שיעור כללי | בדין חתן הנוהג שבעת ימי משתה ואח"כ שבעת ימי אבלות | הרב גבריאל סרף, ראש הישיבה

[מוזיקה] טוב שלום לכולם גם אלה שפה וגם אלה שצופים בנו [מוזיקה] בינין קודם כל אני רוצה באמת לחזק אתכם ו גם בשעות כאלה שאנחנו לא נמצאים בשגרה שלנו אל ברוך השם רואים שיש כאן לימוד תורה וממשיכים בכל הכוח כי כולם מבינים שבאמת התפקיד שלנו כאן זה אנחנו כאן נותנים את הכוח לחיילים בחזית וככל שאנחנו יותר נלמד תורה ויותר נתפלל אז אנחנו משוכנעים ש בעזרת השם הקדוש ברוך הוא יתן כוח לחיילים בעזרת השם יצליחו במשימות שלהם בעיקר באמת גם בעניין הזה של הביטחון וגם בעניין של השבת השבועיים אנחנו ממש פרשת השבוע אנחנו קוראים וישמע אברהם כי נשבע אחיו והיה רק חניכה לידי ביתו 18 ו300 איש רדוף הדן אברהם אבינו יושב לונה ממרה באזור קריאת ארבע הוא הולך עם 300 ו 18 חיילים עד דן מ מכה אותה שם מכה הנושה בסיעתא דשמיא גדולה כל זה הוא עושה וישמע אברהם כי נשבע אחיו מבין שברגע שאחיו נשבע הוא יוצא ומוסר נפש כדי להציל אותו מלוט לוט שיצא ממנו משיח צדקנו בסופו של דבר אז זה אין ספק שזה אה מטרה קדושה ועליונה ללכת ולהציל את אותם חטופים את אותם את אותם שבועים ולהעניק ביטחון לעם ישראל אז חזקו וימצאו תמשיכו ללמוד תורה תמשיכו לחזק את עם ישראל א אני רוצה לעסוק היום בדין חתן שמופיע אצלנו בסוגיה אני מבין שחלק כבר גמרו את הסוגיה חלק עוד לא התחילו יש לנו קצת א טוב זה חלק מה מה תוצאות של הפיצול שלנו אבל בכל זאת אין בית מדרש בלא חידוש אז אולי יש כאן א טוב אז דין התלמוד אצנו מובא בבריתה הרשע היה פיתו אפוי ובחו טבוח וינו מזוג מת אבי של חתן א אמה של כלה מכניסים את המת לחדר ואת החתם ואת הכלה לחופה ובועל בעלת מצווה ופורש ונוהג שבעת ימי משתה ואחר כך נוהג שבעת ימי אבלות אז יש דין דין התלמוד שאם מת אביו של חתן או אמה של כלה שיש בזה סידה שלא יהיה מי שידאג לצרכים שלהם אז חזל תיקנו שמכניסים את המת לחדר לפני הקבורה ואחר כך מכניסים את החתם ואת הכל לחופה בועל בלת מצווה ופורש ונוהג שבת ימי משתה ואחר כך נוהג שבת ימי אבילות אומרת הגמרא דווקא של חתן או אמה של כלה דליק אשדת רח להו אבל פחל ו כלומר אם מת אם מתה אמ של חתן או אבי אביה של הכלה אז זה שמה הדין שונה מה הדין במקרה כזה של שאר קרובים זה לא נתבאר להד יה בשס ונחלקו בזה רבותינו הראשונים אריב כותב אצלנו בכתובות בדף א' עמוד ב אחרי שהוא מעתיק את הבריתה הוא כותב אבל איבח אמו של חתן ואביה של קלן לא ואז בספה של הדברים הוא כותב ושמן מהא דך ד אפשר לזבו ולי קפ סדה דינו נוהג ימי המשתה ברשע כלומר נקודת ההבחנה נקודת החילוק ההבדל בין אם מתה אמה של כלה ואביב של חתן ובין איבחה או שר קרובים זה הנקודה הזו שהוא לא נוהג ימי המשתה ברשע זה נקודת ההבחנה נקודת ההבדל היחידה שבאביב של חתן ואמה של כלה אז הוא נוהג קודם כל שבעת ימי משתה ואחר כך שבעת ימי אבלות ובשאר קובים הוא נוהג קודם כל שבעת ימי אבלות ואחר כך שבעת ימי משתה זה ההבדל ממה שמ שלגבי יתר הפרטים לגבי מכניסים את המת לחדר ואת החתן ואת הכלה לחופה ובועל בעלת מצוה ופורש בזה אין הבדל הוא במת ככה דק הראש אצלנו בסימן ו' מתוך לשון רבי אריף כותב הראש מתוך לשון רב אלפס משמע ד מכניסים את המת לחדר ואת החתם ואת הכלה לחופה ובועל מילת מצוה ופורש וקובר את מתו ונוהג שבעת ימי אבלות ואחר כך שבעת ימי משתה מד כמר אינו נוהג שבתי משתה ברשע משמע דין חילוק בין אך די קסדה ובין אך דליק בסדה אלא דבדי כפסע כלומר שמת אביו של חתן ואמה של כלה אז קודם כל הוא נוהג שבעת ימי משתה ואחר כך שבעת ימי אביל אבל בשניהם אבל בשניהם גם במקרה הפסדה הוא נוהג שבעת ימי אבלות ברשע אבל בשניהם בשני המקרים בין אחד יק הפסדה ובין אחד ליק הפסדה הדין הוא שהוא בועל בעילת מצווה קודם שיקו המת כלומר הדין שמכניסים את המת לחדר ואת החתן ואת הכלה ה הוא דין שנאמר בשני המקרים אומר הראש כך מצאתי ב ה בעל הלכות ובשם הריץ גית ד בשר קרובים מכניסים את המת לחדר תחתם את קלה לחופה וב בלת מצווה ופורש ונוהג שבתל ואחר כך שבת משתה אומר הראש הזה ולא מסתבר כלל הראש לא מקבל את הדבר הזה מכל וחול והראש לא מבין מה תועלת יש במהירות החופה ויזו המת מה התועלת למה לבזות את המת הרי בסופו של דבר בין כך ובין כך את שבעת ימי המשתה לא נוהגים עכשיו נוהגים אותם רק לאחר ימי הבלות אז מה התועלת למהר ולעכב את הקבורה עלמנת שהחתן והכלה א ייכנסו לחופה ובועל בילת מצווה מה להפסיק באבלות בין החופה ובין שבעת ימי המשתה ולא התירו חופה וביאה לאונן אלא באביו של חתן במה של כלה וגם מקפס אז התירו חופה וביה להונן ולהקדים ממיה משתה לאבלות אבל שמקדימה הבלות למשתה אז גם יחר חופת שכלו כל 30 תו לו מיד כלומר הראש לא מצליח להבין מה מה ההיתר כאן להזדרז להיבהל עם החופה ולהתיר לאונן ביאה כך כאשר בפועל הוא לא נוהג את ימי המשתה אלא אך ורק לאחר ימי האבלות אז מה הטעם להתיר לו את הדבר הזה יש לאמה במקום דיק בסידה אז התירו חזל משום ש בסיד אז התירו שינהג ימי משתה מקודם אז התירו לו ביה גם כן אבל אם בין כך וובין כך א לא התירו כאן לנהוג ימי משתה אלא ימי אבלות הוא נוהג ברשע אז במה להתיר לו את הביאה למה להתיר ביאה לעונן רואים מהראש שעיקר הקושיה שלו על ה על הריף ועל הריץ גות ועל הבעל בעל לחות גדולות זה מהעניין הזה שאיך לא התירו ב א לאונן אלא במקום כזה שהיא קפסיד כלומר אז זה לא כל כך קושייה על הרמבם למה זה לא קושיה לר לא קושייה על הריף משום שאנחנו יודעים שיש מחלוקת בכלל האם אונן מותר בתשמיש המיתה או לא כלומר מה ששואל הראש איך התירו חופה וביאה לאונן הרי לא התירו את זה אלא באביב של חתן כשיש הפסידה ואז גם הקדימו את אמי המשתה אבל בחי גבנה ש לא מקדימים את ימי המשתה אימי הבלות אז י אחרת החפת שכלו כל ה3 כבר רואים עיקר הקושיה של הראש היא איך נתיר ביאה לאונן חופה וביאה ל הרי אונן אסור בתשמיש המיתה אז האמת היא שהקושי הזו לא חזקה כפי שאמרתי שיטת הרמבם תראו בהלכות אבל פרק א' הלכה ב מקור ד' כותב הרמבם ממתי תחייב אדם באבל מסתם הגולל כמו שמופיע לקמן בדף ד עמוד ב אבל כל זמן שלא נקבר המת זה המציאות של אונן כל זמן שלא נקבר המת אינו עשור בדבר מן הדברים שהבל עשור בהן ומפני טעם זה רחץ דוד וסך כשמת הילד טרם שהקבר מדייק כאן הלחם משנה ברמבם שסובר הרמבם שאונן אונן קודם שיקו המת מותר בתשמיש המיתה תשמיש המיתה נאסר אך ורק להול אבל לא לעונן ובאמת הטור ביורי דעה לכות אבלות בסימן שמא גם כן מביא בשם הרמבם דברים מפורשים כותב התור כתב הרמבם שכל זמן שלא נקבר המת אינו אסור בכל הדברים שהבל אסור בהם וכן כתב הריץ גית שאנו אסור בין במיטה בין מיטה לקבורה שזה הפרק הזמן של האנינות בתחבושת בתספורת ברחיצה ותשמיש המיתה ובשר גזירת שבעה אז להדיא כותב הרי צגית שאונן מותר תשמיש המיתה אומר הטור הרמבן כתב שגג שבאמת מה שהתירו בתשמיש המיתה דכולה עלמה בכל אסור בו א כגג מה שת כול למה בכל אסור בו וכן קצת דיני אבלות נוהגים בו כגון רחיצה ושיחה וכולי אני מדלג הוא כותב הרמבם ולא אמרו אלא שאינו חולץ מנהל וסנדל ואינו חיה בעטיפת הראש כלומר אומר הרמבן באמת אבל אסור עונן סליחה עונן אסור בכל בכל ייסורי האבלות אונן למעט הוא לא חולץ מנעל וסנדל ולא חייב בעטיפת הראש ובכפייה המיטה למה הקלו באלו מפני שהוא טרות בעסקי המת ומול עליו לקוברו ולך מיר לעיר ואם באת להחמיר עלי בחליצה מנעל וסדן טיפת הראש אף זקי המד נפסדים בכך לפר לא החמירו עליו באלו כלומר כל מנהגי אבלות נוהגים כבר ברגע המיתה עוד לפני הקבורה למעט הדברים האלה שהם חליצת מנהל וסנדל ועטיפת הראש שמה הקלו חכמים על האונן שלא ינהג בהם כדי שזה לא יפריע לו בעסק גבורת המת אבל בוודאי ובוודאי שאונן אסור בתשמיש המיתה גם התוספות במועד קטן כג עמוד ב שואלים דש דונן חמור מאבל דלא מצינו אבל שיהיה בו איסור בבשר ויין ולעניין קודשי אשכחן דאבל אוחן בקודש