שיעור כללי | בענין ספק ספיקא להוציא ממון מחזקתו | ראש הישיבה הרב גבריאל סרף

[מוזיקה] טוב בגמרא בדף ט עמוד ב הביה רוצה להביא סיעתא לדבר רב ליזר שאומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאוסרה עליו אז רוצה להביא סיוע מהמשנה אמר הב פנ מתני בתולה נישאת ליום הרביעי ליום הרביעי אן ליום חמישי לא מה התמה משום קרור דיתה כלומר שחז לא רצו שתקר דעתו של החתן אם ימצא את אשתו את הכלה באולה פתח פתוח לכן תקנו שתנסה דווקא ביום רביעי כדי שלמחרת יוכל להשקים ולטעון בבית הדין פתח פתוח מצאתי או שהי איננה בתולה אז שואל הביה הוא למי אי למי טבלה כתובה ני טבלה אלא לאוסרה עליו וד קטאין טענה מה ד קטאין טענת פתח פתוח אומרת הגמרא לא ד קטאין טענת דמים כלומר אומר הביי כשחזר תיקנו את התקנה הזו שבתולה תנסה דווקא ליום הרביעי מחשש של קרור את דעתה שלא תתקרר דעתו של החתן מה מה היה המניע שלהם למה הם תיקנו את התקנה הזו אם נאמר שכל הנאמנות של החתן בטענת פתח פתוח מצאתי זה אך ורק בכדי שהוא יוכל להפסיד כתובתה ר הוא ישכים בלבית הדין בטענה שהוא היה פה מקח טעות בהתחייבות שלו והוא רוצה להיות פו מתשלום הכתובה אז בשביל זה חזל היו מתקנים שבתולה תנסה ליום הרביעי מחשש שקרו דיתה מה הבעיה שיתן לה מה אכפת לנו זה לא זה לא מפני זה יתקנו חזל תקנה ש תתקרר דעתו ש תתקרר דעתו אז מה אלא על כוכ שעל כוכ שהסיבה היא משום שיש לו נאמנות לגבי איסורין לאוסרה עליו ולכן משום שלא אוסרה עליו יכול להיות שבאמת אסורה עליו וכאן החשש לקרור את דיתה הוא חשש שהוא יקיים תחתיו אישה שהיא אסורה עליו לכן חזל תיקנו שבתולה תנסה דווקא ליום הרביעי בתוספות דייקו מדברי הגמרא שאכן בשלב של ההוכחה של הב הבי אומר למ אי למי טבלה כתובה כלומר אם נאמר שכל הנ מנות של הבעל זה אך ורק להפסיד כתובתה ולא לאוסרה עליו כן מה היייתה הסיבה לומר בשלב הזה שהוא לא יהיה נאמן לאוסרה עליו משום שהוא לא בקיא בפתח פתוח יכול להיות שהוא לא בקי בפתח פתוח יכול להיות שהוא באמת לא מצא יכול להיות שהיא הייתה בתולה אז בשלב הזה הגמרא בכל זאת אומרת שהוא יהיה נאמן להפסיד כתובתה כן איל מטבלה כתובה כומ אם החשש הו שהוא תתקרר דעתו והוא ישלם לכתובה משמ שהוא היה אם הוא היה בא לבית הדין הוא היה נאמן להפסיד כתובתה אף על פי שלוסר עליו לא היה נאמן למה לאוסרה עליו הוא לא היה נאמן משום דטלה נ ממר דשם איינו בקי בפתח פתוח והוא קמה בחזקת התר אבל מכל מקום כתובתה הפסידה כלומר יש כאן כ תמצא שלמרות שהוא לאלא לא היה נאמן לאוסרה עליו אילו באמת היינו אומרים שההוא לא בקי בפתח פתוח בכל מקרה להפסיד כתובתה הוא כן היה נאמן השואל תוספות איך יכול להיות דבר כזה קשה דמה אם מפסידה כתובתה וספק ספקה ספק אם הוא בקי בפתח פתוח עם לאו ואם תצא לומר פתח פתוח וספק באונס ספק ברצון ואפילו אשת כהן באונס ללא הפסדה כתובתה כלומר אומר תוספות איך יכול להיות שאף על פי שאנחנו מניחים שהוא לא כי בפתח פתוח ולפיכך הוא לא נאמן לאוסרה עליו מכל מקום הוא נאמן להפסיד כתובתה איך הוא נאמן להפסיד כתובתה הרי יש כאן ספק ספקה לטובתה שהוא חייב לכתובה ספק יכול להיות שבכלל היי היייתה בתולה כי הוא לא בקי בפתח פתוח וגם אם תמצא לומר שהיה פה פתח פתוח אבל אולי זה היה באונס ובאונס היא לא מפסידה כתובתה שאפילו אשת כהן עונס לא מפסידה כתובתה זו שאלת התוספות אז יש כאן ספק סקע לטובתה אז איך יכול להיות שיש בכלל המינה לומר שטוען פתח פתוח מצאתי יהיה נאמן להפסיד כתובתה על אף שהוא לא הנחה שהוא לא בקי בפתח פתוח אז תוספות מתרצים א יש כמה תירוצים על קושיית התוספות התוספות ישנים אומרים שהספק ספקה הזה הוא לא טוב משום שהוא ספק ספקה שאינו מתהפך זה כתבו ב תירוץ הראשון בתירוץ השני כתבו שהספק ספק הזה הוא לא טוב כיוון שיש גם בומין ההנחה היא שרוב בקיים הם בפתח פתוח או התוספות בעצמם מתרצים שאולי ה הספק בעונש ספק ברצון ו לא ספק טוב כי גם על הצד שזה נעשה באונס אם זה נעשה קודם קודם הארוסין הזה בכל מקרה ה מפסידה מנה לא כרגע ניכנס על התירוצים של התוספות אבל התוספות בעיקרון אומרים שהספק ספקה הזה הוא לא טוב ולכן היא היייתה מפסידה כתובתה א א א בטענת פתח פתוח מצאתי גם על הצד שיש לנו ספק אם הוא בקי בפתח פתוח ומדברי התוספות הללו והתוספות ישנים נראה לכאורה יסוד חשוב מאוד מעניין בדיני ממונות שוזה הנושא של השיעור שהנה מועיל ספק ספקה להוציא ממון מחזקתו הרי כאן שואלים התוספות מדוע הבעל היה נאמן להפסיד כתובתה בטענת פתח פתוח הרי יש כאן ספק ספקה לטובת האישה שהיא לא הפסידה כתובתה ספק אם ה היייתה בתולה והוא לא בקי בפתח פתוח וספק גם אם היה פתח פתוח אולי זה היה באונס יא לא הפסידה כתובתה אז מה אז רואים מכאן שספק ספקה מועיל להוציא ממון מחזקתו ככה דיקו א כך כותב השך יש לשך ספר שנקרא תקפו כהן כן כל סוגיית כל הלכות תפיסה שמובאים בשולחן ערוך בחוש משפט בסימן כה כן יש שמה בסוף הסימן כללי תפיסה שהאחרונים מביאים אז יש ספר של השך שנקרא תקפו כהן אז באות קכ מביא השך בשם המארי בן לב שדייק מדברי התוספות שהנה וה תוספות ישנים שרואים מכאן שספק ספקה מועיל להוציא ממון מחזקתו לכל לכל התורה כן לכל לכל דיני ממונות אם יש לטובע ספק ספקה יכול הטובע להוציא ממון מנ מוכז בשח שמה המביא שכך פסקו גם גדולי ספרד המארה שסון הרנ רבי אליהו בן חיים והמערך רבי שלמה כהן וכך גם פסק להלכה ככה נראה מדבריו בפשטות של הבית שמואל באבן העזר בסימן נג סעיף ק יג שספק סקע מועיל להוציא ממון מחזקתו ו באמת השאלה נשאלת מה ההיגיון של ההלכה הזו אז כבר הגאון רבי עקיבא הגר בדף י ב עמוד ב התייחס לשאלה הזו ש לכאורה כל הנידון הא ספק ספק המועיל להוציא ממון מחזקתו הוא תלוי אך ורק בהיבט אחד בפרשנות של המושג ספק ספקה כן אנחנו יודעים שסתם דיברו דשו בזה מה מדוע סקסק מועיל באיסורין אז יש מה שכותב הפני יהושע אצנו וגם רב קגר שם הביא את הסברה הזו שספק סקה מועיל באיסורין לשיטת הרמבם הידועה ש שספק דאורייתא לחומרא זה אך ורק מדרבנן לחומרה ואז יוצא שכשיש ספק אחד אז כל חומרת תוקף האיסור בספק הוא אך ורק מדרבנן וכש מצטרף לכך ספק נוסף אז ממלאה יש לנו כאן ספק דרבנן לכולה זה ביאור אחד ברור לחלוטין אומר רב קוגר שלפי הביאור הזה ביסוד ההלכה של ספק ספקה לא שייך לומר שספק ספקה יועיל להוציא ממון מ מוחזק מה מה זה לא שייך זה שייך רק בייסורין לומר שספק סקע מועיל להקל בייסורין אבל לא להוציא ממו מנ המוחזק כן יש עוד פשט אחד בספק ספקה לא ניכנס כרגע לזה אבל רב קוגר לא מביא רב שימן בשער יושר בשער א' פרק יט כותב שספק ספק הכוונה זה ספק של ספק איסור והתורה לא אסרה ספק של ספי כיסו לא ניכנס כרגע אבל דאי שגם לפשט הזה זה לא רלוונטי להשליך מכאן שספק ספק ה יועיל להוציא ממון מן מוכס אם כן כגר אומר כל הכ תמצא לומר שספק סקע מועיל הוציא ממון ממוח זק זה אך ורק להפי ההנחה לפי הפשט של הרשבי ידוע ב בתשובה בחלק א' סימן תא שמובא במקור יג ותד לך עוד דע ספק ספקה עדיף כרוב כלומר שספק ספקה יסודו הוא מד רוב כן מדין רוב לא ניכנס כרגע לכל ה מה שעסקו פה בהרחבה איזה רוב יש פה בדיוק אבל עלכל פנים יש פה רוב רוב צדדים רוב סטטיסטי לא משנה יש כאן רוב ועל ידי רוב אפשר להוציא ממון מן המוחזק כמובן השאלה עולה מאליה וזה השאלה שאנחנו רוצה להתעסק בה היום ידוע לנו א ידוע לנו שקי מנן הלכה כרב כשמואל סליחה שאין הולכים בממון אחר הרוב יש גמרא ארוכה בכמה מקומות בבבא קמה בדף כז עמוד ב ובדף מו עמוד א' בבטר בדף צ ב עמוד ב הנה תראו כאם במקור ה המוכר שור לחברו ונמצא נגחן אדם קנה שור ותכנן שהשור ישמש אותו לחרישה בסופו של דבר התברר שהשור לא מתאים לחרש הוא נגחן הוא ראוי רק לאכילה לשחיטה אז רב אמר שיש כאן טענה של הקונה למקח טעות שמואל אמר יכול לומר לו לשחיטה מחטיב לך אז הגמרא