שיעור כללי - בגדרן של ברכות הנהנין – מצוה או מתיר | הרב גבריאל סרף, ראש הישיבה

פשוט הרמים שליטה. אז אנחנו רוצים לעסוק היום איזשהיא חקירה בגדרי ברכות הנהנים. אני די מניח בדי מניח בביטחון שעסקו בזה כבר ב א הרמים שליטה בשיעורים אבל א מן הסתם אין בית מדרש בלא חידוש אז אולי אולי נצליח לחדש איזה משהו בכל זאת אז הגמרא אצלנו פותחת בשאלה מנמילה לתנו רבני הקודש הילולים להשם מלמד שתאונים ברכה לפניהם ולאחרים מכאן אמר רבי עקיבא אסור לאדם שיתום כלום קודם שיברך ושקל בטרה בגמרא מסקנת הסוגיה אל הסברה הוא באמת המקור לברכות הנהנים זה סברה שאסור לו לאדם שנה מן העולם הזה בלא ברכה בהמשך גם כן מביאה הגמרא ברייתא שכל העניינים מן העולם הזה בלא ברכה מעל אמר רבי יהודה אמר שמואל הכל הנ הזה בלא ברכה כאילו נה בקודשי שמיים שנאמר לשם הארץ לאר אה ובהמשך כל הנהנים הזה בלא ברכה כאילו גזלו לקדוש ברוך הוא בכנסת ישראל אז רואים נדיה שיש אה שיש סברה ויש איסור איסור אסור לו לאדם לנזה ולא ברכה וכך גם כותב הרמבם בהלכות ברכות בפרק א' הלכה ב מדב סופרים לברך על כל מאכל תחילה ואחר כך נהנה ממנו וכל הנהנה בלא ברכה מעל אז הוא גם כן כותב שיש איסור לההנות הזה ולא ברכה אחר כך הוא מביא דין מתאמת שאינה צריכה ברכה לא לפניה ולא אחריה עד רביעית מכוח הדין הזה של א הדין האיסור שנאמר כאן שאסור ללות מנולא ברכה אז ביאר הגאון רבי עקיבא העגר בגיליון הש"ס בדף יב עמוד א' את שיטת רי כן בגמרא בדף יב אז יש איביה בגמרא במקום דנקית קסה דשיכה בידה וכס סבר דחם ראהו כלומר אם אדם אחז ככה מברס יש כמה ביאורים בראשונים לאיבה בגמרא אבל תוספות שמה על ביערו שאמר מדובר שאמר ברוך אתה השם אלוקינו מלך העולם והיה סבור שמה שנמצא בכוס זה יין אז הוא התכוון לחתום בורא פרי הגפן ותוך כדי תוך כדי הברכה הוא הבין שמה שיש בכוס זה לא יין זה שחר שברכתו שהכל הכל ואז הוא סיים שהכל נהיה בדברו. אז הגמרא אומרת שאם זה היה הפוך, אם הוא אחז בידו של יין והוא סבר שזה שחר והוא פתח וברך על דעת לסלחתום שהכל נהיה בדברו ואז הוא סיים בורא פרי הגפן א זה פשוט שיצא למה דינם יאמר שהכל נהיה בדברו יצא צנן על כולם יאמר שהכל יצא בדברו יצא אלא הייה כמו שאמרנו במקרה ההפוך שהוא נקט כסדרשא ואז בורא פרי הגפן לא לא מועיל לשחרר ואז היא בעיה בגמרא אם הולכים בטר עיקר הברכה או בטר חתימת הברכה אז מה הכראה במחלוקת הזו אז תוספות בדיבור המתחיל לא להטוי נמה בדף יב עמוד א' כותבים פירש רב אלפס אשתה דלא אישת בעיין אסדינה לכולה ואפילו פתח בחמרא וסיים בשיחה יצא אבל רי היה אומר לחומרה וצריך לברך פעם אחרת. כלומר לדעת רי אם אדם פתח החזיק בידו כ כמו שאמרנו של שחר ופתח עדתא דחמראה כן וסיים בדשכה אז כיוון שיש ספק בגמרא האם יצא ידי חובה או לא יצא ידי חובה אז הוא חייב לחזור ולברך פעם אחרת בורא שהכל נהיה בדברו אז א מסביר את הדבר דברים רב כביגר בגליון הש"ס למה לא שייך לומר כאן ספק ברכות להקל אז הוא אומר אם מי שרוצה שיסתכל בפנים לא שייך אח לומר ספק ברכות לכולם ורבי שמבמגן אברהם בסימן רט ציב קטן גשקן ד כתב מארשה בפסחים קב בפירוש רשבן דלא שייך כן אלא בברכת המצוות כל מה שנאמ נאמר ספק ברכות להכהל אומר המרשה זה נאמר לגבי ברכת המצוות ברכות שתיקנו חז"ל על מצוות שמה באמת הברכות אינם מעקבות ולכן אם יש ספק אם הוא בירך או לא בירך או יצא ידי חובה או לא יצא ידי חובה אז הוא חוזר ומקיים את המצווה ללא הברכה ברכות אינם מעקבות אבל בברכת הנהנין אומר רב כביגר אסור לאכול בלא ברכה אי אפשר לאחוב לו ברכה אז יש איסור ולא ה וכאן חשש ברכה לבטלה זה לא נקרא חשש ברכה לבטלה כי הוא חוזר על הברכה כדי לא להיכשל באיסור דם לא יברך יהיה אסור לו לשתות אחרי זה ראיתי באבן העוזר בסימן ריד שכתב כן משרה דנפשה ולא הביא את דברי המרשם אז אם כן מבאר הגאון רבי קבה עגר שהסברה של רי שבספקספק אם יצא ידי חובה על השכר או לא יצא ידי חובה על הש צריך לחזור ולברך הסברה הזו נובעת מהדין של האיסור שאסור לההנותעולם הזה בלא ברכה ו באמת מצאנו חברים לסברה הזו לגישה הזו שבאמת מכוח האיסור שאסור לההנות עולם הזה לברכה אז לא אומרים ספק ברכות להקהל איפה מצאנו את זה? אז יש תראו באורחות חיים במקור ה בחלק א' בהלכות סעודה אות יט כותב מה הדין אם אדם מסתפק אם הוא ברכה מוציא לחם מן הארץ או לא זוכר אם הוא ברכז אומר חות חיים כתב הרמבם הרמבם הזה נמצא בפרק ד' מברכות הלכה ב שהוא לא חוזר ומברך למה שאינה של תורה ברכת המוציא זה לא ברכה דאורייתא אבל בברכת המזון אם הוא הסתפק אם הוא באר ברכת המזון או לא שמה כיוון שזה ברכת המזון זה דאורייתא אז כל זמן שלא נתקן למזון חוזר ובר אז הוא מברך זה הרמבם נמצא בפרק ב' שמה בהלכות ברכות הלכה יא בסוף הפרק אחר כך כותב האורחות חיים והבעל התוספות כתב דקבע דברכת הנאה אסמכו הרבנן הקרא דקודשולים כשאמרו חז"ל אסור כשאמרו ז"ל אסור להנות מן העולם הזה לברכה ואמרו גם כן ש הנהנה מלעולם הזה בלא ברכה כאילו נהנה מקודשי שמיים וכיוון שכן האמן דמסבקים ברך עם ודאיינו אוכל חוזר ומברך בכל דבר הנאה כן מישהו מסופק חוזר ומברך וכולי אז הנה כותב ארוכות חיים לאדיה שיש א כשמדובר על ברכות הנהנים כיוון שאמרו חז"ל שאסור להנות מהעולם הזה בלא ברכה, אז אם אדם מסופק אם הוא בירך או לא בירך, אז הוא חייב לחזור ולברך. גם המאריל בספרו, בחלק המנהגים, על סדר האגדה מעיד שכשאמר מהרש לפיכ, לפיך אנחנו חייבים להודות כלומחלק האחרון אה לפני השני. אז החזיק בידו עד שבירך בורא פרי הגפן וכן עשו כל המסובים וכן אמר נמי מארי סגל דבלפי כך מגביעין על שם שירה והעיקר לתופסו עד בורא פרי הגפן אז ברור למאריל או הוא מעיד בשם המערשמרי סגל שהם ברחו על השני בורא פרי הגפן כותב המאריל אף על פי שהראש כתב שלא לברך. הראש מובא בכלל יד סימן ה וגם בפסקו לפסחים בפרק י סימן כד והובא גם בתור באור החיים סימן תעד מביא את המחלוקת לגבי ברכות ברכה על השני ועל הרביעי אז כותב הוא מביא שהריף כתב שמברך על בורא פרי הגפן על כל וכוס למה מה דכיוון דכל וכוס היא מצווה בפני עצמה צריך לברך והביא ראיה מכך שמי שאמר הבלם ונבריך אסור לו לשתות יותר למה כיוון דמישתה וברוך אי אפשר לשתות ולברך בעדד אז זה נקרא סח הדעת אז החנמי אי אפשר גם לקרוא את האגדה ולשתות בבת אחת אז לכן צריך לחזור ולברך אחרי שגמר את האגדה ואת החלק הראשון של ההלל בורא פרי הגפן אומר הראש ולא נהר לי מה שכתב משום דכל אחד ואחד מצווה בהפנף שא צריך לברר בורא פרי הגפן למה לפי שהמצווה אינה מזקקת ברכה כל כמה דלקח הדעת במסקנתו היא לכך נראה דאין לברך אלא על ראשון ושלישי וברכה אחרונה אין לברך כמה רביעי וכן מצאתי כתוב בשם רבנו יונה וכן ראוי לעשות ואז הוא חותם ואומר דממעד בברכות אין מפסיד דברכות אינם מעקבות אבל המרבה מפסיד בברכה לבטלה אז א כפי הנראה חשש כאן הראש ליסור א לספק ברכות להקל גם כאשר מדובר על על ברכת בורא פרי הגפן שנאמרת לפני למרות שהיה מקום לדון כאן אם זה יכול לחשב ברכת המצוות אבל לא ספק זה ברכת הנהנים גם אם זה ברכת המצוות אז מצד ברכת הנהנים אפילו שמדובר שיש כאן אלמנט של ברכת הנהנים אז עדיין כותב הראש שברכות אינן מעקבות ולכן עדיף למעד בברכות אז רואים ששיטת הראש שאין לברך על השני ולא על הרביעי משום ספק ברכות להקל והראש מתעלה מהעובדה לכאורה שמה שכותב הארוחות חיים שיש איסור אסור להנות לעולם הזה בלא ברכה, אלא אפילו אחי, אנחנו אומרים ספק ברכות להקל. אז אומר, נחזור למאריל. אומר המאריל, אף על פי שהראש כתב שלא לברך, כמו שאמרנו גם בפסקים וגם בטור בתעד, אבל התוספות פשיטו דמברכים. והרגע כתב, אני תיקנתי את זה לפי תיקון בגרסאות ה המתוקות של זה היה כתוב פה הראש, אבל זה טעות. הרק אתה דסור לההנות בלברכה מספק איסור לחומבה. אז גם כן רואים שהסברה של רב קבעגר והמרשה והרבן העוזר שכשמדובר על ספק ברכות הנהנים אפילו בברכה של בברכה שלפניה אז שמה לא אומרים ספק ברכות להקה לארב אומרים ספק ייסורה לחומרה ספק ייסורה לחומרה וכפי כפי שאנחנו רואים זה שיטת ארוחות חיים שמביא בשם רבותיו אה סליחה שמביא בשם התוספות מער ריל מביא בשם רבותיו וכאן באמת יש שאלה שכבר ראיתי שעמד עליה חוק יעקב בסימן תעד ציב קטן ב שבאמת לכאורה מה מה מה מה העניין זה שזה פה ספק איסורה לחומרה הרי האיסור הזה הוא איסור דרבנן לכל היותר הוא לא איסור דאורייתא בקיימן זה ספקה דרבנן לכולה כלומר חוק יעקב לא מצליח להבין אז מה אז מה אם יש פה איסור של האיסור איסור דרבנן סוף סוף בכל התורה כמה ספק ספק דרבנן לכול אז גם ספק ברכות להקל בין אם זה מדובר בברכה אחרונה שזה בשבע אל תעשה בין אם מדובר בקום ועשה לשתות ולאכול אז בוודאי שמותר לאכול ולשתות עם אדם מסופק אם הוא ברך ה הוא לא מצליח להבין מה מה אומר הרב כביאגר עד שהוא כן אבל הוא בקשה את זה גם על המאריל אומר שהמאריל סתר דברי עצמו המאריל בשבשות בסימן נח נשאל בשאלה השנייה שמה במקור אחר תראו ילמדנו רבנו אם יש לברך ברכה אחרונה אחר ג' כוסות א' ג וד האם לברך אחריהם ברכה