שיעור כללי - בדין טיבול בחרוסת | הרב גבריאל סרף, ראש הישיבה

אה האמת התלבדתי באיזה נושא לעסוק בהתחלה הלכתי לכיוון של פרק זה בורא ערה אז שוב לקחת משהו מלכות עדות יש הרבה מה לדבר בחושי משפט אבל בסוף אמרתי ש כבר כמה שנים ב א שיעור הסיום לזמן חורף אז אנחנו מדברים בנייני דיומה בנייני פסח אז באמת בשנים האחרונות אז עסקנו ב כמעט בכל המצוות של ליל הסדר זה מצוות סיפור יציאת מצרים וארבע כוסות ומצוות עשבה ומצוות א מרור וקורך אפילו בני חמץ עשה עסקנו מכירת חמץ אז נשאר משהו שלא דיברתי זה על נושא של טיבול בחרוסת פניו זה נראה מה כבר אפשר לדבר על חרוסת אבל אה יש בזה אולי עוד איזשהי נקודה אנחנו בעזרת השם שבזמן הבא נתפלל שהכל יחזור כסדרו ונחזור כולנו לבית המדרש אז אנחנו נלמד מסכת ברכות פרק שישי בעיון הייתי אומר שסוג של סתימה כזו של א מה צורת העיון והפלפול שאפשר למעשה לשת ולתת בכל מקצועות התורה גם ב בחלק אור החיים וגם בהלכות ברכות אז זה זה יכול להיות שזה עוד סיבה אה עבורי למה מה לעסק בזה? כן. אז נפתח בדברי המשנה במסכת צרכים בדף קיד. המשנה אומרת, הביאו לפניו אה ככה מדובר מיד אחרי הקידוש. מיד אחרי הקידוש אז הביאו לפניו מטבל בחזרת. הכוונה מטבל את החזרת. כלומר מטבל מה שאנחנו קוראים היום כרפס. עד שמגיע לפרפר את הפת. כלומר, עוד לפני שהוא מגיע למוציא מצה, אז מביאים את הכרפס, את השאר ירקות. במקרה הזה מדובר על חזרת במקרה שאין לו שאר ירקות כפי כפי שמתבאר בראשונים. אז המטרה של האכילה של הקרפה זה לעורר את ה את הילדים, לשאול מה נשתנה. וחר מכן אחרי שהוא אוכל את הכרפס אז מביאים לפניו עוד לפני אמירת האגדה מביאים לפניו מצה וחזרת וחרוסת ושני תבשינים ואז מסיימת המשנה ואומרת זה בעצם הקערה של פסח מה שהיום אנחנו מביאים לשולחן שהיא מכילה את כל ה את כל הדברים האלה ומסיימת את המשנה ואומרת אף על פי שאין אחרוסת מצווה. רבי אליעזרביזר בן רב בן צדוק אומר מצווה. כלומר יש כאן מחלוקת בין תנקמה לרבי לזרבי צדוק. האם החרוסת זה מצווה? א בהמשך הגמרא בדף קטז עמוד א' הגמרא מתייחסת למשפט האחרון במשנה. אף על פי שאין חרוסת מצווה. שואלת הגמרא אם היא לא מצווה משום מה? מה היאולה? אז בשביל מה מביאים את החרוסת? אמר רבי עמי משום כפא קפא מתבאר בדברי הראשונים שזה אם תראו למשל את המאירי במקור ו' אז הוא מביא הוא גור קיפה יכול להיות בכירי ק א רצונו אמר לחוט היוצא מן החזרת שמזיק כן איזשהיא חרפות שיוצאת מן החזרת שהיא מזיקה לא ברור באיזה שלב היא מזיקה מן הסתם בשלב האכילה אולי אולי אחרי זה קצת ואחודו של חרוסל מעבירו ויש מברשים בו תולעת שקיפה הזה תולעת בין כך ובין כך זו הסיבה שמביאים את החרוסת לפי שיטת רבי עמי בדעת הנקמה שבעצם יש כאן עניין של א כפי הנראה עניין של סכנה אה לפי הדעות שזה קיפה, זה איזשהו חזרת, איזשהו לחות, איזשהו ארס שמזיק. ואז הגמרא אומרת, אמרבסי כף הדכס החמה. כלומר יש עוד אפשרויות להתמודד עם ה עם הארץ הזה, עם הרעל הזה או המרכיב המרכיב המזיק. אה, למשל בחסה. אז זה חמה. חמה זה צנון. כדחמה זה קרטי, זה קרשים. ואז אומרת הגמרא כף הדכולו כלומר הפתרון אפשר להגיד פתרון כלל לכל הבעיה של הארס של המאכלים האלה או חריפים חממה חממה הכוונה היא לשתות מים חמים ותוך כדי ששותים יגידו איזשהו א יגידו איזשהו אה נוסח שזה סגולה אני לא יודע מה זה טוב אחר כך אומרת הגמרא רב ליזר בביצ צדוק אומר מצווה. מה היא מצווה? מה המצווה פה? רבי לוי אומר זכר לתפוח. תחת התפוח עוררתיך שכל הגאולה של מצרים, כל הפרו ויש רצו וירבו, זה היה עניין התפוח. תחת העץ של התפוח. יוחנן אמר זכר לתית, זכר לשיבות של התית. אמר הביה מכיוון שיש כאן שני שתי זכרונות איכך צריך לקהויה כהויה זה חמיצות שיש בה תפוח וצריך לסמוך א זכר תית וכהוא יהיה זכר התפוח וצריך לסמוך זכר תתית ואז אומרת הגמרא תניה כבטא דרבי יוחנן שיש כאן זכר לתית א בברייטה שרבי רבי יוחנן כתוב תבלין זכר לתבן היו שמים תבלין בתוך החרוס חוסת אה מופיע בראשונים שהוא אולי קינמון או משהו מסוג הזה וחרוסת עצמה היא זכרית ככה נאמר בברייתא ועל זה מופיע בברייטה שאמר רבי אלעזר בן רבי צדוק כך היו אומרים תגרי חרך בירושלים מה זה תגרי חרך זה סוחרים שהיו יושבים א היו יושבים ודרך החלונות היו חרח זה חלון היו בעצם נוש עושים ונותנים עם הלקוחות. אז תגרך היו בירושלים היו אומרים בואו ותלו לכם תבלין למצווה. אז מכאן אמר רבי זר צדוק אה כך מכאן הוא רוצה להוכיח שבעצם החרוסת זה מצווה. כך שהם היו מציעים ללקוחות בואו וטלו תבניין למצווה. אז אני מדבר על זה בהמשך. אז יוצא שלסיכום מפשט הגמרא עולה ששיטת לשיטת הנקמה אין אין בחרוסת מצווה בכלל וכל המטרה של הת החרוסת היא אך ורק בכדי להתמודד עם הבעיה של סכנת החריפות הסכנה של של קיפ או כפה ולעומת זאת שיטת רבי ליעזר בבית צדוק היא שיש בהוואת החרוסת אה או באכילת החרוסת יש בזה מצווה והמצווה הוא זכר לתית. מצווה מדבסופרים זכר לתית. וכאן אנחנו נכנסים לדברי הרמב"ם שלכאורה הם אה הרמב"ם מה שנקרא מזכשטרה לבית ראה. הרמב"ם כותב פותח בפירוש המשניות פרק י משנה ג' החרוסת תערובת שיש בה חמיצות וכאין תבן זכר לתית. כן אז בשלב הזה הייתי מצפה כבר ההבנה פשוטה שהרמב"ם פוסק כרבי אלעזר בבן צדוק כי הרמב"ם מסביר שה העניין של החרוסת הוא זכר לתית וככה נושים אותה שורים תאנים ותמרים מבשלים אותם דרכין אותן שתתרחו לשין אותם בחומץ נותנים בתוכן סנבל או קרנית או איזו זה סוג של תבלין אחר כך כותב מסיים הרמבם אומר רבי צדוק רבי צדוק כנראה זאת הייתה זה הגרסה שלו במשנה לא רב לזר ברבי צדוק ויש כמה גרסאות שם רבי צדוק שאומר חרוס את מצווה חייב לדעתו לברך אשר קדיש מצבנו על אכילת חרוסת ואינה הלכה אז א מה קורה פה הרמבם פתח את דבריו בפירוש המשניות שהעניין של החרוסת זה זכר לתית משמע שהוא פוסק את הנקמה ותוך כדי דיבור, אולי לא תוך כדי דיבור, לאחר כמה שורות כותב הרמב"ם א לא י רב לזר בביצדוק שאומר מצווה אז הוא גם סובר שצריך לברך אשר כשם צבנו על אכילת חרוסת ואינה הלכה אז הרמבם הרמב"ם פוסק כתנקמה אז הוא פתח כרבי אלעזר ברבי צדוק שאמר שזכר לתית נכון וסיים שאינה הלכה כמותו. אז לכאורה יש כאן קושי גדול וכבר עמד על ככה הברכי יוסף באור החיים בסימן תעג סע סיב קטן יא הביא שגם הפרי חדש שתעורר בזה שהרמב"ם סותר את עצמו ברשה משמע מדבריו שהוא פוסק רבי לעזר בבצדוק בסעיפה הוא לא פוסק כמותו אז אומר הברכי יוסף ש באמת הרמב"ם כן פוסק רבי אלעזר ברבי צדוק שהעניין של החרוסת זה זכרית אבל רק בפרט הזה של הברכה בזה הוא אומר אינה הלכה אבל גם זה תמוע ממה נפשך כאילו מה הסיבה או אה אם אתה פוסק הרבה ברב זה זה קצת קושי בעניין הזה אז נראה ללכת א לבאר את שיטת הרמבם בכמה דרכים אז אנחנו נרצה בעזרת השם להציע א שלוש דרכים לבאר את שיטת הרמב"ם ו ותכף נראה ש יש כאן עוד כמה קושיות ברמבם א מסתירת דבריו מדבריו ביד החזקה ותכף נראה את זה בהמשך קודם כל אני רוצה לפתוח בדברי הנציב מוז'ין בספרו מרומי שדה על הסוגיה כאן ב א בפסחים אומר הנצי מולושין שבמה הוא שואל שאלה הוא שואל שאלה שאלה ראשונה שתי שאלות הוא שואל שאלה ראשונה הוא שואל אם כל לפי תנקמה אם כל המטרה של החרוסת זה אך ורק משום קיפה משום עניין של סכנה למה בכלל להביא חרוסת למה כבר לא הגמרא הרי אומרת א קיפה דכולו חמימה כלומר מה שיכול לעבוד פתרון לכל הנושא הזה של הכי קיפה זה שתיית מים חמים. לא היה עדיף להביא מים חמים ולשתות מיד אחרי ה החזרת וזה היה פותר את כל הבעיות. למה להביא חרוסת? ודבר שני בדרך כלל קם להם בכל מקום הלכה כתנקמה ככה סתם די משנה. וכאן מצינו בסוגיה בקט"ז שהאמוראים נחלקו בהסבר דבריו של ברבי אלעזר ברבי צדוק כן רבי לוי מה עם מצווה רבי לוי אומר זכר לתפוח רבי יוחנן זכר לתית ואמר הבייה אל כך צריך לכהויה וצריך לסמוכה וכל המוראים נסו ונתנו בשיטת רבי ליעזר ברבי צדוק שלכאורה היא לא להלכה מכאן רוצה רוצה לומר הנציב שאולי באמת לא הבנו נכון את המחלוקת בין תנקם אלרבי רבי אלעזר ברבי צדוק באמת אומר הנציב גם תנקמה מודה שיש מצווה באכילת החרוסת יש מצווה כל מה שאומר תנקמה כן שאינה מצווה הכוונה שלא ראוי לקרותה מצווה. כאן הם מצווה אבל לא ראוי לקרותה מצווה. מדוע? משום שיש לה גם טעם נוסף של כפה, של קיפ. זה הכוונה. כלומר, אפשר לומר שאולי הטעם המרכזי להבעתה הוא משום כיפה, משום שלא ניתן לאכול את החזרת בלי בלי לטפל בנושא הזה של הארס הזה. אבל אם זה רק משום זה אז היה אפשר להביא חממה, היה אפשר לשתות מים. אז כיוון שבין כך ומן כך היה צורך להתמודד עם הקיפה, אמרו חז"ל, בוא נוסיף