אומרת שמדובר כאן באדם שקונה לכן ולכן לאחי לאחי אז אומרת הגמרא מה המחלוקת בין רב לשמואל רב אמר הרי זה מכח טעות למה זיל בת רובה רובה דנש לרדו זבנ רוב האנשים קונים שור לחרישה אז לכן הולכים בממון אחר הרוב אז יכול הקונה לטעון שכאשר הוא ביקש שור סתמה סתמה דמילתא שאדם אומר שור הכוונה לשור לחרישה כרו בדיין ש לרדי הוד זבנה אז לכן יש כאן טענת מקח תעוד מצד מצד הקונה שמואל אמר לא יכול לומר לו לשחיטה מחטיב לך ולא אזלין בטר רובה אומרת הגמרא כי הזינה בת רובה באיסור אבל בממונה לא הזינה בת רובה אלא מוצאים מחברו עליו הראייה כלומר באיסורים הולכים אחר הרוב זה כן אבל בדיני ממונות אומר שמואל אין הולכים בממון אחר הרוב אלא ממוצאים מחברו עליו הראייה צריך להביא ראיה לא מספיק רוב אז אם כן נשאלת השאלה איך זה גם על הצד שלמר כמו שאומר רב קיב גר שספק ספקה זה מועיל מדין רוב עדיין לא מובן איך ספק ספק איך איך יש בכוח בכוח הראיה של הספק ספקה של הרוב להוציא ממון ממוח זק והרי קלן הלכה כשמואל שאן הולכים בממון אחר הרוב באמת מרבית הראשונים חלקו על הקביעה הזו או על האפשרות הזאת לומר שספק ספק המועיל להוציא ממון מחזקתו הנה תראו את למשל את ה את הראה הראה מדבר עוסק בדברי שמואל אמר רבודה אמר שמואל האומר פתח פתוח מצאתי נאמן להפסיד כתובתה אז אומר א אומר הראה שמה מה הפשט הוא אומר הרב דינו שלא נאמרו שני ספקות להקל אלא בייסורין אבל בממון המוצאים מחבור לי ריה וכמן שכן תתי ראיה דלא זנת תחתה צון וכל אחד לית לראייה סדה טוב מסתבר רב לא נכס כרגע לדיון אבל אבל כותב הרע בצורה פשוטה שלא נאמרו שני ספקות להקל אלא אך ורק באיסורים אבל בממון כ מנן שה מוציאים מחבור אליו הראייה וכל אח דלט לראייה הפסידה כך גם כותב הרשב לתר כאן הריטב בדף ט עמוד ב והרמבן הרמבן כותב שוודאי אפילו כל היום אתה מרבה ספקי ספקות יבדה כתובתה אם אינה טוענה כלומר אם יש כאן טענה כמו במקרה שלנו טענת ברי מול בריא הוא טוען בריא שהיה כאן הי הי באולה פתח פתוח מצאתי והיא טוענת כנגדו מכחישה אותו ככה בירו הראשונים שמדובר אצנו שהיא מכחישה אותו היא אומרת לא בתולה בתולה הייתי כשיש טענת ברי מול בריא לא יעזרו כמה ספקות וספקי ספקות לומר שהיא לא הפסידה כתובתה עד שהיא לא טטון טענה כמו טענות שמובאות לקמן בדף יב עמוד ב מפרות את ה את האיזון ביניהם כמו ש עסוק בהמשך שאז יוצא שהוא טוען טענת שמע והיא טוענת טענת בריא אבל בברי ובריא כל זמן שיש טענת בריא מול טענת בריא לא מועיל מה מה זאת אומרת הלא לכים בממון אחר הרוב זה שיש כאן ספק ספקה לטובתה להגיד שהיא לא הפסידה כתובתה זה לא מועיל בממונות בממונות לאן הולכים בממון אחר הרוב המוצאים מחבור עלו הרים אז אם כן השאלה היא מה ה בדברי התוספות ישנים ה התוספות אצנו שכפי שנראה דיקו דיקו הרבים האחרונים דיקו מדבריהם שספק סקה כן מועיל להוציא ממון מחזקתו איך הדברים מתיישבים עם הכלל התלמודי שקמ לן כשמואל שהן הולכים בממון אחר הרוב אז אני רוצה להציע כמה אפשרויות שראינו בדברי אחרונים לצאת ולתת אז נפתח בדבה עכשיו שמעתתא בשמט א' פרק כד שמתת אומר הנה חינמי זה נכון שאין הולכים בממון אחר הרוב להוציא מן המוך זק ק מנן כשמואל זה נכון לגבי זה אין אין חולק אבל יש כאן נקודה שהיא משנה את הכל התמונה והנקודה היא שטר העובדה שיש כאן שתר בסיפור הזה דהיינו הכתובה היא זו שמשנה את כל הסיפור נכון רוב אין הולכים בממון אחר הרוב וכמו כן גם ספק ספק הלא אבל ברגע שיש שטר אז הולכים בממון אחר הרוב להוציא מן המוחזק והעיקרון הוא העיקרון הוא ש שטר נחשב לעניין הזה כגבול בוא נראה את הדברים שמביאה עשיו שמעת בעצמו הוא מביא תשובה של רבנו מרדכי מופיע במרדכי אצלנו בפרק אלמנה ניזונת ברמז שח תראו במקור ו תשובת רבנו מרדכי מרדכי על ששאלתם ראובן הלך לעולמו בלא בנים הניח אח קטן שהוא עדיין לא ראוי לייבום ואישה מעוברת אחר פטירתו ילדה כן אז לכאורה ברגע שהיא ילדה אז זהו אז האישה הזו הותרה לאלמה כי הגיה מלתה שהיא לא זקוקה לחליצה ויבום עמדה הכה שמת ולד בתוך 30 יום ועכשיו יש שאלה האם הוולד הזה היה בר קיימה יכול להיות שהוא לא היה בר קיימה כן צריך להגיד שהוא לא לא מוות טבעי ככה נראה לי כ מוות מסיבה שהלא בינתיים הא לא היא לא הטילה דופי בעצם הבריאות שלו כן וא יכול להיות שהוא היה סורד אבל הוא מת כתוצאה מאיזשהו מוות אסון מוות לא טבעי אז א עכשיו השאלה היא ביחס הכתובה כלומר הית נה שכיוון שהבעל היבם הזה קטן והוא לא יכול לייבם איך שיגדיל בכל מקרה הוא לא יוכל לייבם כ שיגדיל למה כי יכול להיות שהולד הזה באמת היה בן קיימה ג יכול להיות שהיה סורד עד תום ה3 יום ואז הגל מילת שהיא פטורה מן היבום אז לכל היותר אב היבם הזה הקטן ך שיגדיל לכל היותר יחלו לה אז היא מבקשת שיפקיד את נכסי בעלה ביד איש נאמן שישימו בפיקדון ביד איש נאמן את הנכסים של בעלה כעד שיגדיל וחלוץ מי אמר יכול להיות שכל הנכסים לכו לאיבוד הקטן הזה כן הקטן הזה יאבד את או ש לא יודע הנכסים האלה ילכו לאיבוד אז הוא ה היא מבקשת שיפקיד את הנכסים של הכתובה בערך הכתובה ביד נאמן עד שיגדיל וחלוץ או אם ימות כן אם היבם הזה ימות אז שתגבה תגובתה נקודה ת המוצא של של השואל או של השואלים ליתר דיוק היייתה שכתובה היא לא יכולה לגבות מיד בכל מקרה היא צריכה להמתין לכל הפחות עד שיגדל היבם ויחץ לה ורק אז היא תוכל לגבות את הכתובה או או אם ימות היבם לפניכם אבל אין מצב שעכשו גובה את הכתובה עכשיו ממש ברגע ש את הוולד השיב על כך המרדכי רבנו מרדכי אבל זאת נראה לי שנוטלת כתובתה לאלתר דז דינן בתה רוב המצוי בזה ורוב נשים ולד מעל ילדן ונמצא הגיעה הגיע איתה לקבו כתובתה כלומר אומר הרבנו מרדכי זה טעות מה היא טוענת ש פקידו לא היא יכולה עכשיו לגבות את הכתובה שלה עכשיו מדוע כי הזינ בת רובה ורוב נשים ולד מעל הילדן אם כן יש להניח שאותו ולד שנולד כיוון שהוא לא מת מיתה של של מיטה של חולי או משהו כזה אלא מיטה שהיא לא פוגעת בחזקה שלו ברוב שרוב נשים ולד מעל הילדן אז לכן ניח שהולד הזה היה וולד של קיימה כיוון שהובלת שקיימה אז אז היא למעסה אלמנה שהיא לא זקוקה לייבום מכיוון שהיא לא זקוקה לייבום הגיע אתה זמנה לגבות כתובתה ואז הוא שואל והרי קי מלן שאין הולכים בממון אחר הרוב ואין להקשות נדלג אפילו למד אמר ומהנה להוציא ממון אפילו למד אמר אין הולכים בממון אחר הרוב אז אחד הני קים שהוא מביא וכל שכן אחה להחזיק שתר העומד לגבות כגוי דמי וכתובה היינו טעמה דעלי מעשה בית דין כתובתה כ מוחזקת כלומר יש כאן שימוש באיזשהו עיקרון שמוזכר בגמרא במסכת סותה בדף כה ששטר העומד גבד כגוי דם דהיינו שבנידון מי נחשב מוחזק האם הלווה או המלווה שמחזיק שטר הרי שנחשב המלווה כמוח בנכסים וממילא אין כאן אין כאן דין של הולכים אחר רוב להוציא מן המוחזק אלא להחזיקו זה נחשב שולחים אחר הרוב להחזיק לטובת השטר זה נקרא להחזיק זה לא נקרא להוציא צריך להבין את זה כמובן איך אפשר להגיד דבר כזה הרי אנחנו יודעים שהמקור לדין הזה ששטר עומד לגבות גבוי דמה הוא נאמר בהקשר של כתובה ושמה קלן כבית הלל שלא אומרים שתרומת לגבות כגוי דמי הנה תראו בגמרא בסוטה כה במקור ז שמה מדובר במשנה על מתו בעליהן עד שלא שתו כלומר מה הדין אישה שנסתרה לאחר כינוי ואחר שנסתרה נזקקה להשקות אותה מהמרים אבל בכדי שא תוכל לשתות צריך שהבעל יהיה קיים הבעל מת עכשיו האישה הזו טובעת כתובתה היא אומרת אני לא זנית לא הפסדתי את הכתובה אז מ מי נאמן הרשים אומרים אולי אולי אולי באמת סד את כתובתך אולי היה שמה זנות אז נחלקו בית שמיי ובית הלל בית שמאי סבר שתר עומד לגבות כגו דמה אז האישה נחשבת כמחזק אותה סוטה שנסתרה היא נחשבת כמחזק ולכן היא גובה כתובתה לעומת זאת בית הלל סברי שתר מדי גבד ל גוד אז הנה להלכה כ כבית הלל שטר עומד לגבות כל גבוי דמן אז אם