אחרונה ועוד כמה שאלות ואז הוא תשובה כותב המאריל ברכה אחרונה מסיק מהרם וראביה לברך על כל על כל הכוסות חוץ מכוס שני שני לא מברך ברכה אחרונה בחן לתוספות אכן באושר היא באושרי מסיק דין לברך אלכה רביעי כן רק אחר רביעי מברכים ברכה אחרונה כתב דמי שמעט בברכות הרי זה משובח לכן נהג מורי עליו השלום הרב רבי שלמה מי לא ישתט ואני צעיר תלמידו אחריו אז החוק יעקב הבין לכאורה היה מקום לומר שאין כאן סתירה כי כאן א המהריל מדבר על ברכה ברכה אחרונה, לא על ברכה ראשונה וברכה אחרונה זה ספק ברכות לקל בשבע אל תעשה לא בקום ועשה להנות א אבל כנראה מכך שהמאריל מצטט את מילה במילה את דברי הראש בתשובותיו שנאמרו ביחס לברכות הנהנין כן לברכת בורא פרי הגפן הבין החוק יעקב שבאופן עקרוניס עובר מסכים המאריל ליסוד של הראש ראש הכללי שספק ברכות להקל אה נאמר בכלל הוא הוא יסוד כללי לא דווקא לגבי ברכה אחרונה אלא מי שממעד בברכות הרי זה משובח ולכן שואל החוק יעקב שיש כאן סתירה מנה ובבת בדברי המאריל מדבריו באגדה של פסח ומתשובותיו אה לאמיתו של דבר להלכה קיים חים לן בכמה מקומות לא כדעת הראשונים האלה שהזכרנו ש שבספק ברכות ספק בקורות הנהנים לחומרה וחייבים לחזור ולברך לא קיים לן ככה השולחן ערוך ראשית בקסז סעיף ט פוסק שספק ברכות להקל זה גם בקום ועשה לרחוב ולשתות השולחן ערוך לתת עוד כמה בסימן רט סעיף ג כותב כל הברכות אם נסתפק עם ברך עם אינו מברך לא בתחילה ולא בסוף חוץ בברכת המזון מפני שהוא של תורה ובסימן רשיות סעיף ב' אה מביא הרמה לגבי דן בדין תואמת מתאמת כן התואמת התבשיל אז לא צריך לברך את רביעית ואפילו בולעו אה ויש אומרים שאם הוא בולעו טעון ברכה אז יש כאן מחלוקת מה הדין אם אדם טועם ובולע פחות מרביעית אז יש מחלוקת כותב הרי מה ספק ברכות להקל למרות ש על ברכות הנהנים בקום ועשה שהוא יקום ויאכל ויתעם ויש ספק אם צריך לברך או לא עדיין פוסק לא מפריע לרמה לפסוק שספק ברכות להקן אז השאלה הנשאלת היא וזה לכאורה דבר שצריך להבין אותו מה מה ספרת רב כבעגר וכל ראינו שזה לא סברתו זה גם בראשונים מופיע מה ההיגיון לומר ספי קיסורה לחומרה כשמדובר על ברכות הנהנים הרי לכל היותר מדובר כאן על ספק דרבנן זה איסור דרבנן זה לא איסור תורה הספקה דרבנן לכולם מה מה מאחתיתי להגיד שיש כאן ספק יסורה לחומרה וזה התמיעה של החוק יעקב אז באמת ראיתי ב בספר עכשיו חילקו הספרים של רשימות של השיעורים של הרב סולוביצ'יק זצהל שאלה אופציה שאולי האיסור לההנות מנברכה זה איסור דאורייתא ככה הוא כותב ש זה אחת האופציות דן שמה אולי אפילו אם זה יסוד הרבנן יש מחלוקת בין השח לפרי חדש יורד היה סימן קי במקום שחזק כיסורה אומרים סופי ברכות האם אומרים ספקד איסורה לכולה או לא בסדר זה אני יכול לשמוע אבל אה להגיד שזה ספק דאורייתא זה והוא אומר שמכוח פני יהושע מפורסם שכל מקום שכתוב סברה זה דאורייתא בגמרא בכתובות בדף כב ב הגמרא אומרת למה לקרא סברה הוא אז אומר פני יהושע סברה זה דאורייתא אז גם האיסור דאורייתא אז זה דבר חידוש זה זה חידוש גדול מה גם שלשונות הראשונים כפי שעולה גם אה להדע מדברי אורחות חיים אה להדע נראה שלא כך כותב הארכות חיים במקור שכאן הבעל תוספות כתב דקמה דבר ברכת הנה אשמחו הרבנן לקרא דקודשיים שאמרו חז"ל אסור ללות עולם הזה בלא ברכה נראה לא מוכרח אבל נראה יותר שיותר יותר מתקבל על הדעת שזה לא מדובר כאן על איסור דאורייתא גם אם היה גם אם היינו סוברים שסברה זה דאורייתא אבל האיסור להנות עולם הזה ולא ברכה נראה קצת שזה לא דאורייתא אבל על כל פנים ראוי היה להבין לאור זה מה סברת הראשונים ורב כבג גר שספק ברכות ספק ברכות הנהנים זה ספקדיסורה לחומרה בהנחה שמדובר על איסור דרבנן א וגם צריך להבין לאור זה הרי בכל זאת השולחן ערוך פוסק לא כך השולחן ערוך פוסק שספק ברכות להקל אה וחוק יעקב אומרסה הסברה הפשוטה זה ספק ברכות להקל זה ספק דרבנן זה אז אז אז גם כאן צריך להבין מה היסוד סוד המחלוקת בין הראשונים בספק ברכות הנהנים בקום ועשה לאכול האם האם ספק ברכות להקל בחי גבנה או שעדרבה א ספק איסורה ספקה דיסורה הלחומה אה בכדי להבין את זה וכמובן עוד א דברים שמסטעפים אנחנו נגשים לדיון פה או בחקירה שצריך לחקור בה בגדר של ברכות הנהנים. ישנה חקירה אה אחד אחד מאופני החקירות שחוקרים בישיבות בכל מיני חיובים זה האם החיוב היא מתורת מצווה חיובית מצווה או איזשהי עניין חיובי או מתיר של איסור. אני מוכרח לומר כיוון שאנחנו עוסקים בסוגיה הזו זה ממש נוגע נוגע אלינו אחרת לא הייתי מזכיר את זה אבל אם נתייחס שנייה לדין של א נתע רבעי וקרם רבעי א יש מחלוקת תראו במקור מג יש מחלוקת בין הראשונים האם דין אה ליתר דיוק דין נתא רבעי או קרם רבעי לתר דיוק קרבי האם זה נוהג בחוץ לארץ כן אורלה בחוץ לארץ זה הלכה למשה מסיני בגמרא בקידוש ט ודאה אסוס וקם מותם ככה הגמרא אומרת באורלה בחוץ על הארץ כן בני חוץ לארץ לא תמיד מודעים להלכה הזו שיש דין אורלה בחוץ לארץ בוודאי כאילו זה לא זה חומרה זה למה לא כותבים נקי מאורלה לא כותבים כי זה ספק ספק אורלה בחוץ לא אז מותר אבל מי שנוטע בתוך הבית שלו עץ צריך לשמור רק פורלה זה הלכה למשינה אז אז ככה טוב יש מקום להרחיב מה קורה אחרי שחר בית המקדש כל הזמן אבל אה התוסות כותבים בדיבור המתחילו למן במקור מג ואתה קיימלן דרביעי נוהג אף בחוץ צר הזה כן אבל בקרם נוהג ולא בשאר הענינות לכל המקל בארץ הלכה כמותו בחוץ על הארץ וקרם רא בזמן הזה מחלים על שפוטה שוחקום מתנאה וכן מפורש שלטות הרב החי גאון כלומר שיטת השאילטות והתוספות שקרם שנתא רבעי נוהג בחוץ על הארץ אבל רק בקרם ולא בשאר האילנות בסדר ולעומת זאת שיטת הרמב"ם היא יראה לי תראו בהלכות מחלות אסורות פרק ינחטו במקור מד יראה לי שאין דין את הרביעי נוהג בחוץ לארץ אלא אוכל פירות שנה רביעית בלא פדיון כלל שלא אמרו אלא העורלה רק עורלה כתוב בגמרא שהיא נוהגת בחוץ לארץ מהלכה לומשר מסיני אבל נט הרבעי לא נוהג טוב ואחר כך הוא מביא הורו מקצת הגאונים בליקת הסוף שקרם רבעי לבדו פודין אותו בחוץ על הארץ ואחר כן יהיה מותר באכילה ואין לדבר זה עיקר אז הרמבם דוחה את שיטת הגאונים והכסף משנה עלר כותב שהתוספות ורבנו יונה והרשבא והראש ברש פרק כיצד מברכים חולקים על דברי רבנו וסוברין דחוץ לארץ נוהג נת הרבעי אלא שכתבו שלא נוהג אלא בקרם בקרם ולא בשער עינינות וכן דעת החמקאון וכסבר בקצת הג שדכה רבינו. בסדר? אז זה לא המקום עכשיו להסביר במלך חלוקים הראשונים זה בהזדמנות אחרת. אבל מה ש מה שכן כן יש מקום להעיר בנוגע לענייננו זה מה שכותב המשכנות יעקב בשוט בסימן סז. הוא כותב להביא ראיה ברורה מהירושלמי א נגד שיטת הגאונים. ראיה ברורה מהירושלמי. מה הראיה? כתוב במסכת סותטה בפרק ח בדין של חוזרים מעורכי המלחמה שאחד מהם זה מי שנתה קרם ולא חיללו ילך וישוב לביתו. אז אומר השואל הירושלמי תראו במקור מו יכול הנוטה הקרם בחוץ על הארץ יהיה חוזר מאורכי המלחמה? תמוד לומר ולא חיללו את שמצווה לחללו יצא זה שאין מצווה לחללו. אז אומר המשכנות יעקב, הנה כתוב כאן לאדיה שכל שבחוץ על הארץ מה שנוהג זה אך ורק אורלה. לא נוהג נת לא נוהג קרם רבעי. אז לכן אין דין חוזר מאורכי המלחמה על אדם שנתה קרם בחוץ על הארץ. כי רק על קרם כזה שיש בו דין של שהגיע שנה רביעית ולא חיללו. אז קרם כזה יש ישר או דין שחוזה מאורכי המלחמה. אבל בחוץ לארץ אין אין בכלל דין של של קרם רבעי אין בכלל דין של פדיון בשנה הרביעית כך כך שואל המשכנות יעקב וזה לפי דבריו זה הוכחה חד משמעית בעד הרמבם ונגד הגאונים אומר הנצי מולוז'ין בספר שלו בחיבור שלו עמק שאלה על השלטות של רב החי גאון בשלטה ק כותב אין פה אין פה בכלל סיוע מדוע כי הוא קצת מרחיב את זה, אבל הרעיון הוא בגדול הוא שבדין נתא רבעי או קרם רבעי יש שני דינים. יש שני דינים. דין אחד הוא דין איסור אורלה דהיינו. לא נרחיב את זה אבל תוספות בקידוש לחרגע. הרעיון הוא שהתוסות מחדשים גם הרטוה שיסור איסור שרובץ על נת הרבי עד הפדיון הוא אותו איסור אורלה שנהג בשלושת השנים הראשונות הוא ממשיך לנהג גם בשנה הרביעית אלא החידוש הוא שבשנה הרביעית יש לו פדיון בג' השנים הראשונות כל מה ש כל מה שגדל אז הוא אסור בתכלית איסורו איסור עולם אבל מה שגדל בשנה הרביעית נוהג בו איסוג איסור אורלה עד שלא נבדע כשהוא נבדע זה אז זה איסור אורלה אבל יש עוד דין והדין הוא שנת הרבעי יש בו דין קדושה יש בו דין קדושה כן כמו מעשר שני שמחללים אותו פודים אותו מעלים את הדמי הפדיון לבית המקדש אוכלים אותו בקדושה וטהורה זה בשני דינים. דין איסור שהוא אותו איסור אורלה ודין קדושה כמו נתי כמו מסר שני. אומר הנצי מסתבר לומר שגם כאשר אני מדבר כרגע לשיטת הגאונים גם כאשר באה הלכה למשה מסיני וחידשה שיש דין אורלה בחוץ לארץ וממילה יש גם דין נתא רבעי בחוץ לארץ. זה אך ורק בדין האיסור של האורלה, בדין האיסור של הנת הרבעי, אבל בדין הקדושה שבו זה בוודאי לא נאמר בחוץ על הארץ. חוץ על הארץ אין קדושה. אין. זה ארץ העמין, טומת ארץ העמין. אין קדושה בחוץ לארץ. רק בארץ ישראל יש קדושה. אז לכן בחוץ לארץ נוהג דין נט רבעי רק בצד האיסור. כלומר יש איסור נת הרבעי בחוץ לארץ ויש התר לפדות אותו ולאכול אותו. אבל בארץ ישראל יש שני דינים. יש גם דין איסור ויש גם דין קדושה. מסתבר לומר שרק במקום שיש קדושה יש מצווה לחלל. במקום שאין קדושה יש התר לחלל אבל אין מצווה לחלל. ממילא אומר הנצי מולושין זה ההבדל. בארץ ישראל הכילולו מצווה. בחוץ לארץ החילולו מהתיר כן אה אז אם כן בדויק הירושלמי מה הירושלמי אומר יכול הנוטה הקרם בחוץ לארץ יהיה חוזר יהיה חוזר מאוח תלמוד לומר ולא חילו את שמצווה לחללו יצא זה שאין מצווה לא כתוב ש לא כתוב שלא צריך לחלל אין מצווה לחלל חוץ לארץ אין מצווה לחלל. צריך אבל לחלל כי אם רוצים לאכול אז מחוץ לארץ זה דין מתיר אבל אין מצווה ולכן לא חוזר מורכי המלחמה. ככה אומר הנציב בספרו. אז ממילא אז אין לי דוגמה בגלל שזה בסוגיה אז אני הקדשתי לזה מה איפה משביר את הרמבם האמת שאלה איפה משביר את הרמבם >> איך ה לא >> כן סתם אני אמרתי שהיה אפשר לגרות כן את שמצווה לחללו ולא לו מצווה לא חייבים לא חייבים כאילו מצובי מלשון אם צריך לחלל או לא צריך לחלל >> כן בסדר לא רוצה רק לתתי דוגמה זה אה אז ככה אז גם בבליכות ברכות הנהנים ראוי לחקור האם ברכות הנהנים זה חיוב מצווה ברכות השבח או שזה מתיר של האיסור דהיינו האם יסוד דין ברכות האם יסוד בעצם זה איסור. אסור להנות לעולם הזה בלא ברכה. זה היסוד. מכוח האיסור באו באו ברכות הנהנים כמתיר של האיסור. כן. על ידי על ידי ה על ידי הברכה מתירים את האיסור. או שלא או שיסוד העניין מתחיל מחיוב. כן, יש חיוב של מצווה, של לשבח. זה חיוב מצווה, מצווה חיובית. אלא מה? חז"ל החמירו בקיום המצווה, החמירו באיסור, שכל מי שלא מברך אז הוא גם גוזל ומו. אבל היסור בא בעקבות וכתוצאה מהחיו ולא הפוך. לדוגמה, איסור אכילה לפני הבדלה. איסור אכילה לפני הבדלה הוא נובע מהחיוב להבדיל. קודם כל היה חיוב להבדיל, כן? חיוב זכור את יום השבת בקדשו, בקניסתו ויציאתו. כוח החיוב להבדיל יש איסור פסכים קא שלא לאכול לקודם ההבדלה. אז אפשר להגיד אותו דבר גם בברכת הננים. היה חיוב לברך, לשבח ולהודות. מכוח החיוב נוצר גם איסור או שלא או שזה הפוך. זה התחיל מאיסור. והברכה היא מה באמת? אה יש מקום להביא ראיות לכאן ולכאן. מצד אחד אז אז א יש את ה איפה אנחנו סליחה במקור יא יש דין של בעל קרי שכתוב במשנה בדף כ עמוד ב שהוא המזון מברך לאחריו אינו מברך לפניו אז כשהוא לא בעל קרי לא מברך לפניו אז הוא לא נשאר בצום אוקיי הבעל קרי הוא אוכל הוא אוכל בלא ברכה. כנל גם העונן שכתוב שאינו מברך ולא מזמן במשנה בברכות יד עמוד ב גם שמה אין הכוונה שהוא נשאר בצום. הוא אוכל בלי ברכה. אה לכאורה לכאורה מוכח מכאן שהאיסור נובע מהחיוב ולא הפוך. כן כי מה פתאום התירו לו לאכול? פיפן עולם האיסור. אסור להנות על הזה לברכה. אלא מה אתה אומר? לא, האיסור הוא נגזר והוא תוצאה מהחיו, מהחיוב להשבח ולהודות. אז כיוון שכי יש כאן מקום לפתור אותו מעיקר החיוב. למה? כיוון שהוא בעל קרי ויש בו טומאה של הברכה ו צריך עיון אם ברכה זה דאורייתא כרגע לא נכנס לזה. אונן שכבוד המת כמו שאומר התוספות או שהוא טרות, לא משנה. הייתה סיבה לפתור אותו אז ממילא גם אין איסור אז יכול לאכול לאור זה גם צריך להבין ככה מאיר העמק ברכה רב פומרנצ'יק בספר שלו עמק ברכה על ברכות הננים סימן ב מה הבחנה ויש עוד אחרונים שעסקו בזה מה ההבחנה בין זה לבין פועלים פועלים במשנה בגמרא בברכות טז כתוב שפועלים שהיו עושים מלאכה אצל בעל הבית אז אוכלים פיטן או פתן ו לפניה ולאחריה. זו הגרסה שמופיעה אצלנו ברשי. הגרסה היא אין מברכים לפניה. אין מברכים. למה אין מברכים לפניה? שאינה מן התורה מברכים שאחרי השים לתורה. זו גם גרסת התוספות שם. אבל גרסת הריף גרסת הגאונים בגרסת הראש שמובא בתור קצ"א שמברכים לפניה ולאחריה. אז הפועלים כן צריכים לברך לפניה. אה >> כן יש לא יש כאן שתי גרסות כן >> בסדר אבל אה עלעל על על הציטות הזה של דברי ה של דברי של דברי רש"י כן אז גם כאן צריך להבין מה ההבחנה בין פועלים לבין אונן ובעל קרי אבל כל פנים נראה לי לפחות מהדין של בעל קרי ודין של א אונן שלכאורה האיסור נגזר מהחיוב והוא לא מעטיר. לעומת זאת, לעומת זאת, בגמרא בראש השנה, תראו, בגמרא בראש השנה בדף כ"ט, הגמרא אומרת, תניה אבא דרבי זרע, כל הברכות כולם אף על פי שיצא מוציא, חוץ מברכת הלחם, ברכת היין, שאם לא יצא מוציא ואם יצא אינו מוציא. כלומר בכל ההלכות, בכל הברכות יש דין של ערבות, שאף על פי שיצא ידי חובה, מוציא את אחרים ידי חובה. חוץ מברכות הנהנים, ברכות הנהנים אין דין ערבות. אם כבר ברך, לא יכול לברך בשביל השני. מסביר את הדברים רש"י בראש השנה כ"ט במקור תז, אף על פי שיצא מוציא שהרי כל ישראל הרבים זה בזה מצוות. חוץ מברכת הלחם הוא שאר ברכת פירות ורחנים. כלומר אומר רש"י, זה לא רק ברכת הפת והלחם, אלא כל ה כל שאר ברכות הנאנים וברכות הריח. בברכות הנהנים בברכות אין דין ערבות דהיינו אם אדם כבר יצא ידי חובה ויש מישהו שבא רוצה לאכול והוא לא יודע לברך הוא לא יכול עכשיו לברך שוב בשבילו למרות שבברכת המצוות זה כן אפשרי ברכת תקיעת שופר ומגילה אף פי שיצא מוציא בברכות העניינים זה לא נאמר למה אומר רשי שאינן חובה אז מה זה אם זה לא חובה אלא שאסור להנות העולם הזה בלא ברכה ובזו אין כאן ערבות שאינן חובה לאדם לא להתענה ולא להברך אל תהנה ואל תברך זה לא חובה אז מה זה כן זה מתיר זה מתיר את איסור ההנאה אז במתיר לא נאמר דין הרבות בחובה כן נאמר דין הרבות גם הראש אומר תראו הוא דין אהבה תני אהבה ברד רבי זרא הברכות וכולי והוא הדין לכל ברכות הנהניים שאם יצא לא מוציא ואם יצא אינו מוציא ואז הייה בגמרא שמה לגבי ברכת הלחם של מצה וברכת האין של קידוש האם זה חובה א אוב חובה כן אומר שמה גות אושרי על על אתר מה הכוונה של הראש שאמר שאינן חובה בדיוק מה שרשי אמר. פירוש שאינן חובה לאדם ואינם באות אלא בשביל הנאה. כגון ברכת הלחם והפירות והרחני, שאם ירצה לא יענה ולא יברך. שמה באמת לא יצא מוציא יצא לא יצא לא מוציא. אז רואים לאדיה רש"י וראש גותושרי לכאורה ש דין ברכת הנהנים זה דין מתיר של האיסו וזה לא חובה מכוח שזה לא חובה אז אין בו דין ערבות ו באמת לכאורה היה מקום להקשות מה זאת אומרת לא חובה בשלמה כשאני לא רוצה אני לא רוצה לאכול אז אני אז אז אני לא מחוייב לא להתענה לא לבריך אבל בשעה שאדם כבר רוצה לאכול אז זה כבר חובה עליו למה שלא יהיה פה דין דין א כבר עמד בזה המשנה ברורה התקשה בזה בסימן קסעיף קטן צדיב וריג סע סעיף קטן יד אבל כפי שאמרנו רואים זה רואים נאדיה שבדין בדין א ערבות הדין ערבות נאמר אך ורק על על חיוב מצווה ולא על לא על מת יש ראיות לכאורה מאוד חזקות גם מהתוספתא וגם בירושלמי שדין א שדין ברכות הני זה דין מטיר תראו את התוספת פרק ד' הלכה א' כתוב לא יתאום אדם כלום במקור יט עד שיברך שנאמר לשם הארץ ממלואה הנהנה מהעולם הזה בלא ברכה מעל עד שיתירו לו כל הזה כתוב הגרסה בתוספת הזה המצוות אבל אם תסתכלו שם בהגעות הגרה למטה אז ה הוא תיקן הברכות עד שיתירו לו כל הברכות מה זה עד שיתירו לו כל הברכות שהברכות זה המתיר של האיסור הנאה בירושלמי תראו בפרק שלנו בפרק ו' אומר הירושלמי כתיב בתהילים להשם הארץ ומלוה תבל ויושבי ויבה הנהנה מהכלו מהעולם הזה מעל עד שיתירו לו המצוות שמה הגרסה שוב המצוות א אבל גם שמה אם תסתכלו ב יש הגאות הרדל על הירושלמי מביא בשם הגרא שפירש הכוונה מצוות הכוונה ברכות עד שיתירו לו הברכות כיוון שאסור להנות הזה ולא ברכה אז הברכות הם עתיר כך גם א בספר כיכר לעדן של הרב חידה גם כן ביאר ככה והאמת היא שזה המשך דברי ירושלמי אמר רבי אבוע כתיב פן תקדש שמליזר אשר תזרת הקרם העולם הומלוואו העולם כולו הומלאו עשוי כקרם מהו פדיונו ברכה הברכה היא פדיון האיסור אז לכאורה יש סיעתא גדולה לכך שדין מן ברכות הנהנים זה לא חובה אלא זה זה מטיר אז לאור זה במצב גם כן א מה הדין של איך איך משתלב הדין של בעל קרי ועונן אם זה דין מתיר איך איך איך איך התירו לו לאכול אה כן איפה הסתלק האיסור ועוד לכאורה יש ראיה הפוכה עוד ראיה כן יש דין אה אני זה מתקתי את זה פה כן אם תראו במקור כ אמר לרבי לרבי זרא רבי יוחנן איך אם יברך על זית מליח כן דשקילה לגרנה בצר לשיעורה. מדובר כאן על ברכה אחרונה. איך הוא מבר ברכה אחרונה על זית מליח? הרי ברגע שניקח גרעינו אז פחט הנפח אז אין פה כזית. אמר לה מי סברת כזית גדול בעניין? כזית בינוני בענן וההודתי לקמד את רבי יוחנן היה זית גדול גם אחרי שנלקח הגדרין פש לשיעור של כזי. אומר התוספות שמה על ועוד הרבה ראשונים כולם בצר לשיעורה היינו דווקא בברכה של אחריו דבאין אנשיור אבל בברכה שלפניו אפילו פחות מכשיעור אסור להנות עולם הזה בלא ברכה בן לילה שתייה בן נחילה בין השתיה אבל ברכה של אחריו אין השיעור רואים בתוס הראשונים יש חילוק יסודי ברכה ברכה שלפניה ברכת הנהנים לא צריך שיעור אפילו כל שיעור צריך לברר ברכת