ועונן נסור בקודש ושואל התוספות הרי בשאר דברים החמירו באבלות בקפית המיטה ונית הסנד יפת הראש וובק בונן שרי אומר תוספות יש לומר דברים שהם משום אבל מותר גבי עונן כן ובאבל אסורים אבל דברים שאינם אסורים משום אבל אלא משום שיש לו להיות טעות בקבורת מתו ולא ימשך אחר דברים אחרים כגון אכילת בשר ו שליית יין אסיר בונן דווקא ותשמיש המיתה דמש בסמוך דסור בונן כלומר אומר התוספות התוספות הרי ירסו שדברים שהם משום אבל מותרים אצל אונן ורק באבלות אסורים אז הוא שואל אז למה תשמיש המיתה נאסר בונן בסמוך בהנ מי שמה ימשך או שמה הי שמחה יתרת וחוצפה מצאתי כלומר אומר התוספות במועד קטן כג שהסיבה שעונה אסור בתשמיש המיטה הוא משום שמה הוא ימשך ואז שוב הפסדו פסד עניין קבורת המת או שמ שמחה יתרת בחוצפה כך מצאתי אז אם כן יש לנו כאן שלוש שיטות בראשונים שיטת הרמבם כפי שדיק לכם משנה ותור בדבריו נראה שתת הרמבם יץ גאות שאונן מותר בתשמיש המיטה כמו ש שכותב הרמבם שאיין אונן אסור בדבר מן הדברים שהבל אסור בהם שיטת ה הטוסט במוד קטן שיטת הרמבן שיטת הרמבן גם בתורת האדם וגם כפי שמביא ה הטו ביורה דעי שאונן אסור בכל מנהגי האבלות למעט למעט ה מניעת הסנדל ועטיפת הראש שמה התירו לו כדי שיהיה עסוק כדי שפנוי לעסוק בקבורת המת כל יתר הדברים הוא אסור כמו אבל ושיטת התוספות היא שבאופן עקרוני אבל עונן לא אסור בדברים שהם משום אבלות אבל תשמיש המיטה באופן ספציפי נאסר עליו למה שמ ימשך או שמה שמחה יתרת וחוצפה שמה יש בזה חוצפה התרתה ככה כותב הטוסט במועד קטן כג עמוד ב' אז עכשיו בוא נחזור לקויית הראש בסימן ו הראש טמע איך התירו ביאה לאונן אז קושיית הראש תהיה נכונה אך ורק לשיטת הרמבן הרמבן שסובר שכל דיני אבלות חלים על האונן מיד ברגע המיתה עוד לפני הקבורה וכל מה ש מותר לחתן לבוא על לבוא בעילת מצווה על אשתו כן במקרה שמת אביו של חתן או אמה שקלה זה רק כפי שנראה בהמשך מדין דחיה שהבית מצוווה דוחה את איסור האבלות אבל מעיקר הדין אונן אסור בכל איסורי האבלות שמה אני מבין היטב את קושיית הראש א שואל הראש איך התירו לעונן הרי בין כך ובין כך הוא לא נוהג את ז ימי משתה עד אחר ימי הבלות אבל לשיטת הרמבם וכפי הנראה זה גם שיטת הריץ געד אז אין בכלל שאלה מה לא התירו פה שום דבר לא התירו שום דבר בכך שאפשרו לחתן גם במת באמת אושר קרובים שהתירו לחתן ן ולכלה להיכנס לחדר ולבד בלת מצווה אין בזה התר מיוחד זה מותר עונן מותר בתש שמיטה אז לא נאמרה פה שום כולה יתרה מכך אפילו לתוספות במועד קטן כג עמוד ב שסבורים שאונן אסור בתשמיש המיתה אבל הרי ברור הם אמרו למה הוא אסור בתשמיש המיתה משום שמה ימשך או משום שזה שמחה יתרת וחוץ פה זה דין דרבנן דין דרבנן שהחמירו לאסור לאונן שמ בגלל שזה חוצפה יתרת זה איזשהו פגיעה בכבודו של המת אז כאן אפשר לומר גם כן שסבורים הריף והרצגובינה ואת הז אז אמורים שני חלה כלומר בשביל שלא תדחה ידחה העניין של ביאת מצווה אז אפשר להגיד שני אפשר לשאר אפשר להגיד שניכה לל המת זה לא פגיעה בכבודו של המת אם הוא עושה את זה סתם בעניין של רשות בביאת רשות זה נקרא חוצפה התרתה אבל אם מדובר כאן על ביית מצווה אפשר להגיד שזה לא נקרא חוצפה התרתה וכלה ניכ למת אז אם כן הקושי הזה שיקשה הראש אפשר אפשר להתמודד איתו מבחינת שיטת הריץ געת ו והריב אבל הקושי שיש כאן שעליו צריך להתמקד וזה מה שאגות מימוניות מביא במקור ז תראו בהלכות הבל בפרק יא הלכה ח אות ו אחרי שה אחרי שהגדוד מביא את את הבהגוד ראה לרבייה דם מותר לבול בילת מצווה אם כן עב רגל לגבי ונוהג שבעת ימי המשנה ושוא נוהג שבעת ימי הבלות כומר אומר הרבי אניביה אומר אני לא מבין מה מה מה השיטה הזו של ה בהג והרץ געד הרי אם אותר כאן בעילת מצווה אז ממילא היה צריך לומר שבאילת המצווה היא גורמת שיתחילו לנהוג שיבת ימי משתה מה זה הדבר הזה שהוא בועל בעילת מצווה וימי המשתה נדחים לאחר ימי אבלות זה לא הגיוני היה צריך להיות שברגע שהוא בעל בילת מיצה זה גם רגל חל כאן ימי הרגל חלו ימי המשתה וממנה נתחים ימי הבלות איפה מצאנו דבר כזה שימי שימי האבלות מפסיקים בין בילת המצווה לבין שבעת ימי המשתה זה דבר שהראיה לא מצליח להבין ואת הנקודה הזו אנחנו נצטרך לדרש להדרש ולהבין מה באמת ההיגיון של שיטת ה בהג ריץ געת ושיטת הריף מה זה הדבר הזה שאיך אפשר להבין את ההלכה הזו שמצד אחד הוא בועל בעילת מצווה כן זה בעילת חתן ובכל זאת לא חל לא חלים פה שבעת ימי משתה הם נתחים לאחר שבעת ימי אבילות זה נקודה ראשונה נקודה שנייה בוא נחזור לשיטת הרמבן הרמבן שהביא אותו התור ביורה דע בסימן שמא המקור שדיבר הרמבן זה בתורת האדם שמה הרמבן כותב את היסוד את העיקרון שלו שאבל אונן סליחה אונן אסור בכל דיני אבלות ואז הוא ישאל את השאלה המתבקשת אם כך אונן אסור בתשמיש המיתה כיצד אם כן התירו באביו של חתן ואמה של כלה איך איך איך התירו לו לבוא בעילת מצווה איך זה מותר אז תראו את הרמבן וכן ראה עוד עיקר אבלות מן התורה שכן ראה עוד שעיקר אבלות מן התורה אנחנו מדברים פה על אבלות מן התורה ביום הראשון אינו אלא בידונים כגון רחיצה ושיחה ותשמיש ושמחה ותפילין וכולי אב מנעל וסנדל ועטיפה אינה מן התורה כלומר הרמבן אומר שיש הבחנה בין ידונים שזה עיקר האבלות מן התורה לבין עינויים התורה לא מצווה את האב להתענות במנעל בחצת מנעל וסנדל ועטיפת הראש זה לא זה דיני דרבנן מה שהתורה מצווה אותנו במצוות העולות זה לא לעדן את עצמנו כן זה לא לענות אלא לא לעדן את עצמנו אז כותב ה כותב הטור סליחה הרמבן ומה שאמרו בכתובות דף ד עמוד א' בחתן בועל בילת מצווה ופורש אז שואל הרמבן אבל הרי אבלות עיקר אבלות אסורה מן התורה איך טירו לו לבוא בהילת מצווה הרי אבל אסור בתשמיש המיטה ביום הראשון מן התורה אז איך התירו לו לבוא על לבוא בגלל פסיה לבוא על כלתו בל מצווה אומר הרמבן מפני שבאילת מצווה נמי עשה של תורה דתני בברכות ד טז ובלכתך בדרך פרט לחתן ודחו זה מפני זה טוב זה מה שכותב ה אני לא רוצה כרגע להיכנס לגדרי התחייה פה אבל יש פה תחייה דהיינו יש כאן מחת גיסה איסור תשמיש המיתה שמתחיל כבר בשלב העניות לפי שיטת הרמבן מרגע המיתה עוד לפני הקבורה יש דין איסור תשמיש המיתה מדאורייתא ידח גיסה יש דין של בילת מצווה בילת מצווה זה גם מצוות עשה מן התורה אז דכו זה מפני זה ככה מיישב א הרמבן שואל הגות מימוניות בהלכות אבל בפרק ד אות ג' ולמעשה גם השיטה מקובצת מביא את זה אצלנו בדף ג עמוד ב שואלת א אותה שאלה אם יש כאן דין של תחיה שנדחה אנינות דאורייתא יסור דאורייתא או דין דאורייתא סליחה דין דאורייתא של נינות של אבלות נדחה מפני בילת מצווה שייעשה מן התורה אז מכן למה כבר שלא תדחה גם לאחר הגבורה הרי אצלנו מבואר מכניסים את המת לחדר ואת החטא ותקלה ל החופה ובואה בינת מצווה ופורש משמע שאם היו קוברים ברשע קוברים קודם את המת לא היו מתירים ליבול בילת מצווה למה הרי מבחינת תוקף יסור של תשמיש המיתה אין שום הבדל לדעת הרמבן בין אם זה קודם גבורה או לאחר גבורה הרי ניהוג מנהגי הבלות מן התורה מתחיל מרגע מיד המיתה רק מיד משעת המיתה אז מה אכפת אם זה קודם כבור לאחר גבורה אז למה כבר לא התירו לאחר גבורה אומר הרמבן הנ חינמי באמת תיאורטית היה אפשר להתיר את הביאה גם לאחר הקבורה תיאורטית כן אבל הרי כבר חלו הקבורה כבר מכילה את ז ימי האבלות אז היייתה כאן ב לא היינו יכולים לנהוג כרגע ז ימי משתה בכדי שנוכל לנהוג זן ימי משתה הביאה חייבת להיות קודם הקבורה משום שנהגי האבלות מתחילים מהקבורה וילך אז הרי אם היה קובר אז היו מתחילים שבעת ימי אבלות ואז לא היה יכול ינהג הדין של הדין של הברייתא שנוהג שבעת ימי מש אחר כך נוהג שבעת ימי אבלות זו הסיבה כ מצד עצם הביאה אז הייתי אומר ביאת מצווה זה דאורייתא דוריתה דוכה יעשה יום טוב יום ראשון של אבלות אבל הרי לא היה ניתן ל ק את הדין של הברייה שנוהג שבעת ימי משתה וא אחר כך שבעת ימי ככה מתרץ בוא נראה את ה בוא