שיעור כללי - בדין מזונות עיקר והשאר טפל | הרב גבריאל סרף, ראש הישיבה

אנחנו אוחזים ב בסוגיה בדף לו עמוד ב. אני רוצה לעמוד היום על א איזשהו בירור בדין הזה של א של א של רבו שמואל שמזונות עיקר והשר תפל. בגמרא בדף לו עמוד ב הגמרא עוסקת בדין של חביץ גדרה ודיסה כלומר תבשיל שיש בו למעשה שני מרכיבים א מרכזיים וזה הדבש והסולת מה הברכה של התבשיל הזה אז זה יש מחלוקת רב יהודה אמר שהכל נהיה בדברו רב קהנה אמר בורא מיני מזונות רב יהודה אמר שהכל נהיה בדברו אז הגמרא אומרת סבר דוב שהעיקר הרב כאן אמר בורא מני מזרות סבר סמידה סמידה זה הסולת זה העיקר אמר רבי יוסף כבטי דרב קהל המסתברה דרב שמואל דברתיו כל שיש בו מחמשת המינים מברכים עליו בורא מלי מזונות הגמרא אומרת א גוף הרב רב שמואל ד רבי כל שיש בו מחמשת המינים מברכים עליו בורא מיני מזונות ויש עוד מהם ראה אתמרנמי רב שמואלתבי כל שהוא מחמש למינים ברכים על המזונות אז מה הרב בותה בניסוח של כל שיש בו מחמשת המניים אומרת הגמרא שאם היה אומרים אם היו אומרים רק כלשהו אבמינה משום דית בעינה רק שהוא אוכל אותו כמות שהוא אבל על ידי תערובת לא כמה שמלן כל שיש בו מחמש דנים מברכים עליו ברמזות זה נתחדש כאן דין בפשטות דין בהלכות עיקר ותפל שיסודו בסוגיה לקמן בדף מד שכל שהוא שהוא עיקר ואמ תפלה מברך על העיקר פותר את התפילה. בדרך כלל ההגדרה של עיקר ותפל נקבעת לפי אחת משתי אפשרויות. או כוונת האוכל, מה הוא מתכוון בדעתו, מה אצלו הדבר המרכיב החשוב יותר. אה ודבר ו פרמטר נוסף גם אם נגיד לצורך ענין הוא רוצה לאכול את שני הדברים גם את העיקר וגם גם את המין האחד וגם את המין השני אז בדרך כלל מה שיקבע זה הרוב כלומר מה הרוב בתבשיל הוא יקבע מהעיקר ומהתפן אז זה או כוונת האוכל או מרכיב הכמותי אבל כמה שנתחדש בדברי רב ושמואל שכאשר אשר מדובר שאחד מן המרכיבים הוא חמשת מיני דגן ויתר המרכיבים במינים אחרים אז שמה א באופן אוטומטי למעשה תכף נראה יש יש גם כן בזה חילוקים אבל א א יש כאן חידוש שהמרכיב של המזונות המרכיב של חמש מיני דגן הופך להיות המרכיב המרכזי והעיקר והיתר הוא התפל גם אם לצורך העניין הוא מיעוט ב הוא מיעוט בתערובת הוא לא הרוב אה הסוגיה הזו חוזרת על עצמה גם בדף לט וגם בדף לז בדף לט עמוד א' גם כן הגמרא אומרת אמר רבשי כי אבינה ברב קהנה אמר להן תבשילה דסילקה דלא מפ שבקמך בורא פרי אדמה דליפטא דמ שבקמך בור מיני מזונות יש חילוק בין תבשיל של סילקה לתבשיל דליפטא דר אמר אידי ואידי בורא פרי אדמה ועדש דיבקים חתפי לדבו כבעל מאבדלה אז כאן אנחנו למדין כבר שה הדין הזה מה שנתחדש בחמש מיני דגן שהם הופכים להיות המרכיב המרכזי והעיקרי בתבשיל זה למיעוטה זה לא נאמר כאשר יש מטרה שלדבוקה בעלמה כאשר המטרה של חמשת מיני דגן היא לא במטרה בכדי נקרא לזה בכדי להנות מהם באיזשהי צורה אלא הם משמשים כאיזשהו דבק כן דבק טבעי למאכל ומשרטים את המאכל בצורה הזו שהם מדבקים אותו אה נותנים בו ריח נותנים בו צבע בחי גבנה לא נאמר החידוש של רב ושמואל א כן, הסוגיה גם בדף לז חוזרת הרי דחקלי אמרבה, שזה גם כן תבשיל של של סולת אה א תבשיל של סולת ויתר מינין. אז אז גם כן כאן הגמרא מחלקת ריט דחקלי מ שבקמחברך בזונות מה הייתהסמיד העיקר דמחוזה דלא מ שבקמח שכ מדברו מה הייתה מדוב שהעיקר אומרת הגמרא דרמר רבה אידי וידבורא מיני מזונות ומובה את הממרה של רב שמואל שכל שיש בו מחמש את המינים מברכים עליו בורא מיני מזונות לפני שניכנס לתוכחי הדין הזה זה מה ש מה שבעיקר הייתי רוצה לעסוק זה במחוקת ראשונים שנאמרה ביחס לדין הזה האם קיים כאן עוד תנאי נוסף אה בכדי שנוכל לברך על המאכל על התבשיל בורא מיני מזונות והתנאי הזה מופיע בחלק מהראשונים חלק מהשם לא מופיע נראה שיש בזה מחלוקת אם נראה את הריתו הרתוה בשני מקומות גם בדף לז וגם עמוד א' וגם בדף לט עמוד א' מתייחס אז פה התקתי את א דף לט כותב א אז הוא מביא את הדין הזה א ולא אידי ואידי בורא פרי אדמה הדמ שבקח לדבוק כבעלמה הוא פירוש וכיוון דלו מעיקר תבשילה אינו מברך על הבורא מן מזונות אבגב דמ שבקמך מש דקמך באי תבשילה לא אתה לכוונת אכילתו כלל אלא דבוק בעלמה כמו שנכתב לאל. כלומר, אז ברגע שהקמח ניתן בתבשיל בכדי לדבק, אז הוא לא ניתן בכוונת אכילה בכלל, בכוונת דבק. זה דבק טבעי. אז א כן, דבק של מאכלים. לא. ואיך דהבה מעיקר תבשיל שמכוון בקמך לאכילתו. אז אפילו פורטה אפילו ש בכמות בחירה כמותית אז הוא המיעט בתבשיל מברך בורא מיני מזנות דקמנק רבו שמואל ד כל שיש בו מחמשת המינים תחילה בבורא מני מזנות וסו ברכחת מן שלוש כאן מוסיף הרית והתנאי ש לא מופיע בכל הראשונים מי הוא דווקא בדעית בכזית בכדי אכילת פרס דעילו לא חשיב כלל כלומר אומר הרטווה וזה נוגע ה הפרט התנאי הזה נוגע ב אנחנו לא אין לנו עסק כל כך במטבחים אבל מי ש מי ש אוהב אפייה אז בעוגות זה הרבה הרבה נפקמין גם יש בזה הרבה נפקמין למיסה בעוגות שיש פחושות מה היא הכמות היחסית שמכניסים הכמות היחסית של הקמח מול יתר המרכיבים אז מה הריטווה אומר בכדי שיהיה דין שהחמשת מני דגן המזונות הופכים להיות עיקר בתבשיל למרות שהם למעשה מיעוט ב במכלול המרכיבים פורטה אבל זה רק בתנאי שיהיה איזה שיעור שיעור מינימלי מה הוא השיעור המינימלי כזית בכדי אכילת פרס כן שמה הכוונה כזאת בכדי אכילת פרס שאם אדם יאכל ברציפות בשיעור אכילת פרס שזה שש שיטות באחרונים לא משנה אחל משתי דקות עד תשע דקות אם אדם יאכל כמות של פרס שזה מחלוקת רש"י רמב"ם שלוש ביצים או ארבע ביצים אם אדם יאכל את הכמות הזו ובתוך מהתערובת ותוך כדי שיעור אכילת פרס הוא יאכל כזית מהמרכיב הדגני מחמשת מיני דגן כן שזה יש כאלה שמשארים את זה 1 חלקי8 1 חלקי מכלל ה המרכיבים אז אני אומר שלמרות שבאופן כללי בחשבון הסופי הוא מיעוט בתערובת המרכיב הזה של הדגן הוא מיעוד בתערובת אבל כיוון שהוא לכל הפחות יש בו בכדי כזית שיעור כזית בכדי אכילת פרס אז הוא באמת א נחשב דיו בכדי שנברך בורא מיני מזונות על התבשיל וכל השער יצא א כל השער יפתר בברכת בורא מיני מזונות. אבל אם יש פחות בכדי אכילת כזית בכדי אכילת פרס, כן, פחות מזה שמו שתי כפות קמח בתוך לא יודע מה, תערובת כזאת. זה לא זה לא כזית בכדי אכילת פרזי אומר הרית ש אין כאן חשיבות דיה שנוכל לברר בורא מן המזור לא לפתור את כל ה את כל התערות. זה התנאי שמופיע בריתו. זה הרטוה חוזר על זה גם בהלכות בפרק א' כח כותב הרטווה כל תבשיל במקור ה כל תבשיל שיש בו שום תערובת קמח של חמשת המינים אפילו הוא תפל והשער עיקר. כן, אפילו שבחינת המרכיבים אולי אולי פורטה, אבל אם יש בו כזית בכדי אכילת פרס, הרי הוא כאילו היה, כאילו היה עיקר, הוא מברך עליו תחילה בורא מיני מזונות ולאחריו ברכה אחת מען שלוש. ממה דברים אמורים, אומר הריתה, כשהוא מעיקר התבשיל. אבל אם אינו נתון אלא להכשיר, מה הכוונה להכשיר? כגון קמח שנותנים בתבשיל לפתות נפטע וחצבו לדבק התבשיל הרי הוא בטל הוא מברך על השם גם הרעה הסכים עם דברי הרטווה גם בדף לז בסוגיה בדף לז עמוד ב וגם בסוגיה בדף לט אז אני לא אקרא את כל מה שהוא אומר במקור ו' תראו בזה זה הסוגיה בדף לט כותב הרטווה הראה לקת הסוף דקמנק רב שמואל דמרי כל שיש בו חמש המינים בתחילה בורא מיני מזונות ובסוף ברכה אחת מן שלוש ומי הוא דווקא בדיעית בכזית בכדי אכילת פרס עליו היא לא ואפילו החלה בעיני כלומר מה מה העניין מה החשיבות של כזית בכדי אכילת פרס שאם הוא היה אוכל אותו בעינו כן אה בכיגבן לא חשיב לברוחל בסוף כלומר אם זה פחות בכדי אכילת פרס אז אם הוא היה אוכל את זה בעינו לא היה אפילו מברך על זה ברכה אחרונה. אז החשיבות של כזית בכדי אכילת פרס כזית בכדי החשיבות היא שאנה הוא היה אוכל אותו בעינו היה מברך על זה לבסוף ברכה אחרונה אבל כיוון שכן על הרוב כי הגב מסטרב זה לא חשיב עניין ברכה לא בתחילתו ולא בסופוות אם זה לא בכמות כזאת שכזית בכדי אכילת פרס אז זה לא חשוב לעניין ברכת בורא מן זאת לא בהתחלה ולא בסוף אחר כך מצאתי גם בספר ספר הבתים רבנו א רבנו יהודה הכוכבי הכוכבי שכותב בשערי הברכות בשער ג הלכה הלכה ו' העושה עיסה מן החיטים מן האורז אם יש בה טעם דגן מברכים עליה מוציא ואפילו נתן שעור של חיטים בתוך עיסה של אורז ויש בה טעם דגן מברכים עליו המוציא אז כאן הוא מדבר דבר על תערובת של עיסה שהופ ממנה פת גם שמה הדין שאם א אם נתן שעור של חיתים בתוך עיסה של אורז ויש בה טעם דגן מברחים עליו המוציא אבל הרייבט כתב אומר הספר הבתים שאין נותנים לו תורת דגן אלא אם כן יש בתערובת כזיית דגן בכדי אכילת פרס אומר הספר הבתים ומה שכתבנו נראה לנו עיקר אז כבר אנחנו רואים שיש כאן מחוקת בין הראשונים בחידוש של הדין של רב ושמואל. האם בכדי שנוכל לברך על העיסה או על התבשיל שמורכב מכמה המרכיבים האם בכדי שנוכל לברך על זה בורא מיני מזון המוציא האם די בכך שיש כאן טעם של דגן טעם וטעם זה הרבה פחות מכז בכדי אכילת פרס כן האם מספיק שיהיה טעם של דגן או שלא מספיק שיהיה טעם של דגן, צריך שיהיה בתערובת שיעור של כזה של אכילת כזית בכדי אכילת פרס. אז הריבד אומר