הנהנים לעומת זאת ברכה של אחריה צריך שיעור צריך שיעורים הלכה למשה מישראל יש לי שיעורים כמו בכל בכל הדינים שיעורים אז לכאורה יש מכאן הוכחה שהאיסור לא נובע מתוך החיוב כי אם אם זה נכון לומר שבעצם ה הברכה יסוד העניין של ברכות זה חיוב מצווה ומתוך החיוב נגזרת נגזר האיסור כמו בהבדלה כ שמענו אז אם זה ככה היה מקום לומר שכשם שעיקר החיוב כן הוא אך ורק על שיעור כמו בברכה של אחריו שזה אך ורק בשיעור אז גם האיסור צריך להיות אך ורק אם יש בו שיעור כן אם כתוב כאן שהאיסור בעצם נוהג בכל שיעור אפילו פחות מכשיעור ואכי הוא ברכה הוא נוהג אך ורק בשיעור אז אדר מוכח מכאן לכאורה גם כן שלפחות מוכח מכאן ש לכאורה שהאיסור לא נגזר מהברכה הוא לא נגזר מהברכה אלא הוא איסור בפני עצמו לכאורה זה עוד ראיה שזה שזה מתיר האיסו בא להתיר איסור הברכה באה להתיר איסור הנאה ואיסור הנאה קיים גם בפחות מכשיעור. כמו שאמרתי לכאורה אם באמת היה צורך בשיעור אז אז הייסור היה גם כן שבקשיעור. כן. אז יש כמה אחרונים שנקטו שבאמת יש אופציה שלישית. כן, יש אופציה שלישית. כלומר, אופציה ראשונה לומר ש למיסה האיסור הוא נגזר מהחיוב, מהחיוב מצווה. כלומר יש את הכל נפתח בחיוב מצווה ברכת השבח והאיסור הוא נגזר מהחיוב הזה כמו בהבדלה כמו שאמרנו זה אופציה אחת אופציה שנייה שבעצם היסוד הוא איסור לההנות לעולם הזה בלא ברכה ואז הברכה היא מתיר אבל יש אופציה שלישית שזה שני דינים ויש שני דינים יש דין של איסור. איסור להנות עליו הזה בלא ברכה. והאיסור הזה נאמר גם בכלשהו. ויש דין נוסף שחיו ברכת השבח, תקנה של חכמים. כמו שיש ברכה שלא אחריה, תקנו גם ברכה שלפניה. וה והתקנה הזו היא נאמר אך ורק בקשור, לא בפחות בקשור. זה לא המצאה שלי. ככה א הרעיון הזה שזה שני דינים ראיתי אותו א' בחידושי רב ארי לבין בסימן א' באות ב כן והוא רוצה לדקדק את זה אפילו מלשונו של הרמבם שהרמבם שפתחנו בהלכות ברכות בפרק א' הלכה ב' אז הוא כותב מדברי סופרים במקור ב' לברך על כל מאכל תחילה ואחר כך יהנה ממנו ואפילו נתכוון לאכול לשתות כל שהוא מברך כל שהוא מברך ואחר כך נה וכן אםחתו מברך וכל הנה בל בו ברכה מעל כלומר הוא שואל רב אלב רב אלב מה לן מה הרמבם צריך להוסיף אחר שהוא כבר כתב שיש חיוב מדברי סופרים לברך כל מאכל ולאחר כך לההנות ממנו מה הוא היה צריך להוסיף את העניין של ה של האיסור וכל הנני בלא ברכה מעל למה הוא היה צריך לכתוב את זה מה מה מה התוספת? מה משמעות התוספת פה? הרמב"ם בא לכתוב פה דברי מוסר או דברי אגדה? מה מה הרמב"ם בא להוסיף כאן? אז הוא אומר הרי ברבר הרמב"ם בא להוסיף שיש חיטים צא שלא יהיה חיוב מצד תקנת הברכה, מצד מצד מצווה חיובית של ברכה, אבל יהיה דין של חיוב ברכה מצד מתיר. לא חיוב גם מצד מת שאסור להנות על זה ולא ברכה שזה אפילו בכל שהוא אז לכן הרמב"ם כותב אפילו נתכוון לאכול ולשתות כל שהוא מברך א ואחר כך יהנה מכוח ההלכה של כל הנהני הזה ולא ברכה כאילו מה ככה רוצה גם אז אז הוא אז אז זה רב ל בסימן ב אות סימן ב אות וגם רב פומרצ'י שהזכרנו בעמק ברכה בכותנים סימן ב גם כן רוצה לדקדק שיש שני שני דינים והוא מוסיף לדקדק קצת מסוגית מהסוגיה בברכות נ עמוד ב תראו במקור כא איפה שיצרנו מקור כאז הגמרא אומרת אמר רב יהודה שכח והכניס לתוך פיב בלא ברכה מסלקן לצד אחד מברך אז תן יחד הבולען תניה אידח פולטן תניה אידח מסלקן אז אומרת הגמרא לקשיה הדתניה בולען מדובר על משקים. משקין אין לך אפשרות לסלק אותם ועדיין לדבר. כן. בעדת לפולטן מדובר במידלומים. אז אפשר לפלוט אותו החוצה ולברך. ועד אתה מסלקן מדובר במידמיס אז הוא רק מסלק אותו לצד. ו א בהמשך אומרת הגמרא באו מנה מרב חיזדה מי שאכל ושתה ולא בירך מה הוא שיחזור ויברך? אמר להוא מי שאכל שום וריכו נודף יחזור ויאכל שום אחר כדי שיהיה רכו נודף אמר אבינה אלי כך אפילו גמר סעודתו יחזור ויברך דתניה טבל ועלה כן אומר בעלייתו ברוך השם מצבתנו על התבילה תפילה של גר אז לכאורה אומר אבינה אותו דבר מי שאפילו גמר סעודתו יחזור ולברך ברכות הנהנים אומרת הגמרא ולהי אתה מעיקר הגברה לא חזי אחה מעיקר אגב חזי שמה בגר הוא בכלל לא ראוי לברך לפני אז לכן מלכתחילה ברכתו אחר מכן אבל אחה מעיקר הגבר חזי הוא ואיתחי איתחי אז שואל העמק ברכה מה בכלל הייתה אהבה מינה שאדם ששכח ולא בירך יברך לאחר שהוא אכל מה ההגיון בזה מה גם שרבינה ככה באמת היה סבור עד שגמרא דחתה את דבריו שמי ששכה שאפילו גמר סעודתו יחזור ויברך. מה ההיגיון בזה? אם כל העניין של אם כל העניין של ברכות הנהנים זה דין מתיר על האיסור של אסור להנות הזה ולא ברכה מה ידי הבא אבא הוא כבר נהנה ואכל. מה שייך לברך לאכל מכן? מה הוא מתיר פה? מה יש לו להתיר? אז לכאורה מוכח מכאן שיש עוד דין נוסף חוץ מהמטיר יש עוד דין דין מצווה חיובי של ברכת השבח וזה היה מקום לפחות לרבינה לחשוב שאפילו יברך לאחר מכן להודות לקדוש ברוך הוא אחר שהוא נהנה מה גם שתראו את הראש הראש שמה על אתר בפרק בפרק ז' סימן לג כותב הראש פירש רבנו חנל במשקין בולען ואין מברך עליהם משום דיתכולהן מתורת משקים דינם רואים לשתות לכל אדם לכך אין להקפיד על ברכתו אפיל יכול לברך על ידיך כלומר אומר רבנו חננאל כשהגמרא אומרת במשקין שבולען הכוונה אבל בבלה אותם בלי ברכה בלי ברכת כי ברכת הננים כבר לא שייך כיוון שהמשכין שבתוך פיו כבר לא ראויים לשתייה לכל אדם אומר הראש לא משמע ככה לא משמע אחי דמש בולען פולטה כאן כולם נאמרו בעניין אחד שיברך עליהם כמו שבמסלקן אז הוא מסלק אותו בפולטן אז הוא פולט ומברך מסלקן הוא מסלק ומברך גם בולען בולע ומברך ככה אומר הראש ובמיד דלא מאמאיס הצליחו רבנן לפלוט ולברך ומידדמיס התירו לו לסרקן לצד אחד הוא לברך ובמשקין שאי אפשר בסילוק לצד אחד התירו לו לבלוע ולברך לברך מה שהכל נהיה בדברו אחר שהוא בלע אתם שומעים אחר שהוא בלה הוא מברך שהכל נהיה בדברו אז הוא אומר ולא יודע מי לאכל מה שתכף הגמרא אומרת בהמשך לא ידע מי לאכל ושכח ולא בירך עד שגמר סעודתו שאינו מברך דשניך למה? כי הוא נזכר לפני שהוא בלה. הוא נזכר שלא ברך בעוד המשקין בפיו. אז דומה קצת עובר לעשי. כן? רואים שהמחשובת של הברכה זה התחלת הברכה. מה? כן. זה עדיין נקרא עובר לעסק. לפני שהוא בלה הוא חשב לברך אז כבר למיסה העסק של המצווה כבר העסק של הברכה כבר התחיל. אז זה עובר לעשייתה. אלא שלא היה יכול לברך. לכן פירש הרבה. לכאורה זה אף לב מה אחרי שהוא בולע מה יש לו עוד להתיר אם זה דין מתיר מה יש לו עוד להתיר לכאורה זה הוכחה חד משמעית שזה חיוב בפני חיוב בפני יש חיוב אז רוצים לטון רוצה ליתון הרב פומרנצ'יק שיש שני דינים מצאתי שגם יש ספר עקבי ברכה בסימן יג מביא מי שכח דעתו של הגאון מפה נבש שיש שני דינים שני חיובים יש חיו שני דינים לא שני חיובים דין מתיר ודין מצווה דין מתיר ודין דין מתיר זה נאמר אפילו פחות מכשיעור דין מצווה רק מכשיעור לפי זה מסתפק הגאון מפה מה יהיה הדין בציור של הראש שהוא בלא כן הוא נזכר כשזה היה בפי והוא בלא. מה הדין עם מה שהיה בפי היה פחות מכשיעור? לא כשור פחות מכשיעור. שמה הוא מסתפק לומר שהוא לא גם לדעת הראש הוא לא יוכל לברך לאחר שהוא בלה. למה? כי כל מה שכתב הראש, כל מה שכתב הראש, יש מקום לברכה לאחר השתייה. זה רק מדין שבח. זה רק אם הוא שתק השיעור אז השבח יש מקום לאמרו גם לאחר הבליה אבל פחות מכשיעור אין עליו תורת שבח אין שם תורת כל התורה שמה של הברכה זה דין מתיר אז דין מתיר לא שייך אחרי שהוא בא לה נפלא ככה אומר הגאון מפוניביץ' ועוד הוא רוצה לבאר על פי היסוד שלו א עוד עוד דין דין מתאמת מתאמת. אתם זוכרים? הרמב"ם כתב שהזכרנו בפרק ב' הלכה א' פרק א' הלכה ב'. כותב הרמב"ם שמתאמת, כלומר אישה שתואמת מהמאכל לבדוק אם הוא אם הוא תקין אז היא לא צריכה ברכה לא לפניה ולא לאחריה עד רביעית. האם מדובר שהיא גם בולעת את מה שהיא תואמת או שהיא פולטת החוצה? אה או אז אומר הכסף משנה תראו במקור מקור כג הרמב"ם כותב בהלכות תעניות בפרק א' הלכה יד שמותר לטאום את התבשיל אפילו בכדי רביעית והוא שלא יבלא אלא טועם ופולט כלומר אדם בתענית כן א כל תענית הוא משמע בין אם מתנה על צרתו חלומו בין אם שנתענה הציבור על צרתם אז אם הוא מותר לו לטעום את התבשיל אפילו בכדי רביעית אבל לא לבלוע אלא טועם ופולט וזה לא נקרא שהוא א א מבטל את התעומר על זה הכסף משנה א הוא מביא מחלוקת שנים אבל הוא כותב שהוא מביא בשם הראש כתב הראש דפי מרביעית אף על פי שהפולטן חשובה הנה כומר אם זה יותר מרביעית זה כבר אפילו פולט זה חשוב הנאה עניין תענית אבל לא עניין ברכה דבאנ שייענה בתוך וכן יראה שדודעת רבנו דגבי תענית כתב בפרק ראשון מלכות תענית והוא שלא יבלא אלא שטועה ופולד כלומר הרמבם בהלכות תענית הדגיש שהתר של טעימה זה לא לבלוע אלא לטאום ולפלות אבל לגבי ברכה בהלכות ברכות בפרק א' הלכה ב כשהוא מזכיר את דין מתאמת אז הוא מחלק בין פחות מרביעית ליותר לרביעית אבל הוא לא הוא לא מזכיר שמה ש שהוא לא מזכיר שם שמדובר שהוא פולט משמע גם בולע לגבי ברכה כאן כאן בפרק א' הלכה