נראה את את הגות ממוניות וזה לשון סמק וכולי אף אגב דמינה פרק כמה כתובות חתן בואל בילת מצווה ופורש אף על פי שהוא עונן חתן שני ומיו מכניסים המת בחדר ואומר הגות מניות די אבא כביר לה אם הוא היה קובר אותו חל עליו אבלות ולא היו מכלים גבי אבלות אפילו לגבי חתן דבלות למה לא היו מכלים אז תירוץ אחד אומר אומר אבלות חמיר תפי מעניינות טוב זה צריך להבין את זה אבל כרגע זה לא העניין שלנו אני רוצה התירוץ השני הנמי אומר הגד ממניות אפילו היה שרי לת מצווה גבי אבלות היה צריך לנהוג שבעת ימי אבלות כיוון שחל עליו קודם החתונה לכן בואה בילת מצווה קודם הקבורה ואשתה חל החתונה קודם האבלות וכולי אבלס אסור בתה כלומר כל הסיבה כל הסיבה שהוא בועל את בעילת המצווה קודם הקבורה זה בכדי שיוכלו לחול עליו שבעת ימי משתה ומרגע שחלו עליו שבעת ימי משתה אז זה כמו רגל לגביו ומעטה לא יכולו עליו אחר הקבורה לא יחולו עליו ימי אבלות כיוון שכבר חלו עליו מראש לפני הקבורה על ידי ביית המצווה חלו עליו ימי המשתה חלו עליו ז ימים כמו רגל אז זה כמו מת לא מת באמצע הרגל מה הדין באמת לומד קודם באמצע הרגל עז זה כותב הרמבם בהלכות אבל א בפרק תראו במקור לד פרק יא הלכה ז מקור לד כותב הרמבם שיבת ימי החתנה הם כרגל פרק יא לחז ומי שמת לומד בתוך ימי המשתה אפילו אבי ואמו משלים ימי המשתה ואחר כך נוהג שיבעת ימי הבלות אז כיוון שחלו ימי המשתה אז הוא משלים את ימי המשתה ואחר כך נוג שיבתם מאבלות אז אומר הרמבם בתורת האדם זו הסיבה שהחתן בועל קודם קבורה אם הוא היה בועל אחר קבורה אז כיוון שכבר ברגע הקבורה ברגע שהסתיימה הקבורה חל כבר ימי האבלות אז הוא היה צריך להשלים את ימי האבלות והוא לא היה יכול להפסיק אותם באמצע ולהתחיל לנהוג ימי משתה אבל אם אם אם לכן הוא בועה לפני הקבורה לפני הקבורה עדיין לא התחילו ימי האבלות לכן מרגע שכבר חלו ימי המשתה אז כבר לא יכולים גם לאחר הקבורה לא יכולים ימי אבלות לבוא ולהפסיק את ימי המשתה משלים את ימי המשתה ואחר כך נוהג ששבעת ימ כה אומר הרמבן אז רואים שיש כאן דין של תחייה של ימי המשתה שדוחים את ימי הולו עכשיו יש כאן שאלה בהלכה הזו ש שהזכרנו בפרק יא ברמבם פרק יד ברכה ז שאם מת לו מת באמצע ימי המשתה אז הדין הוא שהוא משלים את ימי המשתה ואחר כך נו הקשבת מאבלות אפילו מת אביו ואמו רחמנא ליצן מדייקים מדייק רבנו ירוחם הביא אותו השך בנקודות הכסף בסימן שמב תראו את את השך במקור י נקודות הכסף דינים אלו מבוארים ברבנו ירוחם בזה לשונו ואם כנס כבר כלומר אם היייתה כאן חופה ולא בעל עדיין ומת רצונו לומר באותו יום אחר הנישואים שברכו כבר מת כ שברחו כבר מת אחד מקרובי החתן לא אביו יש מפרשים שכתבו שנוהג ימי המשתה ואחר כך שבעת ימי אבילות כמי שמת לא מת ברגל כלומר אומר רבנו ירוחם מה שמע שאם החתן הכניס את הכלה לחופה רק חופה אפילו אם לא הייתה ביאה רק חופה והתחילו לנהוג שבעת ימי משתה אז הדין שגם שהדין הוא שנוהג ימי משתה ואחר כך שבעת ימי אווילות אפילו מת אחד מקרוביו של חתן כלומר ברגע שהתחילו שבעת ימי המשתה אפילו על ידי חופה בלבד זה כמו שמת לומת באמצע הרגל שהדיין הוא שהוא משלים את ימי הרגל ואחר כך נוהג שבעת ימי ימי האבלות ככה מדייק אומר רבנו ירוחם כי מאחר שברך ברכת נישואים ברך ברכת נישואים אפילו עדיין לא הייתה ביאה כבר חלו עליו ימי משתה ואף הלפיד כשמת אביו אז עכשיו שואל ע נקודות הכסף רגע אחד רבנו יחם הוא שואל שאלה למה לפי זה לא מובן למה נאמר בדין שלנו של הבריתה אצלנו שאם מת אביב של חתן או אמה של כלה אז מכניסים את המת לחדר ובועל בילת מצווה ופורש למה צריך ל בילת מצווה למה לא די בכך שיכניסו אותו לחופה יברכו שבע ברכות וזהו נגמר אחר נוהג שבעת ימי משתה למה צריך כאן ביאה למה צריך כאן ביאה מה ההבדל בין אם מת לא מת לאחר שהתחילו ימי המשתה ששמה הדין הוא שגם אם התחילו ימי המשתה מכוחם של ברכות הנישואים בלבד בלי ביעה כבר אנחנו אומרים שמשלים את ימי המשתה ואחר כך נוהג מאבלות ואילו לגבי הדין אצלנו אז אנחנו אומרים ששבעת ימי המשתה לא מתחילים לחול אלא אם כן הייתה גן ביאה של מצווה למה מסביר רבנו ירוחם רבנו ירחם ואף הפי כשמת אבימי דבל בלת מצווה דנראה דלא חל עליו השמחה עד שיבול שניתן דכלה אבלות קודם הנישואים מה הפשט בזה חל אבלות ד זה להד נגד התלמוד אצלנו בתלמוד אצלנו כתוב שהוא לא נוהג אבלות אלא אך ורק לאחר שיגמור כגון שהיה הכל מוכן ולא עלימה שמחה לחייבו שבעת ימי המשת שיבול ולפי כך בועל קודם שיחוללו עליו שבעת ימי המשתה אבל כאן שכבר נסע כבר חל שמחה עליו ב בלא בעילה לפיכך אין בועל שבת מש שבת הבלות כן כתבו הרצגות ורבי דוד הכהן בתשובה אל הראש באמת כתב שגם לגבי דין של מת בתוך שיבת ימי המשתה זה רק עם בעל רק עם בעל אומר הראש כתב הוראה בזה הלכה למעשה שנהוג אבלו תחילה דלו חלה עליו שמחת יבעול מאחר שאנו אביב של החד ש קרובים כלומר יש כאן יש כאן שאלה וזה בת צריך להבין ממה נפשך שבעת ימי משתה יכולים להתחיל להכול מכוח חופה בעלמה אז מה ישנה למה למה באמת אביב של חטאנו אמה של כלה אצנו אז הדין התלמוד מצריך דווקא ביאה בועל בילת בצה ורק אז לא לא יכולו ימי השמחה עד שלא הייתה גם ביאת מצווה למה למה לא ניתן להסתפק בחופה בלבד אז מה אומר רבנו ורחם לא כאן חל אבלות קודם לכאורה זה לא נכון בכלל האבלות מתחילה אך ורק אחרי אחרי קבורה כמו שכתוב אצנו בדף ד עמוד ב הגמרא אומרת מה כולה אלמד קטן בו בלת מצווה פורש אתה משום דחל עלי אלוטה אירב לזר ד שיצא מפתח הבית ה רביש שסתם הגולל אז אבלו לא חלה מה זה שכותב רבנו ורחם חלה הבלות קודם הנישואים ומה היסוד לחלק בין אם היייתה ביאת מצווה עם החופה או שהייתה חופה בלי ביאת מצווה האמת היא שמצאנו יש לנו מקורות שיש מעליותא לביאה לחופה עם ביאה מאשר לחופה בלי ביאה איפה מצאנו שיש מעלי אותה אז תראו בגמרא לקמן שני מקומות הגמרא לקמה בדף מח עמוד ב הגמרא אומרת תנא תראו במקור יב מסר האב ל שלוכי הבעל זינתה כן כלומר אם הגיעו שלוכי הבעל לקבל את הכלה והאב מוסר את הכלה לשלוחי הבעל אז באותה שעה הא יצא מרשות האב אז אם עכשיו היא זינתה בדרך אז הדין הוא שמיטה בחנק ולא בסקילה כמו ארוסה בסדר יש לה דין של כבר נשואה מאיפה לומדים את זה יש אלפות בפסוק כתוב אמר רבי אמי ברחמה אמר לזנות בת אביה פרט שמסרב לשלוחי הבעל שואלת הגמרא ואם הפרט שנכנסה לחופה ולא נבהלה מי אמר שכבר משלב שמסר רעב לשלוחי הבעל זה כבר נקרא נשואה אולי מה שהפסוק בא ללמד אותי זה שלב יותר מאוחר שלב שהיא כבר נכנסה לחופה אבל עדיין לא נבהלה אבל מי אמר שכבר בשלב של מסירת הכלה לידי שלוכי הבעל זה כבר נקרא נישואים אומרת הגמרא אמר רב אמר לי אמי חופה בהד כתיבה יש פסוק מפורש כתוב כי יהיה נערה בתולה מאורסה לאיש נערה ולא בוגרת בתולה ולא באולה מאורסה ולא נשואה עכשיו שואלת הגמרא מה היא נשואה מה זה מאורסה ולא נשואה אלמה נשואה ממש כלומר שנבעלה היינו בתולה היינו בהולה אז זה כבר נאמר בתולה ולא באולה אלא ליו שנכנסה לחופה ולא נבלה אז רואים מכאן שכאשר סתם הדמי ש רואים ככה סתם הד מיתה נשואה ממש מה זה נשואה ממש זה באולה בשביל נכנסה לחופה ולא נבעלה צריך לפות ה מיוחדת צריך פסוק מיוחד כי יהיה נערה בתולה מאורסה לאיש אז צריך פסוק מאורסה כדי כן למעט נשואה אז כן רואים מכאן ש בשביל נכנסה לחופה ולא נבעלה צריך לפ אתה מיוחדת סתם הדמית הנשואה זה בהולה אז רואים מכאן שיש מליוטה יותר לא ספק יש מעליה בנשואה כאשר היא גם בהולה ל פני נחצה לחופה ולא נבנה זה ברור יש רואים את זה עוד מקום אחד לגבי אכילת תרומה תראו במשנה בעדויות בפרק ח משנה ב העיד רבי יהודה בן בבה ורבי יהודה הכהן על קטנה בת ישראל שנמצאת לכהן שהיא אוכלת בתרומה כן אפילו קטנה אוכלת בתרומה לא תרומה דרבנן כיוון שנכנסה לו חופה אפי שלא נבלה אז א אז אומר עכשיו בבלי בגיטין בדף נה כתוב במשנה העיד רבי יוחנן בן גודגדא על החרשת שיזי אביה שיוצא בגת ועל