה שרשי דיבר רשי דיבר על שני דברים ר ד צונו לו בע לו ו היה צריך לה כלומר צריך לבחון פה גם את המוטיבציה את המחשבה ואת הכוונה אבל גם את התיקון שנעשה האם נעשה פה תיקון בעולם אם נעשה פה צורך כן היה ליש צורך שנצ והדבר הזה לה את הצורך הזה בצורה חיובית אז זה נקרא מלאכה שצריכה לגופה למרות שנקלטתי אליה ככה צריך ככה צריך לומר שיש כאן שני שני מרכיבים ר שני תנאים כומר בכדי שלמר שיש כאן מנחש שנה צריכה לגופה אז המקרה הקלאסי יהיה צד נחש שלא ישכנו כן שאדם נקנ לסיטואציה בעל כוחו וגם אין לו שום הנאה ממנה כן או הורג מזיקים או מוציא את המת מה מוציא את המת הוא לא רוצה שהמת יטמא את הבית הוא לא רוצה יש לו בעם הריח לא יודע הוא מוציא את המת בכדי שלא יהיה בבית זה נקרא גם ברצונו וגם לא היה צריך לה זה נקרא מנחש שיה צריכה לגוף ככה צריך להגיד המלא מיושבת קושיית הרב מש פיינשטיין וממלא מיושבות חלק מקושי ה התוססות על רשי טוסת שאלו על רשי מה קורע דרנה א קורע במנת בגד קרוע תופר בגד קרוע הייתי מעדיף שלא יהיה לי בגד קרוע שקוי סוף סוף נכון אבל סוף סוף אתה תופר אתה עושה כאן פעולה חיובית פעולה שיש בה יצירה הנאה יש לך הנאה מחודשת את תופר פה בגד אתה תשתמש בו אתה תהנה ממנו אז זה נקרא הנאה זה נקרא זה מחשיב את המלאכה או נפל דרנה אז אתה צריך לקרוע בסדר הייתי מעדיף שלא תיפול דרנה אבל אך שתיפול נפלה דרנה אז יש לי הנאה מהקריאה הזו על ידי הקריאה הזו זה אכשר התפירה אז ברור שיש לי הנאה מזה אני מכשיר כאן את התפירה בכדי להחזיר את את הבגד או לתקן אותו או ליהנות מהבגד אז ברור שזה נקרא אדם סותר למנת לבנות אז ברור שטיבה עדיף שלא יהיה לי פה שום דבר מישור נכון עדיף שהיה ליהיה מישור אבל סוף סוף עכשיו שיש לי הסתירה זו איך שרביני שיה שתהייה לאחריה אז זה נקרא הנאה זה נקרא הנאה יש לנו עדיין איזשהי נקודה שה צריך לדון בה בקורא עלמנת להטיל אמה על החרב אבל זה תכף ננסה להתייחס לזה גם כן אבל אני חושב שמרבית הקושיות של תוספות הם הם מיושבות לפי היסוד הזה ש אמרנו שיש כאן שני מרכיבים בכדי להגדיר מלאכה שנה צריכה לגופה צריך ש שני מרכיבים גם שברצונו לא בע לו וגם שאלא צריך לה דהיינו שאין לו שום הנאה חיובית רוד אתם מבינים א אין לו חוולה השתמשתי במילה הזו כי אני יודע ש שיבינו מה טוב אז אז אז ככה לכאורה לכאורה הדברים כתובים ברבן ברשב היסוד הזה כתוב ברמן דיה אם נראה את הרמבן במקור יג כותב הרמבן פירוש מלאכה שאינה צריכה לגופה כגון מוציא את המת אפילו לקוברו שאיין לו הנאה מה זה אין לו הנאה יש לו הנאה המת הזה לא מטמא את מה שנמצא בבית אפשר אפשר להיכנס לבית זה לא הנאה לא זה לא נקרא הנאה זה נקרא אברוך ארי זה נקרא אוחי ארי להבריח אברו חי ארי להבריח את האריה מתוך הבית יש כאן אריה המת הזה הוא כמו אריה אז זה נקרא ברוחי ארי זה לא נקרא הנאה זה מודר הנאה מותר לעשות את זה אין אז אין לו הנאה בהוצאתו לא בקבורתו אבל ההנאה היא הטומאה שהוא מונע ממנו זה לא נקרא הנאה כן צדת נחש שלא ישכנו אז תגיד גם כן הנאה הנאה אני חי שכוח זהו נקרא הנאה שאינה אלה מנית נזק ואין ההנאה והצורך בגופה של מלאכה וכולי השואל עכשיו שימו לב ללשון של הרמבן שואל הרמבן אבל התופר ביריעה שנפל בדנה כן מה הוא שואל פה לכאורה השאלה שלו היא אה מהד אף על פי שברצונו לא הת הייתה נופלת שם דרנה ולא יבוא לעולם לידי אותה מלאכה כיוון שנפלה שם מכל מקום צריך הו לגופה של התפירה ונהנה בה לכור לכור משמע שהוא הולך בשיטת רשי בנקודה הזו הוא ממש אומר את שני הדברים של רשי רשי מדבר על רצון וצורך הוא אומר נפלה ב דרנה אף על פי שברצונו לא היייתה נופלת שם דרנה אז זה מציאות שהוא נקנ אליה בעל כוחו לא ברצונו נכפתה עליו המציאות הזאת אולי זה פוגע פוגע משמעותית בחשיבותה של המלאכה אבל אומר לא אומר הבן כיוון שנפלה שם מכל מקום צריכו לגופה של תפירה יש לו הנאה חיובית נהנה מבה כאן טעו אנשים לכן אומר לכן קצתי גם הרשבא בדיוק כותב את אותם דברים אני הוא כותב גם כן פותר היה רבי שמעון ומוציא את המת לקוברו פירוש שאף זו הלכה שאנה צריכה לגופה לפי שאיין לו הנאה לא בהוצאתו ולא בגבורתו בדיוק את אותם דברים של הרמבן ואז בדיוק הוא שואל אותו את השאלה ואם תאמר אם כן תופר יריעה שנפל בדארנה לא יהיה חייו שלא צריך לגופה של תפירה שברצונו לא נפל בדארנה ולא היה צריך לאותה מלאכה יש לומר מכל מקום כיוון שנפל דדנה צריכו ל אותה תפירה ונהנה ממנה לכאורה לכאורה נראה ששיטת הרמבן והרשב"א רשי כפי מה שהסברנו אבל האמת היא ש השיטה שלהם היא לא זהה כן יש מקום לחלק בצורה מהותית משמעותית בין שיטת הרמבן והרשב"א מקורה על מנת להטיל אימה על אנשי ביתו שגם אם נצא מנקודת הנחה שתו סות הבינו שזה לא מציאות שנקלעתי אליה אלא זה מציאות ש מציאות יו יזומה כן מציאות שאני יזמתי היה מקום להתוכח בהגדרה הזא בוא נאמר בוא אפילו אם היינו מגדירים שקורה על מנת להטיל לאמה על בני ביתו זה לא מציאות שהוא נקלה ליה