שיעור כללי - ‏‏יחיד מומחה לרבים | הרב גבריאל סרף, ראש הישיבה

[מוזיקה] טוב, ברשות הרמבשליטה, אנחנו טיפה מדלגים לדף ה עמוד א'. יש כאן המון נושאים מעניינים בדף ד, עמוד א', עמוד ב', בכל מיני סוגיות, אבל אנחנו רוצים להצמד לסנהדרין. אז אה אה אנחנו ממשיכים בעיסוק ב בסוגיות של סנהדרין אז היום אנחנו רוצים בעזרת השם לעסוק בדין יחיד מומחה לרבים אה באיזשהו עניין מסוים ב בדין הזה אז אם כן הגמרא בדף ד עמוד ב למטה מביאה את הברייתא תנור רבנ דיני ממנות בשלושה ואם היה מומחה לרבים דן אפילו יחידי ובראשונים התעכבו להסביר מה זה בדיוק ממחה לרבים מה הגדר של גמיר וסבירנה רגע אני לא רוצה להיכנס לזה כל כך אבל א מה שברור זה מה שאומרת הגמרא בסוף תשמע דמרזות רבדרב נחמן דן דינה וטעה כי הגמרא שואלת לפני כן היא בא אלהו כגונענה דגמיר בסבינה מנקית תנרשותה אבל לא נקית רשות דין אליו דינה או דין מאף אגב זה לא נקית רשות דיני דינה כלומר האם הדין של יחיד מומחה לרבים או תנאי בדין הזה צריך שיהיה קבל רשות נקת רשותה מב רש גלותהא אומרת הגמרא שתשמ דמרזות ברד רב נחמן דן דינה ותעה אתה לקמד רב יוסף אמר לו היא קיבלוך הוא לא תשלם והיא לא אז היא לשלים שמ מינה כי לא נקטר את רשות דיני דין השמ מינה מסקנת הגמרא שנקיטת הרשות מברש גלותה זה לא תנאי בגדר של יחיד מוכר רבים כל הנק נפקו אותה אם הוא נטל רשות או לא נתל רשות זה רק נפקותה לעניין תשלומים במידה וטעה אבל לגבי עצם הדין דינו דין גם אם הוא לא קיבל רשות די בכך שהוא גמיר וסביר לפי כל ה מה שכתבו הראשונים מפורסם לרבים מומחה יש לו ניסיון אז דינו דינו דין והנה ברמבם אה כשמביא את ההלכה הזו בפרק ב' הלכה יא כותב הרמבם אחד שהיה מומחה לרבים או שנטל רשות מברש מבית דין הרי זה מותר לו לדון יחידי אבל אינו חשוב בית דין ואף על פי שהוא מותר מצוות חכמים הוא שמושיב עמו אחרים שהרי אמרו אל תהיה דן יחידי שאין דן יחידי לאחד אז הרמבם כותב שיש הבחנה בין א דיין מומחל רבים שדן יחידי לבין שלושה שדנים מומחה לרבי יחיד מותר לו לדון אבל הוא לא נחשב בית דין דמה נפקמינה שהוא לא נחשב בית דין אז הרמבם כותב בהלכות שם בהלכות סנהדר בפרק הלכה יח נפקותה נפקמינה לגבי הודעה בפניו כותב הרמב"ם יחיד שהוא מומחה לרבים אף על פי שהוא דן דיני ממונות יחידי אין ההודעה בפניו הודעה בבית דין ואפילו היה סמוך אבל השלושה אף על פי שאינם סמוכים והרי מדותות ואין אני קורא בהם אלוהים הרי ההודעה בפניהם הודעה בבית דין וכן הכופר בפניהם ואחר כך באו עדים אוחזק כפרן ואינו יכול לחזור וליטון כמו שביארנו כללו של דבר הרי הרי הם נוודעות ובוד כי יוצא בהם כבית דין הסמוך לכל הדברים אז כאן הרמבם נוקט אה נפקמינה לגבי הודעה שאם הטובע או הנטבר הודו בפני תו דיין מומחל רבי הודו בפניו איזשהיא הודעה אז אין תוקף להודעה הזו הודעה הזו בפשטות כן בפשטות דברי הרמבם שההודעה זו איננה הודעה שהיא הודעה מחייבת כן ההודעה בנה הודעה ו ולכאורה כוונתו לומר שאפילו אפשר א אין אין איזה חלות של הודעה שמחייבת ולכאורה גם אפשר לחזור בו מההודעה א וכן הכופר בפניהם ואחר כך באו עדים דין אז הוזק כפרן זה נאמר אחר בבית דין של שלושה זה לא נאמר בבית דין של בדיין יחיד גם ברמבם הלכות גניבה אה א כותב הרמב"ם בפרק ג' הלכה ח מי שהודה בקנס יש לנו הלכה שמודה בקנס ואחר כך באו עדים אז הדין הוא שפטור שם הגמרא בבקמה עד אז אומר הרמבם זה דווקא אם הוא הודעה בתחילה בפני בית דין אז אם הוא הודעה בפני בית דין אז יש הלכה שמודה בכנס פטור אבל אם הוא הודעה חוץ לבית דין או שהעני שניים בלבד ואחר כך באו עדים דין אז אין לזה תורה תודעה לגבי מה שנאמר שמודה בקנס פטור הנה הנה עוד נפקוטה שאין איזה שם של הודעה לגבי לגבי א א פטור מקנס במידה ואחר כך באו עדים וחייבו אה אז יוצא שלשיטת הרמבם גם כאשר גם כאשר נאמר שיש מסלול נוסף של דין יש דיני ממנות בשלושה אדיוטות ויש דיני ממנות ביחיד מומחה עדיין זה בכלל לא דומה שלושה זה שלושה שיש להם תורת בית דין אבל יחיד אין אין לו תורת בית דין והודעה בפניו אינה הודעה כפירה בפניו לאחזק כפרן ו אה אה בטור בחושם משפט בסימן ג' תראו בפסקה השנייה מביא דברי הרמבם כותב האטור כתב הרמבם אף על פי שיחיד מומחה או מי שנטל רשות בבית דין הגדול מותר לו לדין יחידי. מכל מקום אינו חשוב בית דין להיות תודעה שבפניו כמודה בבי דין אפילו הוא סמוך. אבל ג' אדיותות ההודעה לפניהם חשובה כלפני בית דין וכן הכופר בפניהם ואחר כך באו עדים חשוב כפרן. מחותם הטור וכותב ומדברי אדוני אבי הראש זל יראה שאין חילוק בין יחיד מומחה לגדות לכל דבר. כלומר התור א סבור שבשיטת הראש היא איננה כדעת הרמבם והראש הראש סובר לו אין חילוק בכלל בין יחיד מומחה לגדות כלומר כשחז"ל באו ותיקנו אני אומר כרגע חז"ל כשחז"ל באו ותיקנו דין שיחיד מומחה יכול לדון אז נתנו לו את הכוח של כמו בית דין לכל דבר ועניין אין שום חילוק חילוק בין שלושה אדיוטות לבין יחיד מומחה לכל דבר גם בהלכות טוען וניטעם בצמם פא כותב שמה הטור תשובה לגאון היא מודה בבית דין לא שנה היא מודה מעצמו לא שנת והוא והודה אינו יכול לחזור אלא רק תוך כדי דיבור מוסיף הגאון ואומר ואני מי לבפני שלושה אבל אם הוא הודע בפני יחיד אפילו מומחה שאין הודעת טו בפניו כלום אז הוא גם יכול לחזור בו אבל כותב הטוב ואני כתבתי למעלה מה זה למעלה בסימן ג' כצלנו שיכיל מומחה דינו כגדיותות אז אם כן יוצא שיש כאן מחלוקת בין הרמבם ובין הראש הטור הראש לגבי הכוח של יחיד מומחה לרבים האם כוחו האם יש לו תורת בית דין או אין לו תורת תורת בית דין וכאן היינו רוצים להתעכב באמת א על שיטת הרמבם א יש כאן דבר כאילו סוג של כלעיים כזה כלומר יש כאן יחיד מומחל לרבים שהוא דן דין אבל אין לו אין עליו תורת בית דין אז כותב הקצות החושן בסימן ג' סעיף קטן ב להגדיר מה כוחו של דיין שדן בתוך תור יחיד מומחה לרבים מה כוחו אז אומר הקצות החושן זה כמו הוראת איסור והתר כמו שיש לנו בכל התורה בכל מרחבי השולחן ערוך כן אור החיים יורי דעה יש לנו חכם שהוא בקיא בהלכות ואם מישהו יש לו איזשהיא שאלה שהוא רוצה לשאול שאלה בהלכות שבת בהלכות בשר וחלב אז הוא הולך לחכם שהוא בקיא בהלכה והוא מורה לו את ההלכה אז אומר קצת החושן מה שנתחדש בדברי הרמב"ם שמותר לדון יחידי הפשט הוא יחיד מומחי לרבים אין לו תורת בית דין אלא דינו כמו ראת איסור והתר אז כיוון שהוא בקיא בחושן משפט הוא בקיא בהלכות אז הוא יכול להורות מותר לו יכול להורות בענייני חושם משפט כפי שחכם מורה בהלכות איסור בהתן זה מה שכותב הקצות החושן כדי להסביר מה מה גדרו או גדר הדין של יחיד מומחה לרבים. וכך גם נקת הנתיבות בסימן ג' סעיף קטן א'. בתוך הדברים הוא כותב שלרב אחה שסובר שמדאורייתא אחד יכול לדון בצדק תשפות אמיתך. אז אז הוראתו היא כוראת איסור והתר. כך כותב הנתיבות. אין לו תורת בית דין והוראתו כוראת איסור ביתר. וכאן מצאתי בחידושי רבי שמעון רזובסקי בסימן בסנהדרין בסימן ב בהערה יב שמאיר על דברי הקצות החושן ועל דברי הנתיבות שלכאורה לא קרב בכלל זה ל זה. איך אפשר לומר שדין שדן יחיד מומחה לרבים זה כמו הוראת איסור והתר אני אסביר טיפה את הדברים הוא שם מקצר אבל יש הבדל יסודי בין הוראת איסור ויתר לבין פסק דין הוראה דבר בסיסי ויסודי יש לנו הלכה אני טיפה ארחיב כזה הרב שמואל לא כותב שמה יש בגמרא בעבודה זרה בדף ז תראו במקור ז' בדף ז' עמוד א זה כבר גמרא גם גמרא בנידה בדף כ עמוד ב כתוב שמה תנו רבנן הנשאל לחכם וטימא לחכם ויתהר לחכם ואסר לא ישאל לחכם ויתיר אם אתה הולך לחכם ותשואל אותו שאלה בהלכות בשר בחלה בהלכות נידה מה שזה לא יהיה והוא עסר את זה אז הדין הוא לא ישאל לחכם וייר. אסור לשואל, ללכת עכשיו לחכם אחר ולחפש חכם שיתיר לו ולנהוג מכאן והלך היתר בדבר. ומה הסברה בזה? למה? למה לא ללכת לחכם ביתיר? כן היום יש הרבה שעושים את הדברים אלוקים לפה כתוב מקלו יגיד לו. מכה לו. בפסוק כתוב מקלו יגיד לו. אבל מקל לא יגיד לו. מי שמקל יגיד לו. מחפש מי שמקל. אז א למה באמת אי אפשר לעשות את זה? אז יש מחלוקת בראשונים מה הסיבה הראש במסכת עבודה זרה בפרק א' סימן ג כותב א תאמה למה לא ישאל לחכם אחר אולי טעה הראשון מחזרי השני פרשי דחיקא אמר לא ישאל לחכם אחר בסתם כדי שיתיר לו וישמוך על הוראתו דקמה דגבר שרו הראשון ושביה חתיך דיסורה אין לו לסמוך על אחר שיתירנו לו אבל יכול לומר לחכם אחר, דבר זה שאלתי לחכם פלוני והסרו לי, מה נראה לך בזה? ואם יראה לשני שטה הראשון ילך ויתווכח עמו. ואם יוכל להוכיח שטה בדבר משנה יחזירה. ואם חלוק עליו בשיקול הדעת אז ולא יכול להוכיח מתוך דברי המשנה, אז א יאמר אני אומר כך אבל אני מתיר מה שעסרת. מאחר שיצא מפיך לאיסור ושביך חתיך דאייסורה והם בידי להחזירך מתוך דבר משנה ה מורה אז יש כאן חידוש גדול מאוד שאומר הראש שהתוקף של פסק הדין של של זה לא פסק הדין זה הוראה התוקף של ההוראה של החכם שמונעת מהשואל עכשיו לשאול מישהו אחר ויתיר לו היא מההלכה ששו יענף שחתיך דאיסורה מסביר הטומים בסימן כ סיב כתן יג ג שהפשט הוא שכאשר אדם הולך לשאול חכם הוא מקבל על עצמו שמה שיאמר החכם אם כן מה שאמר חכם הוא שב יעניו שחטירה דיסורה כלומר התוקף או הכוח המחייב בהוראה כלפי כלפי השואל לא נובע מכוח החכם הוא נובע מכוח השואל השואל שו יעניו של חתיכה דייסורה ידוע מה שנחלקו דנו בזה זה הקצות בסימן לד סעיף קטן ד ובשב שמיצה בשמת ו פרק יט מה זה הדין של שבעני שחתיך דיסור האם זה כוח נאמנות או שזה דין קבלת נדרי איסור כאילו השואל קיבל על עצמו מה