כן איך אומר ה איך אומר המרדכי וזה הביא אותו השו שמדת ששמת שואלת אמר שכבר קשה את הקושיה הזו אמר ריבן לב מה אומר כאן המרדכי אז זה נגד נגד הגמרא רוחה הגמרא אומרת שלדעת בית הלל שתר עומד לגבו לו כגב דמה אז איך אפשר להגיד שזה נחשב ש שזה להחזיק זה לא נחשב להוציא בגלל ש זה נאמר על כתובה בפרט שזה נאמר על כתובה אז אז באמת אומר עכשיו שמעת את השמה וגם הבית יעקב הגאון מליסה הזכיר את הסברה הזו אצלנו פה בדף ט עמוד ב שכאן למה ספק ספק המועיל להוציא ממון מן המוחזק כי זה באמת לא מוחזק זה לא להוציא ממון מן המוסק כי כיוון שיש לה אישה כתובה אז שתר עומד לגבות כגוי דמ אז אומר עכשיו שמתת זה נכון שכמן כבית הלל ששטר עומד לגבו לו כגבוה מיהו לכמה עניינים מצאנו ששטר כן נחשב כגוי לא ברור מה אבל הוא כן מביא ראייה לכך לגבי מיגו אנחנו יודעים קיים לן לא קיים יש מחלוקת בזה ראשונים אבל שיטת התוספות בכמה מקומות שמי גולה הוציא לא המרינה מיגו הוציא ממ מנמוך ז תוספות בדף ב מתחילת המציאה מיגו להוציא ממו מן המוך זק לא המרינה אין בכוח הראיה הבירור הראייתי של טענת המיגו כן שאם הייתי רוצה לשקר הייתי טוען טענה טובה יותר אין בכוח הוכחת או ראיית המיגו להוציא ממו מן המוכס אף על פי כן אומרים תוספות בבטר בדף לב עמוד ב בדיבור המתחיל וכת הקטה להוכיח מדברי הגמרא בכתובות בדף מ פה ו בשבועות בדף מב שכשיש טר כן יש טר למלווה אז מועיל מיגו להוציא ממו מן המוכס רואים את זה בדין סטרנין כן הגמרא שמה בכתובות אצלנו בדף פה וגם בשבועות בדף מב אומרת מה הדין אם המלווה מוציא שטר ללווה אומר לו מנה לי בידך אלויו אומר לו לא רתיך ביני לבינך אתה לא זוכר אני מה אתה אתה לא זוכר שפרת לך אל הוא לא אומר פרעתיך בפני פלוני ופלוני אומר ללא פרעתיך ביני לבינך אתה לא זוכר ששילמתי לך כבר אומר לו אמל ו כן אני זוכר אבל מה ששילמת לי אני גויתי את זה לא עבור השטר גויתי את זה עבור חוב אחר שהיה לך היה לי עליך במיל ועל פה היה לי עוד חוב אתה יש לך אז גביית את הכסף הזה עבור המיל ועל פה ה לך עוד אבל השטר הזה לא נגבה אז הגמרא אומרת זה נקרא זה נקראת טענת סר סתרה אינינו כלומר אתה חייב לי מצד אחר אז הגמרא אומרת בכתובות בדף פה תראו את התוספות שמי גוד יח לממר לא היו דברים מעולם יח לממר נס תרנו כלומר המל ונאמן בטענתו לומר שהוא גבע את ממה שהו הוא א קיבל לויוה לטובת אמיל ועל פה הוא נאמן למה כי יש לו מיגו מה המיגו המיגו היה שהוא היה יכול להכחיש בכלל את קבלת הכסף הרי אין פה עדים הוא לא אמר לו פרעתיך בפני פלוני ופלוני סתם פרעתיך ביני לבינך הוא מודה שלא היו שם אדים אז יכלה לויו המל ולומר לא היו דברים מעולם לא לא קיבלתי ממך שקל ו ממלא ה היה גוה את השטר אז לכן גם עכשיו שהוא מודה שהוא קיבל את הכסף אבל הוא טוען שהוא קיבל אותו עבור חוב אחר שהיה אז הוא נאמן נשאלת השאלה והריק מלן ש מיגו להוציא ממון לא אמרינן איך זכו כא נאמן להוציא ממון על ידי מיגו אומר תוס אף אגב דיגו להוציא לא אמרינן שנתם קשטר כיוון שיש למל ושטר אז לכן אומרין המיגו להוציא ובאמת יש תשובה של הרמבן שהביא אותה עכשיו שמת שם שמעתא פרק כד לא מצאתי את התשובה הזו בציון הזה חיפשתי לא הצלחתי למצוא אבל מצאתי אותה בכנסת הגדולה מובא פה בגוד בית יוסף בסימן מד בחו שם משפט אז תראו שמה הוא מצטט את את התשובה הזו מילה במילה כפי הנראה אז אומר ה במקור ט אמר המאסף זה הכנסת הגדולה שם השיב הרב ה בלשון הזה ולא מרינה לשרה בחשש כזה לפי שהשטר ה מוחזק ביד המלווה וכאילו הממון הכתוב בו מוחזק בידו כד משד סרנו סקנ כפר בן ד לדד אגל פו ל משום דר כז וכאילו ממון הכתוב בו מוחזק ביד המלווה וו מ ממון זה לא להוציא זה להחזיק זה חידוש גדול אבל השם שמטה אומר הנה רואים דיה רואים דיה ש לעניין הזה לעניין מיגו אנחנו אומרים שיש יש כשה טוען טענת המיגו מחזיק בידו שתע זה כבר לא נקרא מיגו להוציא ממון מן המוחזק באמת צריך להבין בסברה ויש בזה עריכות אבל אני אגיד פשוט זה לא ככה הזמן שלנו אבל אני אגיד סברה אחת שראיתי של הטומי יש בספר ש אמרנו של השך יש ספר שנקרא תקפו כהן כן אז לתוים כן בסימן כפה בחושי משפט יש חיבור שנקרא קיצור תקפו כהן בסדר זה בקיצור הוא מטעם ממשך בסדר קיצור תקפו כהן אז שמה באוד קל הוא כותב סברה ביחס להלכה זו שמי גו להוציא אף על פי שמי גו להוציא ממון לא אמרינן אבל מיגו להוציא ממון כשיש טר אז כן אומרים אז הוא מסביר מסביר תומים ושוב הרי אנחנו יודעים ש כלן כבית הלל ששטר עומד לגבו ליו כגוי דמי אז הוא מסביר ככה שהרעיון הוא שיש כאן למעשה כוח השטר כוח השטר הוא לבטל את מוחזקות של הלוי ווה במובן הזה של הלוי ו לא נחשב כמוח בנכסים מחד גיסא אבל זה מידך גיסה זה לא הופך את המלווה להיות מוחזק בעצמו בנכסים ח הינו המצב הוא כאילו החפץ מונח בסמטה הוא לא יד שניהם שווה בו זה בעצם מה ש מה שעושה השטר כלומר העובדה שיש שטר המחלוקת בין בית שמאי ובית הלל היא מחלוקת קיצונית יר בית שמאי סוברים ששטר עומד לגבות כגוי דם פשט הוא שזה נחשו ממש כאילו האישה כבר גותה היא נחשבת מוחזקת בפועל בנכסים אז על זה חלוקים בית הלל על זה חלוקים בית הלל אבל כן בית הלל עשויים להסכים שה בכוחו של השטר ליצור איזון בין כוח המל ולכוח הלווה כאילו החפץ מונח בסמטה לכן מסביר הקצות התוים לכן מיגו להוציא א לא אמרינן גם אמרינן בשטר למה כי זה לא מיגו להוציא זה מיגו להציל מן השמטה ככ אומר זה מיגו להציל מן השמטה זה לא מגו להוציא ממון מחזקתו העובדה שיש לי שטר העובדה שיש לי שטר א יש בכוח השטר כמו שאמרנו לאזן בין כוח המל ולכוח הלווה שיד שניהם תהיה שבה בנכסים א זה כמו שזה מונח בסמטה אז זה נקרא מיגו לצים אז יש בכוח מיגו להוציא ממון מחזקתו למרינה אבל מיגו להציא מנסים את המרינה על כל פנים זו דרך אחת להסביר את הדין הזה שספק ספקה אצלנו שתוספות ותוספות ושני כותבים שספק סקע מועיל לצים ממון מחזקתו כן לכאורה הרי לא מועיל לא הולכים בממון אחר הרוב התשובה היא כיוון שיש כאן כתובה יש כאן שטר אז אז יש בכוח אז כשיש שטר כמו שמצאנו שמגלה הוצי אמר בשטר אז ממילא אפשר להגיד אותו דבר גם כאן שכאשר יש טר הרי זה כמו שהזין בת רובה להציל מן השמטה בסדר השטר מבטל או מאזן בין מוחזקות הבעל ל מוחזקות האישה וממלא יש בכוח הרוב שנלך אחריו בגביה הזו של הכתובה אבל כבר הריר הו הרבה על התירוץ הזה של הש שמטה בבית יעקב לכאורה זה נגד התוספות מפורש תוספות מפורש לא מסכימים לכך התוססות בדף ט עמוד ב תראו במקור י שואלים למה כשהאישה מכחישה את הבעל ואומרת שהיא הייתה בתולה למה לא נאמין לה במיגו שהיא בא היא אמ מוקת עץ ני הייתה יכולה הרי להודות שהיא לא בתולה ולהגיד שהיא הייתה מוקת עץ ואז היא הייתה גובה את כל הכתובה היייתה יכולה לומר אפילו מוקת עץ אני תחתיך נסתחפה שדהו ואז ה הייתה גובה את כל הכתובה אז למה היא לא נאמנת למה אנחנו אומרים שהיא מפסידה כתובתה אז אחד מתרוצצת ספות הוא בתירוץ השני אומר התוספות ואי לא אמרינן מיגו לא הוצי את נה משפר כלומר אם נאמר שלא אמרין מיגו להוצי ממון כן אם לא אומרים המיגו לא הוצא ממון כן כי אמרתי יש בזה מחלוקת ראשונים יש מובא בקמ דומני ב ברמה בחוש משפט בסימן פב בסוף הסימן סעיף יג כמדומני יש יש ריבש יש כמה ראשונים שכתבו שמועיל אמרי מג גם להוצי ממון מחס ו אומרת אי לא אמרינן מיגו לא הוציא א תשפר כלומר אם נגיד שאין בכוח מיגו להוציא ממון מן המוחזק אז מובן למה היא לא נאמנת לומר שהיא היייתה בתולה מכחישה את הבעל היא אומרת בתולה לסתני למה ה לא תהיה נאמנת במיגו שאתה יכולה לומר מוקת עץ אני תחתיך התשובה מיגו להוציא לו אמרינן אבל הריש את הכתובה יש לה כתובה אמרת שמי גו להוציא כשיש כתובה כיש טר אז מיגו להוציא התוספות בבטר בדף לב עמוד ב עמוד ב אומרים שבמקום שיש טרה אז אומרין מגו וצא ממון