שיעור כללי - ‏‏בגדר מחילה ובדין מחילה בלב ודברים שבלב | הרב גבריאל סרף, ראש הישיבה

היום אנחנו רוצים בעזרת השם לעסוק בגדרי מחילה בהקשר של דברי התוספות בדף ו עמוד א' בדיבור מתחיל צריכה קניין שלמסק הגמרא שהילכת הפשרה צריכה קניין אומרים תוספות שלא ניתן להעביר ראיה מכאן שמכילה בעלמה צריכה קניין. מדוע? כי ייתכן שדווקא כשמדובר על פשרה ששמה לא היה יודע שיאמרו למחול כל כך. כלומר הקניין של הפשרה לצד שנעשה קודם הפשרה. אז ה התובע למשל לא מודע ל למה שאמרו הדיינים. כמה הוא צריך למחול מהתביעה שלו. אז היא נראה כמחילה בטעות. לכן שמה צריך להעלם את הדבר על ידי קניין. מה שאין כן במחילה בעלמה שאדם יודע בדיוק מה הוא הולך למחול. אז שמה אין נוכחה לכול הפחות מהקניין של פשרה שצריך גם צריך להיות גם קניין ב מחילה. ותוספות מעריכים להביא כמה וכמה הוכחות לכך שבאמת למסקנה א מחילה א לא צריכה קניין ובהקשר של הדברים האלה ישנו אה אה קצות ישנו קצות החושן מאוד מעניין שיתכן לטלוט את כל הדיון בתוספות בחקירה שניתן לחקור פה בגדרי מחילה. הקצות בסימן יב בסעיף קטן א' מביא דברי המרשל ש דן בעניין שהוא הלוך למיסה. מה הדין באדם שגמר בליבו למחול לחברו? שזה קורה לפעמים הרבה שאדם מחליט בלב לא הוציא בפיב אבל מחליט בליבו שהוא מוכה לחברו על חוב ש שהוא חייב לו ולאחר מכן התגלע איזשהו סכסוך ביניהם או משהו כזה ועכשיו הוא רוצה להתחרט הוא רוצה עכשיו לחזור בו ולטבוא את החוב למרות שהוא כבר מכל בליבו אבל הוא לא הוציא בשפתיו אז אומר קצות החושן שלדעת אה אומר אומר המרשל שלדעתו א זה כבר בלתי ניתן לחזרה, לא ניתן להתחרט. אחרי שאדם אכל בליבו בלב שלם, גמר בליבו, אז המחילה חלה. מדוע? כי מחילה אינה צריכה קניין. מחילה יכולה לעשות אפילו בדיבור בעלמה. אז אומר המרשה, לא רק בדיבור בעלמה מחילה מועילה, אלא גם מחילה בלב. גם אדם שמוכה בליבו, אז זה תופס. ויתרה מכך, לא רק במילו ובעל פה, אלא אפילו גם במילו ובשטר. יש כאן מילו ובשטר שמחזיק המלווה בידיו ויש כאלה שסוברים. למשל הסכש משפט בסימן יב סיב קטן כאותב שכאשר שגם למד אמר גם למידקמלן בעלמה שמכילה צריכה מחילה אינה צריכה קניין אבל במקום כזה שהמלווה מחזיק בידו שטר אז מחילה צריכה קניין כפי הנראה שיטתו מיוסדת מה שהגמרא אומרת בסותטה כה בשיטת בית שמאי ששטר העומד לגווה כגבוי דמי אז זה נחשב כאילו הוא כבר גבע את החוב עכשיו כשהוא רוצה למחול על השטר צריך להקנות אותו צריך לקנות את ה את החוב אבל כבר הקצוד כתב שרוב הפוסקים חלקו על הסמה וסברו שמכילה אינה צריכה ב אינה צריכה קניין בין במילטר בין במילו על פה אז בא מרשה להפוקה מדברי הסמה ואומר שאפילו אחדנקית המל ושטרה בידה אפילו מי שמחזיק המל ושטר בידו מועילה מחילה אפילו בלב ו כהוכחה לדבריו שמעילה מילה מחילה אפילו בלב מביא המרשל את דברי הגמרא בדף בכתובות בדף קד ד נמצא במקור יז. המשנה אומרת במסכת כתובות שהאיש האלמנה כל זמן שהיא עדיין נשארה בבית אביה אז יש מחלוקת בין התנאים. רבי מאיר אומר שכל זמן שהיא בבית אביה אז היא גובה כתובתה לעולם. כל זמן שהיא בבית בעלה גובה כתובתה עד 25 שנים. מדוע? שיש בכפי שנים שתעשה טובה כנגד כתובתה. כלומר, אנחנו מניחים שהיא למעשה א קיבלה אוז ניזונה מבית בעלה או קיבלה טובת הנאה מבית בעלה שהיא שבת ערך לכתובתה לאחר 25 שנה. אז לכן אחרי 25 שנה היא לא גובה כתובתה אבל חכמים אומרים בדיוק הפוך שכל זמן שהיא נשארה אלמנה נשארה בבית בעלה אז היא יכולה לגובות כתובתה לעולם אבל אם היא חזרה לבית אביה אז היא גובה כתובתה עד 25 שנים אז מה הרעיון של רך ורק עד 25 שנה יכולה לגבות כתובתה אומר רש"י שם בדיבור המתחיל בחכמים אומרים במקור יחוזכרו 25 לעניין הטובה שתעשה ולא הפסידו רבנ כתובה וכשזכרו 25 לי לעניין המחילה הוזכרו דהיל ושתקה ולא טבעה כל השנים הללו מחלתה לכך כל זמן שהיא בבית בעלה אין שתיקתה מחילה אלא מפני שמכבדים אותה י בו שיו למחוט על כתובתה אבל בבית אביה מי ששתקה כפי שנים החילה היא אומרים אומר רש"י בהסבר שיטת חכמים שישנה עומדנה שאחרי 25 שנה שאישה שאלמנה שעתה בבית אביה ולא נזכרה לטבוע כתובתה במהלך השנים הללו סביר להניח יש מדנה אפילו מדנה דמוכח שהיא בוודאי מחלה על הכתובה והיא לא רוצה לקבוות את הכתובה עוד מהיורשים מהאיתומים אבל אם היא נמצאת בבית בעלה והיא מזונת מנכסה האתומים היא חיה איתם שמה האומדנה הזו לא קיימת למה? כי מפני שהיא מכבדים אותה כל כך אז היא מתביישת למחוט ולהגיד שהיא לא מוכל היא לא מוכלת על כתובתה אבל בבית אביה שהם לא מכבדים הם לא עוסקים בכבודה אז למה לא למה היא לא מחתה למה היא לא הצירה שהיא לא מוכלת על כתובתה אז לכן אחר 25 שנה היא מחלה זאת ההנחה שמופיעה בגמרא בקד בכתובות אז אומר המרשל הנה יש לנו הוכחה מדברי מדברי הגמרא בכתובות שמכילה מועילה אפילו בלב כי הרי אותה עומדנה שאישה ששעתה אלמנה ששעתה 25 שנה בבית אביה ולא תב כתובתה אז היא מנסתם ממכלה הרי היא לא אומרת את זה בפיה היא לא אומרת אני מוכלת ליורשים אנחנו מניחים שהיא מחלה בליבה על הכתובה והנה רואים שמחילה בלב מועילה עד כאן בתמצית דברי המרשל כפי שמצוטטים בקצות החושן בסימן יב ובקצות א תמ דברי המרשל א והשיג עליו בשתי נקודות נקודה ראשונה הוא אומר זה מוזר איפה מצאנו שמחשבה או מה שמכונה בלשון של של הגמרא דברים שבלב כלומר דברים שאין להם שום ביטוי חיצוני אדם מדבר בליבו, דברים בתוך ליבו הוא מדבר הוא מדבר אל ליבו. איפה מצאנו שדברים שבלב מועילים אה א מועילים בדיני ממונות, משפטית אפילו ייסורית? איפה מצאנו דבר כזה? אפילו הפקר, נדר, הקדש וכל הדברים האלה. לא מספיק שאדם יחשוב בליבו שהוא רוצה להקדיש הקדש ממון או לנדור נדרים. זה לא מספיק. דברים שבלב לא מספיקים. צריך דיבור בפה. כך אומר הקצות החושן. ורק יש יוצא מן הכלל א יוצא מן הכלל זה זה קודשי מזבח שמה הגמרא אומרת במסכת שבועות א בדף כו עמוד ב איפה הדפסתי את זה כן א מופיע פה או כן במקור יט מקור יט אומרת הגמרא אמר שמואל גמר בלי ליבו צריך שיוציא בשפתיו. אם אדם גמר בליבו לנדור איזשהו נדר זה לא מספיק. הוא צריך להוציא אותו בשפתיו. למה? שנאמר לבטא בשפתיים. ואז שואלת הגמרא מיתי מוצא שפתיך תשמור ועשית? אין לי אלא שהוציא בשפתיו גמר בליבו מן העין. תמוד לומר כל נדיב לב. עונה הגמרא אז רואים כל נדיב לב. רואים שגם אדם נדב בליבו אז הוא חייב להביא את זה לבית המקדש אומרת הגמרא שניטם דכתיב כל נדיב לב כלומר שיש ילפותה מיוחדת בקודשי מזבח שנאמר שם כל נדיב לב שאדם שחשב בליבו להביא קורבן וגמר בליבו להביא קורבן אז זה מחייב אותו אבל זה אלפות המיוחדת שנאמרה בקודשי מזבח שואלת הגמרא נו אז וני נגמר מיני בוא נלמד אותו בבניין אב עונה הגמרא לא משום דאב ותרומה וקודשים שני כתובים הבאים כאחד בכל שני כתובים כאחד הם מלמדים הניך למד אמר הם מלמדים אלמד אמר הם יודעים מהקמר הבחולים וקודשי יכולים וקודשין לא גמרינה כלומר שיש לנו כאן שני כתובים גם תרומה ניטלת ומחשבה אז תרומה שניטלת ומחשבה בעלמה וקודשי מזבח הם שני כתובים בהם כאחד והם הם לא מלמדים על השער. ממילא שואל הקצות החושן, אז איך יכול להיות שמחילה תועיל בליבו? הרי מחילה לא אמורה להיות שונה, לא מהפקר, לאקדש, הקדש דמים ולא מנדרים. כמו ששם צריך ביטוי שפתיים, צריך שזה יהיה דיבור כדי שזה יחול. ומן הסתם הרעיון הוא שצריך בשביל יצירת חלויות צריך מיסה חשוב. כמו שבקניינים, בפשלות, כן, קניין לא יכול, לא יכול לעבוד אך ורק ברצון הלב. אני רוצה להקנות לך הז שלך. למה? צריך מיסק עניין. מייסק עניין? המעסק עניין הוא מעסק חשוב שבאמצעות באמצעות המיסקניין ניתן להבין שהוא גמר בליבו כמו שאומר ה החזון איש בשם אבי בליקוטים של משפט בסימן כב אז אך ורק כאשר אדם מוציא מהלב אל החוץ על ידי מיסה קניין אז אני אומר שיש כאן הקניין חל אבל במחשבה בלי בלבד בפשטות קניין לא יכול לחול. כן? אז על אותו משקל אפשר לומר שזה הנקודה שדברים שבלב מחשבה מחשבת הלב אין בכוחה ליצור חלויות כפי שאין בכוחה לעשות קניינים. אז אין בכוחה ליצור חלויות כמו נדר שהיא חלות ייסורית או אקדש או אפקר שהיא חלות חלות משפטית ממונית אין בכוחה רק במחשבת הלב אלא צריך שיהיה לזה ביטוי שפתיים הדיבור הוא זה שאומר שטוב היה פה גמירות דעת היה פה ביטוי שפתיים חוץ למעט משני המקרים שהם תרומה וקודשי מזבח שהם יוצאים מן הכלל ששמה שמה ישפות המיוחדת שזה מועיל. אז גם על הצד שמחילה לא צריכה קניין, עדיין יש מקום בהחלט כשהואל קצות החושן גם אם מחילה לא צריכה קניין, נכון? אבל דיבור דיבור שזה יצא ממחשבת הלב לאיזשהו ביטוי חיצוני שיהיה ניתן להבין שהוא מתרחש עכשיו והוא קורא עכשיו ועל ידו נעשה על ידו נעשה נעשה את המכילה זה ודאי שצריך בפשטות זה ודאי צריך ככה שואל הקצות החושן בשאלה הראשונה שלו שאלה חזקה לכאורה שאלה נוספת היא שאלה אה נגמר אה נעשה איזה משנה כן תראו