לכאן את הערך של החרוסת, הערך של הזכר לתית בכדי לתת לזה ערך מוסף לטרול הקיפה הזאת. אז למיסה יוצא שגם התנקמה מודה שיש כזה בזה מצווה אבל לא רק זה לא רק מצווה זה סכנתא מצווה אה ולא ולכן לא קורא לכן לא מחנה אותם הוא לא לכן אומר אומר התנאף על פי שאין חרוסת מצווה כלומר היא לא קוראים אותה מצווה לא קוראים אותה מצווה לעניין מה לעניין שלא מברכים עליה וזה הנקודה המרכזית של הרמב"ם בפירוש המשניות. לא קוראין אותה מצווה משום שלא שייך לברך עליה אשר קדישנו מצותה מצוונו על אכילת חרוסת. מדוע לא שייך לברך עליה על אכילת חרוסת? אומר הנציב, כי דבר שהוא בא משום סכנה לא תקנו על זה ברכות המצוות. איפה מצאנו דבר כזה? אומר הנציב בדברי א התוספות, תראו את התוספות בחולין במקור ז'. תוספות בחולים בדף ק עמוד א' א על דברי הגמרא שמים ראשונים, כלומר נטילת ידיים לפני הפת זה מצווה והמים אחרונים זה חובה. אז אומר התוספות שבאמת באומם בגמרא בברכות בדף שני ה שני הדברים נדרשים מפסוק אבל זה הסמחת בעלמה דעתמה דמים אחרונים מישהו מלח סדומית ואנו לפי שאין לנו מלח סדומית מצוי בינינו לא נהגו במים אחרונים זו שיטת ה התוספות ואז שואלים תוספות ואם תאמר למי נפקמינה הדרישונים מצווה ואחרונים חובה מעלים לי מצווה מה לי חובה התרבה הוא חובה גם מצווה זה חובה אז אז מה דוקמי זה מצווה חובה אומר התוספות בשם הלכות גדולות בתירוץ השני בהלכות גדולות פירש דראשונים שהם מצווה משום סרך תרומה זה התילת ידיים בפני הסעודה תאונים ברכה אבל אחרונים שהם לצורך אדם משום מלח סדומית אין תאונים ברכה כלומר כלומר מה שמביאים משום סכנתא משום מלך סדומית לא שייך לברך על זה ברכת המצוות ומכאן כתב רבנו יהודה בפרק במדליקים בתוספות שאין לברך על קריאת שמע שלפני מיתתו אשר קדישן אתה לקרוא שמע למה לא כי כל העניין של קריאת שמע זה משום סכן אתה יודע מה זה כין קת שמע של המיטה גם הרמבם בהלכות ברכות בפרק יא הלכה ד במקור ח כותב למה אין מברכים לטילת ידיים באחרונה מפני שלא חייבו בדבר זה אלא מפני הסכנה ודברים שהם משום סכנה אין מברכים עליהם א למה זה דומה למי שסינן את המים כן מי שסינן את המים ואחר כך שתה בלילה מפני סכנת אלוקה שזה החיוב ש צריך לסנן את המים אז למה לא נברך על זה אומר הרמבם אשר קדש צב וציונו לסנן את המים כי לא מברכים על דבר שיסודו משום סכנה ממילא אומר הנציב אומר הנציב זה המחלוקת בין תנקם לרב לעזר בב צדוק שניהם מודעים שיש כאן אלמט מרכיב של מצווה זכר לתתית אבל לפי שיטת הנקמה עיקרו הוא משום קיפה אלא איידי שהיה צריך לנטרל את הקיפה אז כבר נתנו לזה ערך של חרוס של זכר עתידית. אז לכן לא שייך לברך על זה משום ש זה דבר של סכנה. רב לזר בן צדוק סובר לו שכל עניינו של החרוסד, כל עניינה של החרוסד היא אך ורק משום א מצווה זכרתית ולכן מברכים עליה אשר קדשת מצנו על אכילת חרוסת. אומר הרמבם אין ההלכה כי הרמב"ם פוסק להלכה כשיטת א כשיטת תנקמה. ככה מבאר הנצי מולוז'ין את המחלוקת בין תנקמה לרב אלעזר ברבי צדוק. יש כאן קושי קצת אניו דעתי בדברי הנציב בעובדה שהנציב מביא ראיה לדין של חרוסת שלא מברכים עליה מהדין של מים אחרונים. לכורה זה לא כל כך מתאים. מדוע? כי משום מים אחרונים אין להם שום עניין אחר מלבד סכנה. מים אחרונים באים בשביל מלך סדומים אז אין להם שום ערך אחר מלבד סכנה אז מוצדק שזה שווה לעניין של סינון מים מפני חשש הלוקה אז זה לא מברכים על זה אשר כם זה לסנן את המים כי הכל העניין הוא אך ורק סכנה אבל לפי ההבנתו של ה הנציב בטעם אכילת החרוסת שיש בזה גם מרכיב של מצווה אי אפשר להתעלם כי אחרת היה צריך היה אפשר להביא חממה. מה הם חמים? משטות. אבל הביאו חרוסת ובחרוסת יש זכר לתית ויש בזה וגם וגם תנקמה מודה שזה מצווה בסופו של דבר רק לא קוראים לה מצווה. אז לכאורה למה כשכבר לא נברך על זה על אכילת חרוסת? למה למה תנקמה למה תנקמה נמנע מלברך על אכילת חרוסת? מה העובדה שזה גם סכנה מנטרלת? את העובדה שזה מצווה. סוף סוף זה גם מצווה. אז למה לא נברך על זה על אכילת חרוסת? הרי סוף סוף חז"ל תיקנו להביא דווקא חרוסת ולא לשתות מים חמים. זה חרלתית. אז גם לא מוברך על זה. לא לא כך הבנתי בהתחלה מה הנציב מביא ראיה ממים אחרונים לחרוס את זה לא דומה. אז מה שלניו דעתי אפשר להסביר על פי יסוד שכותב השדה חמד ב בפאת השדה במערכת ברכות בסימן ג' ראיתי שבשוט רבי עומר מביא אותו כמה פעמים ב יש מי שוא זה בחלק י סימן באור החיים אה אז די חמת שואל יש לנו מצווה בשבת של אכילת שלוש סעודות. כן. או יש לנו מצווה בערב יום הכיפורים של אכילת אכילה אכילה בכלל. אכילה בערב ם הכיפורים היא מצווה. כלומר היומ פי א' מערב עד הדרב. למה לא תקנו ברכה ברכת המצוות על אכילת שלוש סעודות? זה מצווה. דאורייתא קבלה זה גם מחלוקת בראשונים בקחש שבת. אכילת באכילה בערב יום הכיפורים זה מצווה דאורייתא למה לא תקנו על זה ברכה אשר כד שת מצב וציונו לאכול סעודה ראשונה לאכול סעודה שנייה לאכול סעודה שלישית לאכול בערב ם הכיפורים למה לא תקנו על זה ברכה אומר הזדה חמד יסוד ברכות ברכות ברכות הברכות ברכת המצוות כן היסוד הוא שלא לא מתקנים חז"ל ברכת המצוות אלא אך ורק על מי סה שניכר בעליל שהוא בא אך ורק לשם קיום מצווה. כלומר מוכח וניכר להדיה שכל מה שאני עושה כרגע זה אך ורק בג שהקדוש ברוך הוא ציוע. אם המעשה שאני עושה כרגע הוא יכול להתפרש באופן כזה שאני עושה זה עבור עצמי לנאות למלא את אהבתי לאכול ולעשות כאבת נפשי לא שייך לתקן על זה ברכה אשר כדי שתנוצ וציונו לא נקר שאתה עושה כאן כן בקיום המצווה כן הרי יש ריטוה מפורסם בפסחים בדיו ז שכותב בהסבר של הגמרא שם הגמרא אומרת שכל המצוות מברך עובר לעשייתן מה המטרה שחז"ל תיקנו ברכות המצוות עובר לעשייתן אומר הריתו כדי שיהיה ניכר שהפעולה שאני הולך עכשיו לעשות היא אני עושה אותה בגלל שהקדוש ברוך הוא ציווה ואין לי שום עניין אחר אין לי שום מטרה אחרת זה סוג של אה מבוא לקיום המיסה של המצווה אז אני אומר ברוך אתה השם אשר קדישנו ציוונו להניח תפילין אז אני אומר שמה שאני עושה כרגע הפעולה שאני הולך לבצע כעת היא פעולה שכל כולה מראשיתה ועד סופה כל כולה לשם מצווה לא בשביל איזשהי אינטרס אישי אז אומר הזדה חמד אדם שהולך לאכול בשבת כן הולך לאכול בשבת לתאוותו תענוגה וצ'ונט וכל הדברים האלה אז הוא יכול להגיד שהוא ברור ברור שכולם אוכלים רק לשם שמיים אבל לא כל כך ניכר מתוך המיסה כי אדם אוכל יום אוכל אה יש כאלה שאוכלים צ'וון כבר ביום חמישי מאדרין שישי ליל שבת סעודה שלישית ראשון מה שנשאר שיריים אז אז אז מה כאילו לא ניכר שזה באזה זה מיס מצווה אז לא תקנו על זה ברכה קנה ערב יום הכיפורים אדם אולי הכי טבעי שאדם יאכל בערב ומקורים כדי שיהיה לו הרי זו אחת הסיבות שבראשונים מבואר למה אוכלים בערב קורים כדי הראש אומר כדי שיהיה לו כוח כדי שיהיה לו כוח להתענות אז לא ניכר שזה לא ניכר שזה בא לשם לשם מצווה ולכן לא תקנו את זה ברכת המצוות אז חשבתי שאולי זה ה זה בעצם הרעיון גם של הנציב זה נכון שהחרוסת יש לה ערך מוסף של מצווה של זכר לתית אבל על אבל הרי בין כך ובין כך היה מקום לאכילת החרוזת גם בלי הטעם של מצווה משום קיפה משום הארס אז כשאדם אוכל חרוסת מיד לאחר או שהוא מטבל את את המרור בחרוסת כן לא ניכר שהוא לא ניכר להדיה אמרו ככה לא ניכר כל כך להדיה שהוא עושה את זה אך ורק בשביל בשביל המצווה כי הפעולה שלו יכולה להתפרש כצון להתמודד עם הבעיה של הקיפה שזה באמת ה שזה באמת הסיבה המקורית מדוע בכלל היה צורך כאן בטיבול היה צורך בטיבול היה צורך להתמודד עם הקיפה לפי תנקמה רק היידה שהיה צורך להתמודד עקיבא אז הביאו גם חרוסת אז לא ניכר כל כך שהוא עושה כרגע באכילה שכל כולה לשם מצווה כשאדם הולך לאכול מצה אז זה ניכר שהוא בא לאכול למה אתה אוכל רק מצעכל משהו אחר אדם בא לאכול מרור למה אתה אוכל מרור כשאדם מצווה לאכול דבר ספציפי דווקא אז כן אז כן כן שייך לדבר אחד זה כן >> אז למה מברכים על מצא >> זה מה שבדיוק אמרתי כשאדם בא לאכול מצווה לאכול דבר ספציפי ו לא מאפשרים לו לאכול מה שהוא רוצה אומר לא אני לא רוצה לאכול מצה אני רגיש לגלוטן לא יודע מה הוא אומר לא תאכל מצה אז זה ניכר שהוא בא לאכול מצה לשם מצווה. לא שואלים את האדם, אתה אוהב את זה, לא אוהב את זה. כן. אדם לא אוהב חזרת חרין. מישהו אוהב פה חרין? לא, לא יודע. אני לא אך שמעתי. אבל בכל זאת הוא מצווה לאכול את זה. אז אז זה ניכר שהוא אוכל משהו מסוים וספציפי רק בגלל שהקדוש ברוך הוא ציוה. אז זה כמו הנחת תפילין, זה כמו טוב בציצית. שאדם בעצמו לא היה עושה את זה וניקר שכל