שיאמר החכם שזה אסור שב יעניו שחתיך דיסורה אז אחרי שהוא שב יענף שחתיך דייסורה אז הוא לא יכול עכשיו ללכת לחכם אחר ויטיר כי שבנ שחטירדסורה אלא אם כן אומר הראש החכם השני יתווכח איתו ויכיח ויוכיח לו שהוא טעה בדבר משנה אבל אם הוא לא יצרך להוכיח שהוא טעה בדבר משה בשיקול הדת אז הוא גם לא יכול הוא גם לא יכול הוא לא יכול להתיר דבר שאין לו הוכחה חד משמעית שהוא טעה בדבר משנה אז הוא לא יכול לחזור ולהתקשה בנפש חתיכה דיסורה גם מרן מביא בשם הרי תראו במקור ט כתב הרייבד ז"ל בפירוש מסכת עבודה זרה שלו דלא משום כבודו של ראשון גאוו בה כלומר כאן הרייבד כבר מעלה אפשרות נוספת לומר שמה מה הסיבה שאם שאל לחכם והסר לא ישאל לחכם ויטיר משום כבודו של ראשון אתה פוגע בכבודו של החכם כן מצא שסותר את דברם אז כבודו של הראשון לא ללכת לחכם אחר ווכן שלא לא יגידו עליו שהוא טעה. אז א אומר הריבד לא זה לא הסיבה לא משום כבודו של ראשון הגובה אלא משום דכיוון שהשרה הראשון שבחתי דיסורה ושוב אין לה התר אפילו היא תירה שני אינה מותרת זו שיטת א גם מרן כמו שאמרנו בשם הריבת זו שיטת הרשבא הרטווה ויש הסבר נוסף שאחז בו הרן אה שבאמת הסברה היא משום כבודו של ראשון לפי כך נראה לי בפסקה השנייה אומר הרנד אפילו טועה בשיקול הדעת מחזירין אותו הרועתו בהסכמתו ולא אומרים פה שבעני שחתיך דיסורה וכי אמרינה בפרק אלו טרפות חכם שסר אין חברו רשאי להתיר בלא הסכמתו של ראשון כאמר מפני כבודו של ראשון אבל אם הוא א אם הוא שמר את הראשון טענותיו של שני והודע לו אז באמת מחזירים הרן כותב כך נראה לי להלכה אבל למעשה אין בי כוח לחלוק על אבות העולם. אומר את זה בדרך ענווה. אבל ידוע שיש אה יש ראשונים נוספים. תראו את המאירי במקור י. המאירי כותב שחכמי גדולי הרבנים פירשו שאם הוא נשאל לחכם ואסר ואחר כך נשאל לחכם להתיר היא טהורה ומותרת. אם האחרון גדול ממנו שלא נאסר לי בכבודו של ראשון. אז אם הוא גדול ממנו אז אז אין פה את הבעיה הזו. לא סליחה אז אומר אבל בכל מקרה בדיעבד בוודאי שטהורה הוא מותר לא נאסר אלא לכתחילה מפני כבודו של ראשון אבל בדיעבד טהורה מותר אין פה את הדין של שבני שחתיך דיסורה ולשיטה זו אומר המאיר אני נמשך ככה הנקת רש"י בנידה בדף כ" עמוד ב שמותר לכתחילה במחילת ראשון על כבודו וכל שכן אם הראשון בעצמו חוזר ומתיר אבל גדולי המפרשים שזה הריד פירשו שאין כאן בטהרה ועתר חל אין בכלל טהרה ועתר חלחית חתיכה זו הועיל ונאסרה מפי חכם והרי נעשה את הלד ראשון חתיכה של איסור ויראה לדעת זה שפו עצמו לא רשה להתירה אחרי שעשרה באמת מכאן להעיר על הטומים שמה בסימן כסף קטן יג שכותב שהוא בעצמו אם הוא רוצה לחזור בו ולהתיר אז הוא רשאי למה כי הוא טוען שכל שבעני שחתיך דיסורה שטלה השואל בחכם זה אך ורק למסק החכם כלומר הוא תלוי בחכם במידה והחכם יחזור בו אז הוא אז הוא אז הוא הוא שבע לנב שחתיך דיסורה אך ורק למסקו של החכם ככה הטומר אבל מהמאירי בפשטות רואים לא כך רואים שהחכם בעצמו לא רשאל להתירה אחרי שהשרה שבנ שחתיך דיסורה אם כן הסיכום יש לנו כאן א שתי שני טעמים אפשריים. מדוע חכם שאסר לא ישאל לחכם ויטיר? או משום ששב יענב שחתיך דאייסורה או משום כבודו של ראשון. מה היא נפקמינה? אז נפקמינה אחת אפשר לומר מה שכותב ה מה שכותב המאירי. אם אם יכול לחזור בו החכם יכול לחזור בו בהסכמתו רוצה לחזור בו הוא רוצה לחזור בו ולהגיד טעיתי אפילו בשקול הדעת טעיתי האם יכול לחזור בו מהוראתו אז לפי הנימוק של כבודו של ראשון אז ודאי שהוא יכול לחזור בו הרי אין פה פגיעה בכבדו אם הוא אם הוא א מוכל על כבודו והוא מסכים לחזור בו אז הוא יוכל לחזור בו אותו חכם שהורא איסור כל מה שאסור לחכם אחר לורות זה משום כבודו אבל אם הוא מתווכח איתו והוא הראשון מוכל על כבודו ומוכן להתחרד ולחזור בו אפילו טעה בשיקול הדעת אז הוא יכול לחזור בו ויש תוקף לחזרתו חזרתו חזרה לעומת זאת אם הסיבה ה משום שבי ענף שחתיך דיסורה אז לפי לפי שיטת המאיר לכל הפחות הוא לא יכול לחזור בו אם מדובר אם מדובר בטעות בשיקול הדת אם מדובר בטעות בשיקול הדעת לא מתברר שהוא טעה בדבר בר משנה אז הוא לא יכול לחזור בו כי שבי עניו שחתי דיסורה ולפי שיטת הטומים אפילו החכם עצמו יכול לחזור בו אפילו למד אמר משום שבי עניב שחתיך דיסורה עדיין יכול לחזור בו נפקמין השנייה תהיה מה הדין אם חכם הראשון הורה להיתר והחכם השני הורה לאיסור האם החכם השני יכול לאסור מה שהחכם הראשון הורה משיקול הדעת אז אז גם זה יהיה תלוי ב זה יהיה נפקמינה. אם הסבריים משום כבודו של ראשון אז הוא לא יכול לאסור מה שהחכם הראשון התיר. כן אינם כן הוא טע בדבר משנה. אבל אם הוא רק עניין של שיקול הדעת אז הוא לא יכול להתיר מה ש הוא לא יכול לאסור מה שחכם הראשון התיר משום כבודו של ראשון. אלא שוב ביני אם הוא התווכח איתו והיוכיח לו שטעה והראשון ימחל על כבודו אז הוא יוכל לחזור בו ואז חזרתו תייה חזרה. אבל אבל ללא הסכמתו הוא לא יכול לחזור בו. הוא לא יכול להורות איסור על מה שהראשון ראה את משום כבודו של ראשון. אבל הנימוק של הרייבד והראש והרשבה והרידבה שהסיבה שחכם שאסר אין חכם אחר רשע אלא התיר משום דשב ייענף שחתיך דאיסורה אז כל זה שייך אך ורק בחכם שאסר אז החכם שלי לא יכול להתיר כי שבענב שחתיך דאיסורה אבל אם החכם הראשון התיר היתר זה לא חלות דין בדבר כן רידוע רב שמון אומר שהתר זה לא חלות דין זה להדר דר דין איסור זה חלות דין של איסור אבל מותר זה אומר שאין דין עליו שאסור אז אין פה החלה של דין אז לא שייך שויה משהו בדל אין פה ודאי ש לא שייך שבנש חתיכת יסורה בהתר ולכן לפי זה יכול החכם השני לחלוק על הראשון ולאסור מה שהראשון התיר אפילו לא הסכמתו אפילו אם הוא לא גדול ממנו בחוכמה בעניין יכול לחלוק עליו ולאסור מה שהוא התיר באמת ה ככה הנקת השך ביורי דעה בסימן רמב סבקת נט בשם כמה ראשונים ובעצם הגיע על מה שכתב הרמה פה ביורד בסימן רמב סעיף לא תראו רע יא כותב ה ה הרמה חכם שעשר אין חברו אשר היתר משיקול הדעת וכולי ואפילו אם טעה בשיקול הדעת יכול ליסע וליתן עם המורה עד שיחזור בו אה ולכן אין אין איסור לשאול השני הוא בלבד שיודיע לו שכבר הורא ראשון לאיסור אבל הוא מוסיף הרמה וכותב אפילו אם התיר הראשון ברח להוראתו אין השני לאסור מכוח שכל הדעת אז הרימה כותב שאפילו אם התיר הראשון אין השני לאסור סימן שהרימה אחז שהנימוק הוא משום כבודו של ראשון ולכן גם אם התיר הראשון אין השני לאסור אז על זה כותב השך שם בסימן רמב סיב כת נט שממוח מהראשונים שבאמת הנימוק הוא בגלל לא משום כבודו שלו משום שבנב שחתיך דיסור וזה לא שייך וזה לא שייך בהוראה הראשון להתיר והשני רוצה לעזור מה שעולה מתוך הדברים כאן שכשאנחנו מדברים על הוראת איסור ועיתר אז אנחנו יכולים לדעת שהוראת איסור והתר זה משהו שהוא דינמי כלומר אין חילט של ההוראה יש עוד אפשרות לחזור בו. כלומר גם החכם בעצמו יכול לחזור בו לפי דעות לפי מי שמנד אמר כבודו של ראשון אז הוא בעצמו יכול לחזור בו ואפילו למד אמר משום שבנ שחתיך דיסורה זה אך ורק באורה איסור אבל באורה אז כן אפשרות לסתור את דבריו גם אם הוא לא גדול ממנו בחוכמה בניין וגם למד אמר שב גם באור האיסור יש דעות שיכול לחזור בו כי אומר הטומים כל כל הכוח של החכם אין אין לו אין למעשה אין לו מה הנקודה הנקודה כן שכל הכוח של החכם זה אך ורק לגלות מה התורה אומרת כלומר שמישהו הולך לחכם שורה לו בהלכה הוא בעצם הולך למישהו בקי שיגיד לו מה שיגיד לו מה הקדוש ברוך הוא אומר מה השולחן ערוך אומר הוא בא תלמד אותי סוגיה תלמד אותי מהלכה אבל אין אין כוח לחכם, אין כוח להוראה של החכם ככוח מחייב א ככוח כיכוח מחייב בפני עצמו. הוא לא כוח מחייב בפני עצמו כדי שתאמר שמה שאמרת זה לא ניתן לחזור. אתה אי אפשר זה לא ניתן לחזרה. לא. אנחנו רוצים לברר את האמת. ואם מתברר שהוא אפילו בשיל כל הדעת שאין כאן טועה בדבר משנה הוא יכול להתחרט בו והוא יכול לחזור בו. כל זה טוב ונכון רק בהוראת איסור בהתר, אבל בדין פסק דין זה לא כך. פסק דין לא ניתן לחזרה. יש נסיבות מיוחדות שהגמרא אומרת לקמן בדף לג שאם יש גדול ממנו בחוכמה במניין אז יש אפשרות של חזרה. אבל בפשטות ודאי שהדיין עצמו לא יכול עכשיו בהסכמתו לחזור בו. או להחליט שהוא טעה והוא חוזר בו. אין דבר כזה. בדין יש בהתייצבות של בעלי הדינים לפני הדיין יש כאן כוח מחייב של הדיין בפסק הדין הזה. כוח מחייב את שני בעלי הדינים. כשהם באים לדיין זה לא שהם באים להגיד לו טוב בוא תברר לנו מה הלכה בשולחן ערוך במקרה הזה והזה. לא. זה לא רק בירור ההלכה בשולחן ערוך. מה מלמד אותנו השולחן ערוך? אם רובן טוען ככה ושמעון טוען ככה אז מה ההלכה? לא. אלא זה פסק דין מחייב. פסק הדין עכשיו הוא פסק דין שהוא חלות ויש כאן כוח א לטובע לחייב את הנטבע, לקחת אותו להוצאה לפועל. וזה דבר פשוט. כך כותב הקצות בסימן כה בסיב קטן ה בשולחן בלכות בכו של משפט יש לנו מושג בגמרא ביבמות לז צנהדר לג שנקרא כם דינה קמדינה הדין חל כם דינה הוא לא הוא לא ברחזרה אי אפשר בוא אני בוא עכשיו אני יבוא חכם אחר ויגיד לדיין בוא עכשיו נלמד את הסוגיה ביחד ואני אוכיח לך שהשיקול דעת שלך לא היה נכון ותחזור בך לא אין אפשרות כזו איך אומר רש"י שמה קצת מביא את זה רש"י אומר תראו בסנהדרין במקור יג ש בשלב שהגמרא חשבה שרק שבמינו מומחה במומחה יכול לחזור ובמומחה אינו יכול לחזור אז רש"י כותב במקור יוגים במומחה יש בו כוח לחזור ולא מצמר לבעל דינן נכיתה מקחד דידחדינה אבל בשא מומחה מצי אמר לה מי אמר דתמהבת רדידך עיקר דילמת עיקר