במקור כב המשנה אומרת במציע יח מצא גיטי נשים בשחורי עבדים די כמתנה ושוברים הרי זה לא יחזיר כל אם אדם מוצא שובר שובר שכתב המלווה שפלוני הלוי שילם את חובו והוא מוצא את האדם מוצא את השובר הזה ברחוב. אז הדין הוא אומרת המשנה לא יחזיר. הרי זה לא יחזיר. למה? שאני אומר כתובים היו ונמנח עליהם שלא לתנן. כלומר אדם שמוצא את השובר הזה לכאורה יכול להניח שהשובר הזה נפל מהלווה שהוא שילם. הלוי שילם את החוב. עמלווה מסר לו את השובר והשובר הזה נפל מידיו של הלווה אז הייתי מצפה לומר שהמוצא יחזיר את השובר אל לא יוה אומרת המשנה לא יכול להיות שזה נפעל מהמלווה המלווה כתב את השובה ונמלך שלא לתנו הוא התחרט התחרט שלא לתנו אז לכן לא מחזירים את השובר ללווה כי תכן שהוא נפל מה מהמלווה? שואל הקצות החושן נמלך. מה זה נמלך? משמע שהוא התחרט. כלומר שהיה סבור בהתחלה למחול לו בליבו. הוא מכל לו ועכשיו הוא התחרט. אז הנה מוכח מכאן שמכילה בלב לאוה ומכילה. ככה ככה מוכיח קצת החושן. הנה רואים שהוא מכל ואחר כך מתחרט. ואם החרתה לא הייתה מועילה, אם מחילה בלבה ומכילה, אז גם אם לצורך העניין ייתכן שהשטר נפל מידיו של המלווה, בסדר, שכוח, נפל מידיו של המלווה, אבל עדיין המחילה כבר חלה. אין בכוחו של המלווה להתחרד אחר שהוא כתב את השובר, כי הוא החליט למחול. לכן היה מקום לומר שבכל מקרה מחזירים ללווה. למה המשנה אומרת שלא מחזירים? סימן שמחילה בלב לא היה במחילה. האמת היא שבאמת אפשר לדחוט את התירוץ הזה, את הקושיה הזו. וככה ראיתי ב בספרו של רב דובד פוברסקי בישועות דוד חוש משפט סימן ח שכותב שזה בכלל הוכחה משום ש גם אם אדם עמל וכותב שובר לא בהכרח שכוונתו שכבר בשלב כתיבת השובר הוא כבר מוחל את החוב. כוונתו בשעה שהוא כותב את השובר היא שלכשהוא ימסור את השובר אז החוב יפקע אבל לא מיד עכשיו ולכן אם יש מקום לחשוש שאולי נפל השובר מידיו של המלווה אז בהחלט צריך להחזיר את השובר למלווה משום שעדיין לא חלה המחילה עדיין לא פקע החוב על כל פנים אלו שתי הקושיות שמעלה הקצות החושן ואז הוא כותב אולי ש אולי יש מקום לומר שמחילה שונה א אולי מדברים אחרים בכך שמחילה אולי היא רק סילוק ולא אקנה כ כאן אנחנו נכנסים לסוגיה לדיון מעניין שעסק בו המחנה אפרים בהלכות זחיה מאפקר סימן יא ו אה המחנפיים חוקר בשאלה האם אדם שמוכה לחברו מלווה שמוכר ללויה והלויה מסרב להימחל בעל הוא לא רוצה הוא רוצה שהחוב ישאר הוא רוצה לשלם את החוב הוא לא רוצה שונא מתנות לא תחיה הוא לא רוצה שהחוב יבקע אבל המלווה מכל בלב שלם האם אם החוב פוקע או לא פוקע, האם החוב פוקע בעל כורחו של הלובה או לא? זה הח זה השאלה שדן בה המחנה אפרים שמה בהלכו חי המפקר והמחנה אפרים רוצה לתלוט את השאלה הזו ב בבירור הגדר של מחילה א מה גדרה מה גדרו של המ גדרה של ה גדרו של המושג הזה מחילה אז אפשר לומר שמחילה היא אך ורק פעולה אחת צדדית של הסתלקות הסתלקות של המל ואין אין פה למעשה הקנאה של שום דבר. שום דבר לא יצא מיד אחת ועובר ליד אחרת. אלא יש כאן זכויות מסוימות, זכויות ממוניות שפשוט ה המלווה נסוג מהם. הוא מושך את ידו מהם, מסתלק מהם, אבל לא מקנה אותם. אה ככה למד המחנה אפרים מדברי התוספות בקידושי בדף יט עמוד א'. הגמרא שמה עוסקת בן היתר בקידושי יעוד אם לבנו יעדנה אז יש שם מחלוקת באיך איך חלים קידושי יעוד אז א א שיטת רבי יוסף ברבי יהודה שמאות ראשונות המאות מלכתחילה שניתנו על ידי האדון לאב לאב הקטנה לא ניתנו בתורת קידושין הם נתנו הם ניתנו בתורת תמורה עבור העבודה שתעבוד הקטנה. אז כשהאב רוצה לייעד את ביתו הקטנה במאות של ה שהוא קיבל מה מהאדון, אז הוא מקדש אותה באותה פרוטה שנותרה א נותרה נותר לה קטנה לעבוד עבורה. והוא מקדש, כלומר החתן, האדון מקדש את הבת השבחה העברית באותה פרוטה שהיא למעשה הייתה אמורה לעבוד והוא מוכל הוא מוכל לה את השעבוד הזה. אז בפרוטה הזו הוא רוצה לקנות אותה. אז אז רב נחמן הסיק מכאן שאומר אדם לביתו קטנה צי וקבלי קידושייך צי וקבלי קידושיך גם למרות הוא יכול להגיד ל רב נחמן הסיק מכאן שאדם יכול להגיד לביתו קטנה לכי ותקבלי קידושין מהחתן והקטנה מקבלת לידה את כספי הקידושין והקידושין חלים כמו שאנחנו רואים מאיפה הוא למד את זה מקידושי ייעוד כמו שקידושי יעוד אז החתן האדון או בנו של האדון מקדשים את השבחה במחילת השעבוד של העבודה שהייתה אמורה לעבוד אז גם כך יוכל הכל אדם לקדש את ביתו הקטנה של של של של אדם