מה שהוא עושה כרגע זה זה כן את המצה אפילו כתוב שאסור לאכול אותם ממש משהו אחר ולא לבטל את עם המצא אז ניקר שהוא עושה כאן מה יסא לשם לשם מצווה מה זה ניקר בסוף ניקר זה בסוף על פי ה איך אדם בא למצווה יש לו כוונה בזה או לא כוונה בזה ניכר לאכל >> לא אובייקטיבית אובייקטיבית האם הפעולה אובייקטיבית למתבונן מתכת על פרט למתבונן למתבונן למתבונן האם היא ניכרת שאדם שעושה מצווה כרגע או לא למתבונן בעיניה המתבונן >> אבל אדם יכול גם לברך על על יהודת שבת וזה כן עונג שבת והוא מכוון לשם מצווה >> לא אבל שוב אני אומר בסוף בעיני מתבונן האם ניכר שהוא עושה מצווה או לא זה השאלה זה כבר >> זה היסוד של זה היסוד של הצדה חמד זה היסוד של >> אבל זה תלוי גם מה הכוונה שלו >> לא הכוונה זה בלב זה הקדוש ברוך הוא יודע רחמנה הקדוש ברוך הוא יודע כוונות הקדוש ברוך הוא יודע אבל מיסה המיסה אובייקטיבית אבל האם המיסה מתפרש בעיניה מתבונן כמיסה מצווה או כמיסה שאדם עושה אותו להנאותיו הפרטיות אוקיי זה דברי הנצים מולוז'ין א לפי דבריו א נראה שלא אין סתירה בין פירוש המשניות לרמבם לבין היד החזקה שרבים הראשונים הצביעו על סתירה בין הדברים אז בוא נראה הרמבם בהלכות א חמץ ומצא במקור ד' תראו בפרק ז' הלכה יא כותב החרוסת מצווה מדברי סופרים זכר לתיד הרמבם חד משמעית שחור על גבי לבן כותב שהחרוסת מצווה מדברי סופרים זכר לתית שהיו עובדים בו במצרים וכיצד עושים אותה לוקחים תמרים או גגרות או צימוקים יצבע זה מביאים אותה אל השולחן אל הפסח כותב המגיד משנה על אתר במשנה קיד אף על פי שאין חרוס את מצווה רבי לזר צדק מצווה והלכה כמותו כלומר אומר המגיד משנה בפירוש דברי הרמב"ם שהרמב"ם פוסק רבי אלעזר ברבי צדוק הלכה כמותו דשקלו המורי הליבה כן כלומר הוא פה הוא בא להסביר למה מה מדוע חרג הרב מנהגו ולא פסק את הנקמה משום שהאמורא נשאו ונתנו בשיטתו בגמרא אדם מן המצווה רבי לוי אומר זכלת פוררתיך זה רבי יוחנן זכרתית תניה כבת רבי יוחנן תבנין זכר זכר הטב לך חור זה דרך אז מגיד מי ש למד פשט ברמבם שהוא פוסק הלכה כרבי ברב צדוק זה בניגוד גמור למה שהרמבם פסק בהלכות בפירוש המשניות שעל אין הלכה כמו רב ליעזר בן צדק הלכה כתנקמה וגם המאיר התייחס בגלל הסתירה הזו המאיר התייחס להדר כותב אה ואמר אף על פי שאין חרוס מצווה כלומר צריכו להביאו אלא אלא שלא לתורת מצווה לטורת סכנה הוא פירשו בגמרא משום קיפה וכולי רב לזר בר צדוק אומר מצווה מדי סופרים ומשום זכר לתית וכן הלכה וגדולי המחברים שזה הרמבם פירשו בפירושי המשנה מצווה ושמברכים עליה כן כלומר הם הרמבם פירש שלדעת רבי לזר בן רבי צד צדוק שקורא לטיבול בחרוסת מצווה הנפקמינה הוא שמברכים עליה ומתוך כך פסקו שאין הנחה כדבריו אין הנחה כרב אלא כתנקה אלא שבחיבוריהם כלומר ביד החזקה כתבוה כדברינו כלומר המאירי מצביע על כך שיש סתירה בין הפירוש המשניות לבין היד החזקה וכפי הנר הרמב"ם חזר בו בפירוש המשניות הוא פסק את הנקמה ולכן אמר שאין מברכים ובחיבור הוא פסק כדת רבי עזר בצדוק וגם צריך להבין לפי דבריו לפי דבריהם אבל אין זכר לברכה ברמבם גם גם אם נלך במסלול שלהם של רבותינו הראשונים אין זכר לברכה ברמבם אז הוא גם לפי דברים הוא גם חזר בו מעצם ההבנה בדברי רבי אלעזרבי צדוק בהתחלה היה סבור שדבר רבי לזר בן צדוק צריך לברך בחיבור הוא לא הזכיר את הברכה בכלל אה ויש עוד הרבה ראשונים שכך כך נקתו ברמבם בפרק ז' שהוא פוסק הלכה כרביעזר רבי צדוק אבל לאור דברי הנצים מוולוז'ין שהזכרנו נראה שאין מחלוקת אין סתירה בין פירוש המשנות הרמבם ובין היד החזקה מדוע אין סתירה פשוט משום שגם תנקמה מודה שיש מצווה מדברי סופרים לטבל בחרוסת הוא לא חלק בנקודה הזו על רב לזר בן צדוק הוא רק חלק עליו בפרט של של הברכה על זה הוא חלק עליו והוא טען שלא אין פה מקום לברכת המצוות ועל זה חלוק עליו עזר בן צדוק אז יוצא שלפי דברי הנצים ולש זה זה עד נפלא שבאמת הרמבם פוסק להלכה כדעתנקמה וגם תנקמה מודה שיש זה מצווה משום זכר לתיד ולכן כך פתח הרמבם שזה זכר לתית וזה מצווה מדברי סופרים אבל עם כל זה אין מברכים על זה למה אין מברכים משום כמו שאמרנו אז יצא לפי דברי לפי הדריבי נציב יוצא שדברי הרמבם הולמים א בפירוש המשניות וביד החזקה אבל צריך למצוא מקור בראשונים לשיטה הזו של הנציב מצאנו מקור בראשונים. תראו בספר המצוות קטן הסמק מצווה קמד במקור ט תראו כותב הרם כותב הסמק מצווה לעשות החרוסת זכרית והדאמרננתם אף על פי שאין חרוסת מצווה אחרי פירושו אין מצווה אלא גם חובה גם משום כפה וצריך לקויזר לתפוח אז הנה בסמק מופיע לאדיה שה הטיבול בחרוסת זה גם מצווה וגם חובה. חובה כמו מים אחרונים. חובה שמשום סכנתא. אז יוצא שדברי הנצים מוז'ין יש להם אב, בית אב גדול בדברי רבותינו הראשונים, בדבריו של הסמק שכותב לאדיה. הרי הוא בא להסביר את שיטת תנקמה. אומר אף על הפי עד אמרינן אף על פי שאין חרוסת מצווה שזה דברי תנקמה. כן. הפירוש הדבר שלא זה לא מצווה זה גם חובה גם מודה שזה מצווה זה גם חובה אלא שיש כאן מקום עוד להקשות על הדרך הזו של הנציב לפי זה לא כל כך ברור מה הראיה שרב לזר בן רבי צדוק אבי לדבריו מתגרך הרח הרי תראו בגמרא שקראנו הגמרא אומרת במקור ב' תניה כבטה דרבי יוחנן כן תבלין זכר התבתן חרוס את זכר התיק אמר רבי אלעזר בר צדוק כך היו אומרים תגרך שבירושלים בואו תלו לכם תבלין למצווה מה מה ביקש רבי אלעזר ברבי צדוק להביא ראיה להביא ראיה לדבריו שזה מצווה אז מאיפה הוא מביא ראיה מתגרך הרח כן אומר אומר רבנו חננאל תראו במקור י אה רבי לזר ב צדוק אחרוס את מצווה והביא ראיה לדבריו. רביזר הביא ראיה לדבריו. שככה היו אומרים קחו לכם תבלין למצווה. מי קלאש אחר עושת מצווה? מה מצווה וכולי וכולי? כן. אתה גרך אחר בירושלים היו אומרים בואו קחו לכם תבלין למצר קינמון יצא לו זכר לתבן שבתית. אז לכאורה צריך צריך כאן ביאור לפי הדרך המסלול של הנצי מוושין אין ויכוח בין תנקמה לרבי עזר צדוק שזה מצווה שהחרוסת זה מצווה מצווה מדברי סופרים אין ויכוח זכר לתיד כולם מסכימים אז איך אז כיצד בדיוק רב לזר בן רבי צדוק מביא ראיה לדבריו מתגר חרך במה במה שהם אמרו שקחו לכם תבלין למצווה שכוח גם תנקמה אומר שזה זה מצווה. אז מה הראיה שרב ליעזר ביצר מביא מתגרחרך? צריך לומר שהראיה של רבי עזר בצדוק היא שאם באמת היה ערך מחרוסת, ערך של חובה מצד הסכנתא אז חמיר הסכנטא. כלומר התגר הרח היו צריכים להכריז אולי בואו תיקחו לכם תבלין לל לא למצווה היה צריך להגיד ל לסקנתא או לכל הפחות להזכיר את שני הדברים העובדה שתגרך מתעלמים לגמרי מה אולי מהדבר מהתפקיד המרכזי של החרוסת שזה לנטרל את הכפה ומתרכזים אך ורק בחלק של המצווה אולי אולי זה היה הראיה על ידי כך כך צריך להסביר לפי הנציב אולי זה היה הראיה של רב זר בצדוק מתגרך הרח שבאמת יש כאן רק מרכיב של מצווה ולא סכנתא ולא זה לא המטרה של ה של הח של ה של ה של החרוסת כן אולי כך צריך לומר אבל תראו את התוספות א במקור יא א' למטה בקטז בדיגבור מתחיל את הגרך אחש בירושלים משמדה הלכה כרבי אלעזר ברבי צדוק כלומר מתגרי ירושלים מוכח שהלכה כרבי אלעזר בן צדוק וגם בספרים כנראה הייתה גרסה של רבי יוסי וקימנן שרבי יוסי קמו במוסך התוספות אומר וכן עשה רבי יוסף הרב יוסף זה רבי יוסף בן טובה בסידור בסידורו היה לו הגדה של פסח שכתב שהחרוסת היא זכר לתית רואים מתוספות שלמדו שמה המקור ומה הראיה של רבי אלעזר ברבי צדוק לכך שזה מצווה היא מהעובדה שזה זכר לתית כן כלומר התוספות אומרים מזה שרב יוסף כתב בסידורו שחרוס את זכר לתתית סימן שהוא גם פסק הלכה כרבי אלעזר ורבי צדוק מה מה זה קשור אם הרי לפי הנצים מולוז'ין גם תנקמה אומר שזה זכר לתית בהבנת הרמבם גם אז מוכח שהתוספות לא הולכים להדיה לא הולכים עם ההר נצים מלוז'ין בפירושו עלי כפי שהוא פירוש ברמר לפי הבנתם אז שיטת תנקמה היא רק משום קיפה ורב לזר צודק אומר לא משום זכרית ומכך שסידר רב יוסי בסידורות חרוס זה חרתית סימן שהוא פוסק הלכה כרבי אלעזרבי צדוק אז אז רואים שהפחות מהתוסדות מוכח להדיה שלא כדעת הסמק, לא כדעת הסמק שהזכרנו שיש כאן שני גם לדעתקמה יש כאן שני שתי שתי נקודות גם מצווה וגם חובה אז מוכח מהרב יוסף כתובלם שהוא לא הלך בכיוון של הסמק זה אולי אולי כאן נוסיף עוד נקודה מה תהיה הנפקה מינה בין בין תנקמה לרב ליעזר ברבי צדוק לפי הדברי הנצים מבלוז'ין מה תהיה נפקמינה ביניהם אם שניהם מודעים שיש גם ערך של מצווה אלא שרב לזר אלא שתנקמה מוסיף שיש כאן ערך של סכנתא מה נפקמינה בין מצווה לחובה מה ש מה שתוספות שאלו מה שראינו שהתוספות שאלו בחולין מה הן נפקמינה