ובהודת איתה. כלומר אומר הבעל דין, מי אמר שעכשיו החזרה שלך היא הנכונה ולפני כן תית? אולי עכשיו אתה טואה ולפני כן צדקת. כן, כשמדובר על שני בעלי דינים, כשמדובר על שני בעלי דינים, אין דבר כזה שנו אני חוזר בי עכשיו אתה היית אמרתי בהתחלה שאתה חייב, עכשיו אתה זכאי והוא פלוני חייב. אין דבר כזה. יאמר לו הבעל, ככה אומר הקצות. יאמר לו הבעל דין, מי אמר שעכשיו אתה צודק? אולי לפתחת צדקת ועכשיו אתה טועה. אז אם כן זה דבר פשוט שפסק דין במהותו הוא שונה מהוראת חכם הוראת חכם לא היום כשיש שאלה אז הם שואלים את ה את א מה ai כן שואלים ai כן צריך לדעת כל זה מוחזק בכפרן אבל נגיד אז כשעולים לחכם אז זה כמו ai מה הוא בקיאב בקי בשולחן ערוך אז הוא אומר זה הלכה ככה הקדוש ברוך הוא אמר ככה הקדוש ברוך הוא אומר שצריך לעשות אני לא נותן לו עכשיו איזשהו כוח לקוף אותי כוח כוח לחייב אותי כן ולכן בנסיבות מסוימות אני יכול להגיד לו שכוח אני הולך לחכם אחר אז יש כאן יש כאן כאן בעיה מצד כבודו של ראשון. בסדר? אז אני יודיע לו, כמו שאומר הרמה, אני יודיע לו ששאלתי מישהו אחר. כך כתוב ברמה. אין איסור לשואל לשאול השני בלבד שיודיע לו שכבר הוא ראה ראשון לאיסור. אז תודיע לו והוא התווכח איתו. אז יש כבודו של ראשון. אז יש כאן יש כאן עניין אחר. כבודו של ראשון אז צריך לשכנע אותו שהוא טעה. בסדר? אבל אין כאן איזשהי מסירת כוח לחכם, כוח כוח שמחייב אותי. בסדר? כי אני בא לשאול כבע לקחת לשאול מה הלכה, תלמד אותי שולחן ערוך. אם הייתי יכול ללמוד בעצמי, הייתי הולך ללמוד בעצמי. אבל כשאני שטוב ונטבע באים לדין, הם מפקידים ביד הדיין את הכוח לחייב אותם. הוא הכוח המחייב ורק הוא במנוחו לא יכולים ללכת טוב טוב בוא נלך עכשיו לחכם אחר והוא אולי יפסוק אחרת לא גמרנו פסק זה הפסק זה מה שמחייב וגם להתחרט הוא לא יכול להתחרט אותו חכם אין להם כן בנסיבות מסוימות שהוא אז אם כן אז אני חוזר לשאלת שאלת רבי שמואל הערת רבי שמואל רזובסקי ע על הקצות החושב והנתיבות איך אפשר להגיד שיחיד מומחלרבים זה כמו הוראת תסוטר מה זה שייך זה בכלל לא קרב זה על זה זה לא קרב זה זה פסק דין וזה הוראת חכם אז באמת א לחומר הקושיה והוא נשאר בצריך חיון כמובן על הקצות האמת לחומר הקושיה אז באמת חשבתי אה לתת אולי נופך לדברי הקצות החושן וגם הנתיבות בשני אופנים. בסדר? דרך אגב, רבי שמואל מביא דברי הרן שתראו במקור יד בדף ל הרן כותב יחיד מומחה שיכול לדון וכולי היינו שדינו דין לומר שמה שפסק בין בעלי הדין הדין ההוא קיים ואין יכולים לחזור בו דמבורר להם הדין עם מי וכולי הרב כותב דיה אומר זה נכון א שיהיה לו כוח בהודעה בפניו כאילו הודעה בפני שלושה בית דין וכן שיהיה לו כוח לעשות קיום אז זה ודאי אין לנו אבל הדין שלו זה דין זה דין קיים לא ניתן לחזור אז מה הפשט ב ב ברבותינו האחרונים אז מה שאני רוצה לומר שבאמת כוונתם הייתה לומר שיש כאן פן מסוים של הוראת איסור וטר אני אסביר למה הכוונה הם לא התכוונו לומר שזה הוראת איסור והתר וודאי כ כי זה דבר פשוט שיחיד מומחל הרבים זה פסק דין רק הם התכוונו לומר שיש כאן משהו שהוא יש בו מחנה משותף להוראת איסור וטר אז אני רוצה לומר באופן אופן הראשון יש מחלוקת בראשונים בדין יחיד מומחה לרבים האם הוא יכול לקוף את הבעלי דינים לבוא ולהתיין בפניו אז התוספות אצלנו כותבים בדף ה עמוד א' חד משמעית דן בדיבור המתחיל דן אפילו יחידי ויכול קוף את האדם בעל כוחו ודאי שכשחז"ל שהברייתא אומרת שדיין יחיד יכול לדון יחידי כן זה ודאי מדובר שהוא כופא את הבעלי דין לבוא בפנם למה דהי בדקיבלה בקבלי ואם מדובר ששניהם באים לפניו ברצונם ומקבלים אותו עליהם כדיין אז למה אז למה צריך אז למה צריך דווקא יחיד מומחה אפילו אין לו מומחה למה צריך שיהיה גמר וסביר הרי אם קיבלו עליי הם יכולים לקבל עליהם גם שלושה רואה שלושה רואה בקר אפילו אינו מומחה נעמי ומכאן אומר התוסד סתם שלושה יכולים לדון את האדם על כוחו כשאינו רוצה לבוא לבית דין ד שלושה במקום יחיד מומחה קיימ אפילו שניים נמידנים את האדם בעל כורחו. כלומר לשיטת שמואל ששניים שדנו דיניהם דין אומר התוספות זה אפילו בעל כורחו אלא דעיקרו בדין חצוף למה די בדקיבלו עלי ומרי שמואל אמי ובדין חצוף אם מדובר שבאים לפני השניים להתדיין מרצונם החופשי למה הם נקראו בית דין חצוף אז על כוח אומר הראש שבכל מקום שמותר לדון או למוומחה אפילו ולשמואל אפי שניים שדענו דיניהם דין אז אפילו בעל כוחו הם יכולים לדון בעל כוחו הם יכולים א א להזמין אותו לדין ולדון אותו בעל כוחו. ככה נקת התוספות. הבך בחושי משפט בסימן ג' האיר שוודאי הרמב"ם לא מסכים לכך. ואת זה ניתן לראות מדברי הרמב"ם בשני מקומות. גם בפירוש המשניות בפרק ג' משנה א' הרמב"ם שמה עוסק בהגדרה של מה זה מומחה. אז הרמב"ם כותב שעניין מומחן שהיו מבעלי חוכמה חוכמת התורה בקיים בלשונות וכולי וכולי וכולי ואם לא היה מומחה אין דיניו דין אפילו דן אמת אפילו היה לו רשות רשגלות וכולי וכולי אלא שזה המומכה דלא נקית רשות אין לו לקוף בעלי דינים לדון לפניו אלא שאם דן אותם דינו קיים עליהם אבל המומח דנקת רשות מרש גלותה הרי זה דן את בעלי הדינים בין אם ירצה אחד מהם או לא ירצה ואין שום אדם יכול לצאת מדי בכל מקום. אז אומר הרמב"ם חד משמעית שזה מומחה שלא נהק את רשותה אין לו לקוף בעלי דינים לדון לפניו אלא אם דן אותם דינו ק אבל אין לו רשות קוף אותם כך כותב הרמבם וגם בהלכות סנהדרים בפרק ד' הלכה יד כותב הרמבם בכל דיין הראוי לדון שנתן לו ראש גלות רשות לדון רק אם הוא נתן לו אז יש לו רשות לדון בכל העולם אף על פי שלא רצו בעלי דינים יכול לקוב אותם בין בארץ ומחוץ לארץ. אה כן אבל בחוץ לארץ אין רשותן מועלת. מדבר על אם נתנו לו רשות רק בכל ארץ ישראל. א רגע כן סליחה אם נתנו לו בית דין שבארץ ישראל רשות אז אין לו רשות לדון בחוץ לארץ אז כתוב אבל בחוץ לארץ אין רשותן מועלת לו לקוף את בעלי דינים אף על פי שיש לו לדון דיני קלנסות בחוץ לארץ אינו דן למי שרוצה לדון אצלו אבל הקוף את בעלי דינים לדון להם אין לו רשות עד שיתול רשות מראש גלות כלומר יש הבחנה בלקחת רשות מראש גלות מראש הגלות לקחת רשות מבית דין שבארץ ישראל אם הוא לוקח רשות מבית דין שבארץ ישראל הוא אז אין לו רשות לדון בחוץ לארץ בכפייה אינו דן למי שרוצה לדון אבל הקובד בעלי דיני הדונם אין לו רשות אז אם כן שיטת הרמבם היא שאין ליחיד מומחה לרבים שלא נקת רשות מברש גלות אין לו יכולת לקוף את בעלי דינים לבוא ולעמוד בפניו אין לו יכולת כזאת אין לו סמכות אין לו את הכוח הזה את כוח השררה הזה הוא חייב לקבל מראש גלות אותה אבל אם אין לו את כוח השרה הוא יכול לדון אבל הוא לא יכול לקוב את בעלי דין ככה נוקט הרמבם א כפי מ שמידבח מרבית הראשונים מסתבר לומר שלא נקטו ככה נמק יוסף כותב שבסיפור שמופיע בגמרא שמרזוטר בר דרב נחמן דן דינה ותעה ובא לפני רב יוסף ואמר לו קיבלוך לילו לא תשלם ואם לא קיבלוך זילשלים מה זה ואם לא קיבלו אז אז מה קרה פה? מה קרה כאן? אומר אני כסף הרבה מהאחרונים הסכימו למקצת מן מפרשים שפרשו קיבלו עלייך שהם באו לפניך לדין אז לא תשלם אבל הם לא קיבלו לך עליהם כלל אלא שאתה קפית אותם לדין זיל זילשלים למה דכדעת גמיר וסביך דנך דין הדין הוא דין אבל מקום מקום כבדנו כתרשות מברש גלותה ואף אם לא קיבלו לא חייב אתה לשלם אומר אני מקצב ומאחמש שמינן דיחיד גמיר וסביר די יכול לקוף ולדון ואחי מוכר בד בירושלמי דגרסיננת מומחה שקפה ודן דינו דין והוא הדין לגמרי דתות אז ככה אומר אני מק יוסף וגם תראו ברן כותב במקור יט שהגאונים זל גרסו לא יקבלו חליו אלא איעד קר יתלאו זלשלין וינו קרו לך לא תשלם זה ככה הם הבינו את הפשט ככה גרסו בגמרא. כלומר, מה זה קעת קר התלאות? כלומר, אם אתה שלחת להם מעצמך וקפית אותם לדין, שזהו כוחו של מומחה, שהוא רשע לקובדון, זילשלים, אז הלך לשלם. למה? כי לא נתלת רשות מרש גלותה. אבל אם היינו קרו לך, זה בדיוק הפוך מהגרסה שלנו. אם הוא הם קראו לך, כלומר שקיבלו בסתם, לא תשלם. ולמדנו לפי גרסה זו דיחיד מומחה יכול לקום ולדון. אז אם כן יש לנו מחלוקת בראשונים שיטת הרמבם כפי שראינו גם בפירוש המשאות וגם ביד החזקה שבפשטות אין בכוחו של היחיד מומחה לקוב ולדון. עמד על ככה אבן העזל בפרק סליחה בפרק ב' מלכות סנהדרין הלכה יא ששיטת הרמבם היא שכשם שמצאנו שהודעה בפני יחיד לא הודעה וכפירה לאז כפרן שאין עליו תורת בית דין סובר הרמבם שחלק מהגדר של א של היכולת של השררה והכפייה היא היא היא אך ורק אך ורק אם יש עליו תורת ביידין רק ביידין יכולים לקוף אבל יחיד מומחה כיוון שאין עליו תורת בידין כפי שביאר הרמבם אז כשהרמב"ם כתב שמותר לו לדון אבל אין עליו תורת בית דין כלול בדבר הזה גם שאין לא רק שאין לו הודעה בפניו ונועדה וכפירה אלא שגם אין לו יכולת לקוף אין לו יכולת לחיי אין לו יכול להיות לקוף את בעלי דינים לבוא להתעצב בפניו. אז שואל האבן העזל רבי סדר ממזר, רגע, אז מה יעשה הרמב"ם עם קושי התוספות? התוספות שאלו שבו יחיד מומחה שדן יחידי הוא דן אפילו בכפייה. שהרי אם תאמר שכל מה שמומחה דן זה אך ורק בקיבלו עליו. אז למה צריך בשביל זה דיין מומחה? גם אין לו מומחה שקיבלו עליי הוא יכול לדון? הרי קיבלו עליי. אז בוודאי שכימו חדן אפילו בכפייה אז כיצד להתארץ הרמב"ם את קושיית התוספות אומר רבי סזן ממלצר שהרמב"ם יוכל לתרץ כפי שהראש השיג על שיטת התוספות לגבי שניים שדנו הרי תוספות בדף ה עמוד אמרו ששניים שדנו דיניהם דין אפילו אם דנו בכפייה לני שמואל שאמר שניים שדנו דיין