ב סתם דבריו נראה ד אפילו בולנמינה צריכה ברכה ואפשר כן אז אז מה כתוב כאן א ואז כן אז מה כתוב כאן כתוב כאן שלגבי ברכה אדם שרוצה לטעום אז אפילו בולע הוא לא צריך לברך. אבל אומר הרמב"ם עד רביעית. עד רביעית. כלומר פחות מרביעית לא צריך ברכה. רביעית אף על פי שכוונתו לטעום צריך ברכה. מה החילוק? מה החילוק בין פחות לרבעית ליותר מרבעית? אז באמת כשעצמי הייתי אומר שזה כתוב בכסף משנה שבמביא בשם רבנו מנוח שרביעית אף על פי שהיא מתאמת כוונת אכילה יש לה. וכן פירש רבנו מנוח. כלומר, כשמדובר על כמות של רביעית, כבר אין מנוס, הוא לא יכול להגיד שהוא מתכוון רק לטעום. הוא אוכל כמות רצינית ש אי אפשר כבר אי אפשר אי אפשר להגיד שכוונתו רק לטעימה א אם הוא היה רוצה לטאום היה אוכל פחות. זה שהוא לקח רביעית שכוונת אכילה אז ממיל הוא מתחייב בברכה. אבל הרב מפה ניש הלך בכיוון אחר לגמרי. מה החילוק בין פחות מרביעית לרביעית במתאמת? אז החילוק הוא ככה. פחות מרביעית אמרנו זה רק מתיר. כל החיוב זה רק מתיר את האיסור של עשו לנו הזה. אבל אין חיוב ברכה. חיוב ברכה שנלמד מברכה של אחריו זה רק אם יש שיעור. אז פחות מכשיעור יש רק מתיר. או אז אם זה רק מתיר את האיסור אז כן נאמר החילוק שאם אין כוונתו לאכול אל אח ורק לטעום אז הוא לא מועל זה לא נקרא מעילה אז אין את האיסור מעילה זה נקרא שאתה שאתה אוכל כמות אם אתה אוכל כמות בכוונה לההנות אבל אם אתה רוצה לאכול בכוונה לטעום ולא אתה לא רוצה עכשיו אתה רוצה רק לטעום אז אין לך כוונה כרגע לאכול. אז כיוון שאין כאן כוונת אכילה אז לכן לכן לכן אין את האיסור. אם אין את האיסור אז אין צורך בברכה. אבל ברביעית אומר הרב מפונב ברביעית הגורם המחייב של הברכה זה לא הייסור אלא ברכת השבח. אז לגבי ברכת השבח אין אףק מינה עם הכוונה שלא לטאום או או לאכול. כל החילוק הוא רק לגבי האיסור, אבל לא לגבי החיובר ברכה. ככה ככה מחדש א האמת היא מצאתי גם בספר של הרב סלובייצ'יק שהוא גם כן כותב שזה שני דינים. האמת היא שחש שראיתי שיש אופציה רביעית. יש אופציה רביעית. אמרנו אופציה ראשונה שהברכה זה מתיר. יש איסור והברכה מתיר. אופציה שנייה חיוב והאיסור נגזר מהחיוב. אופציה שלישית שני דינים. אופציה רביעית שני דינים שתלויים זה בזה. איך זה יכול להיות? זה ברלב מלין אומר את זה. מה הכוונה? אני הוא אומר ככה. זה שני דינים. אבל הדין של ברכות השבח תלוי באיסור. כלומר, אם האיסור התבטל, אם נפקע האיסור, גם אין אז אין חיוב לשבח. איפה הוא כותב את זה? כותב את זה בדין של ברכת שהכל. יש א אם נחזור שנייה לתוספות ביב במקור ד', כן? תוסות אמרו שאי מי הוא היה אומר רבנו חנל איפה שעצרנו אם היה יודע בבירור שטעה בדיבורו כבר אדם יודע בבירור שבמקום לומר בורא פרי הגפן על יין ברך בורא פרי העץ אמר בורא פרי העץ במקום בורא פרי הגפן אז תוך כדי דיב הוא יכול לחזור בו ולומר בורא פרי הגפן אבל אחר כד זה דיבור לא יכול לחזור בו הוא צריך לחזור על הברכה כמו שאדם ביום טוב במקום במקום לחתום מקדש ישראל והזמנים חתם מקדש השבת אז אם הוא תוך כדי דיבור תיקן אז הוא יצא אחר כדבור צריך לחזור רואים לאדיה וככה מדקדקים מדקדק רב כבגר על הרואים לאדיה שמי שבירך על יין בורא פרי העץ לא יצא ידי חובה פשוט נכון אומר כבי עיגר תראו מי שיש לו הנה תראו בגליון בגליון הש"ס בדף יב עמוד א' באותו דיבור שאמר בורא פרי העץ תחת בורא פרי הגפן מה שמע מזה דאם ברך על היין בורא פרי העץ לא יצא וכן כתב המגן אברהם מסימן רחוק קטן כב בשם תשובת הרי ה לוי בסימן מז תמוע לי אומר אומר הרב קביגר דיין שם פרי עליו דם מברכים בורא פרי גפן אם כן שפיר בבר בורא פרי עץ אלא דיה לו יברר יותר שהוא מגפן ואם כן לא גרם מברך שהכל דקימנן שיצא רק משנה אומרת בדף מ עמוד א' שעל הכל אם אמר שהכל יצא אחר כך מצאתי בעזרת השם יתברך בתשובת גינת ורדים שאלה זה עיקר לדין השני יצא יש לנו מחלוקת קל מדברי התוסות יוצא חד משמעי שמי שבירך על גפן בורא פרי העץ לא יצא יד חוק שואל רב קבעגר דרך הרטבה חולק על זה הריטווה בתחילת המסכת ובדף מ והרעיין שמביא רב כיבגר ששל מישה הכל מה ההבדל מה ההבדל אם הוא ברך בורא פרי העץ על גפן שלא יצא מובן ברך שהכל שכן יצא הרי הרי שהכל היא ברכה כללית, היא ברכה כוללת יותר. אז אז אז אם אתה רואה שאדם שמברך ברכה כוללת על משהו פרטי אז א בדיעבד יוצא ידי חובה. כמו שאם בירך בורא פרי האדמה על עץ יצא ידי חובה. אז גם גפן בא מן העץ. אז בורא פרי העץ אמרו לו כמו שהכל. מה ההבדל בין בורא פרי העץ לשכל? אומר ברב בסימן ב אות יש לחקור בגדר של ההלכה שאם בירך על הכל שהכל יצא ידי חובתו כן מה הגדר פה אפשר לומר שחז"ל תיקנו ברכה כוללת לכל ה לכל המינה המאכל שהכל נהיה בדברו כמו שזה מועיל על ביצים ובשר אז זה כולל הכל בעצם זה ברכה ברכה ברכת שהכל היא ברכה הכי כוללת שיכולה להיות וממנה נגזרים כל המסתעפים בורא פרי האדמה כן פרי העת וכן הלאה אבל אפשר להגיד אחרת אפשר להגיד שברכת שהכל אה שוב ב בדין הזה שאם ברך על אם אמר על הכל שהכל יצא זה דין ברכה שנתקנה על דעבד ככה הוא אומר דין ברכה שנתקנה על דעבד לבד. מה הכוונה? שאם אדם מסופק לא יודע מה לברך אז הוא מברך שהכל. זה לא שזה ברכה לכתחילה, זה ברכה על על הדיאבד. כן? אז לכן הוא אומר, התוספות סברו שאין ראיה מברכת שהכל. אם ברכת שהכל הייתה הברכה כוללת, כן? היא ברכה כוללת, היא כוללת את הכל. אז ממילא אז אז אז כשם שברכת שהכל פותרת פותרת גפן אז גם ברכת העץ תפתור את הגפן כי היא ברכה יותר מבוררת אפילו אבל אומר לא אבל התוסת סבו שברכת שהכל היא ברכה שנתקנה על הדיאבד כלומר אם אדם מסופק ולא יודע אנו מברך שהכל אז אין ראיה מברכת שהכל לברכת בורא פרי העץ ככה ככה אומר ה מה הפשט שהיא ברכה שנתקנה על הדיאבד על הספק פק אם הוא לא יודע מה הפשט בזה אומר ברבים ככה בעצם הברכה היא נגזרת מהאיסור לא כן לא אומר ככה אומר ככה אומר ככה אומר יש יסוד לחיוב שהוא האיסור אסור להנות בעולם הזה בלא ברכה מה שעושה ברכה גת שהכל היא בעצם מפקיעה את האיסור ולכשהיא מפקעה את האיסור אז אין כבר יותר סיבה לברכת השבח. אתם שומעים? הבנתם? אני אחזור. ככה בעצם יש שני דינים בברכות הננים. דין מתיר ודין ברכת השבח. אבל מה יש תלות ביניהם? זה אומר שדין ברכת חיוב מדין ברכת השבח קיים אך ורק אם קיים האיסור. אם נבקע האיסור נבקע גם נבק נבקה גם החובה לברך ברכת השם. אז לכן מה שעושה ברכת שהכל באמת ברכת שהכל היא לא דומה ליתר הברכות. ברכת שהכל כיוון שהיא לא ברכה שנתקנה על המין שאני שאני אוכל כרגע יראך ורק בא כוחה רק להבקיע את האיסור של אסור לההנות הזה בלא ברכה אבל עדיין לא פירחתי את הברכה של הלל והשבע אבל מכיוון שלבקע האיסור כבר אין עלייך חובה לשבח הבנתם יצא שזה שני דינים אבל יש תלות ביניהם. מה היא נפקמינה? מה הנפקמינה בין אם שני הדינים יש תלות ביניהם? עוד נפקמינה מספיק עוד אה >> איך >> בסדר מה אתה רמבם לך יש לנו סברים לרב כן לא הרמבם בכלל חולק על היכול להיות שחלוק בכלל על הדין הזה שבורא פר שהכל שנייה אחת אני רוצה לומר מה מה נפקמינה עוד נפקמינה בין אם זה שני דינים שהם אינם תלויים זה וזה כן ובין שני דינים שני הדינים תלויים את זה בזה כלומר הם שני דינים אבל הדין של החי וברכה מותנה בקיומו של האיסור אם האיסור נפקע אז לא קיים יותר חיוב ברכה בסדר אז אפשר אז אז אז זה מי שרוצה אני כתבתי על זה בספר שלי בענות גבורה בסימן ג' בעיירה חשבתי להסביר בזה מחלוקת אחרונים יש יש א במגן אברהם בסימן ר סעיף קטן א' דן מה הדין אם אדם בירך בורא פרי העץ על דבר שברכתו בורא פרי אדמה אבל הוא בורא פרי העץ הכוונה היא ככה יש דברים שהם גדלים על העץ וברכתם בורא פרי אדמה לדוגמה אם לא נגמר פריו ברש ברשב ברשב סעיף ב' אם לא נגמר גידולו או אם הוא לא יקר הפרי שם בסעיף ח וסעיף סעיף וסעיף אז ברכתו בורא פרי אדמה למרות שהוא גדל על העץ מה הדין אם אדם בירך על פרי שגדל על העץ שברכתו בורא פרי אדמה בירך עליו בורא פרי העץ האם יצא ידי חובה או לא אז המגן אברהם אומר שיצא ידי חובה אומר הפרי מגדים למה יצא ידי חובה במז זה שונה מאדם שבירך בורא פרי בורא פרי העץ על בורא פרי האדמה שלא יצא אז אומר פשוט מי שלוקח תפוח אדמה ומברך עליו בורא פרי העץ אז הוא שקרן כן הוא שקרן לא יודע או שהוא חי בעולם אחר אז אז אז אז זה אז אז זה שקר אז לכן הוא לא יצא חובה אבל מי שמברך על פרי שלא נגמר גידולו שברכתו נתקנה בורא פרי אדמה כי זה לא זה לא צורת זה לא הצורה האולטימטיבית של הפרי והוא מברך עליו בורא פרי אצ שיקר הוא לא שיקר לכן הוא יצא ידי חובה ככה אומר הפרי מגדים פשט לבאר את המגן אברהם והליעבא שמה על ו אה אלי הרבא מי עוד אה המאמר מרדכי כמה אחרונים לא הסכימו עם לא הסכימו עם המגן אברהם פרי מגדים אמרו שלא יצא ידי חובה אם בירך על על פרי שלא נגמר גידלו שברכתו בורא פרי אדמה בירך על הבורא פרי עץ לא יצא ידי חובה מה המחלוקת אז אמרתי לברחלוקת על פי החקירה שחקרנו כן בהנחה שיש שני דינים יש דין של מתיר ויש דין של מצווה