אז רואים לדר שהתוספות לא מסכימים שכאן זה יועיל מדין השטר תוספות אומרים לד שמ גו להוציא לא אמרינן הוא אמת השאלה נשאלת למה באמת שלא למה במת לא אבל תוספות הרבי בבת בדף לב עמוד ב אמרו שכן מיגו מיגו להוציא המרינה במקום שיש טר אז פה יש כתובה למה ברור לתוספות שפה מיגו להוציא לא מספיק אז עמד על כך הרשבא אצנו במקור יא כותב הרשבא הוא גם כן מביא את הרעיון הזה שמי גו להוציא א מועיל אמרין בשטר אז הוא אומר אף על גב שטר כתובה אפילו שיש כאן שטר כתובה אפו כ ממון ההוא כאן זה נקרא להוציא ממון מן המוחזק זה לא נקרא להחזיק וזה לא דומה לסוגיה של סתרה נינו אני אדלג דה ליתא דת מנו תמה משום דוש רשת הכושר הבלה אבל אחה אם הית שזינתה תחתיו שתר כמן דלית דמי דלא חל שיבו ד שטר הכלל כלומר אומר הרשבא דבר נפלא הוא אומר זה נכון קיי מלן שבמקום שיש לה תובע השטר אז מועיל מיגו להוציא ממון אבל זה דווקא אם השטר הייתה שעת הכושר כלומר השטר היה שטר ברור היה לו שעת הכושר אז עכשיו התור שתורה שאלה גבי פירעון השטר האם השטר נפרע או לא בסדר אז טר נינו יש בכוח השטר להוציא ממון מנמו אבל כאשר התעורר ספק בעצם גוף השטר כן אז כאן לא שייך לומר שהשטר יבטל את מוחזקות של הלווה ודאי שלא פה וודאי שאי אפשר לומר כל עומד לג לגבות כגוי דמי אם יש כאן ספק בעצם כוחו של השטר בעצם השיבו של השטר וזה המקרה אצנו כשיש לנו כאן ספק האם היא זינתה תחתיו יש לנו כאן ספק בעצם שי בוד השתה דרך אגב כותב את הדברים גם הנתיבות בכללי מיגו יש בסוף חושם משפט זמן פב כללי מיגו אז בכלל ב כותב הנתיבות גם כן יסוד דומה אומר זה שאמרנו שכשיש שכשיש שטר אז אמרין מיגול הוצי ממון מן המוחזק אבל מה יקרה אם זה שטר שיש בו תנאי כן ויש ספק לגבי קיום התנאי אומ אומר הנתיבות חייב המלווה להוכיח קודם שהשטר שהתנאי קוים אחרת לא שייך לומר מיגו להוצי ממון על ידי שטר אם יש ספק לגבי עצם קיום השטר האם השטר בכלל חל מעקר כי אם כל חלות השטר היה מותנה ותלוי ועומד באיזה קיום תנאי ויש כאן ערעור לגבי עצם קיום התנאי אז לא שייך כאן לומר מי גולה הוצי על פי זה אפשר ליישב קושיית תומים בחוש משפט בסימן עה סיף קט כב התוים עומד על כך באמת על השאלה צריך לשאול שאלה יש לנו הלכה ב חושם משפט בסימן עה סעיף ט היא לקוחה מהסוגיה אצנו בדף יב עמוד ב ובכמה בק יח עמוד א' יש הבחנה בין האומר איני יודע עם לוויתני ואיני יודע אםפ ך אם המלווה תועד מלא לי בידך בלוי ו אומר איני יודע אם הלוויתני לא זוכר אם אם אם לוויתי ממך לא זוכר אז כאן אומר השולחן ערוך אומר המשנה שמה בק יח בבא קמה שהדין הוא שהוא פטור הלוי ופטור כן כמובן למל ואין שטר אין ו שום ראייה הוא רק טוען מ בידך תראו את השולחן ערוך במקור יב מנה לי בידך שלתך או שבקת בידיך והלה אומר איני יודע אם לתני או אם אפקט הבתי הדין הוא שהלווה היא שווה עשד שאינו יודע ופטור אם בא לצאת ידי שמיים משלם ממשיך השולחן הרוך ואומר מנה לי בידך שלוותך או שבקת ב ש הבקעתי בידך ועלה אומר יודע אני שלבית ני מנה ואיני יודע אם החזרתי לך עמ ליו כלומר אני זוכר שהייתה הלוואה אבל אני לא זוכר יכול להיות שפרטתי לך יכול להיות שהחזרתי לך הדין ה שהוא חייב לשלם זה נקרא בלשון הפוסקים איני יודע אם פרעתיך איני יודע פרעתיך הדין הוא שחייב מה ההבדל מה ההבדל בין אדע פרעתיך ד חי איני יודע אם לתך יש ספק ללווה כלומר טענתו של היא שיש כאן ספק בעצם החיו הוא מסופק בכל חייו הוא לא זוכר שת ההלוואה אז כיוון שיש כאן ספק בעצם החיוב אז לכן מצים מחברו עליו הרעיה לכן הלווה לא חייב לשלם אלא אם כן הוא בא לצאת ידי שמיים מעקר הדין הוא פטור כיוון שאין כאן חזקת חיוב עלויה לעומת זאת ביני יודעם פרעתיך כיוון שאלוי ובעצמו מודה שהוא היה חייב בעצמו מודה זה נקרא בריא בחיוב וספק בפירעון כלומר הוא וודאי מודה שהוא היה ח אז לכול לעלמה יש כאן הודעת בעל דין שהיה כאן חזקת חיוב אז כיוון שיש כאן חזקת חיוב ויש כאן טענת ברי של המלווה וטענת שמ של הלווה אז לכן הדין הוא שהוא חייב לשלם השואל תומים שאלה מעניינת הוא שואל למה שטוען טענה שם הזיני תחתיי הרי זה הסוגיה זה הסוגיה אצלנו שהבעל הבעל שהוא בא להפסיד כתובתה מה הטענה שלו ש מזיני תחתיי זה הטענה שלו פתח פתוח מצאתי הוא נאמן להפסיד כתובתי באיזה טענה הוא אומר מצאתי פתח פתוח אולי זה ניתחתי ומכוח זה רוצה להיפטר מתשלום הכתובה איך הרי כאן הטענה שלו היא בגדר אני יודע אם פר יך הרי בשעת האירוסים הוא התחייב בכתובה עכשיו מתעורר ספק האם היא זינתה תחתה והפסידה כתובתי עים להו הוא לא יודע לומר שהיא זינתה תחתו הוא מסופק בזה אז ה שם שם אני יודע עם לבתך אני יודע ע פרעתיך אז למה למה הטענה של בכ מתקבלת למה הוא נאמן להפסיד כתובתה אז תומי מתרץ שני תירוצים תירוץ אחד יכול להיות שמוכח מכאן שכל ההלכה של אניד פרעתיך זה אך ורק במקום כזה מטבע הדברים זה אך ורק במקרה כמו בני יודעם פרטיך שזה נקרא ברי טוב ושם הגרוע כן ברי טוב ושם הגרוע הברי של המל והוא ברי טוב השמ של הלשם גרוע כ איך אתה לא זוכר זה שמ גרוע איני יודע עם פרטיך אז או איני יודע אם תיך זה גם שמע גרוע אז במקום שיש שמע גרוע ובריא טוב ויש חזקת חיוב אז הדין הוא שצריך לשלם אהבה במקום דלא הב למידה דלא הבלה למידה דהיינו השם הואשם טוב כיוון שלא היה ל כלמה שם מדובר על יורשים למשל שלא יודעים אם האבה פרה או לא אז זה שם הטוב אולי שמה לא נאמר דין של איני יודע פרטיך חיה זה סברה חילוק שתוספות דנים בו בכמה מקומות גם לקמה בדף יב עמוד ב וגם בבבא קמר בדף מו וגם במציאה בדף ציז בכמה מקום אוספות מעלים את האופציה הזה רק במקום דלא אבל למידע שזה שם הגרוע אה רק במקום דהב מד ששם הגרוע אז אומרים שאני יודע פרטיך חיה אז ממינה אפשר להגיד גם פה אותו דבר הטענה שלו שם הזיני תחתיי לא אבלל מידע איפה הוא יודע אם היא זינתה או לא זינתה הוא יודע להגיד בתולה פתח פתוח מצאתי אז כיוון ד לא הב למידע אז אין כאן רותה בטענה שלו שהוא טוען ש מאזיני תחתי ולכן לא אומרים פה אה שזה שזה יחשב אני ידע פרטיך ויתחייב לשלם זה תירוץ אחד תירוץ שני כותב הטומן וזה באמת כבר נכנסים ליסוד ההלכה של כתובה זה דבר מעניין ראוי להרחיב בזה א ש עצמו אבל כיוון שאנחנו נמצאים פה בכתובות אה הגיע הזמן לדבר על כתובה כן יש מקום באמת לחקור מתי שעת החיוב של הכתובה כן מהקושי של התוים נראה שכי כאילו הוא הניח כהנחת יסוד ששעת החיו אתה שעת האירוסים שמה הוא התחייב אז עכשיו יש גם ספק לגבי אם היא זינתה זה כאילו נקרא ספק בפירעון כ היא זינתה הם הפסידה את הכתובה אז לכן הוא שואל הרי איני יודע אעם פרעתיך זה נקרא אני יוד למה הוא פטור התשובה לא אבל ללמדה אבל יש מקום בכלל לפקפק שאולי שת החיוב של הכתובה זה לא בשעת כתיבת הכתובה אלא שעת החיו היא כשהכול די גביה הרי כתובה לא ניתנה להגבות מחיים כתובה נגבת באחת משתיים או בזמן גירושין או בזמן שהבעל מת לכש תנשאי לאחרת תלי מה שכתוב לכי נאמר בלשון הכתובה אז אומנם לכ שתנסי לאחר זה לאו דווקא כמו שכבר העיר מי זה היה כן המרדכי שם במקור ו כן זה לא שתנסי כ שיהיה לך היתר לנסה לאחר לא ש כן אז אבל הכוונה היא שהבעל מת אז אז מעלה מעלה באמת הומים אופציה כזו והרבה הסכימו עם זה הרשש בסוטה ל וחידושי רב מיר שמח דווינסק בסוטה כפ עמוד ב והחתן סופר אצנו בדף ט וגם מטו ממעלה אופצייה כזו שיכול להיות שזמן כתיבת הכתובה בזמן כתיבת הכתובה יש רק מה שהכתובה מה ש מה שהכתובה יוצרת זה רק ורק שיבו נכסים זה הכל רק שיבו נכסים כוונה כיוון שיש כאן נישואים יש כאן ארוסים יש כאן קניין אז יש כאן רק סיבה לחיוב ליך שהיא תלמן או תתגרש אז יכול החיוב החל החיוב מכוח הסיבה הסיבה של החיוב זה מכוח זה שאם הוא ירס אותה אז סיבת החיוב היא יוצרת שיבו נכסים כלומר נכסיו של הבעל משתעבדים לטובת הכתובה כבר מרגע הנישואים