ביין בין מצווה לחובה אז תוס כתבו נפקמינה לגבי ברכה אבל כשאנחנו מדברים על החרוסת אז בן כך ובין כך אין כאן ברכה אז מה הן נפקמינה בין אם זה מצווה אור חובה בין אם חורס את זה מזרור מה דוקמינה בין תנקמה לרב לזר בן רבי צדוק בהנחה שגם לרבי לזר בן רבי צדוק אין אין אין אין כאן ברכה אה כפי שעולה מדבי הרמבם בחיבורו ביד החזקה אז נראה להסביר שהמחלוקת היא במה שהגמרא תראו במקור גב הגמרא שמה הגמרא אומרת אמר רב לזר אמר בושעיה כל שטיבולו לא במשקה צריך נטילת ידיים. כן. דבר שטיבול במשקה צריך נטילת ידיים. אמר הפפש ממינה הי חסה. חסה זה המרור צריך לשיקו בחרוס משום כף. כלומר כשבאים לנטרל את הארס של המרור כן צריך לשיקוי לשקע את כל החרוס את כל המרור בתוך החרוסת. רק באופן הזה, רק באופן הזה זה עובד וממילה בהכרח שיש מגע בין היד לבין המשקה, החרוס המשקה לצורך העניין אז יש מגע בין היד לבין המשקה ולכן ולכן צריך נטילת ידיים לכן לכן יש נטילת ידיים כן למה כי תשמע מנה חסה צריך לשקוע בכו זה משהו קיפדיק לא צריך נטילת ידיים למה לי א לא נגע ה הוא לא נוגע כן מדובר כאן על על הרחץ לפני ה החזרת שלפני הפת כן הגמרא שמה בהמשך דוחה את ה את ה את א אומרת שאין הוכחה לדברי רב פפא מפה כי אפשר ל אפשר להסביר שדי בכך שיש חשש אולי באמת לא צריך לשיקוי את כולו בחרוסת את המרו אבל די בכך שיש חשש דילמה יבוא לשקע בכדי לחייב בנטילת ידיים אבל כל פנים אולי אפשר לומר שזו הנפקמינה בין תנקמה לבין רב לזר ברבי צדוק האם יש בטיבול בחרוסת גם חובה משום סכנתא או רק משום מצווה מה מה הן אף קמינה אם זה רק מצווה אז תח כן מאוד שהיה מספיק בטיבול כלשהו לא צריך לשקוע כולו בחרוסת ה הסברה היחידה שמחייבת לשיקוי בחרוז אך ורק משום קיפה אז זאת תהיה נפקמינה לפי שיטת הנקמה ש כרגע לפי הנצים מולוז'ין כן לפי השיטת הנקמה צריך לשקע את כל ה כל המרור בתוך בתוך החרוסת כדי להתגבר על הבעיה של הקיפה אבל לעומת זה לפי שיטת רב לזר ברבי צדוק מספיק בטיבול כלשהו כי לא אין פה אין פה בעיה של קיפה על פי זה אולי נוכל ליישב קושיה של המרשה על התוספות התוספות בפסחים תראו במקורת ג' בקיד על דיבור מתחיל אף על פי שאין חרוס את מצווה שואלים התוספות ואם תאמר אמי לא את תחרוס את דרשות ומבטל חזר די מצווה למה אנחנו לא אומרים שהחרוסת שהיא רשות לפי שיטת הנקמה כן בהבנת התוספות שזה בא אך ורק משום כיפה אז למה למה לא נגיד שהחרוסת של הרשות תבטל את החזרת של המצווה כן כמו שהגמרא אומרת שמה בדף קטו שלמה היום לא קורחים את המצע יחד עם המרור משום שבימינו המרור זה דרבנן והמצא זה דאורייתא אז אתה תע מצא דרבנן תאסרה אתה מרור דרבנן מבטל אתה מצה דאורייתא רואים מכאן שאם אוכלים שני דברים שאחד מהדברים הוא ביחס אה אה א הוא אחד מהדברים ביחס רשות לשני כלומר דרבנן ביחס לדאורייתא זה רשות אז אתה תם מצא טעם מרות דרבנן מבטל לטעם מצא דאורייתא אז לא עושים דבר כזה אז שואל תוספות אז כל שכן אז איך נסביר לדעת איך נסביר לדעת הנקמה את הטיבול הטיבול בחרוסת שזה רשות הרי זה מבטל לטעם המרור שזה מצווה ככה שואל התוספות עם האלוה תחרוס את דרשות מבטל חזרת די מצווה מתרץ התוספות ויש לומר דכר מרור לא נתקן רק בטיבול בחרוסת משום קיפה לא מקרי ביטול בכך הקיפה זה איכשר למרור אי אפשר לאכול מרו בלי בלי משהו שינטרל את הקיפה אז ממילא יוצא שאין כאן ביטול משום שזה דווקא אדרבה זה ההכשר לאכילת המרור אז לכן לא אומרים כאן שיבוא אחר את תחרוס דרשות מבטל חזרת דמצווה ככה מיישב התוספות השואל המרשה עלר מדוע התוסות כיונו את כל קושיתם אך ורק לשיטת תנקמה ומה הם שיטת רבי לזר ברבי צדוק רב לזר בבי צדוק סובר שזה מצווה נכון אכילת חרוסת אבל אבל ברור שהאכילת החרוסת היא לכל היותר מצווה מדברי סופרים זה מצווה דרבנן זה לא מצווה דאורייתא אין שום אפשרות בתורה להגיד שיש מצווה זה הכל זכר לתיד זה מצווה דרבנן והרי רב לזר ברבי צדוק דיבר בזמן הבית הוא חי בזמן הבית. אז יוצא שאכילת המרור זה דאורייתא ואכילת החרוסת זה דרבנן. אז למה לא נגיד עד איך למה תוסות לא שלים שיבוא אכילת מרור דרבנן ובטל אכילת יבוא חרוס דרבנן ובטלב בטל מרון דאורייתא למה תוס למה תוסת קשיות קושי רק לתנקם לא רבז יותר מזה אומר גם אם נגיד שמרור בזמן הזה דרבנן עדיין לפי שיטת רבי יוחנן בגמרא קטו בפסחים שחלוקים חבריו על ההלל שהיה קורחן כולם ביחד את ה את המצב ואת המרור ואת הפסח היה קורח את כולם ביחד מחקים עליו חבריו והם סומרים שמצוות מבטלות מצוות אז כשם שמצוות דאורייתא מבטלת מצווה דאורייתא גם מצווה דרבנן מבטל מצווה דרבנן כך שואל כך שואל המרשה הזאת שגם אם נגיד שמרור דרבנן עדיין וחרוץ זה דרבנן עדיין חרוץ את אמורה לבטל לפי שיטת חבריו של חלוקים חלוקים על אליאל ה צריכה צריכה לבטל את ה את המצווה של המרור אז למה תוסות לא כיונו כשייתם גם על שיטת רבי אלעזר בביצדוק איך מטבלים מרור בחרוסת יבוא חרוסת ויבטל מרור חרוסת יבטל מרור כמו ש כמו שמרור מבטל מצע אבל לפי מה שאמרנו יכול להיות ש באמת הדברים יו שווים בשביל שיתכן שכל ה כל העניין של ביטול נאמר אך ורק כאשר מדובר על א שיקו את כולו. אם אתה משקע את כולו אז יש מושג של ביטול אבל בכל שהוא אין חשש של של ביטול ככל שהוא לא מבטל טעמים בכל שהוא לא מתבטל הטעם אז באמת יכול להיות שבת על שיטת רב לזר בן צדוק רב לזר בן צדוק היה סבור שכל האכילה של החרוסת זה אך ורק משום זכר לתתית אז אין בה החרוסת לא באה בשביל סכנתא אז אין כאן העניין שלי שקוי כולו אז זה רק כלשהו בכל שהוא אז תוספות לא יקשו על שיטת רביז איך איך יבוא טעם זה ויבטל טעם זה כבר הטעמים הטעם הטעם של המרור לא מתבטל מאיפה אני מוכיח את זה יש תוס א תראו שמה בהמשך קטו עמוד א' דיבור מתחיל אתם מרור תוסט אומר אתם מרור דרבנן מבטל ממצא דאורייתא בכל שכן די לא אב מרור אפילו דרבנן כלומר אם מרור היה אה אה אה אה רשות וודאי שהיה מבטל להמצא כדי משווה והדשרי בהקומץ במנחות דף כג עמוב ב מצה מטובלת כן איך איך איך איך אפשר לשים תבלינים בתוך מצה התירו לה שהמצה תהיה מטובלת אומר התוספות לא אתו בשמים ומבטלו למצאה דאן מן הבשמים כי אם דבר מועט אז רואים לד בתוספות שבדבר מועט שכלשהו לא מתבטל אי אפשר להגיד שמתבטל העיקר כן אז מילא אפשר להגיד שזו לישב את קושית המרשה למה התוספות לא יקשו על רב לזר ברבי צדוק משום שרב לזר ברבי צדוק לשיטתו שאין כאן בעיה של סכנתא לא צריך לשיקוי כולו מספיק לקחת איזה משהו כן היום רגילים החרוסת משתלטת על כל המרור אני לא יודע כן היו מטבלים א רגילים מטבל צריך להרגיש את הטעם של המרור אבל לפי הרב לזר בן ס מספיק כלשהו אז זה לא מתבטל טעם החרוסת לא מבטל את טעם המצא את טעם המרוסכה אבל לכן רבי לזר בן בדו כיוון את כל קושייתו אך ורק לתנקמה למה כי תנקמה אמר שאין זה מצווה ומה זה משום קיפה אה אם זה משום קיפה צריך לשקוע את כולו אזה שכ כולו אז בוודאי שזה מבטל לכן הוא שואל למה טעם החרוסת לא יבטל את טעם המור אומר תוסת לא זה לא תרת דסטרה אי אפשר לאכול מרור בלי חרוסת אז איך שרמרור עד כאן הנציב בסדר עכשיו אני אומר עוד מסלול אחד אה אתה את הדרך הזו למדתי שאהבתי את היסוד ד מ מ מ מ מ מ מ מ מ מ מדברי הגריצלובייצ'יק שראיתי בספר ספר שנקרא מועדי השם אתם מכירים יש ספר מועדי השםזה מישהו ליקט כמה א משיעוריו של הגריסלובייצ'יק עלעל על על המועדים יצא יצא לפי לפני משהו כמו 20 שנה אתם לא מכירים מועדי השם קיצור נו יש לי בבית חיפשתי אז יש שמה מאמר של הרב סולביצ'יק הוא לא הוא לא מביא את הנציב וכל מה שאמרנו יש לו מאמר על החרוסת כן זה רק א מלמד אותנו שגם על חרוסת צריך להתפלפל ו מה צריך על כל דבר כל דבר בתורה אין אין דבר בתורה שלא צריך לעמול עליו ולברר אותו ו אז אה אז יש לו מאמר על החרוסת ושמה הוא חוקר או רוצה רוצה מחדש את גדר גדר באכילת החרוסת שעל פיו אפשר הוא הולך בכיוון אחר אבל הפיו אפשר גם כן ליישב א את שיטת הרמבם בפירוש המשניות עם היד החזקה ואת ההבנה הבנה מחודשת במחלוקת את הנקמה ורבי עזר בן צדוק לא לא כפי הנציב אבל לפי המסלול שלו שהרמבם מקביא שהוא פוסק תנקמה לא כרב לזר בצד מחדש ה הרב סלובייצ'יק זצל שיש שני דינים באכילת החרוסת שני דינים דין טיבול בחרוסת ודין הבואת החרוס את השולחן או ליתר דיוק אמירת האגדה כשהחרוסת נמצאת בקרה או נמצאת בלשולחן שני דינים נפרדים דין אחד צריך להביא את החרוסת על השולחן כשם שמביאים את שני התבש היום מביאים ביצה או אזרוע למה מביאים אחד זכר לחגיגה אחד זכר קורבן הפסח לא יודע אם כולם אוכלים את הביצה כן זה לא דין שמביאים את זה לקערה לשולחן בכדי לאכול