אלא הוא ג לי כזה שרוצה לחזק את מעמדו אז הוא הוא רוצה לקרוע לא יודע א אפילו אחי זה נקרא מלאכה שנ צריכה לגופה כ צריך להבין למה לכאורה לפי זה אז טוב אז הסוגיה הזו באמת בשבת קובה והי סוגיה מאוד מאוד לא פשוטה אבל שוב עכשיו להסביר את כל ה מה מה שניתן א אז ככה בגמרא שם בור במקור ו אומרת הגמרא תני רבי אבאו קמ ד רבי יוחנן כל המקלקל פטורים חוץ חובל ומ אוויר כלומר אומר רבי אבאו יש שני יוצאים מן הכלל במלאכות שבת בנקודה הזו ש בכל מלאכות שבת אם אין שום אין שום יצירה אלא רק קלקול אז באמת פטור אבל בחול מביר תורה מחדשת באופן יוצא מן הכלל שלמרות שחבל ומבהיר הם אין בהם איזשהי יצירה חיובית איזשהי הנאה חיובית אלא הכל עם מהותם זה קלקול אבל התורה מחדשת שהם נחשבות מלאכות לכל דבר ועניין ככה סובר רבי ככה שנה רבי הוב בבריטה לפני רבי יוחנן השיב לו רבי יוחנן וקטנה לברא זה כבר זה הבריתה הזאת איננה מדוייקת אה זה זה לא משנה ואם תתן לו המשנה חובל בצריך לכלבו הוא צריך לתת את הדם לכלב שלו עלמנת להכיל את הכלב ומבהיר בצריך לאפרו אז שואלת הגמרא נתנן כל המקלקל פטורים מתנית רבי יהודה את רבי שמעון מה התמ את רבי שמעון מ צרכה למש מילה חובל בעלמה חייו מדסה רחמנא ברה לגבי בן כהן ש מנ מבי בלמה חיו רבי דת מקנו כדי רב השי מה רב השי מה לתקן ממינה מה לתקן כלי מה לבשל פתילה מה לבשל סמנים אז בוא נראה מה שיטת רשי בהסבר של הסוגיה בקצרה רשי תולה את המחלוקת האם מקלקל בחבורה בובל ו מביר חייב או פטור כן אנחנו רואים שהגמרא אומרת שובל בחבורה כן מקלקל צחה מקלקל בחבורה אז הגמרא תולה את זה מקלקל בחבורה בוא נזכר אז רשי תולה את המחלוקת לגבי יחס ל מקלקל בחבורה בין רבי יהודה לרבי שמעון שרבי יהודה סובר שמקה בחבורה חייב ורבי שמעון סובר ש סליחה מקקה בחבורה פתו לדעת רבי שמעון חייב במחלוקת במלאכה שנצרכה לגופה אז בוא נראה את ה את הרשי רשי אומר מתניתין רבי יהודה המשנה שאומרת כל המקלקל פטורים כולם בלי יוצא מן הכלל כולל חובל וויר היא נשנתה לדת רבי יהודה רבי יהודה סובר שכל מקלקל בחבורה פטור למה רבי יהודה סובר שמקלקל בחבורה פטור משום שלדעת רבי יהודה אומר רשי תכף נראה חובל אויר אינו יצא מן הכלל גם חובל וויר נמצא אחית מצ ש מלחה שצריכה לגופה חובל בצריך לכלבו מביר בצריך לאפרו אז כיוון שגם שבחבל מביר שכי תמצא למנחה שצריכה לגופה ממילא אם הוא מקלקל דיה וחובל שלא על מנת לתת את אדם לקבול סתם חובל אז זה באמת פטור זה הדין הזה בכל ה מקלקלים פטורים אין שום יוצא מן הכלל אין שום אין שום יוצא דופן ב בשתי המלאכות הללו לעומת זאת רבי שמעון תכף נראה לדעת רשי סובר שחובה וויר אין כי תמצא שיהיה מלחה שצריכה לגופה אין כי תמצא כזה משום ש במהותם הם מלאכות מקלקלות הם מלאכות שכל יסודם הוא קלקול וממילא אם תורה בכל זאת חידשה שהם נחשבים אבות מלאכות על כוח שהתורה חידשה שכאן יוצא מן הק ויש מלאכות יוצאות מן הכלל אז התורה חידשה שחול ו מביר למרות שהם ביסודם ה מקלקל הדין הוא שחייב עליהם אז נקרא את זה ברי רשי מתנין רבי יהודה דתל מקלקל בחבורה פטור לא תפרש אך ולי נראה מתנית רבי יהודה ה דאמר מלאכה שנה צריכה לגופה חייב עליה אי לכך חיוב דחול ב צריך לכלבו ומביא בצריך לפרעו משכחת לה דף על פי שמקלקל הו אצ מלאכה עצמה מתקו אצל אחרים כלומר אף על פי שהוא חובל במה בכדי להוציא ממנה דם עבור כלבו אז הוא מקלקל אצל המלאכה עצמה במקום החבלה בגוף הנבל יש קלקול אבל הדם משמש אותו בכדי להכיל את כלבו אז זה נקרא בעיניו של רשי זה נקרא א לשיטת רבי יהודה מלאכה שאנה צריכה לגופה שחייב עליה זה נקרא מלאכה רבי יהודה סובר שזה נקרא מלאכה דעתו של רבי יהודה יש כאן חתמצ למלאכה על רבי יהודה כגם מלאכה הוא משום תיקון אחרים עכשיו בריתה הבריתה שאומרת כל המקלים פטורים חוץ מחוב וויר היא שיטת רבי שמעון דמה מלכה שאנה צריכה לגופה פטורה עליה א כך אין לך חובל ו מביר שלא מקלקל כל חובל ו מביר ומקלקל כולל חובל אמנת להכיל את אדם לכלבו זה נקרא מקלקל זה נקרא מקלקל אפילו מבהיר את צים לקדרת מקלקל הו אצל עצים מה שהוא מתקל אצל אחרים רבי שמעון לא חשיב ד מלחה שאינה צריכה לגופה הי כלומר יש כאן שאלה מאוד מעניינת מה הדין אם יש כאן קלקול איכן שמתבצעת המלאכה אבל תיקון אצל אחרים חובל עלמנת לתת את אדם לכלבו מבהיר עלמנת להשתמש לקדרת כן אז הוא מקלקל אצל העצים אבל הוא מתקן אצל קדרת כן האם זה נקרא מלאכה שצריכה לגופה אנה צריכה לגופה בעיניו של רשי ברור שזה נקרא מלאכה שנ ציחה לגופה העובדה שש יש כאן תיקון אצל אחרים זה לא מכפה על כך שיש כאן מקלקל אצל הגוף שבו מתבצע את המלאכה הגוף הנכבד הגוף המבואר שמבהירים אותו הוא אצו זה קלקול כן כיליתי כאן חומר גלם של עצים בכדי להפיק אנרגיה עבור דבר אחר כן אז אין לי תיקון בגוף העצים מה זה נקרא תיקון בגוף העצים אם יש לי עניין אז אז למעשה יוצא יוצא שבמלכות הבהרה אין שום חייתים צ לתיקון בגוף בגוף העצים כי כל כילוי עצים על ידי הבהרה