בבידה והוא אומר להציא וקבלי קדושה בתוסות טמאים על הדמיון הזה תוספות אומרים מה זה לא קרב זה על זה ואם תאמר אח היא מתקדשת ואומר להצי קבלי קידושיך הלו קטן לת ל לשחיה מן התורה אין לקטן זכיה מן התורה כדי משמע מציע דף יב עמוד א' דקטנה אין לה יד לזכות בעצמה ואמרינה דמציאת הקטן לרבי יוסי אין בו גזל גמור אלא מדבריהם רק מדרבנן אבל אין פה קניין לקטן שאלתו זאת בישלם על גבי יהו דעתם דין שתזכה בשאר שאינו אלא מחילת שיבוד בעלמה. כלומר שואלים תוספות מה הראיה מקידושי ייעוד לקידושים בעלמה? בקידושי יעוד שאדון מקדש את השפחה העברית הוא מקדש אותה לא ב לא בהקנאה של כסף אלא בהסתלקות במחילת שיבוד. אז אין כאן אז גם על הצד שקטנה אין לה קניין בעלמה אבל כאן ודאי היא זוכה במה שנשאר היא זוכה במה ש במחילת השיבוט במה שבידה אבל אין להסיק מכאן למקרה שחתן רוצה לקדש קטנה בנתינת מאות שמה צריך שהיא תקנה את המאות הללו וזה לא קורה היא לא יכולה אין לה יד לקנות אז אז איך איך איך אפשר להביא ראיה מקידושי יעוד שהקידושים חלים מן התורה שיטת רבי יוסי ברבי יהודה לקידושים בעלמה שצאי וקבלי קידושיך מאחרים אז על זה מתרצים תוספות ויש לומר דבדעת אחרת מקנה יש לה זכי מן התורה זה יסוד שתוספות כותבים אותו בכמה מקומות גם בפסחים צדי ובגיטין ט ובסנהדרין סח ועוד שכש כשיש דעת אחרת מקנה אז קידוש אז אז אז אז גם קטן יכול לקנות כי למעשה פעולת האקנה נעשה באופן חד צדדי על ידי המקנה וזה מספיק אז אומר תוספות אותו דבר גם כאן שה צי וקבלי קידושיך איך זה מועיל איך זה חל מדין דעת אחרת מקנה חתן יכול להקנות ל מדאורייתא את את המאות הללו. כמובן שיש ראשונים שחולקים אה אבל כרגע זה לא זה לא ה אין כאן מקום להעריך את זה. אבל מה שלמד מכאן המחנה אפריים לענייננו זה את הנקודה הזו. הנקודה הזו שיש הבחנה ברורה בין מחילה להקנאה. מחילה איננה הקנאה. ככה לכאורה יוצא מדברי מדברי התוסות כאן המחילה אין הקנעה אלא מה היא הסתלקות היא הסתלקות של המלווה מזכויותיו הוא נסוג מזכויותיו הוא מבטל את זכויותיו הוא מסתלק עם זכויות כך גם א מוכח ניתן להוכיח מדברי התשובת הרשבה בסימן א' ולג שמובד בבית יוסף בחוש משפט בקצ" במקור ד' שמה השאלה שנשאל הרשבא היא האם א שמה מדובר על בעל ואישה שהתחייבו בקניין לכתוב שטר מחילה על חוב על חוב שמישהו היה חייב להם ושאלו האם שאלו את הרשמא האם יש תוקף לקניין הזה אז הקניין נעשה מידו של הבעל ששניהם נכתבו שטר מחילה. אז אומר הרשבא, אין צריך לומר במה שקנום ידו שתעשה אשתו שטר מחילה, שזה פשוט, שזה לא כלום. מה אני יכול, אפשר לעשות ממני קניין על מישהו על מישהו אחר? כן, אין הקניין מזה שיעשה חברו מחילה, אלא אפילו במשקנה מידו שיעשה הוא מחילה, לא עשה כלום. כלומר, אם קונים מידם קניין, בוא תתחייב לנו שבעוד שבוע תכתוב שטר מחילה על חוב. אומר הרשבא, זה נקרא קניין דברים, כמו ש הגמרא בבטראה דף ג עמוד א'. זה קניין שלא חל בו כרגע שום דבר משפטי, כן? אלא התחייבות לעשות משהו בעתיד. התחייבות לעשות משהו בעתיד זה נקרא קניין דברים. קניין במיס הקניין חייב לחול בעת הקניין חייב לחול ה התוצאה המשפטית התוצאה של של החלת החלויות הקנייניות כן אבל כאן אני קונים מידי אני מתחייב להקנות זה נקרא קניין להקנות אי אפשר לעשות קניין עם אדם שיקנה בעתיד קניין פירושו עכשיו אני קונה עכשיו אני מוכר אבל לעשות עם אדם קניין שיקנה בעתיד שיעשה פעולת זה נקרא קניין דברים וזה לא תקף אז לכן אומר הרשבא שאומרים לאדם בוא נעשה איתך קניין שבעתיד תכתוב שטר מחילה שבאמצעות השטר תחול המחילה אז זה קניין דברים אז זה לא תקף אבל תוך כדי הדברים הוא כותב שאין מחילה אה כן אלא אפילו אלא אפילו במשקנה מידו שיעשה הוא מחילה לא עשה כלום שזה קניין דברים בעלמה שאין מחילה אלא סילוק שיבוד ואם קנו מידו שיסלק לאחר זמן שיבוד שיש לו עליו אין זה אלד הדברים בל כלום אז הרשבא בתוך דבריו מגדיר בצורה די ברורה שמחילה פירושה סילוק שיבוד זה לא הקנאה אלא הסתלקות לעומת לעמד זאת בלשונו של הרטוה בקידוש טז מתבאר אחרת. הגמרא שמה עומדת על שחרור עבד ע דברי. אומרת הגמרא למה בעבד דברי צריך לכתוב שטר למלא בא פרטזיל שיגיד לו לך אני לך אתה משוחר למה צריך שטר? אומרת הגמרא מרב הזאת אומרת עבד עברי גופו כנוי יש קניין הגוף לאדון בגוף העבד העברי לכן צריך על זה שטר שטר שחרור אז הרטווה כותב על אתר בהתייחסותו לעבד קנעני לעבד קנעני שבעבד קנעני