קטנה בת ישראל שנצא הגון שאוכל בתרומה אז יש לנו שתי עדויות יש לנו את העדות של רבי יהודה בן בבה ורבי יהודה הכהן על קטנה בת ישראל שנישאת הכהן שאוכלת בתרומה ויש לנו את הידות שלרבי יוחנן בן גוד גדה של קטנה בת ישראל שנישאת את הכהן שח בתרומה למה צריך שתי עדויות אומר הרבד בפירושו במסכת עדויות וזה הוסיף עדותן כן עדותן של רבי יהודה בן בבה ורבי יהודה הכהן על עדותו של רבי יחנן בן גוד גדה שהוא העיד מי שנבלה ואלו העידו מי שנכנסה לחופה אפילו אפילו ש נבלה אז גם כן רואים מכאן שיש מעליותא בנבלה על פני נחצה לחופה ולא נבלה הנה רבי יוחן בן גוד גדה סובר ש קטנה בת ישראל שנשאת לכהן אז היא לא אוכלת בתרומה עד שהיא תיבהל אז מה ש שמבחינת ה מבחינת א עיקר הנישואים נקרא לזה עיקר הנישואים זה בחופה בבעילה זה לפות המיוחדת יש הרחבה של המושג נישואין גם נכנסה לחופה ולא נבעלה אז אם כן אי אפשר אפשר למצוא היגיון כן בחלוקה בין אם הייתה ביאה עם החופה או לא הייתה ביאה עם החופה אפשר למצוא לאזה היגיון בסדר כי אם יש ביאה חופה עם ביאה זה עיקר הנישואים זה זה הפשט סתם הדמיה שנשואה שהיא נבלה אבל אבל לא ברור מה מה הצורך להגיד אומר לך תתי להגיד את החילוק הזה אצלנו אם אנחנו מוצאים ש שבעת ימי המשתה הם מתחילים מכח חופה לבד כמו שאומר רבנו ירחם וסתם הד מילתה ברמבם שהביא את ההלכה הזו בפרק יא הלכה ז א בפרק א כן כן הרמבם הביא את ההלכה הזו כן שבעת ימי חנות פרק וד הכז שמי שמת לו מת בתוך ימי המשתה משלים שבעת ימי המשתה אחר כך סתימה דברי הרמבם משהו שלא משנה אם היייתה כאן חופה וביאה או חופה גרידה פשט דברי הרמבם לא לא כתוב כאן תנאי שרק אם היייתה ביאה לא כתוב את זה כו סתם דמילתא זה כמו שאומר רבנו ירוחם שאם חלו ימי המשתה מכוח חופה לבד כבר אז הדין הוא שנוהג שבעת ימי משתה ואחר כך נוג שבעת ימי אבלות אז מה ההבדל אם מת ה אם מת החתן אם מת אביב של חתן קודם החופה או מת אחר החופה באמת אחר החופה אתה אומר ג רק אם מספיק שאתה חופה גרידה בשביל לומר שמשלים שיבת ימ משתה באמת קודם החופה אז אתה אומר לא כאן צריך גם ביאה למה למה ממה נפשך אם חלים ימי שבעת ימי משתה מכוח חופה גרידה למה פה צריך גם ביאה אז זה שאלה שנייה בסדר רבותיי אתם איתי אז זה שאלה שנייה אני רוצה להקדים עוד שאלה אחת מצא נו מחלוקת בין הראשונים האם ברגל ברגל נוהגים נוהג האבל בדברים שבת צינה תשמיש מיטה יש שנקרא באבלות יש דברים שהם פרסיה שכל אחד יכול לראות שהאבל נוהג פה מלהג הבלות שהם נאסרו ברגל ללא ספק מפני קדושת הרגל ויש דברים שהם בצינה אף אחד לא רואה אף אחד לא יודע זה וזה לא זה לא אמור לעבות איזשהי פגיעה בקדושת היום טוב אז השאלה היא האם ברגל נוהג נוהג דברים שב צינה נחלקו בזה הראשונים הוסת והראש אצנו בכתובות בדף ד' עמוד א' גם בדיבור המתחיל בועל גם בדיבור הבל כותבים בצורה ברורה שאול נוהג דברים שבצי ברגל אבל אסור בתשמיש המיטה ברגל נקודה אבל מדברי הרמבם נראה שהוא חולק על כך והוא סובר שאיין נוהג אבל שום דבר ברגל כולל דברים ש בצינה הוא מותר בתשמיש המיתה ברגל ולפי זה צריך להבין מה שהגמרא אומרת אצלנו דיה הגמרא אומרת דמר רבי יוחנן אף על פי שאמרו אין אבלות במועד אבל דברים של נאה נוהג כתוב לידה בגמרא שדברים של נאה נוהג ב אבל כפי הנראה יש כאן בראשונים כבר גרסה שונה בגמרא ולא כתוב כאן בגמרא אין אף על פי שאמרו אין אבלות במועד אלא אין אבלות בשבת הדברים שציינה נוהג כלומר יש כאן גרסה שבמקום מועד גורסים שבת ו יש כאן שאלה למה להשוות חתן האם להשוות חתן לשבת או למועד בסדר אז הרמבם כפי הנראה אנחנו נראה שש גרסות הנה תראו תראו את ה איפה זה הנה הגר הנה הרמבם במקור טז רמבם הלכות אול פרק י הלכה ג כותב הרמבם הרגלים וכן ראש השנה ביום הכיפורים אין דבר מדברי האבלות נוהג בהם שום דבר פשת דברי הרמבם שאפילו דברים שבצנעה לא צריך לנהוג מותר בתשמיש המיטה וככה גם מביא הכסף משנה אומר הכסף משנה כתב הרמבן שיש כת מן החכמים כדברי רבינו וטעמם משום דעד כמר ברש כתובות דף ד מסייע לרבי יוחנן דמר אף על פי שאין אבלות במועד אבל דברים שבצ נוהג הי השמועה אמורה בפרק אלו מגלחים במועד קטן דף כד אב אשכ לרב יוסף דפרי סודרה הרשה בשבת שהוא שהוא שם הוא לא הוא לא נהג הוא הוא נהג עטיפת הראש הוא נהג אז הוא אמר לו לא סבר אין אבלות בשבת אמר לים ש צינה נוהג והם מפרשים דווקא בשבת לפי שהיא עולה היא נגו בה בצינה אבל ברגלים שמפסיקים ואינם עולים לדברי הכל א נוהג לא בצינה ולא בפרסה עד כאן השנה כלומר השיטת האיש מפרשים שמופיעה ברבן אומרת שיש אבחנה ברורה בין שבת לרגלים א אנחנו יודעים שיש אבחנה ברורה בין שבת לרגלים שבת הדין הוא שהיא עולה למניין שבעה בוודאי שהיא לא מפסיקה את האבלות לעומת זאת רגלים מפסיקים כמו שמבואר שם בגמרא בחים בכ הם מפסיקים את האבלות וגם לא בודאי שגם לא עולים הם לא עולים ל מפסקים את האבלות אז שבת שהיא עולה למניין שבעה נוהג בדברים שב צינה אבל רגלים שהם מפסיקים ולא עולים לא נוהג בהם ד ש צינה אז אומר הכסף משנה נראה מדבריו שהיו גורסים בעי דרבי יוחנן דרש כתובות דשבת במקום ד מועד כר לא גורסים אין אבלות כמו אצנו אף על פי ש אין אבלות במועד אלא אין הבלות בשבת אבל דברים שצי נוהג אבל רגל ברגל גם דברים ש בצינה לא נוהג ואומר הכס ש הרמבן חולק על הסברה הזו והאריך לטאון עליה ואלה שדברים שבצנעה נוהגים במועד כן פסקו התוספות והראש ברש כתובות וכתבו שכן פסק בעל אם כן לפנינו מחלוקת בין הראשונים האם דברים שבצנעה נוהגים ברגל האם אבל צריך לנהוג דברים שמציינים ברגל לפי שיטת הרמבם צריך וככה יש מפרשים שהביא הרמבן לומת זאת שיטת התוספות והראש והרמבן שנוהג דברים ש בצינה ונחלקו בגרסת הגמרא מסתבר לומר שגרסת הגמרא היא גרסה שגם בעל המאור גרס אותה במלחמות תראו במועד קטן יד עמוד ב מדפי הריף על הסוגיה שלו בדף כד בשס בבבלי הגרסה ששנה בעל המאור בעיד כתובות אף ע פי שאמרו בשבת הדברים שצנ עק כסבור לתקן וקלקל אומר הרמבן שגרסה ישנה בספרי ספרד כולן ו בהג ובפרי חדש הו פירוש רבינו חנל סליחה פירוש רבנו חנלה גרסתו של רבנו הגדול שאף על פי שאמרו איין אבילות במועד לא בשבת וכן כתבה נגיד בלכתו הריץ גית דבר מוסכם ב מדוקדקות שלהם אין נשות כלומר אומר הרמבן הגרסה שמופיעה בבעל המאור היא מקולקלת והיא משובשת הגרסה הנכונה היא כפי שמופיע אצנו בשס אף על פי שאיין הבלות במועד מכל מקום דברים שבצי נוהג עכשיו הרמבן במלחמות מביא ראייה לכך שחייבים לומר חיייבים לומר ש אבלות נוהגת אבלות דברים שבצי נוהגים ברגל מה הוכחה שלו מזן ימי משתה הרי ז יי של חתן אצלנו בשס נוהג שבעת ימי משתה ואחר כך נוהג שבעת ימי אבלות נכון ימי המשתה של החתן הם כמו ימי רגל נכון זה מה שכתב הרמבם לידיה נכון זה מה שכתב הרמבם זה אותו דבר עכשיו בז ימי משתה של חתן האם הוא מותר בתשמיש המיטה ברור שלא הוא יושן בין אנשים הוא יושב ע האנשים ברור שלא אם כן שואל הרמבן איך יכול להיות שבז ימי משתה הוא עסור בתשמיש המיתה עסור בדברים ש בצינה וברגל יהיה מותר הרי זה אותו דבר ז ימי רגל ז שזה אותו דבר זה מה שכתב הרמבם בעצמו לאדה כמו שאמרנו הרמבם כתב לידיה ששבעת ימי ה חתנות הם כרגל אז אמורים זה אמור להיות שווה אז ממילא אומר הרמבן נחזור לרמבן במלחמות כותב ועוד מעצמו הוא מוכרח הוא מוכרח דשב המשתה כמועד דמו תר שמחתו ושניהם אינם וליים לא ד משמה דעו י מפסקת שבעש אזם אז אם שבעת משתה יש בהם ד ג בם דברים ש בצינה אז הנה יש הוכחה מוכרע מחרת שגם ברגל ד שציינה ככל הדברים האלה גם מקשה אגרה בבור ליורי דעה בסימן ש ג על הרמבם איך אתה הרמבם פוסק שברגל לא נוהג ההבל אפילו דברים שבצנעה ומותר בתשמיש המיתה אז תסביר לי מה ההבדל בין שבעת ימי משתה אצלנו בסוגיה שחתן שמת אביב אביב או אמ שקלה שדינו שאסור בתשמיש המיתה ובין רגל שמותר בתשמיש המיתה עד כאן שאלה שלישית עכשיו ננסה ננסה לראות איך אפשר לישב את כל הקושיות