בעיניו של רשי זה מקלקל אין נכי טמצ שיהיה תיקון בגוף בגוף הדבר שמבואר אין נכי טמצ כזה קנל בחובת אין אך תמצא שהחבל יהיה בתיקון בגוף הנכבד אז ממילא כל המציאות של חובל ומבהיר בעיניו של רשי ביסודה זה תמיד מלחה שאינה צריכה לקבוע תמיד מתי נקרה מקלקל וממילא בהכרח שהתורה חידשה כן בכך שאנחנו רואים במילה שהתורה אומרת שצריך יפות המיוחדת שמילה מותרת בשבת קנה עלב הרה בבת כהן שהתורה סרה לעשות את זה בשבת להוציא עורג בת כהן על ידי הבהרת הפסילה בהכרח שהתורה חידשה שחבל ומבהיר הםם מלאכות יוצאות מן הכלל שלמרות שיסודם מקלקל התורה אומרת שחייב עליהם וכמובן לשיטת רבי יהודה שהוא החולק רבי יהודה אומר שגם מלאכה שאינן צריכה לגופה חייב עליה אז ממילא החובל ויר אינם יוצאות מן הכלל למרות שביסוד הם מלאכות שאינן צריכות לגופן אבל זה נקרא אין בזה שום חיסרון לדעת רבי יהודה רבי יהודה סובר שמלכה שנ צריכה לגופה היא היא המלאכה שהתורה חייבה ליה כלומר בעיניה של התורה אין צ כלומר התכלית והכוונה הם לא הם לא הם לא פוגעות בחשיבותה של מלכה סוף סוף הוא התכוון לחבול למרות שהייתה לו כא כוונה לתקן אצל אחרים לא משנה זה נקרא מלך את חובל אז אכן יש חתמצ ל מקלקל גם בחבל ומבהיר באופן כזה שאין תיקון אצל אחרים יש רק קלקול אז כש המשנה אומרת כל המקלקל פטורים כולל חובל אויר הנ שנתן לדת רבי יהודה זו שיטת רשי אם כן רשי תולה את המחלוקת לגבי מקלקל בחבורה מחלוק של רב יוד ורבי שמעון במחלוקת הקלסית במלחה שנ צחה לגופה ממילא יוצא לדברי רשי חידוש גדול שהמחלוקת בין רבי אבאו לרבי יוחנן היא המחלוקת בין רבי שמעון לרבי יהודה זאת המחלוקת כלומר רבי אבאו שאמר תני רבי אבהו כל המקללים פטורים חוץ מחובלל מביר הוא שנה את דבריו לשיטת רבי שמעון הוא סובר כדעת רבי שמעון רבי שמעון סובר שאין לכי תמצא למנחה ציחה לגופה וחוב יר שהם מלאכות ביסודם שמקלקל ובהכרח שהתורה חידשה החריגה אותם התורה סוברת התורה חידשה שלמרות שהם מקלקלים הוא יהיה חיב להם אז כשרבי הבא אומר כל המקלקל פטורים חוץ מחיר הוא שנה את דבריו לפי רבי יהודה לפי רבי שמעון לעומת זאת אמר לרבי יוחנן מה שרבי יוחנן אומר כל המקלים פטורים בלי יוצא מן הכלל כן וחובל רק חובל חייו צריך לכלבו ומבעיר בצריך לאפרו אז אז רבי רבי יוח סובר כדעת רבי יהודה שמלכה שנה צריכה לגופה חייב עליה ולכן ה שחתן זה בחובן ו מביר שיהיה מלאכה לא ומקלקל פטור בכל בכל המקרים אז כמובן שתוספות שמה במקור יז א קודם כל הם הביאו שגם רבנו שמואל ככה סובר שרבי אבאו סבר כרבי שמעון דמה מקלקל בחבורה א חייב ורבי יוחנן סבר רבי יהודה למה פטור וכן מש בסמוך מתוך פירוש רשי אז שואל התוספות זה קשה כן אמר לפוקט לבר דעתו משום סביר רבי יהודה מד רבי ש משתקין לה גם פ חולין כלומר שואל תוספות מה מה רבי יוחנן בדיוק מקשה ל רבי אבאו מה בגלל שרבי אבו פסק רבי שמעון כן ש במנחה שנצרכה לגופה שפטור עליה ור יוחנן סובק רבי יהודה אז הוא אומר לו פוק טנ לברא למה פוק טנ לברא יש כאן תנה שסובר כמותי מה זה מהזה מה זה הדבר הזה פוק טנ לברה ולכן מבארים תוספות שבאמת המחלוקת בין רבי הבאו לרבי יוחנן היא לא מחלוקת רבי שמעון רבי יהודה אלא הם נחלקו בשיטתו של רבי שמעון פליגה שרבי אבאו סבר כן לא נכנס כרגע אבל שיטת רבי יוחנן לצורך העניין היא ש יש חיתים זה אפילו לרבי שמעון בחוב ום אביר שהיה מלאכה שצריכה לגופו כן בחוב וצריך לכלבו ומבי וצריך לפו נראה שכך סברו גם הרמבן וה בנקודה הזו שגם לדעת רבי שמעון יש אח תמצא ש במנחה צריכה לגופה יש מנחה ציחה לגופה גם בחובה למביר בניגוד למה שעולה מדברי רשי וקודם כל ולכן בנקודה הזו אני אומר ברור שיש כאן נקודת ויכוח מהותית בין שיטת רשי לשיטת הרמבן והשבה והרן רגם ואני אסביר תראו את הרמבן בדף קוו עמוד א' הרמבן שואל ועוד לרבי שמעון אפילו בחוב הו מביר באשת ה מלאכה צריכה לגופה כלומר רשי יצא מנקודת הנחה שבחבל ום אביר כיוון שהם יוצאים מן הקל במהותם הם מלאכות שאינן צריכ לגופה אינן צריכות לגופן אז אז בכרך שהתורה חידשה שגם מקלקל בחבורה חייב או מקלקל בעברה גם חייב כד רועים ממילה ועברת בת כהן שואלים הרמבן גם הרן שואל את זה יש הוכחות מפורשות בשס שגם ביחס לחובל ומבהיר יש דין של מנחה שאנה צריכה לגופה שפטור לדת רבי שמעון שזה הסתירה מוחלטת לשיטת רשי כי לשיטת רשי אין דבר כזה לשיטת רשי כל חובל ו מביר ומלאכה שנצרכה לגופה ובכל זאת התורה חידשה שחייב אז אם ימצא שבחול ו מביר יהיה דין מלאכה ש צר שפטור עליה לדעת רבי שמעון ארי זה סתירה מוכ ק ל שיטת רשי שואל הרמבן הנה הגמרא בקו כא עמוד ב בשבת מדברת על הריגת מזיקים והגמרא אומרת שלדעת רבי שמעון הריגת מזיקין היא פטור עליה למה משום מנח שנה צריכה לגופה הרי לא אין לו שום עניין בנחש הזה שהוא המיט אותו סליחה אבל גת מזיקים זה חובל נכון הרי לדעת לפי שיטת רשי מה אמור לסבור רבי שמעון שחבל גם מקלקל בחבורה חייו לא אמור להיות לא אמורה להיות מציאות ש מלאכה ש