שיעור כללי | בדין לכם בד' המינים שנקנו בקנין דרבנן | רה"י הרב גבריאל סרף

[מוזיקה] בורות לא טובות לעם ישראל האסון שפקד פקד אותנו בשבת ובאופן מיוחד שלושה נפלים שלושה נפלים בשבת היו קשורים לישיבה קודם כל אח של שניים מהבוגרים שלנו אשי וחננאל כיר לוי שנספה באסון הזה וגם אח של אברכית וגיס של רבי יעקב וולף א סימבליסטה חייל וגם כן יש לנו עוד בן של בוגר בן של אברך יאיר [מוזיקה] רוטמן שגם כן נפטר מפצעיו בשבת א אז זה גם כן א שבוע קשה גם לישיבת קרן ביבנה אז בוודאי שאנחנו אומרים את זה כל הזמן בוודאי שזה מחייב אותנו יותר לעשות את המוטל עלינו א כשאנחנו נמצאים בישיבה ולתת את א כל הכוח שיש לנו להוסיף בלימוד ולהתכוון לתועלת כלל ישראל אז יהיה רצון שהלימוד שלנו ויהיו גם כן עילוי נשמותיהם הזכות והטהור של הקדושים האלה כל כלל קדושי חיילי צהל א השם מקום דמה אה הנושא שלנו היום עוסק בגדול במושג קניין דרבנן האם מהנה דאורייתא הנושא הזה נדון גם בעל אוכל למיסה בעיקר בשני בשני עניינים אחד מהם זה כמובן קניית ארבעת המינים שכבר מפורסם מה שכותב המחנה אפרים בהלכות קניין משיכה בסימן ב שמה שנוהגים העולם שהם קונים אתרוג בהקפה כלומר מושכים את האתרוג אבל לא לא מקפידים לפרוע את ד דמי המאות עד לאחר החג לה יעוט אבדין זה לא טוב משום שכידוע קיי מלן שדבר תורה מאוד קונות ככה מבואר בגמרא ברש פרק הזהב ומשי ח בלבד ללא נתינת מאות כונה אך ורק מדרבנן ואז מתריע כומ אומר המחנ אפרים נמצא שארבעת המינים למי שקונה בהקפה קנויים לנו אך ורק מדרבנן וייתכן שזה לא מספיק לקיים דין כחתם לכם שיהיה לכם מן התורה ולכן הוא מקפיד על כך שיש לפרוע את דמי ארבעת המינים לפני אה לפני החג זה תחום אחד קניית ארבעת המינים התחום השני שגם אנחנו פוגשים אותו הרבה זה הנושא זה עניין של קידושין כשאדם בא לקדש אישה אז גם כן א כל מסדר חופה שואל את החתן האם קנית את הטבעת מכספך כן למור ש שהיה פה קניין כסף גמור מדאורייתא ולא שהטבעת נקנתה באופנים אחרים של ייתכן שהם לא קנייני דאורייתא ויתכן שהם לא מספיקים בכדי שנאמר שהיה פה קניין על ידי טבעת שהיא בבעלותו הגמורה מן התורה אז זה בדרך כלל שני התחומים שפוגשים אותנו בדיון הזה האם קניין דרבנן קניינים של חכמים האם זה מועיל להחשב כשלי מן התורה או לא אז זה הנושא שנדון גם בסוגיה שלנו גם בדף ל עמוד ב וגם א בסוגיה בדף ל עמוד א' סוכה גזולה וסבתא ותקנת מריש כפי שנראה אז בגמרא שלנו הגמרא שואלת קניו בשינוי מייסה כלומר מדוע לא נאמר שה הונקר הסוחרים בעצמם יוכלו לקנות את ארבעת המינים בכך שהם מוקדים אותם על ידי אגידת ארבעת המינים יש כאן שינוי מיסה ושינוי מיסה קנה אז אומרת הגמרא שגם אם נגיד שלוב צריך גד זה שינוי שחוזר לבריאתו ושינוי שחוזר לבריאתו לאשמה שינוי כיוון שניתן בקלות להתיר את האגודה ויחזור יחזור הדבר לקדמותו אז זה לא נקרא שינוי החוזר לא נקרא שינוי מנה תוספות מעלים שאלה שה לכאורה הנקודה הזו מה מה שמתאר מהגמרא אצלנו ששינוי שחוזר לבריאתו לאו ש משינוי זה לא מדויק כי אנחנו מוצאים בסוגייה בבב קמה בדף צג עמוד ב שאם אדם גוזל כלים משופעים כבר הוא שייף אותם וחיבר אותם זה לזה על ידי מסמרים או משהו כזה שניתן לפירוק אז מבואה בגמרא בדף צג המבת שיש שני דרגות בשינוי מיסה יש שינוי מיסה שהוא שינוי דאורייתא שזה שינוי שאינו חוזר לבריאתו ויש שינוי שהוא כנ מדרבנן כמו שהגמרא שמה אומרת תראו במקור ג' הגמרא אומרת תנ דידן כתנ שינוי דרבנן דהדר כלומר אדם שגזל עצים משפיים ועשאן כלים אז זה שינוי דהדר לבריאתו דב מש לפלה הוא יכול פשוט בקל לנתק את הנשרים זו מזו כמו שאומר רשי והם יחזרו להיות במקור ד' היא בא משלף ומנתק הנשרים זו מזו והרם נסרים כבתחילה ואפילו אחי כנ וכל שכן צים ושי פנדה ושינוי גמור ו מדאורייתא כנה כמו שמבואר בגמרא בדף סו כתוב ושיבת גזלה אשר גזל מה תעמוד ומר אשר גזל אם כן שגזל יחזיר ממנ דמה בעב שלומה כלומר מהתורה שינוי מעשה קונה אבל איזה שינוי מעשה קונה מהתורה רק שינוי כזה שלא חוזר לבריאתו שהוא בלתי הפיך אז אפשר להגיד פנים חדשות באו לכאן זה לא הגזלה שנגזלה זה לא כן שגזל ולכן השינוי מעסה מבקיע את מצוות חובת ההשבה וממילא יכול הגז לקנות את החפץ עכשיו כמובן הוא קונה את החפץ את דמי החפץ דמים ביו שלומה אבל את גוף החפץ את זה הוא קונה לעצמו מסתבר בגמרא בב קמה צג שיש יש גם מושג של שינוי דרבנן כלומר יש שינוי דאורייתא ויש שינוי דרבנן שינוי דרבנן זה שינוי מסה שחוזר לבריאתו וגם זה נקרא שינוי זה גם נקרא שינוי כלומר קונה לכל הפחות מדרבנן אז אם כן שואל התוספות אצלנו אם אז מדוע הגמרא אומרת שלא ניתן לקנות את ארבעת המינים על ידי אגידת שלושת המינים ביחד כי זה שינוי החוזר לבריאתו אז מה גם שינוי ה חוזר לבריאתו מבואר בגמרא שזה מועיל לקנות מדרבנן על כך מיישבים התוספות אף על גב דקני מדרבנן כדיתא ברשע גוזל קמה בקמה צג עמוד ב בגוזל צי מופין כגון סרים ועש כלים הי כני מדרבנן כיוון דמדאורייתא לא קני לא נפיק לא נפיק ככה כו כאן תוס בהתייחסות ראשונה סבורים בפשטות שיש כאן בעיה כיוון שכל הק של שינוי החוזר לבריאתו הוכן אך ורק מדרבנן ייתכן שזה לא מספיק לדין ולקחתם לכם שיהיה שלך מדאורייתא זה כנוי לך מדרבנן אבל מדאורייתא זה עדיין לא כנוי לך עדיין זה שייך לבעלים ואז תכף הוא מיד ממשיכים תוספות ושואלים מהסוגיה לקמן מהאי סבתא בדף ל עמוד א' כמו שמבואר כאן במקור ה בשס ש הגמרא אומרת שאדם שגזל עצים ושיכחה אז גם שמה תיקנו חזל א כמו תקנת מריש שלא לסתור את כל הסוכה לא לסתור את כל המבנה כדי שבכל זאת הגז תהיה לו מוטיבציה לחזור בתשובה אז תיקנו שאפילו שלא היה פה שינוי א גמור אבל יקנה מכוח תקנת השווים אז אז שואל התוספות הנה רואים מכאן שגם שזה קניין מכוח תקנת חכמים וזה מספיק זה מספיק לצאת ידי חובה מדאורייתא אז זה שאלה תוספות מי הו מעסו כל מה שמ גבי סוכה דנפיק אף על גב דלא קני אלא מטעם מריש תקנת מריש זה תקנה תקנה מדרבנן כמו שמופיע במקור מ תראו ועל המרי הגזול שב או תנו רבנן גזל מרי שזה קורה גדולה ונאו בבירה אז בית שמאי אומרים מקעקע כל הבירה כולה ומחזיר מריש לבלו ת הילל אומרים אין לו אלא דמי מריש בלבד למה בשול תקנת השבים אומר רשי שאם אתה מצריך ו לקע כע בירתו ולהחזיר מריש עצמו ימנה מלעשות תשובה אז אף על פי שהמריא עדיין שמו עליו ואיין כאן אין כאן שינוי השם אפילו אחי תקנו חכמים שיקנה את המרי שגזל לא יצטרך לקעקע את כל בירתו אז יקנה את המרי וישלם דמים לבעליו אז ברור שזה תקנה של חכמים זה קניין דרבנן אז איך זה מועיל לדין של סוכה להוריד ממנה את את השם של סוכה גזולה ש שהיא פסולה מן התורה והנה רואים שתקנת מריש מספיקה כדי להכשיר את הסוכה מתרץ התוספות אלא יש לתרץ התה משום תקנת ת שבים ואכה באגודת לולב בעלמה לא שייך תקנת השבים דנקיל להתיר גודו כן אז א מה תירוץ התוספות תוספות עושים אבחנה ככה בפשטות הבינו המחנ אפרים שמה שהזכרנו בהלכות קניין משיכה בסימן ב' וגם השר המלך בפרק ב' מלכות גזלה בסוף הלכה י שלמעשה תוספות כאן בהתחלה היו סבורים שקנייה דרבנן לא מועיל דאורייתא מסקנת התוספות היא לא ככ מסקנת התוספות מכוח הקושיה מתקנת מריש שרואים שקנייה דרבנן מהנה ל דאורייתא ואם כן מה תירוץ התוספות תירוץ התוספות הוא שיש לעשות הבחנה בין שינוי החוזר לבריאתו שקנה שקנה מכוח תקנת השווים כן שזה באמת תקנה שתקנו חכמים כדי להקל על הגזלן לחזור בתשובה שלא יצטרך לסתור ולטרוח ולהחזיר את הגזלה כמות שהיא שמה היייתה תקנת השווים אבל באגודה שנקלה ת ריגודו שמה לא היייתה תקנת השווים וממילא שינוי שחוזר לבריאתו בצורה כזו שבנק ניתן להתיר הגודו שמה לא תקנו חכמים בכלל תקנת השווים ולכן ה על ידי שינוי של הגידה לא קונה הגזלן בכלל את הגזלה בכלל הוא לא קונה לא מדאורייתא ולא מדרבנן ולכן הגמרא דוכה הגמרא אומרת זה שינוי החוזר לבריאתו לו שמ שינוי ככה מתבאר מדברי תוס רבנו פרץ תראו במקור ז שינוי החוזר לבריאתו לא השינוי אז שואל תוספות רבנו פרץ אף אגב דכן מדרבנן כד אמר בפרש הגוזל קמה בקמה צד ג עמוד ב בגזל עצים משופעים כגון נשרים ועש כלים ויש לו דהתם בגזל עצים משופעים ועשה נסרים עשה כלים כן הוא חיבר אותם במסמרים חיבר אותם לא יודע ברגים אז שמה באמת תיקנו כן משום תקנת השווים אז שמה תקנו שיקנה מדרבנן להקל על הגזלן אבל אחה בלולב לא שייך תקנת השבים לפי שנקה להתיר גודו אז שמה לא תיקנו חכמים בכלל שיקנה אפילו מדרבנן שמה בכלל לא קנוי לו וזה שדת הגמרא רע ככה הבינו האחרונים גם את דברי התוספות גם כמו שאמרתי המחנ אפריים אשר המלך שמסכנת התוספות שכניי דרבנן מהנה ל דאורייתא מה שקי לאדם מדרבנן נחשב זה מועיל לחשב שלא כאילו זה קנוי לו מן התורה ומתברר שגם שיטת התוספות ראש אצלנו זהה לשיטת התוספות תוספות ראש כמעט זהים מילה במילה עם דברי התוספות אצלנו ממש את אותו מהמהלך בדיוק לא נחזור על הכל אבל תוס זה המסקנה שלה יש למר דשני עתם משום תקנת השבים עשו כיו שלו ואכ באגודת לולב בעלמה לא שיך תקנת השבים ד בקל יכול להתיר גודו נמצא שאותו דיוק שדייק המחנ אפרים ושר המלך מדברי התוססות אצלנו שמסכנת היא שקנייה דרבנן מהנה דאורייתא נאמר אותה גם כן על שיטת התוספות ראש אצלנו ת הראש בתוספות למסקנה שנין דרבנן מהנה דאורייתא ככה עולה מדברי התוספות ראש אצלנו לפי דיוק האחרונים