את זה מביאים את זה לשולחן כי יש זה בזה זכר וכשאומרים את האגדה ראוי לומר את העג אגדה כשה הדברים האלה הם סוגי המחשות הרי כל הכל כל האגדה זה הרבה הרבה המחשות יש כן איך מגנית אני לא יודע איך המחשה אה איךש >> מוש יותר אה כאילו מנסים להמחיש את ה כן אה מה זה מה ש זה להציג לא זה הצגה זה מה ש לא יודע בקיצור הבנתם אז יש יש הרבה פרטים שהם מזכירים לנו א את העניין של העניין של ההודעה והלל והשבח לקדוש ברוך הוא סיפור יציאת מצרים אז מביאים את התבשילין מביאים את ה מביאים את החרוסת גם את החרוסת היא זכרית אז זה דין אחד. מעבר לדין הזה יש דין נוסף שהוא טיבול החרוסת. טיבול המרור בחרוסת. טיבול המרור בחרוסת יש לו ערך מוסף. כשבאים לאכול את המרור שכל עניינה של אכילת המרור היא זכר לשעבוד וימרא את חייהם בעבודה קשה. אז מצביעים גם היה אופי המור, אופי העבדות, אופי הקושי. היה על ידי תית. אז מטבלים את המרור בתוך החרסה. אבל זה דין שני. אומר הרב סולוביצ'יק, תנקמה ורב לזרבי צדוק לא נחלקו בדין הראשון. כולם מסכימים שמביאים לשולחן את החרוסת כדי לומר עליה את האגדה. לטמן דפליג בזה. כל מה שנחלקו אותנקמה ולבזוק זה האם קיים עוד דין נוסף? האם הטיבול בחרוסת הוא גם מצווה? או שאין בכלל מצווה באכילת החרוצת וכל כולה הוא אך ורק משום קיפה. זה המחלוקת ביניהם. כולם מסכימים שהבואה תחרוסת לשולחן ואמירת האגדה עליה היא מצווה. למה היא מצווה? מדברי סופרים משום זכר תית כדי כדי להזכיר את העניין של השיבוד בתיד. כשמגיעים לאכילה קל אומרת כמה לא זה לא מצווה האכילה של החרוסת הטיבול בחרוסתכילתה היא לא מצווה היא סכנתא משום קיפה לא בשביל זה הביאו את החרוסת לשולחן תקנו חז"ל טיבול בשביל זכר לתית לא בשביל קיפה על זה באבל אומר לא גם הטיבול הוא מצווה מדבי סופרים יש ערך מיוחד באכילת המרור עם ה החרוסת זכלתית. אוקיי? זה החידוש הנפלא חושב א שאומר הרב לזר שאומר הרב סולויצ'יק. אז על פי זה א דרך אגב יש איזה אולי סיוע גדול לדבריו מדברי הלבוש. תראו את הלבוש במקור טו. הלבוש בסימן תעא בסעיף ב עוסק השולחן ערוך עוסק בערב פסח. מה אסור לאכול בערב פסח? לפני כן לפני הערב. אז יש נוהגים אומר הלבוש שלא לאכול חזרת בערב פסח. חזרת למה? כדי לאכול מרור לתיאבון בלילה. ויש מחמירים עוד שלא לאכול פירות בערב הפסח. כליות ואגוזים ותפוחים לא לאכול בערב פסח למה כדי לאכול החרוסת לתיאבון אומר אתם לא מכירים אומר הלבוש אין זה מנהג למה שהחרוסת אינו מצווה לאוכלו אלא לבטל את הארס שבמרור כמו שהתבאר ואדרבה בלילה אסור לאכול ממנו הרבה וצריכים לנפצו מעל המרור שלא יבטל טעם המרור אם כן למה לא יאכל פירות ביום חרוסת זה לא מצווה זה רק לבטל את הארס אז ה אז הלבוש פוסק א שזה לא מצווה נכון לא מצווה הוא אומר זה רק זה לא מצווה עכשיו תראו ב דרך ככה הוא כותב גם בסימן תעה בסעיף א' וב תעג סעיף ד כותב הלבוש מקור טז ומביאים לפני בעל הבית קערה שבה ג' מצות ומרור וחר ושר ירקות מאיזה מי שירצה וחומץ אומי מלח ושני תבשילים מאיזה מי שירצה טעם המצות ידוע מרור זכר מהרו חיהם חרוסת זכר לתית סליחה מה מה זה זכר לתית אמרת לפני כן שזה לא מצווה אמרת שזה רק לבטל את הארס אז מה פתאום פה אומר חרוס את זכר לתית שהיו אבותינו משתעבדים בו שער ירקות תבר שני תפשילים אחד צריך לפס אחד סתירה מפורשת בלבוש אבל לפי החידוש של הרב סולובצ'יק זה לא קשה בכלל בסימן תע הוא מדבר על אכילת החרוסת אומר החרוסת אינו מצווה לאוכלו אלא כדי לבטל הארס שבמרור הוא לא מדבר על עצם הבע תו לשולחן הוא מדבר לאכילה של אחרו שזה זה לא מצווה אבל בסימן תעג הוא מדבר על ה הוא מביאין מביאים לשולחן מביאים לשולחן בוודאי שזה זכר לתיד א משווים לבשופי דברי ה דברי הלבוש אז לפי זה יוצא שיש לנו כאן הבנה מחודשת גם ביישוב דברי הרמבם הרמבם אפשר לפי לפי להתקדם הלאה אפשר הרמב"ם סובר פוסק את הנקמה לא כרבי אלעזר רבי צדוק הוא פוסק את הנקמה אז ואין שום סתירה בין פירוש המשונות ליד חזקה משום שהרמבם בפירוש המשניות כן במקור ג' כותב כותב שהחרוסת היא תערובת שיש בה חמיצות הוא כן תבן זכר לתית כי באמת האחרות זה כולע עלמה היא זכר לתית והיא אבל על מה מדבר הרמב"ם? הרמב"ם הרמב"ם בפירוש המשניות כן כותב ומסיים שרב לזר בן צדוק אומר שחרוס את זה מצווה מה הכוונה חרוסת זה מצווה מצווה לאכול אותה ולכן חייב לדעתו לברך שקצ על אכילת חרוסת על אכילת חרוסת ואין אינה הלכה כי ההלכה היא כמו תנקמה שאין מצווה באכילת החרוסת יש מצווה רק בהבעתה לשו זה המצווה אכילה זכר משום קיפה זה הוויכוח האם יש מצה בומר אומר ה סלסק לכאורה זה זה פשט במשנה שהמשנה אומרת בתנקמה אף על פי שאין חרוס את מצווה במקור א' אף על פי שאין חרוסת מצווה מה פשט הפ אף על פי שאין חרוסת מצווה באכילתה אין מצווה באכילתה רב לזר אומר מצווה באכילתה אז יוצא שהרמב"ם פוסק הלכה כתנקמה והוא אומר אינה הלכה שאין הלכה באכילת חרוסת ומה שהרמב"ם כותב בפרק ז' הלכה יא במקור ד' אחרוס את מצווה מדו סופרים זכר לתית שהיו עובדים ממצרים כי שמה הוא מדבר הוא מביאין אותה לשולחן בליל הפסח הוא מדבר על ההבואה שלה לשולחן זה ודאי ודאי שגם תנקמה מודה צריך להסביר למה לא וזה הרב סלובד'י גם עומד על ככה אז למה לא מברכים על אהבעתה לשולחן אם אם זה היה מצווה מדבי סופרים להביא אותה על השולחן אז הוא אומר שהעיקר זה לא פעולת ההבואה על השולחן אלא על ה אלא עצם ההימצאות שלה על השולחן אז אין בזה מיסה כומ אין מיסה מצווה בהבעה על השולחן כי הקיום הוא לא במיסה הבעה אלא בעצם העובדה שזה נמצא על השולחן אז שייך לתקן על זה ברכה ככה על פי זה אולי אה אולי נבין עוד רמבם או ליתר דיוק צריך להתמודד ע עם רבנו מנוח בוא בוא נראה את הרבנו נו מנוח. תראו במקור אה אה יח נתחיל במקור יז. הרמב"ם כותב בזמן הזה שאין כאן קורבן אין אין אין שם קורבן אחר שמברך בזמן ש שאין כ קורבן אין שם קורבן אחר שמברך מוציא לכם חוזר מברך על אכילת מצה ומטבל מצה בחרוסת ואוכל חוזר מברך על אכילת מטבל מרו בחרוס ואוכל ולא ישאה אותו בחרוץ שם יבטל טעמו וזו מצווה מדברי סופרים אז לכאורה מה מה הכוונה? וזו מצווה מה מה מצווה מדברי סופרים? כתוב ככה וחוזר ומבאר על אכילת מרור ומטבל מרור בחרוסת ואוכל ולא ישיע אותו בחרוסת שמה יבטל את העמו וזו מה זה זו מצווה מדבר סופרים? על מה זה מוסב? אז תראו את ה תראו את ה את הרבנו מנוח. רבנו מנוח אומר רבנו מנוח אומר שלמעשה המילים וזו מצווה מדבי סופים זה מוסב על אכילת אכילת החרוסת אכילת החרוסת והרמבם בא לנמק מדוע צריך לנאר את ה מדוע צריך לנאר לא ישאה את לא ישאה את המרור בחרוסת שמה יבטל טעמו אז הוא בא לנמק למה יש לי פה חשש שמה יבטל טעמו משום שהמרור זה דאורייתא ואחרוסת זה דרבנן וזו מצווה מדבי סופרים הרמב"ם מדבר על זמן כן אז אז בוא נראה בוא נראה את הדברים ואף אגב דמ דמצוות אין מבטלות זו את זו איך דאב הוא דאורייתא דאורייתא או דרבנן דרבנן והנמרור וחרוסת טרבו מדרבנן אז אז למה למה יש פה בעיה של ביטול הרי גם המרור דרבנן וגם החרון זה דרבנן אומר רבנו מנוח יש אמר דלא דמי לא דמ דרבנן דמר דרבנן דחרוסת שזה זה כתוב בתורה וזה אינו כתוב. זה שתי דרגות בדרבנן. זה זכר וזה אה זה זה זה משהו סמלי וזה זכר למה שהיה מה שהיה בבית המקדש בזמן הבית אז היו אוכלים את המרור דאוריתא עם הפסח. אז לכן הדרגה של החיוב של דרבנן של אכילת המרור שונה מדרגת החיוב של החרוסת. אז לכן אבא למרור לגבי חרוסת כדאורייתא דרבנן ומבט לאדה וזהו שכתב הרב וזה מצווה מדבי סופרים כלומר חרוסת מדבי סופרים אז לכן לא ישא את המרור בחרוסת כי הוא יבטל את העמו כן זה גם חיזוק למה שאמרנו לפני כן ש שטיבול בכל שהוא לא לא מבטל כן ויבטל מצוות דוד דאורייתא אוקיי אחר כך הוא ש טוב זה נתחף לזה אז לכאורה דברי רבנו מנוח הם הם בניגוד למה שביארנו כן כי הוא מפרש ברמבם שמה שכתוב וזו מצווה מדבר סורים הכוונה על אכילת החרוסת ולפי דברינו יוצא שהרמבם פוסק את הנקמה שאין אכילת החרוסת מצווה מדבסופים אלא אך ורק הבעתה לשולחן זה מצווה מדבר סופים לא אכילתה. אז יוצא מדברי רבנו מנוח שהוא שהוא למד בפשט ברמב"ם שהרמב"ם פוסק רבי ליעזר ברבי צדוק שיש מצווה באכילת החרוסת. מצווה ממש באכילת בטיבול ואכילת החרוסת שזה הנושא של השיעור. טיבול החרוסת. בסדר? טיבול. זה הדגשתי את טיבול. האם יש מצווה באכילת אחרות? לפי המהלך שאמרנו בהסבר הרמב"ם אז הרמבם פוסק הלכה קטנה קמה שאין מצווה באכילת החרוסית זה רק בשביל קיפה המצווה היא הבעתה לשולחן והנה כאן בפרק ח הלכה ח כותב לפי הרמבם כותב לפי רב נוח שיש מצווה באכילת אחושה אז זה יוצא שהרבנו