שפטור ש מלאכה שנצרכה לגופה בחובן אין דבר כזה כי זה בדיוק מה שהתחדש במילה במילה שכל חבורה חייב עליה למרות שאין ב שום תיקון אז מה אכפת לי שהוא הורג מזיקים כדי שלא יפגעו בו אז סוף סוף ה מקלקל בחבורה חייו לדעת רבי שמעון שאלה ראשונה שאלה שנייה הסוגיה שבפרק אלו נחנקים בסנהדרין בדף פד עמוד ב כן הגמרא שמ אחרי שהגמרא אומרת אם אתם זוכרים זה שראיינו בפתיחת הדברים שהגמרא אומרת שרב לא הניח לבנו ליטול ממנו קוץ אז הגמרא אומרת והגמרא אומרת שמותר ליטול מחת ליטול בה את הקוץ כן מחת ליטול בית הקוץ מותר לטלטל מחת א ליטול בית הקוץ בשבת נכון זה הגמרא שמה ואד תנן מחת ש תול בית הקו אז שואלת הגמרא ליחוש דיל חביל איך איך מותר ליטול קוץ על ידי מחת אולי הוא יחבול ויצא דם ואבל יש שגית סקילה אז אומרת הגמרא אתה מקלקל הו שמה הוא מקלקל אומרת הגמ אני חלם אדם מקלקל פטור למה קל ממה אז אומרת הגמ מה נשמת לדמה מקלקל בחבורה חייו רבי שמעון ה רבי שמעון אמר מלאכה שנצרכה לגופה פטור הגמרא אומרת שרבי שמעון שסובר מקלקל בחבורה חייב הוא סובר מלכה שצרכה לגופה ו זה לא סתירה מקלקל בחבורה חייו אך טור עליה אומר אז כן אז שואל הרמבן אני לא מבין הרשי הרי חיבר ביניהם פ לפי שיטת רשי אין דבר כזה מלאכה שנ ציחה לגופה בחבורה אז מה זה מחט ש מחת מחת של יד מחץ שרוצה ליטול בית קות צריך להיות חייו נכון שזה מלחה ש צריכה לגופה אבל זה ב גופה מה שיתחדש חובל אז שואל הרמבם הנה אנמה לרבי שימו מלכה שנצרכה לגופה בחבורה פטור י כמו שאמרתי רשי טלה את דין מקלקל בחבורה בדין מנחש נצחה לגובה כן רבי שמון שסובר שמנחש שנצרכה לגופה פטור עליה ז לכן הוא סובר שמקלקל בחבורה חייב ן וכן זו שאמר רשי אין לכם אביר שלא מקלקל זה לא נכון שהרי גופה של האש צריך לו למה למה זה נקרא למה זה לא למה זה נקרא מלאכה שנה צריחה לגופה תראו את הגמרא בקרט בדף כ עמוד ב הגמרא אומרת תנו רבנן אחותה גחלים בשבת להתחמם בהם הוא רצה להתחמם בגחלים אז הוא חטא חיטה בהם והוו מאליהם הובררו אז תני תני חד חייו תני דך פתו אד תני חייב כסה מלאכה שצריכה לגופה חייו עליה ואז צנה פטור כס מלחה שנה צריכה לגופה פטור עליה מה זאת אומרת מי סובר שמנחה שה צריכה לגופה זה רבי שמעון אבל רבי שמעון אמר שמבהיר לדעת רשי מבהיר הוא יוצא מן הכלל שאף על פי שאין בו שום תיקון וכל יסודו רק קלקול לתורה חישה שחייה אז איך פתאום פה הדין הוא שפטור לדעת רבי שמעון מנחת שצ פטור עליה שלוש קושיות חזקות לכן אומר הר גם הרמבן הרן אז אני הבאתי פה את הרמבן את הרן אבל גם הרמבן כותב בדיוק א הדברים לפיכך פירש הרמבן דמילה ודאי מלאכה צרכה לגופה שאף הפי שלא צריך לגוב עולה כל כ הגבנה צריכה לגופה מקרי אני מדלג ודאי כמ שהוא צריך שישאר מהול מלאחה לגופה מיקרי במילים אחרות מכריח מכאן מהסוגיות האלה בסנדי פד שבת קכא קרתו דף כ מוכח מכאן שבאמת גם במלאכת חובל מבהיר יש מושג שמנחה צריכה לגופה יש מושג שמנחה צריכה לגופה ומילה שהיה צריך אלפות המיוחדת לומר שמותר בשבת למול זה נקרא מלכה ציחה לגופה קנה לעברה של בת כהן שנאסרה בשבת בגלל שהיא מלכה צריכה לגופה במי צריכה לגופה מה הצורך מה התועלת מה התיקון בעצם קיום המצווה תיקון המצווה למרות שכן הוא צריך שישאר מעול זה מלחה צריכה לגופה אני חושב שבולט כאן שיש כאן מחלוקת יסודית בין ה בין הרמבן והרן והרשה לבין רשי רשי הדגיש בדברים שלו דיה בדיבור המתחיל שקראנו ב במקור טז שכאשר התיקון לא נעשה בגוף הנכבד אלא התיקון אצל אחרים תיקון בדבר אחר שהוא מקלקל במקום אחד ומתקן במקום אחר זה לא נקרא מלאכה שצריכה לגופה זה נקרא מלאכה שאינה צריכה לגו רק לדעתי יודה חייב בוודאי ובוודאי שלדעת רשי מילה זה לא נקרא מלאכה צריכה לגופה קנל חובל וצריך לדם לכלבו זה לא נקרא מלאכה צריכה לגופה וגם לא מבהיר בצריך לאפרו זה שיש כאן תיקון אצל משהו אחר אצל הקדרה זה נקרא מלאכה ציחה לגופה קלקלתי פה כיליתי פה חומר גלם בשביל לקבל את התיקון במשהו אחר לגמרי בקדרה אבל אין לי שום תיקון בעצים בעיניו של רשי זה לא נקרא מלאכה צריכה לגופה התיקון חייב להיות בגוף הנבל בגוף [מחיאות כפיים] המבואר אני את לכם דוגמה להמחיש את זה מה הדין אם יש לא ודע היום פחות משמשים אבל יש גם גם בארץ יש העסקה מרכזית שמזרימים מים יש את זה בארצות הבי רדיאטור רדיאטורים רדיאטורים מזרימים מים חמים לתוך מערכת של הסקה אתם יודעים רט בארצות הקור בחוץ לא בארצות הברית יש את זה מה גבריאל איך אומרים לזה יש אתזה נו רדיאטורים ר אמרתי רדיאטור רדיאטור רדי נו אז איך זה איך מזרמים לשמיים חמים וזה מחמם את החדר אוקיי האם זה נקרא מלאכת מושה אם זה ר מלכת מבשל בישלתי את המים זה תלוי במחלוקת כן זה רשי זה לא נקרא מבשל אבל יש לי הנאה אבל אין לי הנאה בגוף הדבר המתבשל אני לא נהנה מהמים אני נהנה מכך שהחדר שלי מוסק החדר שלי חם שמה האנרגיה היא ההנאה היא בחדר לא במים מבש זה אך ורק לשתות כוס תה כוס קפה זה נקרא מבשל אבל אם אני רוצה להפיק