וכאן עולה קושייה שלכאורה דברי התוספות ראש מדבר על הראש הם סותרים זה את זה משני מקומות מקום ראשון וסות ראש בקדושים בדף כו עמוד א' שמה עוסקת הגמרא גם המשנה והגמרא בקניין שנקרא קניין אגב אומרת המשנה נכסים שיש להם אחריות נקנים בכסף בשטר בחזקה שאין להם אחריות אינם נקנים אלא במשיכה הנכסים שאין להם אחריות נקנים עם נכסים שיש להם אחריות בכסף ובשטר חזקה כלומר שיש מושג של יש אפשרות יש אופציה לקנות מטלטלים אגב הקרקעות באמצעות ה קניין שעוסקים שעוסקים שעושים בקרקע למרות שלא נוגעים במטלטלין לא עושים בהם שום קניין לא משיכה ולא שום קניין אחר על ידי הקניין שעושים בקרקע שהגבה נמצאים טוב יש דיוון האם בענין צבורים אם לא מצ לא כ כנס לשאלה אבל אם נוסח העסקה הוא כך שכני מטלטלין אגב קרקע אז בקניין שאדם עושה בקרקע הוא זוכה במטלטלין גם כן זה אומרת הגמרא ש קור לדין הזה הו מפסוק כן מנני מימר חזקי אדם הרכה וייתן להם הביאה מתנות אם אם הרי מצורות ביהודה כלומר על ידי החזקה שעשו בערי מצורות קנו גם את המתנות גביהן עכשיו יש דיון בראשונים מה תוקפו של קניין אגב האם הדרשה הזו היא דרשה גמורה או שזה השמחת בעלמה וקניין אגב זה אך ורק מדרבנן שיטת התוספות בב קמה יב שקנייה אגב הוא רק קניין דרבנן לעומת זאת יש תוספות בקדושים בדף ה שמה שמ משם שכניי אגב זה דאורייתא ככה מתבאר גם בתוספות בבב קמה קוד עמוד ב אלא ניכנס בזה שזה לא הסוגיה שננו כעת אבל תוספות בב קמה יב סוברים שקנייה אגב הוא קניין דרבנן וקראי אסמכתא בעלמה הוא ומסתבר שגם זו שיטת הראש בתוספות בקידושין בדף כו עמוד א במקור ט כותב התוספות נראה דניין אגב אינו אלא מדרבנן וקרא אז שמחת בעל מהוא כן ו רגע להכנס לכל ה ההוכחה שכה ש באופן עקרוני ש שהדין של אגב מובה יחד עם מ לדרבנן ממש כרגע לא ניכנס כרגע להוכחה אבל אני רוצה להגיע בעיקר לסיפא של דברי התוספות ראש אומר התוספות ראש מהי נפק מינה בהגדרה שקנייה אגב הוא קניין דרבנן ולא דאורייתא מה היא נפק מינה אומר תוספות הראש ונראה לי דנפק מינה דאם קידשה אישה במטלת הגב מקרקא והחזיקה במקר קא לאוהבו אלא קידושי דרבנן כלומר אם החתן אומר לכלה שהוא רוצה לקדש אותה בטבעת אבל הטבעת לא נמצאת כרגע היא לא לא ניתן לה לא יודע היא נמצאת כרגע בבית או באיזשהו קרקע והכלה לא נוטלת את הטבעת עצמה או את המטלטלים בעצמם אלא היא עושה קניין בקרקע והוא אומר לה תקני את המטלטלין שאת מתקדשת בהם אגב הקרקע אז היא קנה היא קונה את המטלטלים אבל היא קונה אותם אך ורק מדרבנן אז יוצא שכל הקידושין יהיו רק קידושין דרבנן לא יהי קודשי תורה כלומר מן התורה האישה הזו איננה מקודשת ו ו בקידושי אחר לחומרה אז היא מקודשת אך ורק מדרבנן לכאורה הפלא ופלא אבל הרי הראש הראש בפשטות כפי שהבינו האחרונים אצלנו סבור דיה שעל ידי תקנת מריש עשאו כאילו שלא והבינו הבינו האחרונים בצדק בפשטות מדברי הראש ההוא סובר ש על ידי תקנת מריש או או השינוי שחוזר לבריאתו בפשטות ש על ידי תקנת השווים אנחנו אומרים שיש כאן קניין גמור מן התורה כלומר הקניין תקנת חכמים מועילה לקנות ולהסיר את הדין של סוכה גזולה להסיר את הדין של של של של ארבעת ה מינים כן אם ארבעת המינים כן לוי צויר שהיה בהם דין שינוי החוזר לבריאתו אז באמת היה מועיל אפילו להחשיב את הדבר כאילו שלום מן התורה ואילו כאן לגבי קידושי אישה בקניין הגב הגב קרקע שזה קניין דרבנן פתאום אומר הראש לא אם אדם מקדש אישה בקניין אגב דרבנן תהיה מקדשת רק מדרבנן למה הרי קניין דרבנן מאן ל דאורייתא הראש נמצא שהראש סותר את עצמו ולא זו אב זו הראש במקום אחר בבב קמה בפרק ז סימן ב' בסוגיה של יאוש כן יש לנו מחלוקת ידועה בגמרא או שאלה בגמרא בקמה סו האם יאוש גדי קנה יאוש גדי לא קנה כלומר האם יש יש אצל גזן קניין גזלה שנקרא יאוש דהיינו כמו ביאוש דעבודה שמצאנו שברגע שהבעלים מתייאשים עבדה אומרים וילה לחסרון כיס כן אז התורה אומרת שכל אחד יכול לזכות יכול לזכות בעבדה זה כן אשר טוב נו בצאתה וכל אחד יכול לזכות בעבודה אז אז אז דנה הגמרא בבב קמה סו האם יאוש כדי כן הגם בגזילה כלומר אדם שגזל חפץ והבעלים התייאשו האם על ידי היאוש של הבעלים הוא יכול לקנות את החפץ בלבד רק רק על ידי יאוש כמו ביאוש דוד אז הדיון בגמרא האם יש לחלק שבגזרת לידם אשם כן ביוש דוד מה אבל מה מה מסקנת עניין הזה האם יאוש קדי קנה או לא אומר הראש ביאוש גזלה פליג רבא ורב יוסף רבא סביר לה דקונ רבא סובר שיוש גדי קני אלא ד מסב קלה האם זה דאורייתא או דרבנן כלומר האם זה דאורייתא כלומר האם יש השוואה גמורה בין יאוש דגלה לבין יאוש דעבודה ואז יאוש קנה מדאורייתא או שיוש קונה אך ורק מדרבנן גם כן מדין תקנת השבים משהו כזה אז תקנה של חכמים שיקנה אז רב יוסף בר ורב יוסף לעומתו בר ד דרבנן לא קנה רב וס בכלל ומר שלא קונה יאוש כדי אומר הראש קמן כרב קמנ כרב וכ יאוש לחומרה כלומר כמן שיוש קונה לחומרה למ ק מינה אם קדש אישה בגז אחר יאוש צריכה גת דרב סבר דכל הפחות כנ מדרבנן אבל מדאורייתא קלן דוש לא קנ כולה כרב נחמן כרב שש רבי יוחן כלומר כנן שיוש כדי לא כן מדאורייתא ללא ספק אבל מדרבנן יש לנו מחלוקת יש לנו ספק האם כנה או לא לדעת רבא תקנו חכמים למרות ש מדאורייתא אין להשוות יאוש גזלה ליוש דבדה כי יוש דגלה באיסור התד אבל אף על פי כן תקנו חכמים משום גם כן צריך להגיד משום להקל על הגזלן תקנו שהוא יקנה את ה את ה את הגזלה שהוא בייאוש בעלים בלבד אבל לחומרה מה זה לחומרה שאם הוא קידש אישה בגזילה אז היא צריכה גת אז כתוב כאן שאין כאן קידוש גמורים יש ארך ורק קידושי דרבנן היא צריכה גט מדרבנן אבל מדאורייתא לא מקודשת אם הא היתה מקודשת אז זה לא חומר זה אז היא לאז אז היא מקודשת גמורה רואים בראש לידיה שזה לא קידושין גמורים זה רק חומרה זה חומרה וקידושין חלו אך ורק מדרבנן אז אם כן גם כאן קשה מה פתאום הרי אם חזל תיקנו שאושינג אז זה שלו אם קניין דרבנן מהנה לדאייג ו גמור מן התורה אם זה שלא גמור מן התורה אז היא צריכה להיות מקודשת גמורה מה פתאום זה רק לחומרה לצריכה ג היא צריכה להיות מקודשת גמורה מן התורה אז יש לנו כאן שתי סתירות אפשר להגיד שני מקורות שבהם הראש סותר את עצמו צנו בסוכה בדף ל משמע בפשטות דבריו שהוא מסכים לכך שקנייה דרבנן מהנה דאורייתא ואילו בתוספות לקידושים בדף כו לעניין קניין אגב פסקיו בב קמה בפרק ז סובר הראש שבפשטות שקנייה דרבנן לא מהנה דאורייתא לגבי גזלה קניין יאוש כדי בגזילה ככל שאנחנו מעיינים יותר אנחנו מוצאים שיש עוד סתירות בנידון הזה בבית יוסף נראה לכאורה שהוא סותר את עצמו גם כן בשני מקומות הבית יוסף באבן העזר בסימן כח במקור יב תראו מביא דברי רבנו ירחם מה הדין אדם שמקדש במעמד שלושתן מה זה מעמד שלושתן יש לנו את החתן שהוא המלווה יש לנו כן ראובן לצורך העניין הוא החתן יש לנו את שמעון שהוא הלוה ויש לנו את הכלה ויש לנו ש שני עדים אומר ראובן החתן לכלה א לאתר דוק אומר קודם כל לשמעון מילווה שיש לי בידך תנהו לכלה כן זה נקרא מעמד של הכלה הייא המקבלת החתן הוא הנותן המלווה הו המפקיד וה שמעון הוא הנפקד או הלו יווה אז הוא אומר ל אומר לה שמעון תן את הפיקדון או את המלווה שיש בידך צנ הו לכלה ואז הוא אומר לכלה הרי את מקודשת לי במלווה הזה שנתתי לך או בפיקדון הזה כן בפני אדים זה נקרא קידושין בממ שו שמה כר הא היא לא קיבלה לידיה שום דבר כרגע זה הכל הכל דיבור היא היא לא קיבלה שום דבר לידיה זה עדיין נמצא בידיו של שמעון הלווה או הנפקד אומר אומר רבנו ירוחם דלמן דאמר מקודשת שמעמד שלשם קודש היינו מדרבנן כיוון ד מעמד שלשן תקנת דרבנן בגמרא בגיטין יג מבואר שמעמד שלושתם זה תקנה שתקנו חכמים אין אז ממילא זה רק אז ממילא אומר רבינו יחם כיון שכל הקניין הזה שנקרא מעמד שלושתם זה אך ורק קניין דרבנן אז ממילא גם מקודשת אך ורק מדרבנן היא לא מקודשת מן התורה זוהי שיטתו של רבנו ירוחם ומשיג עליו הבית יוסף ואומר אינו מוכרח דיק לממר כוד תקנו רבנן נקנו למאות בכיוון שניקנו לה אבל כאילו נתן לה כסף ו מקודשת דאורייתא במיילים אחרות שחור על גבי לבן אומר הבית יוסף להשיג על רבנו יחם שזה לא נכון סוף סוף אחרי שחל תיקנו שמאות הם שלה שניקנו לה המאות אז זה נחשב כאילו נתן לה כסף גמור דאורייתא והיא מקודשת מן התורה משמע שסובר רבנו סובר רבית יוסף שנין דרבנן נה דאורייתא לעומת זאת במקום אחר לגבי לגבי א הסוגיה בסוכה מו עמוד ב תראו במקור יג הגמרא מביאה את הממרה של רבי זרא אמר רבי זרא לא ליקני אני שושנה נוקה ביום בקמה כלומר לפני שאדם יוצא ידי חובתו אדם קנה ארבעת המינים עוד לא נטל אותם עוד לא קיים בהם מול כחתם לכם לפני שהוא לפני שהוא קיים את המצווה מתריע רבי זרא לא קשנ לינוק שלא יקנה לתינוק אין כרגע יש דיון בראשונים האם קניין ממנת להחזיר או קנין לא משנה לא יקנה לתינוק את הלולב כדי שהתינוק יוכל לקיים בו לצאת בו ידי חובה למה מה התמה דינוקא מקנ קנה הקנויה לא מקנה ושתק דפיק בלולב שאינו שלו כלומר הקטן יכול לקנות הקטן יכול לקנות בדעת אחר מקנה על ידי שמישהו אחר מקנה לו על ידי דעתו של המקנה יכול גם הקטן שאין לו דעת לקנות בקניין גמור זה של אבל אך שיבוא הקטן להחזיר חזרה את ארבעת המינים לגדול שנתן לו את ארבעת המינים אז הוא לא יכול להקנות הוא לא יכול להקנות אז כיוון שהוא לא יכול להקנות אז לכן לכן נמצא שכאשר יבוא