מנוח הוא סובר כמו המגיד משנה והמאירי בדעת הרמבם שהם למדו שהוא פוסק רב ליעזר ברבי צדוק אה איך נסביר לפי דברנו את דברי הרמבם צריך להגיד לא כמו הרבי מנוח, רבנו מנוח, אלא מה שהרמב"ם מתכוון לומר וזו מצווה מדבי סופרים, זה לא מושב על אכילת החרוסת, אלא על אכילת המרור. כלומר שהרמב"ם בא לענות על שאלה אחרת. הוא לא בא לענות על השאלה למה לא להשאות את המרור בחרוסת כדי שלא יתבטל את העמ. הוא בא לענות על שאלה אחרת. למה על מראות תיקנו חז"ל ברכה? ועל הקורך לא תיקנו חז"ל ברכה. על זה הוא בא לענות. אז אומר הרמב"ם שאכילת המרור זה מצווה מדיבי סופרין ולכן מברך עליה על אכילת מרור. אבל חוזר וקורך מצא ומרור ומטבל בחרוסת ואוכלם בלא ברכה זכר למקדש. כלומר קורך זה רק זכר למקדש זכר לאכילתו של הלל. אז לכן לא תקנו על זה ברכה. אבל אכילת המרור זה מצווה מדביסופים ולכן תקנו על זה ברכה זה בעצם ה המטרה של מה שהרמבם בא לענות כאן הוא לא בא לענות על השאלה כפי שאמרתי למה לא משאים זה פרט פרט שהוא אפילו בסוגריים הייתי אומר אותו כאילו הרמבם כותב ככה הרמבם בעצם בהלכות בפרק חל אחרת עוסק בהלכות ברכות של אותו לילה זה הברכות העיסוק שלו זה בברכות אז הוא אומר ככה בזמן הזה שאין שם קורבן אז אחר שמברך מוציא לחם חוזר ברך על אכילת מצה ומטבל מצה בחרוס ואוכל אז הוא מדבר פה על אכילת על הברכה של אכילת מצה אחר כך חוזר ומברך על אכילת מרור ומטבל מהור בחוזר אוכל עכשיו בסוגריים כן כאילו יש פה סוגריים לא ישא אותו בחרות שם יבטל את העמ סגור סוגריים אחר כך כותב הרמבם וזו מצווה מדברי סופים מה אכילת המרור וחוזר וקורך מצאו מרור הבכור הזה יוכל בלא לא בלא ברכה זה חלמקדש אז הוא בא לענות לשאלה למה זה ברכה וזה בלא ברכה אוקיי אז אם כן זה המסלול השני עכשיו אי אפשר להימלט שכל שהרבה מהראשונים לא למדו ככה פשט ברמבם כמו הנצים מבלוז'ין וכמו מה שאמרנו אלא שהם סברו שהרמב"ם פוסק להלכה כרבי אלעזר ברבי צדוק שיש מצווה באכילת החורסת מה לעשות ככה רבנו מה נוח אומר? יש מצווה מדברי סופרים באכילת החרוסת. ולפי דבריהם הרמב"ם בפירוש המשניות חזר בו ביד החזקה. בפירוש המשנות הוא פסק לא כמו רבי אלעזר בביצדוק. וביד החזקה הוא כן פסק רבי אלעזר בבי צדוק. אז אז א' צריך להבין לפי המסלול הזה שהרמב"ם פוסק רבי אלעזרבי בצדוק. אז א איך נשב את איך איך א א' צריך להבין מה המחלוקת טוב בסדר א נתחיל ככה במה חזר בו הרמבם בפירושו למשניות וביד החזקה מה השתנה בפירוש המשניות הוא היה סבור שיש ברכה לדעת רב לזר ברבי צדוק על אכילת החרוסת יש ברכה על זה נכון וזה הסיבה שהוא אמר שאין הלכה כמותו הלכה כמות תנקמה בפירושו ליד החזקה הוא לא מזכיר בכלל על ברכה על החרוסת מזכיר ברכה על אכילת המרור על אכילת המצה אבל לא מזכיר הברכה בכלל על אכילת ה על אכילת החרוסת אז במתה הבנתו של הרמבם בפירוש המשניות והבנתו למסקנה ביד החזקה. ולפי המהלך הזה גם יצא לנו גם כן א עוד הבנה מחודשת כאן בגדר הזה של טיבול בחרוסת. אז בוא נפתח בנקודה אחת שהיא ככה אני הבאתי את זה ותוך כדי דיבור אבל אני חושב ש אני חושב שרובכם מונאי שמתם לב. יש כאן דבר מאוד משונה שהרמב"ם כותב שאף אחד לא אני חושב שהיום לא נוהגים בזה לא יודע אם לא שמעתי מי שנוהג את זה כן ברמבם בפרק ח הלכה ח כותב אה כן כותב הרמבם אחר שמברך מוציא לחם חוזר מברך לחלת מצה ומטבל מצרוסת ואוכל מי היום מטבל מצה בחרוסת אה אני לא מכיר. כך כותב הרמב"ם. צריך לטבל את המצרוסת. לא רק את המרור, גם את המצב מטבלים בחרוסת. אז תראו את הטור במקור כג. אומר התור בשם רב אמרם גאון. כתב רב עמרם ויברר חמוציא ויתבל בחרוסת. את המצב, את הבנים בחרוסת ויאכל. וכן כתב הרמב"ם כותב על זה הטור איני יודע טיבול זה בחרוסת. למה? אם מישהו מצא שאין בה מלח וצריך בשש לטבל במלח כן? כלומר בשש זה עיכוב. כלומר כתוב שצריך להתעכב עם אכילת הפת עד שיטבלו אותה במלח. אז אולי זה הסיבה שהרמב"ם א כותב שצריך לטבל את המצה בחרוסת. הוא לא מבין למה. ועוד קשה בעל המנהיג לדבריהם. וזה כאן עניין עניין כבר בסבורה. אומר המנהיג, מצא זה זכר לחירות. מה הראיה שמצה זה זכר לחירות? שאוכלים אותה בעשבה. זכר החירות. המרור לא אוכלים בעשבה כי מרור זה זכר לשיבוד. אז מצא זה זכר לחירות ומרור וחרוסת זה זכר לתית אך התחברו זה עם זה איך איך אפשר לחבר מצה עם החרוסת זה שני הפכים מצה זה זכר לחירות חרוסת זה זכר עתית ועוד שזה מצא דאורייתא וחרוס את דרבנן את תכרוס את דרבנן ותל מצא דאורייתא טוב א זה תרצנו שאפשר לטבל בכל שהו אבל הטור והמניג לא מצליחים להבין מאיפה הרמב"ם יצא עם דבר כזה שצריך לטבל את המצב החרוסת וזה שיטת הגאונים. אז באמת אה באמת א ב יש תשוות הרדבז בחלק א' סימן א תרצב שאומר על הדברי הטור גבר רבא כחזינה וקושיה לא כחזינה ראיתי פה אדם גדול אבל לא בא פה קושיה מה הקושי שזה סתיר נראה שהמצא זה זכר לחרות והחרוסת זה זכר לעתיד אז מה אומר מה מה מי מה לנו גדול מהל הלל למד פשט שלוקחים את הפסח עם המצע ועם הממרור ואוכלים אותם בקריכה אחת למה פה לא תשאל מה איך איך מה שייך השידוך של מרור עם מצה זה שני הפכים מר המצא זה חירות מרור זה שיבוד אז מה הקושי בכלל מה מה הקושיה באמת גם ברבנו מנוח תראו איפה שעצרנו ברבנו מנוח אה איפה זה היה אה א כן במקור יח בסוף ומה שאמרו דמצא זכר לחירות וחרוס את זכר לשיבוד ואין לערב זה אינו שהרי בזמן שבית המקדש קיים קורך מצא ומרור ואוכלן יחד הוא מצא זכר לחירות ומרור זכר לשיבוד אז מה הרע שהרעישו על הרמבם ועל הגאונים באמת תראו מה הריבט כותב על הרמבם במקור יז כותב הריד אמר אברהם זה הבל זה הבל לא שני שתי מילים זה הבל איפה מצאנו שמצע לוקחים מצה שמים בחרוסת ובאמת המגיד משנה הוא נבהל קצת מהרעיבד תראו את המגיד משנה במקור כב אה בגמרא קטו ואשת דלא תמרלך לא כאיל ולא כרבנן מברך מצא לחודה ואכיל ואדם מברך על מרור לחוד ואכיל ואדר אכיל מצה ומרור בעדן דזכר המקדש כי הלל וסובר רבנו שהכל בטיבול בחרוז הכל כולל המצא וכן כתוב בהלכות הרב הרב רבי יצחק בן גיעת מברך על אכילת מצה וטובל ואוכל ונותן מנה חזרת מטבל בחרוסת וקורח מצה וחזרת הוא מטבל בחרוסת ואוכל הכל בטיבול בחרוסת אבל בהשגות כתוב על טיבול המצא בתחילה אמר אברהם זה הבל ואף כאן לא ביאר בזה הטעם הוא ביאר הוא לא הסביר למה זה הבלאמת שהרבה מן האחרונים ז"ל סוברים שאין טיבול במציא לבדה וכן נהגו ומכל מקום לא היה לו להביא לדבר כי לא דבר רקו עד כדי זה גאונים זה מה אז זה מצווה להסביר את הרמב"ם לא זה מצווה דרך אגב שכחתי לציין שגם א תראו אותה במקור יט את הטור בסימן תעג כותב והחרוסת הוא זכר לתית שהיו אבותינו משתעבדים בו. לכך צריך לעשותו אב זכר לתית מדברים חמוצים זכר למרור והייד דביד לרקה זכר לדם אה כלומר הרטור בפשטות א פוסק להלכה כדת רביזר בן צדוק אה שהחרוסת זה זכר לתית ואחר כך גם ב כן פ דבר מעניין בטור כי בסימן תעה הוא פוסק במקור קורף אחר כך יקח כזית מרו וישקאנו כולו בחרוסת ולא ישנו בתוכו שלא יתבטל טעם מרירותו אז כותב הבית יוסף שמה מה שכתב ישקנו כולו בחרוסת בפרק פסחים אמר הפפה שמע מן האחסה צריך לשיקוה סליחה למה צריך לשיקוע בשם קיפה אז זה פה דבר מעניין אחר כך משלים הטור ואומר אה שהגמרא דחתה את דברי פפא ולכן הרי והרמב"ם בראש שמיטו אבל הרוקח הביאו לכך תבוא רבנו יוצא שדבר דבר מעניין לפי הטור יוצא שגם רב לזר ברבי צדוק מודה לטעם של קיפא נכון כן גם אומר שישקנו כל בחורה עוס יוצא שזה בדיוק הפוך מהר מהנציב תנקמה אומר רק משום קיפה ורב אומר גם משום קיפה וגם משום מצווה זה סתם הערה מעניינת אבל א בוא נחזור ל להבל של ההבל. אז בוא נראה קודם כל ביחס לשאלה א ביחס לשאלה של האיך זה מסתדר זה אמרנו זה כבר זה כבר הרדבז ורבנו מנוח וגם הפרי חדש בתעס קטן אשבו היטב את דברי ה את לכאורה ישבו היטב גבר רבר כחזינה אבל טיו לא כ לא ראיתי פה קושיה מה הקושיה מה החיבור של ה א זה חיבור הזה מתקיים מתקיים בקורבן הפסח על מצות אומרים יכלו אז מה באמת אתה הקושיה של המנהיג מה הם לא הם לא ידעו שיש בפסח א מצה ומר על מצות מורים יאכלו זה זילקרי ברבו מה מה הקושיה צריך לומר כן כן צריך להתפלפל בכל דבר מה מה הקושיה של המניק צריך להגיד שהמנהג התקשה. המניג היה סבור שאין ראיה מפסח לרמב"ם. מדוע? בשביל שבפסח הסיבה שאוכלים את המצא ואת המרו הפסח זה משום אכילת קורבן הפסח. כלומר יש דין באכילת קורבן הפסח בסמליות שלח פסח יש דין לאכול אותו עם מצב עם מרור. אחד זכר לחרות ואחד זכר לשיבוד. אבל זה דין באכילת הפסח. כלומר, המצא בא בשביל הפסח והמרור בא בשביל הפסח. זה לא מהווה ראיה