אנרגיה בשביל שיהיה לי חם בח זה נקרא מושל אבל לפי הרמבן יתכן שכן מה זה שונה מחובה וצריך דם לכלבו התיקון לא ב בגוף הנבל הוא בצ בבעל חיים בכלב שצריך לאכול את זה אז יהיה חייב גם זה נקרא מושר זה נקרא מלאכה ציחה לגופה בעיניו של הרמבן אדם שבורר צרורות מאוכל בורר צרורות מאוכל אבל לא כי רוצה לאכול את המאכל לתקן אותו הוא צריך את הצרורות האלה בשביל הוא מכין אייזה בלילה של תיט הוא רוצה את הצרורות בשביל התית מערבבים אבנים בתוך התית כן זה נקרא בורר או לא זה תלוי לפי רשי זה לא בורר מלאכת בורר זה תיקון המאכל שמה שמה מתבצעת מלאכת הברירה בגוף בגוף המתבררים תיקון אני לא צריך את האוכל אבל יש לי הנאה הנאה הי שיש לי כאן ורות שאני משתמש בהם אבל התיקון הוא במקום אחר הנה ככן נראה ש שיש כאן מחלוקת יסודית בין הרמבן והרן והשבה ובין רשי נכון ש רשי הרמבן והרשם מסכימים באופן עקרוני שמלכה שצריכה לגופה זה מלאכה שצריכה להיות פרודוקטיבית כן שיש כאן א יש כאן את המרכיב של הרצון ו יש כאן את המרכיב של ההנאה כמו שאמרנו נכון אבל יש כאן מחלוקת יסודית בגוף ההגדרה של ההנאה איזה הנאה נזקקת פה איזה מה זה צריך מה זה הצורך שאנחנו מדברים עליו צריך לה מה זה צורך פה מה מה מה קובע את את מהות הצורך פה לפי רשי הצורך צריך להיות בגוף הנכבד בגוף הנפער בגוף שפה מבצ מבוצעת המלאכה כאשר התיקון נעשה בדבר אחר ובגוף הנפ לא נעשה התיקון אזה זה נקרא מנחה שאנה צריכה אינה צריכה זה לא נקרא צריך זה זה לא נקרא מלאכה שצריכה לגופה מה שאם כן לרמבן וזה מה אז עכשיו תשאלו בצדק אבל איך איך איך הרשי יבאר את כל קושיות ה הקושיות מסנהדריה פד ו מקרות התשובה מאוד פשוטה לאלאור מה שאמרנו צריך לחקור מה התחדש ב מקלקל בחבורה חייו מה התחדש כאן רשי ארנו אמרנו שיש שני מרכיבים בהגדרת מנחש שנ ציחה לגופה יש מרכיב המוטיבציה הרצון ויש מרכיב הצורך התיקון נפעל מקלקל בחבורה חיה מה התחדש האם החידוש הוא בשני המרכיבים ואחד מהמהם אפשר להגיד בצורה פשוטה מה שהתחדש ומקלקל בחבורה שחייו זה א חידוש במהות התיקון של המלאך דהיינו למרות שבכל מלאכות שבת יש הלכה שכל מלאכה צריך שיהיה בה תיקון בגוף הנפער זה לא נקרא מלאכה שצריכה ל זה מלאכה שאינה צריכה לגופה אם אין התיקול אם אין התיקון בגוף בגוף הנפאלים המבושלים בוכל שמבור זה לא נקרא מלחה שצריכה לגופה התחדש בחבורה והבהרה בחולו בבי מתחדש שלמרות שאין חי תמצא בחובו מביר שיהיה תיקון בגוף הנכבד שיהיה תיקון בגוף המבואר אין חיטים זה כזה כי כל החיתים של תיקון בחול ומאויר זה אך ורק אצל אחרים לא בגוף הנכבד לא בגוף המבואר אז כאן התחדש על כורחך שיש כאן דבר יוצא מן הכלל חובל ו מביר שלמרות שהתיקון לא נעשה בגוף הנפער אלא אצל אחרים התורה מחדשת שזה לא ו חיסרון בשם המלאכה זה עדיין נקרא מלאכה ציחה לגופה או לא צריך להגדיר את זה אין בזה חיסרון במלאכה אבל לגבי המרכיב הראשון שהוא מרכיב הרצון מרכיב המוטיבציה שמה אין שום סיבה להגיד שיה כאן החרגה שיש כאן יוצא דופן בוודאי ובוודאי שגם במלאכת חובל ו מביר צריך שהפעולה של החבלה והעברה יהיו יבוא ונו ביזמתו לא סילוק נזקים ולא כמציאות שנכפה עליו בזה בוודאי רבי שמעון סובר שעדיין אנחנו נצמדים לכלל הבסיסי שכל מלאכה צריך שיהיה בה את הנקודה הזו שברצונו ל בעלו שוה חיסרון בגוף המלאכה אז זה קיים גם בחבורה וביר ולכן מיושבים כל הקושיות מיושבות כ הקושיות מ סנהדרין פד מחת לטול ב את הקוץ ברצונו לא בע לו אי בוודאי שהוא נדקר בקוץ צריך עכשיו להוציא את הכות זה ברצונו לא בא לו אז זה נכון שלא צריך שיהיה תיקון בגוף הנכבד אבל צריך שאני אזום את זה צריך שזה יבוא ברצוני כאן זה לא בא ברצוני לכן אומרת הגמא מלחה שנצרכה לגובה פטור עליה זהם חובל מצד הרצון קנל בקרט אני חוטא בגחלים לא אני לא רוצה שהם יבערו הם ובערו מאליהם לא תכננתי שהם יבערו רציתי אדרבה מבחינתי הה עדיף לי רק לחטות ב להגדיל את החומה אבל לא שתהייה בהרה לא שייצאו להבות אז זה נקרא מנחש הנציחה לגופה וקנ גם הריגת מזיקים מה אני חיפשתי עכשיו תקפו אותו מזיקים הוא מסכנים אותו מזיקים אז הורג אותם אז זה גם כן הוא נקנ בניגוד רצונו לגבי הפרט הזה ברור ש ש לגבי הפרט הזה ברור שגם חובל מביר אינם יוצאים מן הכלל וגם לגביהם דין נאמר דין שמנחה שאינה צריכה לגופה שברצונו לא בא לו פטור על פי ה מה שלמדנו בדברי הרמבן והשבה כן אני רוצה להסביר ליישב קושיה בעזרת השם של רבי סזם המלצר אז אני אקדים אני אקדים א ובזה נסיים בעזרת השם אה שכחתי עכשיו בוא נחזור לקורע בחמתו עלמנת להטיל לאמה על בני ביתו למה זה נקרא מלאכה שאנ ציחה לגופה שואל תוספות הרי פה ברצונו מה ברצונו בא לו מצויין ברצונו בא לו אבל אבל התיקון הוא לא בגוף הכבל הוא לא בגוף הנקרא הבגד נשאר קרוע מקולקל והתיקון נעשה אצל מישהו אחר רשי זה נקרא מלאכה שנצרכה לגופה זה תנאי בסיסי בהגדרה של המלאכה שהתיקון חייב להיות דווקא בגוף דווקא בגוף הפעל בגוף שעושים בו את הפעולה