שני הדינים אז אומר אז אומר המגן אברהם יש שני דינים אז אני אומר ככה אדם שמברך על פרי שלא נגמר גידולו שברכתו בעיקרון זה בורא פרי האדמה מברך על הבורא פרי העץ אומר הפרי בגדים הוא לא שיקר אז מה הפשט הוא לא שיקר הפשט הוא אולי אין כאן שבח השבח האולטימטיבי השבח הנכון כי זה לא עיקר הפרי אבל את הדין של האיסור הוא כן הבקיע. יש כאן מתיר. כי סוף סוף הוא לא שיקר והוא והוא בפרשנות המורחבת של עץ זה גם כולל את הפירות האלה. אז זה בעצם מפקיע את האיסו. אה אומר המגן הרב לכשקע איסור כבר אין חיו ברכה. אין יצא ידי חובה. אבל מה סובר האלי הרבא? אלי רבא הסבור כמו הגאון מפה נבש שזה שני דינים שלא תלויים. אז נכון שברכת אז הפקעת את האיסור אבל יש עליך עוד חיוב. יש לך עוד חיוב. מה החיוב? שבח והודעה. זה לא שיבחת. לא אמרת את הברכה מדוייקת לא שיבחת. לכן צריך לחזור לברך. ככה חשבתי להסביר את המחלוקת. אז יש לנו למיסה ארבעה פשטים בסדר אתה רוצה שהם יצומו הציבור יצום לא רוצה תענית חצות כתוב אבל ארוחת בוקר בעצם ארוחת בוקר זה לא תענית מה מה אתה אומר הרב יהודה >> איך >> אחרי השיעור >> איך >> אחרי השיעור הניס >> אחרי השיעור זה הכל ברוך בוא אם אה אם זה פיקוח נפש בסדר לא יש כאלה שם זה פיקוח נפש אי אפשר לא יודע כן אז יש ארבע אפשרויות אה אני אלך שעצמי עדיין קצת קשה לי מהתוספתה והירושלמ מ שמה נראה לאדיה שהברכה זה מתיר ולא כן מי שמסתכל בראשונים ובראש כאילו ממש שיש כאן דין של מתיר זה זה זה הדין מתיר אבל אולי אולי להציע הצעה נוספת בסדר חמישית בסדר איך להסביר ואז אולי אולי זה הצעה קצת יותר מחודשת אבל כדי להבין אותם אז נקדים כמה מה שדיברו רבים ביסוד של ההלכה של ברכת הננים האם זה דאורייתא א עוד רבנן כי בני יהושע כמובן נקט שזה סברה זה דאורייתא באמת מהתוספות איפה שיצרנו התוספות א אצלנו במקו כז התוסף התוספות הראשון כיצד מברכים לא שייך להקשות תנאיק דקטני דקטני כיצד כדי פרשחיט מישהו דחסברה הוא לברך כדי מעסיק בגמרא דעסור זה בלא ברכה אז בפשוטו נראה שזה סברה דאורייתא כן ולכן לא שייך להקשות תנא חיקאי כי אם היה צורך כאן בתקנה של חכמים אז שוב הייתה חוזרת הקושיה למקומה אז תנאה למה לא קטן לי את התקנה של חכמים אחר כך תוסות אומר אינמי יש לומר דקי מתניתין דמי שמתו דקתן לי בעל קרם מברך לאחריו ולא מברך לפניו. אז שוב משמע הרי התוספות פתחו לכאורה בפשטות. רצו לומר שזה ספר דאורייתא ואז הם עוברים א לומר שהמקור הוא במשנה כן לכאורה תוסות עוברים למשנה בדף ככעושה הבחנה בין ברכה לפניה ובין ברכה לאחריה. אבל הרי פתחת ואמרת שסברה זה דאורייתא. אז מה החילוק בין לפניה ולאחריה? בבעל קרי בתוספות בדיבור המתחיל לו כל שכן תוספות אומרים שזה לא קל כי הגמרא אומרת על מה כשהוא שבע מה הלשון של הגמרא כשהוא שבע הוא מברך כשהוא רעב לכל שכן אז תוסות אומרים שזה לו לו קל וחומר גמור לו קל וחומר הוא כי ברור לתוספות בפשטות שזה דרבנן דם כן ברכה לפניה מדאורייתאל משמקרי שלו דאורייתא אז משמע מתוספות שדווקא נטיית טעם ברורה שברכות הננין זה דרבנן כן אה והלו קל וחומר למה זה לו קל וחומר הוא לא לא תוסות לא כותבים למה זה לא לו קל בחומר אבל יש תראו בשיטה מקובצת שזה בעצם הרטווה במקור ל שהוא שואל על הקל וחומר הזה שמופיע בגמרא כשהוא שבע הוא מבר שהוא אוכל לו כל שכן אז א אז הוא אומר הריתה על קשיה דמה הייתי לה בקל וחומר כשהוא שמשלב קל וחומר מליהו זה דיקה למפר כדי פרחינה לאל בפרק משמתו לגבי ברכת התורה של סוגיה שמה מה לאחריו שכן נהנה דהסוגיה לא קימה דעסיק דסברהו וכמה דלא כי לא די קלה כלומר יש מקום לפקפק על הכל בחומר הזה כי מה לאחריו שהוא נהנה? מה הכוונה שהוא נהנה? שיש יותר מקום לברך חכם שהוא אכל מאשר לפני. ככה גם מתבאר מדברי החינוך. תראו במצוות תל במקור כט כותב החינוך וכל שאר הברכות כולם הם דרבנן חוץ מאחת שהיא משל תורה. וכן מפרש בגמרא בברכות כא וכולי. והעניין הזה שכיונו האל ברוך הוא ברכה בקריאת התורה לפניו לפניה ובמזון לאחריה. מן הדומה שהטעם לפי שהוא ברוך הוא לא ישאל מן החומר לעובדו ולהודות בטובו רק לאחר שיקבל פרס ממנו רק אחרי ש למה כי החלק הבהמי לא תכיר בטובה רק אחר ההרגש רק אחר שהוא הרגיש הוא מכיר בטובה אז לכן לכן רק לאחריה זה הכוונה שכן נהנה כי החלק הבהמי לא תכיר בתורה רק אחר ההרגש אבל קראת התורה שהוא חלק השכל השכל יודע ומכיר וקודם קבלת התועלת יבין אותו על כן יחייבנו האלה הודות לפניו קודם קריאה הוא מודה לאמת ימצא טעם בדבריי אז אולי זה הכוונה של תוספות שלו כלל וחומר הוא ולבו קבל חומר מעליה הוא אולי לפי דברי החינוך אבל אני שואל אם כל הדברים ש שהחינוך כותב אז זה מסלק לקברה שאסור להנות העולם הזה בלא ברכה שלהודות לשבח לקדוש ברוך הוא על שברהם זה זהו זה מחק נמחקה הסברה לא קיימת הסברה הכל וחומר הוא פריחה בסדר אבל הסברה איפה איפה נןמה הסברה אסור לנו זה לברכה אז אתה לא יכול לעשות קל וחומר בברכה של אחריה אבל סברה פשוטה שלהודות למי שברהם איפה זה מסתלק האיסור אין אומר זה בברכה איפה זה הסתלק אז יש כאן באמת מבוכה מה המקור של ברכות ה ברכות הנהנים אם זה סברה הנה תראו בתוספות ב בהמשך בדף מקור ל וקרא דנסים לנסמחת בעלמה והגמרא אסור מתחילת דלימוד גמור קודש שילונים אז באמת אני לא ראיתי כל כך משנה ארוחה בזה כאילו מה מה באמת התוקף או המקור האם הסברה זה סברה דאורייתא כמו שאומר הפני יהושע לכאורה מכל הראשונים מוכח שברכות הנהנים זה דרבנן כך גם מהרמבם הרמב"ם כותב לאדיה שברכות אה ככה הוא פתח מדרי סופרים לברך הכל מאכל תחילה ואחר כך ממנו כן פשטות מדרי סופרים זה דרבנן אז באמת רבים רבים עסקו בזה אז אני לא אני רק רוצה לומר איזשהו איזשהי הצעה אולי קצת מחודשת לא חייבים לקבל כמובן אבל אולי לבאר את ה את הדין הזה של השורש של ברכות הנסברה לפי יסוד שכותב ההוא שמח בהלכות תלמוד תורה בסדר וזה גם נוגע כבר לסוגיה של תלמוד תורה שמופיעה בדף ל עמוד ב המחלוקת רשבי ו ורבי ישמעאל אז אה אה אז ככה יש גמרא בנדרים בדף ח עמוד א' תראו במקור לב הגמרא אומרת אמר רב גידל המרב האומר השקים ושני פרק זה אז נדר גדול דרד אלוקי ישראל שזה תוקף של קבלת שבועה שואלת הגמרא איך אבל ה מושבע ועומד הוא ואין שבועה חלה לשבועה אז אומרת הגמרא למסקנה כב דיפתר נפש בקריאת שמ שחית וערבית ושמחי חי שבוע לה היה יכול לפתור את עצמו בקריאת שמ שחית ורבית אז לכן חלה השבועה כשהוא אומר השקים וישני פרק זה מסביר את הדברים הרן על אתר מסתברלי דלו דווקא דבאי מפטר מה זאת אומרת בזה הוא פותר את עצמו מחיוב תלמוד תורה הרי כתוב ושיננתם ודרשה הגמרא שיהיו דברי תורה מחודדים בפיך שאם היא שלך אדם דבר שלא זה גם גמת אמר לו וקריאת שמע שחית ובית לא סגי לאחי אז ברור שלא יוצאים ידי חובה באמת בקריאת שמע שחית ואבית את הדין של השינון של ידיעת התורה את זה לא היו צים בזה חובה בקריאת שמע שחית ורבין אז איך חלה השבועה הרי יש ושיננת יש יש פסוק במפורש מושבע ועומד אומר הרן מכאן יש לסיעתא למה שכתבתי במקום אחר בפרק שורה שתה דכל מדעת המדרשה אף על פי שהוא מן התורה כיוון דלימפורש בקרא בדיה שבוע חלב זה היסוד שרוצה לטעות אומר הרב שאם יש דבר שהוא לא מפורש אלא אך ורק במדרשה כמו ושיננתם שדברות המשוננים בפיך זה לא כתוב מפורש אז שמה חלה על זה שבועה שמה הוא כתב את זה בפרק שבוע שמ הוא כתב את זה לגבי חצי שיעור שאסור מן התורה בגמרא דעת רבי יוחנן ביום עד עכה על זה שבוע על חצי שיעור למה אומר הרם כיוון שזה לא את זה את המדרשה כל חלב אומר האור שמח לא ניח לי במה שכתב לא ניח לי בפשט הזה למה חל השבועה על השקים ושני פרק ז למה חלש לא נראה לו שזה שזה הפשט כ הוא אומר סוף סוף הוא מושבע ועומד על זה מהר סיני אומר הר שמח יסוד יסוד חשוב שהוא נוגע לכל התורה יש בתורה שני סוגים של מצוות יש מצוות פרטיות ויש מצוות כלליות מצוות פרטיות זה מצוות שיש להם גדרים בורים מפורשים חד משמינים שהם שוויוניים לכלל ישראל מהפחות שבפחוטים ועל משה רבנו ככה זה הלשון שלו כל אדם שווה בהם יש מצוות שהם ערכים כלליים, עניינים כלליים, חיובים כלליים, שהם נאמרו באופן כללי ולא ירדו לרזולוציות, לא ירדו לפרטים כי הם לא שווים אצל כל האדם. זה לא שווה אצל כל אדם. זה תלוי בסוג האדם, בזמן שהוא, במקום שהוא נמצא. ואלה הם מצוות כלליות. לדוגמה לדוגמה אם ניקח את הדין של תראו את הרמבן ב רמ"בן המפורסם פרשת קודשים הרמבן כן במקור לו כן התורה הזהירה באריות מאכלים אסורים והתירביה ואשתו ואכילת הבשר והיין אם כן אמצא בעל התאווה מקום להיות שטוף בזימת אשתו נשב הרבות להיות בסובעי יין בזולי בשר למידבר כרצונו ככל הנבלות בכל הנבלות או נבלות שלא הוזכר איסור זה בתורה יהיה נבל יהיה נני יהיה נבל ברשות התורה לפי כך בא כתוב אחר שפרט הייסורים שעשר אותם לגמרי יצוה בדבר כללי קדושים מה זה קדושים תהיו פרושים מן המטרות כמה כמה לשתות וחצי ושלושת רבי מה כמה לשתות כמה מותר כמה אסור מה זה נקרא סובעי יין לא כתוב לא יורדים לרזולוציה כזה יש כאן ערך תהיה פרוש אל