הגדול לברך על ארבעת המינים הוא לא מקיים דין לקחתם לכם ככה נפסק להלכה ברמבם בהלכות לולב פרק ח הלכה י אין אדם יוצא ביום טוב ראשון של חג לולבו של חברו ששאלנו ממנו עד שיתנו לו במתנה נתנו לו עלמנת לחזור זה יוצא ביד חבותו מחזירו שמתנה שחזרה ממשיך הרמבם כותב ואין נותנים אותו לקטן שהקטן קונה ואינו מקנה לאחרים מן התורה ונמצא שאם החזיר לו אינו חוזר וכולי ככה מביא להלכה הרמבם את דברי הגמרא בסוכה מו עמוד ב אבל כבר הראשונים יראו שמה זאת אומרת שקטן הקנוי ילו מקנה הרי חזל תיקנו תקנה שמופיע בגמרא בגיטין נט ובדף ס שם בגיטין שפעוטות מחן מכח וממכר ממכר חכמים תיקנו לפעוטות שהם יוכלו לסחור ולסת ולתת משום כדי חייהם פעוטות כאלה שאין להם אפוטרופוס או שאין להם הורים שיכולים לדאוג להם הם דואגים לעצמם אז איך איך הם יוכלו לשת ולתת לקנות אוכל אז תקנו להם שיהיה מחן מכח וממ כרן ממכר אז מה פתאום הקנוי לו מקנה אם כן קטן גם יכול להקנות למה הגמרא עושה הבחנה חותכת שלא להקנות לקטן צריך לעשות הבחנה יש קטנים שכן אפשר אז אומר הרן חידוש כל מה שהגמרא אומרת ליקני אניש אושנ נוקה ביום התו כמה מדובר על קטן כזה שלא הגיע לעונת הפעות שזה כבן שש כבן שבע קטן מזה בן ארבע בן חמש זה שמה לא י למה כי באמת קטן מהסוג הזה שהוא קטן מעונת הפרטות לא תקנו חזל שיהיה ממכרו ממכר ומחו כך אז הנה תראו דברי הרן מקור תו פירוש בתינוק שלא הגיע לעונת הפעוטות זוכה לעצמו ולא מזכה לאחרים די בהגיע לעונת הפעוטות כבין שש או כבן שבע אקנו ינ ממנה ן הפעוטות מח כ אמ מללין ומסכי נזקין ב מתנתו מתנה אז הוא גם יכול לתת מתנות אז מה הבעיה מה הבעיה להקנות לקטן שהגיע לנת הפות הרי כשהוא יבוא להחזיר את זה לאחר שיצא חובתו גם הקנוי מקנה וגם הקנה כי חזל תיקנו לו קניין אז כל מה שהגמרא דיברה אז רק שלא הגיעה לנת הפאות וככה נקד גם הרשבא בחידושיו לגיטין בדף סח עמוד א' וגם הרטבה בסוכה מו תראו במקור טז כותב הרית כדבר פשוט מי הוודאי לית לד רבי זרא אלא בקטן שלא הגיע לנת פותות כגון שנותנים לו צור וזרקו אגוז ונטלו שמה באמת בגיל כזה שהוא גיל אחד דרגה אחת לפני הפעוטות שמקרה מקר זה גיל כזה שנותנים לו צרור וזרקו אגוז ונטלו כמר מתחיל קטן שהגיע לחינוך כן אפשר לחנך אותו הוא מתחיל להבין אז הוא גם כן תיקנו לו שהוא יכל הוא הוא קונה בדעת אחרת מקנה הוא קונה בדעת אחרת מקנה אז אז כן הוא קונה לעצמו אבל הוא לא תיקנו לו שיוכל להקנות כן שאפילו לדבר אומר זכות דקת מדרבנן כ שדעת אחרת מקנה אותו מה ש כן במציאה שאין לו בזכיה וכולי א אני אדלג טיפה אה בכמ דלא ידע קנויה נמצא עלה יוצא בלולב שאינו שלו אף לדין תורה אבל אם הגיע לעונת הפעות אף הקנאת הקנאה כתקנת דרבנן משום גדי חייו כדת במסכת גיטן וכשם ש או כן טוב אז בוא בוא קודם כל מה שהרתה אומר תכף נתייחס למה שהוא כותב אבל מה שהרתה כותב מה שהריבה כותב זה שגם כן כמו הרן בנקודה הזו כן מסכים עם הרן שכל הדין בגמרא ב בסוכה מו עמוד ב לא נקנ אשו אבל זה נאמר אך ורק בקטן שלא הגיע לעונת הפעוטות אבל אם הגיע לעונת הפעוטות אז זה מועיל ו וברן מבואר דיה מב דיה שהיכולת שלו להקנות בחזרה זה מדין התקנה גם רן גם ריטה מדין התקנה שתיקנו על הפעוטות ש מכחל מכח וממכר הממכר מדייק הבית יוסף בספרו בדק הבית שזה הגאות על הבית יוסף באור החיים סימן תרנח ש מכך הפעוטות ובן קטן שלא הגיע לעונת הפעוטות משמ להד ש הרמבם סבור שגם אם הקטן הגיע לעונת הפעוטות נאמרו דברי רבי זרע לא לקני של לינוק דהינו שלמרות שחז תיקנו שפעות שמחן מכח וקר מכח עדיין הקנאה של הקטן לא תספיק עבור הגדול שיצא שקיים דין חתם לכם מדאורייתא משמע דיה שלמד הבית יוסף בדעת הרמבם שהוא סובר שקנייה דרבנן לא מהנה דאורייתא ובשולחן ערוך כש השולחן ערוך מביא את ההלכה אז תראו השולחן ערוך אומר תראו בסימן תחו אומר מרן לא יתננו ביום ראשון לקטן קודם שיצא בו מפני שהקטן קונה ואינו מקנה לאחרים מן התורה ונמצא שם החזירו לו אינו מוחזר אז בסמה הביא השולחן ערוך את דעת הרמבם להלכה אחר כך הוא אומר ויש מי שאומר שאם הגיע לעונת הפעוטות מותר כ מנן סתם ויש כל שכן שכאן שיש הוא יחיד יש מי שאומר אפילו לא מביא אותו בשם יש אומרים אלא בתום יש מי שאומר ודאי נראה מפשטות שהוא נוטה שעל דעת הבית יוסף נוטה השולחן ערוך להלכה כדעת הרמבם כן והנה מה זאת אומרת אז מה כתוב כאן כתוב כאן כתוב כאן דיה ש למרות שחז תיקנו שהפעוט מחן ממכר מחן מכר מכן מכר זה לא מספיק שיוכל הקטן להחזיר א לגדול נותנו ושזה יחשב שו דאורייתא זה לא מספיק זה לא מקיים ביזה דין ולקחתם לכם אבל אני לא מבין אבל אבל הבית יוסף לימד אותנו בסימן כח באבן העזר שהמקדש במעמד שלושתן הא מקדשת מן התורה אז הבית יוסף סובר הבית יוסף אה דבריו סתרי נינו כן הוא סותר את עצמו מנהו בה עכשיו לא זו בלבד אלא גם בדת הרן גם בדת הרן שסובר ש בפעוטות בפעוטות אז כן אפשר להקנות לקטן כיוון שחז תקנו לו שהוא יוכל להקנות בחזרה זה גם כן לא ברור שה לא ברור שהוא סובר שקנייה דרבנן מהנה ל דאורייתא זה גם לא ברור הפרי מגדים שמה בסימן תרנח סעיף קטן א סעיף קטן ו' וגם כן הביאור הלכה פה וגם כמלך משנה בפרק ח לכות לולב הלכה י כולם נקטו שייתכן מאוד שגם הרן סבור שבאמת קניין דרבנן בעלמה לא מהנה לדורית לא מהנה לדורית אז למה פעוטות אפשר להקנות להם משום שהם סוברים שדעת אחרת מקנה לפאות זה גוף התקנה של חכמים כלומר גם כגדול מקנה לקטן בדעת אחרת מקנה זה לא קניין גמור דאורייתא זה אך ורק קניין דרבנן והדברים כתובים ברטבה הרטבה כותב תראו איפה שעצרנו אבל אם הגיע לעונת הפעוטות אף נתו הקנאה כתקנת דרבנן משום כדי חייו וכשם שקונה מדבריהם חוזר ומקנה מדבריהם ש מקרן מק הרית כתוב לאדה שגם כל הקניין של הקטן שהוא קיבל מהגדול זה גוף היה רק מדרבנן אז כיוון שכל מה שהיה קנוי לו זה אך ורק מדרבנן מדאורייתא עדיין ארבעת המינים נשארו בבעלותם של הנותן לכן בכדי להתגבר על הקניין דרבנן אז די בקנין נין בקניין של פעוטות שיוכלו להקנות בחזרה מה שקנו להם מדרבנן אז לכן סבור הרן כדעת הרטבה שמועיל כאן שהקטן שהגיע לעונת הפעוטות יוכל להחזיר את את הרבעת המינים לנותן ושהוא יוכל לקיים בזה דינו כחתם לכם מדאורייתא חשו שלכתחילה הוא היה קנ לו רק מדרבנן ככה בערו אחרונים אז יצא לפי הפשט שלהם שלת מן סובר שנין דרבנן מעל דאורייתא כולם סוברים שקין דרבנן לא מהנה דאורייתא ואף על פי כן החלקו האם דעת אחרת מקנה זה קניין תורה או שדעת אחרת מקנה זה קניין דרבנן זה המחלוקת האמת היא האמת היא שבדעת הרן לא ברור שאפשר להגיד כמו שהם כתבו משום שיש רן מפורש במסכת קידושין תראו העתקתי את זה איפה במקור א רגע אה כן קור יח הרן הרן לריף בקידושין בדף ז עמוד ב לא נקר גע רגע יש שם סוגיה בדף יט שאדם אב יוכל לומר לבתו קטנה צאי וקבלי קידושי כן צאי וקבלי קידושי והקידושין יחולו מן התורה אי איך זה איך איך זה עובד הרי האבא הוא הבלים על הקידושין הוא המקדש הקטנה אין הדעת צריך שהקטנה צריך שהקטנה אה צריך איכשהו שהאבא יקבל את כסף הקידושין ויקנה אותם מן התורה בכדי שהקטנה תהיה מקודשת אז אז זה שואל הרן איך היא מציע זחילה איך היא יכולה לזכות לו את הכסף היא קטנה כן ואמר שמואל פרק התקבל קטן זוכה לעצמו ולא זוכה לאחרים ורב הגופה אמרם ג מידות בקטן ולת זוכה לעצמו לחוד אז א נקרא את הכל ותראו את הסוף מי הוא כי אמרנה דקט אית לזכיה מדאורייתא לנפשה אנמי כי היק דעת אחרת מקנה אבל במציאה לא כלומר הרשם כותב לאדה שכאשר יש דעת אחרת מקנה אז יש לקטן זכיה מדאורייתא כן יש לקטן זכיה מדאורייתא רק שהקטן זוכה בכוחות עצמו כמו במציאה שם זה תקנה של חכמים אבל כשיש דעת אחרת מקנה אז קטן זוכר מותו ממילא כתוב כאן לאדה שהקטן על ידי הנתינה של הגדול שיש בו דעת אחרת מקנה אז הוא קונה מן התורה אז אם הוא קונה מן התורה אז זו הסיבה שהרן אומר שלא לא לא יקנה את הקטן לא לא יקנה לקטן לולב לפני שהוא יוצא ידי חובתו מ שהקטן קונה מדאורייתא אז אם הקטן קונה מדאורייתא אז איך מועיל בהגיע לעונת ה אותות שיחזיר את זה הרי זה קניין רק קניין הקנאה דרבנן התשובה היא רואים מכאן שדעת הרן באמת שקנייה דרבנן מען דאורייתא בניגוד למה שדייק הפרי מגדים עליכם משנה והביאור הלכה שאולי הרן בעצמו סובר שנין דרבנן לא מהנה דאורייתא וכאן למה מועיל קנאתו של הקטן הפאות זה בגלל שמלכתחילה הוא קנה רק מדרבנן לא לכתחילה הוא קנה מן התורה ולמרות זאת הנאתו מועילה אבל לכל הפחות שיטת הרמבם לפי ההבנה הזו של הבדק הבית בפשטות שיטת הרמבם היא שקנייה דרבנן לא מהנה דאורייתא והשולחן ערוך מביא אותו להלכה בפשטות אז אם כן נמצא שהשולחן ערוך הבית יוסף סטר סותרים את עצמם לגבי מעמד שלושתם קידושי מעמד שלושתם סובר השולחן סובר הבית יוסף שהיא מקודשת גמורה מן התורה ולגבי הקנאת פותות כן לגבי קטן שהגיע לעונת הפאות עדיין סובר הרמבם שהוא לא יכול להקנות את זה א נותן שזה יחשב שלאו מן התורה למה עוד נקודה נקודה נוספת היא הנושא הזה של מה שדיברנו בראש על גזלן שקונה ביאוש ביאוש גרדה מה שהראש כותב שכן מדרבנן תקנו מדרבנן שקטן יקנה לא קטן גזלן סליחה גזלן יקנה ביאוש בלבד לחומרה אז לביי את ה אז תראו את השולחן ערוך בקידוש באבן העזר סימן כח סעיף א המקדשת האישה בגזל או בגנבה בחמס אם נתייאשו הבעלים ונודע שקנה אותו דבר ביאוש אז הרי זו מקודשת למה היא