לא במקום אחר מקום אחר זהזה מלכה שנ צריכה לגופה זה רבי יהודה נשב בשופי אז בוא נחזור ל בוא ככה יש משנה בשבת סדד עמוד ב במקור כב תראו המשנה אומרת שהנטל ציפורניו או ש או לא משנה בשינה וכן שערו וכן פמו וכן זכנו אז רבז מחייב רב חמים וצרים מישהו שבוט אמר בלזה בגמרא מחלוקת בד בכלי חייו ר אם אדם גוזז במספריים את צערו או את ציפורניו הוא חייב משום מלאכת גוזז משנה מפורשת אומר הטו סות שם במקום שהמשנה הזו נשנתה לדעת רבי יהודה חייבים לומר אומר התוספות מקור כג היינו כרבי יהודה במחי מנחה שנצרכה לגופה הנחת התוספות היא שאדם שגוזל את צרותיו מסתפר הוא גוזז ציפורניו אין לו מה לעשות עם הציפורניים משליך אותם לאשפה קנה ל את השיער כן מנחת גוזז היא בכדי להשתמש בדבר נגזז הצמר שגוזרים המקרה הקלאסי של צמר גוזזים צמר כדי להשתמש בצמר וכאן הוא משליך את את השיער להשפעה את הציפורניים להשפעה אז למה חייב אומר הטוסט על ככח ש משנתנו כדעת רבי יהודה לעומת זאת הרמבן שם בדף קו כותב להדיא שלא תתאה בזה כומר הוא סובר שחול על מנת להשתמש בדם לכלבו זה נקרא מנחה צריכה לגופה וכבר דימיתי את זה לגוז ונותן לשערו ציפורניו בין לתקן גופו וליפה עצמו בין לצורך השיער והגדה כולה מלחה צריכה לגופי כלומר לדעת הרמבן אדם שגוזל את שערותיו מסתפר בכדי להשליך משליך את השער לאשפה אבל הוא מתקן את עצמו מתקן את גופו מייפה את עצמו זה נקרא מלחה שצריכה לגופה וכאן צריך להבין במלך לקו התוספות והרמבן ז ביארו שמשנת רק כרבי יהודה והרמבן אומר שמשנת גם כדעת רבי שמעון אז יש סטיפלר בקהילות יעקב אצלנו בכתובות בדף בסימן ג' ובשבת מט אומר הסטייפלר המחלוקת בין ה הרן בין התוספות לבין הרמבן היא מחלוקת ביסוד מלאכת גוזז צריך לחקור מה מה המלאכ מה מה מה מהותה מה גוף המלאכה של של גוזז מה זה גוזז התו סות הבינו שמלאכת גוזז מהותה או הפעולה היא בדבר הנגזר זה הנקודה כאן זה הנקודה כאן התורה סרה ליטול את הדבר הנגזר זה מה שאתה כ זה האובייקט שבו מבוצעת המלאכה הוא דבר נגזז זה מהות המלאכה לא ליטול או לא להפריד או לגזוז דבר ממקום לא לגזוז דבר ממקום גידולו ממקום שהוא גדל שם ממקום שהוא ממילא אם אין לי שום צורך בדבר הנ גזז אני משליך אותו להשפעה אז זה נקרא מלאכה שנצרכה לגופה לעומת זאת הרמבן שיטת הרמבן הי שהגדרת המלאכה היא לא בהכרח הדבר הנגזר נטילת הדבר נגזז כמו ההפרדה בין האור לבין לבין השיער או לבין הצמר עצם פעולת ההפרדה בין שני גופים בין ה הדבר הנגזר ובין ה הדבר שהוא גדל מתוכו אם זה האור זה ההפרדה כן אולי אפשר לפרנס טב אולי אפשר לפרנס גם את לשונו של ה רמבן ש הנטילה עצמה היא המלאכה ו עצם ההפרדה לא בהכרח הדבר הנגזר אלא עצם ההפרדה בין האור לבין השיער אז ממילא באופן בפוטנציאל שני שני הדברים גם האור וגם השיער שניהם יכולים להיות מבחינתי איזשהו גוף שאם יעשה בו תיקון זה נקרא מלאכה שצריכה לגופה כי ה גוף המלאכה הפרדה בין שני הדברים האלה אז בין אם התועלת תהיה בגוף הנגזר ובין אם התועלת תהיה בדבר הנגזר מלאכה שצריכה לגופה אז לכן גם אדם שמסתפר בכדי ליפות את עצמו או לתקן את עצמו אז התועלת היא בגוף הנגזר אז זה נקרא מלכה צריכה לגופה לכן אין צוריך להעמיד את המשנה כדעת רבי יהודה ככה מבאר סטייפל דרך אגב על פי זה על פי מה על פי מה שהוא מבאר בשיטת הרמבן אפשר ליישב או להסביר לישב עוד קושיה שהקשו אחרונים ביחס למלאכת חובל יש ב תוספות בשבת בדף קו עמוד א' דיבור מתחיל בחול אומרים התוספות תראו בם תומה צריך לכלבו לאפרו איך יחשיב צריכה לגופה מה יש נ מחופר גומה לא צריך הפרעה ויש ומר דלא ד מדח הוא צריך לנטילת נשמה כדי לתת לכלבו דהינו הדם כי אדם הוא הנפש כומר תוספות מגדירים בשבת קוו שחבל יסוד המלאכה של חובל זה נטילת נשמה הוצאת הדם מהגוף הנבל היא היא מלאכת חובל מה מלאכת החובל מהותה נטילת נשמה התורה עזרה ליטול נשמה עכשיו נשמה זה ליו דווקא להרוג לגמרי כל הוצאת דם נקראת נטילת נשמה כי הדם הוא הנפש זו הסיבה שתו סות כתבו אצנו בכתובות בדף ה עמוד ב' שמציצה היא נחשבת היא נחשבת חבלה כן מאותה סיבה הנה תראו נראה אפילו ל או מקור קבב נראה לרבנו תם לפרש ד הוצאת דם חשיב נטילת נשמה כי הדם הוא הנפש כשנותן מקצתו נותן מקצת נשמה אז כל הוצאה של דם היא נקראת נטילת השמה ה נקראת חובל בסדר מצויין עכשיו צריך לשאול שאלה חזקה הרי אם העניין הוא נטילת נשמה זה המהות של המלאכה נטילת נשמה אסור לי לטול נשמה מהגוף הנושם מהגוף החי אז איפה מתבצע את המל חה בגוף הנכבד כן שאדם שוחט בהמה נכון אז איפה המלאכה מתבצעת בגוף הנשחק זה מהותה של המלאכה אסור לי ליטול נשמה אסור לי להוציא דם מגוף חי כי אני הורג אותו במקצת אני נותן ממנו נשמה אז המלאכה היא אם יש לי תועלת בכך אם אני שוחט בהמה בכדי לאכול אותה אז זה נטילת הנשמה הזו היא היא מלחה או אם אני קנל בכן בברית אז נטילת הנשמה היא בכדי לתקן את הגוף הנחמד שהוא יהיה נימול אבל סליחה אדם שחבל בבהמה בכדי לתת את הדם שלה