דין שקור בית דין חצוף זה אפילו שדנו בכפייה דיניהם דין ולכן הם יקראו בעניי חצוף כיוון שדענו בכפייה ו מאותה סיבה כן מה הסיבה כיצד הוכיח התוספות את הדבר הזה כל אומר התוספות שאם תאמר שהם לא דנים בכפייה לך רק בקבלה אז אז למה אני קראו בדין חצוף ככה שאל התוספות נכון כך שאל התוספות במקור את דו ואפילו שניים למדנים את האדם בעל כורחו אלא דיקור בדין חצוף די בקיבלו עליו מהר שמואל אמ בדין חצוף למה ה בדין חצוף הם קיבלו עליו אז א הראש בכמה מקומות משיג על דברי התוספות ולא מסכים תראו למשל במקור כ תוספות בסנהדרין בתוספות תוספות הראש כותב באמצע הדברים באמצע הפסקה ומה שפרשו דלשמואל שניים שדנים את האדם בעל כוחו לא נהירה לי דם כן אפילו חד נמי אז לפי דברי התוסות יצא שגם אחד שהוא אדיוט ואינו מומחה גם כן יוכל הקוף כי לשמואל אומר הוס אומר הראש אין הבדל בין שניים לבין אחד שניים שדנו דיניהם דין זה אפילו גם אחד שדן דינו דין גם אם הוא לא מומחה אז מה אז אז מה הוא לו חכמים בתקנתם שאמרו או ג' אדיותות או אחד מומחה אם כן אפילו חנמי דעה לשמואל אין חילוק בשניים ליחיד ואתה דווקא הכין מומחקמרינן אפילו שמואל מודד מדרבנן בעג דותו יחיד מומחה אלא ודאי הדשמואל מהרי מדעתיו כלומר שמואל שאמר שישניים שדענו דיניהם דין ודאי לא הייתה כוונתו שהוא השניים הולכים וקופים אין להם כוח לקוף אלא מדובר מדבר מדעתיו נו אז אם מדובר מדעתיו אז מה אז למה נקראו בדין חצוף כמו ששאלו תוספות למה נקראו בדין חצוף הרי קיבלו עליי אומר הראש יש מושג שנקרא לו קבלה ממוצעת כזו קבלת ביני זה לא קבלה גמורה אלא קבלה ממוצעת שון אמצע כן קבלה מה הכוונה כגון שאמרו דונו אותנו כמו שרגילים לדון. כלומר שבאו הטובע והנטבע באו לפני שניים ואמרו לנו דונו אותנו כפי שמה שרגילים לדון כפי מה שהתורה נותנת לכם את הכוח לדון. אז כאן בא שמואל ואומר שדיניים דין. למה? כיוון שלדעת שמואל כמן שאין נרו פרשיות כתיב כאן ובהודעות בות אין מקור לג מומחין. אז לכן שניים שדנו דיניים דין. אז לא מדובר שהם דנים בכפייה, הם דנים מדת מדת הבעלי דינים אבל לא מדובר שהבעלי דינים קיבלו אותם על כל פנים, הם קיבלו אותם בהסתייגות שתדונו אותנו כפי הכוח שיש לכם מן התורה. ככה מבאר הראש וככה הוא כותב גם במקור כא תראו בפרק א' סימן ב הוא מסכים עם דברי התוספות שיחיד מומחה דן אפילו יחידי ויכול יכול לדון את האדם בעל כורחו כן והוא כותב ש הדתנן לקמן בפרק זה בורר שזה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד דמש רק מדעתו אבל ב כוחו לאו היינו דווקא כשהוא אומר לא אדון בפניכם אלא בפני בית דין אחר כלומר זה יש רשאי אני דון להגיד אני טבע להגיד אני רוצה לדון בבית דין אחר זה כן אבל אם הוא אומר אני לא רוצה בכלל לדון אז יכול יכול לקוף אותו אם הוא אומר שלא רוצה בכלל לבוא עם מולדין אז דנים אותו מהכוחו אז צריכה התכוונתי למה שהראש כותב ב במקור כב שמה הוא כותב איך מהרי קיבלו מליהם הם יקרו בדין חצוף ואי בד קיבלו מלא מנדנים אותם בעל כוכמה דינן דין ויש לומר דמרי כגון שאמרו דונו לנו כמו שנקראים דיינים מן התורה והשמען שמואל דיניהם דין משום שאין ירו פרשות כתוב כאן אלא שנקראו בית דין חצוף אוקיי אז זה סיכום שיטת הראש לא כמו התוספות תוספות אמרו ששניים שדנו דיניהם דין אפילו יש להם כוח לדון בכפייה בכפייה אפילו ולכן הם הם נקראו בדין חצוף. מדובר שהם דנים בכפייה אבל הראש אומר לא אין להם כוח לדון בכפייה לפי שמואל. אז למה? אז אז ואז לשאלת התוספות אם קיבלו עלייו אז מה מה השאלה? אז אומר מה הדיון? ברור שדינם דינים. אז אומר הראש לא מדובר שבקבלה ממוצעת כזו שהוא אמרו להם דונו אותנו כפי הכוח כמו שנקראים דיינים מן התורה. אז כאן שמואל אומר שכיוון שמן התורה כמהן אין ארו פרישיות ולכן בהודעות לא צריך שלושה מומחין אז שניים שדנו יש להם כוח לדון אז דינין דין אז למה נקרא בדין חצוף זה הראש לא מתייחס אבל הפיפול החריפתא שמה באות צדי על הראש כותב למה אני קורא בדין חצוף כי יש כאן חוצפה כלפי הבעלי דינים אז פנים מה הכוונה כשיש שלושה אומר הפלפול החריפתא אז הבעלי דינים לא יודעים מי זיכה ומי חייב. הם לא יודעים. ככה כותב הם לא הם לא אוכלים אוכלים יש פה שלושה. אז כל אחד יש לו פנים כלפי הניטבע או כלפי הטובע במידה ונפסק לרעתו אז יש לו פנים. אין לו כפיידה עליו. הוא לא לא מעורר אה אה אה ה הוא לא משוכנע שהוא פסק נגדו. אבל כשיש בית דין של שניים אז זה בהכרח ששני הדינים פסקו בדין של שניים זה בדיין ש יודעים בוודאות מה היה הפסק כי הם הם ודאי צריכים להסכים פה אחד לכל פסק אז לכן כאן יש יש חוצפה בכך שלא אכפת לדיינים שידעו הבעלי דינים מה היה מי מהם פסק מה ככה כותב הפיפול החריפתה אבל על כל פנים אומר רבי סזם מלצר שעל פי מה שתרא ליישב את א תראות ליישב את קושיית התוספות אפשר לישב גם את קושיית התוספות אה א הרמבם כן התוספות אמרו שיחיד מומחל לרבים בוודאי יכול לדון אפילו בכפייה למה כי אם זה מדובר רק קיבלו עליו אז מה השאלה אפילו אינו מומחה יכול לדון אם קיבלו עליו נכון? זאת הייתה שאלת התוספות. אז אומר אבן העזה לא אפשר לומר ככה באמת יחיד מומחק לא יכול לדון בכפייה לא יכול לקוף את הבעלי דינים לבוא לפניו אז מה הייתה הנפקמינה בין יחיד מומחה לאנון מומחה בדיוק באופן הזה של הקבלה הממוצעת הזו שדיבר עליה הראש כלומר אם באו בעלי דינים שני בעלי דינים באו לפני דיין מומחה באו לפני אחד ואמרו לו דון אותנו כפי שנקרא דיין מן מן התורה דון אותנו כפי שנקרא דיין מן התורה אם אתה דיין מן התורה אתה דון אותנו אז כאן תייה נפקמינה אם הוא יחיד מומחי לרבים אז באמת דינו דין כי יש לו כוח לדון מן התורה לפי רב אחה יש לו כוח לדון מן התורה אז לכן דינו דין אבל אם הוא אינו מומחה אז אין לו כוח לדון אז לכן לא לא יהיה דין או דין אז אז לא פותע נפקמינה בין יחיד מומחה לשאינו מומחה במקרה של קבלה ממוצעת שמה דינו שרק דינו של היחיד מומחה הוא דינו דין אבל אינו מומחה לא יהיה די לא יהיה דינו דין אוקיי אז אם כן תבנה שלדעת הרמבם יחיד מומחה לא נחשב כב דין לא רק לעניין הודעה וכפירה בפניו אלא גם לגבי עצם היכולת לקוף את בעלי הדינים היכולת לקוף, השררה לקוף את הבעלי דינים היא ניתנת אך ורק בפני רח ורק לבידים בכלל הכוח של השררה גם לקוף את הבליידים לבוא בפניו וגם הכוח להוציא לפועל את פסק הדין כל הדבר הזה הוא אך ורק ניתן לבית דין אבל לא לדיין יחיד דיין יחיד אין לו כוח כזה על פי ההבחנה הזו ניתן יהיה ליישב בעזרת השם א קושיה של הרשבא בראש השנה. תראו בגמרא בראש השנה בדף כ עמוד ב הגמרא אומרת כתוב שם במשנה בדף כ עמוד ב שבקידוש החודש לא נאמן לא מועיל דיין יחיד אין יחיד נאמן על ידי עצמו בקידוש החודש צריך דווקא בידי של שלושה אז שואלת אומרת הגמרא מה הייתה מינה סקתחמינה הועיל ותנה דיני מונות בשלושה ואם היה מוכה לרבים דן אפילו ביחיד אז הנ החנמי ניקט שביחידי הייתי חושב שאפשר לקדש קידוש החודש ביחידי כמו שמצאנו בדיני ממנות שמוחי דן אפילו יחידי אז כמה שמנן לו כמה כמה שנן המשנה שאין יחיד נאמד על ידי עצמו שואלת הגמרא בהמה החינמי אולי באמת יוכל מומחה לבדו לקדש את החודש אומרת הגמרא לא אין לך מומחה לישראל ישראל לרבים בישראל יותר ממשה רבנו וכאמר להקדוש ברוך הוא אדייק אהרון בהדך דכתיב ויאמר השם אל משה ואל אהרון בארץ מור החודש הזה לכם ואין בדי שקול מוסיפים מוד אחד רא כן כל שלושה אז אה לכאורה יש כאן דבר מאוד מאוד מוזר יוצא שהגמרא העלתה בדעתה שמדאורייתא מדאורייתא יועיל דיין אחד יחידי בקידוש החודש מדאורייתא כי הרי הגמרא מוכיחה שלא כך מן התורה מהפסוק החודש הזה לכם משמ שתה ואמינה שדיין יחידי יועיל קידוש חודש מן התורה נכון לכן הגמרא מוכחה ממשה רבנו שכתוב החודש הזה לכם שזה לא מועיל איך יכול להיות שלכאורה כל דין יחיד מומחה לכאורה זה אך ורק תקנה של חכמים כן לכאורה זה רק תקנה של חכמים אומר התוספות אומר התוספות גם אצלנו בדף עמוד א' בסוף דיבור המתחיל הם מומחה לרבים וגם התוס בראש השנה בדף כ עמוד א' עמוד ב אומר התוזות סוגיה דאחה כמן דמר בשמת הקמתא דסנהדרין דבר תורה אחד נם יקשר כלומר כל הסוגיה בראש השנה שמעלה אפשרות שקידוש החודש יועיל בדיין יחידים מן התורה זה אך ורק רק לשיטת רבחא שסובר שכתוב בצדק לשפות אמיתך כן ודיין יחידי יכול לדון מן התורה אז כיוון שד יכול לדון מן התורה לכן אתה ומילו שגם קידוש החודש יועיל מן התורה לכן צריך פסוק החודש הזה לכם מדי צטריך לאחד די קארון בהדח דלמן דב מדאורייתא שלושה מומחים וכדי שלא תינוי דלת בפני לבין אז הכשירו בשלושה אדיוות גבי ידות החודש אין להכשיר ואם כן לא צריך קרע כלומר לפי המן דאמר שסובר שמדאורייתא מדאורייתא אה אין אין דיין יחידי יכול לדון בכלל מן התורה אז בשביל מה צריך פסוק בשביל מה צריך פסוק הרי פשוט שאין בכלל תקדים בתורה שדיין יחידי יכול לדון אין דבר כזה למה למי שחולק על רב אחה אין אין בכלל תקדים לכך כן כך אומר התוספות דלמן דביה מדאורייתא שלושה מאומכין כדי שלא תינו לדלת בפני להבין הכשירו שלושה עדות אז גבי עדות החודש אין להכשיר אין אין שום סלקדית המינה לחשוב שקידושחודש יועיל בדיין אחד מאחט איתי אין דבר כזה ככה אומר התוספ הרשבא כבר הביא שכבר הרמבן נקשה הנה תראו במקור כה אלדי דיקה למידה כי אם כן לו תיבת מעד מתניתי לרבי אבא לרבא הרי שיטת רבי אבאו ורבי אבא ורבא סליחה כן לפחות ככה התוסות נקתוב בדף ב' עמוד ב וגם הרשבא נקט שמה שלמעשה גם למנדא אמר אין עירוב פרשיות כתיב כאן ולמעשה לא אין לא מופיע