מקודשת כי יש כאן ייאוש ושינוי רשות הגזלן נותן לה את החפץ הגזול שהוא התייאשו כבר הבעלים אז זה יאוש ושינוי רשות ומ נה מקודשת כותב הל זה הרימה בסוף קידשה בגזל יאוש בלבד כן אז מבואר באחרונים שהכוונה שהוא גזל ממנה אז אין פה שינוי רשות כשהוא נותן לה כן הוא גזל ממנה טבעת כן זה חתן הוא גזל מהכלה טבעת והתיש עכשיו הוא אומר לה הרי את מקודשת לי בטבעת זו אז כיוון שהראש אומר שכן בייאוש בלבד כנ מדרבנן אז אומר הראש קדשה אומר ה הרי מה קדשה בגזל אחר יאוש לבד מקודש בדרבנן רבנו ירוחם ובית יוסף הביא את רבנו ירוחם שם באבן העזר הביא אותו בסמה כן מדויק כ לא העיר עליו שום דבר ע הבית יוסף הביא את רבנו ירחם הזה ולא העיר עליו שו דבר לא העיר עליו רגע אבל הרי הרי יאוש קנ מדרבנן אז זה קנוי לגזל זה שלו מה כנין דרבנן אז חזל אבקר בית דין חזל נתנו לו זה שלו אז אם זה שלו אז הוא יוכל להקנות את זה מה זה שלו מדאוריתא זה מקודשת מדאורייתא למה בית יוסף לא העיר שום דבר על רבנו רוחם הוא היר רק על מאמץ שלו סתם רק על מקדש במעמד שם אבל מקדש בכסף שגלן קנה ביאוש גרידה הוש גדי שמה הוא מסכים עם רבנו חם ש מקודשת רק מדרבנן משמ שהוא סובר שנין דרבנן לא מענה דאורייתא אז הוא סר את עצמו שוב יש כאן שתי סתירות בדברי בדברי הבית יוסף לגבי קידושי מעמד שלושתם הוא אומר שהיא מקודשת מ התורה לגבי פעוטות שהוא סובר שזה לא מספיק להכנות מדאורייתא וגם לגבי גזל גזלן בייאוש קדים אז האמת היא שהיה ניתן היה ניתן לכאורה לישב את הסתירה בבית יוסף בשופי איך אפשר לומר בבית יוסף כרגע לא אני כרגע נשאיר את התוספות הראש בצד בסדר בוא נתמקד בבית יוסף אפשר היה לישב את דברי הבית יוסף בצורה פשוטה ולומר כך ש באמת הבית יוסף סובר בעלמה שכניי דרבנן לא נ ל דאורייתא וזה מסביר את את העניין של הפעוטות ואת העניין של גזל ביאוש גרדה אלא מה אלא מה כשאנחנו מגיעים לקניין שנקרא מעמד שלושתם שמה יש מקום לומר שגם למן דאמר קניין דרבנן בעלמה לא מהנה דאורייתא אבל כאן הקניין יועיל מן התורה מדוע יש אה יש ארכות דברים שכותב הדבר אברהם כן יש לכם דבר אברהם עכשיו זה לא כל אחד כמעט לא כולם הרבה הרבה יש דבר אברהם אז אפשר גם לראות אז בחלק א' סימן א' ענף א' ענף ה שמה הדבר ה מעריך בנושא של סיטומתא כן מה זה סיטומתא הגמרא במציאה עד עמוד א' אומרת שאמר רב פפי משמ דרבה הי סיטומתא קניה כן ומפואר בגמרא שבאתר דיגו למקנה ממש אז כג זה קניין גמור מבאר הרשי שם על אתר מה זה תומתה חותם שרושמים החנונים על החביות של יין שקונים הרבה ביחד אי אפשר למשוך את כל ה את כל ה את כל החביות אז מניחים אותם באוצר הבעלים הולכים אותם אחת אחת למכור בחנות אז איך הואי איך איך נסה מעשה הקניין רושמים רושמים אותם לדעת שכל הרשומות קרות אז הבתר ד נהיגה למקנה קן ו ממש שרגילים לרשום עלמנת שבדבר הזה תקנה לו כאילו משך קני כלומר יש כאן מנהג של הסוחרים שנהגו בקניין חביות שאם רושמים רישום של הקונה הקונה רושם את החביות מה את החביות שהוא קנה אז זה קנוי לו זה נקרא קנין ברשום מלבד זה קניין חדש זה לא אין אזה שום מקור זה קניין שימציאו הסוחרים כמו שעושים בבורסה של היהלומים אז שרוצים לסגור עסקאות ביהלומים אז לוחצים אחד יד השני מזל טוב לברכה וזה זה נגמר זה הקניין זה נקרא סיטומתא ככה ככה זה מכונה אז יש ויכוח בין האחרונים האם סיטומתא זה קניין גמור מן התורה או שזה בתוקף של קניין דרבנן הנתיבות בחוש משפט סימן רא סיב קטן א' בביאורים וגם בחידוש כותב שקנייה סיטומתא הוא קניין דרבנן בלבד אין לו תוקף של קניין דאורייתא לעומת זאת החתם סופר שהובא שמה בפתחי תשובה על התר בהורה דעה בסימן שיד כותב שסתום קניה מדאורייתא והדובר אברהם שהזכרנו הולך להעריך לצדד שסתום קניה מדאורייתא משו ש ל בגמרא בקידושין יט בכתובות נוו שכל תנאי שבממון קיים כלומר שהתורה בעניין במרחב הזה שנקרא דיני ממונות כן מאפשרת מאפשרת גם כן מאפשרת גם כן להתנות תנאים מעבר למה שהתורה נתנה מסגרת המסגרת היא לא מסגרת קשוחה אוקיי אדם שמקדש אישה על מנת שאיין לה חלה שאר כסו ועונה אז שאר על על שאר וכסות זה חל לפי רבי יהודה למה כי זה תנאי שבממון נא ש קיים או בגמרא בסנהדרין כד גם כן שאדם רוצה להכשיר דים סוולים כן אז יש שמה דיון ארוך איך בדיוק זה חל אבל על כל פנים בענייני ממונות יש יותר גמישות מכיוון שיש אפשרות של נתינה ויש אפשרות של מחילה אז יש יש יש יותר קלות אז ממילא ה גם קניינים שהם מומצאים על ידי הסוחרים כן מצדד הדבר אברהם כדעת החתן סופר שסטו זה קניין גמור מן התורה כלומר אם עשו את את הקניין המומצא הזה שמצאו אותו עשו את זה בין הסוחרים זה תקף גמור זה קניין גמור דאורייתא ו ממילה אז אפשר לומר אפשר ישב בשופי דברי הבית יוסף אפשר להגיד נכון קניין בעלמה קניין דרבנן לא מענה דאורייתא נכון אבל יש לעשות הבחנה ולומר בין בין יתר תקנות חכמים שקנו למשל תקנת תקנת פטות או תקנת גזל אחר זה לא זה לא קניינים שמה לא מדובר על קניין כן לא המציאו פה קניין תקנו שהפות למרות שהוא לא בר קניין הוא לא בר הקנאה ולא בר קניין יוכל לשת ולתת לא המציאו פה קניין חדש כן תקנו שהוא יוכל לשאת ולתת שהקנת תהיה הקנאה או גזלן שקנה ביהו שלן אז תקנות מהסוג הזה באמת לגביהם נאמר קניין דרבנן לא מענה דאורייתא אבל כשמדובר על המצאה שזל המציאו קניין חדש שנקרא א מעמד שלושתם זה קניין דרבנן חזל תיקנו את הקניין הזה לכל הפחות קניין דרבנן לא יהיה גרוע מ סיטומתא כמו שסטו אתא שזה קניין שהמציאו אותו הסוחרים הנהיגו אותו בינם לבין עצמם ויש לו תוקף גמור של דאורייתא מכון שהוא מבטא רצון וגמירות דעת וממילא יש כאן יש כאן את ה את את הדבר החשוב ביותר שעל ידי הגמירות דעת והרצון להקנות והרצון לקנות אז מתבצע הקניין והמסה של גמירות המיסה של הקנין הו ביטוי לגמירות דעת וסתומות הו ביטוי מובהק לדבר הזה אז אזה חל מדאורייתא אז קניין דרבנן לא יהיה גרוע מקיני סיטומתא שתקף מדאורייתא אז יצא לפי הפשט הזה שכל קנייני דרבנן למעשה עם קנייני דאורייתא מכוח הדין ש סיטומתא ככה ככה אפשר להגיד בפשטות ואז ממילא אין שום סתירה כי קניין ממש שלושה מקבל תוקף דאורייתא מכיוון שהקנייה בנן הוא נהגו והתקבלו על ידי העולם ועל ידי שהם התקבלו על ידי העולם אז לא גראו מקניה סיטומתא ובאמת לפי זה אפשר להסביר אולי מה מה מה הוויכוח בין הבית יוסף לרבינו ירחם כלומר למה רבנו ירחם סובר שמקלה במעמד שלושת קונה אך ורק מקודשת אך ורק מדרבנן הרי אם זה אם המ שלושת הוא קניין גמור כ לא גרם מ סיטומתא אז הסתום תקנה מן התורה אז באמת בחתם סופר אצנו בסוכה בדף ל עמוד ב עושה אבחנה בין קניין משיכה שהוא רק מדרבנן משיכה הכוונה שאדם קנה בהקפה כמו שפתחנו הוא לא שילם עדיין הוא רק משך אז משיכה זה גם כנין דרבנן שם מברש פרק הזהב מהדק יוחנן שדבר תורה מאוות קונות אז עושה הבחנה החתם סופר גם בחידושיו לסוכה בדף ל וגם ביורה דע בסימן שיד שהזכרנו בתשובות שמשיכה שזה קניין בהקפה זה קונה מן התורה מדין סיטומתא לעומת זאת לעומת זאת הוא כותב על על על קניינים אחרים מעמד שלושתן הוא כותב לאיד מעמד שלושתן זה קניין דרבנן למה אין ליז הסבר ברור אבל הוא כותב שמה שקנייה בהקפה הוא קניין שנפוץ בין הסוחרים והוא התקבל עליהם והם נוהגים אותו בפועל ומכיוון שזה התפשט בין הסוחרים והנהיגו אותו נהגו לקנות בהקפה הרי היום בוא נהיה קנים כמעט רוב המסחר המשמעותי הוא בהקפה הוא לא לא בתשלום מזומן כן זה הכל באשראי רוב הקניינים ברור שקנייה בהקפה זה קניין שהשתרש ו מונהג היתב אצל הסוחרים ולכן יש לו לקניין משיכה יש תוקף של סיטומתא שכן מדאורייתא כן מדין סיטומתא אבל מעמד שלושתן אומר החתם סופר זה לא תפס זה לא הונהג לא לא לא לא לא זה לא השתרש בנהג בסוחרים יש שמה איזה ביטוי שהוא משתמש ש קניין כזה דרבנן קיבלו את זה כאמצעי מסחר לגיטימי הם בלית ברירה הם הם כיוון שחכמים הכריחו חכמים קבעו שזה נקרא קניין ומיל ועבר בעלות אז אז ה אז הם נוהגים אז הם הם פוסקים ככה הם מתנהגים לפי זה אבל זה לא השתרש כקניין לגיטימי בין הסוחרים כמנהג שמשתמשים בו ולכן הוא נשאר בתוקף דרבנן ולא בתוקף דור אוריתה כלומר יוצא לפי החתם סופר ש להגדיר קניין דרבנן כקניין דאורייתא זה פונקצייה של איך זה מתפשט בציבור כלומר איך הציבור קיבל את זה אם הציבור קיבל את זה קניין לגיטימי וקניין שהוא משתמשים בו כ אז זה יכול מדאורייתא כמו סיטומתא כי סיטומתא כאןה מדאורייתא זה כל העניין של הבד אבל אם זה אם זה לא המץ על ידי הסוחרים אז זה נשאר בגדר כעניין דרבנן ממילא גם אפשר עלפי זה אפשר להבין למה המעמד שלו סתם לפי הרבנו חם נשאר במעמד של קניין דרבנן ולא השתדרג לקניין לקניין דאיית אפשר להוסיף כאן עוד נקודה וזה ראיתי בספר דרכי דוד לבם המציאה בדף מח שהביא בהקשר הזה דברי הרמבם תראו במקור כב הרמבם בתחילת הלכות מכירה פרק א' הלכה א' זה הלכה ראשונה בהלכות מכירה כותב הרמבם המכח אינו נקנה בדברים לא נקנה בדברים אתה לא יכול להגיד אני רוצה יהיה קנוי לך זהו החפץ הבית הזה יהיה קנוי לך ויש עדים אתם רואים הנה אני מוכר לו את החפץ אם אין מייסה של כסף או משהו כסף שטר חזקה אם אין מיסה אין קניין ן יש סוגיה של דברים כן קניין אין דברים הנקראים באמירה בקידוש בדף ט אבל זה זה נדו אחר אבל בפשטות כותב הרמבם ש אומר הרמבם המכח אינו נקנה בדברים אפילו ד