שקש הגמרא במועד קטן בדף יד תראו במקור יט מה המקור הדין הזה של רגל שמפסיק כן אומר אומרת הגמרא ככה אבל אינו נוהג אבלותו ברגל שנאמר ושמחת בחגך הי אבלות מעקר ההוא אם מדובר על מי שהיה ול כלומר שקבר את מתו לפני הרגל והגיע הרגל אז האבלות אז הרגל מפסיק את האבלות למה למה מפסיק את האבלות אומרת הגמרא את עשה דרבים ושמחת בחגך זה עשה דרבים בטח יעשה דיחיד האבלות אבלות אפילו יום ראשון של אבלות שעשו מן התורה לפי הרבה מראשונים דוכה הש דרבים דוכה הש דכי והיא אולו דשת כלומר אם מת לו מת בתוך הרגל אז לא את תעשה דיחיד ודחי סד רבים אז זה פשוט שואל השגת אריה בסימן סח שואל שאלה רואים בגמרא דיה במועד קטן שהדין מדוע רגל מדוע שמחת מדוע הרגל דוחה את מנהגי האבלות את ניהוג האבלות בגלל שאד תעשה דרבים דח יעשה דיחיד נכון ממה שמ שאם לא היה הס של ושמחת בחגיך היה צריך לנהוג דיני אבלות שואל השגת אריה הרי יש גמרא במסכת א פסוקה בדף מח וגם בפסחים בדף עא כתוב שם בגמרא יש שם ברייתא תראו במקור כ כתוב והיית אך שמח תנו רבני והיית אך שמח לרבות לילי יום טוב אחרון כלומר יש המצוות ושמחת בחגך היא נאמרה היית אך שמח מהמילה אך למדים לרבות לילי יום טוב אחרון הליל של שמחת תורה לל שמיני עצרת ליתר דיוק לל שמיני עצרת גם הוא יש בו דין ושמחת בחגך שואלת הגמרא או אנו אלי יום טוב הראשון אולי זה בא לרבות יום טוב הראשון כוונה ליל יום טוב הראשון של סוכות כשההוא אומר א חילק ומה ראית לרבות לילי יום טוב אחרון להוציא ל יום טוב ראשון מרבי אני ללי יום טוב האחרון שיש שמחה לפניו ומוציא אני ליום טוב הראשון שאין שמחה לפניו אז כתוב כאן בגמרא שליל יום טוב ראשון של סוכות אין בו דין ושמחת בחגך אין בו מצוות שמחה והיית אך שמח לרבות ללי יום טוב אחון להוציא ליל יום טוב ראשון למה אין בו שמחה אומרת הגמרא מוציא אני לי ום טוב ראשון שאין שמחה לפניו שואל השגת אריה אם ליל יום טוב ראשון אין בו שמחה אז היד צריך לינק בו אבלות אבלות דאורייתא הרי יש מצת עס דאורייתא הבלות יום ראשון דאורייתא מה דוחה את הבלות יום ראשון דאורייתא הרי בגמרא דין התלמוד פשוט שליל יום טוב ראשון כבר מבטל את האבלות ולא נוהג בו שום שום אבלות אסור לינוק באבלות למה אבל הרי כל הדין ש ושמחת שזה הסדר רבים הוא מתחיל רק ביום למחורת לא בלילה זה נכון אומר השגת אריה שיש מצת שמחה כבר בלילה מדרבנן יש מצת שמחה מדרבנן איפה אנחנו רואים את זה בגמרא בפסחים קח עמוד ב הגמרא שמה אומרת על שתיית כוסות בליל יום טוב ראשון ידי יין יצא מוכח שיש מושג של יין מצוות שתיית יין כבר בליל יום טוב ראשון למרות שאיין שמחה לפניו אל זה דין דרבנן איך יבוא עשה דרבנן בתכ ולו דאורייתא כן זאת זה הפלפול שלו שמה הוא רוצה לטעון שחייבים לומר מכוח זה הוא רוצה להוכיח שחייבים לומר שגם שמחת שמחת דאורייתא יש כבר בליל בליל יום טוב ראשון חייבים לומר למרות שבגמרא מ זה הנושא שמה זה הנושא של התשובה שמה של הסימן של סח אבל לגופו של עניין כפי שנראה הפשט דברי הדמר שמצווה שמחת בחגיך של דאורייתא היא מתחילה רק ביום אבל לא בלילה שאין שמחה לפניו אז היה צריך להיות שנהגו מנהגי אבלות יהיה דין אבלות דאורייתא בליל יום טוב ראשון וזה וודאי לא מצאנו דבר כזה יתרה מכך כותב רשי בפסחים דף עא לרבות ללי יום טוב אחרון ואין שמחה אלי באכילת שלמים ויום טוב אחרון גוף לא דעת רזים נשיבת ימים כתיב גבי שמחה וממילא םת שמיני כלומר שיטת מדהימה שיטת רשי שמה ש הבריתה מרבה אך לרבות לי יום טוב אחרון ליל שמיני עצרת זה אך ורק הלילה אבל ביום של שמיני העצרת אין מצוות ושמחת בחגיך יום טוב אחרון גוף ולא רק ליל יום טוב ראשון רק ליל יום טוב התרבה לא יום טוב עצמו אז גם לכאורה היה צריך להיות ש שאם מת לא מת ביום טובה בשמיני עצרת א צריך לנהוג הבלות דאורייתא כי הרי אין מצווה עשד רבים ביום טוב עצמו אחרון אין עס ד רבים מהביל הרי לא שמענו לא ראינו ודאי שזה לא קיים ודי שזה לא לוך לך אפשר להסביר את זה אז יש רב חיים בסטנסיל בכתבים ב גם כן בסימן סח מעניין גת סימן אז כותב הרב חיים חדש למיסה הוא חולק על השגת הארי כן הוא רוצה לומר ככה שמה שנאמר בגמרא בבריתה שתמטן יום טוב ראשון מי ושמחת בחגך זה אך ורק לדין אכילה של בשר קורבנות אבל בוודאי הוא דע שיש מצוות ושמחת בחגיך מדאורייתא כבר בליל יום ו ראשון כלומר אומר רב חיים יש שני סוגי שמחה יש שמחה בקודש ויש שמחה בחול יש שמחה בדברים של קודש באכילת בשר קורבנות ויש שמחה בדברים של חולין מה זה שמחה בדברים של חולין אז יש גמרא בפסחים קט הגמרא אומרת חייב אדם לשמח בניו וב בתו ברגל שנאמר ושמחת בחקר במה מ שמחם ביין רבי יהודה אומר אנשים בראו אליים אנשים בראו אליים אנשים בראו להם ביין ונשים במי ובגדי צבעונים אז יש לנו שמחה ביין ובגדי צבעונים ביין לאנשים ב נשים אומר הרב חיים כל מה ש הברייתא מדברת זה אך ורק על דין שלמי שמחה על דין של אכילה בשר קורבנות שמה באמת אנחנו אנחנו אומרים שהתורה ממעטת לילי יום טוב ראשון שאין שם מצווה של אכילת בסר קורבנות שלמים והוא מסביר גם את ההגיון של הדבר הזה ההגיון הוא בכדי שנאמר שיש מצווה של אכילת בשר שלמים שלמי שמחה בליל יום טוב ראשון הרי מה נצטרך לומר שהרי כל ההקרבה היא רק בחול רק בערב יום טוב בלילה ה לא מקריבים לא שוחטים אז אומר רב חיים לא זה מה שהגמרא אומרת מוציא אני לליון טוב ראשון שאיין שמחה לפניו כלומר אומר רב חיים לא יכול לחול שם של שלמי שמחה אם זובחים אותו מקריבים אותו בזמן שהוא לא בעצמו זמן של שמחה דהיינו ליל יום טוב אחרון יש מצוות ושמחת בבשר אכילת קורבנות למרות שמקריבים את זה ביום שלפניו לא אכפת לנו שנאכל את זה רק למחורת בלילה לא אכפת לנו סוף סוף מקריבים את זה בזמן ש של שמחה אז זה שם וחפצה ששמי שמחה אבל לא שייך וזה מה ש ממעטת בסברה ממעט את הברייתא שלא שייך שיהיה ל אזה שם ששמה שמחה בזמן שמקריבים את זה בזמן של חול אבל ז כל זה נוהג כל זה רק לעניין אכילה בסר קורבנות אבל לגבי מצוות שמחה ביין בבגדי צבעוניים מה מה פתאום למה לא ודאי שזה נוהג גם בערב מדאורייתא מדאורייתא זה נוהג בערב דרך אגב יש הוכחה שגם המגן אברהם ככה סובר תראו את השולחן ערוך בהלכות חול המועד בסימן תקמו סעף ג כותב מרן הכל מותרים ליסע בערב הרגל ולעשות סעודה ברגל כלומר אפשר לעשות חופה בערב יום טוב ואת הסעודה של הנישואים הסעודה הראשונה בערב אומר המגן אברהם שוא מצטט את דברי הרשבא שאין כר שמחה לתחילת הנישואים ואף על פי שמשמחים בסעודת הנשואים כל שבעה שר עד כאן לשון הרשב ובתשובה אחרת הרשב נמצא שאסור לעשות סעודת הנישואים ברגל אפילו נסע בערב הרגל וכן משמ ברמבם וכיון דרבנן נקת לכול עד כאן לשון הבת דבר תמים כומר הבתו מביא מחלוקת מחלוקת סתירה בד תשובת הרשב פעם אחת משמע שאם נסה ערב הרגל מותר מותר לעשות את הסעודות ברגל פעם אחת משו שעשו בתשובה אחרת מש שאסו אז אומר ר בית יוסף כיוון שק לן שמי לדרבנן הכל פה מדובר על מי לדרבנן אז כן הקטינה לכולם שואל שואל המגן לא מבין זאת אומרת מי לדרבנן הרי הדין של אין מערבים שמחה בשמחה זה דין דאורייתא זה לא דין דרבנן יש כמה מקורות לזה הנה הוא אומר דעת תוס מועד קטן הכיח שו דרשה גמורה דאורייתא וגם בכתובות מז כתבו דאורייתא ועוד הוא שואל שסוכה כפים שם נסו רב גל מותר לעשות סעודה ברגל אז לכן אומר המגן רפ שורה פשרה תלוי הסעודה הראשונה כן אם נסע בערב הרגל הסעודה הראשונה אסור לעשות אותה בליל הרגל למה אני רו לכן נראה לי דלילה הראשונה אסור לעשות סעודה דת בגמרא דעיקר שמחה אנו לחד יומה ולילה הראשונה נגרר אחר היום שהשמחה מתחלת ביום ונגמרה בלילה אבל בשאר ימות הרגל מותר לעשות סעודה שכבר עבר עיקר שמחת הנשרים ומרג מחלק ש הסעודה הראשונה זה לא עושים זה אין מערבים שמחה ושמחה הסעודה הראשונה ש של ל ליל יום טוב זה אסור כי אין מרבים שמחה ושמחה אבל בשער ימות הרגל מותר לעשות את ה מותר לעשות סעודת נישואים וזה