או האירוסים אבל רגע החיוב הוא לשלח נסי לאחר כשמת הבעל או נתגרשה אז חל החיוב ממילא אם אם התעורר ספק אם היא זינתה תחתיו או לא זינתה תחתיו אז זה נקרא נידון איני יודע אם התחייבתי לא איני יודע אם פרעתיך איני יודע אם התחייבתי כי הרי עדיין לא חל החיוב החיוב חל אך ורק שיגיע זמן הכתובה לגבות אז עדיין לא הגיע הכתובה לא ניתנה לי כבוד מחיים אז ממילה כיוון שלגין לא הגיע זמן הכתובה להיגבות עדייין לא חל החיוב ממילה זה אני יודעם לוויטני זה כמו אני יודעם לויני אני יודע אין כאן חזקת חיוב ממילא זו הסיבה שהבעל רוצה להיפטר בטענה שמה זיתן תחתם ככיוון שזה נקרא אני יודע אם התחייבתי זה לא אני יודע אם פרעתיך אני יודע אם כן אני יודע אם פרעתיך אני יודע אם התחייבתי לך לא יודע אם התחייבתי ללך גם בהפלה בדף פ א הלך בהתחלה בכיוון הזה שיכול להיות שבשעת כתיבת הכתובה למעשה אין כאן חיוב אין כאן חיוב עדיין יכול יותר יש סיבת חיוב סיבה להתחייב ליך שיגיע א שתעל מן או שתתגרש אבל אין כאן עדיין חיוב בפועל ומכל שכן למה שהגמרא אומרת ביבמות קיז ושמה בכתובות פא שאטלה הו מדרש כתובה שדורשים את לשון הכתובה שתנסי לאחר יכול להיות שבאמת אבל אז יכול להיות שזה באמת מחזק את זה שהזמן שהחיוב מתחיל החיו מתחיל בשעת ה העטר שלה לעלמה אבל הוא אומר שמוכח ככה כותב ההפלאה שאדרבה מוכח ש מכמה סוגיות בתלמוד ש אחיהו מתחיל משת הנישואין ולא משת ה אלא לכל היותר אפשר לומר שזמן זמן הפירעון של הכתובה הוא הוא ל שהי תותר לעלמה כלומר החיוב מתחיל משעת הנישואים זמן הפירעון זה כמו כמו בשטר רחוב יש אדם לבה הוא חייב נכון אדם לבה הוא חייב כסף אבל עדיין לא הגיע זמן הפירעון עד שהזמן שקצו קצבו זמן בעוד 30 יום יהיה זמן הפירעון אז כאן ברגע שאדם נסע אישה הוא התחייב לכתובה מה זמן הפירעון של הכתובה זמן הפירעון הוא מותנה כזה כן איזה ספק איך ספק זכותו ספק זכותה זה תלוי אם ה תמות פנה אז הוא לא ישלם אם הוא ימות או יגרש אותה אבל זה רק זמן הפירעון החיוב הואש הניסו נו אז ה דרושה דוכנה אם החיוב הוא בשעת כתיבת הכתובה אז למה תענה של זנתה תחתה ומה הפסד כתובת אומר ר רובן גרזובסקי בחידושיו סימן יב ליישב על פי מה שראינו פשט ברשבע שכאן ודאי זה לא נקרא אני יודעם פרטיך כי באמת צריך לחקור כשאישה מזנה תחת בעלה ונאמר ואנחנו יודעים שהי הפסידה כתובתה מה הפשט בזה האם הפשט בזה שהיא הפסידה את הכתובה דיינו היה לה כתובה ועכשיו היא הפסידה אותה או שמעיקר הוא לא התחייב לה בכלל הגליה מילתה שמעולם הוא לא התחייב לה כלומר ההתחייבות של הכתובה הא התחייבות מיסודה התחייבות מותנית בכך שההיא תשמור לו אמונים אבל אם היא מזנה תחתה ודאי את הד אכי הוא לא התחייב בכלל אז היא לא הפסידה את הכתובה במובן שהיה לה כסף והיא הפסידה אותו אלא מעולם הוא לא התחייב לה הוא אומר שאת הרעיון הזה הוא ראה קגר לקמה בדף ל עמוד ב' רב כו הגר הסוגיה שמה בדף ל לא יודע אם הגעתם ספומה הגעתם עוסקת בסוגיית קים לבד רבה מינ אז שמה יש דיון אישה שזינתה שהיא גם מקיימים בה למעשה לכאורה שני עונשים גם עונש פיזי וגם עונש ממוני כן גם הורגים אותה וגם מפסידה כתובתה למה למה לא אומרים פה מה קמל בדרב מינה איך אפשר לקיים ב שני הדינים אומר רב קב הגר הפסד הכתובה זה לא עונש זה לא ענישה לא הניש אותה פה להפסיד ממון אלא לכ שזינתה נמצא שמעולם הוא לא התחייב לה אז זה לא כימו כאן שני עונשים ומ את היסוד ה זה יסוד שמופיע ברשב ד הרשב טוב אז אם כן לכאורה יש לנו בעיה עם הפשט הזה של השו שמטה בבית יעקב למה מועיל כאן ספק ספק לוצי ממו מנ מוכז כיוון שיש כאן כתובה כפי שראינו ברגע שנידונו האם היא זינתה תחתיו או לא זינתה תחתיו ממילה כיוון שיש ספק בגוף בעצם השטר האם השטר מלכתחילה היייתה כאן התחייבות של הבעל לא הייתה כן התחייבות ספק בגוף השטר לא שייך כאן לומר שטר עומד להגבות כי גבוי דמי אז יש כאן עוד דרך מה שיספיק הזמן עוד דרך נוספת שאפשר לומר שבאמת אולי אולי הדברים כפשוטם כן ספק ספק המועיל הוצי ממון מנ המוחזק א ומה הסיבה מה הסברה בזה את התירוץ הזה זה כתבו שניים שנ אני מצאתי התוים בקיצור תקפו כהן שהזכרנו באוד קכ אמרנו שזה מקביל לשך באוד קכ מביא שככה תרץ הכנסת הגדולה ככה תרץ הכנסת הגדולה וגם ראיתי בקונטרס הספקות בכלל ו אות ז שהוא מביא גם גם את האפשרות הזו וה שיש לעשות הבחנה בין רוב לרוב באמת אנחנו הכנסת הגדולה הסתייע מלשונו של הרשבא בתשובה הרשבא שקראנו במקורי ג אומר תדע לך וד דסק עדיף כרוב ואפשר דעלי התרו יותר מרוב רואים מכאן שגם גם בדרגות ה כן איך אומרים רוב ברבים רובים רובות רובים רובים לא משנה גם בסוגי הרוב יש הבחנה בין רוב לרוב יש משהו שהוא עלים אתרו יותר מרוב אז רצו להסביר את את את ה כפי הנראה ההסבר לכך הוא על פי התוספות בסדרים בדף ג עמוד ב שלמעשה התוספות כבר בעצמם עושים הבחנה בין רוב חשוב לרוב שפחות רוב חשוב לוב שהוא לא חשוב אז נראה את הדברים בקצרה יש בגמרא בסנר בדף ג עמוד ב מחלוקת בין רבי יושיע לרבי יונתן מאיפה אנחנו יודעים שצריך שלושה דיינים אז רבי יושיע אומר כתוב שלוש פעמים אלוהים ורבי יונתן אומר שראשון תחילה לא דורשים תחיל אלא כתוב פעמיים ואין בדי שקול מוסיף עלד אחד הרי כאן שלושה אז אז אז הגמרא אומרת שרבי יושי הסב סבור ש שבאמת בית דין יכול להיות גם זוגי לכן היה צריך הוא לא כ לא יכל היה להתבסס על אין בית דין שקול מוסיפים על מוד אחד כי הוא סובר שבאופן עקרוני בית דין יכול להיות גם זוגי לא חייב להיות אי זוגי המינימום זה שלושה אבל יכול להיות גם ארבעה ושישה אז הגמרא אומרת אז אלא דתנן שניים אומרים זכא ואחד אומר חייו זכאי שניים אומרים חייו אחד אומר זכאי חייב נמה דלוק רבי יושיע כלומר הגמרא אומרת אולי לרבי יושיע אין לו בכלל אולי אין אולי אם הוא אמר שצריך שצריך שהשלושה לכלל יש המקור לשלושה דיינים מזה שכתוב שלוש פעמים אלוהים אולי צריך שכולם יכוונו לאותה דעה אולי צריך שבאמת מי אמר שהולכים אחר הרוב בדיני ממונות אז אמר אפילו ר רבי יושע מה תלב קל וחומר מדיני נפשות מה דיני נפשות חמיר רחמ זיל בת רובה דיני ממונות שכן כלומר אם בדיני נפשות ש חמיר שמוציאים אדם להורג אומרת התורה נלך אחר הרוב אז בדיני ממונות לא כל שכן דיני ממונות הם קלים יותר אז אם כן הגמרא לומדת לפות הקל וחומר בדיני נפשות שנלך אחר הרוב בדיני ממונות אז שואל תוספות על התר מה לפי מה הוא שואל על שמואל טימה דבר ש מוכרת הפירות כמר שמואל שאין הולכים ממון אחר הרוב למה לא נלך בקל וחומר בדיני נפשות שהולכים אחר הרוב כן הגמרא אומרת שם בסנ ההדרים בדף סט שהולכים אחר הרוב בדיני נפשות לגבי בן סורר ומורה שאומרים שרוב נשים לתת ילדן ולפי זה אנחנו קובעים את הזמן הפוטנציאלי של בן סורר אומר שזה שלושה חודשים מרגע שהוא הביא סימנים מה שמה שהולכים אחר הרוב בדיני נפש וגם מוציאים להורג על פי רוב בדין שטו בעיבור הדיחה למשל אם בא עד אחד אמר שראובן הרג את שמעון בב תב בעד שני אומר לא בג תב אנחנו אומרים הם טעו בעיבור הדיחה רוב אנשים טועים לא לא לא תמיד יודעים לומר אם היה עיבור חודש אולא אז אז אז א סומכים על ה על הרוב הזה בדיני נפשות אז למה לא נסמוך על זה גםב ברובה בדיני ממונות שמה בסוגיה של של רובה לרדה רובה כאן רדיה ומוטה אכילה למה לא נלך אחר הרוב אומר תוספות צריך לומר רובא לרדי זבנ לא חשיב כי אנח רובה אל כך לא שמכין חרובה בדיני ממונות פי פלאות אומר התוספות הנ חיינמי יש רוב שמועיל גם בדיני ממונות הרובה הזה רובה דרדיה זה רוב לא חשוב ולכ לכן סמכים עלי אם היה רוב חשוב כן היו סומכים בדי אבל זהרו לא חשוב ממשכן למה מה למה לא חשוב כן למה הוא לא רוב חשוב אז עמדו על כך כבר ה רב שימן קודם כל בשער ד' פרק ו רב שמן עכשיו שמתת עכשיו שמתת בשמת ד' פרק ו ורב שימן בשער יושר בשער ג פרק ג בסדר