הספר הבתים סבור היה כך. לאיזה ריבוד הוא מתכוון? על איזה ריבוד הוא דיבר? אז יש רמב"ם תראו במקור חלכות חמץ הוא מצא פרק ו' הלכה ה כותב הרמב"ם העושה שעה מן החיתים ומן האורז. אם יש בה טעם דגן יוצא בה ידי חובתו הכוונה שיש לזה שם של מצה והרמב"ם לא חילק ולא הוסיף את התנאי הזה שצריך שיהיה השיעור של כזית בכדי אכילת פרס מהמרכיב של הדגן של החיתים לא אלא אם הוא עשה עיסה מנחדים מאורץ ויש בה טעם דגן מספיק שיש בה טעם דגן כדי שנברך על זה המוציא וגם נצא ידי חובה באכילה תמצה המקור של הרמב"ם הוא כמו כפי שמבואר במגיד משנה משנה במסכת חלה זה משנה בפרק ג' משנה ז' שהעושה חיצה מן החיתים מן האורז אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה ואדם יוצא בדי חובתו בפסח אין בה טעם דגן אינה חייבת בחלה ואין אדם יוצא בידי חובתו בפסח אומר הזה הריבד על הרמבם עושה ש מן החטים מן האורז אם יש בטעם דגן וצה ידי חובתו אמר אברהם נראה לי והוא שיהיה שם דגן כדי שיאכל בכדי אכילת פרס כזית בכדי אכילת פרס בכננו כן כז זה תנאי שמוסיף הרייבד והמגד משנה כותב שבהשגות אמר אברהם נראה לי שו של בד אבל מדברי הרמבן זהל נראה שאפילו אין שם כזה בדרך לעשות צבה וכן כן מבואר ב לפי שמדין גרירה הוא שהחיטים גורים את האורז וזהו שהזכירו רכיטים ואורז ודווקא וכן בבתו האמת היא שיש כאן עוד מקום להרחיב בדין הזה של א של אורז ריחיתים אבל אפשר אפשר כבר לבוא ולדייק כי להבין מהיכן לקח ספר הבתים את העובדה שהריבד א הריבד לא מסתפק בטעם דגן הריבד מצריך מצריך שיהיה שם שיעור של כזית בכדי אכילת פרס כדי שיהיה לזה שם של תורת דגן על כלל על כלל העיסא אבל רואים שיש כאן מחלוקת הנה ספר הבתים לא הסכים אולי אם הדיוק של ספר הבתים מהר עבד אז ניתן להבין שגם שגם הרמב"ם לא מסכים עם הקביעה הזו אולי גם הרמבן שמובא במגיד משנה א אבל מצאנו עוד חברים מצאנו עוד חברים לשיטת הרטוה והרעה יש מצאתי בהלכות ברכות למרותנבור לפי גרסה אחת אה זה לחות ברכות זה מסודר לפי הסדר אז מופיע שם לפי גרסה אחת שגם הוא מצריך שיהיה כזית בכדי אכילס מועס מידרגיסה אה תראו במקור אברהם מביא ב בשם רבנו יונה כתב הרב רבנו יונה זה אני טיפה מדלג דדווקא כשיש באותו קמח מח מאחד מחמשת המינים כדי שיאכל ממנו כזית דגן בכדי אכילת פרס אבל אם אין בו השיעור מחמש מינים אינו מברך לבסוף ג' ברכות אלא בתחילה מברך המוציא כבר שיש בו טעם דגן אף על פי שאין בו כזית דגן בכדי אכילת פרס הוא בבסוף מאין שלוש והוא הדין כשבשלו בקדרה שמברש מברך תחילה בורא מיני מזונות אבל בסוף מברך בורא נפשות כלומר אומר הבודרם בשם רבנו יונא שאם יש מקום לדין הזה של כזית שיש שיעור של כזית בכדי אכילת פרס זה אך ורק נפקמילה לגבי ברכה אחרונה כדי להתחיבה בברכה אחרונה כן נברך צורך העניין בתבשיל בוא נתרכז כרגע בתבשיל בתבשיל של חמש מיני דגן ויתר מרכיבים בכדי שנוכל לברך בסוף ברכה אחת מען שלוש אז אז לצורך זה צריך שיהיה א שיהיה שיעור של כזית אכילת כזית בכדי אכילת פרס ויאכל כזית בכדי אכילת פרס הוא יאכל פרס בשיעור שיש בו טוב גם בזה יש מחלוקת כרגע נתמקד בזה אז אם יש שיעור כזית בכדי אכילת פרס כן אה אה אז זה אז אז הקריטריון הזה נצרך לברכה האחרונה רק לברכה האחרונה כן בפשוטו אני אומר בפשוטו הכוונה שצריך שבכדי להתחב בברכה אחרונה צריך לאכול כמות כזאת של פרס כדי שנוכל לשאר שהוא אכל כזית מהדגן ואז הוא יוכל לברר ברכה האחרונה ברכת מען שלוש על תבשיל אבל אם יש פחות מכ פחות מקדי אכילת פרס כזה מדך דל פרס אז אומר הבודרהם בשם רבנו יונה שלמרות שהברכה הראשונה היא נשארת בורא מיני מזונות אבל ברכה האחרונה היא ברור נפשות רבות מסביר באמת המגן אברהם בסימן רח סעיף קטן טו את החילוק כי באמת השולחן ערוך בסימן רח סעיףט הביא להלכה את דברי אבודרהם תראו את השולחן ערוך מקור יא עירב קמח דוחן ושאר מיני קטניות עם קמח של חמשת מיני דגן ובשלו בקדרה מברך בור מזות על המחייה ואם עשה ממנו פתח מוציא ברכת המזון ודווקא שיש באותו קמח מחמשת המיניים כדי שיאכל ממנו כזיית דגן בכדי אכילת פרס אבל אם אין בו זה השיעור מחמש למינים אינו מברך לבסוף ברכת המזון אלא בתחילה מברך המוציא כיוון שיש בו טעם דגן רואים לעד בשולחן ערוך שהוא לא מצריך את התנאי של הריתו והרעה שגם לגבי ברכה ראשונה צריך שיהיה כזה את בכדי אכילת פס בגדי שהוא נכ לברך מזונות אחרת אין ברכתו בורא מיני מזונות השולחן ערוך לא מסכים לרע לא פסק כדעת הרע והרטווה הוא פסק כדעת הבודרהם כדעת רבנו יונה כדעת ספר הבתים כן ואם באשתו בגדרה מברך תחילה בורא מיני מזונות ואחריו בורא נפשות שות אז באמת מסביר המגן אברהם שהזכרתי בסימן רח פה בסף קטן טו מה המקור לחילוק הזה שלאחריו צריך כזית בכדי אכילת פרס ולפניו לא צריך אומר המגן הפשוט הרי קיימלן שברכת הנהנים איננה צריכה שיעור ככה מתבאר בדברת התוספות בדף לטרא לשיעורה היינו דווקא בברכה של אחריו דבין שיעור אבל בברכה שלפניו הפילוכות בגש אסור להנות את העולם הזה ולא ברכה אז לכן כשמדובר לגבי ברכה אחרונה ששמה יש דין של שיעור אז שמה צריך שיאכל פרס כזית יאכל כזית בכדי אכילת פרס משום שרק ורק בכדי אכילת פרס אז אפשר לומר שיש כאן צירוף של אכילה אחת כן כמו בכל הייסורים גם כן אם יש איסור בתוך עיתר ויש כזית איסור בכדי אכילת פרס אז אני אומר שזה נחשב אכילה אחת ולוקים על זה כן כמו שמתבאר מדברי רש"י אה כן תראו במקור כ"ד רש"י בעבודה זרה סז עמוד ב כותב הלכה משה מסיני שאם יש בכשיעור בכשיעור פרס של תבשיל כזית מן האיסור לוקים עלה. אף על פי שאין כזית שאיסור נאכל בבת אחת. הוא לא נאכל בבת אחת. הוא נאכל באופן נדרגתי. זה נפרס על פני ארבע דקות, חמש דקות, תשע דקות יש כאלה שאומרים. אז א כיוון שאינו שוהה באכילתו מי שהתחיל לאוכלו עד שג עד שגמרו אלא כדי אכילת פרס, מצטערב את אכילתו. זה אני חושב שהוא אכל את זה בבת אחת כאילו אכל בבת אחת ולוקה אבל אם אין בכדי אכילת פרס של תבשיל איסור הועיל ושואה באכילתו כזית יותר מכדי אכילת פרס הבלוא כשתי אכילות של שני ימים זה כאילו שהיום הוא אכל חצי כזית מחר הוא אוכל חצי כזית אז אז הוא לא לוקה אין לוקים דקיימלו לרבנן דכילת פרס שיעור שיית אכילה זה לא נקרא אכילה מעבר לזה זה לא נקרא אכילה אחת אז אומר המגן אברהם במקום שצריך שיעור כמו ברכה אחרונה שמה יש צורך שיאכל כמות של כזית באכילה אחת אז לכן צריך שיהיה שיאכל פרס בתוך הפרס שיעור אכילת פרס אם הוא אכל את זה בשבצר הוא אכל כזית אז כאילו אכל את כזית באינו אז הוא צריך לברר ברכה אחרונה אבל כשמדובר על ברכה ראשונה הרי ברכה ברכה ראשונה מבר אין דין של שיעור כמו שראה בתוספות אפילו פחות מגשיעור מברך אסור להנות מזה ולא ברכה אכן אכן שמה אין צורך שיהיה כז בכדי אחלה פרץ מספיק שיהיה טעם דגן אם יש טעם דגן מברכים בורא מיני מזונות ככה מבאר המגן אברהם את דברי השולחן ערוך ודרהם ורבנו יונה וכן הלא אה אה באמת אה א השיטה של הרע והרטווה היא שיטה מחודשת שגם כן צריך להביא לה מקור בש"ס אז ראיתי באמת ואבני נעזר אומר מביא סיוע לשיטה הזו אבני נעזר באור החיים בסימן לח מביא סיוע לדין לגמרא הזו לשיטה הזו כן מהגמרא בדף לט עמוד א' במקור ב' שמה אמר רב רש"י כי אבינם ברב קהנה אמר לן תבשילה דסילקה דלא מ שבקמך בורא פרי אדמה דליפטא דמ שבקמך תפי בורא מלא מזונות אדר אמר אידי ואידי בורא פרי אדמה דש דיבקים חתפי לדבוק בעל מאבדלה אז א מסקנת מסקנת מסקנת הגמרא כן שבסופו של דבר גם אם יש הרבה קמח בתבשיל כיוון שהקמח ניתן לדיבוק בעלמה אז הברכה היא בורא פרי אדמה שואל האבני נעזר בסלק דייתך לפני שה כן לפני שרבק לצורך לפני שידענו שיש את החילוק הזה שבלדבוק בעלמה אז זה כבר לא אין את החשיבות של חמשת מיני דגם וברכתו בורא פרי אדמה לא ידענו עדיין את הפרט הזה מבחינתנו כל פעם שיש מרכיב של חמשת מיני דגן בתבשיל אז אומר אומרים רב שמואל הם העיקר אז בסלק דייתך לפני שידענו את החילוק הזה ההבחנה הזו בין דבוקה או ליתר ה בשביל מאכל כוונת כוונת מה היה בכלל האוהמינה או המקור לחלק בין תבשיל דדסילקה לתבשיל הדליפטא איך הבנו את זה לפני כן כן הגמרא אומרת כבגינה ברב קנה אמר לן תבשילה דסילקה דלא מפשובקמך בורא פרי אדמה דליפטא דמ שבקמך בורא מיני מזונות אם אם אנחנו לצורך העניין לא יודעים עדיין את הפרט הזה של דדבוקה בעלמה אז ברכתו בורא פרי אדמה אז איך איך איך חשבנו להסביר את החילוק בין מ שובקמך ללא שבקמך הרי אם נלך לפי רב שמואל אז רב שמואל סוברים שגם מיעוד גם כש שיש מיע קמח הם המרכיב המרכזיים וכים בורא מני מזונות מה חשבנו איך מה הגמרא העלתה בדעתה לומר בתחילה ולא היא אחר כ הגמרא חוזרת בה כן זה רק לדיבוקה לכן ברכתו בר אדמה אבל הגמרא חשבה בהתחלה שאולי זה לא לדיבוקה או ש אוין הבחנה כזו בכלל אז מה המקור לחלק בין מפשו בקמך ללא מפשו בקינך אמר אבןזר הנה כאן למדו הריתו והרע את החילוק כן מה שהוא בקמחה הכוונה שיש שיעור כזית בכדי אכילת פרס לא מבשוה כמך שאין שיעור כזית בכדי אכילת פרס אז זה זאת הייתה ההבחנה המקורית כתבשילה דסילקה דלא מפשקמך מה