ם מדים כיצד בית זה אני מוחר לך יין זהזה אני מוכר לך עבד זה אני מוחר לך פסקו דמים ר החליטו מה יהיה המחיר ורצה לוקח ואמר קניתי רצה המכב אמר מכרתי ואמרו להדים הבו עלינו ידים שזה מחר זה לקח הרי זה אינו כלום כאילו לא היו בניהם רואים כא רואים כאן ש מהתורה אין תוקף לקניין של סתם ביבור בעלמה זה חייב להיות כרוך במיסה במיסה שמביע גברות דעת או שהמיס עצמו זה גם דיוון אם המיס עצמו מקנה או שהדיבור או שהרצון והמקרה הוא רק או המיס הוא רק ביטוי גמירו דע זהזה זה נושא אחר אבל חייב שיהיה מייסה אז ממילא אפשר יותר להבין שמה הסיבה שקדוש שמעמד שלושתם קניין מעמד שלושתם לא משתדרג לד אורייתא כי אין בו שום מיסה אין בו שום מיסה ומר לא זה דיבור באלמה מי ליוה שיש לי בעדך תנהו לפלוני מה איזה מיסי היה פה היה פה רק דיבור באלמה אז כיוון שזה רק דיבור בעלמה דרך אגב גם קניין אגב אפשר להסביר שכיוון שהוא לא עושה שום מיסה במטלטלין אלא אומר קני מטלטלין אגב ככה אז בדיבור בלבד הוא רוצה להקנות את המטלטל מגם הקרקע אז לכן ייתכן שהקנייה בגלל שהם דיבור בעלמה והם לא כרוכים במיסה אז לא יכול להיות להם תוקף של דאורייתא כן אז אפשר להגיד בשני אופנים או שכמו שאומר החתם סופר שהקנייה לא לא השתרשו בסוחרים ולכן הם לא קיבלו גדר של קניין דאורייתא של סיטומתא או שאפשר להגיד כיוון שבאופן של הקניינים האלה הם קניינים שמתנהלים בדיבור בעלמה ולד בור מייסה אז לכן הם נשארים בגדר קנייני דרבנן והם לא משים משתדרגים לאורייתא אבל לכל הפחות את שיטת הבית יוסף היה ניתן להסביר שהוא כן אחז שקנייה מעמד שלושתם הוא קניין גמור דאורייתא מאיזה דין סיטומתא מדין סיטומתא סיטומתא קניה אז לא יהיה גרוע קניין דרבנן של מעמד שלושתם מ סיטומתא שכן מדאורייתא לפי זה אין שום סתירה בדברי הבית יוסף כי בבת הבית יוסף סובר ש קניין דרבנן בעלמה לא מהנ ל דאורייתא אבל זה דווקא בקנאות שחכמים יקנו שהם אינם קניינים כלומר הם תקנות שתקנו עבור הפעות שהוא וכל לשת ולתת שתקנו שהגז יוכל לקנות אבל לא תקנו לא תיקנו קניין תקנו שהוא יקנה לא תיקנו קניין שחכמים תיקנו קניין מסודר ממוסד כמו מעמד שלו סתם יש לו תוקף של דאורייתא מדין סיטומתא כך אני אומר היה ניתן לברר היה ניתן לומר אבל באמת נראה שזה לא נכון לא שזה לא נכון מה שאמרנו זה נכון אבל להגיד את זה בבית יוסף זה נראה דחוק מדוע כי אם להתבונן הת בלשונו של הבית יוסף באבן העזר סימן כח תראו במקור יב מה ש קראנו אומר רבית יוסף ואינו מוכרח דק לממ דכו תקינו רבנן קנו למאות פשט דברא בית יוסף פשט דברא בית מש שהקנייה עצמו הוא זה שמקנה את המאות מדאורייתא לכלה נקנו לה המאות כלומר זה לא שזה לא כמו שהסברנו שעל ידי שחכמים תיקנו קניין ו על ידי זה הסוחרים נהגו אז מקבל תוקף של דאורייתא כן משמע מפשט דברי הבית יוסף שדי בכך שזה קניין שתקנו כל קניין דרבנן מהזה הוא מועיל מדאורייתא לא לא לא בגלל שהסוחרים הנהיגו את זה אלא בגלל שעצם התקנה שתקנו חכמים שזה יהיה שלו אז זה שלו זה שלו מן התורה זה העיקר הטענה של הבית יוסף הבית יוסף טוען לגבי הרבנו ם גם לדברך גם לדברך אתה רבנו ירחם אתה סובר שקנייה ממש השם זה דרבנן אתה לא סובר שזה דאורייתא אני אומר גם לשיטתך שאתה סובר שכניי שזה הוא רק דרבנן והוא לא משתדרג לסיומת גם לדבריך סוף סוף המה המהות נקנו לו אז הם קנויים לו אז הם קנוים לו מדאורייתא זה קידוש דאורייתא אז נראה בפשטות שהבית יוסף באבן העזר סימן כח סובר דיה שנין דרבנן מהנה דאורייתא ושוב דרוש לדוכתא נמצא שהבת יוסף סותר את עצמו מתרח ומ אבן האז לגבי גזל לאחר יאוש אז כדי לענות על השאלה הזאת נזדרז אז כמובן מן הסתם דיברו על זה צריך לעמוד על השורש של הדיון כאן מה נקודת הוויכוח או מה נקודת הדיון האם קניין דרבנן מהנה דאורייתא אז כיוון שאני מניח שהרבה דיברו אז אני ארוץ עם זה גם ב שהזמן שלנו קצר אז יש את הגמרא בגיטין במקור אה כן במקור כג הגמרא בגיטי בדף לו עמוד ב כן עוסקת בסוגיית פרוזבול א אבל שמה מת המאמר של רבי יצחק מניי שהבקר בית דין הייה הבקר שנאמר בוכל אשר לא יבוא לשלושת ימים כעצת השרים והזקנים חורם כל רכושו רואים שבית דין הקהל הזקנים בית דין יכולים להטיל סנקציה על על מי שלא הגיע למ ש הוא נועד היה אמור להגיע שיחם כל רכושו להחרים את כל רכושו ורב ליזר אמר מאחה מאיפה לומדים אבקר בי דין אבקר מ הנחלה שהייתה בכניסה לארץ אלו הנחלות אשר נחלו אלעזר בשעה בן נ וראשי האבות וכימה עניין ראשים ראשים זה זה בית דין אצל אבות לומר לך מה אבות מנחילים את בניהם כל מה שירצו אף רשים מנחילים את כל העם מה שרצו אז אז כן אז יש כאן שתי דרשות כן אז מן הסתם דיברו על כך מה האם יש שוני בין הדרשות האם האם הדרשות הם זהות אז כבר כותב הרשבא בחידושיו לגיט בתל עמוד ב מנ שמין כוח בית דין י להפקיר ממון מזה לזק אותו לזה אפילו קודם שבא לידו וכן מוחך מקרא דלה הנחלות אשר נחלו דמה אבות מנחילים ואומרים שדה פלוני לפלוני וזכה בו מיד אף קודם שבא לידו אף רשים מנחילים נכל מי שיירצו ואומרים ממון ראובן יהיה לשמעון וזוכה בו שמעון תם כלומר יש כאן דיוון וחקרו בזה דבר אברהם שהזכרנו שמה בסימן א' ענב האם בי דין אבקר ביסודו זה אך ורק הפקעת הממון או שזה גם הנאתו מראובן לשמעון הים גם הפקתו מראובן או גם שבית דין יכולים גם לזכותו לשמעון אז מדברי הרשבא בפשטות רשבא סובר בגיטי בדף ו שדרשתי לזר זה מה שדרשתי להוסיף הלימוד מהאבות המנחיל האבות המנחיל חלה קמ לן כרבי יוחנן מברוקה בגמרא בבתה קל שהדין ירושה אפשר להנחיל לבן כן גם באופן לאלא לא לפי חוקי לא לפי כללי הנחלה רגילים שכולם נוכלים שווה בשווה שיטת רבי ח ברוקה שאפשר להנחיל גם שלו בצורה שוויונית וזה תקף וזה תקף בדיבור בלבד וזה תקף גם ללא שזה הגיע גם שהזוכה על ידי הנחלה לא עשה מעשה קניין זה הוא קונה את זה בדין ירושה הוא קונה את זה מאליו גם אם זה לא הגיע לידו בפועל הוא אמר לו פלוני זכה בשדה פלוני הוא זכה אז רואים ש ממילא אומר הרשבא שאם ישלפו עם אנחנו למדים ראשים בידיים למדים מאבות ממינה נלמד מכאן שיש בכוחם של בית דין מדין אבקר בית דין אבקר לא רק להבקיע רכוש אלא גם להקנות אותו לצד השני גם אם זה לא יגיע לידו הוא זוכה בזה זוכה בזה מן התורה עוד קודם שזה הגיע לידו בפועל אך ורק על ידי אבקר בית דין אבקר זו ולמסה במהר של ביבמות ים של שלמה בפרק י סימן יט כותב שלמשה זה הויכוח או יש כאן ויכוח בין רבי יצחק לרבי לעזר רבי לעזר בא להוסיף ע רבי יצחק רבי יצחק סבור שהיפה של הפקר בי דין הבקר היא אך ורק מי הכל אשר לא יבוא לשלושת הימים משמע שהוא סבור שכל הכוח של הבקר בין הבקר זר כוח אבקה ולא כוח הקנאה זו דעתו של ה של ה זה דעתו של רבי יצחק ככה אומר הים של שלמה שם ביבמות בפרק סימן יט ואילו הרשבא כלומר רב לזר בא להוסיף עליו לחלוק עליו למיסה שכוח הבקר בידין אבקר זה גם כוח הקנאה כפי שראינו שיטת הרשבא יכך גם יש לדייק שגם שיטת רשי בגיטי בדף כ עמוד א' שמה על דברי רב חסדא רב חסדה אומר שיכנה ל מפסלי לכו גית מה איך אני יכול לפסול את כל הגים כי אמר לרב מהטמה למה משו כתיב כתב צריך שהגט יהיה בבעלותו של הבעל המגרש הוא חייב להיות בלים על הגד כתב לה מדילה ואכה חזל תיקנו שהאישה תיתן את המאות לסופר ז שואלת הגמרא אם זו הסיבה אם זו הסיבה ד בדיל קנו יקנו לי רבנן אומר רשי שמה היא כתבה לי נותן את שחר הסופר דמינו בגמרא דגט פשוט בב קסח משום תקנת הגונות תקנו שהאישה תיתן את חר הסופר אז יוצא שהגט הוא שייך לה לא שייך לבעל אז איך היא מגורשת אמר רב חיז אכי מסים אני יכול לפסול את כל הגיט אומרת הגמרא לא הקנויה קנה לרבנן ההוא זוזה את אותו כסף שהיא נותת לשכר הסופר כן יקנו חכמים את הכסף הזה לבעל כאילו הוא שילן הסופר ההוא ז הקנו הקנו לרבנן ההוא זוזה מדידה וה ייב להי הו הבעל הוא נותן לסופר למה דבקר בית דין היה אבקר אז רואים מכאן שהכוח של אבקר בדין אבקר הוא לא רק לומר להפקיע את את הזוז מידיה של האישה אלא גם להקנות אותו לידיו של הבעל גם הרשבא בבת קל בדין לא ניכנס כרגע לסוגיית כתובת בנין דכרין כותב כותב רשבם שמה דלים תנאי בי דין משו דבקר בית דין הבקר להקנות אפילו לדבר שלא בא לעולם א לעומת זאת בשיטה מקובצת וגם מביא מבט ק עמוד א' על יוד רבנו יונה כותב בצורה פשוטה שכל אח ממקור כח כל אחד ואמרין על הבקר בית דין הבקר בעל הנכסים איבד זכותו על ידי הבקר בית דין והרן כדבר שאינו שלו אז היה פה רק הפקעה ויש רשות לחברו להחזיר ק בו ברשות בית דין כלומר צריך שיהיה כאן מעס קניין מצד הזוכה רק על ידי שזה יגיע לידו ויגיע לרשותו רק אז הוא קונה את זה אבל בלי שזה יגיע לרשותו הוא לא קונה את זה מכוח הבקר בית דין הבקר כלומר הבקר בית דין הבקר יכול אך ורק להבקיע רכוש אבל לא להקנות עד שלא יעשה מעשה קניין בפועל הזוכה אבל אילא זוכה בו בדיבור בית דין עד שיחזיק כך אומר רבנו יונה בצורה פשוטה ובאמת יש דיון רחב בנושא הזה במה שיטת הרמבם בעניין הזה יש ספר שנקרא ען יצחק כן שט ן יצחק אור החיים סמן כב לרבנו יצחק אלחנן ספקטור מקובנה כן אז אז הוא כותב בשוט שלו מדייק מדברי הרמבם בהלכות סנהדרין תראו ברמבם מקור ל כתוב שמה וכן יש לדיין תמיד להפקיר שיש לו בעלים הוא מאבד ונותן כפי מה שייראה לגדור פרצות הדת ולחזק הבדק או לקנוס עלם זה והרי הוא אומר בעזרה וכל אשר לא יבוא לשלושת