לאכילת מצה בחרוסת. כי כשאתה רוצה לומר שיש צורך להטביל, לטבול את המצה בחרוסת, אתה אומר שהחרוסת באה בשביל המצא. אכילת המצה כנה העיקר והחרוסת באה בגלל. זה איפה מצאנו? מצאנו שבא שכשהפסח, קורבן הפסח הוא העיקר, אז יש ערך של אכילת הפסח עם מצב ומרור ששניהם מסמלים חירות ושיבוד. אז זה משום הפסח, אבל משום המצא בלבד, משום אכילת המצה בלבד, איפה מצאנו? שמצא שכל כולה זה זכר לחירות ואכלים אותה בעשבה שהיא תבוא שהיא תבוא ע עם חרוסת שהיא בדיוק ההפך הגמור החרוסת זה זכר השיבו זה תית פסח יש לו מכלול יותר גדול של סמליות הוא יכול להיות שהוא מסמל את כל ה השלבים משלב השיבוד ועד שלב החירות אולי הפסח הוא יש לו ערך יותר רחב אבל המצא להגיד ש א כערך באכילת המצה או טיבול כולה בחרוץ שהוא ההפך הגמור אז הם סברו שזה לא מתקבל על הדעת באמת ייתכן לפי זה לומר שהראשונים הולכים לשיטתם מה הכוונה יש מחלוקת בראשונים בזמן הבית שהיו אוכלים את הקורבן פסח האם היו אוכלים את הקורבן פסח באמת עם מצות ומרורים איך היו אוכלים בדיוק את הקורבן פסח אז בואו תראו את הרמב"ם. הרמב"ם בפרק ח הלכה וז מקור כד. הרמב"ם מדבר כאן על זמן הבית. אחר כך מברך על אכילת על נטילת ידיים נותן לידיו שנייה שהרי שיח דעתו בשעת קריאת האגדה. לוקח שני רקים, שתי מצות, חולק אחד מהם, מניח פרוס לתוך השלם ומברך המוציא לחם מן הארץ. כן. מה שמע בפשטות שהמצות היו רכות בזמן של הרמב"ם? איך היה יכול להניח את הפרוס בתוך השלם? בתוך השלם. הוא מברך מוציא לחם מן הארץ. ומפני מנון הוא מברך לך שתי כיכרות כשמים טובים משום שנאמר לחם עוני. מה דרכו של אני בפרוסה? אבקם בפרוסה. לכן הוא בוצע אחת אחת וניח אותה בש ואחר כך שימו לב אחר כך קורך מה? מצב ומרור קורך מצב ומרור זה הכורך זה על מצות מורים יאכלו הוא קורך מצב ומרור כאחד הוא מטבל בחרוסת ומברך ברוך אתה השם ככה ששנו על אכילת מצות ומורין זה נוסח הברכה על אכילת מצות זה מקיימים את הדין של התורה עלמצות היום יאכלו איפה הפסח פה עוד לא זה עוד לפני הפסח ואוכלן ואם אכל מצה בפני עצמה מרוב בפני עצמו מברך על זה בפני עצמו זה בפני עצמו אחר כך בהלכה הבאה אחר כך מברך ברוך אתה השם אלוקינו מלך משנו על אכילת הזבח ואוכל מבשר חגיגת 14 תחילה ומברך ברוך אתה השם אלקך העולם אשר קדישה על אכילת הפסח ואוכל מגופו של פסח ולא לא ברכת הפסח פותרת של זבח ולא של זבח פותרת של פסח. אז שימו לב הרמב"ם מדבר פה בזמן הבית כי הוא מצווה דאורייתא של עלמצות הורים יאכלו. ואיך למד הרמב"ם פשט של עלמצות הורים יאכלו? שהוא אוכל את המצב ומרור בנפרד בקריחה ואחר כך אוכל את הקורבן פסח. הוא לא אוכל אותם ביחד. על זה אומר הרי תראו פה בהשגה אמר אברהם זהו כהלל ומקום מקום זה הסדר לא דיאיק או לא דייק הסדר הוא לא נכון למה כי היה צריך לקחת את הכל היה צריך לקחת תחת את הפסח עם המצב עם המרור ככה גם לוקטו בסימן תעה וכי משנה על הרמב"ם כאן נוקד כך שזה לא שיטת הרמב"ם פה מיוחדת. אז אפשר לומר שהרמב"ם משיטתו והראשונים לשיטתם. הרמב"ם לא ראה בעיניו שום סתירה בטיבול המצה בחרוסת. למה? א הרי לכאורה המצה זה חירות והמצ והחרוסת זה שיבוד. התירוצ גם בדין של הלל גם בדין המקורי של של המצות הורים יאכלו יש אכילה של מצה ומרור בנפרד מהפסח המצב והמרור הם נכלים בפני עצמן משמ שאין שום סתירה בין אכילת המצלכת המרור זה חירות וזה שיבוד אבל בסדר מתוך השיבוד מגיעו לחירות אין בזה סתירה אבל המנהיג והתור שהיקשו על הרמב"ם לא לא חששו ל חששו להוכחה הזו בשום שהם סברו שאכילת מצה ומרור בקיום על מצות דורים יאכלו היא אך ורק יחד עם קורבן הפסח אז יוצא שהמצב המרור באים בשביל הקורבן פסח הם לא אין ערך באכילתם בפני עצמן בחיבור של מצב מור אין שום ערך הערך הוא בחיבור מצב אור יחד עם קורבן הפסח כשקורבן הפסח הוא העיקר אבל הרמבם לשיטתו הרמבם היה סבור שגם כשהיה גורבן פסח לא היו אוכלים אותו יחד עם המצב המרור מצב מורח לפני עצמן אחר כך היו אוכלים גורבן הפסח אז הנה שוכחה שבאמת זה לא סותר אפשר להגיד עוד וזה הרדבז כותב נקודה נוספת שבאמת באמת צריך לחקור האם מצא יש רק של חירות הרי יש בגמרא שם בקטו מה זה לחם עוני? לחם שעונים עליו דברים או שלחם עוני מלשון עניות. אז הרמבם תראו במקור א אה במקור כד בפרק ח הלכה כותב ש למה פורסים את המצא? לחמוני מה ש דרכו של אני בפורסה. מה שהרמב"ם למד שיש ערך למצא גם ערך של עניות וגם בפרק הלכה כותב הרמב"ם מותר לתת התבלין והשומשמין והקצח ויוצא בהם לתוך הבצק וכן מותר ללוש העיסה במים ושמן ודבש וחלב מה שנקרא מצה עשירה כן שבני אשכנז לא עשרו אותה למעשה זה לא מצחיק ביום הראשון אסור ללושו לכתף אלא במים בלבד. אומר הרמב"ם למה? למה למה מצא שירה פסולה בלילה הראשון? לא משום חמץ. זה לא חמץ אלא כדי שיהיה לחם עוני. והם הראשון בלבד זה צריך להיות זיכרון לחם עוני. אז רואים ש שהמצא זה לחם. זה זה זכר לעניות, לשיבוד. למה? למה שעם ישראל אכלו בתקופת השיבוד. גם רש"י כותב בפרשת ראה תראו לחם לחם עוני לחם שמזכיר את העוני שנטענו במצרים זה שני ערכים במצב גם מזכיר את העוני שניתנו במצרים וגם את הלא הספיק בצק להחמיץ שזה הגאולה זה האחרות שעם ישראל אכלו מצות בגאולתן אה למען תזכור על ידי אכילת פסח את יום ציאתך מארץ מצרים את הגאולה את החירות. אז אה אז אומר הרדבז, לפי זה יוצא שאין סתירה בין המצה לחרוסת כי במצה יש שני מרכיבים. יש גם חירות וגם שיבוד. אז לכן יש זה שידוך טוב החרוסת וה והמצע. באמת גם הרמבן בפרשת ראה כותב שיש שני שני דברים. המהרל בגבורות השם בפרק נא חולק על הרמ"בן ואומר לו שזה מצא זה רק חירות וגם ההגרה בהגדה של בזג הקודש זה רק חירות ולכן אוכלים אותה בעשבה אבל לפחות את הרמב"ם אפשר להסביר שהרמב"ם סובר כמו שראינו שיש כמו רש"י והרמ"בן שיש שני ערכים במצב אה עכשיו אני רוצה להגיע לדברי ה לדברי הבא ודרך דברי דברי הבך ודברי הבך עולה פשט חדש אה בוא נמר ככה תרצנו את את התמיעה של הראשונים על הרמבם מדוע אין סתירה בין בין המצ לבין החרוסת ואפשר לטבל את המצב בחרוסת בסדר אבל מה המקור של הרמבם מה היה המקור של הרמבם שגם המצה צריכה טיבול מה היה המקור שלו אז יש פשט נפלא בבך כן ובזה אנחנו נסיים הבך כותב איני יודע טיבול זה בחביא דברי הטור ואומר תשובותיו אל גדולות וכמעט מכריחות להודות בהן וכדי ליישב דעת הגאונים הראשונים באתי לומר שקצת צמח לדבריהם מדתן הביאו לפניו מצה וחזרת וחרוסת שני תבשילים אף על פי שאין חרוס מצווה רב מצווה קשיה אומר הבח במהן כמפלגה במה חלוקים תנקמה רבי עזר בביצדוק דקמן דהכל מודעים שצריך להביא חרוסת כתבים במחידושו של הגרי צלובצ'י כתוב כאן שניהם מודים שצריך להביא את החרוסת מה נפקמינה אם הוא מצווה או לו דוודאי דאף לרבי זוק הם מברכים על החרוסת כן ברור לו שלא מברכים על החרוסת אף על פי שהיא מצווה כמו שכתבנו סמוך שהרמבם משמיט את הברכה אלא ודאי דלתנקמה דינו מצווה ואנו מביא עליו משום כפה כן סליחה זה לא כמו רג סלולצ'יק לדעת הקמה מביא אותו רק בשביל הקיפה אז לא באינ למרור וירקות אבל רב לזר צודק דמצווה הוא זכל עתיד אם כן אף למצא באינלה ומאחר שהרמב"ם בפרק ז' פסק לרב צדוק דמצווה לכך פסק גם כב מטביל מצב החרוסת גם בהמשך יש התייחסות של הבך שאין אין סתירה אפשר לומד מתכונתנו לראות בטיבול זה שיוצאנו מעבדות לחירות שהוא מתי שהחרוסת בעלו לחירות שם צד זכר לו כן אבל מה מה כתוב כאן בבח כתוב חידוש גדול מה המחלוקת בין תנקמה לרב לזר בן בצד המחלוקת היא המחלוקת היא האם יש מצווה לטבל את המצה בחרוסת זה המחלוקת תנקמה היה סבור שכל העניין של החרוסת זה רק משקיפה אז מטבילים רק את המרור אבל הרב לזר בן צדוק אומר לא שאכילת החרוסת זה מצווה אה אם זה מצווה צריך להטביל גם את המצב בחרוסת וזה היה המקור של הרמבם ככה מציע ככה מציע הנה ומאחר שהרמב"ם בפרק ז' הלכה יא פסק רב צדוק דמצווה הוא לכן פסק גם כן דמטבל המצה בחרוסת זה היה המקור שדיבר נפלא אז לפי זה קשה אם זה המקור של הרמבם אז למה למה הריבדה הבי דברי הרמבם מה מה הוא לא מסכים שזה מצווה הרבד לא מספיק מסכים שחר זה מצווה ודאי שהוא מסכים הרי הוא לא השיג על הרמבם בפרק יז הלכה יא כשהרמבם כותב במקור במקור ד' חרוס את מצווה מדו סופרים זכר לתית אז הרב שתק לו הוא לא אמר שזה הבל משהו שהוא פוסק הלכה כ רבי אלעזר בן רבי צדוק אתה יודע שגם הרמב"ם פוסק רבי גם הריבד פוסק אבל הרמב"ם אומר שמטבלים גם את המצאה והריבד אומר לא זה הבל אז מה המחלוקת בין הרמב"ם ובין הריבד אז אפשר אפשר לבוא ולהציע בשילוב א היסודות שראינו עד עכשיו שבאמת צריך לחקור האם דיברנו כרגע על