עכשיו שמתת בשמת ד פרק ו רב שימן בשער ג פרק ג מה הפשט בתוספות מה הבחנה בין רוב חשוב לביין מה מה הופך רוב להיות חשוב על פני רוב אחר אז באמת השמטת מביא שם פשט של הבח הבח בסימן רלב סיב קטן כא כתב למה רובה לרדה זה לא רוב חשוב משום שזה על כל כי על כל אחד שקונה שברים יש 100 בני בני אדם שקונים ע על כל אחד שקונה 100 שברים לחרישה יש 100 בני אדם שקונים רה שברים לשחיטה ביחד כלומר רוב השברים שנמכרים הם שברים לחרישה אבל רוב הקונים שקונים הם שברים לך שחיטה לכן זה לא רוב טוב אל ש שמתה לא קיבל את הפשט הזה אז מה הפשט הפשט הוא כך יש לעשות הבחנה בין רוב שהוא רוב ש הוא תלוי במנהג והוא לא קבוע ובין רוב שהוא תלוי בחיוב על פי טבע שהוא רוב קבוע ההבחנה כאן הא בין רוב קבוע שלא משתנה על ידי מנהג בני אדם לבין רוב שהוא תלוי במנהג את היסוד לחילוק הזה אנחנו מוצאים ב ברמן בראשונים בקדושים בדף נ עמוד ב הגמרא שמה אומרת תראו במקור טז יש מחלוקת האם חוששים סבלונות כלומר אם חתן שולח לכלה שלו א ליתר דיוק משודך שולח ל משודכת מתנות סבלונות האם חוששים האם היו פה קידושין או לא הייו פה קידושין כן יש מחלוקת בראשונים האם לפרש ש הקידושים הם על ידי הסבלנות או שמתוך הסבלנות אנחנו יודעים שהיו פה קידושים נקא מינ להתחתן עם מישהו אחר מתפרק העסק הזה האם היא צריכה ממנו גט או לא אז יש שם בגמרא בקידושין תראו בדף נ אמר הפאפא שבטר דמק ד מס בלחי שינן ס בלבד מקד שלא חיישינן כלומר אם זה מקום שבדרך כלל נוהגים לקדש אישה ואחר כך לשלוח למתנות אז אם אדם אם רואים שמשודר שולח למשוח שלו מתנות סמן שהוא קידש אותה לפני כן אחרת הוא לא היה שולח אז חיישינן אבל מסב ד מק שלא חישי שואלת הגמרא מק שדם מז בפשיטה ברור שחשו וכאן יש גרסאות בגמרא אז בוא נראה את הגרסה שמופיעה בתוספות שם בשם רבנו חננ רבנו חננ גרס יפך לא צריך דרוב מזבלה ועד המקשה מקה ועד מסב מהוא מה לא ניחוש למותה פירוש שלא תהיה מקודשת כמה שמנה דח שינה למותה תהיה מקודשת ואש תניח דחיה למותה משום חומר דאיסור רשת יש כלומר מדובר במקום שהרוב נוהגים לשלוח מתנות לפני הקידושין הרוב שולחים מתנות לפני ברגע שאני רואה ש משודך שולח לשוחת שלו מתנות אני לא אמור לא הייתי אמור לחשוש שהוא קידש אותה לפני כן כי רוב האנשים שולחים מתנות היום ככה עושים היום נכון היום שודך נותן לה זה הם בכלל עושים טקס דברים שלא סערו אבותינו מוסיפים עוד כן לא צריך לאמץ כל דבר שרואים אצל הבעלי בתים אנשים שד לא מעלה כן הצעת נישואים זה צריך טקס שלם ופס זה לפני הקידושין הוא נותן לטבעת סופ קידושין הזה עושים כל אתה צדק איך לא יהיה בזה סוף קידושין בשביל מה בגלל שהבעל בתים עושים את זה בשביל זה אנשים שלא בני תורה אז בני תורה גם מאמצים את המנהג הזה אז היום רוב דין ש מסבל ואדם מקדשה אף על פי כן אומרת הגמרא לפי גרסת הרח אז יש כיוון שהיו מיעוט שהיו קודם כל מקש דרמז בלה היו מיו כאלה אז אומרת הגמרא מהו ד תמה לא ניחוש למותה כן ככה לפי גר סתר מהו ד תמה לא ניחוש למותה לא נחשוש שהיא נתקדשה נסמוך על הרוב כמה שמנ חשין נמיות ותי מקודשת כלומר אנחנו חוששים למיו שקודם כל מקדשים ואז שולחים מתנות ואנחנו חוששים בחומרה של איסור רשת איש לחוש אולי אולי הוא כבר קידש אותה אז נשא אז לכן זה גרסת הרח וגרסת הגאונים לכן מזקקים אותה הגט למה כיוון שיש מיות שקודם כל מקדשים ואחר כך שולחים מתנות אז אם רואים שהוא שלח מתנה צריך לחוש שאולי הוא קידש אותה שאל את השאלה ממתי ממתי חיישין למותה מחלוקת רבנן ורבי מר א לא חישל למותה מה פתאום כאן חששו למותה מסבירים הראשונים אני הגתי פה כמה אבל אבל תראו אומר הרמבן למשל אולי הרן הרן אומר במקור שמה בדווקא בת עמוד מדפי ריב והינו מהד בעלמה לא חיש מות אח חיש לפי שאין רוב זה קבוע ומחוייב דומי דרוב נשים מתעברות ויולדות הומות מפילות ש רוב קבוע מצד תבע העולם אבל רוב זה שאינו אלא מצ ד המנהג והמנהג עשוי להשתנות אין זה רוב חשוב שלא לחוש למותו גם המלחמות שמה בקידושין כותב את החילוק הזה דעת המרוב חיו וטבע הוא ואי אפשר אלה כן אבל כאן א נוהל המנהג פעמים הרבה שאדם נוהג כמנהג המיות לפיכך במקום יסורי שתי שח מירו לחוש גם הרטבה יש יש קטן וקטנה שמה רבנן לא חישי למותה כי זה רוב שהוא טבע אבל רוב שתלוי במנהג שאינו חיוב וכל אדם שרוצה יכול לינוק כמנהג עמיות שהרי כיוון שהדבר תלוי ב בדעת פעמים שאדם לא כ מנהג עמיות כלומר הרוב הזה שרובה מסבל ואדר מקשה רוב האנשים תמימים שולחים מתנות אחר כך מקדשים לא חוששים חתול בשר קודם כל מקדש אחר אחכ לא קמצנים שולחים מתנות מצויין אבל זה זה לא זה רוב שהוא מותנה במנהג היום נוהגים ככה מחר נוהגים אחרת זה לא רוב שהוא מחוייב בטבע של האדם במציאות כמו רוב נשים לתת ילדן זה רוב שמוטבע בטבע רוב אה רוב רוב רוב בני אדם אינם סריסים באלונית זה רוב שמוטבע בטבע כן וכן הלאה יש זה זה נקרא רוב חשוב רוב שהוא קבוע והוא מחוייב המציאות אי אפשר בלי זה זה רוב זה רוב חשוב אל יש רוב שלא חשוב אומרים האחרונים כאשר זה הפשט בתוספות רובה לרדי זבנה זה לא רוב שהוא מחויב הטבע ומחוייב המציאות זה רוב של מנהג היום מי קונה שור לחרישה מי אף אחד לא קונה אשור לחרישה זה מותנה ב אם היה בזמן התלמוד הייטק אז היו הולכים כולם להייטק לא היו חורשים אז לכן כיוון שזה רוב שהוא מותנה במנהג אז לכן זה לא רוב חשוב זה לא רוב קבוע ומחויב המציאות הרעיון הוא דרך אגב על פי זה אפשר להסביר גם כן את הפשט דברי רש לקיש רש לקיש בגמרא בבטר בדף עמוד ב אומר שהכובע הזמן לחברו ואמר לו פרעתיך תוך זמני לא נאמן כן למה חזקה אין אדם פורע תוך זמנו ובאי ורביד לשת פרה בגזים יש מיעוד כאלה שכן פורים תוך הזמן לכאורה גם כאן צריך להקשות הרי אין הולכים בממון אחר הרוב איך איך איך הטענה הזו פרטיך תוך זמני נדחת מה בגלל שיש חזקה אן אדם פורע תוך זמנו הרי החזקה הזו היא לכולה יותר רוב היא רוב היא לא אננס ד גמור כי הרי ללא ספק מודה רש לקיש להבי ורבה שאק מיות דפרה בגוז כיחיד לא תרדן אז זה רוב נו אז אם זה רוב אז איך זה מועיל להוציא ממון מחזקתו שכאן אפילו שטר איין כ סתם מנה לי בידך רתיך תוך זמני אז איך זה מועיל אומר ה והשיטה מקובצת אומר שהחזקה זו מועילה שמה בשם גליון התוספות אומר על ידי חזקה זו אנו מוציאים ממון אפילו שמיגל להוציא לו אמרינן אבל החזקה הזו עדיפה ממגוון המון הלידה הסביר את הדברים המריק בסימן עב הוא אומר ידוע הוא כי כמה חזקות יש בתלמוד אשם מחמתה מוציאים ממון כגון חזקת רש לקיש פרק מהבת וחזקה ילדים ח שעשה בגדול וחן הרבות ולא אמר חזקה ו כי ממונה וחזקת מראה תעמוד מנגד והטעם נכון למבין כי אין לומר הו כי ממונה וחזקת מראה אלא כנגד חזקת דת ממילה כגל חזקת הגוף כלומר חזקה שהיא סתם חזקה ד מעיקרה היא הנהגה בעלמה היא בוודאי לא מועילה להוציא ממון ממוחזר גם ל מוכז יש חזקה חזקת ממון מון אבל אך שהחזקה היא באה מחמת טעם מה זה מחמת טעם סברה שכלית חזקה הן אדם פורע תוך זמנו זה חזקה שהיא רוב שיש בו סברה יש בו הגיון הוא רוב שמוטבע בטבע האדם הוא רוב קבוע ומחוייב שאדם לא עשוי לפרוע תוך זמנו כי זה הפסיכולוג זה הטבע ואופי של האדם של רוב בני אדם זה לא רוב שהוא מותנה במנהג הוא לא תלוי הוא הוא לא תלוי במנהג הוא לא עשוי להשתנות רוב כזה אומר המריק מוציאים ממון חזקה אן אדם פורע תוך זמנו מוציאים ממון פשיטה שאין חזקת ממון עומדת כנגדו שהרי ביות החזקה זו אמיתית אין חזקת ממון כ דרך אגב רב שימן שמה כותב שער יושר בשער ג' פרק ג' למה רש לקיש קורא לזה חזקה הי הרי האמת היא שזה לא חזקה זה רוב כן זה חזקה שפירושה אומדנה כי זה מה שהוא רצה להדגיש זה לא רוב רגיל זה חזקה דעת המזוה זה רוב דעת המזוה לכן הוא קורא למכנה אותו חזקה כדי שנדע שזה לא סתאם איזשהו רוב סטטיסטי זה לא רוב של מספרים רוב