הכוונה שאין בו שיעור כזית בכדי אכילת פרס אז יש בו רק טעם דגן אה אם יש בו רק טעם דגן זה לא מספיק א חשוב דיו בכדי לברך על זה בורא מיני מזונות לכן בכתוב בורא פרי אדמה אבל תבשילה דליפטה דמ שהוא בקמך מה הכוונה דמ שהובקמך אומר הרב בני נעזר אין הכוונה שזה הרוב אלא הכוונה שיש שם שיעור כזית בכדי אכילת פרס אז זה העיקר על זה מברכים בורא מנזות האדר אמר אחר כך אמר לו אידי ואידי בורא פרי אדמה כי למה כי עד שדובקמך לדבוקה בעלמה ככה אומר אבניזר זה סיוע על השיטה הזו של א הרעבה מה שאני רוצה בעזרת השם ל אה לעמוד בזרת השם ב בזמן הקרוב זה בזה נסה לברר מה יסוד הוויכוח בין הראשונים פה במם חלוקים בשאלה הזו האם לגבי ברכה ראשונה ברכת הנהנין יש תנאי שיש שיעור כזית בכדי אכילת פרס בחמש מיני דגן או די בכך שיש אפילו טען דגן ולא צריך מעבר לזה מה יסוד המחלוקת כאן אז אני רוצה להציע שתי דרכים דרך אחת שראיתי באבני עזר שם באור החיים סימן לחדרך נוספת שלמדתי מדקדוק מלשונות האחרונים כפי שנראה בהמשך אז אני רוצה לפתוח בפשט של האבני נעזר ואבני נזר מחבר אותנו למעשה למחלוקת נוספת בראשונים והיא באמת באיזה אופן נאמרו דברי רב שמואל שאם יש מרכיב של חמש בני גם בתוך התבשיל אז אז מברכים על התבשיל הזה בורא מנדות המזונות הופכים להיות עיקר וכל היתר הופך להיות אפילו מה מה קובע כאן כר אנחנו מוצאים בגמרא הבחנה בין לדבוקה לבין לא לדבוקה כן מה כן כבר אנחנו מוצאים שאם המטרה של הדגן היא לא מטרה של לא מטרה של הנאה מהדגן כדג גן אלא אך ורק אמצעי לדבק את ה להדביק את יתר מרכיבים אז כאן אין ברכתו בורא מני מזונות אז מה מה צריך להיות בכדי שנוכל לברך בורא מיני מזונות מצאנו בזה מחלוקת בין הראשונים נראה את הראשונים נפתח בדברי אה הרמבם תראו במקורת ג' הרמבם הלכות ברכות בפרק ג' הלכה ד' עד ו אז הרמב"ם פותח ומביא את ההלכה הזו קמח של אחד מחמשת המילים שבשלו בקדרה בין לבדו בין שירבו עם דברים אחרים כביבות חצא בהם וזה מה שנקרא חביץ קדרה וכן הדגן שחלקו את קטשו ובשלו בקד כגון הריפות שזה בגרס הכרמה שזה בעצם הדייסה קצם כל מחצה בהם בכל זה הוא נקרא מעשה קדרה וכן כל תבש שי ש יראה בו מחמ בן קמח בן פת בתחילה מברך על בורא מני מזונות במי דברים אומרים אומר הרמבם כשהיה המין הזה חשוב אצלו ולא היה תפלה אבל אם היה אחד מחמשת המנים שירב תפלה אינו מברך אל העיקר הוא פותר את התפלה וזה כלל בברכות כל שהוא עיקר וימו תפילה מברך על העיקר פותר את התפילה בין שהייתה התפילה מעורבת עם העיקר בין שלא הייתה מעורבת כי הלכה ו' כיצד היא התפילה המעורבת כגון לפת תוק שבשלו ויראה בו קמח שלחד מחמ שנגן כדי לדבקו אינו מברך על הבורא מיני מזונות זה הסוגיה ודף לט למה מפני שהלף איתו עיקר וקמחות תפילה שכל דבר שמערבין אותו לדבק או כדי ליתן ריח שימו לב לדבק ליתן ריח או לצבוע את התבשיל הרי זו תפלה זה לא נקרא חמשת מיני דגן אי אפשר להגיד שכאן התבשיל הזה הוא תבשיל של חמשת מיני דגן אבל אם ירב כדי ליתן טעם בתערובת הרי הוא היקר לפי כך מיל דבש שמבשלים אותם ילדים בהם חלב חיטה כדי לדבק בושים מני מתיקה אז זה לא מברך על הבורא מנה הזאת מפני שהדבש הוא העיקר אז רואים הרמבם שה א הקריטריון הקריטריון ש ש הקריטריון שצריך בכדי שנוכל לברך בורא מיני מזונות על תבשיל שיש בו חמש מיני דגן הוא שהכוונה של שהכוונה של מי ששם את החמ דגן הוא כדי לתת טעם לתת טעם בתערובת טעם הוא רוצה שלתערובת יהיה טעם של דגן זה מספיק ככה מתבאר גם בדברי הרשבא בדף לז עמוד ב כותב הרשב בדובש העיקר פירוש רובו דבש אומלותו סולת והינה מעיקרו מחמת דובשו וסולתו להתאמו דופשו וסולטו להתימו ולהכשירו מכל מקום כ דסולתו מעורה בו כדי להכשירו מברכים על הסולת כדי להסיק בדב שמואל ולא דמי לתבשילה דליפטא דף כ דמ שבקמך לא מברכים עליו אלא שהכל דעת משדקמח לאכשירוטמה מערבים אלא לדבוק בעלמה אבל אחשורת תבשילה יהו עיקר בלי מבכי רואים שגם הרשבא הלך בעקבות דברי הרמבם ש יש הבחנה בין בין כאשר הקמח ניתן לדבק לבין אם הוא ניתן להטעים לתת טעם למרות ששניהם למעשה באים להכשיר את התבשיל עדיין במקום כזה שהמטרה היא לתת טעם של דגן אז כבר מספיק זה מספיק דיוק כדי לומר שיש כאן חשיבות של דגן והתבשיל הזה נקרא בורא מןמז חזנות וזה זה לא דומה לל זה לא זה לא דומה לדבוקה כן לעומת זאת לעומת זאת אם תראו את שיטת התוספות בדף במקור יז התוספות בדיבור המתחיל כל דף לו עמוב כותב התוספות כל שיש בו מחמשת המינים מברכים עלי בורא מיני מזונות וכן כלי טריש בלעז שעושים מקמח ומים או מחלב מברכים עליהם בורא מיני מזולות וכן שנותנים קמח לתוך כפולין או לתוך חדשים או כרישין וכן לתוך שקדים שעושים לחולה אם עושים אותם כדי שיסעוד הלב אז צריך לברך בורא מיני מזונות ואם לדבק בעלמה אינו צריך לברך כאן רואים בתוספות אה רמה אחרת של של של צורך בחמש מנידגר התוספות מדברים להכשיר בנתינתם. הם מדברים על כך שהקמח, חמש מיד דגה שניתנים בתבשיל הם בכדי לשעוד את הלב, כדי להשביע, להזין ולסעוד את הלב. אבל אם נתנים רק כדי לתת טעם, נראה מדברי התוספות שזה לא מספיק. ככה גם מדייק אבני נעזר שם בסימן לח וככה גם מדויק מדברי התוספות בדף לחמוד א שלא התקתי את זה פה אבל הוא כותב שם לאדיה שרק אם הוא נתן לאכול ולא לשתות אם עושים אותו א אם אם שמים מזונות בצורה של משהו נוזלי שהוא שתי שהוא שותים אותו אז זה לא נקרא בורא מני מזונות כי הוא לא נותן לסעוד את הלב כל החשיבות של הדגל זה רק אם הוא מטרתו לסעוד את הלב אבל לתת טעם זה לא מספיק לתת טעם זה לא יקרה בורא מנ זה לא יקרה, לא נוכל לברך על זה. אה, בורא מיני מזונות. אחר כך כותב הגם המאירי תראו במקור יחה כותב אבל אם אני קורא מהאמצע אבל אם עיקר התבשיל מדברים אחרים מכניס בו כמח הרבה למתק את הטעם או להבות את התבשיל כדרך שעושים בתבשיל של גריסין אין הקמח עיקר כן אין הקמח עיקר אז רואים כאן גם כן שאם המטרה רק מתוק הטעם זה עדיין לא הופך את ה את החמש מדגה להיות המרכיב המרכזי ושם ברכתו בורא מיני מזונות אז יש כאן מחלוקת בין ה הרמבם והרשבא לבין א המירי ותוס מה יסוד המחלוקת ביניהם ככל הנראה יסוד המחלוקת הוא כפי שעולה משיטת ערי ויו כן שמופיע על המודפס על על הריף בגליון של הריף הדפיסו את זה בדווקא ו עמוד א דפי הריף רבנו יהודה ברחיה אז אה יסוד המכ אני אני יאמר את זה רק ככותרת היא בהבנת פשט בגמרא בדף א בדף לו עמוד ב כאשר הגמרא אומרת למעשה זה גם בדף לז עמוד ב כאשר הגמרא אומרת שרב יהודה סבר א רב יהודה סבר דובש העיקר כן ולכן ברכתו של הכל שהכל ורב קהנה אמר סמיד העיקר אז בא החסולת היא עיקרית אז בא רבי יוסף ואומר כותה דרב קהנה מסתברה מסתבר שהלכה כרב קהנה דרב ושמואל דמר טרבהו כל שיש בו מחמש מינים חלב בורא מיני מזונות אז רב יוסף פוסק להלכה כשיטת רב קהנה. השאלה האם רב יוסף שפוסק להלכה כרב קהנה על פי דברי רב שמואל שכל שיש בו חמש שנים מברכים על הבורא מן אזות האם הוא פוסק את זה מהטעם של רב קהנה או הוא לא נזכק לטעם של רב קהנה הרי רב קהנה נמק מדוע הברכה היא בורא מניות משום דסמידה עיקר העיקר אצלו זה הסמידה זה הסולת אבל רב יהודה אמר דוב שהעיקר העיקר אצלו זה הדבש והחמש מדג מתני כדי להתאים את את הדבש. האם כשבא רב יוסף ומכריע הלכה כרב קהנה זה מטעמו של רב קהנה או לא מטעמו? אומר הרי ו' תראו במקורות טו אז אני טיפה מדלג הוא מביא את הסוגיה הלכת גבטה דרב קהנה ולא מתעמ דאמר סמיד העיקר דף אגב דדוב שהעיקר מברכים עליו בורא מני מזונות אומר הריב שזה לא נכון לומר שרב יוסף הכריע לגמרי כרב יוסף גם גם מטעמו לא הוא לא פוסק כטעמו הוא פוסק כהלכה ההלכה היא שגם עם הבורא גם אם המני דגן הם פורטה הם מיעוט בתבשיל אבל ברכתם בורא מלדות אבל לא לא צריך אפילו אם דוב שהעיקר אפילו אם הדוב שהעיקר עדיין ברכתם בורא מיני מזונות מסביר הריבם ואנשאותו מין מחמש מעורה בת כדי ליתן תן טעם אבל אם הוא נתו בתבשיל דברים שלא ניתן טעם בתבשיל מברך על העיקר כי הידמן לקמן דף לטשדו בקמך לדבוק בעלמודבדלי אז הוא שואל מהסוגיה בתף מד איך יכול להיות שמה כתוב ש מברך על המלך הוא פותר את הפת איך יכול להיות ששמה ששמה הפת לא נפטרת בברכת המליח כן אז הוא אומר שכל החידוש כן של רב שמואל זה כאשר הם מעורבים יש לר שזה שבא רבי שמואל למדנו כשכל תבשיל שמעורב בהם מין מחמשת המינים כדי ליתן טעם בתבשיל אותו המין הוא חשוב לעיקר בדי חשיבותו הוא מברך עליו אם הוא נתון בתבשיל שאר דבר א א כן הוא מברך עליו אם הוא נתן בתשיל שר דברים שלא יתן טעם בתבשיל אינו חשוב כי יקר הוא מברך על מן אחר שהוא יקר שבחנה בין שני הדברים הם נפרדים והם נאכלים בזה אחר זה שאז באמת יכול להיות שעל הפת יהיה תפל המליח ולא נברך על הפת ובין כשמדבר על תבשיל שמעורב בהם כמה מינים אז אני אומר ששם נתחדש דברי נתחדשות דברי רב שמואל אבל רואים להדיה בדברי הריבו שהוא אחז כשיטת הרמבא והרשבא שדי בכך שהחמש תמנים נמצנים לטעם כן א ולא ולא לסעוד את הלב וזה אולי זה נקודת הוויכוח בין הרמב"ם והרשבא לבין תוספות והמירים האם כשרב יוסף בא להכריע