אלוהים בהודעות ודבה עדיין אנחנו לומדים מהפסוק משפט אחד יהיה לכם שגם גם בהודעות והלוואות צריך שלושה מומחים מן התורה וכל מה שתיקנו שיועילו שלושה אדיותות זה רק כבר הגזרה משום ניילה דלת אז תיקנו שלושה אדיותות או יחיד מומח לרבים ככה ככה נקתו התוסות והרשבא שיחיד מומחה לרבים זה גם לרבי אבאו לא רק ליטת רב אחה כפי שנקת רש"י אני לא צריך להיכנס לזה כל כך כרגע אבל שיטת רבי אבא ורבי אבא רבי אבא ששניים שדנו הן דיניהם דין שאין מן התורה שום מציאות של דיין יחידי אין דבר כזה יש שלושה מומחים בדיני כנסות ויש שלושה מומחים בדודעות וברות מדין משפט אחד יהיה לכם אז אין שום איך היא תמצא אין שום תקדים לכך שיוכל לדון דיין יחידים מן התורה הכל זה לכל בכל או יותר תקנת דרבנן שיחיד מומחה לרבי במיוחד לדון זה תקנה של חכמים מדאוריתא אין דבר כזה אז שואל הרשב אם מדאורייתא אין דבר כזה אז איך רבי אבא יסביר את המשנה המשנה בראש השנה אומרת כמה שמלן שאין יחיד נאמן על ידי עצמו המשנה באה לחדש שצריך שלושה לקידוש החודש ולא מועיל אחד לקידוד החודש והפין את זה מפסוק החודש הזה לכם מה מהמינה בכלל? מה הייתה והמינה שדיין יחידי הוא יוכל לדון יוכל לקדש את החודש? מה אתהמינה? אין דבר כזה. אז הרשבא מתרץ והוא אומר שהוא מצא את זה גם ברמבן. תראו באמצע הפסקה כה הה וראיתי לרמבן במסכת סני בדף כג עמוד א דסוגיה דאחה בבד סוגיה בראש השנה עליבד רבי אבחנן נסיב לה כולה מי הוא לרבי אבא נמי כבדתנה התר נדרים בשלושה ואם היה מומחה לרבי דן אפילו יחידי סקדתךמינתי קידוש החודש כפרת נדרים כמה שמנן כלומר יש כאן חידוש גדול אומר הרשבא בשם הרמבן יש בגמרא במסכת נדרים בדף עח עמוד א וגם בבעבטרה קכ עמוד ב כתוב מצד אחד וידבר משה על ראשי המטות בעניין הטרת נדרים וידבר משה ל ראשי המתות אז ראשי המטות מומחים מצד שני כתוב זה הדבר שציווה השם לבני ישראל אז זה הדבר זה הכוונה לכל ישראל אהרון בני בכל ישראל אז זה שואלת הגמרא סתירה אומר אומרת הגמרא אמר רב אח יעקב להכשיר שלושה דתות וערשי המתות כתיב אמר רב חיזדה ויתם רבי יוחל יחיד מומחה כלומר יש הלכה בהטרת נדרים שיש אפשרות להתיר נדרים בשני אופנים או על ידי שלושה אדיוטות של זה לומדים מהפסוק זה הדבר או על ידי יחיד מומחה ואת זה לומדים ראשי המתות אז אומר הרשבא וגם הרמבן תראו במקור כ"ז מי דרבי באו אבל אלמר דיני ממנות מדאורייתא שלושה מומחים באו ובקידוש חודש לקמר משום לדל דרבנן אז איך רבי אבאו הסתדר עם זה ומי הוא לרבי אבאו כיון דתנה נבמות כ עמוד בר נדרים בשלושה ואם היה מומחה לרבים אפילו ברחיד סק זתחמינטיבי קידוש החודש כפרת נדרים כמה שמנה דכתיב החודש הזה לכם דתניה בפרק כמה יש נוכים מועדי השם וכולי. כלומר אז אבהמינה אומר הרשבא והרמבן אבאמינה הייתה שקידוש החודש תהיה כמו התרת נדרים. הרי בהתר נדרים מצאנו שיש שתי אופציות של התרת נדרים. או שלושה אדיוטות שזה בית דין או יחיד מומחה. והגדר שיחיד מומחה רואים שמועל התרנדרים מדאורייתא אז לכן אומר הרשבא בשם הרמבן זאת הייתה אהבה מינה אהבה אמינה הייתה לרבי אבאו מה החידוש במשנה שאין יחיד נאמן על עצמו לקדש את החודש החידוש הוא שאתה ואמינה שיועיל קידוש החודש באחד כמו בהתרת נדרים כמה שמנן שלא ככה מתרצים הרשבא הרשבא והרמבן אבל לכאורה עדיין קשה. מדוע? לכאורה כל התירוץ של הרמ"בן הוא אך ורק לשיטתו. הרי ידנו הראשונים ביחיד מומחה שמתיר נדרים, האם הוא צריך להיות סמוך או לא? סמוך. האם צריך להיות סמוך? אז הרשבא כותב, תראו, במקור כ"ח אומר הרשב אמר רב חיזדה ביחיד מומחה. כלומר אם ודאי ודווקא בשאינו אל היחידים מסתברלי דמא שמינה דיכין מומכה דמפרת הנדר היינו מומחה סמוך כמוה של מועדי השם בזה שלא כדברי הרמב"ם כלומר שיטת הרשבה והרמבן והרטווה שיחיד שמתיר נדרים יחיד מומחה שיתיר נדרים הוא חייב להיות סמוך חייב להיות סמוך אבל אם הוא לא סמוך זה לא מועיל. ואומר הרשבה וזה שלא כדבי הרמב"ם. איפה רואים ברמבם? ברמב"ם מלכות נדרים בפרק ד' הלכה ה כותב הרמב"ם במקור כט מי שנדר ונחם על נדרו הרי זה נשאר לחכם ומתירו. ודין יתר נדרים כדין יתר שבועות שאין מתיר אלא חכם מובעק. או שלושה אדיותות במקום שאין חכם. אז כותב כאן הרמב"ם שהחכם שמתיר נדרים הוא צריך להיות חכם מובק אבל לא כתוב שצריך להיות סמוך מדייק מכאן הרשבא שהוא לא באמת אין דין שסמוך בדיין שדן שמתיר נדרים הוא הוא חכם הוא צריך להיות חכם מובעק אבל לא צריך להיות סמוך מה המחלוקת בין הרמבא ובין הרשבה והרמבן ועוד ראשונים שנקטו שהדיין המומחה היחיד מומחה שמתיר נדרים צריך להיות סמוך או לא מה יסוד המחלוקת מסתבר לומר שיסוד המחלוקת הוא סליחה כמו הזיקים המסתבר שהמחלוקת היא האם בכדי להתיר נדרים צריך דווקא בית דין צריך דווקא בייד או שגם חכם יכול להתיר נדרים. שימו לב ברשב"ם בבבט דף קק עמוד ב במקור ל כותב הפרת נדרים בג' היינו הטרת חכם דבנן בית דין גדות או יחידמוכה דאבל כבי דין כלומר הרשבן בבבטרא מסביר שהכוח של יחיד מומחה ראשי מטות להתיר נדר ומכוח שיש לו יש לו תוקף של בית דין בהתרת הנדרים. זה מה שהתחדש בתורה. התחדש בתורה שגם לדיין למומחה לרבים יש כוח של בית דין ומכוח מתוקף כוחו כבי דין הוא יכול להתיר נדרים. אז יוצא שבהרת נדרים חידשה התורה שני הרכבים של בית דין. שלושה אדיוטות, זה הרכב של בית דין באתר דדרים ויש עוד בית דין של יחיד מומחה. א אם זה בית דין של תורה אז הוא חייב להיות סמוך. סמוך הוא לא הוא לא מוכשר שערי. מהתורה אין מושג של דיין שהוא לא נסמוך. אז לכן אומר ה אומר ה אומר אומר הרשבא הדיין הזה חייב להיות סמוך. למה הוא חייב להיות סמוך? כי יש לו תוקף של בית דין בהתר. כי רק בית דין יכולים להתיר נדרים. אבל הרמב"ם מה יסבור? הרמב"ם יסבור שלא בית דין זה שלושה. הרמבם לשיטתו הרמב"ם אומר אין דבר כזה בית דין פחות משלושה. לא קיים. היחיד מומחה שמתיר לדרים הוא לא מתיר מתורת בית דין הוא מתיר מתורת חכם כמו רעת איסור והתר. הוא מתיר מתורת חכם, לא מתיר מתורת בית דין מה היא נפקמינה דיין פסומה פסול לדון לד סנהדרין מה הדין אם חכם וסומה האם הוא יכול להתיר נדרים או לא חכם סומה אם הוא אם הוא מתיר מתוקף בית דין הוא לא יכול להתיר אבל אם הוא מתיר מתוקף חכם הוא יכול להתיר יצא שלשיטת הרמבם אז היה כאן בתורה שני מסלולים להתרת נדרים יש מסלול אחד של שלושה אדיוטות וזה הטרה מכוח בית דין ויש מסלול אחד של חכם וזה הטרה מכוח איסור והיתר אז בשלמה אם נאמר שאותו יחיד מתיר את הנדרים מתוח מכוח בית דין אז מובן אפשר לשמוע מה שאמרו הרמבן והרשבא שהתסלקדתחמינה שכמו שבהתרת נדרים מועיל התרת נדרים ביחיד מומחה סמוך כך גם בקידוש החודש בקידוש החודש גם כן יועיל קידוש החודש בדיין יחיד כי בסופו של דבר קידוש החודש כתיב במשפט כן זה נחשב משפט זה צריך שיהיה בית דין אז אם יש אם רואים שיש תקדים בתורה שיחיד מומחה נחשב בית דין לגבי התרת נדרים האמינה שהוא יחשב בית דין גם כן לקידוש החודש לכן צריך פסוק החודש זה לכם אבל לשיטת הרמבם כן שיטת הרמבם ש יחיד מומחה לא צריך להיות סמוך בכלל והוא לא אין לו כוח הוא לא בא מתורת בית דין הוא בא מתורת חכם מובק אז מה שייך צריך להגיד כמו שמצאנו שחכם יכול להורות בנדרים אז גם דיין יוכל לקדש הרי קידוש החודש נאמר בו משפט אז איך הייתה ואמינה כן לפי רבי אבאו איך נוכל לתרץ לפי רבי אבאו לפי המסלול של הרמבם שיחיד מומחה לא חייב להיות סמוך בהתרת נדרים אז הוא לא מתיר את הנדר מכוח בית דין הוא מתיר את הנדר מכוח הוראת איסור והתר כחכם חכם מובק אז איך הייתה מינה שדיין יוכל לקדש את החודש יספיק דיין אחד בקידוש החודש מכוח בית דין איך אפשר איך אפשר איך אפשר ל א א להשוות את זה להתרתרים זה לא קרה זה על זה בכלל אבל לאור מה שאמרנו אולי אפשר לבוא ולתרץ כך שבאמת אחרי שחלקנו שיש שני דברים שני דברים בבית ב ב שני דברים בבית דין יש את ההכשרה לדון כן ההכשרה לדון שצריך שיהיה גמר וסביר ויש את כוח השררה שזה יכולת הכפייה שיש לבית דין נכון זה שני דברים נפרדים. אפשר לבוא ולומר ככה, אפשר להציע ככה שבאמת אם נחקור מה המחלוקת בין הרמב"ם ובין רבי בין רב אח לרבי אבאו רב אח שאומר שאחד יכול לדו מן התורה ושיטת רבי אבא שאין דבר כזה אחד בכלל לא יכול לדו מן התורה אני כרגע מדבר לפי שיטת התוסות בדף ב' עמוד ב והרשבא שרבי אבא הוא סובר שגם למד אמר אין עירוב פרשיות כתיב כאן אבל כתיב משפט אחד יהיה לכם אין שום שום היחיד תמצא מהתורה שיחיד יוכל לדון. אין דבר כזה. מה המחלוקת ביניהם? מה המחלוקת בין רבי אבאול רבי אבאו ורבא לבין לבין רבי אח? מה המחלוקת? המחלוקת היא אני יודעת היא כזאת. המחלוקת היא האם מהתורה יש רשות לאדם לדון בלי כוח שררה? יש כאן מחלוקת יסודית בהבנת המושג פסק דין. האם יש מושג של פסק דין בלי כוח שררה? יש דבר כזה מהתורה? הרי כשדיברנו בשיעור הפתיחה על המצווה של מינוי דיינים בזמן הזה אז ראינו שדיברנו על זה של הצד לומר שבזמן הזה אין מצווה למנות דיינים מכיוון שלא שייך למנות דיינים שאין להם כוח כוח כוח שררה כוח אכיפה כוח להזמין את ה את הבעלי דינים בכוח כוח להוציא לפועל אין להם את הכוח הזה בכלל סובר רבי אבאו אין ב המושג רק דין בתורה הוא תלוי בכוח השררה לכן יכול להיות דיין אחד שהוא הרב אליושי והוא הרב הרב עובדיה שהוא בקיא בכל התורה כולה והוא הסמכות המקסימלית מבחינת הידע לדון ולפסוק ולהורות כדין אבל הוא לא יכול לדון יחידי מן התורה הוא לא יכול גם אם הוא יהיה סמוך הוא לא יכול לדון למה כי דין לא יכול להיות דין בלא כוח אחיזה בשטח, אחיזה