מה שהתוספות בקפה אמרו בסוכה שאם נסה ערב הרגל מותר לעשות סעודת רגל לא מדובר על סעודה הראשונה כי סעודה ראשונה זהא עקר הנישואים ו שמה זה דין דאורייתא שלא מרים שמחה חה אבל יתר הימים כן אפשר מה על איזה דאורייתא בדיוק מדובר פה מהגל אם אומר אי זה דין דאורייתא שאין מערבים שמחה בשמחה על מה אתה מדבר איזה הרי אין שמחה הי בגמרא בסוכה התמעט לום טוב משמחה אז מה זה שכותב המגד אברהם ש מדאורייתא אסור לקיים סעודת נישואין מדאורייתא אסור לקיים סעודת נישואין אם נסע בערב הרגל למה כתוב כאן במגן אברהם שיש דין דאורייתא בשמחה ושמחת בחגך כבר בליל יום טוב ראשון אבל הרי בגמרא התמעט ליל יום טוב ראשון משמחה אז זה סיוע למה שאומר רב חיים שמה שהתעטף ורק מאכילת סר קורבנות בקדשים מה הסיבה שאמרנו אבל לא התמעט מדין שמחה ביין ובבגדי צבעוניים בדברים שחולים שמה זה דין דאורייתא גמור אז ממילא מיושבת הקושיה של השגת אריה מה השגת אריה הקשה אם לפי מה שהגמרא אומרת בסוכה שליל יום טוב ראשון תמאת משמחת חגך אז אז אז אז היה צריך לינג הבלות בליל יום טוב ראשון התשובה היא לא ודאי שלא יש מצוה ושמחת דאורייתא ודאי שלא נוהגים אבלות לפי זה גם מיושב רשי מה שרשי אמר שליל יום טוב ראשון ליל יום טוב אחרון גרידה הוא התרבה אבל יום טוב אחרון גוף אלא אפשר ללכת לפי הרב חיים להמשיך את רב חיים ולהגיד גם כן כאן מה שתמר משמחת אכילת בשר קורבנות אבל לא התמת ממצוה ושמחת בקודשי בסכה בחולין ביין בשר ולכן ממילא לא נוהג דיני אבלות ככה לכאורה אפשר ליישב את קושיית השגתי אבל מה מהשג מהשג אתריה לומדים שהוא להד לא הסכים עעם רב חיים כ הוא הבין שליל יום טוב ראשון אין בכלל מצוות סמח רק דין דרבנן אז לשיטת השגת לפי הבנתו של השגת ריה אז צריך להבין למה לא נוהג הבלות בליל יום טוב ראשון אם אין מצת ושמחת אך ורק מדרבנן יש ויתרה מכך גם לפי כן גם לפי מה שהסביר רב חיים עדיין יש קושי אני אסביר יש מחלוקת בדין נשים האם נשים חייבות ממצד ושמחת בחגך פלפל בזה השגת אריה בסימן סו כתוב תראו בגמרא א ברמבם בהלכות חגיגה בפרק א' הלכה א' כותב הרמבם שלוש מצוות עשה נצטוו ישראל בכל רגל משלושת הרגלים ואלו הן הראייה והחגיגה והשמחה ראייה ש נראה פניו באזהרה נראה פניו באזהרה בם טוב ראשון שלח והביאו קורבן עולה החגיגה שיקריב שלמים אומר הרמבם שתי המצות האלו שהם ראייה וחגיגה אין נשים חייבות בהם זה מצות זמן גרמה נשים פטורות והשמחה האמורה ברגלים שזה המצווה השלישית היא שיקריב שלמים יתר על שלמי חגיגה ואלו הם הנקראים שלמי שמחת חגיגה שנאמה וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחתה לפני השם אלוקיך ונשים חייבות במצווה זו כך כותב הרמבם כותב הזה הרבד אמר אברהם לא בקורבן אלא בשמחה שתשמח עם בעלה שתעלה עמו והוא ישמח אותה כלומר ריבד פשט הר עבד מש שהאישה לא חייבת בקורבן וכל מצוות השמחה היא על בעלה ששמח אותה כלומר היא שייכת במצווה הזו בכך שבעלה משמח אותה אבל לא היא לא מחוייבת ב במחה וכך גם כותב הכסף משנה שם שדבריו מבוארים פרק קידושים בדף לד עמוד ב ד מקשה דלף למצוות עש ש גרמה לחיובה באישה משמחה כן למה לא לומדים שאישה חייבת במצוות גמה משמחה מתרץ את הגמרא הביה משנה הביה אישה בעלה משמחה פירש רשי בעלה משמחה אין חובת השמחה תלויה בה אלא על בעלה ש שמכנה קריב ושמחת כן השואל המנחת חינוך במצווה רסד ותד כח כן המלכת חינוך רוצה לטעון שנשים חייבות בשמחת במצוות ושמחת בחגך הוא בא לפוקה מה מהאפשרות להגיד שנשים אומר שאם נשים שכן אם נשים פטורות מצוות ושמחה ושמחת בחגך אז למה הם לא נוהגות אבלות ברגל הרי כל הסיבה שלא נוהגים אבלות ברגל זה בגלל שא תעשה דרבים ושמחת בחגך ותחי השד יחיד אבל אם נשים לא חייבות בשמחה אלא אך ורק בעלם הבעל חיייב משמחה אז היה צריך להות שאנשים ינגו בבלות ברגל וזה לא שמענו מכאן מוכיח חינוך בהכרח לומר שנשים חייבות בשמחה אבל דלד ובכסף ש מבואר דיה בדת הרבד בפשטות שנשים לא חייבות במצוות שמחה הם לא חייבות בשמחת בחגך אז אם כן דרושה לדוכתא אז למה נשים איך נשים אנשים הו צריכים להגבלות ברגל הרי אין הסד רבים דדד יחיד אז יש לנו קושיה מלל יום טוב ראשון יש לנו קושיה מיום טוב אחרון ויש לנו קושיה מנוסים למה לא נוהגים אבלות בליל יום טוב ראשון ביום טוב שמיני עצר את עצמו ב נשים בסדר עד כאן רבותיי עוד קושיה יש הלכה שאונן אסור באכילת קודשים במעשר שני מעשר בהמה מסר שני אנחנו אומרים מסר שני לא אכלתי באוני ממנו השאלה היא האם אונן האם אונן אסור באכילת קודשים ביום טוב או מותר באכילת קודשים ביום טוב אז המישלן המלך בפרק י מלכות הבל הלכה ג' כתב בסתם שלא ראה ברמבם איזשהו הבדל בעניין הזה אומש שאול אסור אבל ועונן אסורים באכילת קודשים גם ברגל וככה גם כותב המאירי תראו את המאירי בפסחים דף צ עמוד א' האונן וכולי צריך שתדע מקור כז שהענן עשו באכילת קודשים כדכתיב לא אכלתי בעוני ממנו ועננו שמת לו אחד המתים שהוא חייב להטב עליהם ועדיין לא נקב בכל אותו היום קראו אנן עד שקבר וכולי וכולי ובפסח נשאל את השאלה איך איך בפסח הוא אוכל כן אוכל בערב כןדי שנינות של הלילה זה חכמים גזרו שלא לאכול ו בקות אפילו בלילה הוי ולא נקבע אבל בפסח לא יעמידו דבריהם אז שואל המאירי שם תומ מה הו צרכנו לזה והרי רגל מבטל אולות למה צריך להגיד שלמה מותר לאבל לאכול פסח בלילה להונן לאכל פסח בלילה כי לא העמידו חזל דבריהם פוקלי שנכנס הרגל נכנס הרגל והרגל מבטלת האבלות אומר המאירי שני תירוצים תירוץ אחד הוא אומר אפשר שכל שלא נקבר אינו מבטל נינות תירוץ שני או שמה אינו מבטל אלא ענייני אבלות כגון רחיצה ושיחה ודומיהם אבל דבר האסו מצד דבר אחר כגון אכילת קודשים אינו מטלן כלומר מה מה האיסור של עונן בכי ת קודשים זה לא מדיני אבלות זה מדיני נינות שלו הוא ענן אז בגלל שהוא בצער ענינה אז חזל אמרו זה לא צורה לאכול קודשים אז זה לא דין מדיני אבלות זה דין בקודש שקוד שים לא יאכלו על ידי אונן אז מה שהרגל מבטל רק את האבלות אבל הוא לא מבטל דיני הקודשים כך אומר המאירי בסדר ומשנן המלך רוצה לטון שאולי גם הרמבם ככה סובר אבל יש תוספות ריד תוספות ריד במועד קטן תראו במקור כח כותב בדף יד עמוד ב כהן גדול מקריב אונן ואינו אוכל כהן גדול מותר לו להקריב אונן אבל אסור לו לאכל בקודשי כשהוא עונן ואף עגב דניין אכילה לא דמי לרגל שהרי האונן אוכל בקדשים במועד משום זה לא חי ללי נינות מקום נקבה כרגל כלומר סובר הטוס י במועד קטן שאונן אוכל בקדשים במועד למרות שיש איסור בתורה לא לא אכלתי באוני דין של אסור בכורה וגם רשי משמ כך שסובר רשי כותב שמה במועד קטן דור מתחיל כהן למדנו דכהן גדול מקריב עונן לכו עלמה בשאר ממות השנה עונן אנו משלח קורבנותיו אבל ברגל משלח פשת דברי רשי משו ש אונן משלח קורבנותיו וגם אוכל כאן אשאל את השאה מה זאת אומרת אבל הרי מה שצודק המאירי מה שיום טוב יכול לבטל זה אך ורק דיני אבלות אבל כאן זה דין בקדשים שענן אסור בקדשים שקו קודשים עשו שיכלו על ידי עונן מה פתאום מה פתאום אוכל קודשים ברגל נראה להסביר על ידי עוד קושיה בסדר עוד נקודה תראו את הרמבם בהלכות אבל פרק א' הלכה א כותב הרמבם מקור לב מצוה תעשה להתאבל על הקרובים שנאמר ואכלתי חטאת היום היייתה בני השם הייתה בני השם ואין אבילות מן התורה א ביום ראשון בלבד כולי אבל שאר שבעת ימים אינו דין תורה אומר הרמבם ומשה רבנו תיקן להם לישראל שבעת ימי אבלות ושבעת ימי משתה כלומר הדין של שבעת ימי אבלות ושבעת ימי משה זה תקנה קדומה מאוד תקנת משה רבינו עוד בזמן שעם ישראל במדבר שמה תקנתי ושבעת י מי משתה ואילו ברמבם לכות אישות פרק י הלכה יב כותב הרמבם וכן תקנו חכמים שכל הנושא בתולה ייה שחים שבת ימים אינו עוסק במלאכתו ולא נושא ונותן בשוק אלא אוכל ושותה ושמח בין שהיה בחור בין שהיה אלמון ואם היייתה בעולה אין פחות משלושה ימים שתקנת חכמים היא לבנות ישראל שישמח עם הבהולה שלושה ימים בין בחור בין