הלכה כרב הונה אה כרב קהנה האם הוא בא לפסוק גם כטעמו או לא דווקא כטעמו לא יטעמה כמו שאומר הריבו הרמבם והרשבא הבינו כמו הריבו שזה שזה לא מתעמ אפילו דובש העיקר אפילו באמת המטרה שלי זה הכוונה שלי זה לתת את הקמח זה רק בשביל להכשיר את הדבש לתת טעם של דגן לדבש זה גם כן נקרא גם כן נקרא שהעיקר העיקר זה הקמח העיקר זה הקמח אבל התוספות והמאירי המאירי כתב לאדע אם תראו בתוך הדברים של המאירי במקור יח והוא ש שאמרו סמיד העיקר כן כלומר לפי רמיר יוצא שהכראת הגמרא היא גם מתעמי דרב קהנה באמת הטעמו הוא שסמיד העיקר הכוונה היא שכוונת האוכל היא כדי לסולת הוא מתכוון לאכול את הסולת כי יש מעלה באכילת הסולת שהוא משעיד את הלב הוא משביע רק אז אני אומר שהברכה היא בורא מיני זאת למרות שהוא מיעוט בתבשיל אבל סוף סוף כיוון שהוא אוכל אותו בשביל לשוד את הלב אז זה חשיבותו כי הוא מזין והוא משביע אבל אם הוא בא רק לתת טעם זה לא מספיק תראו באמת את הטור בסימן רח שמבאר את ההלכה הזו של חמש מיני דגן אומר הטו על חמשת המינים שהם גפן ותאינה ורימון וכולי אה שנשתמחה ממרץ ישראל כדש אמרו בפסוק קדוש תמרים מברכים לכם ברכה אחת מהן שלוש ולפנים תתבאר שמתוך חשיבותם קבו להם ברכה בפני עצמן וחמשת מיני דגן שהם חיטים ושעורים וכוסמים ושבול ש ושיפעון שהם גם כן חשובים שנשתבחה בהם ארץ ישראל שימו לב החשיבות שלהם שנשתבחה בהם ארץ ישראל שכוסמין נחיתים ושיבול ששב מן סהורים ועוד יש להם מעלה כי עליהם יחיה אדם כן הפת שמכינים הפת שהיא היא קובעים עליה בדרך בדרך כלל סעודה שהיא משביעה ומזינה זה פת פת של חמש מיני דגן ואם עשה מהם פת בך הם מוציאים הנה ככה אפילו אם לא עשה מהם פת אלא התבשיל כגובס דדרה ודעיסה אפילו ירב בהם דבש ושר מינים ברך עלים בורא מני מזונות בכחת מן שלוש את אמר שמואל כל שיש בו חמש למיניים ורך לה בורא מני מזונות ולקח ליקח תבשיל שהוא מחמש למינים אפילו ירב בו דברים אחרים עד שנעשו רוב מברך עלים בורא מנזות ובסוף בחר שלוש אבל אם לא נתנו בתבשיל על כפותו ולדבקו בטלים בתבשיל אם כן אפשר לומר שזו נקודת הוויכוח בין הראשונים האם למסקנה אנחנו חזים שדובשה העיקר ואף על פי כן מברכים בורא מןזונות או שסמיד העיקר באמת אה אם נחזור טיפה לאבני נעזר ולקושיה של אבני נעזר מהסוגיה בדף אה בדף אה אה אה לט שאל אבנזר מה הייתה אבהמינה לפני שהגמרא ידע שלדבוכה בעלמה שהקמח שניתן בתבשילים לדבוק בעלמה ולכן ברכת הלפטות היא א והסלקילקה והלפתות צריכה זה ברכה בורא פרי אדמה מה חשבה הגמרא לפני כן שהגמרא עשתה הבחנה של תבשילה דסילקה דלא משהו בקיימך בורא פרי אדמה תבשילה דליפטא דמה שו בקמך בורא מני מזונות מה הגמרא חשבה לפני שהיא ידעתה לה חילוק בין לדבק או לא לדבק סוף סוף יש כאן קמח מה פתאום הגמרא חשבה שתבשילה דסילקה דלא מאשו בקימך ברכתו בורא פרי אדמה אבל הרב ושמואל אומרים שכל שיש בו מחמש למנים אז ברכתו בורא ברכתו בורא מני מזונות אומר אבני עזר בישלמה לפי שיטת התוסות והמאירי שאורק אם הקמח ניתן כדי לסוד את הלב אז אני אומר את החידוש קידוש המיוחד שהתחדש אפילו מיעוט ברכתו של הברכת ברכת התבשיל הבורא מני מזונות אז מובנת הגמרא מה כי הגמרא נבארת הגמרא שהגמרא הבינה שהקמח התבשיל שמני ההי מיני דגן שניתנים בתבשיל הם ניתנים כדי לתת טעם הם לא נתנים כדי לסעוד אז כיוון שהם ניתנים כדי ליתן טעם אז היה חילוק בין אם הקמח מועט או הקמח מרובה. אם הקמח מועט כמו תבשיל דסילקה אז הברכה היא בורא פרי אדמה כיוון שהוא לא ניתן לסוד את הלב. אבל אם הקמח מרובה אז אפילו אם הוא ניתן בכדי להתעם אז סוף סוף כיוון שהוא מרובה סברה הגמרא שהמעליות שהקמח הוא הרוב בתבשיל היא מצטרפת להחשיב גם כן גם עם מטרתו לתת טעם וזה זה זה כלומר יוצא שגם מי שסובר שהחידוש המיוחד שהתחדש בחמש מיני דגן הוא רק כאשר הוא ניתן לסוד את הלב אבל אם הוא רוב בתבשיל אז גם אם הוא ניתן כדי לתתם ולא לדיבוקה ברכתו בורא מני מזרות אבל שיטה של שיטת הרשבא והרמבם שאפילו ניתן כדי לתת טעם בתבשיל גם אז ברכתו בורא מיני מזונות אז מה מה החלוקה אם מו בקימך או לא מוכמך אפילו אם לא אפילו אם אפילו אם פורטה סוף סוף הוא ניתן כדי לתת טעם אז למה הגמרא חשבה בהתחלה שיש הבחנה בין תבשיל לפתות לתבשיל הדסילקה. תבשיל דסילקה דלא מפשו בקימך בורא פרי אדמה. למה בורא פרי אדמה? הרי לפי הרמב"ם והרשבא אם בא כדי לתת טעם זה זה חשיבותו ברכתו ברכתו בורא מיני מזונות. מה הגמרא חשבה? אומר האבני עזר נפלא הרי הממרא בעל הממר פה זה רב קהנה. רב קהנה סבר שסמיד העיקר. כלומר רב קהנה באמת סבר שאף ורק אם הקמח ניתן כדי לשוד את הלב אז ברכתו בורא מיני מזונות לכן כשהגמרא עשתה הבחנה בין תבשיל לפתות תבשיל דסילקה עשתה את זה לפי שיטת רב קהנה שרק כדי לסוד את הלב ואז יש הבחנה בין רוב קמח למות קמח אבל מדקיימלן א כרב קנה ולא מתעמד רב קנה שידוב שהעיקר אז באמת אפילו אם המיעוט בתבשיל הוא חמש מני דגן אבל אם הוא נותן כדי לתת טעם ברכתו בורא מיני מזונות בא אבנין עזר ואומר יש שיטה שלישית יש שיטה שלישית שיטת התוספות והמאיר היא רק עם הקמח ניתן כדי לסוד את הלב שיטת הרמבם והרשבא והריב גם אם ניתן טעם מה הדין אם הקמח לא ניתן לא במטרה לשוד את הלב ולא במטרה לתת טעם של דגן למעשה התכונות המיוחדות של הדגן שזה העובדה שהוא מזין או משביע והעובדה שיש לו טעם משובח שנשתבחה בו ארץ ישראל שני המרכיבים לא קיימים הוא לא ניתן לא לסוד את הלב אז למה הוא ניתן הוא ניתן לעבות את התבשיל לעבוד את התבשיל מה הכוונה אם אדם שמש רוצה להכין איזשהו תבשיל אם הוא יכין אותו רק מנטו מבשר למשל, קציצות בשר אז אה אז הם ראו כאלה קטנות כאלה לא לא מרשימוות אז הוא רוצה לתת להוסיף ל כן כמו שהיום שמים כל דבר מכניסים לחם כן לחם הפלאפל שאתם אוכלים מה ברכתו אם אוכלים כדור פלאפל מזונות לא בורא פרי אדם למה מה? כי יש שמה המון לחם. לא משנה לא צריך שיהיה המון לחם. מספיק שיהיה אפילו קם. למה מכניסים את זה? מכניסים לחם. מכניסים חמש דגה כדי להבות את התבש כדי שיראה כמות גדולה. אז כאן זה לא במטרה לדבק. זה גם לא במטרה להשביע. כי באופן תיאורטי הוא היה יכול לשים במקום קמח של דגן. היה שם קמח של קטניות או קמח של תפוחי אדמה. הוא לא מחפש פה את התכונה המיוחדת של הדגן כדגן משביע. הוא לא צריך את זה. הוא צריך רק שזה יהיה שזה יהיה יהיה לזה נפח, שיהיה יותר כמות של אוכל. זה נקרא לעבות את התשיל. האם גם אז האם גם אז הברכה היא בורא מנזונות או לא? אומר אבנין נעזר זו שיטת הרטווה הריטווה הרטווה תראו במקור במקור ד' שקראנו אומר הרידבה אה איך היא דהב הוא מעיקר תבשילה שמכוון בקמחה לאכילתו דהיינו מצד דברי הרטווה די בכך שהוא מתכוון לאכילה שלו לו כן שהוא לא נועד לדבק הוא הוא נועד בשביל לאכול אותו הוא רוצה לאכול אותו רוצה שיהיה לו כמות יותר גדולה הוא לא רוצה לאכול אותו בתורת דגן זה לא לא הוא לא כאן שם אותו בכדי לאכול אותו בתורת דגן של טעם דגן או להשביע לשעוד את הלב אבל הוא שם אותו כדי לאכול אותו כדי של כמות יותר גדולה של מאכל די בכך כדי שנוכל לברך על זה בורא מיני מזונות ובאמת אם תראו ג המאירי במקור יח שקראנו אותו אז המאירי כותב א כן והוא שמו סמיד העיקר אבל אם עיקר התבשיל מדברים אחרים מכניס בו קמח הרבה למתק את הטעם או לעבות התבשיל כדרך שעושים בתבשיל שגריסים אין הקמח יקר ואין הולכים אחר כ מדברים פה על שתי אופציות למתק את הטעם או לעבות את התבשיל זה שני דברים שונים אז מלא אפשר לומר שבאמת הרטבה הולך בשיטת בשיטת הרמב"ם והרש במובן הזה שלא שסמיד העיקר מי שפוסק שסמיד העיקר אז אז זה ודאי הכוונה היא לסוד את הלב הוא רוצה דווקא את החמשת מן הוא רוצה את הסולת הוא רוצה את ה את ה את הסעד את את הסולת כמזינה ומשביעה אז ככה סבו ככה פסקו התוסמירי אבל הרשבא והרמבם פסקו שדובשהיקר אומר האבנינזר גם הרית סובר שדובשה היקר נכון הדובשה היקר אבל הקמח שניתן לשם ניתן כדי להבות את התבשיל אז לכן ברכתו בורא מיני מזונות או אז לפי זה לפי זה אומר לפי זה יובן מדוע לדעת הרטווה והרעה צריך שיהיה כזה בכדי אכילת פרס משום שלשיטתם לשיטתם במקום כזה שהחמשת מיני דגן ניתנים אפילו לא במטרה של טעם ולא במטרה של יסוד הלב אלא אך ורק לאבות את התבשיל ועדיין עין הברכה היא בורא מיני מזונות. מסתבר לומר וזה מה שאומר הרטווה זה דווקא בחי גבנה. אם אתה שם את זה בכוונת אכילה כן אז הרי אין כאן את המעלה המיוחדת של הדגן במובן הזה שהוא מזין ומשביע או במטרה לטעם המיוחד של הדגן. אלא כל הכוונה היא לאבות את התבשיל. כאן אומר הרדבה, מסתבר שאך ורק שיעור כזה חשוב שאם היה אם היית אוכל אותו בעינו היית מברך עליו ברכה אחרונה כן אם הכמות הזו ניתנה בתוך התערובת אז אפשר לומר שהוא שיש לו חשיבות של לעבוד את התבשיל אם אתה שם אותו בכוונת אכילה את צריך שיהיה לו תורת אכילה א מתי יהיה לו תורת אכילה אם אתה אוכל כזית בכדי אכילת פרס, אבל אם אתה לא אוכל כזית בכדי אחילת פרס, אז אין בזה חשיבות של תורת אכילה. ממילא אי אפשר להגיד, אי אפשר להגיד שכיוון שהחמש בנגל יתנו