של מספרים זה רוב של הנהגה זה רוב שאין בו אין בו שכל אין בו סברה ככה כותב עשיו שמט את בשמת ב פרק טו בסוגיה של קפץ אחד מן המינויים במציאה בדף ו עמוד ב סוגיה ידועה שכפץ אחד מן המינויים חזרה לתוך העדר פתר את כולם כל את כל העדר הוא פתר מהמאסר בהמה השואלים הראשונים שם תוס שואל למה לא נגיד נכבשנו דני נידן נגרום לה לנוע וכל דפריש נגיד שכל דפריש מרו בפרש כמו שהגמרא אומרת ב קידוש שעג כתובות טו תשובה היא אומר אומר השטה מקובצת תוספות ראש כותים את זה שהתורה אומרת עשירי וד ימה רחמנא ולא עשירי ספק צריך עשירי ודא כשהתורה אומרת עשירי ודאי פירוש שהתורה רוצה בירור ודאי התורה לא מסתפקת ברוב כי רוב זה לא בירור זה הנהגה כן זה לא בירור הנהגה של התורה לכת החרוב אז כיוון שזה רק הנהגה אז כאן התורה מחדשת שלא אי אפשר להסתפק ברוב צריך עשירי וד קנה לגבי ממזר ש הגמרא אומרת דו שעג ממזר וד הי מרחמן ולא ספק ממזר ספק ממזר מותר לבוא בקהל מן התורה מה זה ספק ממזר אפילו רוב פסולים אצלה בקול דפריש ו בפרש עדיין זה נקרא ספק ממזר שמותר לבוא בקהל מדאורייתא אז לכן באמת אפשר לומר אותו דבר גם כאן בדיני ממונות בתורת המשפטים אי אפשר להסתמך עעל הנהגה כן הנהגה הוראה של הנהגה בעלמה של גזירת הכתוב של התורה ללכת אחר רוב סטטיסטי רוב הסתברות רוב של מספרים זה טוב באיסורין אבל כשמגיעים לבית המשפט צריך הוכחות צריך סברה צריך הגיון צריך משהו שכלי לא רוב רוב מזדמן אקראי שהיום ככה מחר הוא כך אלא רוב ש מבוסס על איזשהו בירור נכון שזה לא רור מוחלט ברור שיש עדיין שמיות שפורים תוך הזמן אבל אומרים התוספות בסנדי ג עמוד ב' שיש בכוח רוב חשוב שהוא רוב קבוע ומחוייב המציאות להוציא ממון מן המוסק כל מה שנאמר שאן הולכים בממון חררות זה דווקא רוב לרדה דרך אגב ככה ביארו גם הרבה אחרונים ככה ביארו יש המרית בשוט בבן העזר בסימן כז ורב כב עגר במהדורה כמה בסימן קופצ דיזין גם כן כותב ככה להסביר את ה את רישרש בוטרא וגם בשוט נחלת דוד בסימן כו מביא כ שככה בירב חי מוולוזין שזה הפשט חזקה הין אדם פורע תוך זמנו זה רוב ורוב שהוא שכלי רוב שמוסד על השכל וממילא בחי גבנה הולכים בממון אחר הרוב על פי דברי התוספות בסנהדרין בדף ג עמוד ב א כן טוב זו דרך מסויימת כן זה דרך מסויימת ש אז ממילא אפשר בוא עכשיו נחזור אלינו ממילא אפשר לומר שגם ספק ספייקה מה שאמרו האחרונים מה שאומר הכנסת הגדולה שספק הרשבא כותב שאפשר דעלי מרוב נכון זה מה שהמה זה מה שכתב הרשבי בתשובה אפשר דלים יותר מרוב כן יכול להיות שזה הכוונה שלו ככה ביארו הקונטרס הספקות והכנסת הגדולה שעל דרך מה שכתבו התוספות בדף ג' עמוד ב בסנהדרין יכול להיות שספק ספקה זה גם ספק חשוב יותר כי זה לא ספק שמוסד על סתם איזה מספרים מנהג אלא זה ספק בסברות זה ספק ברוב צדדים רוב אופציות של זה רוב קבוע בסדר בכל מקרה תמיד יהיה רוב כזה בספק ספקה זה לא רוב שהוא מותנה ב זה רוב שמחוייב המציאות ווב קבוע ככה אפשר לכאורה היה נראה שאפשר לכאורה להסביר ככה בירו לפחות הכנסת הגדולה ו והקנס אני רוצה בזמן שנותר לנו להגיד עוד אפשרות נוספת להסביר א וראיתי את גם הפני יושע אומר דבר הפני יושע כותב גם החתם סופר הפלאה כמה כמה הלכו בכיוון הזה אבל חסר כא שם הסבר מסוים אז אני אני רוצה טיפה להסביר אתמר את זה ממש במהירות יש סוגיה בטח למדתם את זה עסקתם בזה בדף יב עמוד ב' מחלוקת ידועה האם בריא ושמה בריא עדיף להוציא מהמו זק או ל כן זה פה זה במקור לב כן מנה לביתך ול אומר אני יודע רב הונא ורב ודה אמר חייב רב נחמן רב יוחנן אמר פטור רב הונה ורב יהוד מחיה ברי ושם הברי עדיף רב נחמן ורב יוחנן אר פטור כ ממון חזקת מרה אז יש לנו כאן שיטה מאוד מאוד מעניינת שיטת רב יודה ורב הונה שאומרים שבריא ושם בריא עדיף להוציא מנ מוחזק כלומר אם הטובע אומר מד לי בידך הנית בא אומר איני יודע איני יודע אם התחייבתי כן איני יודע אם פרטיך זה כולם ממוד אני יודע אם התחייבתי אז לפי לפי לפי רב הונה ורב דוד החייב וכאן נשאל את השאלה למה מה מה מה מה מה פתאום ברי ושמע ברי עדייף להוציא ממון מנמוך זק אז אפשר לומר יש פני יהושע בדף יב עמוד ב שאומר שטענת בריא לדעת רב הונה ורב יהודה מועילה מדין בירור והוכחה כלומר יש כאן אומדנה והוכחה שהתובע דובר אמת למה כי אנחנו יודעים שחזקה אדם טובה אם כן יש לו וח זוקין שברי לא מחזקינן אז אם זה שכנגדו אותו אין טענת בריא גם כן אז זה מארר את הנאמנות של הטובע כי חזקה אדם ספנה בפני בעל חובות אבל אם הוא טוען טענת שמע ולפי זה צריך להגיד שמדובר דווקא על שמע גרוע כמו אני יודעם לטני שזה שם הגרוע אז באמת אומר פני יהושע יש כאן הוכחה ש הטובה הדובר אמת והנתבע שקרן לכן זה מועיל ממון וצים ממון כך אומר הפני יהושע דרך אגב הוא כותב חידוש גדול שיכול להיות שהמחלוקת בין הם מוראים האם ברי ושמה ברי דיף אולא ברי עדיף זה מחלוקת בין רב לשמואל האם הולכים בממון אחר הרוב או לא כלומר מי שרב שסובר שהולכים בממון אחר הרוב כלומר רב הונה ורב הוד אומרים שבריא ושם הברא עדיף להוציא מממון מנמוך זק זברו גם שהולכים בממון אחר הרוב וזה לכאורה יש בזה הגיון כי אם הוכחת טענת בריא מועילה להוציא ממו ז כל שכן כל שכן א על אותו משקל גם הוכחת הרוב אמורה להספיק להוציא ממו מנמוך אבל מדח גיסה יש ברב שימן בשער ו פרק יח וגם הכובד שיעורים בעוד כו כתבו שזה לא הפשט זה לא הפשט בריא ושם הברא עדיף להוציא מהמון מנמוך זה לא מטעם שיש לי הוכחה שהבריא דובר אמת כן כן תהיה נקא מינה גם בטענת שמע טוב לצורך העניין שהשם הוא לא גרוע כן עדיין יכול להיות שבריא ושמה ברי עדיף ואז מה הסברה מה הסברה שבריא ושמה מועיל הוצי ממון מנמו אומרים האחרונים שזה דין בהלכות תואם וניתן יש דין בהלכות תואם וניתן שדנית בה צריך להשיב לטענת התובע צריך להשיב לו טענה לגיטימית א אם הוא לא משיב לטענתו הוא לא יכול להחזיק בממון בלא טענה זה מה שמחדשים האחרונים כך גם ביאר ה בך בסימן עה בדברי הרמבם במקור כח בהלכות תים וניתן פרק ו הלכה א' בעלי דנים ש בעלי דינים שבאו לבית דין טען ה אחד ואמר מנ אצל זה של וטיו השיב הניתן ואמר איני חייב לך כלום אין לך בידי כלום שקר אתה טוען אין זו תשובה נכונה אומר הרמבם אלא אומרים בית דין הניתן השב על טענתו ופרש התשובה כמו שפירש זה טענתו ואמור אם לוית ממנו אם לא לוית הפקיד אצלך הוא לא הפקיד זלתו או לא זלתו שכרתו או לא שכרתו וכן שאר הטענות ומפני מה אין אנו מקבלים מנו תשובה זו שמה טועה הו בדעת כלומר הסביר ה בך בסימן עה אפילו שמוציאים ממנו במציאות מסוימת דהיינו כלומר אבל מה מה הסברה של מה הסברה של ההיגיון הזה ש מה הסברה מה הסברה ש שמי שטוען טענת בריא יכול להוציא ממון מחזקתו כן אז אפשר להגיד א נגיד זה בקצרה יש א בית יעקב שכותב את זה בדף ט בית יעקב אומר ש מי ש מי שיחזיק בממון ראוי שהבריא יהיה מוחזק בממון ולא השם למה מה ההגיון בזה א אני לא ידעתי הפשט הוא יש עמר בינה בהלכות תו ניתן בסימן ג' שכותב שזה מטעם ספק גזל מה הפשט בזה חושב שפשט הוא על פי מה ש המארי בסן המפורסם שהביא אותו השערי יושר בשער ה פרק א' וקונס הספקות בכלל א' אות ו' ששואל למה למה לא אומרים למה לא אומרים למה בת אמים מוציאים מחבורה לורה במקום שיש ספק ממון למה בספק ממון קלן המוציא מחברו עליו הראיה למה הרי לכאורה זה ספק גזל אז היה צריך הנית ב לתת לטובע מחשש ש אולי ה גוזל אותו זה קושיית המרי בסן אומר לא גם אצל הטובע זה ספק אז מה זה יעזור לא תיקנת פה שום דבר ממילה אומר האמ רבינא אבל אם התובע טוען טענת בריא ונית בה טוען טענת שמע אז כאן כבר כדאי שמי שיחזיק בממון זה הבריא הבריא אומר ברור לי שאני לא עובר על גזל ברור שזה ממון שלי ואילו השמע הוא מסופק ם וגזלן אז מטעם ספק גזל ראוי שהממון יהיה בידיו של הבריא ולא בידיו של המוחזק של המוחזק