אלמון אז אני לא מבין שבעת ימי משתה זה תקנת משה רבינו או תקנת חכמים סתירה מפורשת ברמבם מלכות אבל הוא כותב שזה תקנת משה רבינו ואילו בהלכות יודו כותב שזה תקנת חכמים אומר מרן הגריז מובא בסטנסיל בכתבים של רב חיים בסימן ק אבל מובא שם סוגרי שזה מבנו הגריז אומר יש שני דינים במצוות בדין של שמחת חתן וכלה יש שני דינים דין אחד זה ימי משתה זה דין בזמן ויש דין ב ניהוג מנהגי שמחה חיוב לשמח יש ימי שמחה ויש חיוב לשמח וזה שני דברים זה שני דינים שונים והם לא תלויים זה בזה שבעת ימי שמחה של חתן זה תקנת משה רבינו אבל חיוב לשמח מה זה חיוב לשמח זה אינו עוסק במלאכתו לא נושא ונותן בשוק אוכל ושותה ושמח זה תקנת חכמים אמרתי זה לא תלוי מה איפה רואים שזה לא תלוי זה הגמרא אומרת בכתובות בדף ז שבחור א שבחור שנסע באולה אז כתוב שהוא חייב לשמח אותה רק שלושה ימים באולה אלמנה למשל אבל ברכה הוא מברך כל שיבה מכך נפסק להלכה בשולחן ערוך באבן העזר בסימן סבו בחור שנסע אלמנה בחור שנסע בהולה אז מברכים בשבילו שבע ברכות כל שבעת ימי ה השמחה אבל המצווה לשמח אותה זה רק שלושה ימים אחר כך יכול לכת לעבוד רואים שזה לא טלוי זה בזה בכלל יש שני דינים יש דין בזמן ויש דין בניהו השמחה הזמן הוא זמן של שמחה יש שבע ימי מש זה תקנת משה רבינו יש דין לשמח דין לשמח זה שלושה ימים מה שאנחנו רוצים לטעון שתמיד צריך לעשות את ההבחנה הזו גם לגבי שמחת חתן וכלה גם לגבי אבלות צריך לעשות הבחנה בין ניהוג האבלות ניהוג השמחה לבין ימי האבלות וימי השמחה הייתי אומר זה דין על בגבה ודין בחוצה של הזמן זה שני דינים אפשר לומר ליישב את שיטת הטוס טרי שהזכרנו ורשי אולי איך זה שענן יכול לאכול קודשים ברגל כן הרי איסור אכילת קודשים זה לא דין בדיני אבלות זה דין בדיני קודשים שקוד שים לא נחלים כונן אתה יכול להגיד שהרגל מבטל את האבלות אבל מה פתאום שיהיה מותר לו לאכול קושים סוף סוף הוא עונן אפשר לומר הפשט הוא שרגל מבטל אבלות זה לא הפשט שהוא רגל מבטל רק את ניהוג האבלות רגל הוא ימי שמחה ימי השמחה דוחים את ימי האבלות ממילא לא חלה ע בכלל נינות זה לא שהוא עונן לא אכלתי בני הוא אין אין לו בכלל דיני נינות הימים הל הם לא ראויים להיות ימי נינות זו הסיבה שהוא לא בכלל ונן אז אין לו איסור חילת קודשי כן זה ראיתי כותב שמואל רזבסקי בזכרון שמואל בסימן לד אוד ח מעלה אפשרות כזאת שבזמן הרגל לא חלה בכלל וזה פשט ה תראו את הטוס טריד אני חושב שהוא כותב את הדברים בפורש תראו את הטוסט ריד במקור כח לא דמל הרגל שהרי הענן אוכל קודשים במועד משום דלא חילה עלי נינות אין עליו שם של עונן כי הזמן הוא לא זמן של נינות ואבלות הוא זמן של שמחה הוא זמן של רגל זה דין בזמן אשת תגיד לאחי אולי אפשר לישב את קושיית השגת הרי ומנחת חינוך מה השגת הרי ומנחת חינוך שאלו שאלו הרי בכדי שנמר שהרגל דוחה את האבלות צריך להגיד שאת תעשה דרבים ודעך עשה דיחיד אז מה נעשה בלל יום טוב ראשון הרי שמה אין מצוות ושמחת בחגיך מה נעשה ביום טוב אחרון מהמה יעשו נשים התירוץ הוא רבותי זה קשה לא מתחילה בכלל כי מה שמעט לצורך העניין ן ום טוב ראשון מה הוא התמעט הוא התמעט מחיוב וגי סמך אין עליו חיוב ושמחת בחגיך לנהוג וגי שמחה אפילו אם לצורך העניין יין לא צריך מדאורייתא ובגדי צבעוניים לא צריך אבל זה רק דין ב ניהוג השמחה אבל ימי השמחה בודאי מתחילים בלילה הרי הוא אומר שחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה הזמן של שמחה ימי השמחה מתחילים כבר בלילה ניהוג השמחה יתחילו ר רק למחר בבוקר מה שהגמרא אומרת שא תעשה דרבים זה לא חיוב ני הוגי השמחה אלא ימי השמחה דוחים את ימי האבלות זה הפשט לכן הגמרא לכן הגמרא אומרת אבלו מקרה הגמרא דנה בציר הזמן דהיינו מה מה קדם למה אם קדמו ימי השמחה ימי האבלות ימי הבלות תכף נראה בזה יותר אבל זה מה שאני רוצה לומר ממילא לא קשו קושיה נשים לא חייבות בשמחה מצוין נכון הם לא חייבות בשמחה בעלה משמחה אבל אבל זה ימי שמחה ריבון העולמים אז ודאי שימי שמחה דוכים את ימי אבלות אז אין פה בכ יי ימי אבלות אין כאן לא יכולים להיות בחד המחת ימי שמחה ימי אבלות בחד המחת עש גטריה הבין שיכול להיות שחד המחטא יש גם ימי אבלות וגם ימי שמחה וצריך עכשיו לראות מה דוחה וגי ההוגים דוחים את וגי השמחה נוהגים את לא זה לא ככה זה לא עובד ככה זה לא אני אומר ש זה חל בחד המחת וצריך צריך בכל רגע ורגע כל רגע נתון שיה חיוב ניוק שמחה והכי ובניו שמחה דוחה את האבלות לא זה דין בזמן זה דין בזמן אם זה ימי שמחה לא יהיו ימי אבלות לא יהיה בכלל נינות וננו חל בקודשי יש באמת שאלה ששואל המרשה בברכות בדף ז עמוד ב מז עמוד ב סליחה תראו תראו את הגמרא שמה איפה אני מקור ל ו הגמרא אומרת שרב ליזר שחר את עבדו אז שואלת הגמרא הרי כל השכר עבדו ובר בעשה ב כן אז אומרת הגמרא לדבר מצ מצווה שני מצוה מצוה רבים שנה מצוות רבים אפשר לשחרר עבדו אומר התוספות שם מכאן קשה להלכות גדולות שפירש שמי שמת לומד ביום טוב האחרון יום טוב אחרון פה זה לא הכוונה לשמיני הצרת אלא יום טוב שני בסדר יום טוב שני זה דרבנן אז אומר הלכות גדולות לאת יום טוב אחרון יום טוב שני דרבנן ודחילו דאורייתא אז שואל שואל אז אומר התוספות ש הנה מכאן קשה כי רואים מכאן שתפילה דרבנן מניין זה תפילה תפילה דרבנן דוכה לעולם בהם תעבוד וכן משמע אומר התוספות מכתובות דד לגבי חתן שנוהג שבעת ימי משתה זה דין דרבנן וזה דוכה שבעת יימי אבלות ומד שבעת ימי משתה מבטלים אבלות דאורייתא כל שכן יום טוב שיני ככה תוספות מקשה ל הבעל אומר המארשה שמה במקום אני לא מבין הג הגמרא אומרת מצווה דרבים שנה מה תוספות משווים שאם אתם במשתה זה השדה יחיד זה לא השד רבים תוספות רוצה להביא אומר כל שאם שבעת משת מבטלים אבלו דאורייתא כלל שכן יום טוב שני יום טוב שני זה מצווה דרבים אבת אבל באמת זה שאלה קשה הרי כל מה שאמרנו כן שאולות רגל דוכה אבלות בגלל שא תעשה דרבים ואח עשה דיחיד אז איך בדיוק א איך בדיוק א שבעת ימי משתה דוכים שבעת ימי אבלות הרי שבעת ימי משתה זה השדה יחיד איך ת השד יחי ודחי עשד רבים איך רגל לא לא איך אש דיחיד דוכה הס לא לא איך הסדה יחיד דוכה הסדה יחיד בסדר הרי שבעת במשנה זה הסדה יחיד איך זה דוחה את האבלות אה זה שואל המרשה אבל התשובה היא פשוטה זה תלוי מתי מה שצי מה שמבואר בגמרא במועד קטן יד שרק הסדר רבים יכול לדחות הסד יחיד של אבלות זה אך ורק אם האבלות קדמה אם האבלות קדמה מה שיכול לקטוע את האבלות ולהפסיק אותה זה רק הסד יחיד רק הסד רבים סליחה רק צריכ אבל אל אם הסד יחיד קדם אז ברור שהוא קודם אם החופה קדמה אז ברור שזה ברור שזה קודם וב כי הזמן הופך להיות זמן של שבעת ימי משתה והזמן של שבעת ימי משתה דוחה את הזמן של שבעת אבלות הזמן הופך להיות זמן של רגל אז הופך להיות זמן של רגל ממילא נתחים שמש שבעת ימי האבלות כלומר מה שמבואר שהסדר רבים צריך דוקא הסדר רבים זה דווקא עם אבלות קדמה אבל אם אבל אם קדמה חופה בוודאי שכבר חלו דין ימי משתה וממנה נתחים ימי בסדר ממילא תחיים ות עכשיו עכשיו בסדר אז עכשיו בוא רבותיי עכשיו בוא נסה ד זריז בוא נחזור לקושיה נתחיל קושיה השלישית אני אזכיר לכם אל בסדר אנסה אתזה זרי השאלה היייתה השאלה היייתה השאלה שהקשה אה הרמבן ו גרה הקשו על ה על ה על הרמבם כן אתה הרמבם סובר שברגל לא נוהגים דברים שב צינה אז למה בז ישתה כן נוהגים דברים שב צינה הרי זשה וברגל אותו דבר נכון תראו רבותיי יש אור שמח זריז אור שמח פרק יא בהלכות אבל הלכה ז בסדר שואל אור סמח שאלה כתוב בשולחן ערוך לא הוא רוצה לדייק דיוק לא שאלה רוצה לדייק בשולחן ערוך בכות אבל פרק יו כתוב שבעת ימי חתנות הרם כרגל ומי שבאמת לומד בתוך ימי המשתה משלים שבעת ימי משתה ואחר כך שת לוד ומונע 30 מאחר ימי השמחה כלומר ימי האבל לא עולים לימי ה-30 הוא מתחיל לוג את האבל הוא מתחיל למנות את ה-30 אחר ימי השמחה האם כאן כתוב ברמבם שהוא נוהג