במציאות, אכיפה. לכן רק שלושה יכולים לדון. רק שלושה יכולים לדון לפי רבי אבאו. אבל רב אחס עובר רבחס עובר לא יש מסלול אחד של בית דין של שלושה שיש להם כוח אכיפה אבל יש מסלול נוסף יש מסלול נוסף ומה המסלול הזה כמו באיסור והתר כמו שבאיסור והתר מי שבקי ובקיא בהלכה יכול להורות אף על פי שאין לו כוח שררה אף פי ש לוקח אכיפה אז לא יוצא לא יוצא דופן גם כל מרחב החושל משפט בא בנקודה הזו יש אפשרות של פסיקת דין גם אם אין כוח של שררה ואכיפה וייסום להכרח את הבעלי דינים או להוציא לפועל ולהכרח אותם זה לא תלוי זה בזה וזה חידוש גדול לרב אחה כי רבי אבה בדיוק חולק על הדבר הזה מה אני רוצה מה אני רוצה לומר רוצה לומר שכיוון שכל ה כל הצורך בשלושה הוא אך ורק משום כוח השררה. כלומר תיאורטית. תיאורטית לא היה צריך להיות הבדל בין חושפט לבין איסור והתר מבחינת בירור האמת. אם באיסור והתר מספיק לברר את האמת יחיד מומחה, אדם מוסמח יכול לברר את האמת כשזה נוגע בין אדם למקום. אז למה בן אדם לחברו גם גם לא תהיה אפשרות לברר את האמת אם יהיה אחד סמוך? למה שלא תהיה אפשרות כזאת? על כוכח שהצורך בשלושה הוא לא בגלל בירור האמת בהכרח אלא בכדי כוח השררה שיש בבית דין. בשביל זה צריך את השלושה. בשביל האכשר משפט שיהיה מושג של דין אמת מי שבקי בהלכות בסדר הנה אנחנו רואים בצדק תשפות מיתך יחיד יכול לדון מן התורה נכון יש מצווה אל תדון יחידי אין דין יחידי אדם צריך לחשוש אולי הוא טוען נכון אבל זה רק כבר זה רק עניין שכך ראוי אבל מצד האמת דיין יחידי יכול לדון לרווחה מן התורה כמו שהוא יכול להורות באיסור ויתר הוא יכול גם לדו מדיני ממונות. אז כל הצורך בתורה עכשיו רבי אבא לא אמור לחלוק על הנקודה הזו למה שהוא יחלוק על הנקודה הזו הוא לא אמור לחלוק על זה כל מה שרבי אבאו חידש שמהתורה אין דבר כזה פסיקת דין בדיני ממונות בין אדם לחברו ששניים באים לפני דין בלי יכולת בלי יכולת שררה שלקוף אותם לקוף אותם אין לבוא לפניך אין לקוף על פסק הדין זה הנקודה של רבי אבאו אז אז ממני מינה שכל זה טוב ונכון אך ורק במקום שיש שני בעלי דינים יש יש כאן יש כאן צורך בשררה על בעלי דינים אבל בקידוש החודש על מי הוא מסטרר אין שם שררה באים פה זה כאילו זה כאילו הוראת איסוב שהתורה קינתה אותם משפט אין פה שררה אין פה כפייה הוצאה לפועל אזנתה והמינה גם לרבי אבאו הייתה ואמינה שאחד יועיל בקידוש החודש. למה? כי באמת מצד בקידוש החודש כל מה שאנחנו צריכים זה רק ורק את האכשר משפט. האכשר משפט יכול להיות בדיין יחידי גם לפי רבי אבא. רבי אבא היה יצוי להסכים לך שבצדק תשמיתך. כן. שלעשיית משפט די בדיין אחד. רק צריך בשביל כוח השררה צריך שלושה אז בקידוש החודש שאין כוח שרה אז הייתי חושב שמספיק אחד לכן כמה שמחודש הזה לכם שצריך דווקא שלושה אז אשתדתן לאחי אז בוא נחזור ל להקצות החושן ולנתיבות מה שהיא רב שמעון דובסקי מה הקשר בין דיין יחיד לבין א בפסק דין של דיין אחיד לבין הור תורת איסור בהתר זה לא קרב זה על זה התשובה היא נכון יש הבדל זה לא ספק הוראת יסוטר אית בחזרה בנסיבות מסוימות בפסק דין זה לא אבל הנקודה שבה קצות החושם הנתיבות אני חושב אולי זו הנקודה שהם באו להדגיש בכך שהם אמרו שיחיד מומחה יסודו מעיון הוראת איסו והתר הוא בדיוק בנקודה הזו שכמו שבהוראת איסו ועיתר מי שיש לו את הידע מותר לו להורות גם אם ואין בזה שום שילוב של ררה הוא לא לא מחייב אף אחד אז לא בנקודה הזו לא גרע ולא ולא יצא ממהכלל גם הוראה בחושן משפט בדיני ממונות גם בדיני ממונות אפשר להורות גם ללא יכולת סררה כמו בהוראת איסור בטר זה הנקודה של הקצות החושן זה מד שהוא רצה לומר שלא תחשוב כמו רבי אבאו כמו שרבי אבאו אמר שמדאורייתא כמו שהסברנו בשיטת רבי אבאו שמדאורייתא אין יכולת לדון בלי כוח ש אתה לא נכנס בכלל לדיון אם אתה לא יכול לקוף את הבעלי דינים זה לא נקרא דין מהתורה זה לא נקרא דין אה אה אבל אה אבל א ביחיד מומחה לפי השיטה של הרמב"ם יודעים כבר על הרמב"ם שיחיד מומחה לא יכול לקוף זה שיטת הרמב"ם זה כמו שהסברנו שהיחיד מומחה לא יכול לקוף את הבעלי דינים נכון הוא לא יכול לקוף את הבעלי דינים ככה ככה הבח הזכרנו אז הנקודת החידוש כאן היא כיוון שהוא לא יכול לקוף את הבעלי דינים אין פה כוח שרה אז התאבה מינה אם אין לו כוח שרה אז ממילה אם לוקח שרה אז אין דין או דין אז אסור לו לדון בעצם הוא לא יכול לדון אם הוא לוקח שרה אז כמה שמלן ש כמה שמען ש אולי אולי אולי זה מה שמקופל בדברי הרמבם שהוא אומר שלא מותר לדון יחידי מותר לדון יחידי כותב הרמבם מותר לדון יחידי אולי לא רק במובן שמותר לדון יחידי במובן ש ש שהוא לא צריך לחשוב שהוא יטעה אלא מותר לדון יחידי. בפשט הוא מותר לדון יחידי אף על פי שאין לו כוח לקוף את הבעלי דינים. זה הכוונה בניגוד לרבי אבר שמר אין מציאות כזאת. אז מותר לדון יחידים מן התורה כמו בהוראת איסור והתר שמצאנו שמי שחכם ובקיא יכול להורות באיסור והתר גם כאשר אין שם שום שום אלמנט של שלרה. אז כך גם ב כי זה בנקום. אז כך גם בחושן משפט אותו דבר אם אתה גמר וסעביר גם אם לא קיבלת רשות מבית דין מרש גלות אבל אין לך כוח לצקוף מותר לך להורות כי וזה נקרא פסק דין זה נקרא פסק דין אבל אין לך אין לך שום כוח כפייה לא להזמין את העדים ולא להוציא את זה לפועל זה אולי דרך אחת דרך שנייה ובזה אני מסיים בעזרת השם אה היא לא היא לא תועיל לשיטת הנתיבות על הקצות החושן זקן יש מקום לדון מה הדין של קבלת עדות ביחיד מומחה האם יחיד מומחה שדע וצריך לקבל עדים מביא הטובע או נטבע עדים האם היחיד מומחי יכול לקבל את העדים האלה או לא שאלה מעניינת אז מצאנו גם בזה מחלוקת אפשר להגיד מחלוקת בראשונים הרמבן במסכת כתובות אומר לו אולי נתחיל באמת בסוגיה בכתובות תראו בדף כא עמוד ב מקור לא הגמרא אומרת אמר רב ספא רבי אב רבי אבא רבי יצחק בר שמואל וכולי שלושה שישבו לקיים את השטר שניים מכירים חתימות ידי האדים אחד אינו מכיר אז רק שניים מתוך הדיינים מכיר את חתימות האדים על השטר אבל אחד לא מכיר אז אז אומרת הגמרא, עד שלא חתמו, לפני שהם חתמו הדיינים על השרטה דדייני, על האישור, על ה על ה על קרת החתימות, אז מעידים בפני השלישי שלא מכיר את החתימות, הם מעידים בפניו שהם כן מכירים את החתימות של ידי השטר וחותם בעצמו אחר כך ם חותם אבל מי שחתמו אין מתים ם חותם שואלים הראשונים הרמבן שואל את זה הרעה שואל את זה כולם שואלים טמא אני אך מתקיים קיים את עדותם בפני שלישי וה שלושה בעיני ואפילו ביחיד מומחה שראוי לדני ממונות יחידי נראה שאין קיומו קיום מאדר מן קמה כב בדין הרבנן דבר שקשמו זביר שואל שואל הרעה שואל הרמבן איך אותם שניים מעידים בפני היחיד גם אם הוא נגיד שהוא יחיד מומחה אבל קבלת עדות צריך שלושה דיינים קבלת עדות צריך שלושה אז אז איך הם מעידים בפניו? אפשר יש דבר כזה ששניים יעידו בפני אחד. אז אומר הרע וכך גם אתרץ הרמבן שם על הטעם בתירוץ השני ויש לומר שיושיבו מחבריהם אצל היחיד. כוונה שבאים אותם שני דיינים להעיד על חתימות ידי השתעה אז הם מושיבים שניים אחרים מחבריהם אצל אותו יחיד. אז כך שקבלת הידות מתבצעת לפני שלושה. ככה מתרצים הרמבן והראה הרמבן בתירוץ השני הרן על המקום מביא בשם הרשבה תראו במקור למגן באמצע תרץ הרשבה וכיוון שקיום שטרות דרבנן אפילו השניים בשעה שהם עדים נעשים דיינים ומצטרפים השלישי לקבל עדות עצמם הרשבא מתרץ תירוץ מחודש יותר שכיוון שכל ההלכה שקיום שטרות זה דין דרבנן בדורית לא חיישינה לזיוף אבל מדרבנן תיקנו את הצורך בקיום השתעה אז ממילא כיוון שרק קיום שתה דרבנן זה דרבנן נמרינן שאד נעשה דין שזה סגיה בפני עצמה אז יוצא שהשניים שהשניים מהדינים שמעידים בעת בעונה אחת גם עדים וגם דינים ואומר שמצאנו את זה בגמרא בגיטלין בדף ה עמוד ב ששליח שמביא גט ואומר בפניי נכת פני נחתם אז הוא אומר את זה בפני שניים והוא מצטרף לשלישי הוא מצטרף לשלישי שליח נסע את ונסע דין אבל אה כן ברמבן בכתובות במקור לד הוא מביא תירוץ נוסף תראו את הרמבן במקור לאד ואני טמע העידות שעידו בפני אותו שלישי א אח שמה עדות והצרים שלושה ואין עדות אלא בפני שלושה אומר התוס לומר כשהיה מומחה וראוי לדון בשאר דיני ממונות אף לב אחר כך הוא כותב או שיושיבו מחברים אצלו בשעת הד בתיאוד הראשון כותב הרמבן שיחיד מומחה יכול לקבל עדות לבדו באמת בתשבץ באמת ה תראו את בשוט הרשב המיוחסות לרמבן בסימן קיב גם כן כותב את האופצה הזאת ואם תאמר לעולם הם אינם נשים עדים ודיינים בבת אחת א כל כ אם תאמר שאין אופציה של עד ודיין שיכול להיות אין אין נסה דין גם את דרבנן אלכ מה הסכינן כשאותו יחיד הוא מומחה ויכול לדון יחידי וראוי לקבל עדות ביחיד אם כן הוא לבדו שקיבל עדות הוא לבדו הוא הבידי טוב אז אז הרשב מקשה על זה איך זה הסתדר למה הם צריכים לחתום איתו בסדר לא ניכנס לזה זה בשוטר תבץ בחלק א' סימן א' דן בדברי הרמבן מביא בשם בעל האיתו של אה שכיוון דשניים לא אבו בית דין אם כן קבלת עדותן אינו עדות כלל דקבלת עדות באי שלושה וכבא ראיתו הוא את הקבלת הדות שלושה מומחים וכולי אה הוא כותב מכל מקום סברתו נראית נכונה שצריך שלושה ולא דווקא מומחים אחר כך כותב אבל מכל מקום כמן דאמר לשניים שקיבלו עדות טיב קבלתם כלום ולא עדות כלל ואפילו ביחידין מומחה שקיבל עדות אין הדבר פשוט כל כך שיהיו עד שיהיה עדות אף על פי שדינו דין דלא עדיף עדות מהודעת בעל דין כלומר אומר התשבץ שכשם שמצאנו שאין הודעה בפני דיין אחד הודעה ואין כפירה בפניו כפירה כך גם אין קבלת עדות בפניו קבלה הוא לא נחשב בית דין צריך בית