הימים כעצת השרים זקנים חורם כל רכושו מכאן שהבקר בד הבקר אומר רבי יצחק אל חנן בשוט אן יצחק למה הרמבם לא הזכיר את הדרשה השנייה למה הרמבם מזכיר רק את הדרשה הראשונה דרשתו של רבי יצחק אז לפי מה שיסד לנו הים של שלמה שיש כאן מחלוקת בין רבי יצחק לרב לעזר והרמבם מצד רק רבי רב יצחק ממילא בהכרח שסובר הרמבם שכניי דרבנן לא שהבקר בין דין אבקר זה רק הפקעה ולא הקנאה כן אז אני בעצם אמרתי כבר יסוד המחלוקת לדת הדבר אברהם האם קניין דרבנן מענה דאורייתא לאלא מענין לד יסודו בחקירה הזו בעצם יסודו בחקירה הזאת כי אם אבקר בית דין אבקר הוא רק הפקעה ולא הקנאה אז אז ממילא קנייני דרבנן גם אם ומר שהבקר בית דין אבקר כן זה דין דאורייתא אבל הבקר בית דין אבקר בכוחו אך ורק לעשות אבקה אבל אין בכוחו לעשות גם הקנאה ולכן קנייני דרבנן לא יכולים להיות כפים מדאורייתא כלומר זה לא יחשב כשלו מן התורה עד שזה לא יגיע לידו והוא יעשה בו מסה קניין גמור דאורייתא רק אז הוא יוכל לקנות את זה אבל בקניין דרבנן גרידה כן כיוון שכוחם של חכמים מן התור ה רא מכוח אבקר בין דין אבקר הוא רא כוח הפקעה ולא כח הקנאה אז במינה מן התורה זה לא יהיה שלו עד שזה לא יגיע לרשותו ממש לעומת זאת לפי רב לזר שסובר שאבקר בן דן אבקר הוא גם הקנאה אז ממילא קנייני דרבנן הם פועלים ברובד של התורה כי זה הכוח של חכמים להבקיע ממון מראובן ולתת אותו לשמעון אז במילא שאדם משתמש בקניין דרבנן הוא משתמש בכוח בכוח הבקר דין הבקר ממילא זה חל זה תקף גם מן התורה זה שלום מן התורה אז ממילא אומר האן יצחק ש שדעת הרמבם שציטט אך ורק את הדרשה של רבי יצחק שהוא סובר שקין שהוא סובר שף קר בית דין אוא אך ורק הפקעה ולא הקנאה וממילא זה הסתדר לנו עם מה שראיינו ברמבם בהלכות לולה פרק ח הלכה י שהרמיוני לדורית והאמת היא שככה כתו גם רבים האחרונים להלכה הגט פשוט המרם בן חביב בבן העזר בסימן קכ סעיף ה סעיף קטן ה הוא סובר שהבקר בית דין הבקר זה רק רק רק הבקעה ולא הקנאה גם ה הגאון מליסה רבי יעקב לוברבוים בעל נתיבות המשפט יש לו ספר חיבור ע על הלכות פסח מקור חיים בסימן תמח קטט כותב שנאמר הבקר בית דין לא כתוב קנין בי הבקר בית דין הבקר אז כל הבקר זה אך ורק הבקעה ולא הקנאה האמת היא שבדעת הרמבם יש גיון ארוך אני אגיד לזה רק בקצרה יש קצות בסימן רלה סעיף קטן ד שהקצו לכאורה מביא הוכחה ברורה שכניי דרבנן נה דאורייתא מהדין במסכת שקלים תראו במקור לג שמה כתוב שאף על פי שאמרו ב דין מחצית השקל אף עפי שאמרו אין ממשכנים נשים ועבדים וקטנים אם שקלו מקבלים מידם כלומר אם קטן מביא מחצית השקל אז מקבלים את זה מידו אומר שם תנורה בתנ שהמסרים לציבור לגמרי כי יחיד לולי וקורבן ציבור קר משל יחיד הרי בסופו של דבר קורבן ציבור חייב לבוא משל ציבור וכאן יש שאלה אומר הקצות החושן רגע אחד אבל הרי הקנאה של קטן זה רק זה רק דרבנן לא יכול להקנות כל הקנאה שלו זה דרבנן אז לכאורה זה פוגם ורס את כל הזה לא קורבן ציבור זה לא קורבן ציבור יש כאן מאות של הקטן שהם לא ניקנו לציבור אז איך איך זה קורבן ציבור איך איך זה לא זה לא פוסל את כל את כל הקורבנות הציבור איך מקבלים מקטן מחצית השקל והוא כותב שמה שזה גם את קושייתו של ה שער המלך א שמה בהלכות שקלים פרק א' הלכה א' על הרמבם לפי הרמבם הצא שה הרמבם סותר את עצמו לפי לכאורה לפי זה לפי הרמבם הרי סבור שהכנתו של קטן לא מועילה בארבעת המינים כי בפשטות הוא סובר שקין דרבנן לא מענ ל דאורייתא אז איך פה מועיל שהקטן נותן מחצית השקל הוא הורס את כ קורבן ציבור יש המאות של הקטן ש לא קנוים לציבור ו הקורבן נקנה מהמאות האלה אז זה לא קורבן ציבור אז אשר המלך אומר דבר מאוד מפתיע אומר אומר שיש פה ביטול ברוב מאוד אומר שיש כאן ביטול ברוב שמאות של הקטן מתבטלים ברוב המאות של הציבור שמאות שכנות הציבור אז הקצות כבר מאיר עליו ושמה ברש לה מדי סעיף קטן ד' ש מהגמרא בביצה בדף לח שהגמרא אומרת הרי ש תערב קו של חברו בתשעה קבים שלו יאכל עליו אחדה מה בממונות אין ביטול יש ביסור אם ביטול אבל בממונות אם מתערבב ממון של פלוני בממון של המוני ויש רוב אז זה בטל זה מדברים על זה א לא כ מפלפלים בזה בשאר המלך אבל א יש יש גם כושיה גם כמה שאין מבטלים איסור לכתחילה יש ריבד שסובל זה דאוריתא אבל יש יש בית אפרים א בחושי משפט בסימן ח רב פרים זלמן מרגליות שאומר תירוץ יפה הוא אומר ככה באמת הרמבם הולך י הרמבם באמת יסבור שקין דרבנן לא מענה דאורייתא והוא סובר שהבקר בית דין זה רק הפקעה ולא הקנאה הכל טוב ויפה אז איך בכל זאת לא חששו לעניין הזה של ה של של המחצית השקר של הקטנים אז אומר הבית אפרים אומר נפלא גם אם נגיד שכניי דרבנן לא מהנה ל דאורייתא זה אך ורק למי שקנה מיד הקטן בעצמו אבל אם זה שקטן קנה מהקטן האקנה את זה כבר למישהו אחר אז כאן ודאי שהקונה השני קונה מן התורה למה כי כעניין דרבנן לכל הפחות לכל הפחות יחשב כי יאוש ושינוי רשות כי הרי אחרי שחכמים תיקנו שזה קונה אז במילא הבעלים התישו מזה הקטן התייאש מזה והיה פה שינוי רשות אז אז גם אם נגיד אז ממילא יוצא שעל ידי שמי שקנה מהקטן אז היה פה יאוש שהוא נותן את זה למישהו אחר זה שלאו אז יצא שכאשר ה הגזבר של ה קדש קיבל את המחצית השקל מה מהקטנים כן אז עכשיו היה פה ייאוש אז עכשיו שהוא נתן את המאות למוכר הבהמות לבעל הבהמות אז הוא קונה את המאות האלה מדאורייתא יוש ושינוי רשות אז ממנה הוא קונה גם את הבהמות קניות לא מ אין פה שום חשש ככה אומר הבית אפר כובן אים נחזור אז בדעת הרמבם יש באמת אריכות אבל אבל אבל יתכן שמת הרמבם סובר למרות שהיה מקום לדייק בהחלט לא כך בדברי הרמבם כי תראו בלשון ש הרמבם בלחות סנהדרין כן יש לדיין תמיד להפקיר ממון שיש לו בעלים ומאבד ונותן כפי מה שיראה מה שמע בפשטות שהכוח של פקר בית דין הוא ר גם מקנה זה דיון בלשונו של הרמבם אבל לסיכום בין כך ובין כך בשיטת הרמבם יש דיון מה סבור הרמבם האם קן האם מפקר בית דין זה רק הקנאה ולא הפקעה האם זה הפקעה רק הפקעה או גם הקנאה א אבל על כל פנים א יש לנו מחלוקת בין הראשונים ראינו את שיטת רבנו יונה ראינו את שיטת הרשבא רשי רשבם מחלוקת האם כנין דרבנן הוא רק כק לא רוצה דבר אברהם לומר שזה שורש המחלוקת האם קניין דרבנן מענה לדורית או לא אז עכשיו השת דעתי לאחי אומר רב קוגר בחידושה וסוכה אצנו בדף ל אולי כבר אפשר ליישב את את סתירת התוספות ראש כן אני חוזר לתוספות ראש כן נשאיר את הבית נחזור לתו עשות ראש אפשר להגיד באמת שכנייה דרבנן לא מהנה ל דאורייתא כן א כלומר במילים אחרות שהכוח של חכמים בהפקר בית דין הבקר הוא אך ורק להפקיע אבל לא להקנות וזה מסביר מדוע הראש סבור שאדם שמקדש בקנין אגב תוספת ראש בקידושין כו הא מקודשת רק מדרבנן ולא מן התורה וזה מסביר גם כן את היאוש גזן קנה ביאוש אז אה אז א אז ה גם כן זה קניין דרבנן זה לא מענה ל דאורייתא אבל אבל לגבי אבל לגבי גזלה לגבי סוכה גזולה וארבעת המינים גזולים שמה באמת שמה באמת קונה את ה שמה באמת יקנה יקנו אהבה קרו קנו הגז יקנה את את ארבעת המינים ואת הסוכה מדאורייתא משום שזה הגיע לרשותו כלומר בשלמה לגבי קידושי אישה שאדם שמקדש אישה בקניין אגב כיון שהמטל טין לא הגיעו לידה של האישה בפועל הם לא הגיעו לידיה כן אז אז לכן לכן שמה באמת סובר הראש שזה מקודשת אך ורק מדרבנן וזה לא חל מן התורה כן זה לא חל מן התורה זה לא חל מן התורה כיוון ששוב כיוון שהיא לא קנתה את זה היא לא קנתה את זה בקניין גמור לא הגיע לרשותה לא קנתה את זה בקניין גמור אז ללכן היא לא מקודשת אך ורק לא מקודשת התורה אך ורק מדרבנן אבל ב ארבעת המינים גזולים בסוכה גזולה סוף סוף היייתה כאן הפקעה של חכמים שה כאן הפקעה של חכמים אז במילא במילא הוא קונה את זה מדאורייתא הוא קונה את את ארבעת המינים הוא קונה אתו לרשותו אז הוא קונה את זה מדאורייתא ככה מיישב רב קוגר את הסתירה בדברי הראש שבגזרה כן גם שמה כן בגזל אחר יאוש שכאן רק לחומרה מדרבנן אז א שמה צריך לראות אז למה לא נגיד שהיא אז גם אם היא קנתה את זה אבל אין פה כן שמה לא נגיד למה למה אה אם היא זוכה מהבקר אז הוא לא נתן את זה לה או שמה זה הבעייה שמה הוא לא נתן את זה לה בקידושין היא צריכה לקבל את זה מידיו נכון נתן הוא צריך לקדש אותה הוא צריך אם האישה זוכה מההפקר היא לא מקודשת לכן בקדושים בגזל אחר יאוש קדי או במקרה של א בקניין אגב כיוון שה אבקר בית דין זה אך ורק הפקעה ולא הקנאה אז יוצא שמה שהאישה זוכה היא זוכה מן ההפטר היא לא זוכה ממה שהוא נתן לה לכן היא מקודשת מרבנן אבל אבל בגזלן שקונה סוכה או ארבעת מינים בקניין דרבנן אז הבקר בידין אבקר אז הוא זוכה מההפקר שכוייח גם אדם שזכה מההפקר מקיים בזה דין וא לקחתם לכם ככה יושר רב קוגר אבל עדיין לא לא נחה דעתנו מהתירוץ של רב קיוגר משום שיש להוכיח שדעת הראש בעצמו היא לא כך אלא שאבקר בידין אבקר הוא גם הקנאה ולא רק הבקעה את זה לא אני מדייק את זה כותב את זה הקורבן נתנאל על הראש בגיטין בסימן יג ואות ה הוא כותב את זה לאדה כי תראו את הראש שמה במקור כט ה הראש מביא את בסוגייה שם מגיי לו הוא מביא את שני הפסוקים הוא מביא גם את הדרשה של רבי יצחק ותכף הוא מיד מביא את הדרשה של רב לזר אומר שמה הקורבן נתנן על אתר אם הראש מביא את הדרשה של רב לזר סימן שהראש סובר שנין שאבקר בית דין אבקר זה לא רק הפקעה זה גם