מצאנו שאם האדון מפקיר את העבד הקנעני אז הצד הצד הממוני של העבד הקנעני פוקע הצד הממוני הצד הייסורי עדיין עדיין זקוק הצד הייסורי שהוא מותר שהוא א חייב במצוות כאישה אז הדבר הזה עדיין תלוי בכתיבת הג אבל אבל הצד הממוני פוקע מיד בהפקר אז שמה כותב הרתבה מיועדת בדברי הפקרו דמהנ ללאציו לחירות מט מש דקמה דאפקר סילק ידו ורשותו ממנו ויש לו יד לזכות בעצמו במעשה ידיו אבל מחילה למכול לאבד קנעני נמח לך על הכל העבודה שאתה חייב לי לא מהנלה אפילו על הצד המאוני אפילו להוציא לחרות זה לא מועיל למה אומר הריטווה דמחילה כמתנה הוא כשם שאין לו יד לזכות במתנה מיד רבו כך אין לו יד לזכות במחילה זו במעשה ידיו אבל בדברי שמקבל מתנה מיד רבו ויש לו יש לו יד זכנם במעשה ידיו על ידי המחילה. כלומר, אומר ה אומר הריתבה, צריך לעשות הבחנה בין עבד קנעני עבד ע דברי. עבד ע דברי יש הוא ישות שיכולה לקנות. יש לו קניין ישות שיכולה לקנות. אז כיוון שהוא יכול לקנות אז גם מחילה אפשר למחול לו על מעשה אדם. אבל עבד קנעני מה שקנה עבד קנה רבו. הוא לא ישות שקונה. אין לו הוא לא ישות שמסוגלת לצבור נכסים. גם כאשר האבד קנעני מגביע משהו הוא לא קונה אותו לעצמו ואז מידו קונה האדון אלא מה שקנה עבד קנה רבו כלומר כל תפוקת הקניין התפוקה הקניינית של העבד שייכת לאדון זה שלו הכל שלו מה שיד עבד כיד רבו אז ממילא אי אפשר למחול בד קטנענים למה משמחילה היא כמתנה כלומר מחילה יסודה הקנאה לא הסתלקות הקנאה כיוון שזה הקנאה אז לא מועילה הקנאה לא מועילה מחילה באב קנן למה כשם שאין לו יד לזכות במתנה מיד רבו כך אין לו יד לזכות במחילה גם לשונו של השולחן ערוך תראו קצת בברכות מתנה מקור ז' סמא סעיף ב כותב מחל לך ברורחוב שיש לו עליו או נתן לו פיק מקדוש מופקדצו הרי זה מתנה הנקנת בדברים בלבד כלומר לשונו הזהב של השולחן ערוך שמגדיר מחילה מגדיר אותה כמתנה נקנת בדברים בלבד מתנה שנקנת בדברים אז גם כן לכאורה מוכרח מלשונו של השולחן ערוך שיש לנו שמחילה זה מתנה אז יוצא שלי סיכום יש לנו כאן ככה אני כ אני כרגע חוזר למחנה אפריים אחר כך נחזור לקצות בסדר תשאירו את הקצות בסטנדביי אז ה כי הקצות לא מזכיר את כל הפלפול הזה שגמרנו כרגע בסדר זה המחנפרים אז אז המחנפריים אומר טוען שיש כאן מחלוקת בין התוספות והרשבא מחת גיסה לבין הרטוה ביסוד ההגדרה של מחילה האם מחילה היא הסתלקות או הקנעה ויש בזה הרבה אפשרויות לדון בנפקמינות וזה לא הזמן כרגע אבל לגופו של גופה של כותרת שזה היה העיסוק של המחנה אפרים האם מילה מחילה בעל כוחו שלווה או לא אז זה כותב המחנה אפרים לתלוט את זה במחלוקת הזאת כי אם מחילה פירושה הסתלקות אז אם אז אם זה הסתלקות אין פה שום פעולה של הקנעה אז אם אין פה אקנאה אז אין פה צורך לא בכוונה של של הזוכה ולא ברצונו של הזוכה זה פשוט נסיגה אחת צדדית כן קונטציה לא טובה נסיגה אחת צדדית של ה של ה של ה של ה של המלווה אז כיוון שזה חד צדדי אז אין פה אין פה פעולה דו דו כיווני אין פה דו א דו דו כיווני אז לכן גם בעל כוחו שלזכ לעומת זאת שיטת לשיטת הרתווה שמכילה זה הקנאה אז ודאי ש אם זה הקנאה אז ודאי צריך את רצונו בכוונתו של הלוי ואם הוא מסרב בעל כוחו אדם לא קונה בל לא אי אפשר לקנות לאדם בעל כוחו באמת חשבתי אולי קצת לתת נופך וטעם למחלוקת הזו מה במה הסודה של המחלוקת הזו האם מחילה פירושה סילוק הסתלקות או הקנאה כן, במ זה תלוי. אז חשבתי אולי לבאר על פי מה שראוי לחקור במושג של שיבוד. מה זה נקרא שיבוד נכסים? שיבוד בכלל. מה זה שיבוד נכסים? אז אז יש הסוגיה כמובן בבטרא בסוף המסכתה בדף קעז מובאת המחלוקת א מפורסמת האם שיבוד דאורייתא או שיבודע עליו דאורייתא. אז אולה אמר שדבר תורה אחד מלווה בשטב אחד מנכסים שועבדים מה הייתה מהשיבוד דאורייתא כלומר ברגע שאדם מלווה לחברו אוטומטית מהתורה משתעבדים מכסה הלוה לטובת גבית החור אה זה מדאורייתא באו חכמים אלא מה טעם אמרו מיל והפה לא גובה נכנסים מנחורים משום סדר הכוחות משום סדר לקוחות חז"ל תיקנו שמלווה בעל פה לא יהיה ניתן לקבוות מהלקוחות כי הלקוחות לא יודעים לא יכולים לדעת שהיה הייתה פה הלוואה ונכסה לא יו נכסה המוכר שלהם למעשה משועבדים אבל במיל ובשטר אז למה במיל ובשטר אז כן יכול לקבות מן הכוחות תמאינו נינו דפסידו הנפשיו שמה הם הפסיד למה כי שטרה התלקנה לשטר יש קל אז כיוון ששטר שר אשכול אז היה סומה על ה על הקונה לפני שהוא קונה קרקע לבדוק אם