בתורת אכילה, בכוונת אכילה, אז הברכה תהיה בורא מיני מזונות. לעומת זאת, לעומת זאת, יתר הראשונים שלא הצריחו את התנאי הזה, אז הם יסברו כמו שאמרנו שבאמת בכדי שנוכל לברר בורא מן אזונות, כן? אז צריך דווקא שהקמח ינתן או לשעוד את הלב או לתת טעם של דגן. כן? שזה שזה השבחים או המעלות המיוחדות שנאמרו ביחס לדגן, טעמו של הדגן או העובדה שהוא מזין ומשביע. אז אם זה העניין הטעם של הדגן אז ברור שלא צריך שיהיה כזית בכדי אכילת פרס. למה שזה כזית בדרך פרס? אם אם הטעם של הדגן כאן ה הוא מספיק דיות בכדי שיהיה חשיבות של בורא מיני מזונות אז אם יש טעם דגן אז יש טעם דגן למה צריך למה שיהיה כזת בכדי אחילת פרס אז זה הדרך שהדרך הראשונה שאפשר להסביר מה מה היא נקודת הוויכוח בין א הרצווה והרעה ושיעתם עם יתר הראשונים אם הרמבם למשל שלא הזכיר את התנאי הזה זה והרבנו יונה הזכירו את זה רק לגבי ברכה אחרונה, לא הזכירו לגבי ברכה ראשונה למה לא משום שהם אחזו שאחת משתיים או כדי לסוד הלב כלומר כשהגמרא אומרת את דוב שהעיקר אז אז אז אז אפילו כדי לתת טעם לא משנה או כדי לתת טעם או לשוד את הלב גם אם נגיד צמיד העיקר לא משנה ברגע שהרעיון הוא לקבל את המעלה המיוחדת של הדגן שזה או אז העובדה שהוא משביע או או טעמו אז לא צריך שהיא כזה בכדי אכילת פרס אבל אם כל העניין הוא כוונת אכילה לאבות את התבשיל אז צריך שיהיה תורה של כזית בכדה אחי פרס זה דרך אחת אבל אני רוצה ללכת אולי בדרך נוספת א לבאר את המחלוקת בין הראשונים והיא דרך קצת יותר א א לוקחת אותנו יותר כיוון יותר כללי ולא ולא כאן ספציפ ספציפית ב בדין הזה של רב ושמואל את ה את המקור ל המקור לסברה הזו מצאתי בדברי החיי אדם בכלל מב אות ב החיי אדם מתייחס לדברי השולחן ערוך שהזכרנו בסימן רח סעיףט ומקורו מרבנו יונה באבודהם כן במקור יא שעשה עושה הבחנה בין ברכה ראשונה לברכה אחרונה. ברכה ראשונה אומר השולחן ערוך אומר רבנו לא צריך שיהיה כזה בכדי אכילת פרס אבל ברכה אחרונה שמה כן צריך שיהיה כזע את בכדי אכילת פרס. ואז מוסיף מוסיף השולחן ערוך שיש הבחנה בין עיסא לבין תבשיל. ביסה אם אם אין כזית בכדי אכילת פרס אז בתחילה מברך המוציא כיוון שיש בו טעם דגן אף על פי שאין בו כזל בכדי אכילת פרס ולבסוף על המחיה ואם זה תבשיל אז מברך תחילה בורא מיני מזונות ואחרה בורא נפשות וכולם טמאים על השולחן ערוך מה מה החילוק בין עיסא לבין תבשיל הרי בשניהם המכנה המשותף הוא שבהתחלה לא צריך כזית בכדי אכילת פרס, בסוף צריך כזית בכדי אכילת פרס. אז אם אין כזית בכדי אכילת פרס, אז בהתחלה מברך המוציא עליסה מזונות על תבשיל. בסוף אה אם זה היה עיסה אז זה יורד לעל המחיה. אם זה היה תבשיל זה יורד לנפשות. מה מה החילוק פה? מה החילוק בין ניסה לתבשיל? אז באמת הגרה בבאוריו הביא אותו גם כן המשנה ברורה בסימן רח ציב קטן מז כותב שהגרה הגיע בלשונו של השולחן ערוך בשניהם מברך לבסוף בורא נפשותו אין חילוק בין יסא לתבשיל מסתבר יש עוד דרכים באחרונים שיניסו להכן להחזיק את הגרסה כי זה גם גרסה שמקורה באבודרהם רבנו יונה אז יש אליה רבא מובא ברוך השולחן אבל יש את החיי אדם שהזכרנו, חיי אדם בכלל מבוד ב'. כותב חיי אדם פחות או יותר זה הלשון שלו זה איזשהי הערה שמעובד שמה בתוך הסעיף הוא אומר ש אף עלגב דקיימלן טעם כעיקר דאורייתא אבל חשש השולחן ערוך למד אמר טעם כיקר לו דאורייתא ולכן אין כאן ברכה ברכת המזון אבל ברכת על המחירה כיוון שהיא ברכה אחת אז אה אז אז הוא כן לברך ברכה אחת כן זה זה פחות או יותר הלשון שלו אתם יכולים להסתכל בפנים זה פחות או יותר הלשן שלו כלומר אומר אומר ככה בעצם היינו יכולים להסתפק בטעם דגן גם לגבי ברכה אחרונה ולברך ברכת המזון למה כי טעם כעיקר דאורייתא אבל השולחן ערוך חשב שלמנדמה שטעם כעיקר לו דאורייתא. אני תכף אסביר את זה כמובן הוא חשש לדע. לכן אה לא מברכים שלוש ברכות אבל ברכה אחת מספיק. ברכה אחת ככה אומר נשמת אדם עדיין לא מובן. יש כאן שתי קושיות. א' א' מה זאת אומרת? למה בברכה אחת אין אין חשש ברכה לבטלה? למה אין חשש ש למה לא אם אתה חושש אז אז למה למה לא תברך בורא נפשות ואם תאמר מיזשהי סיבה שכן אברך על המחיה אז גם בתבשיל תברך על המחיה כאילו יש כאן נחי דרגה כזה מג ברכות המחיה מלמחייה לברשות זה לא מובן אני לא רוצה כרגע להתעסק עם זה אני רוצה ללכת עם הרעיון של הנשמת אדם הנשמת אדם למעשה מכניס אותנו לתוך עולם טעם גדול שנקרא טעם כעיקר. עכשיו אני לא הולך פה לעסוק בכל ה לתת עכשיו שיעור על טעם כעיקר כי זה כבר אמרנו תהיה תענית כבר אבל אני רוצה להגיד את עקרי הדברים. אוקיי, אבל אה את הרעיון הזה של ה של הנשמת החיי אדם לקשור את הדין של ה הדין הזה של א שאנחנו עוסקים בו שדברי רב ושמואל לקשור אותו לסוגי טעם כעיקר הוא גם הוא גם נמצא בדרישה רבי יושב ולק בדרישה בסימן רח ציב קטן א' כן אז אני רוצה להתבונן ב אבל אולי אולי לפני כן לפני כן לפני שניכנס לסוגיה הזו איזשהי איזשהו הקדמה קצרה רק כדי להיכנס ל כדי להבין מה מה אנחנו עוסקים פה אה אה דרך אגב שכחתי לציין שבמקור יט בספר הפרדס בשער א' מקור ח גם כן הולך א בשיטת התוספות והמאירי שאם הרב אחד מן השנים כדי להתמו אז לא מברכים בורא מנזות טוב, רק כדי לתציין את זה. אה, כן. טוב, פספסתי פה כמה בסדר, לא נכון. אה, יש טז פה שמשמ שהוא שאם ניתן למאכל גם אם אין טעם, בסדר, עבר זמן. אז אז אני רק רוצה מבוא קצר. יש יש א בסוגיה בטח עסקתם בזה במשנה בברכות בדף מד נכון במקור לט אז המשנה בברכות אומרת שהביאו לפניו מליח תחילה ופת אמו אז מברך על המלך הוא פותר את הפת שהפת תפלה לא זה הכלל כל שהוא עיקר ואמו תפילה מברך על העיקר הוא פותר את התפלה בגמרא שואלת ומי כמיד דעה ומליח עיקר בתפילה אמר רב החבר דר רב אבימר הבא שהיא באוכלי פירות גינוסר שנו שם פירות מתוקים אז הוא אוכל את הפירות המתוקים ואז צריך את המליח לאזן את את המתיקות ואז צריך את הפת להרזן את את המליחות אז אה ידוע מה שחקרו אה מדוע מה שחקרו אה כל הרבה אחרונים חקרו בגדר הזה של של עיקר ותפל מה שמופיע פה במשנה בדף מדרכים בזה בחידושי רבאר למלי בסימן א' מה למעשה התחדש כאן בדין של כל שהוא עיקר וימו תפילה מברך על העיקר הוא פותר את התפילה מה מה התחדש פה אפשרות אחת לומר היא שברגע שיש עיקר ותפל אז למיסה לא מברכים בכלל על התפל כלומר התפל פטור מברכה מעשה הואבטל בנוכחות שלו כאילו הוא לא קיים ואז יש לי לפני רק את העיקר ואני ברך על העיקר וממילא התפל כמו שאמרנו פטור לגמרי מברכה זה אפשרות אחת. אפשרות שנייה היא לא באמת התפל הוא נוכח, הוא קיים והוא גם והוא גם צריך לברך על הברכת הנהנים. החידוש הוא שהתפל נפטר בברכת בברכת העיקר. כלומר, ברכת העיקר עולה גם על העיקר וגם על התפל. מה היא נפקמינה? אז אפשר להבין מכמה נפקמינות. דוקא מיני אחת מה יהיה הדין הרי אמרנו שעיקר ותפס זה לא מברר בגמרא שכמובן זה לא רק ברכה ראשונה זה גם ברכה אחרונה מה הדין אם היה עיקר ותפל ואדם אכל פחות מכשיעור על ההיקאה וכשיעור על התפז הוא לא יכול לברכה אחרונה על העיקר כי הוא אכל פחות מכשיעור האם הוא רשאל לברך או צריך לברך בכה אחרונה על התפל כי הוא אכל ממנו מנושיעור זה תלוי בחקירה אם נאמר שמיסה מה שהתחדש כאן בדין עיקר ותפל זה שהתפל בכלל לא זקוק לברכה הוא לא קיים מבחינתי אז גם אם אכל ממנו כשיעור לא מברך ברכה אחרונה כיוון שהוא לא אכל כשיעור מהעיקר אז הוא לא צריך לברך ברכה לגמרי ברכה ברכה אחרונה אבל אם נאמר שלא הוא זוקק ברכה רק הוא נפטר ויוצאים ידי חוב הברכה על העיקר זה מוציא בזה גם כן את התפל אז גם התפל הזה טוען ברכה רק הוא יוצא בברכה ברכה ראשונה על ידי העיקר אז בברכה אחרונה כיוון שהוא לא אכל כשיעור אז הוא לא יכול לברר ברכה הראשונה הוא לא יכול ברכה הוא לא יכול לברך ברכה אחרונה על העיקר אבל אבל סוף סוף הוא אכל כשיעור מהתפל אז הוא חייב לברך על הברכה האחרונה זה נפקמינה אחת נפקמינה שנייה האם צריך כשאדם אוכל את העיקר האם הוא צריך לכ כוון בברכתו גם על התפל או לפחות שיהיה לפניו או שלא לכאורה גם זה תלוי בחקירה אם נאמר שהתפל בכלל לא טוען ברכה אז בכלל לא צריך לכוון אחריו גם אם הוא לא היה לפניו הוא יוצא ידי חובה בברכה על העיקר כי התפלל לא טעון ברכה בכלל אבל אם להגיד שהתפל טעון ברכה אלא יוצאים ידי חובה בברכת העיקר צריך לכוון גם עליו צריך לכוון לפתור אותו באמת ה החזוניש בסימן כט אסרה סימן כז אות ט דיק מדברי התוספות בדף מד שהם סוברים כך כמו הצד השני של החקירה כי תוספות שואלים ואם תאמר פירות דאבו עיקר למליח תפעל לברך על הפירות ולפטר כולו הרי בסופו של דבר הפירות הכל התחיל בפירות של גינוסר הכל התחיל בהם המתיקות שלהם גרמה לצורך באכילת המליח שגרמה לצורך באכילת הפת אז המגלם כבר לא יברך על הבירות ליברך על פירות יפטר כולו אז תירוץ ראשון אומר תוספות יש אמר דמרי שלא אכל פירות באותו מעמד זה לא היה באותו מעמד אחר כך אומר התוספות הנמי בשעה שאכל פירות גינו מוסר לא היה שם עדיין מליח ופת דלא היה יודע שיחלש ליבו מחמת המתיקות אומר החזון איש רואים