דברים ש אה פה כתוב נדוש לא כתוב רק בהלכה הבאה שמה שם מובא דין התלמוד אצנו שהכין כל צורכי הסעודה ופה פתו וטבוח תבחו כדי שיכנסו מת לומת קודם שיכנסו לשמחה שמה הוא כותב בכל אותם הימים נוהג בדברים שבתינה כב שבת אבל אבל אבל בהלכה לפני כן לא כתוב שהוא לא דישן צינה אומר הור שמח נפלא הוא אומר יש חילוק בין מת קודם קבורה ובין מת לאחר קבורה הדין שמופיע בהלכה ז מדובר שבתוך ימי המשתה מת מת אביו שחלו קודם כל שבעת ימי המשתה שמה הדין הוא זה כמו רגל ולא נוהג דרים ש בצינה ושמה כותב הרמבם ש את ה-30 הוא מונה רק אחרי שבעת ימי המשתה אבל בהלכה חטא שמה מדובר בדין התלמוד אצלנו שמת קודם קבוע ומכניסים את המת לחדר ובועל בלת מצ פורש שמה באמת הוא נוהג דים ש בצינה הוא ישן בין האנשים היא ישן אנשים ושמה אומר האור שמח באמת ימי האבלות ימי ה-30 מתחילים כבר בימי השמחה ימי השמחה עולים לימי ה-30 אומר הור שמח שמה הוא כותב בסוגריים וכל זה כתבתי בימי עלומי וירדתי להדפיס מפני שהם נגד השולחן ערוך בסימן שמב ביורד השולחן ערוך משמע שגם אם מת אם מת בתוך הרג בתוך ימי המשתה כן אם מת לאו מת בתוך מה המשתה גם אז הוא כותב שכל ש שת נוהג בהם דברים שבצנעה ולעניין 30 אינו מונה לה מזן ל זן ממנ לוד ולך כלומר השולחן ערוך פוסק שגם אם מת לו מת בתוך ה אז לא עולים לו לא עולים לו ימי ה ימי השמחה לא עולים לו ל3 והוסמך רוצה לטון לא כך הוא רוצה לטעון שיש חילוק רבותיי אתים יש חילוק בין אם התחילו שבעת ימי משתה שמה הדין הוא שהוא מותר בדברים ש בצינה מותר בתשמיש שמיטה וימי ימי השמחה לא עולים לימי האבלות כי הוא לא נהג בכלל דברים של אבלות ובין מקרה המקרה אצנו בשס אצלנו מת קודם קודם החופה ומכניסים את המת לחדר ואת ה ת החמצה שמה נוג דרי שזה ושמה הדינו שבת עולה למניין 30 ככה רוצה לתון ה שמח מה החילוק רואים שיש שני דינים יש שני יש שני ציורים ציור שהוא אסור בדברים שבתינה וציור שהוא מותר בדברים שבתינה מה החילוק אז בואו תראו רבותיי אפשר לבוא ולחדש ומר דבר כזה ו כאן אני חוזר למה שאומר הנקודות הכסף מה שאמר ודות הכסף נעשה את זה זריז רבותיי במקור י שנתם דכל האבלות קודם הנישואים שאלנו מה זאת אומרת הרי כתוב בשס שאולות חלה רק לאחר הקבורה נכון התשובה היא לפי החילוק שאמרנו נפלא יש לחלק ב ניהוג האבלות וימי האבלות ניהוג האבלות בפועל הם מתחילים לאחר הקבורה אבל ימי האבלות מתחילים מיד ברגע המיתה דינו שם אבל ועונן יש כבר בשעת המיתה ניהוג האבלות מתחילים רק לאחר הקבורה ובאמת לא מבעיה לשיטת הרמבן שהרב כותב דיה שעונה נשו בכל יסורי אבלות עוד לפני הקבורה אז ודאי שהרב סובר שבלות מתחילה כבר מיתה וגם אפילו לשיטת הרמבם שבלות מתחילה רק לאחר לאחר הקבורה אבל התפארת למשה שם בכות הנהנות כותב שזה מדין עוסק במצוה פטור מ המצווה דהיינו שעונה עסוק בקבורת המת לכן הוא נפטר מנהגי אבלות השמה שבלות מתחילה מצוות האבלות או ימי האבלות מתחילים כבר בשעת המיתה ואפילו הם לא נומר כמו התפארת למשה אבל הרי רואים לידיה שהמיטה הי שגורמת שם אבלות הרי אם ב נתייאשו לקוברו כתוב בשולחן ערוך בסימן שמא תראו בסעיף ד' זה ברמבם בפחות אבל פרק א' הלכה ג' שאם מי שמת בתפיסה ולא ניתן לקבורה אם נתייאשו לקובו מתחיל למנות משעת האבלות משעת המיתה הוא נוהג גולות הוא נוהג שבעה משעת ה מרגע שנתי שו מ לקבו משהו שהמיטה היא גורמת את האבלות לא הקבורה מכר ימי האבלות מתחילים משעת המיתה יש דין שנהוג האבלות מתחילים רק משעת הקבורה אבל ימי אבילות מתחילים זה מה שאומר נקודת הכסף ימי אבילות כבר התחילו יוצא רבותיי הגדרה חדשה לא יודע יכול להיות שדיברתם על זה יש מקום לחלק בין מת לו מת בתוך שבעת ימי משתה אחרי שהוא עשה חופה ו אז מת לו מת לבין מת לו מת קודם החופה וקודם הקבורה עכשיו מכניסים את הדין של התלמוד בדין של בדין של מת לא מת בתוך הרגל אז כבר חלו ימי המשתה לכל דבר ועניין והם כמו ימי רגל ולדעת הרמבם לא נוהג בהם דברים ש בצינה מותר בתשמיש המיתה והם לא עולים ל-30 ובן במקרה שלנו במקרה של השס אצלנו במקרה של השס אצל ברגע שמת ללא מת לפני החופה התחילו ימי אבלות התחילו ימי אבלות יש כבר שם של אבל אלא מה באו חכמים ותיקנו כולה מיוחדת שלמרות שימי האבלות התחילו ניהוג האבלות לא יתחילו עד אחר שבעת ימי המשתה אבל ימי האבלות כבר התחילו לכן הם עוולים למניין 30 אומר הו שמח ולכן ג דברים ש בצנעה הוא נוהג דברים ש כי בעצם הוא אבל שנאמר בכולה מיוחדת שנהוג הבלות בשל פרסייה יתחילו רק לאחר שבעת ימי משתה אבל אבל בשעת ימי משתה אסור בדברים של בצינה מתה זה בדיוק הדין של שבת הרי מה זה דין של שבת שבת היא לא זמן של שמחה היא לא מפסיקה את האבלות היא עולה לימי אבלות יש בשבת של ניהוג של שמחה עונג אבל היא לא זמה של שמחה כן אין הלכה לרקוד בשבת יש יסור אבל מה שאנחנו עושים זה לא איסור תדעו לכם כ אנחנו מהלכים מהלכים ריקוד זה לקפוץ עם שתי רגליים על הקרקע מי שעושה ככה זה לא ריקו אז זה תנוח דעתכם יש מי שרצה לומר שזה אזור איסור לא הליכה במעגן זה לא יסו בסדר אבל לקפץ אז זה כבר הרי מה שטס בבצה בדף ל יעויין שם בתירוץ השני אבל בסדר אז שבת זה לא זמן של שמחה ה שבת היא חלק מאבלות אז לכן לא דברים שבצנעה לכן לכן צדקו דברי הגרסאות שגרסו בעצמנו בגמרא שבת הדמיון של חתן אצלנו זה של שבת כ יש שני סוגי חתנים יש חתן שזה כמו רגל יש חתן שזה כמו שבת תלוי אם החופה קדמה אז זה כמו רגל כן הדין שלו הוא כמו חתן ברגל כמו רגל כמו שברגל לא נוהג דברים שציינה לדת הרמבם גם חתן לא נוהג דברים ש צינה אבל יש חתן שהוא אבל בעצם כי האביב מת לפני החופה הוא בעצם אול שנאמר בו כולם מיוחד וזה מה שמבואר בגמרא בדף ד עמוד ב הגמרא אומרת מה ה כולה אם הכולה הוא שמותר שבואל בילת מצווה זה מותר לא ג ניהוג אבלות לא מתחילים עכשיו איזה כולה יש פה לא הכולה הי שנוהג שבעת ימי משת זה הכולה כי למיסה ימי האבלות התחילו אז חזל חזל הכלו שהוא לא ינהג את ניהוג האבלות עד לאחר שבעת ימי משנה זה כולה מיוחדת לכן הוא נוהג דברי ש בצינה לכן לא קשה קושיית הגרה והרמבן שיקשו מה ההבדל בין רגל לבין שבעת ימי משתה נכון אין הבדל יש תלוי באיזה סוג יש יש באמת חתן שהוא שהוא מותר בדברים שב צינה ויש חתן שהוא עשור בדברים שבת צינה והחתן ש עשור בדנה זה באמת לא דומה לרגל כי זה בית שבעת אבילות אבל זה דין בניהו י הבלות שח תקנו תקנה מיוחדת שנהוג הבלות התחילו רק רק לאחר שמו ממילא מיושבת הקושיה גם כן קושיית ה ראביה הרבייה הקשה הקושיה השנייה כן הרבייה הקשה למה צריך פה בעילה מה למה צריך פה בעילה מה ההבדל הרי חופה כבר יש בכוחה להתחיל שבעת ימים שתשובה כן כשכלו קודם מה המשתה אז מספיק חופה מספיק חופה כדי שיחול ימי המשתה חלו ימי משתה זה כמו רגל אבל כאן כבר כיוון שכבר חלו ימי אבלות כיוון שהמת עוד לפני החופה מת אביב ש חתן הוא כבר חלו יש עליו שם של אבל כאן חכמים תיקנו קנה כולה מיוחדת אז אפשר לומר שאת הכולה המיוחדת הזאת לא תקנו אלא רק שיש בהילה כיש מעליה בבעילה כמ שראינו בסוגיות לו א לא מסבי אני מסבי כ אפשר להגיד שכיון שיש כן כו מיוחדת תק את הכולה הזאת אך ורק בחג שיה כ בי כ יסו לחלק כם ושבת הקושיה הראשונ שפתחנו הושיה הראשונה הייתה הקושיה שקשה לא הקושיה הז שקש זה הגות ממוניות הגויות ממונת בפרק ד' הלכה אות ג' הקושיה הראשונה הגויות ממונת בפרק יא אות ו שהקשה על הריץ גאות והבה בשער קרובים כתוב שמכניסים את המת לחדר בועל בעילת מצווה ופורש ואחר כך נוק שיבת מאבלות אז הם שאלו אי איך לא קשית היה צריך לינג ק שיבתי מהרגל לא לא יכול לינג קיבתי מהרגל כיו שהוא כבר אבלות קדמה אבלות חלה כבר מיד המיתה מרגע המיתה כבר חלה עליו אבלות זאת תת הכולה מיוחדת ותקנה של חמים לדחות את ניהוג האבלות רק לאחר לאחר שבעה אז כל זה רק בדיק הפסדה בדלק הפסדה לא תיקנו את זה אז וודאי שהוא נוהג קודם כל שבעת ימי אבלות פשוט פשוט נכון מה לעשות סיים שכוח