הקנאה מילה הראש סובר שנין ככה גם מדק החתם סופר בתשובותיו לאור החיים בסימן קיז שהראש סובר שקנייה דרבנן ננה דאורייתא אז הוא סובר ש אז הדרושה לדוכתא אז יוצא שהראש סו ש קניין דרבנן מאן דאורייתא נו אז למה לא מקודשת בקניין אגב למה מקודשת רק בדרבנן למה בגזל אחר יוש גד שרק מדרבנן דרגוש לדוכתא הראש בעצמו דרך אגב כותב ה כותב את זה גם ה כותב את זה גם הבני מילואים בסימן כחק ג הוא כותב את זה שזו שיטת הראש זו שיטת הרשב זו שיטת ררייף כל מי שהביא את הדרשה של רבי לזר על פי דברי הים שלשלמה סובר שקניה אבקר בית דין זה גם הקנאה אני אגיד לכם יותר מזה יש שערי יושר בשער ה פרק ט שער היושר אומר שגם ה רבנו יחם שאמר ש מקדש במעמד שלושתן לא מקודשת מן התורה אלא אח ו מדרבנן הוא גם כן ו לסבור שנין דרבנן מעל ל דאורייתא ואף על פי כן היא מקודשת רק מדרבנן במעמד של מדוע כרי כל הלפה של אבקר בית דין אבקר נלמד מהאבות המנחיל כן כן מנחלה מירושה האם בהנח של רביח ברוקה האם אפשר להנחיל מיל ועל פה אני מדבר כרגע על ירושה האם אפשר להנחיל מיל ועל פה בירושה או מיל ובשטר למדה מה מחירת צרות דרבנן כמ משך בתחילת חוש משפט תחילת סימן ל ט אומר הנתיבות בסימן רפא אין דבר כזה אם מכירת שטרות זה רק דרבנן סימן ששטר אינם שכירים הם לא דבר שנסחר לא דבר שעובר לא ניתן לשחור בהם לא שכיר אי אפשר להקנות אותם אי אפשר למכור אותם מן התורה גם אל ועל פה לא ניתן למכור לפי זה אז אם אם האבות עצמם המנחיל לא יכולים לא יכולים למכור אז גם בית דין לא יהיה כוחם יותר גדול מהאבות הרי כל הכוח של הראשים נלמד מהאבות בדרשה אז כיוון שהאבות עצמם לא יכולים להקנות מלווה על פה אז כך גם הבית דין לא יכולים להפקיע מילווה הפה מזה ולתת לזה ו לא יכולים להבקיע השטרות מזה לתת את זה כיוון שזה לא דבר שכיר אז יכול להיות שרבנו יחם סובר בעלמה שקין דרבנן מהנה ל דאורייתא אבל כאן כאן בית דין לא יכולים להבקיע שטרות מפה לפה כי זה לא שכיר זה לא יהיה כוחם של הבית דין יותר מכוח האבות המלחים אז א העסק הזה הוא מאוד ארוך העסק הזה של רק אגיד בקצרה אז זה שעדיין לא פתרנו את הבעייה דרך אגב יש מכאן יש להקשות גם על המרץ חיות מי שראה את המרץ חיות שרוצה ליישב את ה קושייה של תוספות מתקנת מריש מתן מריש רואים ש שזה קניין דרבנן מעני דאורייתא כן אז למה בשינוי ה חוזר לבריאתו למה שמה זה לא מועיל א אומר המרץ חיות כי שוב כי קניין דרבנן אבקר בית דין זה רק הפקה ולא הקנאה אז זה מספיק בסוכה כי בסוכה אין דין לכם בסוכה צריך הסוכה א לא חייב שהסוכה תהיה שלך מספיק שהיא לא תהיה גזולה בידך גם שאולי יוצאים ידי חובה אז כשבאו חכמים ונתנו רשות מדרבנן לגזלן להישאר בתקנת השווים תקנת מריש נתנו לו רשות לשבת שמה שהוא לא יצטרך לסתור את הסוכה שלו לא יצטרך ל אז ממילא זה לא גרם סוכה שעולה אז לכן יוצאים בזה ידי חובה אבל בארבעת המינים צריך לחם לא מספיק צריך שיהיה שלך דרך אגב מעניין שהוא מתעל מכך שזה נמצא ברשות זה נמצא ברשותו אז למה ש כמו שאומר כגר זה נמצא ברשותך למה אתה לא תזכה בזה כן טוב אז זה אפשר לישב במאמר מוסגר יש פתחי תשובה בכול של בבן העזר בסימן קלט סיב קטן ג שדן בקניין יד בקניין יד האם הוא קונה גם מה שנמצא מחוץ לטריטוריה של היד שלו כן כן אז תהיה נווק מינה מדין קניין י יכול לקנות רק מה שנמצא ביד שלו לא יכול לקנות את הוא לא קונה את כל ארבעת המינים שיוצאים החוצה אז בשביל זה הוא צריך את הקניין דרבנן בכדי שהוא יוכל לקנות את זה אחרת אז לכן זה לא זה לא אופציה להגיד שהוא יזכה בזה עכשיו מה תגיד שהוא זוכה בזה ברשות שלו שזה הגיע הגיע לבית שלו לא תמיד זה מגיע לבית אבל גם אם זה הגיע לבית שלו עדיין יש תוספות בבטר בדף נד עמוד ד דיבור מתחילה דטא תוססות אומרים שחצ רות ש אדם קונ ו רק אם הוא מתכוון לקנות רק אם הוא יודע והוא מתכוון לקנות הלידה אז לא תמיד הרשות יכולה לכפות על כך שזה לא קנוי לי קנוי לי רק מדרבנן אז תגיד אבל סוף סוף זה הגיע לרשותך אזה קנית את זה בקניין חצר קנית את זה בקניין יד לא תמיד זה יכול להספיק אבל ככה אומר המרץ חיות המרץ חיות אז אפשר להשיג על הדברים שלו ג מרץ חיות אני אומר מה קשה קשה כי בגמרא הוכח שגם לרב שגם לרב לזר שסובר ש בסוכה יש דין לכם הסוכה צריכה להיות שלך רב לזר מסוגיה הבאה בדף ל הוא סובר שהסוכה צריכה להיות שלך כן אף על פי כן רבי ליזר סובר שבאי סבתא ובסוגי של תקנת מריש זה מועיל שהסוכה תחשב שלך על ידי תקנת מריש כלומר רבנן מסתפקים בסוכה שעולה די להם בסוכה שולה לצאת ידי חובה לרב לזר צריך שהיה שלך ומוכח שתקנת מריש מספיקה גם לרב לזר קניין דרבנן הוא קניין שהוא מועיל דאורייתא כלומר שיש כאן לא רק הקנאה אפקה אלא גם הקנאה אז אם כן אם כן יש עוד מקום לדון ב זה יש קצות רב סיב קטן ה אין לנו זמן כרגע אבל מה שאני רוצה לומר שעד סיכום בפשטות גם שיטת הראש לפי רבים האחרונים היא שכניי דרבנן א שהבקר בית דין הבקר הוא גם הקנאה גם אפקה וגם הקנ וממילא הוא אמור לסבור שנין דרבנן מענ ל דאורייתא וממילא דרגו ש לדוכתא שהרו סותר את עצמו וגם בביוס סותר את עצמו יש לנו כאן סתירות סתירות רבות אז נגיד בקצרה יש כאן תירוץ של הפני יהושע אצלנו בדף ל עמוד א' הפני יהושע למד פשט אחר לגמרי בתוספות מכפי שלמדו כפי שכנראה למדו המחנ אפרים וכפי שהסב הסברנו על פי דברי התוססות רבינו פרץ לפי הפשט של הפני יהושע התוססות לא באו לומר לא באו לומר ש הם לא באו לומר שבגד כיוון שנקה לטר גודו אז אז לכן בכלל אין קניין כזה לא תקנו בכלל תקנת השווים ב בלולב לא נכון באמת מסקנת התוספות שיש תקנת השווים בלולב גם כן כנ מדרבנן תו סות לא חזרו בהם הנקודה הזו שגם בלולב כנ מדרבנן כן אז ותוספות עדיין אוחזים בכך שכיוון שזה כלוי מדרבנן זה לא מועיל דאורייתא אבל אז אז תוספות שואלים מ תקנת מריש והתשובה היא שתקנת בתקנת מריש עשהו כמו שהוא שלו עשהו כמו שהוא שלו כלומר במילים אחרות יש הבחנה בין תקנה לתקנה יש תקנות שעשה הוא כמו שלא ויש תקנות שלא עשהו כמו שלו ככה אומר הפני יושע וחתם סובר גם כותב כן זה אז לפי זה מיושב בשופי כן לא בכל מקום אומרים שקין דרבנן מאן ל דאורייתא כן יש תקנות שעשו כמו שלו כמו הלשון אצלנו בתוספות וגם התוספות בראש עשהו כמו שלו ויש תקנות שלו ואז זה מיישב את הסתירות בכל ה אבל אבל איך אפשר איך אפשר לחלק בין תקנות אז האמת היא האמת היא כל מה שאנחנו מחפשים פה זה פתח בסדר רק פתח כן כן שיהיה פתח להתיר את הנדר ברגע שנמצא פתח איזשהו דבר שאפשר להתבונן דרכו אז אפשר לדון עכשיו בסתירות ואפשר להתווכח גם על הסטירות בסדר ביישבן של הסטירות אבל למצוא פתח א להתיר את כל הסתירות האלה אז הפתח ואע פני יהושע אבל מה ההסבר פה יש בית אפרים שהזכרנו בחוש משפט בסימן חט בית הפ שהזכרנו שהוא באמת מייסד שבאמת תקנות חזל יכולים לפעול משני משני אופציות משתי אפשרויות מש שני כחות שני כוחות הכוח האחד הוא באמת הכוח הקיצוני הכוח של הבקר בית דין אבקר שזה כוח שהתורה נתנה להם והם יכולים להפקיע ממון להבקיע לתת הכל טוב להפקיר מזה לתת לזה זה כוח שנתון בידי בי דין אבל יש גם אפשרות יש גם אפשרות אחרת שגם אם לא היה דין כזה שבכלל שנקרא הבקר בית דין הבקר לא היה הפסוקים לא הה לא היה מושג כזה של הבקר בין אם לא היה דין כזה של הבקר בית דין הבקר האם בית דין היו יכולים לתקן תקנות ממוניות התשובה היא כן ב היו יכולים לתקן תקנות ממניות להגיד שהממון הזה שייך לפלוני מדין אחר מדין אחר שנקרא מצווה לשמוע דברי חכמים זה גמרא בבמות כ כן מצווה לשמור דבר רחמים קידושי נ יש עוד מקומות ערך בזה הדבר אברהם שהזכרנו שמה בחלק א' בסימן א' ענף ה אני הריך בזה לא בכל מקום יש צורך להשתמש ואדרבה נראה שהמגמה של חזל היא לשמר את את המסלול הזה שנקרא אבקר בין דין אבקר למקרים קיצוניים בלבד כי המגמה צריכה להיות כמה שניתן לשמר את חוקי התורה לא לשנות אותם למה לעשות למה להפקיר למה ללכת להפקיע את דיני תורה אדרבה המגמה היא כמה שיותר למעט לשמר את הדינים של התורה הייתי אומר כאילו לעשות רובד אחר כמו בערווה נכון יש סוגיה בבמות כ שניות יש ריות דאורייתא יש ריות [מוזיקה] דרבנן סבתא זה ריות דרבנן יש עריות דאורייתא ממזר דאורייתא ויש ריות דרבנן ממזר דרבנן כלומר חכמים לא פגעו בהדרגה הם לא יש יש דאורייתא ויש דרבנן כן ומי שחי עם כאילו הוא חי בתוך איזשהיא באיזשהו רוב בתוך איזה מרחב דרבנן והוא מדאורייתא הכל בסדר אדם שמתחתן עם הסבתא שלו אז מדאורייתא זה בסדר הכל טוב ויפה מדרבנן בנו ממזר כלומר לא בכל מקום חכמים יהיה להם מגמה להיכנס ל למרחב של התורה ולשנות שם דברים מכוח נכון יש לכם כוח הבקר בית דין הבקר אבל המגמה צריכה להיות למאית עד לכדי מינימום ואם אפשר אם אפשר אה אם אפשר להשיג את אותם את אותם מטרות בלי לפגוע בלי לשנות את את ה את המרחב של התורה אלא שהכל יעבוד ובת של דרבנן אז מה טוב לא צריך לא צריך צריך להשתמש בכלי הזה הכלי הזה הוא כלי קיצון עכשיו מתי משתמשים בו מתי לא קודם כל לגבי עצם הקיומי של הכלי הזה אז אז הרחיב את זה גם הקהילות יעקב בבמות בסימן י מה ניתן דוגמה אחת בסדר ניתן דוגמה אחת תראו את הגמרא בנדרים במקור לה שיטת רבי יוסי שאבקר מן התורה אחל אך ורק לכשיגיע ליד הזוכה בסדר כלומר אם אדם מפקיר זה עדיין אדם מפקיר זה הבקר אוקיי אבל הבקר לא נגמר עד שהוא