מכאן שבכדי שהפירות יפטרו את ה את המליח ואת את הפת צריך שידע שידע יכוון עליהם אבל אם הוא לא ידע ולא כיוון עליהם אז הם לא יוצאים אז הפירות לא מוציאים את הפירות שם העיקר לא מוציאים את המניח שהוא טפל. אז אומר החזון איש מוכח מכאן שסוברים תוספות שזה לא הפשט שהתפל לא צריך ברכה. התפל צריך ברכה ולכן צריך לכוון עליו בשעה שהוא מברך על העיקר צריך לכוון על התפל אבל אם התפל לא היה לפניו או שהוא לא חשב עליו אז צריך גם לברך על התפל. מחדש שלחזני איש שברכת העיקר וברכת התפל כבר הוא שואל הריך איך באמת יוצאים ידי חובה בברכת העיקר גם על התפל אומר החזני איש החידוש של עיקר ותפל אומר שברגע שיש עיקר אז התפל הופך להיות כאילו חלק מאכילת העיקר אז הוא מקבל גם את ברכתו אם העיקר הוא בורא פרי אדמה אז גם התפל בורא פרי אדמה כאילו יש לנו כאן שני מינים שברכותיהם שוות. זה החידוש. אדם אכל מליח שהכל עם פת. אז הפת עכשיו הופכת להיות דג. כאילו דג. זה ברכתו שהכל. ולכן לא מברכים מה מוציא בסוף. הם מברכים בורא לפשו. אז שני מינים שברכתן שבה. חשבתי על עוד נפקמינה בחקירה הזו. אה כן יש בבישוט הרצבי חלק א' סימן ק דן בשאלה מה הדין אם יש מזונות ועוד דבר כאילו תבשיל שיש בו מזונות ועוד דבר או מאכל האם הוא רשאי לברך תחילה על התפל ואחר כך על העיקר כן >> או או בדיוק בדיוק בדיוק אולי אני אקדים טיפה אני אקדים טיפה א בתוספות דיבור המתחיל קל נכון בו עמוד ב כן תוספות אומרים שאם הקמח ניתן לדבק בעלמה אינו צריך לברך בורא מיני מזונות אינו צריך צריך לברך בורא מן מזונות כי הקמח נועד לדבק אז מברך על השקדים מברך על זה בורא פרי העץ שואל רב כיבגר מה זאת אומרת אינו צריך לברך מה אסור לברך אינו רשי לברך בורא מני מזונות תראו את הרב כיבגר בגיליון השס לשנקית הוא מה דנקטו אין צריך לברך האף אינו רשאי לברך בורא מיני מזונות דאב כמברך על השקדים בורא מני מזונות דע וברכה לבטלה. כלומר אומר כביגר מה מה זה אינו צריך לברך בורא מןזונות? אסור לו. זה ברכה לבטלה. הרי אם הברכה היא הברכה היא כיוון שזה נועד לדבק אז הברכה היא בורא פרי העץ. אז אם הוא יברך בורא מן זה ברכה לבטלה. אז הוא לא רשאי לברך. כך שואל רב כיבגר. אז באמת אפשר לתרץ שמוח בתוספות שבאמת אם ברך על שקדים בורא בני מזולתי את צד חובתו. כן. כן זה באמת ביאור הלכה דם בזה בקסז זה לא בכה לבטלה בקיצור זה לא בכה לבטלה הגמרא אומרת בדף ל עמוד ב שנודר מן המזון אז אסור בכולם חוץ מן המים ומן המלח למה כל דבר הוא מזונות כי הוא מזין אה אבל לכתחילה לא מברכים בורא מיני מזות אלך ורק לדבר שהוא מזין ומשביע ויתר הדברים הם הם רק מזינים הם לא משביעים אז לכן לא מברכים בורא מיני מזונות לכתחיל מתחילה על שקדים אבל בדיעבד בוודאי שזה נקרא מזונות כי הגמרא אומרת הנודר מן המזון אסור בכולם חוץ מן המים ולמלח שאין בהם שום מרכיב אה אין בהם שום מרכיב תזונתי מלבד אה גזי משהו זה אז אה אז מילא אפשר לומר זה הסיבה שתוסות אינו תוסות נקטו אה שבדיעבד אם ברך בורא מנ מזונות על השקדים גם כן אה אבל עדיין לא מובן הלשון אין צריך א מה זה אין צריך אז ה ניתן לומר שאין צריך הכוונה וממילא גם אין רשי אסור אם אין צריך אז זה ברכה שאנה צריכה אז מלא זה ברכה לבטלה ככה היה ניתן ככה ניתן לכאורה לומר אבל באמת יש ויכוח גדול בזה האם ברכה שנה צריכה וברכה לבטלה זה אותו מעמד כן בכה שנציחה ובכה לבטלה. אז יש באמת דעות באחרונים. נגיד יש שיטה שהביא אותה הר צבי שם בסימן ק שברכה שאנה צריכה זה לא ברכה לבתלה אלא האיסור שלה הוא קטן יותר. ולכן קמילה במקום שצריך יש איזה עניין אז מותר לגרום לברכה שנצה. לדוגמה אומר הרצי בשבת שבת יש עניין של להרבות בברכות להגיע ל-100 ברכות אז אומר הרצים מותר לגרום לברכה שנה צריכה מה >> כן הרמבם בתשובה ו מדרח גיסה אז הוא מביא שם בארץ ארץ ופרומר בסימן ק אומר אותו דבר גם כן על עיקר ותפל אם לדוגמה יש בצלחת עיקר ותפל שני מנים אני לא יודע האם יש לי פה עיקר ותפל זה שאלות שחוזרות על עצמם זה עיקר תפל זה כן לא יודע אם זה עיקר ותפל לא ברור לך זה מסופק בזה כן יש לי אורז ועוד כל מיני דברים אני לא מסופק אם זה עיקר תפל האם מותר לי לכתחילה לאכול קודם כל לברך קודם כל על התפל אם אני אברך קודם כל על ה על הספק עיקר לא אוכל לברך על הספק תפל כי יכול להיות שהוא כבר יצא ידי חובה בברכה זה ברכה לבטלה אבל אם אני אברך קודם כל על התפל אז אני גורם לברכה שנצכה אומר הארץ צביעי מותר לגרום לברכה שנצחה מותר לגרום לברכה שנה צריכה בכדי לצאת מספק אז ככה הוא פוסק על אוכל למייסה שאם אדם מסופק עם מה שיש לו בצלחת מה העיקר ומה התפל יברך קודם כל על התפל ואחר כך יברך על העיקר וזה לא נקרא איסור לגורם לברכה שנה צריכה כיוון שהוא עושה את זה כדי לצק שאינה צריכה כיוון שיש כאן רוצה לצאת זה היה ספק זה לא צריכה גם הר צבי אומר אז מותר לברך קודם כל לתפל כדי להרבות בברכות אז זה לא ברכה שנצריכה אני צריך את זה כדי להרבות בברכות אז מותר לגרום לברכה שנה צריכה בכדי להשלים מהברכות אז אמרתי שאולי זה תלוי גם כן בחקירה שחקרנו האם ה הברכה לעיקר פותרת את התפל כלומר מוציאה אותו יד רחובתו או שהתפל בכלל לא צריך ברכה כל מה שחשבנו בשוט הר צביעי בארץ הוא אומר זה אך ורק בהנחה שהתפל גם צריך ברכה אלא שהוא יוצ יוצא בברכת ה העיקר. אז יש לפניי ברכה שנצריכה. ואז אני יכול לעשות את החשבון הזה שעשו האחרונים. אבל אם נגיד שה התפל בכלל לא צריך ברכה אז מלא כל החשבון שעשו אחרונים לא נכון. כי בעצם זה ברכה לבטלה. זה לא ברכה שנצלך. כלומר אם התפל לאלא אם הגדר הוא שכשיש עיקר ותפל אז התפל הוא לא נוכח הוא לא צריך ברכה בכלל הוא לא צריך ברכה בכלל אז כשהוא נמצא כאן בתוך התערובת יש זה לא שיש לפני שני מינים שש שניהם צריכים ברכה יש כאן מין אחד שהוא ספק שהוא בכלל לא צריך ברכה הוא תפל אז זה לא ספק זה לא ספק ברכה שאנה צריכה זה ברכה לבטלה זה ברכה לבטלה. הוא לא צריך בכלל ברכה. כן? אז כיוון שהוא לא צריך בכלל ברכה, אני חושב שלא יהיה נכון לברך קודם כל על התפל. מה אתה מברך על התפל? הוא לא צריך ברכה בכלל. זה ספק ברכה לבטלה. זה לא ספק ברכה שנציחה. אם אתה אם אתה אוחז שהוא צריך ברכה, רק יוצאים את החובה ברכת העיקר, זה ברכה שאלה צריכה. אבל אם אתה אוכל שהוא בהיותו תפל הוא פטור מברכה כי הוא לא הוא לא טעון ברכה אז זה ספק ברכה לבטלה מה ההתר שלך לברך על התפל הוא לא קיים הוא לא קיים פה אתה לא רואה אותו בכלל אז מה אתה מברך עליו כל שכן לא לגרום לברכות למגרום ל כל אני חושב כל החשבון של ההר צבי צפו אומר זה רק בהנחה בסדר אני אומר החזון איש דיאג מטוס ותצ אבל לא בהכרח שזה נכון לא בהכרח שזה שיטה, לא בכרח שזה מוסכם. זה מה שאני רוצה לת הכי טוב זה לברך על דברים מחוץ לתבשיל. לא לברך על ה לא לקחת מה אם יש ספק, אם זה תפל לא עיקר אז לברך על דברים מחוץ לתבשיל. לקחת בורח פה אדמה, לקחת טוב זה אלוכה בסדר חשוב. טוב, עד כאן אז מה למדנו מכאן? אני רוצה לקחת ללכת עם החזון איש בעצם גם כך כותב הפרי חדש בספרו מים חיים בסימן א' והפרי מגדים בסימן רעיון הוא שיש עיקר ותפל הרעיון הוא שהכל המאכל מקבל שם של העיקר והוא הדין לגבי חמשת מני דגן שהם רואים בתבשיל היסוד הוא היסוד הוא שברגע שיש לי חמשת מיני דגן והם ניתנים כדי לסוד את הלב או להתאים או מה שזה לא יהיה. אז הם החידוש של רב ושמואל שהם גוררים את כל מרכיבי התבשיל כאילו יש לי כאן מאכל של דגן, יש לי כאן תבשיל של דגן, יש לי כאן עיסה של דגן. זה הרעיון. כל המרכיבים ברכותיהם שוות. כולם הופכים להיות בורא מיני מזונות. אז שתה דעתי אחי. עכשיו בוא ניכנס לסוגיה של בקצרה. מצאנו בדין הזה של טעם כעיקר כמה שיטות ב יש שבע שיטות בראשונים אז לא לא נזכור עכשיו את כל השיטות אבל אני רוצה להתמקד בכמה שיטות ראשית תראו את ה את ה את המקור בסוגיה בעבודה זרה כן במקור כג ג' אז הגמרא אומרת אמר רבי אבא אמר רבי יוחנן כל שטעמו וממשו אסור ולוקים עליו וזהו כזל בכדי אכילת פרס טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקים עליו אז יש כאן הבחנה בין טעם לממשות אם יש בתערובת טעם וממשות, יש ממשות אז אסור ולוקים עליו וזה כזית בכלל אכילת פרס, אבל אם יש רק טעם ולא ממשות, אסור ואין לו קמליו. כן? אז רש"י בחולין בדף צח עמוד ב תראו במקור כותב נותן טעם קמנן דאסור בקודשים כעיקר ממשו של איסור ורבה לת לטעם כעיקר בחולים כדי מפרש ואז מדאורייתא ברובה בטיל אלא מדרבנן והכנה משמין לל רבי יוחנן מסכת עבודה זרה כל שטעמו ולא ממשו אין לו קים עליו ועד פינ בפסחים מד מנזיר ומשרט יתן טעם כעיקר סביר אלוהי מורה בטרי דסמכתא בעלמה וליו מנפו כלומר שיטת רש"י בחולי מדף צח עמוד ב שהחידוש הזה שטעם של איסור כשאתה תואם טעם של טעם של איסור שנבלא בחתיכה של התר ואתה תואם את האיסור בחתיכה של ההתר הכלל הזה שטעם כעיקר הטעם נחשב כאילו אכלת מעיקרו של האיסור לא נאמר בחולין הוא נאמר אך ורק בקודשים הוא לא נאמר בחולין בחולין הדין הוא שמדאורייתא יש ביטול ברוב רק מדרבנן אסרו לאכול התר