שתי על שתי שני עניינים שני דינים דין הבואת החרוסת לשולחן ואמירת האגדה על החרוסת ודין טיבול החרוסת באכילתה טיבול צריך לחקור האם זה שני דינים נפרדים או שהדין של הטיבול נובע ומסטאף מהדין של הבואת החרוס את השם או בחילופין האם דין הטיבול הוא חלק מדין הבעת החרוסת לשולחן? או שדין הטיבול בחרוסת הוא חלק מדין אכילת המרור והוא נפרד מידין החרוסת. מה שאנחנו רוצים לומר שאולי באמת זה נקודת הוויכוח בין הרמב"ם לבין הרבי. הרמב"ם היה סבור שדין אכילת החרוסת, דין הטיבול בחרוסת הוא דין שהוא מסתאף מהבואת החרוסת ההבואת החרוסת לשולחן ואמירת האגדה עליה. כלומר מה המצווה מדיבסופים? אני כרגע הולך לפי רבי מנוח. רבנו מנוח אמר בהסבר שיטת הרמב"ם שמה שהרמב"ם כותב וזו מצווה מדברי סובים מדבר על אכילת החרוסת. כלומר רבנו מנוח הבין ברמבם שכאשר חז"ל תיקנו מדברי סופרים להביא את החרוסת לשולחן ולומר עליה אגדה זכר לתית חלק מהחוויה או חלק מהמחשה של ה של זכר לתית הוא לטבל כל דבר בתוך החרוסת לא רק להביא אותה לשולחן ולמר עליה את האגדה אלא גם לטבל את כל מה שאוכלים בתוך החרוסת זכרית את המצב את הכורך, את המרו, כל דבר מטבלים בתוך החרוסת. למה? זה חרלתית וזה חלק אינטגרלי ומהותי בתוך המצווה של הבואת החרוסת ואמירת האגדה עליה. והחרוסת לא באה בשביל המרור. היא לא באה בשביל המרור. היא באה בשביל החרוסת. לא בשביל המרור, בשביל החרוסת. יש ערך עצמי לחרוסת בכך שהיא זכר לתית. אז אומרים עליה את האגדה וכל דבר שאוכלים מטבלים בה. היא לא תפלה היא העניין היא יש לה יש לה נוכחות לחרוסת. אה אם זה ככה אז ברור שצריך לטבל כל דבר. ברור שגם אתה מצא מטבלים. אולי אפילו יש ערך בטיבול המצא יותר מטיבול המרור, כי המצא זה דאורייתא והמרור זה דרבנן. אז הייתי אומר, יש יותר עניין לטבל את המצב בחרוסת לרמב"ם מאשר לטבל את המרוך בחרוסת. שוב, אני הולך כרגע למסלול שהרמב"ם פוסק, רב לזר בביצדוק, כן? שהמצא טיבול טיבול המצא ואכילתה כל עניין החרוסת הוא דאורייתא כ הוא סליחה הוא מצווה אבלתה זה מצווה כן אתה נקרא מה יסבור לפי זה משהו אחר תכף נראה אבל בסדר את הקמה לסבור לפי המהלך הזה שזה רק קיפה זה רק כיפה אבל הרב לזר בן צ אומר שזה מצווה זה מצווה מראשיתה זה מצווה בפני עצמה זה מצווה עצמאית חרוסת היא לא לעומת זאת הרי העבד יסבור שכמו שאמרנו יש שני דינים בחרוסת יש דין אחד בחרוסת הבעתה לשולחן ואכילתה והבעתה לשול אמירת האגדה עליה עצם ההואתה לשולחן מסכים הרבד וזה לכן הוא לא השיג על הרמבם בפרק ז' הנכה יא זה מצווה מדברי סופרים להביא את את הזכר לטית על השולחן ולאכול זה מצווה סופרים אבל כשמגיעים לטיבול לטיבול מצוות טיבול בחרוסת מצוות טיבול בחרוסת זה חלק ממצוות אכילת המרור זה לא מצווה בפני עצ זה לא מצווה אין אין מצווה אין מצווה אין מצוות טיבול כחלק ממצוות הבאת המרור לשולחן מצוות טיבול בחרוסת היא חלק ממצוות אכינת המרור כי הערך של אכילת המרור הוא על מצות ומרורים יכלו אז שיבוד אז אז שיבוד היה באופן של תית הערך של אכילת המרור מה ההוכחה יש הוכחה תראו אה תראו בנה בספר המחתם מקור כ"ט כותב רב לזר בבית צדוק אומר מצווה יש שואלים כיוון דחרוסת ומצווה אז למה הלו מברכים על אכילתו יש לומר אומר רבי דוד בן הלוי ויש לומר דעה ותפלה מברכים על העיקר פותרים את התפלה מה מה מה מה זאת אומרת מה זה ברכות הנהנים פה תפל ועיקר איפה מצאנו שב איפה מצאנו שברכות המצוות יש תפל ועיקר ברכות הנהנים יש תפל ועיקר ברכות המצוות יש תפל ועיקר מה התירוץ אומר רבנו מנוח תראו שמה ב אומר רבנו ואם ישאל השואל מפני מין מברכים על החרוסת תהיה התשובה לפי שאינו נכל בפני עצמו והוא תפלה למה שאדם טובל בו כלומר החרוסת תפלה למרור ואל תתמע שהרי בעלול מצינו כיי גבנה שאינו מברך על כל ארבעת המינים אף על פי שהם כולם מן התורה כלולב מפני שהם תפלים לו וכולם נקראים על שמו והוא עיקר ועל הם מברכים אחם היא מי לא שנה אז הנה כתוב כאן לאדיה ש לא שייך לברך על אכילת החרוסת בטיבול כי תפלה לאכילת המרור לכן לא מברכים עליה דרך אגב זה מחלוקת במקור כ"ח יש מחלוקת האם מטבלים את הכרפס בחרוסת את הכרפס כן השיטת שיטת רבנו תם ששאר ירקות זה שזה כרפס לא צריך לטבול בחרוסת אלא או בחומץ או במים מה שעושים היום או במלח כמו שהיה נוג רבנו תם אבל אחר כך הוא כותב ולא כהרב רבנו יוסף רבי יוסף תו שעשה בסידורו באגדה של פסח שטובלים את המרור את הכרפס בחרוסת וכן רבי שלמה בסידורו ורבי שמעיה בסידורו את הכרפס תובילים בחרוסת לא במים ובחומץ בחרוסת כן מה המחלוקת זהזה זה זה מה המחלוקת בין ראשון זה אותה המחלוקת שדיברנו עליה הרמבם ורבנו שמיה ורבנו יוסף סוברים כמו שאמרנו שהטיבול של החרוסת הוא חלק אינטגרלי מעצם המושג שנקרא מצוות חרוסת לשולחן ואמירת האגדה עליה כוללת בתוכה גם את כל הטיבולים כל מה שאוכלים גם את הבשרצ לא כל מה שאוכלים כדברים הסמליים שאוכלים הכרפס המצב המרור הקורך הכל צריך לטבל בחרוסת לעומת זאת לעומת זאת ה רבנו תם בתוספות והרייבד יזברו לא ככה הם יזברו כמו שאמרנו שהמצווה המצווה של החורזת זה עבתה לשולחן זהו עבה לשולחן ואמירת האגדה עליה זה המצווה מדי סופרים טיבול המרור בחרוסת הוא גם מצווה כי קם הנחק רבי אלעזר בביצדוק הוא גם מצווה אבל הוא מצווה תפלה למצוות המרור היא חלק מאכילת המרור רק המרור אבל המצא מה פתאום מצה זה חרחרות זה לא משתדך עם א זהסעס בה זה לא הולך עם עם א עם עם חרוסת אז לפי זה יוצא שזה המחלוקת זה יסוד המחלוקת בדין טיבול בחרוסת האם הוא חלק חלק מעצם הועת החרוסת או שהוא דין באכילת המרור ולפי זה אפשר לומר שרגע אז למה לא מברכים על ה למה לא מברכים על אכילת החרוסת משום ששוב אמרנו עיקרה זה אהבתה לשולחן כלומר גם לפי הרמבם גם לפי הרמבם שהחרוסת היא מצווה עצמאית אבל עיקרה זה עבתה לשולחן ואמרת את האגדה עליה ושמה אומר הרב סלוב' כבר הזכיר שלא שייך לברך על זה כי הברכה המצווה היא בעצם הקיום שלה על השולחן ולא א ולא במיסה הבואה לשולחן אלא עצם העובדה שזה נמצא לשולחן אפשר להסביר לפי זה שבמ חזר בו הרמבם בפירוש המשניות וביד החזקה אפשר לומר שהוא שההתלבטות שלו הייתה איפה איפה כובד המשקל במצוות חרוסת בפירוש סור של המשונות היה סבור שה קובד המשקל המרכז או העיקר באכילת במצו החורסת היא אכילתה האכילה שלה והבתה לשולחן זה ההסתפות כלומר כיוון שחז"ל תיקנו לאכול מחרוסת ממילא מביאים אותה לפני כן על השולחן כדי שיאמרו עליה את האגדה אז כיוון שהמרכז אכילה כן כיוון שהמרכז האכילה ו אה כיוון שהמרכז אכילה לכן כותב הרמבם לכן כותב הרמבם אין מברכים ככ ככה הוא היה סבו בהתחלה שהאין מברכים אשר קצת אכילת על אכילת חרוסת כן אה ובזה הוא היה סבור שאין הלכה כמו אין הלכה כמו בהתחלה הוא היה כרבי אלעזר בצדוק בשום שהיה סבור בדעתו של רבי אלעזר רב צדוק ש שה ש המרכז זה האכילה ולכן הוא היה סבור לפי דעתו שצריך לברך אשר קצת אכילת חרוסת כן הנה עכשיו הרי שאלנו מה איפה נעלמה הברכה בפירוש המשנות הרמבם היה סבור בדעת רבי אלעזר ורבי צדוק שצריך לברך ולמסקנה שהוא פוסק הלכה כרבי לבי צדוק הוא סברך שאין לברך אז מה השתנה נכון אז התשובה היא בפירוש המש היה סבור שרבי אלעזר בן רביז שם את הדגש על אכילת המחרוסת ולכן הוא היה סבו שלדעתו צריך לברך על אכילת החרוסת בבירוש של הח בבירו בחד החזקה הוא חזר בו מכך כמו שהעידו הראשונים שהוא חזר בו ו היה סבור שלפי רבי לזר בצ המרכז של המצווה זה הבאתה למשולחן והטיבול זה המסטעיף ממנה ולגזר ממנה לכן אין מקום לברכה לאכילת החרוסת לא מצד הטיבול וגם לא מצד ההבואה בסדר רב יסאי אז אז אה הנה רואים שאפשר להתפללפל גם בחרוסת הזה הנה יש לכם דבר תורה בעזרת השם לאגדה של פסח בדיוק לפני החרוסת אז תחלקו את הדפי מקורות מה ש רק אל תגידו שאני אמרתי שלא יקפדה עליי אבל אתם לא חייבים להגיד הכל כי זה שעה וזה אבל אפשר להגיד חצי שעה 40 דקות אחר כך כך הקפידו על השולחן עורך מה נשפיקומה צריך להספיק לפני חצות טוב אז אה אז באמת אני רוצה להחל לכולנו לכולכם בעזרת השם שיהיה חג כשר ושמח תרכו בעזרת השם אנחנו זמן של מלחמה צריך להמשיך ללמוד כמה שאפשר כן אז אני אומר בדרך כלל בדרך כלל בחורים לומדים 12 שעות אז אפשר 10 שעות תלמדו, צריך ללמוד להבין שהלימוד שלנו זה מרכיב לא פחות מרכזי מאשר כל עבודה שעושים א א כלי המלחמה וחשוב מאוד לשמור על עצמכם נשמרתם מאוד לנפשותיכם יש איזה זמן של מלחמה טיולים בחוץ וזה צריך צריך להקפיד לפי ההוראות לא לא לטיל במקומות שזה שיש שם סכנה ובעזרת השם תחזרו בכוחות מחודשים וחזקים בעזרת שנה המשך מחיל אל חילך חשר ושמח ולזמן עם טוב