מישהו עובדת או לא היום א היום יש מושג שנקרא אזהרה טבו כן אם אדם אה אם אדם הוא אדם הוא בעל חו משהו כזה ונגיד הבנק רוצה להקל את נכסיו אז הוא צריך לרשום אזהרה בטבו שהנכס שהוא עבד אז כל אדם שרוצה לקנות בית אז זה הוא פונה לעורך דין או משהו כזה אז העורך דין זה הדבר הראשון שהוא בודק הוא פונה ל למשרד רישום מקרקעים ובודק האם הנכס הוא משוחרר האם הוא משועבד או שהוא משוחר אז זה נקרא איתלקלה זה אפשר לשמוע אפשר לראות את זה אפשר אז הנה הוא דף ספר אם אדם לא בדק אז זה השמתו אז לכן דוקא דווקא מלווה בעל פה שזה לא השמתו אז שמה תיקנו חז"ל שלא גובים נכסים משועבדים אה אם כמובן נמכרו ללקוחות אבל במילו והפה לא תיקנו טוב ורבא חולק ואומר לא ששיבודה אחד מילווה בשטב אחד מילו הפה אנוג ואלה הם נכנסים לכואים כלומר מהתורה אין דבר כזה שיבוד אין לא קיים לכאורה אין דבר כזה שיבוד ואם אם הלוי מכר את נכסיו לפני לפני שהספיק המלווה לגבות את הנכסים אז זהו המלווה הפסיד הוא לא יכול לקבוט מלקוחות באו חכמים ותיקנו שבמיל ובשל הוא כן יוכל לקבועות למה משום נעילת דלת בפני לא מה המקור המוצא לכך ששעיבוד הדאורייתא בגמרא לא מוזכר לפחות שמה בקופה הנה לא מוזכר מקור אומר רש"י רש"בם שמה על שעיבוד הדאורייתא יוציא אליך אבות והוא הדין למקרקה המקור הוא ממשכון ואיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את האבות החוצה ממשכון לכאורה זה דבר תמוע זה המקור לכך ששעיבוד דאורייתא הרי ניתן לעשות הבחנה בין משכון לבין שיבוד משכון זה דבר שלוקח המלווה אליו והוא לוקח אותו בכדי א לשמש איזשהו א מוטיבציה ללוי וה לשלם את חובו. אז זה לקיחת משכון. שיבודה פירוש הדבר שהנכסים עדיין נמצאים ברשותו של המלווה אה לא סליחה נמצאים עדיין ברשותו וליך שירצה המלווה לגבות את החוב כן אז א אז יש חידוש שהוא יכול לקחת את הנכסים מלגות אותם מ מנכסה מי נכסה הלאה לכאורה זה מה מה הראיה ממשכון שנלקח בשעת ההלוואה וניתן על ידי המלווה הלאה לידי המלווה איך ניתן לוכיח מכאן על שיבוד הבעלמה ששיבוד ה שיבוד שיבוד נכסים חל מן התורה לכאורה זה לא כל כך דומה מה גם שהגמרא אומרת במציע בדף פב ובעוד מחקומות שבעל חוב קונה משכון שנאמר הולכת צדקה כלומר ישכ קניין מסוים למלווה בגוף המשכון. עד כדי כך שכאשר המלווה משיב את המשכון לאלוי לצרכיו כן אז זה נקרא ולחתי צדקה כלומר אתה נותן עכשיו משהו משלך זה חסד שאתה עושה עם האלווי ובכך שאתה מחזיר לו את המשכון אז מכאן אומר רבי יצחק מכאן לבעל חוב שקונה משכון אז מה שוב נקודת הדמיון והנה רש"י מציע מקור מקור אחר לכך ששיבוד שיבוד הדאורייתא מה המקור לכך ששיבוד הדאורייתא אומר רש"י בקידושין יג עמוד ב תראו מקור יא בדיבור המתחיל לו דאורייתא הוא בדיבור המתחיל לו כלומר הוא מתייחס כרגע למעלה דמר שיבוד לו דאורייתא אז אומר רש"י לו דאורייתא היא לומר דנכסו דעינש הרבין בה ומשתעבדים מדין הרב ויהיו מלוו פה מלבשטר שבין אלא מילוב בשטר שאל שהוא שיבדו דחת לנכסי אחרי לך משתעבדה מלווה על פלאו משתעבדה מעניין מאוד המקור שרשי בקידושין מביא למושג שיבוד שיבוד הדאורייתא הוא לא ממשכון בכלל לא ממשכון לא מזכיר פה את המשכון הוא מדין אחר שמופיע בתורה שנקרא ערבות אנוכי ערבנו בידי תבקשנו התורה מדברת על מושג של ערבות כמושג מג משפטי לגיטימי מושג שהוא מוכר מושג שהוא ידוע נקרא ערבות נכסוהי דבר איניש אינו נרבין בה אומרת הגמרא תראו במקור יבת הקד אומרת ההוא דיינה מעשה בדיין דאחתל המלווה הוריד את המלוו לנחסיד לוה אפילו לפני שהוא טבע את הלוויה אז סלקה רב חנין בר דרבי סילק אותו פיטר אותו אמר רבה מנחקים למי בתקי המילתא רבי חדרב כסבה נכסה דברינש אינון מערבין יתה ותנה מלווה את חברה לידי הרב לא יפרע מן הערב וכאמן לא יטבע ערב תחילה כבר יש הלכה שלא ניתן לטבוע ישירות את הערב מבלי שקדמה תביע אתה הלווה אז אתה לא יכול להוריד את המלווה לנכסה הלוה מבלי לטבוע קודם כל את הלויה אולי יש לו מקור אחר לשלם אולי יש לו אה רואים מכאן בגמרא רואים מכאן בגמרא אה שה כך אומר אומר רש"י שהמקור לדין שיבוד נכסים הוא דין ערבות הקלאסי דין ערבות הנכסים כשם שיש ערב אנושי כן ערב רובן ערב לשמעון על חובותיו כך גם יש ערב ממוני הנכסים של האדם אינון ערבין בהם הרובה לתשלום החוב אז יסוד דין שיבוד הוא לא מדין משכון הוא לא מקורו לא ממשכון אלא מקורו מדין ערבות מה היא נפקה מינם אומר רש"י שגם למנד אמר שעיבוד