שיש בו טעם של איסור ומה שהובא מקור בגמרא בפסכים בדף מד מובא כאן בכל משרת הנביא לא יאכל שלמדו משם שגם אסור לנזיר לאכול כל מאכל שיש בו טעם של יין כן והגמרא שמה אומרת מכאן אתהדן לכל התורה כולה שמה נזיר שאין איסורו איסור עולם ואין איסורו איסור הנאה ויש יותר לאיסורו עשה בו טעם כעיקר כלעיים שיסורו איסור עולם ואיסור הנאה ואין יותר סור אין דין שיעשה טעם כ דין עולם בשתיים כל מה שלמדו קל וחומר ליתר הייסורים שגם בהם טעם כעיקר אומר רש"י זה הסמחת בעלמה אדרבה נזיר ו אה וגיולי נוכרים ה הדין שנאמר בתורה שצריך להכשיר את הכלים למה צריך להכשיר כלים בגלל שהטעם שנבלא בכלים נפלט לתוך התבשיל של היתר אז לכאורה כתוב כאן ש שטעם כיקר לא זה שני כתובים הבאים כאחד הם לא מלמדים כלומר שיטת רש"י וגם זה שיטת הרמ"בן הרמבן אומר במקור כ"ז תראו פירש רש"י דלרבה לת לטעם כעיקר בחולין אלא מדרבנן ואחינשמינן ל רבי יוחנן זה מה שנאמר בגמרא בעבודה זרה כל שטעמו ולא ממשו אסור ואין לוקים עליו אסור מדרבנן אומר רש"י טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקים עליו למה לא לוקים עליו כי זה ייסור בדרבנן ככה ביאר רש"י את הגמרא ועד דפיל פסחים מנזיר משרט יתן טעם כעיקר סבירה אומר הרמבן סביר לו להם מורי בטרי דשמחתא בעלמה ולא למילפו למה דבו נזיר בגאולי גויים שני כתובים והם ככה והם מלמדים הנה מגילו גאים חידוש וכולי אומר הרמבן בסופו של דבר מכל מקום דברי רש"י בשמעת דרבא ורבי יוחנן נכונים הם דעם כעיקר דרבנן אז אם כן סיכום שיטת רש"י והרמ"בן שטעם כעיקר לו דאורייתא בחולין זה נאמר בקודשים זה לא נאמר בחולין בחולין אם יש לי תערובת מין בשאינו מינו והאיסור נותן טעם בעיתר הסיבה שאסור לאכול את זה זה ייסור דרבנן ולא לוקים על זה האופן היחיד ללקות זה אך ורק אם יש ממשות בשיעור של כזית בכדי אכילת פרס אז אם הוא אכל את הפרס כן אם הוא אכל את הפרס אז מלח אכל כזית אז הוא לוקה. עד כאן רבותיי. עכשיו שיטת רבנו תם. שיטת רבנו תם. תראו במקור כ"ח הראש מביא. אומר רבנו תם טעם כעיקר במין בשאנו מינו דאורייתא דכיוון. עכשיו מה הסיבה? איך מה ההיגיון? מה ההיגיון שאדם אוכל להתרוע בטעם של איסור? כן? והוא לוקה זה כאילו אכל את האיסור עצמו. מה ההיגיון בזה? מה הסברה בזה? אומר הראש, אומר הראש, פירוש רבנו תם בן של מלדורית וכיוון שנתן האיסור טעם בעיתר, נהפך כולו להיות איסור באלוקים עליו בחזית כאילו אבא כולו איסור. כלומר, יש כאן חידוש גדול שהתחדש בתורה. טעם כעיקר דאורייתא פירוש הדבר שברגע שהטעם נבלא בהתר הטעם הטעם הופך את החפצע כאילו זה חפצע של איסור כן נהפך כולו להיות איסור אפשר להתאים את זה את הסברה אפשר להתאים את הסברה הזו מדברי הרמבם תראו בספר המצוות במצווה זאת תעשה קפז תראו במקור כט כותב שם הרמבם הרי במניין המצוות הרמבם מנה הרי כתוב לא תבשל גדיח לב שלוש פעמים ובגמרא בחולן קטו נאמר חד לאיסור אכילה אחד לאיסור הנאה ואחד לאיסור בישול אז שואל הרמבם אם אדם יקשב ויאמר כשהוא הרמבם מנה במניין המצוות אך ורק את האיסור של בישול והאיסור של אכילה. למה לא מענית גם את האיסור של הנאה? אומר הרמב"ם מני ידע המקשה שאיסור הנאה אין ראוי שימנה מצווה בפני עצמו מפני שהוא הוא וייסור אכילה עניין אחד שאכילה מין ממיני הנאה ואמרו אמרו יתברך בדבר שהוא לא יאכל א כן הוא דבר שהוא לא דבר שהוא לא יאכל אומנם הוא דמיון והכוונה היא כלומר כל מקום שכתוב בתורה לא יאכל הכוונה לא יהנה הכוונה הוא שהוא לא יענה בו לא בחילתו ולא בזולתו. כלומר, מחדש כאן הרמב"ם בלא תעשה קופיז שכל ייסורי אכילה ביסודם, ביסודם. העיקר הקפדה של התורה זה ההנאה של האכילה. ההנאה של האכילה. כן? זה הקפדה של התורה. בעצם כשהתורה אומרת איסור נבלה, לא יודע, איסור שקצים ורמסים, עיקר הקפידה של התורה זה ההנאה. שאתה נהנה מהאכילה של השקצים והרמסים ולא העובדה שאתה שבע מהם. כלומר אם אם ניקח את ה לצורך העניין את ה מה שזה לא יהיה כן כן מה שזה לא יהיה שקצים ורמסים כן אבל אדם אוכל כזית מה הקפידה של התורה שהוא הסביע את עצמו משקצים ורמסים או שהוא נהנה מהטעם של השקצים וסים מה הקפידה של התורה אומר הרמבם הקפידה של התורה זה הטעם זה לא החומר אלא הטער את החידוש הזה גם דיאקובץ שיעורים בפסחים באות קעה מדברי הרשבא בחולין צדיק עמוד ב תראו במקור ל תראו בשורה האחרונה ב כל כל היתר שמקבל טעם מן האיסור וטעם האיסור ניכר בו טעימתו זוהיא הכרתו כדכתיב וכך אוכל יטעם לו אין חשיבות האוכל האוכל אלא בטעמו בדייק קובץ שיעורים עיקר העניין של הקפידה של התורה זה הטעם ממילא זה החידוש של טעם כעיקר כשהתורה אומרת אל תאכלו כל נבלה אל תאכלו טעם של נבלה זה הקפדה של התורה אז גם אם יש לפני חפצה של התר שבלוע בו טעם של איסור על זה בדיוק דיברה התורה יוצא יוצא לפי זה זה הפשט בראש שאיסור ש בדעת רבנו תם שאיסור שנבלא בהתר אז הוא נהפך להיות כאילו כולו איסור נכון זה מה שהראש אמר בדעת רבנו תם כן אה במקור לב מה שקרה מקור ל מה שקראנו כן לא ל כח סליחה טעם כי עיקר בן בשלום מנו דאורייתא דכיוון שנתן היסוטם בעץ תר נהפך כולו להיות איסור ואוקים עליו בכזית כאילו הבה כולו איסור זה החידוש שהתחדש בטעם כעיקר דאורייתא בסדר יש כאן עוד המון אחרכים האמת מי שמחדש את זה מי שכותב את ה את הנקודה הזאת זה גם רב חיים בפרק טנחות מחלות הצורות הלכה ט ופרק י מנחות מעשה קורבנות הלכה יב שטעם כעיקר זה חידוש של התורה שהתר נהפח לאיס ההתר אדם שאוכל התר בלוע מוטעם בטעם איסו נחשב כאילו אכל איס וממש והסברנו את הדברים לפי הכובץ שיעורים לפי הרשבא בחול עכשיו הרמבם הרמבם כותב עכשיו לפני כן אז ראינו שיטת רש"י שיטת שיטת רבנו תם דרך אגב רבנו תם מופיע גם בתוסות בחולין צח עמוד ב בתוספות בעבודה זרה בדף סז ותורת הבית תראו בתורת הבית אה זה נבלא פה בטעות במקור כז יש פה תורת הבית זה זה לא מודגש פה אבל זה מקור בפני עצמו תורת הבית הארוך בבית ד' שער א מביא את ה את המחלוקת בין הראשונים כותב רבנו תם אומר דתם כעיקר דאורייתא במין בשו מינו כדי גמרין עליו בפרק אלו עוברים במשרט מגלו אלוכים ולו חידושו כמו שכתב רש"י כן זה לא שזה דבר מיוחד ולא לומדים ממנו קודם כל עניין פסק הלכה אנו על מי נסמוך בוא נסמוך על רבנו תם ורבנו יצחק ובעל הלכות והרייבד שרבים הם ואמרו להחמיר בשת תורה כלומר אומר הרשבא יש רבים רבים מהגאונים שפוסקים שטעם כעיקר דאורייתא בסדר אז יש שתי שיטות עכשיו שיטה נוספת אתם איתי רבותיי תכף אנחנו מסמים אז תראו את המקור לב שיטת רבנו חיים רבנו חיים כהן מובא בראש פרק ז' סימן לא רבנו חיים זל פירש דאר ישפיר במין בשינו מינו וטעמו ממשו כשיש בו כזית בכדי אכילת פרס ואז היה כמו ממשו של איסור כיוון שיש כל כך מן איסור שבתוך אכילת פרס אוכל כזית נעשה כולו איסור והאוכל ממנו כזית לוקה כדחזין על גבי סת אורז בכזית אם נוצא דחוף להקל וטעמו ולא ממשו הינו דרך הדעלק כזית בכדי אכילת פרס אף על פי שנתן היסו טעם בהתר אין לוקים עליו כלומר רבנו חיים הכהן מחלק מה שכתוב טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקים עליו הכוונה שאין כזית בכדי אכילת פרס מה שכתוב שטעמו וממשו לוקים עליו זה שיש כזית בכדי אכילת פרס. מחדש רבנו חיים כהן שאם יש כזית בכדי אכילת פרש מהאיסור בתערובת אז אפילו אם יאכל כזית ממנו לוקה. אם יש כזית בכדי אכילת פרס לא צריך לאכול את כל הכזית. מספיק שהוא אכל כזית מתוך התערובת לוקה. באמת זה חידוש. המסביר הראש מסתבר לומר שלא החמירה התורה בנתינת טעם של איסור בהיתר להופכו לאיסור כשהיתר כל כך יותר על האיסור שאם היה איסור בעין וניכר בתוך היתר ולא נתן הטעם לא היה לוקע עליו כלומר אומר הראש בהסבר רבנו חיים כהן מתי התורה אומרת טעם כעיקר דאורייתא אך ורק אם יש שיעור חשוב של האיסור מהו השיעור החישוב של האיסור אם כשהוא יאכל פרס הוא יאכל כל כזית מהאיסור ויכה אז עכשיו יש שיעור חשוב אה כשיש שיעור חשוב אז טעם כעיקר ואז אם גם אם הוא יאכל כזית בלבד מכלל התערובת לוקה כאילו אכל את הכזית של האיסור בפני עצמו זה החידוש של רבנו חיים כהן זה שיטה חדשה באמת רבנו חיים כהן פוסק שטעם כעיקר דאורייתא אבל יש לו תנאי מתי אני אומר טעם כעיקר דאורייתא רק אם יש שיעור חשוב של האיסור בתוך התערובת מהו השיעור החשוב בתוך התערובת כז בכדי אכילת פרס אם יש כזית בכדי אכילת פרס אז גם אם הוא יאכל כזית הוא לא צריך לאכול את כל הפרס גם אם הוא יאכל כזית לוקה שיטת הרמבם במקור לגוד מחלות צור בפרק טו הלכה ב וג הרמבם אומר כיצד וממשו כגון שהיה מן החלב כזית בכל שלוש ביצים אם החן הגיסים האלו כשלוש ביצים הוא מר כזי מן החלב לוקה כלומר שיטת הרמבם שבכדי ללקות לא צריך לאכול את כל הפרס צריך שיהיה כזית בכדי אכילת פרס ולאכול את כל הפרס רק אז אני אומר שהוא לוקה דיקו מדבריו הכסף משנה בבית יוסף במנחת כהן ימנטין בחלק א' א פרק ד' כן חלק א' פרק ד' כן ש אה הוא סובר שטעם כעיקר לא דאורייתא הנה הנה כתבו תראו במקור לד אומר כתבו התוסות שם שרשי סובש אתמ לא מצרים להם דרבנן ורבנו תסובדים מדורת