להכיל את זה אז איפה פה התיקון גוף אחר בכלל רגע איפה פה למה זה מה זה מכ אפילו ל הגדרת המלאכה בסיסית היא נטילת נשמה אז ברור שהמלאכה היא בנשמה בגוף שניטל ניטלה ממנו הנשמה אז איך אפשר לומר שבחבל וצריך דם לכלבו זה נשם מלאכה צריכה לגופה אפילו אם היינו מגדירים לצורך העניין שגם אם התיקון צל אחרים זה גם נקרא תיקון אבל סוף סוף זה צריך להיות תואם לגוף המלאכה גוף המלא פירושו נטילת נשמה מגוף חי אז ברור שהפעולה שמתבצעת במלאכה היא בגוף החי לא בדם אז איך זה יכול להיות שאם יש לי תיקון בדם זה נקרא מלאכה שצריכה לגופה אומר אב שימן אב שימן שקו בחידושיו לכתובות בסימן ה וגם הסטפר שהזכרנו בכתובות סימן ג' לא לא לא הד רנו נכון מה זה חבלה חבלה זה לא נטילת נשמה במובן של לקחת נשמה מתוך הגוף ליטול את הנשמה מתוך הגוף אלא להפריד את הנשמה מהגוף הפרדה בסדר זה לא סמנטיקה זה מאוד משמעותי זה לא ליטול את הנשמה מהגוף זה להפריד את הנשמה והגוף ב ש ש נפרדים הגוף והנשמה אה ממילא אם אם ההגדרה היא הפרדת הגוף מהנשמה אז בעצם התיקון לגיטימי שהתיקון יכול להיות או בגוף החבל או בדם שיוצא כן זה לא אני אמרתי זה רב שימן אמר אז ככה בסדר לא אני אמרתי את זה אז על דרך שביארנו לאל את לדעת הרמבן כן מדוע במלאכת גוזז יש חיוב גם אם הוא לא צריך את הדבר הנגזר כיכי כי מהות המלאכה זה הפרדת האור מה מהדבר מהשיער ולא נטילת השיער כן אז על אותו משכן בערו האחרונים גם ביחס למלאכת חובל התוספות יסברו במלאכת חובל כמו ובהעברה מביר ומבהיר אמרנו חובל ומבהיר מה איך איך איך איך שני גופים במבי מה מה שני הגופים במבי שאנחנו מפרידים לא אין לא במיר לא במיר סובר הרמבן שמהות מבהיר זה בעצם יצירת אנרגיה זה בעצם העניין אז תמיד זה יהיה תיקון במקום אחר טוב אז עכשיו אז ככה אה עכשיו שאני בסדר עכשיו אנו חוזרים לרבי סיז מ עכשיו חוזרים לרבי שואל אז יש הגעות של רבי סזר ממלצר על הרמבן בשבת כו שואל הוא מביא שמה בהערה בהערה קושיה על תוספות בוא נעבור כרגע דיברנו על גוזז חובל עכשיו קוצר קוצר בסדר קוצר יש בתוספות בשבת בדף עג עמוד ב הגמרא שמה אומרת שזמר וצריך לעצים אז חייב שתיים כן משום נוטע ומשום קוצר כל הפעולה של הזמירה היא נועדה לעודד שצמיחה אז זה נקרא נוטע ו אם הוא צריך לעצים קוצר אז זה גם קוצר אומר התוספות שם נראה ד אפילו לרבי יהודה דמח מנחה שנ ציחה לגופה בנן צריך לעצים דל מקרי בעצים קוצר לבניין זה יש כאן חידוש גדול אומר התוספות אם אדם זומר והוא לא צריך את העצים הוא לא צריך את העצ הוא משליך אותם אז אז לא החידוש הוא שאפילו רבי יהודה שסובר שמנחה שנה צריכה לגופה חייב עליה כאן הוא יודע שפטור לא התחייב על מלאכת ג על מלאכת קוצר כי אם אין צורך בעצים אין זה בכלל שם של קוצר הוא לא עסוק בצירה בכלל הפעולה שלו בשום צורה לא הוגדר קוצר כבר יש תנאי בסיסי בהגדרת מלאכת קוצר שאם הוא לא זקוק לדבר הנקר הוא הרי שהוא לא ביצע פעולת קוצר למרות אפילו לשיטת רבי יהודה שסובר שמלכה ש שינה צריכה לגופה חי אין איזה שם של קוצר ככה מבאר התוסס בשבת עג וכאן נשאל את השאלה מה הבדל אם כך בין קוצר לבין גוזז הרי בגוז הסביר לנו התוספות בדף צדד עמוד ב נכון ש גם אם הוא לא זקוק לשיער עדיין יש כאן חיוב לדעת רבי יהודה שסובר שמנחה שנ צריכה לגופה חייב עליה הרי ככה ככה הגדירו סליחה ככה הגדירו הסטייפלר הסטייפלר הגדיר שבמ החלקו התוספות והרמבן ביחס למלכת גוזז ש התוספות סברו שבל אכת גוזז זה רך ורק בדבר הנגזר נכון ולכן אם הוא משליך את הדבר הנגזר את השיער אז לדעת רבי שמעון פטור וכל המשנה שאומרת חייו היא אך ורק דת רבי יהודה אז מה ההבדל בין גוזז ואינו צריך לדבר הנגזר שאומר התוספות שלדעת רבי יהודה חייב ובין זומר ולא צריך את העצים שאומר התוספות שאפילו לדת רבי יהודה פתור מה ההבדל הרי בשניהם המלאכה היא בדבר הנקר המלאכה היא בדבר הנגזר אז מה מה ההבדל ביניהם זה שאלה ששואל רבי סצר והוא נשאר בצרכים אז האמת היא שיש אחרונים הרחיב בזה החיי אדם בספר שלו נשמת אדם בהלכות שבת בכלל כא אוד ג הוא דייק מלשון התוספות שמה שהתוספות יתנו שגם שאם לא צרך לעצים אז זה לא נקרא בכלל שם של קוצר זה נאמר אך ורק ביחס לעצים לדין מיוחד בעצים אבל לא בשאר הדברים הנקרים כלומר יש כאן הבחנה בין עצים שליו אור חיו בקציר אז רק לגביהם נאמר שאם הוא לא זקוק לעצים אז אין איזה שם של קוצר אבל ביחס ליתר הדברים זה נחשב יש אזה שם של קוצר גם אם הוא לא זקוק לדבר נקצר הוא דיה ככה מלשונו של הרמבם בפרק ח את הלכה ד יש פה רמבם זמנים כן כן כותב הרמבם כל זרע שקצין אס פסטה וסילקה קוצרו בשגגה חייב שתי חטאות אחת משום שהוא קוצר ואחת משום שהוא נוטע וכן הז אומר והוא צריך לעצים חייב משום קוצר ומשום נוטע אבל בגבי סילקה ואס פסטה הוא לא כתב דווקא אם הוא צריך רק ביחס העצים זה לא דו בדיוק של עליכם משנה ליכ משנה כותב וכן הזמר והוא צריך לעצים אבל אין צריך לעצים פטור אף על גב דכל מנחה שאנה צריכה לגופה