עליו דאורייתא זה לא אומר זה לא אומר ש זה לא אומר שאין מושג כזה שנקרא שיבוד למנד אמר שיבוד עליו דאורייתא הרי בוודאי שהוא בוודאי שהוא מסכים למושגרבות יש מישהו שחולק על המושג הזה ודאי שהוא מסכים לכך שנכסו דיבר הוא מסכים שיש מושג של ערבות אז מה נקודת הוויכוח בין מן דמר שיבוד דאורייתא למדמר שיבודה לו דאורייתא נקודת הוויכוח היא מה היא ברירת המחדל מה קורה כאשר לא נכתב במפורש שהנכסים ערבים עבור רחוב. אז מה דמר שיבוד הדאורייתא סובר? שברירת המחדל אוטומטית היא שהנכסים של האדם משועבדים ממילה בתורת הרבוד עבור רחוב. לעומת זאת מהד אמר שאומר שיבוד עליו דורית אומר לא ביראת המחדל כאילו המציאות ה הבסיסית היא שאין כאן שיבוד אבל אם ירצה אם ירצה עליו או שני הצדדים ירצו לכתוב בשטר שהנכסים משתעבדים הרי שהנכסים יהיו משועבדים מדאורייתא גם למד אמר שיבוד עליו דאורייתא זה מה שרשי כותב בקידושין כן אלא אלא מיל ובשטר שהוא שיאבדו דכתב לנכסי חמך משתעבדה מיל והפה לא משתעבדה אז יוצא שאין כאן ויכוח עקרוני בעצם מושג השיבוד האם הוא קיים או לא בוודאי שהוא קיים זה לא שאלה כי דין ערבות דין פשוט בכל התורה אלא הנקודה היא האם מה היא ברירת המחדל בסתם מלווה שלא פורש בו לא פורש בו א שיבוד להדיה אז מה דמר שיבוד לדאורייתא שסו אומר שבכל זאת חל גם במיד והפה מהדמר שיבוד עליו דאורייתא אומר לא רק במיד ובשטר אם הוא פירש וכתב שנכס הנכסים משועבדים אז חלשיבוד לעומת זאת הריטווה לא מסכים הרטבה שבקידוש נג עמוד ב לא מסכים לדברי רשי תראו במקור יד כותב הבה יודע דמן דסביר עלי שעיבוד עליו דאורייתא אפילו במיל ובשת שטרנ מאיתא כלומר מי שסובר שיבוד עליו דאורייתא גם פירוש הדבר גם אם המלווה ישעבד לאבחה ישעבד להדיה בשטר ויכתוב הנכסים שלי ערבין עבור החוב זה לא חל זה לא חל אין שיבוד אין דבר כזה למה אתה אמר שיבוד עליו דאורייתא אין מושג כזה שנקרא שיבוד זה לא זה לא דבר שאפשר ליצור אותו באופן יזום. אתה לא יכול ליצור. אין דבר כזה. שיבוד. רק למד אמר שיבוד לו א שיבוד הדאורייתא. אז קיים המושג הזה. כן. והוא מוכיח את זה ממגמרא בבבטרא. כן. אין לנו כרגע זמן. לא יודע אם ראיתם מנדסבר שיבוד עליו דאוריית אפילו במי ושת כאמר לה כן שם הוא מוכיח את זה הוא מוכיח את זה ממה שכתוב שאין נזכקן נכסי יתומים קטנים אפילו במי ובשטר אפילו אפילו מי בשר לא נזכסי יתומים קטנים כי פריאת בעלכו מצווה וית מלה בני מצווה נינו על מה אז רואים מכאן שאין אין כאן בכל פה עניין אין פה עניין של שיבוד אם היה עניין של שיבוד אז אז היה ניתן גם לרדת לנכסי הידומים הקטנים זה לא רק מצווה בעלמה שהם לא חייבים במצווה יש פה נכסים משועבדים עלמה מנדסבר שיבוד עליו דאורייתא אפילו במיל ובשטרקה אמר לה ותמה עכשיו עכשיו הנימוק ותמה דמד אמר שיבוד עליו דאורייתא משום שסבר שאין הקנאה לחצאין אין הקנאה לחצאין ושיבוד קניין לחצאין ולא חיל הנכסה דתנו בשעת הלוואה וכל שכן הנכסה דקן הלכה של הלוואה שאין אדם מקנה דבר שלו ברשות תורה יש כאן הגדרה מאוד מאוד מעניינת למושג שיבוד שיבוד פירושו הקנאה לחצאים זה לא שותפות רגילה כמובן שלאחד יש 50% אל השני יש 50% זה שותפות שבמהותה היא שונה אבל יש כאן שותפות קניינית נקרא לזה באיכות של הקניינים בין המלווה ללווה. יש כאן הקנאה לחצאין. יש זכויות ממוניות קנייניות של המלווה בנכסה הלויה. עד כדי כך שבפן מסוים יש לו ממש קניין בהם. אז כיוון שמדובר כאן על הקנאה לחצאין המושג הזה למד אמר שיבוד עליו דאורייתא הוא לא קיים אין דבר כזה לא ניתן אפילו ליצור את הדבר הזה בצורה יזומה לא ניתן לכתוב מדאורייתא כמובן מדרבנן כן תקנו אבל מדאורייתא אין דבר כזה שאני משעבד לך את הנכסים שלי אין דבר כזה זה לא קיים ו למן ד אמר שיבוד הדאורייתא למד אמר שיבוד הדאורייתא אומר כן זה בדיוק הנקודה כשאדם מלווה אז חל כאן ממילא על ידי העסקה של ההלוואה חלה כאן קניין לחצאין של הלווה בנכסה הלאה ממילא אפשר לומר ליישב את הקושיה שקשנו על הרשב"ם שהרשב"ם מביא מקור לדין דין שיבוד מן התורה, שיבוד הדאורייתא הוא מביא את המקור מאיפה? ממיוציא אליך את האבות החוצה. כן? אז שאלנו מה איך איך איך הדבר הזה יכול לעבוד מקור? התשובה היא ברורה. המשכון הוא דוגמה לכך שיש מושג שנקרא קניין החצאים. הוא הוא דוגמה לכך. הרי מה זה משכון? הוא לך תהיה צדקה. הרי המשכון הוא שייך מצד אחד ללוה כי הוא רק ממושכן אצל המלווה אבל מצד שני למלווה