מיצא ורך ברות כל אחד מדום דעת רבנו כרשי כלומר מי שסובר שטעם כעיקר לו דאורייתא אז הוא חייב כדי שיהיה דין מלכות חייב לאכול את כל הפרס את כל הפרס צריך לאכול ואז ממילא הוא כבר אכל את את הכזית שנמצא בפנים אז הוא לוקה בסדר כך גם הרם הרמב"ם כשהוא מדבר על א על אכילת חמץ אז גם כן הוא כותב רק אם הוא אכל כזית חמץ בתוך הרבות דכי חלת שלוש ביצים שלוקה מן התורה אוקיי אז בואו נסכם כי הזמן שלנו קצר אז נסכם ככה ראינו למעשה ראינו למעשה אה אפשר אפשר לרכז אותן לשלוש שיטות שלוש שיטות בראשונים שיטה אחת שיטת רש"י והרמבן והכסף מי שבדעת הרמב"ם היא שטעם כעיקר לו דאורייתא. במידת תורה לא לוקים אלא אם כן אתה אוכל את גוף האיסור אבל טעם שלו שנכנס לתוך ההתר זה לא הדאורייתא זה חידוש התחדש במשרט בנזיר בקודשים זה לא דין שנאמר בחולין בכדי שיהיה דין מלכות בחולין צריך שיאכל כזית בכדי אכילת פרס וצריך שיאכל את כל הפרס כדי שבוודאות הוא יאכל את הכזית של האיסור רק אז הוא לוקה זה שיטה אחת. שיטה שנייה, שיטת רבנו תם. והרשבא כותב ככה הוא פוסף, גם כותב שיש עוד הרבה ראשונים שככה כתבו שטעם כעיקר דאורייתא. וברגע שיש לי טעם של איסור במאכל של ההתר, אז אפילו אם אני אוכל רק כזית. כן, מהמכלול אני לוקה. כאילו אכלתי את גובה האיסור. למה? כי העתר נהפך לאיסור. עתר שבלוע מטעם של איסור נהפך להיות איסור. כי זה עיקר הקפדה של התורה. זה שיטה שנייה. שיטה השלישית, רבנו חיים כהן, רבנו חיים כהן אומר ככה. צריך שיהיה שיעור של איסור בתערובת כזית בכדי אכילת פרס. כשיש את השיעור הזה אז גם אם הוא יאכל כזית מהתערובת הוא ילכה. כלומר הוא מסכים רבנו חיים כהן שטעם כעיקר דאורייתא אבל זה בתנאי שיש בתערובת שיעור של כזית בכדי אכילת פרס ואז גם אם יאכל את ה רק כזית מתוך כלל התערובת גם לוקה. בסדר? עכשיו אני רוצה לחזור לבסדר. אני רוצה לחזור א למה שפתחנו אני אגדיר לכם דבר מעניין המשנה ברורה אם תסתכלו במשנה ברורה סימן רח צע קטן מביא מחלוקת בדברי השולחן ערוך שכתב שאם יש כזית בכדי אכילת פרס מברך בכת המזון נכון בשולחן ערוך ב ברש חצי עי ט בסדר ש סעיף ט אה מקור יא השולחן ערוך כתב שמברך המוציא בברכת המזון מט דווקא שיש באותו קמח בחמש מני כדי שכל מנו כז בכדי אחי פרס כמה צריך לאכול כמה צריך לאכול כדי אם יש כזית בכדי אכילת פרס כמה צריך לאכול כדי להתחייה בברכת המזון האם צריך לאכול את כל הפרס אה אז אם תסתכלו במשנה ברורה סימן רחוק קטן מביאים את כלומר מביא בזה שיטת ההגרה ודרך החיים שזה גמליסה שהם כתבו שצריך לאכול את כל הפרס כדי להתחייב בברכת ברכת המזון אתה צריך לאכול כזית מהדגן כן אז אם אתה אוכל ליקך שיש שמה כזית בכדי אכילת פרס אתה צריך לאכול שלוש ביצים כדי להתחייב א קטן לפי הגרב והדרך אבל שאר הציון שם מביא מאמר מרדכי שאומר לא אם יש כזית בכדי אכילת פרס אז גם אם אוכל כזית מברך א מברך המוציא מחיריה מה המחלוקת ביניהם אז בוא עכשיו נחזור מה שנראה ליני דעתי להסביר אני אומר מתוך זה עולה מתוך דברי כמו שאמרנו דברי החיי אדם והגישה שבהסבר שיטת עכשיו אני חוזר להסבר שיטת הרתבה בסדר נחזור שאלנו מה המחלוקת בין הרתווה והרעה ושיעתם שהצריחו שיהיה כזית בכדי אכילת פרס לברכה ראשונה כדי לברך בורא מלי מזונות לעומת יתר הראשונים שלא יצריחו את הכלל הזה מה המחלוקת ביניהם אז אני יודעתי הסברו כך כולם מסכימים שבכדי שיהיה ברכת ברכת בורא מן זות על התבשיל כמו שאמרנו צריך שיהיה שם של מאכל מזונות על כל התבשיל כמו שפתחנו הפרי חדש במים חיים בסימן א' היסוד של עיקר ותפל הוא שהכל התבשיל הופך להיות ברכתו בורא מיני מזונות כל המרכיבים הופכים להיות בורא יש שם של מאכל דגן על התבשיל זה היסוד ב איך אני איך אני יכול ליצור את הדבר הזה בא השולחן ערוך הוא אומר השולחן ערוך פוסק להלכה ביורדה בסימן צדי חייב ב שטעם כעיקר דאורייתא כן במקור לחקור לח פוסק מרן שאם התערבב מין בשאינו מינו ונשפח עכשיו אני לא יודע אם היה שיעור של פי שישי האם היה שיעור 60 כדי לבטל את האיסור או אז אפילו אפילו אם אני אדע שהיה רוב ביתר כנגד האיסור זה לא מספיק כי צריך שיהיה פי 60 צריך לבטל את הטעם בצקה דאורטה לחומרה אז לכן אסור אם משפח אז מה שנשאר אסור ככה הנוקט ה ככה ביאור ביארו בדבריו אה השך שם ס קטן ו כלומר השולחן ערוך פוסד שטעם כעיקר דאורייתא כיוון שהשולחן שחרו פוסק שטעם כעיקר דאורייתא מה אני רוצה לתון אני רוצה לתון אם אנחנו עושים שטעם כ השולחן ערוך פוסק שטעם כעיקר דאורייתא מילה פסק השולחן ערוך שלא צריך שיהיה כזית בכדי אכילת פרס בכדי לברך על הבורא מיני מזונות למה מספיק שיש טעם דגן אם יש טעם דגן בתערובת כן קיימלן אומר לדעת השולחן ערוך קיימלן טעם כעיקר דאורייתא אז כיוון שטעם כעיקר דאורייתא אז וביאר רבנו טעם שהתר נהפך לאיסור אז גם פה כל התבשיל מקבל שם של חמשת בני דגן כן איפה אנחנו רואים את זה דרך אגב תראו בתשב ב בתב במקור כב בחלק ב סימן רציא א כותב העושה עיסה מן האורז מנחיתים אם יש בה טעם דגן אף על פי שרוב העשומן האורז נתחייבה כל העיסה וחלה מן התורה וחייב להפריש על הכל יש אומרים אף על פי שאין מינת דגן כזית בכדי אכילת פרס ויש אומרים שצריך שיהיה בכד כזה זה בספר הבתים שהזכרנו כלומר רואים שכאשר שמי ש מי שסובר שטעם כעיקר דאורייתא שיש בכוח הטעם להפוך את ההתר כמו שוב ההשוואה הזאת זה עשו נשמת הדם החיי אדם ו והדרישה הם עשו את ההשוואה הזו בין ייסורין לבין ברכות הנהנים הם עשו את ההשוואה הזו ההשוואה הזו יש בה סברה והיגיון לפי מה שאמרנו שתורה לא הקפדה של התורה זה על הטעמים אז כשם שבאיסור אני אומר שהתר הופך להיות כמו שם כמו איסור בטעם בלבד התחדש בחלה בדגן אותו דבר שכאשר יש טעם טעם של דגן בתערובת בתבשיל כל התבשיל נחשב מאכל של דגן וברכתו בורא מני מזונות לא צריך שיהיה כזית בכדי אכילת פרס אבל הריתו שאמר שצריך כזית בכדי אכילת פרס והראה אז בוא אגלה לכם הרידה והראה פוסקים להלכה שטעם כעיקר לו דאורייתא איפה זה איפה זה כתוב אז תראו מקור לו כן כותב לאדיה אני לא אקרא את הכל כי באמת הזמן נגמר. כותב הרטבה כל שיעורי נותני טעמים יסורם משהו נאמו שנאמרו בשום מקום אינם אלא מדרבנן והי וכל שטעמו ומה שו עשו אלוקים עליו זה אך ורק אם יש כזית בכדי אכילת פרס כ וככה גם נוקט הרעב בבדק הבית במקור לזקח טעמו שעשו אלוקים על במיד ושלום לא שכל כד כן טעמו ולא ממש אסור ואלוקים ודינו בכל כיסורים דרבנן אומר הרעה כלומר שיטת הרטווה והרעה שבכל התורה כולה טעם כעיקר לו דאורייתא וכיוון שטעם כעיקר לו דאורייתא אז בכל דבר כדי שיהיה שם של הדבר לקבל את דין התערובת כדין אז צריך שיהיה כזד בכדי אכילת פרס זה נאמר גם בחלה זה יאמר גם בחלה זה יאמר בכל דבר אז גם כן לגבי ריקות הנהנים אומרים הרעב והריטווה לה כדי שלבשיל יהיה שם של מאכל דגן צריך שיהיה בו כזית בכדי אכילת פרס. אם אין בו כזית בכדי אכילת פרס, הוא נחשב רק טעם. וטעם לו דאורייתא. טעם כעיקר לאב דאורייתא. רק ברגע שהוא מקבל חשיבות שכזת בכתח פראס, הופך להיות חשוב דיוק כדי להכיל שם של מאכל דגן על כל התערובת. אוקיי? אז השולחן ערוך אומר ככה, לגבי ברכה ראשונה, אומר השולחן ערוך, ברכה ראשונה בכל מקרה צריך לברך אז נלך אחר הכלל שטעם כעיקר דאורייתא וגם אם אין בו, גם אם אין בו כזית בכדי אחל הפרס, ברכתו המוציא או שהכל או בורא מניזונות צך לגבי ברכה אחרונה לגבי ברכה אחרונה הנה החינמי באמת באופן עקרוני היה צריך להיות שאם אני אוכשט עם כעיקר דאורייתא אז גם אם אין כזית בכדי אכילה ת פרס אני יכול לאכול כזית מהתערובת וזה בסדר אני יכול לברך זה מוציא לכם ברכת המזון כי טעם כעיקר דאורייתא אומר החיי אדם לא השולחן ערוך חשש בברכה אחרונה הוא חשש למה אתה אמר טעם כעיקר לאב דאורייתא אה אז אם טעם כיקר לא דאורייתא צריך שיאכל כזה בכדי אכילת פרס אז אני מוסיף שאולי לא כמו חיי אדם, אולי באמת השולחן ערוך אוז שטעם כעיקר דאורייתא גם למסקנה. אז מה הוא חשש בסעיפה? הוא לא חשש לדעת הסוברים שתעם כעיקר לאב דאורייתא. הוא חשש לדעת דעת רבנו חיים כהן. דעת רבנו חיים כהן שמתי אומרים טעם כעיקר דאורייתא? רק אם יש כזת בכדי אכילת פרס. אומר המאמר מרדכי אה אם הוא חשש לדעת רבנו חיים כהן אז לא צריך שיאכל את הפרס כולו מה מספיק שיאכל כזית וזה המחלוקת בין ה בין הגר הדרך חיים לבין ולבין המאמר מרדכי הגרא והדרך חיים הבינו שהשולחן ערוך חשש לחומרה למן דמר טעם כיקר לו דאורייתא שיטת הרע והרידו אז אם טעם כיקר לו דאורייתא אז בכדי לברך בקת המזון צריך לאכול את כל הפרס שאז בוודאי הוא אכל את הכזית דגן אבל המאמר מרדכי יסבור שלא השולחן ערוך אוחז להלחה שטעם כעיקר דאורייתא רק הוא חשש לדעת רבנו חיים כהן רבנו חיים כהן אומר שמתי מתחיל להיות הדין של טעם כעיקר דאורייתא רק אם יש שיעור של כזית בכדי אכילת פרס לכשיש כזית בכדי אכילת פרס אז אפילו על אכילה של כזית מהתערובת לוקים אז אותו דבר גם פה אם יש כזית בכדי אכילת פרס לא צריך לאכול את כל הפרס מספיק שאכל כזית בכדי לברךר ברכת המזון. כך נראה לניות דעתי. תודה רבה.