לא יבוא ליד הזוכה כל מה שלא יבוא ליד החוזה יכול המפקיר להתחרט בסדר זה שיטת רבי יוסי זה הדין של הפקר מן התורה אבל מבואה בגמרא ב דרים מג שאין לנו זמן כרגע שחמים באו ותיקנו שאחרי שלושה ימים לא יוכל לחזור בו המפקיר לא וכל לחזור בו אחרי שלושה ימים למרות שזה עדיין לא הגיע ליד הזוכה אוקיי מה הדין אם עברו שלושה ימים וחזר בו הבעלים הבעל המפקיר חזר בו אבל הוא לא עשה מעשה קניין לא הלך וזכה בחפצים הוא רק התחרט וחזר בו בינתיים הלך מישהו אחר וזכה ב נכסים האלה אז הוא זכה בהם מדרבנן כי רבנן נתנו תוקף להפקר אמרו שאחרי שלושה ימים לא ניתן לחזור בו אז חכמים נתנו תוקף להפקר אז זה הבקר מדרבנן אבל מן התורה הוא חזר בו הבעלים חזר בו אז יזה שיש כאן בעלות מן התורה על הפירות אבל רבנן אמרו לא רבנן אמרו לא זה הבקר מה הדין אותו אדם שזכה בפירות האם הוא חייב לאסר אותם או לא אומר הרן שמ לתר שהוא חייב לאסר את פירות למה כי מדורית זה לא הבקר אז למרות שחכמים אמרו שזה הבקר ואתה זוכה בזה זה שלך כן אבל לא אבל כן אבל אבל אבל הוא חזר בו מדאורייתא לא זה לא הבקר כיוון שזה לא הבקר כיוון שחזר בו הבעלים אז יש כאן חיוב במעשרות שואל הגליון השס רב קב גר שמה בגליון השס בנדרים בדף מד עמוד ב הוא שואל רגע אחד יש משנה במסכת פאה גדי שלא תחתיו גדיש אדם קצר את את השדה שלו עכשיו יש זכות לעניים לעבור ולאסוף את הלקט כן עכשיו מה עשה הבעלים הלך וגד את את התבואה שלו שהוא קצר על גבי השטח שעדיין לא אפשר לעניים ללקות שמה בעצם הוא הפסיד את העניים היה להם זכות לחפש שמה ולאסוף שם לקת ול מנמד עכשיו איך איך הם ידעו יכלו לדעת מה לקת ומה ל לקת עכשיו גם הכל הכל מעורבב מה עושים איתו אומרת המשנה גדי של לוקת תחתיו כל הנוגע בארץ הרי הוא של עניים אומרים הומר הירושלמי זה קנס שחמים השתמשו משו הבקר בית דין הבקר כן כלומר כל מה שנוגע בקרקע הופך להיות הבקר לענין אומרת הגמרא ש אומרת הגמרא בירושלמי תראו אמר רבי יוסי שמענו שהוא פטור מן המעסות דברי הכל כולם מסכימים שהוא פטור משום כנס שהבקר בית דין הבקר אז כתוב כאן שהוא אומר רבכ עגר למה אתה אומר בנושא של בדף אתה אמרת הרן כותב שמה שאם כמו שאמרנו אם אדם הפקיר ואחרי שלושה ימים חזר בו אז כיוון שהבקר לא חל מן התורה כי מן התורה עדיין לא זכה בזה אחר אז הייתה פוחר של הבעלים אז יש פה בעלים למרות שהבקר חי מדרבנן כיוון שהוא לא חי מן התורה אז צריך להפריש תרומות המעשרות מה שמע שאין כוח ביד אבקר בית דין לפתור מן המעשרות ואילו בגמרא במשנה בפאה ובירושלמי ו ד שהבקר בית דין מספיק לפתור מן המעשרות כך שואל רב קיב גר התשובה היא התשובה היא כמו שאמרנו לא כל תקנה של חכמים נובעת מהדין של אבקר בית דין אבקר לא היכן שקלו כל הקיצין וחכמים רוצים לקנוס כמו פה בגדי שלא לוקת תחתיו שמה חכמים רצו לקנוס אותו כיוון שבמהות יש פה קנס שחכמים רצו לקנוס אותו להפקה את רכושו לכן שמה באו חכמים מכוח קנס של אבקר בין דין אבקר והבקיע את רכושו ולכן שמה במת פטור מן המעסות כי שמה חכמים השתמשו בכוח שלהם שנתון להם כוח מן התורה אבל בדין של אבקר הבקר ש שמה זה לא מהות של קנס מה שאמרנו בגמרא בנדרים זה לא קנס זה תקנה שחכמים רצו שלא תשתכח תורת הבקר לא ניכנס כרגע אז חכמים הם אינטרס לא לאפשר לא לאפשר לבעלים לחזור בו אחרי שלושה ימים אז בשביל זהלא הפעילו חכמים את סמכותם מדין הבקר בדיני הבקר אלא זה ברוב של מצווה לשמוע דברי חכמים אז באמת מדאורייתא זה שייך לבעלים אז יש פה צורך בהפרשת תרומות ומעשרות אין שום סתירה ככה אומר הדבר אברהם אומר את זה בדת הרמבם רק תקנת חכמים שבמהותה היא תקנת הבקעת ממון שם החכמים השתמשו בכוחם של אבקר בית דין אבקר אבל בתקנות כאלה שהם לא במהותם תקנות של הפקעת ממון למשל פרוזבול פרוזבול זה דוגמה קלאסית של הפקעת ממון מד הייתה שביעית לא נוהגת בזמן הזה שביעית השמטת כספים שמיטת כספים לא נוהגת באו חכמים ואמרו לא אדם שלא כתב פרוזבול א כותבים פרוזבול על ידי פרוזבול יכול למל ולגבות אבל רגע מה אז זה הבקר בית דין הבקר שם חכמים אפילו את סמכותם להפקיע את ממונו להפקיע את ממונו של המל ו ולאפשר את את הגביעה על ידי פרוז בו אז שמה זה הפקעת מממון גמורה אזק הבקר דן הפקר אבל בתקנות שהם לא במהותן הפקעת ממון כנסות ממוניות דינים שכל מהותם הפקעת ממון אלא עניינם לעשות תיקונים פה ושם כדי לאפשר לקטן לסחור כדי לאפשר לגזלן להקל עליו כן אז שמה שמה באמת יתכן ייתכן ייתכן ששמה זה לא יחול מדין אבקר בדין אבקר ועז שמה בוודאי שק ניין דרבנן הזזה לא יועיל דאורייתא זה בדיוק מה שאמר הפני יהושע אי אפשר להשוות בין תקנות חכמים יש תקנות חכמים שהם חלים מתכוח הבקר בית דין אבקר ולגביהם בוודאי כיוון שהבקר בי דין הפקר זה גם הפקעה וגם הקנאה אז קניין דרבנן מועיל דאורייתא אבל יש תקנות של חכמים שזה פועל ברובד הד רבנ אז זה לא זה לא פועל ברובד הדית הלא הם לא השתמשו בכוחם של הבקר בית דיני הבקר הם באו מצד הכוח שגם אם לא היה פרשה בתורה שנקראת אבקר בין דין אבקר בוודאי שהיינו צריכים לשמוע בכל דברי חכמים וודאי רובן איך אומר שמה אומר שמה הדבר אברהם א הוא לא לוקח בכוח אין פה גזל איסור לא תגזול כי יש מצווה לשמוע ד הוא לוקח ברשות בית דין גם אם מן התורה רכוש היה נשאר שייך לראובן אבל חכמים ציוו אותו לאפשר לשמעון לקחת אותו ושזה שייך ששמעון השתמש בו כפ שלו וזה תקף הוא לא עובר על איסור גזל הוא לא מתחייב להשיב את זה כי יש כוח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה יש כוח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה גם אם לא משתמשים בסמכות שלהם של הפקר להפקיר ממונו של אדם לא זה עדיין שייך לבעלים הקודמים מן התורה אבל רבנן יכולים לאפשר למישהו אחר להשתמש בממון הזה ברשות וזה בסדר גמור וזה שלום מדרבנן והאישה מקודשת דרבנן אז בזה פתרנו את פתרנו את אז אפשר להגיד בדעת הראש שמה שקשור לעניין של גזל אחר יאוש או קניין אגב דרבנן אז זה נשאר ובת של דרבנן שמה לא הפילו חכמים את סמכותם מדין הבקר בין דינ מכוחם מכוח הבקר בין ד מה שאיין כן בתקנת מריש שמה באמת אפשר זה מה שאומר הפני יהושע אני לא אומר הפני יושע תקנת מריש השאו כמישהו שלו שמה חכמים כדי להקל עליו שיהיה ברור שלא יעשה תשובה שלא יחשוב איך עכשיו אני קעקע את כל הבירה אם אתה אתה תגיד לא מן התורה זה שייך עדיין לנגל אבל אתה יכול להשתמש רבנן אז הוא אומר תשמע אם אתה אומר לי ש אני חי בגז חכמים רצו לות תוקף לעודד אותו לעשות תשובה שלא יחשוב ש אמרו זה שלך גמור אנחנו מפעילים את הכוח שלנו אבקר בית דין אבקר קנוי לך למהדרין מן המהדרין אתה לא צריך סתור לא מדאורייתא ולא מדרבנן ממילא גם גם את ה סתירות הבית יוסף אפשר ליישב ברוח הזו אבל שמה הקוד הוא שונה שמה אצל הבית יוסף מנו דעתי הקוד הוא אם זה תקנה כללית או תקנה פרטיית כלומר כשמדובר על משהו כללי שנוגע לכלל הציבור שמה החכמים שמה חכמים עשויים להפעיל את הכוח של אבקר בין דין אבקר לכן סובר הרבית יוסף שקנייה ממש לא צם כין שחכמים רצו לייסד קניין גמור שיהיה לכל השוק החופשי שוק המסחר בניירות ערך כן שוק זה שוק ענק שסוחרים בניירות ערך ב משטרות בשביל גרות חוב אז שמה חזל רצו ל לייסד קניין חדש שנקרא מעמד שלושתן אז השתמשו בכוח השלים של של אבקר בית דין אבקר אבל כשמדובר על על נקודות תקנות פרטיות כמו גזל אחר יאוש זה תקנה עבור הגזלן או מה עוד היה קניין פעו ד פותות למה צריך למה צריך למה צריך להפוך שמיים וארץ בשביל הקטן כל המטרה היא בשביל קדיר חייו של הקטן למה צריך לעקור את דין התורה בשביל זה למה צריך להפקיר להגיד שהקטן שהוא מפקיר הואזה הבקר גמור זה תקף מן התורה לא צריך להגיע לזה המטרה של חזל היא שיהיה לה קטן מה לאכול זה הכל שיוכל לקנות אוכל אז מספיק ש אוכל אנחנו נותנים לו רשות גם אם לא היה דין אבקר בית דין בתורה לא היה דבר כזה בודאי שם ה יכולים לתקן תקנה שהוא יוכל לסחור ולא יהיה באיזה שום איסור של גזלה ממה שאדם קונה מקבל כסף מהקטן ולא מחזיר לולה ודעי שחכמים יש להם סמכות לתקן תקנות מהסוג הזה מדין מצווה לשמוע דברי חכמים אז זה מה שהתרחש אז אין שום סתירה זה הכל ו הבי זה גם מיושב מה מה ש הקושיה שקשר קצות החוש מרשם מדי סיף קטן ד ממה שלוקחים מחצית השקל מחצית השקל לוקחים מהקטן אז איך זה מועיל הריש פה אנחנו בקורבנות ציבור למה זה נקרא קורבן ציבור אפשר להגיד שמה כיוון שזה דבר שנוגע לכלל ישראל הרי מדובר פה על קורבנות ציבור אנחנו לא לא רוצים שיהיה חשש של קורבן ציבור שלא ילקח מ כן אז חזל שמה הפילו את כוחם בכוח הבקר בית דין הבקר כדי ש כדי שיהיה הדבר קנוי לציבור למד אדרי זה ציבור גמור בהקלת פותות בשל קדי חייו לא תיקנו בכוח הבקר בי דיני הבקר אבל כשזה נוגע למחצית השקל אז עכשיו תגידו למה לא תיקנו שבכלל לא יקבלו מהקטנים וזהו פתור את הבעייה שלא יקבלו מהקטנים חצית השקל טוב כן עד הכיס איך אומרים עד הכיס סוף סוף הם צריכים הקטן יתן להם עוד או שה להם אינטרס שהקטן יתן מחצי אם הקטן יתן שיקבלו את זה ממנו בסדר אבל בשביל שזה לא יפגע בקורבן ציבור השתמשו בכוח שלהם של אבקר בדין אבקר שהוא כוח ש הפקעה והקנאה הוא כוח שתקף מן התורה וזה ייה גמור מן התורה מה שם כן בכל שאר הדברים שהזכרנו אז אין שום סתירה גם לא בבית יוסף וגם לא תן לחכם רך כם וד [מוזיקה]