דין הוא כבר כתב הרמבם בפרק ה מלכות סנהדרין שהודעת בעל דין בעניין שתהיה בפני שלושה ולא סגבי החילמוכם ונראה ממה שכתב הרמבן בפרק ב ג דרפו מרפיה בידה הוא מסתפק בזה האם קבלת עדות אפשר ביחיד מומחה היא לא ובהי דאמרינן בכפה אמרנושו בחיד וכולי אז מכן סיכום יש לנו מחלוקת בין הראשונים. האם יחיד מומחה שדן שדינו דין, האם הוא גם יכול לקבל עדות? האם קבלת עדות מועילה בפני יחיד מומחה או שלא? קבלת עדות יכולה להיות רק בפני שלושה. אז שיטת התב והרמבן והרמבן בתירוץ בתירוץ השני הרעה הרשבה היא לא שקבלת ידו צריך שלושה. אז זה או שיושיבו מחברים אצל היחיד או שזה חידוש מיוחד בקיום שטרות דרבנן אבל אין דבר כזה קבלת אדות ביחיד מ והרמבן רפיה בידי הוא מעלה אופציה ש שיחיד מומחה גם יוכל לקבל עדות בשולחן ערוך בסימן בסימן כח כא כותב בצורה פשוטה שקבלת עדות צריך שלושה מומחים מומחים פה לא הכוונה סמוכים הכוונה שיודעים הלוכות עדות כשר ופסו השולחן ערוך פסוק מוס שצריך דווקא לקבלת עדות צריך דווקא שלושה צריך ביידים כך גם השך כותב בסימן מו בסע קטן ע ובסימן מו בסע קטן ח הוא כותב את זה גם שקיום שטרות לא מועיל בידין מיך דווקא שלושה ככה טומים בסימן ג סיב כתן ג והקצות בסימן עד סע סעיף קטן ז לקטו כדבר פשוט שקבלת עדות לא מועילה ביחיד מומחה אבל הנתיבות הנתיבות בסימן ג' סעיף קטן ג' הנתיבות מקשה קושיה גדולה על ה הוא מביא אתם את הקצות כל השיטה הזאת שיחיד מומחה לא יוכל לקבל עדות אז הוא שואל אם יחיד מומחי לא יכול לקבל עדות אז איך הוא יכול לדון בדיוק איך הוא יכול לדון אתה אתה נותן לו אתה אומר לו דחד דין אבל אתה אומר לו רגע אבל אתה לא יכול לקבל עדות כי גם אם עדים יעידו בפניך אז זה כבר לא מחייב אות העדות לא הם לא נאמנים בעדות שלהם העידות שלהם לא שווה כלום תיאורטית הם רוצים יכולים לחזור בהם להגיד אמרתי so what אז אני חוזר ב מה אז אז איך בכלל איך בכלל יוכלו לדון איך הוא כל לדון הטענות שטוענים בפניהם אומר הנתיבות אז גם הטענות אפשר לחזור כי ההודעה לא הודעה אז הם גם הכל להחליף את הטענות שלהם אז זה סוג של דין דינמי כזה תוך כדי הדיון הוא בודק בדיוק מה מה מתאים לו בהתחלה הוא אמר רגע אה לא היו דברים מעולם אחר כך זה לא מתאים גיד לא פרעתי כוונתי שפרעתי א איך בדיוק אפשר לנהל פה דיון? יוצא פה דבר מאוד מוזר אומר הנתיבות ואומר רש"י בסנדר בדף ב עמוד ב כותב מה זה הודעות ולברות שניהם על במקור לח שניהם על נזכי מלווהם הודעות שבא לדון בעדי הודעה שמביא עדים ואומרים בפנינו הודעה לו הלוואות שבא לדון בידי הלוואה שמדים בפנינו ילואה הכופר בשניהם עד כשאנחנו אומרים שיחיד מומחה יכול לדון בהודעות והלוואות אז מה זה בידי הודעה בידי הלוואה אז באים בפניו עדים ומידים בפניו בפנינו לבוא בפנינו הודעה מה מה שייך להעיד בפני יחיד מומחה זה לא שווה כלום לכן אומר הנתיבות בהכרח שיחיד מומחה חייבים לומר שיחיד מומחה גם יכול לקבל עדות וטענות שניתנו בפניו הם טענות ואי אפשר לחזור בהם. הוא רוצה לומר אפילו את זה בדעת הרמב"ם. שמה שהרמב"ם כתב שהודעה בפניו לא הודעה. הכוונה היא לא נחשבת הודעה בשטר אבל הודעה בעל פה היא נחשבת. >> הרמבם באות גבה כתב שוד כנס ואז באדים שניה. >> כן. נכון זה תמה. נכון נכון. יהיה קשה לברכות גניבה אה והוא רוצה לטעון הוא מתקיף את הקצות החוש הקצות החושב בסימן בסימן ג' סעיף קטן א' כתב שכיוון שהודעה בפני דיין לך לא נחשבת הודעה אז אין בכלל שבועת מודה במקצת אין שבועת מידה במקצת ביחיד מומחה אין שבועת מידה במקצת למה כי כל שבועת מידה במצ קצת תראו במקור מד מאיפה לומדים הודעת בעל דין כמעדין ד לומדים את זה מאשר יאמר כי הוא זה המקור שהודעת בעל דין כמה דין ד ממוד במיצה אומר שאין מושג של הודעה בפני דיין יחיד אזה גן נשבות במקצה אומר הנתיבות לא השתמ שום פוסק לומר את זה אומר הקצות במשיבות במשוב בטח בטח אמר הרמבם כתב שאין הודעתו הודעה אם ההודעה לא הודעה אז ממילא אין מזה במיצה אז אומר אומר הנתיבות לסיכום אז מה זה שכתב הרמבם אה אז מה זה ש אז מה זה שכתבו ש שאין עדות בפניו עדות הראשונים שכתבו ש כן שקבלת עדות לא מועילה בפני יחיד הכוונה היא אומר הנתיבות שבאמת היחיד מומחה יכול לקבל לקבל עדות ולדון על פי הודעתו, על פי עדות העדות. אבל אם הוא רוצה לכתוב פרוטוקול של העדות ולשלוח את זה לבית דין אחר, אז זה לא מועיל. לשלוח לבית דין אחר זה לא מועיל. למה? כי כבר זה יקרה מפיהם ולא מפי כתבה. כלומר לשלוח את הכתב קבלת העדות, מה שהוא כתב, לשלוח על זה לבית דין אחר שידונו, אז זה לא מועיל. זה כבר נקרא כי הוא לא נקרא דיין, הוא לא נקרא בייד. אז הוא אז זה נקרא כאילו מפיהם ולא מפי כתבם כאילו הוא שולח עדות שהוא בעצמו לא בהרקב של בידים הוא הוא רק עד יכול להיות הוא כמו עד כמו עד מפי עד עד שקיבל עדות ומוסר את העדות בכתב למישהו אחר זה מפיהם ולא מפי כתבם בית דין יכולים לשלוח כתב קבלה לבית דין אחר כתב קבלת עדות כי זה בית דין זה לא זה עדות שהתקבלה אז יש לה תורת עכשיו בית דין זה לא מפייה ולא פיקטבה זה לא שידים עדים לפני בית הדין אלא זה בית הדין משגר לבית הדין אז זה בסדר אבל דיין אחד מוכן לרבים יכול לקבל עדות להשתמש בא אך ורק לעצמו אבל הוא לא יכול לשלוח את זה לבית דין אחר כך אומר הנתיבות וזה אף לבפלה החזון איש בסנהדרין בסימן טו סתן גמר אני לא מבין מה החילוק מה החילוק בין להשתמש בעדות לצורך עצמו ולתת למישהו אחר ומה בכלל מה בכלל ההיגיון שיחיד מומחה יוכל לקבל עדות הרי לכאורה בפשטות וזה כולם שואלים אם אתה אומר שאין לו שם של בית דין אז איך הוא יכול לקבל עדות הרי אתה בעצמך מודה שהוא לא יכול לשתוח את העדות למישהו אחר אז איך הוא יכול לקבל עדות אז ראיתי בספר ערך שי אתם יודעים זה ערך שי שי זה ראשי תיבות שלמה יהודה רבי שלמה יהודה טבק אז הוא אה אה כותב בשם רב צר רב צביק רב צביקיש בספרו אוזניים למשפט רבי שלמה זהרות על השולחן ערוך בסימן ג' כן רבי דברז קלישר היה תלמידם של רבי קיבגר והנתיבות כן אחד מה אלה שבעודדו את העלייה לארץ ישראל אז הערך ש אומר בשם הזמן המשפט שהפשט איך יכול להיות שיחיד יוכל לקבל עדות הרי הוא לא בידים. הפשט הוא שכיוון שהאידים יודעים שיהיה בכוחו של הדיין להוציא לפועל את מה שהם עושים אז ממילא הם לא חשידי לשקר הם לא חשודים לשקר כאילו זה עניין של זברה ככה אומר הצביר מצביקש זה סברה בסופו של דבר כיוון שהזה שעומד לפניהם מה הערך שי מביא הוכחה לדבריו מגמרא בג גיד בדף סז אה הגמרא בגיד מדף סז טוב לא אכנס לזה הגמרא שמה אומרת שאידין דיבור א דיבור ה מיסה לאב לדיבור הקאמ כן כלומר הגמרא שמה אומרת שאם הבעל אומר לאישה אומר לשניים אמרו לסופר וכתוב ולפלוני פלוני ויחתמו אז לכתוב גט אמרו לסופר לכתוב גט ולפל ויחתמו אז אמר רבנם הרב זה הגט הזה קשר ולא תעשה זאת בישראל למה לא תעשה זאת בישראל כי חישין על שם האישה תזכור עדים ותגיד להם לומר לסופר לכתוב ולכל ויחתמו אז א אומרת הגמרא מה פתאום עידים עידים חתומים על שדה מקח ולגת אישה ולא חששו לחמים לדבר זה איך יכול להיות שעידים חשודים לשקר שהם תזכור אותם האישה שישקרו אומרת הגמרא מיסה לו אב דדיבורקע מעשה הם לא עושים אבל לדבר הם כן עושים אז מסביר מסבירים התוספות שמהעל אתר שיש הבדל בין דיבור שעל ידי הדיבור נגמר הדבר ובין דיבור שלא נגמר הדבר דיבור שנגמר הדבר זה כמו מיסרה אז אם הם מעידים על משהו שהדיבור גומר את הדבר אז הם לא חשובים לשקר אבל אם להגיד דיבור שלא נגמר הדבר כמו אמרו לסופר ויכתוב ולפל ותרך דמום אז בדיבור שלהם עדיין לא נכתב בגד עדיין לאותר שתשב אז הם חשודים נשכים אז אומר הרב צביקלישר שגם כאן כיוון שהם יודעים שהדיין הזה יכול לפסוק יש לו כוח לפסוק אז הדיבור שלהם נחשב כמו מיסה אז הם לא חשודים לשקר אבל באמת זה אפלה ופלה מה אז הגמרא שמה אומרת בכתובות יח עמוד ב מאיפה יודעים שכיוון שהיגיד שוב לך חוזר ומגעיל זה שכתוב פסוק פסוק אם לא יגיד ונשע עוונו משהו שהתורה נתנה בכל סוגיית שבועת שקר התורה נתנה רק קופצה אחד לעדים להגיד אם הוא לא יכול להתחרט אם לא יגיד הוא לא יכול אין אין בתורה אין מושג של אגדה אחר אגדה למה צריך פסוק אם זה עניין של זברה שלא חשיד לשקר אז אני אומר הם לא חשודים לשקם לכתחילה לכן הם לא נמנים לחזור בהם לפי לפי רבי צריקלישר אלא חייבים להגיד שזה גזירת הכתוב שכיוון שהגיד שהוא שוב בן חזר ומגיע אז אם כן הדרקושה לדוכתא למה מה ההיגיון הסברה לומר שעד שדיין אחד מוכל לקבל אתדו אז אני אגיד את זה בקצרה א ראיתי בחדשי רב שמון רזובסקי בסימן ג' שמה באות ג' עוסק בדברי הנתיבות אז שמה הוא כותב מביא שבאמת צריך לחקור מה המקור לכך שצריך קבלת עדות מה שקבלת דות צריכה להיות לפני דיינים. מה המקור? המקור אומר הרשב"ם תראו רש"בן באבת הקדמק מקור מא כתוב בפסוק ועמדו שני אנשים אשר להם מרים לפני השם אומרת הגמרא אומר הרשבן בעדים מה הכתוב מדבר גמר בשבות דף ס עמדו שני אנשים זה בעדים לפני השם לפני הדיינים השמואל נן קרד צריך להעיד שניים לפני הדיינים אבל כולה כלומר המקור לכך כשהעדו צריכה להיות לפני דיינים ועמדו שני אנשים שים אשר להם אבי לפני השם אלני צריך לחקור מה זה לפני השם האם זה לפני השם מה הפשט האם זה דווקא בית דין או הכוונה לפני הדיינים שראויים לדון בדין מה מה מה מה מה מה מה הדרשה פה האם התורה מחייבת שהעדים יעידו דווקא בפני הרכב של בית דין או לא דווקא בית דין אלא מי שראויים לדון בדבר הזה הכוונה דיינים לא בית דין דיינים מה זה דיינים אלו שירועים לדון בדין הזה אז הוא