תהיה נבל אז אומר הרמבן בכיוצב זה בא המצווה זו כללית אחר שפר את כל כל העבירות שהם אסורות לגמרי כלומר יש עבירות שנפרטו בצורה מדוייקת עם גדרים ברורים כן ויש דברים ערכים אדם צריך להיות נקי כן התקדשתם אלו מים ראשונים יותר קדושים מהם אוכרנים אף על פי שלא מצותי דבריהם עיקר הכתוב שיזיר שנהיה נקיים וטהורים ופרושים מעמות בני אדם שמלכלכים עצמם במטרות ומקירועים אדם צריך להיות נקי לא להגעיל אנשים איפה זה כתוב יש נטילת ידיים זה כתוב נטילת ידיים זה דבר מוגדר מה הם ראשונים מים אחרונים זה דבר מוגדר זה משהו מפורט אבל להיות נקי להיות סטרילי להיות היגיני זה גם מקורו מתקדשתיהם איפה זה כתוב גם הוא אומר אותו דבר לגבי בדיני ממונות כתוב אחרי פרטי הדינים של חול משא ומתן של בני אדם לא תגנוב לא תגזול לא תנוי שאר הזרות אז אמר בכלל ועשית ה ישר והטוב מה זה ועשית ישר והטוב מה מה זה אומר לי זה אומר שתעשה יכניס בעשה היושר וההשויה וכל לפנים משורת הדין לרצון חבל לפנים משורת הדין זה דאורייתא או לא יעקב זה דאורייתא או לא >> עכשיו הזה >> זה דוריתה לפנים ש לא זה דור זה גמורה גמרא בקמה צט תראו במקור לט והודעת עלים זה בית חיים את הדרך זה גמילות חסדים גמילות חסדים לא ראית אה לא ראיתה נכון ביקוח חולים זה לא ראיתה כמה צריך לבקר חולים כמה כמה פעמים ביום כמה אנשים כמה שעות כמה זמן אשר את המעשה זה הדין אשר יעשון זה לפנים משורת הדין אה אז אומר הרמב אומר הרמבן אז כאשר הפ בגמים וכן בעניין השבת שבת כן שבת יש לה בתת אבות ומלאכות זהו גמרנו קיימנו בעלי מתת את אבות מלאכות קיימנו את הדין של שבת תשבות אומר הרמבן זה לא נכון עשר המלאכות בלו והטרכים טרכים לטרוח בעשה כללי שנאמר תשבות רמבם בפרק כד מלכות שבת הלחה יב כותב אסרו חכמים לטלטל מקצת דברים בשבת איסור מוקצא טלטול של מוקצא זה איסור דאורייתא לא אסרו חכמים זה איסור דרבנן אבל מקורו אומר הרע אומר הרמב"ם שלא יהיה שלא ומה אם הזהירו הנביאים וציואו שלא יהיה לוכך בשבת כוחה בחול ולא שיחת השבת כשיחת החול שנאמר ודבר דבר קל וחומר שלא יהיה טלטול שבת כטול בחול שלא יהיה כיום חול בעיניו יבוא להגביע יתקן כלים מפינה לפינה מבית לבית נצניע אבנים שב ש יושב ובטל יושב בביתו יקש דבר שעסק נמצא בטל טעם שאמרה בתורה למען ינוח אז התורה בשבת ציוותה בשני עניינים יש עניין אחד מצוות פרטיות ייסורים מוגדרים לט אבות מלאכות ויש עניינים כלליים הם גם חיוב דאורייתא לכל דבר ועניין אבל הם לא נגדרו בפרטים מדוקדקים וברורים את זה ישאירו תשאיר התורה לחכמים אז הם תיקנו איסור מוקצה נקיות הם תיקנו מה הם ראשונים מה הם חונים זה לא כולל הכל אבל זה חלק אתה תגדיל ראש ותחשוב על עוד דברים הנה הרמבן פרשת ואתחנן על ועשית הישר והטוב לרבותינו בזה מדרש יפה אמרו פשרה זו פשרה ולפני משורת הדין מה הכוונה בזה כי מתחילה אמר שתשמור חוקותיו ודותיו ושת ציביו ואתה יאמר גם באשר לא ציבך גם דבר שלא ציביתי אותך תן דעתך לעשות הטוב הישר בעיניו כי הוא אוהב הטוב הישר וזה עניין גדול לפי שאי אפשר להזכיר בתורה כל הנהגות האדם עם שכנה וראה וכל משאו ומתנו ותיקוני היישוב והמדינות כולם אי אפשר זה ערך כללי מדאורייתא אבל אחרי שהיזכיר מהם הרבה כגון לא תלך אחי לא תיקום ולא תור לא תעמוד אברך לא תקל חרש חזר ולומר בדרך כלל שעשייה טוב והישר בכל דבר עד שיכנס בזה הפשרה לפנים משורת הדין גון מה שהזכירו בדין דבר מצר במצא קח אפילו מה שאמרו פרקו נאב דיבורו בנחת עם הבריות לדבר בנחת עם הבריות זה דאורייתא אה ודאי שזה דאורייתא אבל זה לא זה לא זה לא נפרט אוקיי בוא בוא בוא נהיה יותר בוא בוא הרי כל ייסורי דרבנן מה זה דאורייתא עוד רבנן? תראו את את המאירי במקור מן הבו כן כתוב שבו מתונים בדין עמידו תלמידים הרבה עשו סיג לתורה אומר הרב מאירי שמה זה סייג לתורה שעד אותו זמן לא היו עושים סייג לאסור את המותר מחשש שהם יבוא לידי איסור לא היו עושים את זה ומתוך כך תמיד היו באים לגוף העבירות כמו שמצינו להם בניסוי נשים נוכריות בספר עזרה וחילול שבת ד כמה דברים ואתה בגלות בבל התחילו לעשות תקנות וגדרים לקדש עצמם במותר להם שלא יגה באיסור תורה וכבר הוציאה מן התורה כמו שדרשו רזל מועד קטן דף הוד כושמרתם את שמשמרתי עשו משמרת למשמרתי התורה אומרת לעשות משמרת למשמרת אלא מה לפני שחז"ל תיקנו את זה בתקנה מוגדרת וברורה ועשרו שניות לעריות אז כל אחד היה לפי ידיעותיו ולפי דרכיו היה מוצא לעצמו לעשות לעצמו את הגדרים כדי לא להיכשל באיסור תורה ויש כאלה שלא עשו את זה ולכן זה הגיע למצב של עשו שכיות ובחילולי שבת חז"ל הגנו את זה בתקנות וסייגים מוגדרים הכניסו את זה מקטגוריה של מצווה כללית לקטגוריה של מצווה פרטית מדרבנן אבל היסוד של העניין זה ערך דאורייתא ושמרתם את ששמרתי אומר האור שמח גם כן לימוד תורה אותו דבר יש ערך פרטי ויש ערך כללי שניהם זה דאורייתא הערך הפרטי הוא שווה לכל אדם הוא חייב להיות שוויוני לכל אדם אחרת הוא לא נכנס בגדרי הפרטים הוא חייב להיות ממשה רבנו ועד הפחות שבוכים מה הגדר מה הגדר הפרטי של תלמוד תורה קריאת שמע שחיד דברנו זה הגדר הפרטי יש גדר כללי הגדר הכללי הוא והגית בוא ימילה מה זה אומר והגיד בו ב כמה שעות זה 10 12 18 כמה שעות זה כמה שעות זה תלוי כל אחד לפי כוחו לפי המקום והזמן שהוא נמצא יש אחד בצבא, יש אחד עובד, כל אחד מקיים תלמוד תורה כפי כוחו. הוא אומר שמה, תסתכלו באור שמח, הוא אומר, יש אחד שהוא יותר יש לו התלהבות מכל דבר של יש אחד שהוא בכך אתה יותר עצלן. לא משנה יה כל אחד יש גם יש גם בנפש הבדלים בין אנשים ככה הוא אומר שמעתי בכוחות הנפש. כל אחד צריך לעשות כפי כוחו. זה זה נכנס כערך כערך חיוב כללי שהוא לא נפרט בתוך פרטי המצוות הוא לא מודע מה היא נפקמינה אם זה כן שלוש נפקמינות אפשר להביא נפקמינה אחת דין עוסק במצווה פטור מן המצווה כן כתוב ברמבם תראו במקור ל הרמבם כותב היה לפניו עשיאת מצווה ותלמוד תורה אם אפשר למצווה לעשות על ידי אחרים לא יפסיק תלמודו ואם לא יעשה המצווה ויחזור לתלמודו כלומר יש דין בהלכות תלמוד תורה שאם המצווה לא יכולה לעשות על ידי אחרים או שהיא מצווה עוברת אז ה הוא מבטל תורה והולך לעשות את המצווה ולחזור לתלמודו למה לא נאמר פה דין עוסק במצווה פת המצווה הוא לומד תורה אומר הסטייפלר בשבת סימן י' ככה לפי ההסבר שלה כן אני מסביר לפי הו שמח כן הנה אחי בחלק של קריאת שמע שחרית וערבית בוודאי ששמה דין יש עוצק במצמצות תורה אבל בגדר שלה והגיד בו יומם ולילה שמה אם אתה צריך עכשיו לקיים מצווה אז הפשט הוא שעכשיו אתה לא חייב בתלמוד תורה אז אין דין עוסק במצווה פת אתם שומעים זה לא שאם אתה עכשיו רוצה לקיים מצווה אז אתה ענוס אתה לא יכול גם לקיים מצווה וגם מאוד תורה אז אתה בעצם חייב בתלמוד תורה ואתה לא יכול לקיים לא זה לא הפשט אם יש לך מצווה ואי אפשר לעשות על ידי אחרים אז עכשיו אתה לא חייב בתלמוד תורה כי תלמוד תורה זה כפי כוחו ועכשיו יש לך מצווה לקיים ככה אומר הז נפקמינה אחת נפקמינה שנייה אומר האור שמח שבועה שבועה למה שאלנו איך איך אשקים ושנה פרק זה שבועה איך ח שבועה הרי מושב אמן לא אומרת הגמרא כמדיב פתר נפשי בקראת שמ שכי כל מה ששבואה לא חלה על שבועה זה רק בדבר מוגדר בפרטי דינים קריאת שמ שכחית וערבית בזה זה לא חלה שבועה אבל במה שהוא לא מוגדר אלא קרך כללי למרות שהוא חיוב גמור אבל כיוון שהוא לא מוגדר שייך בו שבועה זה כך זה ככה מ מבאר האור שמח עוד דווקא מיני אולי ראה לכם קצת זה יש דין שנקרא עבירה לשמע עבירה לשמע הגמרא בנזיר כג עמוד ב גדולה עבירה לשמע כן אומר הרב חיים מולוז'ין גם בנפש החיים וגם בכתר הראש באות קל לב שאין דין עבירה לשמע רק לפני מתן תורה לא אחר מתן תורה כן יעקב אבינו שנסע שתי נוחיות שתי אחריות זה לפני לא אחרי זה נקרא עבירה לשמע זה רק לפני גמרא ברכות י מה חזקיהו אז לחם את התורה אין יכול להיות שכל זה נאמר בדברים המוגדרים אבל בדברים שעדיין לא מוגדרים אלא רק בערכים כלליים יכול להיות עבירה לשמע גם אחרי כן לכן אה ביטולה וקיומה כתוב ביטולה וקיומה יש מה זה ביטולה וקיומה זה עבירה לשמע אבל זה נאמר אך ורק ב בחלק של היתה חלק של בסדר יש כאן עוד מקום אחר אני הזמן שלנו נגמר אז אני לא יכול להרחיב יותר אבל קיצור כן אתן לכם רק יש קושיה של הקרן נורא הרי רשבי מה אומר רשבי לקמן שתורה מטה עליה כן אדם אפשר אדם חורש לא אמרו שספרזה זה דברים ככתבם אז איך רשבי כותב בגמרא במנחות צדט תראו במקור לד אמר רבי יוחנן משום רשבי אפילו לא קרא אדם אלא קריאת שמע שחית ורבית קיים לו ימוש הוא סותר את עצמו ורבי ישמעאל שהוא אמר שהנגב היה מילה גדר חרץ הוא אומר לך תמצא היום שלו לא יום ולילה ותלמוד ללישון חוכמה יוונית כל אחד אמר הפוך אומר כן ר זה לא הפוך יש את העיקר יש את הגדר ויש את ה הגדר הוא שכולם מסכימים שהגדר הוא בפרטי זה קריאת שלוש שכחית וערבית יש ערך של והגיטה בלילה ברך הזה זה ערך שהוא תלוי הוא אדם שעוסק לפרנסתו לא מבטל תורה אדם שצריך לעסוק דברים לא מבטל תורה אז הם נחלקו