השמע כי הוא בעצמו מסופק אולי הוא עובר על איסור גזל אז כל הסיבה שלא צריך בכל מקרה במקרה אחר להוציא את הממון כי גם אצל הטובע זה ספק אבל אם אצל הטובע זה ודאי זה בריא ואצלי זה שמע אז צריך עדיף שיהיה אצלו אפשר להגיד עוד קצת החתם סופר כותב בדף טז ברגע שאדם טוען שמע זה כאילו הוא מבטל את חזקתו כי הוא מסופק בחזקתו כ הוא בעצמו מסופק אם הוא מוחזק כי על הצד שהוא זה לא שלו אז אז מילה יש בכוח שיש ככה ככה מסבירים למה בריא ושם ברא עדיף להוציא מ המוחזק אז אני אגיד בקצרה כן צריך לחקור עכשיו לדעת החולקים רב נחמן ברבי יוחנן ש בריא ושם עליו ברי עדיף להוציא מן המוחזק האם הם חלוקים על היסוד שאמרנו מה מה בעצם מה בעצם נקודת הוויכוח כאן אז יש בישיבות רוצים לומר ככה בישיבות אומרים שבאמת מצד הלכות טוען ודיני טוען ונטען מצד דיני טוען וניתן גם רבי יוחנן גם רבי יוחנן ורב נחמן מודעים שבריא ושם הברי עדיף להוציא ממון מן המוחזק מצד הלכות תואם וניתן אלא שבממון ידוע שיש שני דברים יש מוכ זק ויש חזקת ממון זה שני דברים נפרדים מוחזק זה דין פשוט של המוצי מחברו עלי הריה כשאני מוחזק בממון מ דקבלה אומרת הגמרא בבקו ז לבסי זה סברה שאומרת שחובת הראיה מוטלת על המוצי זה דין מוחזק דין מוחזק עדיין לכאורה הוא לא מברר ל שום דבר הוא רק אומר לי חבת ע מי מוטלת חובת ההוכחה אבל מבואר במיק אם תראו במיק בפסקה השנייה במקור כג שמריק משווה את חזקת הממון לחזקה דמעיקרא הוא אומר משום כך דינו שליק למרו כי ממונה בחזקת מרק נגדה כמו כן אילנו נבדו ההשתנות ממון מיד בעליו כי אם באשר יוכח כן כלומר חזקת ממון היא גם חזקה ד מעיקרה כיוון כן כיוון שיש ספק האם הממון יצא ממני הוא לא יצא ממני אז יש כאן כמו חזקה ד מעיקרה כמו ש יש חזקת הגוף שאומרת שהבטון גם יש חזקת ממון שאיין לנו לבדות השתנות אם אלאם כן אנחנו לא יודעים שהשתנה אז יש דין יש דין מוחזק ויש דין חזקת ממון הייתי אומר הלשון של אוקי ממונה בחזקת מרי שימו לב רבי רבי רב נחמן ורב רב נחמן ורב א ורב רבי יוחנן אומרים בריא מה לו ברי עדיף למה הו כי ממונה בחזקת מרה למה לא אומרים רב נחמן פטור מוציאים מחבורה על וראיה למה לא אמרים מצים חבורה על וריה למה משתמשים בביטוי אוקי ממונה בחזקת מרא יכול להיות שזה סיוע לדברי המריק שיש בממון גם חזקה שמברר כמו כל חזקה ד מעיקרה חזקת איסורים שמברר את הספקות כך גם בממון יש זקה שמברר באמת נחלקו בזה האחרונים זה לא הזמן עכשיו יש קצות החושן בסימן ד סע קטן ה וסימן עה סי קט א' שצירף את חזקת הממון לטארט לראותה ומוכח שהוא סובר שזה חזקה מבררת ונתיבות חלק עליו שמה בסימן עה ס קד וסימן לד ס קטו וחלק עליו אמר שזה לא חזקה מבררת חזקת ממון וגם ה ככה גם נקת ה קונטס הספקות בכלל א' אוד ו אבל יש מאריק יש מאריק המריק אומר שחזקת ממון זה חזקה מבררת ממילא אפשר לומר ככה הסיבה שחלומו בריא ושם עליו בריא עדיף להוציא ממון מן המוך זק בעצם החלוקה היא ככזאת מצד טענת הבריא לכשעצמה היא היייתה מספיקה להוציא ממון מן המוחזק מהלכה זו של מוחזק שאומרת שחובת ה הבירור הא מוטלת הטובע מצוין ברגע שהוא טוען טענה והמשיב לא יודע להשיב על טענתו מצד האמת זה היה צריך לעבור אוטומטית לוב לתו תנת ברי דעקה שיש חזקת ממון כלומר יש חזקה ד מעיקרה בממון שהיא מסייעת לשמע של הנדבה היא מסייעת לשם בגלל שהחזקה הזו היא חזקה המבררת היא מבררת את מכחו היא מבררת את מוחזקות כלומר כל הסיבה שבריא ושם ליו בריא עדיף להוציא ממון מן המוחזק זה אך ורק בגלל חזקת דמעיקרא החזקה של הממון דמעיקרא שאו כי ממונה בחזקת מראה לא מצד הדין מוחזק אלא מדין חזקת הממון ממילה אפשר לומר שכאשר יש רוב שיסייע לטובע אז הוא אז כול העלמה יודו שמועיל להוציא ממ מן המוכס כלומר ללא יצוה שטוען הטובע טענת בריא ותען הנתבע טענת שמע ויש רוב ש מסייע לטענת הבריא כאן כולי עלמה אמורים להסכים שבריא ושמ בריא עדיף להוציא מ ממו אני אומר את זה בוד אפילו שרבן גמליאל לקמ בדד ב עמוד ב אמר שבריא ושמע בתוספת חזקה או מיגו מועיל להוציא במו מנמוך זק ורבי רבן רבי יהושע חלק עליו אבל יש לומר שברוב כול ל ממוד כי רובה וחזקה רובה עדיפה הבירור של הרוב הוא קודם לבירור של חזקה ד מעיקר דהיינו כיוון שכל מה שמונע להוציא ממון מן המוחזק כשיש טענת בריא ושמע כל מה שמונע להוציא ממון מ המוחזק זה רק החזקה ד מעיקרה של חזקת הממון שיש לה נטבע אם יש רוב שמסייע על הבריא אז רובה וחזקה רובה עדיפה הרוב הזה הרוב הזה גובר על החזקה ד מעיקר שלני אתב כי הוא קודם לו הרובה וחזקה לא נכנס כרגע אבל הוא קודם לו כן הוא הוא בא לברר את המציאות מה שאין כן חזקה זה כאשר אין אפשרות לברר אז הולכים חזקה זה היסוד שאפשר להגיד גם פה אותו דבר כאן צריך לחקור טענת פתח פתוח שטוען החתן זה טענת בריא או טענת שמה הרי על על הצד ההנחה שאנחנו מניחים שהוא לא בקיא בפתח פתוח גם כשהוא טוען טענת בריא כביכול פתח פתוח מצאתי אנחנו מתייחסים לזה כאל טענת שמע כרי אנחנו מניחים שהוא לא בקי בפתח פתו כן תגידו אבל מה כן אבל הוא טוען בארי זה לא זה לא משנה מצאנו שגם כאשר אדם טוען תענ בריא לפעמים מתייחסים לזה כל טענת שמע למשל בחזק אדם פורע תוך זמנו יש פשט אחר של ה כ עגר במדור הקמה סימן קצז ש ודברי משפט בסימן עח יא אומר כמון שהרוב לא פורים תוך הזמן כן יוצא שכאשר הלוי וומר פרטיך תוך זמני הרוב שכנגד זה מ שוו לטענה שלו כטענת שמע כי הוא טוען נגד הרוב למרות שהוא טוען טענת בריא אבל כיוון שהוא טוען נגד המנהג יש איזה דין של טענת שמה אה אחרי שזה דין של טענת שמה אז זה כמו איני יודע עם פרטיך שחייה פשט אדיר למישה זה תוספות ישנים בדף טז תוספות ישנים אומרים את זה לאדה לא ניכנס עכשיו כרגע אבל תוס הגמרא אומרת הגמרא שואלת שמה הרי רוב נשים בטולות נישאות נכון למדתם את זהם אתם מגיעים בתלמוד אז הגמרא שואלת הרי רוב נשים בתולות נישאות אז איך הוא יכול לטעון אלמנה נסיך רוב נשים בתולות נישאות מה זאת אומרת אבל יש מיעוט גם על מנות אז אומר תוספות לא לרב פריך שאין הולכים בממון אחר הרוב אומר התוספות שנים לא גם לשמואל שואל למה למה אומר כיוון ש רוב נשים בטולות נישאות אבל לברי דיד כי שמה הוא טוען טענת בריא אלמנה נתיך אבל כיוון שרוב בטולות נישאות הברי שלו הוא בר ברי גרוע זה כמו אחד שטוען אשמור דכי שאומר מה שמה בב בטרה מה הדין עם הלוי ווען טענה יש לו טענה מעניינת המלו בא עם שטר אומר לו מנה לי בידך אומר לו מכלת לי זה טענה אומר המרדכי זה בכלל לא שומעים את זה אפילו שבועה או לא זה לא טענה בכלל זה טענה גרועה כשאדם טוען נגד הרוב זה טענה גרועה למרות ש אז גם אז אפשר להגיד גם פה אותו דבר בסדר זה מה שאני רוצה לומר זה זה האחרונים כתבו רק אני מפרש את הדברים אני אומר ככה בעצם כיוון שלא בקי בפתח פתוח אז טענת ה הכלה היא טענת ברי שא היתה בטולה היא טוענת מכחישה אותו בתוקף היא אומרת הייתי בתולה והוא אומר פתח פתוח מצאתי כיוון שהיא אנחנו יודעים שהוא לא בקיא בפתח פתוח אז למעמד של הטענה שלו יש מעמד של טענת שמה אז חושב שאנו הוא בריא ושמה כאשר ליש בריא ושמ ומצטרפת לטענת הבריא של הטובע הטובעת ספק ספיקה שספק ספקה זה רוב אז אמרנו כאן בסך הכל בכל טענת ברי ושמע מה שצריך להתגבר זה אך ורק על חזקת החיוב על חזקת הממון כן חזקה דמעיקרא אם יש רוב נגד החזקה דמעיקרא ודאי שרוב מועיל להוציא ממון מן המוחזק אז זה התירוץ האחרון שאמרנו יש עוד כמה תירוצים אבל זה התירוץ האחרון שאמרנו שהסיבה שכאן מועיל פקע להוציא ממון מן המוז היא אך ורק בגלל שיש כאן טענת בריא של האישה מול טענת שמע של הבעל אם זה היה ברי וברי או שמה ושמה לא היה מויל לוצי ממו מן המוז אבל מכיוון שיש ברי של האישה מול שמע של הבעל ויש ספק ספקה יש רוב שמסייע לטענת הטובע אז אמרינן שמועיל סקסק להוציא ממון מן המוכס כוח ‏ne