מביא בשם הגריז הרב מבריס הרב מזגזצה שהוא כתב שפשוט שמה שכתוב לפני הדיינים הכוונה לביידין רק בית דין יכולים לקבל עדות עידוד שלא נמסרה בפני בית דין היא לא שווה כלום מאיפה הוא מוכיח את זה מדבר שבערבה דבר שברוה אומר הגריסלוביצ'יק זה לא זה לא הוראת דין זה לא פסק דין זה כמו הוראת יסור אלא זה חידוש של התורה בגמרא בקידוש סמכ שנפינה דבר דבר ממון חידוש של התורה שבכל הוראת הוראה בדבר שבערבה אף על פי שזה הוראת זה כמו הוראת איסור והתר ולא צריך שמה בידים בכדי לפסוק אלא גם חכם יכול לפסוק בדבר שבעבה אבל קבלת ה אבל צריך שם שני עידים שני עידים שהעידו שאישה נתגרשה שאישה מתקדשה שלישה מת בעלה וכיוון שצריך שני עידים בנקודה הזאת צריך בי דין בשביל לקבל את העדות אז אומר הגריז רואים ככה ודבר שבאיבר רואים שלמרות שבמהותה יש כאן הוראה של איסוב והתר לא צריך בשביל הפסק של ההוראה של דבר שבא לא צריך לא צריך בידים לא צריך דיינים גם חכם יכול להורות בדבר שבא, אבל אף על פי כן התורה אומרת שצריך שני עדים כן וצריך בית דין לקבל את העדות כמו בממון על פי שניים עדים יקום דבר אז ממילא מוכרח מכאן שגם במקום שיש בכוחו של הדיין לדון אבל הוא לא יכול לקבל עדות אם הוא לא ביד הרי לכאורה כאן גם מי שגם כל חכם יכול להורות בדבר שבהוואה אבל בשביל לקבל עדות צריך דווקא ביד אז רואים מכאן שלא כל מי שמושמח להורות גם הוא שמח לקבל זה לא תלוי זה בזה את הקבלת עדות יעשו לדיינים שלושה בית דין אחר כך יכול להורות החכם בדבר שבערבה כך גם כותב הרב קגר במהדור הקמה בשוט בסימן קכג שלגבי לגבי עדות אישה שמת בעלה אז צריך קבלת עדות דווקא בביין למרות שזה הוראת איסור והתר ולכאורה אין פה הכוח לאורות הוא לא נתון דווקא לביידין גם חכם יכול להורות אבל סוף סוף אם צריך עדות אז צריך שדווקא ביידין יקבלו את העדות גם זכר יצחק כותב ככה בסימן ט האמת היא שבברכת שמואל בקידושי בסימן כא סעיף קטן מביא שרב חיים הסתפק בזה. האם הגזירה שווה של דבר דבר ממון היא אך ורק בא לומר שצריך דין אבל או שלא ש אבל הפסק דין הוא פסק של כמו הוראת איסו והתר או שלא שגם הפסק צריך להיות פסק של דווקא של בית כלומר הרב חיים מסתפק בדבר הזה האם דבר שבערבה שלפינן דבר דבר ממון האם דבר שבבה נקרא כהוראת כוראת איסור ויתר או שלא או שהוא נחשב פסק דין צריך דווקא בית דין שיפורים סתפק בזה ברב חיים אבל לסיכום יוצא ככה ש יש צד לומר יש צד לומר שמה שהתורה מחייבת לפני הדיינים זה דווקא לפני ביידים כלומר קבלת עדות חייבת לו דווקא לפני בידים אבל יש צד אחר לומר יש צד לומר שהתורה לא דווקא דורשת וככה נקטו הגריז והזכר יצחק כבי ג אבל יש מקום לומר ש שבאמת ה הקבלת עדות לא זוקקת דווקא בית דין אלא היא זוקקת מי שראוי להורות מי שראוי לדון אם יש מישהו שראוי לדון אז הוא גם יכול לקבל עדות כלומר אם התורה נתנה לו כוח לדון ולהורות אז התורה נתנה לו גם כוח לקבל את העדות את כל האינפורמציה בשביל להורות והרב שמואל רוצה לקנות את זה במחלוקת המפורסמת אני אגיד זה רק בבישורה אחת אחד בין הרסג לבין הרמבן האם קבלת עדות בדיני נפשות צריך בדין של שלושה סליחה או צריך בדין של 23 אפשר להסתפק בבית דן שלושה הרסג אומר ברמבן בדברים פרק יז על פסוק ו שגם בקבלת בקבלת של דיני נפשות קבלת העדות יכולה להיות בבית ד שלושה ואחרי זה ידונו 23 אבל קבלת ידו יכול לבד של שלושה אבל הרמבן אומר לא קבלת תדות של דיני נפשות צריכה להיות דווקא בלי של 20 ו 30 מה המחלוקת אומר שמואל נפלא הרמבן סובר שמה שכתוב ועמדו שני אנשים לפני השם אלו הדיינים הכוונה למי שראוי לדון וכאן זה נותן לחומרה זה יכול להיות בין לחומר בין לכולה לכולה יחיד מומחה יוכל לקבל הדון אם הוא רואה לדון אבל בגיני נפשות צריך דווקא 23 שיכולים לדון אז צריך דווקא את שכל ה-23 יקבלו פה יוצא לחומרה אבל הרסג סובר לא קבלת צריכה בית דין מה זה בית דין בית דין של שלושה זה בית דין בית די של מקבלים אז צרי שהנתיבות דרך אגב הנתיבות בסימן לחץ סי קטן ב כותב שבאיסורים למשל איסור והתר במקום כזה שצריך שני עדים באיסור והיתר כגון שעד אחד לא נאמן בייסורים מתי עד אחד לא נאמן בייסורים דע סימן קכז ביתך זה כיסורה אז יש דעות בראשונים שביתך זה כיסורה עד עיד אחד לא נאמן צריך שדווקא שני עדים האם השני העדים האלה שני עדים בייסורים האם צריכים להעיד את עדותם לפני בית דין של שלושה או לפני החכם אומר הנתיבות לפני החכם באים שני עדים וידים לפני החכם כי הוא מורה בזה הדבר הזה הוא מורה באיסו והתר אבל המשובב שם בקצות אומר לא אם צריך שני עדים חייב שבדים אז לפי הנתיבות הנתיבות יוצא לשיטתו הנתיבות אומר לפי דברנו כן ומה שמ שמואל שיחיד מומחה יכול לקבל עדות למה כיוון שניתן לו הכוח לדון אז אז ממילא הוא גם יכול לקבל עדות כי התנאי של התורה ועמדו שני אנשים לפני השם אלו הדיינים זה לא בהכרח לפני בית דין אלא לפני מי שראוי לדון אז כיוון שהדיין המומחה הוא יחול לדון למרות שהוא לא בית דין הוא יכול לקבל עדות ונו יכול יכול לקבל עדות הוא יכול לדון על פי קבלתו אז אז לקבל את העדות ולהשתמש בה הוא יכול אבל לשלוח את העדות למישהו אחר הוא לא יכול למה כי הוא לא בית דין הוא בעצמו לא בית דין הוא דיין שראוי לדון אז לצורך קבלת עדות מספיק דיין שראוי לדון אבל לצורך שליחת הפרוטוקול של העדים של הקבלה למישהו אחר לבית דין אחר צריך בית דין כי אחרת זה יהיה מפייהם לא בכתבהם ככה אפשר ליישב את קדושת החזון איש על הנציבות אז שתה יודע טילן לאחי אנחנו מסיימים אז יש לנו כאן מחלוקת בין הנתיבות ובין הרבה מהאחרונים מה התוקף של דיין יחיד מומחה לרבי בעניין קבלת עדות בפניו וטענות בפניו שיטת ה שיטת הנתיבות שהוא יכול לקבל עדות עדות הוא יכול לקבל עדות הטוענים בפניהם לא יכולים לחזור לטעון אפילו הודעה בפניו הודעה אה ומודה במקצת יש את זה ביחד מומחה לרבים אבל ראינו ששיטת הקצות החושן עוד ברבים מהאחרונים לא ככה אל הכין מומחה לרבי כשם שהודעה בפניו אינעה ולגמרי לא הודעה וטענות בפ לפניו לא הוחזק אפר אפשר לחזור בו בטעותיו הוא לא יכול לקבל עדות עדות שהוא מקבל העדים יכולים לחזור בהם דיין מומחה שמקבל שני עדים ודן יכולים העדים אחר כך להגיד לא התבלבלנו חזרנו יכולים לחזור בנו וזה בזה וזה אפשרי כן הנה כך תראו את המאירי במקור בגדולי הנישואים שבברצלונה כתבו שאףפיש הכי מומח יכול לדון אם כפר האחד במי שהודה לו צריך הוא לעדות הוא צריך עדות ואין עדות המום חלק עד אחד לא יכול להגיד לו הדיין לא יכול להגיד לו אבל לפני כן אמרת אחרת תגיד לו לא לא אמרתי אחרת אתה תביא עדים שאמרתי אחרת ומתוך כך ראו שלא לדון ביחידי או שיזמין עדים דין בטעות כלומר הדיין מומחה צריך להזמין עדים דין שיעידו שככה הוא טען בהתחלה אתם מבינים מה קורה פה כי אחרת הוא יכול לחזור בו מה שאני רוצה לומר ש אולי זאת הייתה כוונת הקצות החושן כשהוא אמר שדיין יחידי שדן זה כמו הוראת איסור והתר מה ההבחנה למה זה נקרא כמו הוראת איסור ויתר כי נכון דיברנו על הוראת איסור ויתר ש ניתן בחזרה גם דין שדיין מומחה יתה בחזרה על ידי מי על ידי הבעלי דין עצמם והידין כלומר, נכון שהדיין עצמו לא יכול להתחרט ולחזור בו, נכון? אבל הרי הבעלי דינים יכולים לחזור בה. הבעלי דינים וזה הרי מה שהנתיבות התלונן. הנתיבות אומר זה לא משהו פה לא הגיוני. הדיי הבעלי דינים הם בוכנים לפי מה שהדיין אומר. מה לימדו לשונה לדבר שקר? הם חוזרים בהם, יכולים לחזור בהם, להגיד לא פעם אמרתי ככה, עכשיו אני חוזר בי. ולפי לפי הנסיבות יובילו לאן ש שזה שהם ציצו זקאים זאת הייתה התמונה של הנתיבות וטענה צודקת אז גם העידים אתה לא יכול להעמין להם אתה לא יכול לקבל את אין להם נמנות כי הם העדים חוץ לבידים אוקיי גם הטענות שלהם הם יכולים להחליף טענותיהם וגם ההודעה היא לא הודעה אז יוצא שבמובן מסוים כל הפסק דין ובכפך שאלו הטענות זה כאילו כאילו שהדיין מומחה אומר הדיין מומחה אומר לבעלי דינים בהנחה שאלו ואלו הטענות כך אומר השולחן ערוך שצריך לעשות בסדר זה בעצם הנקודה הנקודה היא ש לפי המהלך הזה הפסק דין של יחיד מומחה לרבי הוא פסק דין שיש לו דמיון להוראת יסובטר במובן הזה זה שהוא בעצם מלמד מה הדין במידה ואלו הטענות ואלו ההכחות ואלו הנסיבות אבל בעצם וככה קצות החושן אומר בסעיף קטן ד' על מה שהשולחן ערוך אומר אף על פי שיחיד מומח לרבי מותר לו לדון יחידי מצוות חכמים שהיושיב עמו אחרים למה אומר הקצות החוש שם מס קטן ד הוא אומר שמכיוון שהבעלי דינים יכולים להחליף את טענותיהם אז ממילא לא חל הדין כי הדין הוא לא מוחלט הוא לא חל הוא לא הוא לא מוחלט, הוא לא הוא לא חלוט לגמרי כי עדיין יש אפשרות של חזרה של הבעלי דינים מטענותיהם, החלפת טענותיהם. אז לכן בנקודה הזו יש כאן דמיון ברור להוראת איסו והתר. מה כן אפשר לעשות כדי למנוע? ראיתי ב בספר הביאו לי ספר של ספר פעמוני זהב שרבי רפאל אנקאורה היה רב במרוקו נפטר לפני 90 שנה אז הוא אמר שבקהילה שלו הנהיגו שכשבעלי באים בעלי דינים מפני דיין יחיד לידון אז כותבים בשטר הבוררות שהדיינים מקבלים אך ורק את הטענות הראשונות ואין אפשרות לחזור בהם ועוד הם כותבים שהם כותבים שההודעה בפני אחד תהיה הודעה ועוד הם כותבים שמי שהתחיל לדון לפני דיין אחד אסור לו ללכת לדון לפני דיין אחר. למה? כדי שלא יחליף את הטענות שלו. דיין אחד הוא התחיל לדון ראה שהוא לא מוצלח בטענות הולך לדיין אחר הוא מחליף את הטענות שלו. אז הנהיגו כמה הנהגות כדי למנוע את האפשרות למצוא את הפרצות בדיין יחיד נח א ונעילים נועטה. ‏Qu [מוזיקה]