חייו כבר כתו התוספות כבר כתבו התוספות שם בדף עג אפילו רבי יודה מודה בה אז הוא מדבר דווקא אבל אין צריך להעצים דווקא בעצים הוא אמר את זה לא ביחס לגבי אספסת וסילקה גם אם הוא לא צריך לדבר הקצר זה גם כן נקרא גם חייב לדעת רבי יהודה לפי זה אולי אפשר לישב שאיין הבדל זה דין מיוחד ב עצים אז אין מה אין להקשות משיער ממ גוזה זה דרך אגב זה לא רק ה הנשמת אדם כותב ככה גם משמ ככה גם ב במרשה לסנהדרין בדווקא ו עמוד א' בסדר הלב יודע אעם להקל כלכלות גם שמה הוא כותב וגם ככה כותב הקרן נורה פה יצאנו בדף ג בפירוש דברי התוספות שזה דווקא בעצים אבל אם רבינא בדיני שבת בסימן לב כותב דיה שמה שתוספות אמרו אה איין צריך לעצים זה לאו דווקא עצים לכל דבר אם הוא לא צריך את הדבר הנקר זה לא נקרא קוצר זה לאו דווקא לגבי עצים ולכאורה זה פשט גם דברי הרן במקור כח הרן כותב דכל ך שוא צריך לצי ודומה ד קצירה ד הקצירה צריך הו למה שקוצר כלומר הרן כותב כדבר כללי גורף שכל מהותו של מל מוה שמלאכת הקצירה שהוא צריך למה שהוא קוצר ככה גם כתוב במירי פה אצנו על אתר אז אם כן הדרקון הזה למקומה למה מה ההבדל ל מה ההבדל למה בקוצר ולא צריך את הדבר הקצר סובר תוספות שאפילו רבי יהודה מודה אפילו רביד סובר שאין איזה שם של קוצר ופטור לעומת זאת אם הוא לא צריך את הדבר נגזז סובר תוספות של דעת רבי יהודה חייו למה מה ההבדל ביניהם אבל לפי מה שאמרנו אולי אפשר ליישב את ה אפשר ליישב ככה באמת אפשר לומר לא כמו הסטייפלר אפשר באמת לומר ככה באמת גם התוספות וגם הרמבן כולם מסכימים שמהותה ש מהותה שמלאכת הגוזז היא הפרדה בין האור לדבר הנקז זה הפרדה הנטילה ההפרדה ביניהם ובאמת באופן עקרוני שני האובייקטים גם הגוף הנגזל וגם הדבר הנגזל שניהם היו בפוטנציאל היו יכולים להיות שאם יעשה בהם תיקון הם יהיו מלאכה ציחה לגופה אז במי חלוקים תוספות והרמבן תוספות והרמבן חלוקים לשיטתם תוס שובר שההגדרה של מנחה שצריכה לגופה היא נקבעת אך ורק לפי המשכן ו ולכן כיוון שבמשכן כל מלאכת הגזילה היייתה לצורך הדבר הנ גזז לכן אדם שגוזר את עצמו לא בכדי להשתמש בשיער אלא בכדי לתקן את גופו ליפות את גופו אז זה מלכה שאינה צריכה לגופה למרות שמבחינת מיסה המלאכה נעשתה כאן מיס פעולת הפרדה בין הגוף לבין ה לבין הדבר הנגזר אבל סוף סוף במשכן השתמשו אך ק השיער אז אכי זה נחה שנה ציחה לגופה אבל לדעת אבל לדעת רבי יהודה יהיה חייב למה לדעת רבי יהודה יהיה חייב כי כי באמת יש כאן שם של מלאכת גוזז כי השם של מלאכת גוזז הוא רלוונטי גם לגבי הגוף נגזז וגם לגבי הדבר הנגזר גם לגבי האור גם לגבי השיער אז כיוון שהתיקון נעשה באור אז זה נקרא מלאכה שצריכה אצ אפילו רבי שמעון יהיה חייב אבל כל זה ביחס למלאכת גוזז אבל ביחס למלאכת קוצר שמה כולם מעמודים שו מהמהות המלאכה היא אך ורק בדבר נקצר זה מה שהרן אומר צריך שצריך לדבר הקצר זה מהותה שמלכת קוצר אז שמה בצדק אומרים תוספות שאם הוא לא זקוק לדבר נקצר אז אפילו לרבי יהודה הדין הוא שפטור כי אין איזה שם של קוצר כן אז זה כאן הבחנה במלאכת קוצר שכל מהותה בדבר הנקר ומלאכת גוזז שענינה ענייני הפרדה אז לכן במלכת הגוזז אז שמה אומרים מודעים תוספות שלדעת רבי יהודה חייב כי סוף סוף רביד סוב שמלכה שה צריכה לגובה חייב עליה אז נכון במשכן השתמשו בדבר הנגזל אבל סוף סוף יש כאן שם של גוזז מצד תיקון הגוף הנגזל בקוצר אומרים בצדק התוספות שאין כאן שאין כאן שם של קוצר ממילא מיושבת קושיית אבן העזר מה השעה טוב רציתי רציתי פשוט להראות שלהלכה למיס איך פוסקים בזה אבל מה אז אני אגיד את זה בכמה מילים יש לכאורה יש מחלוקת בין הראשונים איך חריע ללוך אלמיסה במחלוקת הזאת האם מלאכה שנצח לגופה חייו או פטור אז יש יש משניות שמדייק מה ם שתמו כדעת רבי שמעון שזה המשנה בדף קה עמוד ב המשנה בדף ק עמוד ב כן אומרת שכל ה הקורע בחמתו פטור הקורע בחמתו ועל מתו פתור זה דעת רבי שמעון שלחץ גבר כן המשנה בדף קז מחלקת בין צד לצורך לצד שלא לצורך אז זה גם נשנה כדעת רבי שמעון המשנה בדף קכא שאם אדם כופה קערה הקרב שלא ישך אז הדין הוא ש מותר לעשות את זה דעת רבי שמעון נשנה הגמרא בקנז אומרת בכל השבת כולה הלכה כרבי שמעון זה כולל מנחה שנ צחה לגוף אז באמת ברשב בשבת סד עמוד ב מקור לג מובא שכך גם פסק רבנו חנן אל וכך גם פסק רב הי גאון והריב בפרק א' לכות שבת הלכה ז במקור לד גם כן פוסק כדעת רבי שמעון יש מחלוקת ראשונים מהיא דעתו של הריף האם הוא פוסק כדעת רבי שמעון כדעת רבי יהודה יש שיטה של הרמבן כן גם הרמבן בקוף כא עמוד ב גם פוסקת דעת רבי שמעון כך גם ספר התרומות בסימן רנד והשמ בלבן סח והטור בסימן רעח שטז וש לז ומאי דח גיסה הרמבם פסק להלכה כדעת רבי יהודה הרמבם בפרק א' הלכה ז הירים במלאכת מחבה בסימן רעד ו בשולחן ערוך אנחנו מוצאים מחת גיסא בלחות שבת בסימן שטז סעיף ח אז הוא מביא את שיטת הרמבם כי יש אומרים קנל בסימן שלד כז ולעומת זאת בסימן רס סעיף א ובסימן רסד סעיף ג נראה