מה הדרך הראויה שאדם יכוון את הנהגותיו האם לנהוג דרך ארץ או לא נהג דרך ארץ וכולם מסכימים ש שבחלק הזה של והגיטא זה זה תלוי כל אדם ומקום וזמן. מידות זה דאורית דרבנן מידות רחמנות ענווה צניעות להסיר מידות רעות קנאה אכזריות נקמה זה דאורייתא או לא אה אני שואל אתכם מה מישהו מישהו פה שובר שזה דרבון דרבנן כאילו מידות זה דרבנן ברור שזה דאורייתא כן אבל איפה זה נכנס זה נכנס בקטגוריה של של אה של אה ועשית הישר והטוב של הגדר ש לפנים משורת כמו הגדר שלפני משורת הדין קיצור מה אני רוצה רוצה לומר שכשכתוב בגמרא סברהו כן מה רש"י כותב רש"י כותב אה סברה מה רש"י כותב בדף לס סברה הוא דכיוון שנה צריך להודות למי שבראה הסברה היא דבר חיובי לא דבר שלילי כיוון שנה צריך להודות למי שברהם יש כאן עניין של הכרת הטוב לכן חז"ל אמרו שזה דומה למעילה כי הרמב"ם כותב הלכות מעילה בפרק ח הלכה ח במקור מאותב הרמבם במילה מה עם עצים ואבנים ועפר ואפ פר כיוון שנקרא שם אדון עולם עליהם בדברים בלבד נתקדשו וכל הנוהג בהם מנהג חול מעל אפילו היה שוגג צריך כפרה כלומר היחס צריך להיות שכל דבר בבריאה הוא בא בשביל לקדש הם שמה כל הנקרא בשמי הולך בודי ברטי וצדי אז לכן מי שנה ממה שהקדוש ברוך הוא ברא בעולמו זה סברה צריך להודות לקדוש ברוך הואכן זה הסברה צריך להודות למי ש זה נקרא הקרץ טוב הקרץ הטוב זה דאורייתה לא זה דאוריתה הודעה לקדוש ברוך הוא זה דאורייתה זה דאורייתא אבל זה לא נכלל בגדרי המצוות בפרטי המצוות זה בגדר שלפנים משורת הדין בגדר שמידות טובות בגדר שקדושים תהיו בגדר שעשית הישר והטוב זה לא נגדר בגדרי המצוות אבל זה ערך דאורייתא זה סברה כל דבר זה מהמקרה זה סברה פשוטה זה דאורייתא אבל זה לא נגדר בגדרי המצוות זה מצווה כללית זה לא זה הפרטי הדה תודעתית לאחי אפשר לומר שבאמת היסודות צריך להיות ככה העיקר עיקר היא היסוד של ברכות אני שזה שואלת הגמרא מנענמ העיקר והיסוד דרך אגב גם הסמכתא לא לא בהכרח דרבנן כן יהויין שדה חמד מערכת הא' אותב ב שמביא דרבנן באות נט שמביא רמבם בהקדמה לפירוש המשניות שלא כל מקום שכתוב הסמכתא זה דרבנן יכול להיות שזה דאורייתא אבל הפסוק נדרש למקום אחר כן זה שכתוב הסמכתא זה לא בכך שזה דרבנן יכול להיות שזה דאורייתא זה דאורייתא כמו שאמרנו זה דאורייתא במצווה הכללית אז באמת יסוד הברכות אפשר להגיד שזה דאורייתא אבל בגדר שכמו לפני משורת הדין באו חז"ל כמו שאמרו כמו שעשו בהרבה מהמקרים ולקחו את הערך הכללי והגדירו אותו באיסור האיסור להנות העולם הזה בלא ברכה זה כבר שלב הבא שהוא נגזר מהחיוב כן סברה ואז מכאן אמר רבי עקיבא אסור לההנות מהעולם הזה לברכה או סברה כל כן סברה הוא ואז כן סברה הוא אסור לומר זה בחר כלומר זה זה מתחיל בסברה שזה משהו חיובי ואז זה עובר לאיסור האיסור הוא כבר איסור מוגדר הוא כבר הופך להיות איסור דרבנן מוגדר זה כמו שלקחו את הערך של קדושים נקיות והפכו אותו לרזולוציה של מים ראשונים מהמכונים זה כולל עוד דברים אבל מים ראשונים מהכונים הפכו להיות גדר של מצווה פרטית זה התחיל מסברה שצריך להודות לקדוש ברוך הוא. חז"ל הגדירו את זה באיסור. אחרי שחז"ל הגדיר את זה אז ככה. אז מה זה פותר? מה זה פותר? אז זה פותר כבר את השאלה הרי שהוכיחו מזה שפחות קשור. אמרו אם אם יש אם יש חיוב לברך ברכה ראשונה פחות מכשיעור אז אז בכח שהאיסור א לא תלוי בחיוב הברכה כי חיוב הברכה הוא רק בכשיעור. אז איך יש איסור? על כוח שיש שני דינים. לא. לא, אין שני דינים. יש דין אחד. הסברה היא זה שמולידה את האיסור. כן? הסברה קיימת גם בפחות מכשיעור. הסברה דאורית שצריך להודות לקדוש ברוך הוא זה גם פחות מכשיעור. הברכה שתיקנו לאחריה זה כבר דר החיוב הפרטי. אבל הסברה קיימת גם פחות מכשיעור. כל הדין שנאמר כל השיעור הלכה משה מסיני זה נאמר במקום שמוגדרום שיש גדרים ברורים. אכילת מצבלה שיעורים הלכה שזה בקטגוריה של מיצות פרטיות והמיתות הכלליות בהכרת הטוב אז צריך להכיר טובה גם פחות בכשיעור אז משמה נגזר האיסור להנות מעולם הזה בלא ברכה גם פחות מכשיעור אז יש חיוב ברכה מצד הסברה או אחרי שיש איסור אז אז תיקנו חז"ל ברכה מדרבנן להפקה את האיסור זה כבר זה כבר מתיר. אתם מבינים איך זה הולך? כלומר זה נפתח בסברה דאורייתא שהיא בקטגוריה של מצוות כלליות. זה עובר לגדר של דין של איסור שעשו לנו זה הלכה ואחר כך ברכה שהיא פדיון האיסור. כן שהיא מתיר. זה כבר ברכה דרבנן. כן הברכות המוגדרות שברכות הנהנים שתיקנו לנו הם ברכות דרבנן. שהם באו להתיר את האיסור והאיסור נגזר מהחיוב דאורייתא של הסברה של של המצוות הכלליות. זה החשבון. לפי זה נבין שבעונן ובעל קרי א למה הם לא מברכים ברכה ראשונה? כי אין סברה. כמו שאמרנו בגלל שמדובר כאן על סברה ביסודה אז הסברה אומרת שאדם שהוא טמא או עונן לא לא ראוי לחייב אותו. אז ממילא אין עליו איסור גם כן. לעומת זאת בפועלים אין סברה לפתור אותם א כאילו מצד עצמם הם חייבים ב איפה אתה רוצה לפתור אותם בגלל שהם א בגלל שלא יזיקו לבעל הבית שיבטלו מלאכה. כן אומרים הרי והגאונים לא אין דבר כזה יש ברגע שיש איסור מוגדר אחרי שחז"ל עשרו איסור מוגדר אז לא מתירים ייסורים בעונן ובבעל קרי פקע חיוף של הסברה אז אין איסור אבל בפועלים הסברה קיימת האיסור קיים אתה רוצה עכשיו להבקיע בגלל בגלל טובה של מישהו אחר לא ל אז זה אז חז"ל לא לפי הריבגונים חיובו רש"י שהרשי ותוסות אומרים לא בפועלים אין לבר הבקיעו גם איך הבקיעו את זה מה עם ה מה עם הסברה כן צריך להגיד זה זה כמו עבירה לשמע זה כמו עבירה לשמע שיכולה גם כן להבקיע כ חז"ל אמרו בכדי לקיים את הערך הזה של ביטול מלאכה כן זה כמו עבירה לשמע שמבקיעה גם את היסוד של החיוב בזבר ולכן אין איסור ולכן פועלים הם יכולים לאכול בלי בלי ברכה ראשונה. עכשיו נבין א למה אין דין ערבות. למה אין דין ערבות? כן אין דין ערבות על ברכות הנ כי ברכות ברכות הננים בתקנה של דרבנן שכבר הכניסה אותם לגדר הברכות הפרט המצות הפרטיות אז זה רק דין מתיר. בדין מתיר אין אין אין אה אין דין ערבות. בסברת דאורייתא גם אין דין הרבות כיוון שזה דבר לא מוגדר כן הסברת דאורייתא בספרת דאורייתא ברכות השבח הם הברכות הם שבח זה דבר חיובי זה מוליד אבל זה בגדר של הכרת הטוב זה מוליד איסור מוגדר שמוליד מצווה מוגדרת של ברכה שהיא מתיר היא לא מצווה היא מתיר אז אין בדין הרבות למה בספק אה אה למה מה המחלוקת בספק ברכות? הרי האיסור הוא איסור דרבנן אבל הסברה היא דאורייתא אז יש מחלוקת כמה ספק דאורייתא לחומרה נכון דרבנן לכולם ספק דאורייתא באלפנים משורת הדין זה לחומרה לכולה נגיד עבד אחר יאוש בגמרא במציא כד זה לפני משורת הדין העבדה לאחר יאוש זה לפני משחדים אם אדם מסופק להגיד עם מה שלפניו זה הפקר ויכול לזכות או שזה עבדה לאחר יהיה שצריך לעשות לפנים משורת הדין ספקה דאורייתא לחומרה ב אה כן יש שערי יושר בשער א' פרק ג וד שמדבר למה הספק דאורייתא לחומרה לחומרה האם זה דין מחודש שנלמד מישם תלוי או שזה דין סברה שאדם אסור לו מדאורטה להכניס את התמעה לבית הספק לכאורה זה תלוי בזה. אם נאמר שהסברה היא שאסור להכניס עצמו לבית הספק אז גם ב גם בסברה בגדר שלפנים משורת הדין גם שמה זה דאורייתא אל תכניס את הצורה לבית הספק אבל אם נגיד שספק דאורייתא לכומה זה חידוש שנלמד משם תלוי אז רק בקטגוריה של המצוות הפרטיות זה לא נאמר במצוות במצוות כלליות אז זה המחלוקת אם ספק דורייתא לחומרה בברכות אני בסדר ספק בלפנים משורת הדין האם זה דורה לחומרה או לכולה זה תלוי האם מה דין של ספק הדורת לחומרה האם זה סברה או האם זה שלא יכנס לבית הספק או שזה חידוש כן מאמר מוזר היה אפשר ליישב גם את הסתירה בחידושי המאריל כן גם את הסתירה ב כן לגבי ברכת הג ברכת הגפן ו זה גם תלוי האם יש ספק האם יש ודאי ודאי חיוב וספק בפתור או שיש ספק ספק בעיקר הפטור. אם הספק הוא בעיקר הפטור, כן, אז שמה באמת אם יש ספק בעיקר הפטור, אז שמה באמת זה לא נאמר במצוות כלליות, כמו שאמרנו, ספק דור, אבל אם זה אם זה שדי חיוב וספק בפטור אז אז באשם תלוי יש דין של אם מקבע איסורה טוב אז אז יש אז גם הרמבם מודה שספק דורת לכוה אבל זה יותר מדי אבל אני אני רק רוצה לסיים א או רק נסיים את זה לפי מה לפי מה שהגדרנו אז אין קושיה איך היה ואמינה לברך לאחר מכן הרי איפה האיסור נעלם התשובה היא לא האיסור נגזר מהחיוב של הברכה של הזברה כיוון שיש מקום לברך לאחר מכן מזברה אז ממילא למפריע לא יהיה בזה שום איסור האיסור הוא לא אין איסור אם יש חיטים צלברך אחר כך אז גם יפקיע את האיסור אין שום בעיה בזה יש מקום לברך וזה יבק את האיסור כי האיסור נגזם מחיוב הברכה אז אם יש מקום אם יש מקום לברך ולהודות אז ממילא גם אין איסור למפריע אז לא קשה איך איך איך אךי איך איך א הייתה ואמינה לברך אחר כך כ מרוויחים את הסברה דאורייתא ממילא ממילא גם אין למפה בתליסו וגם אה טוב בקיצור אז לפי לפי מה שאמרנו זה כבר סברה חמישית אז אז לא יהיה את אין צורך להגיד שזה שני דינים נפרדים כמו שאמרנו אז א מי שהבוחר יבחר שכוח תודה ‏Ja.