יש בו קניין עד כדי כך שכאשר הוא משיב את האבות זה נקרא שהוא נותן צדקה הוא לך תהיה צדקה מכאן לבעל חוב שקונה משכון קונה משכון אז משכון זה קניין החצאין הנה אומר הרשבן זה המקור לכך לשיבוד שיבוד איפה זה שיבוד הנה כי משכון הוא דוגמה לכך שיש שיש מושג שנקרא קניין החצאין מהתורה. אז יוצא שלמעשה יש לנו כאן שתי אפשרויות להבין את המושג שיבוד. מה יסודו? אחד, יסודו מדין קניין לחצאין. שתיים יסודו מדין ערבות. ערב. ערב זה לא אין בזה שום קניין. זה כמו יש ערב אנושי. אז יש ערב נכס ערב ממוני. אבל זה אין בזה שום שום שמץ של קניין. זה לא זה לא בעלות כן דין ערבות שאם אין ללוה הולכים לנכסים לקבוות מהנכסים מה היא נפקמינה מה היא נפקמינה אם יסוד הערבות הוא אם סליחה אם יסוד השיבוד הוא מדין ערבות או מדין קניין החצאים כן מה מה נפקמינה תהיה אומרים הראשונים נפקמינה תהיה האם חל שיבוד מן התורה על מטלטלין על מטלטלין הנה היה דרמה תראו במקור תו בבבת הקע דרך אגב הוא גם מצטרף לדברי לפרשנות של הרטוה הוא כותב אמר אולה דבר תורה אחד מיל ועל פה ואחד מ גונן חסים משועבדים מה היעמה שיבוד דאורייתא כלומר שיבוד דמשה בדי נכסה אלו לבעל חום למגבה מנזוזה כמן דקננו בשעת הלוואה לאחי מדאורייתו כמן דקננו מדובר כאן עלעל על קניין דכתיב יוציא אליך את האבות החוצה גם הוא מביא את המקור שיוציא והוא כותב על מדאורית משתמ מטלטלה שלי ונבן גם מטלטלים לפי זה משתעבדים אם זה קניין החצאים לעומת זאת נו כרגע ניכנס לכל הדיון שמה אבל רוצה לומר בדעתו של רב פפה לו מקרא דיוציא אליך את האבות כאילב כדאולה דם כן אפילו מתלת דליט וניגב כידין הדאורייתא אלא רפפה כיתיבוד דאורתא מדין הרב דתלה כלומר וכיוון וכיוון ודווקא במקרגה דסמכ דעת עליו דלא יחילברכינו מנה אבל מטלת לדלא סמכת עליו ולקשיבו מד הרמבן כותב בשבועות לז עמוד ב מה שכתוב כי גמני גבה מיני אפילו מגניב כתפה יה כך שיבוד מטלטני מודרה מהכל מדהית ללדידי שיבוד הדאורייתא כדמוכך בפרק התבש מאיש אשר הוציא לרבות החוצה כלומר רואים בגמרא רואים גם ברטווה גם ביד רמה סליחה וגם ברמבן שישנה נפקמינה יסודית בין שני השתי המק שני המקורות שהזכרנו אם המקור לדין שיבוד הדאורייתא הוא ממשכון זה המקור יוציא אליך את האבות החוצה. כן שיש קניין לחצאין אז גם במטלטלי יש איבוד הדאורייתא הרי משכון הוא כל כולו מטלטלה זה מטלטלה משכון מה לוקחים משכון מטלטלה אז כמו שחל שיבוד חצאין במטל טלה כך גם קל שיבוד נכסים גם בקרקעות קניין החצא גם במטלטל זכה מדאורייתא אבל אם נאמר וזה מה שהרמן כותב שמדאורייתא הכל מדעית ללדידי שיבוד כל מה שיש לו כולל מטלטלין הכל חל על זה שיבוד מן התורה אבל אם המקור לדין הרבות א לדין נשיבוד זה דין ערבות נכסוי דברינש רבין אומר היה דרמה דווקא במקרקה יש שיבוד אבל במתל תלה לא למה כי דווקא קרקעות אדם סומך עליהם המלווה בשעת ההלוואה סומך דעתו שבמידה והוא יצטרך לגבות בכוח לרדת נכנסה הלוי ולגבות מהם אז הוא יגבו את הקרקעות כי אם קרקעות זה שלא ניידה אבל מטלטלן הוא לא שמח אז ממילא מטלטלן לא חל בו לא חלו בהם לא חלו בהם דין לא חל בהם דין שיבוד אוקיי אז זה נפקמינה ממילא אה חשבתי לומר שאולי הזיכום לסיכום אז ראינו שיש שתי אפשרויות לבאר את יסוד דין שיבוד מה זה שיבוד שיבוד הדאורייתא יסוד אחד גדר אחד שיסודו מדין ערב ערבות נכסוי דברנישמב ויסוד אחר מדין קניין החצאים מדין משכון יוציא את האבות החוצה כן והזכרנו כמה נפקמינות האלה נפקמינהג מטלטניין נפקמינה האם אפשר ליצור באופן יזום א א שיבוד נכסים אז באמת לכאורה לכאורה אני אומר ייתכן מאוד שהחקירה של המחנה אפרים האם מכילה גדרה סילוק או גדרה הקנאה יכול להיות יכול להיות אני אומר שהיא תלויה בהגדרה הזו. כלומר שאם נאמר שמכילה פירושה אצליחה אם נאמר ששימוד נכסים שימוד נכסים פירושו א ערבות ערבות אז ממילא מחילה אפשר להסתפק בהסתלקות כלומר אין פה למעשה שום הקנאה במחילה משום שאין כאן דבר שיוצא מרשות רשות המל ומגיע לרשות אלוהים אין כאן שום הקנאה היה כאן היתה היו כאן נכסים דין ערבות כן דין ערבות והמלווה הסכים למחול על הערבות הזאת כלומר מה זה הוא מוכל על הערבות אז הוא מסלק את עצמו אומר אני לא לא הטבע יותר את ה את את נכסי הלוי וגם הוא מוחל על על החיוב המוסרי של הלוי וגם על השיבות נכסים אז זה אפשר להגדיר לזה הסתלקות כי אין פה למיסה שום דבר שנקנה. אין שום דבר שעובר מצד לצד. אבל אם נגדיר ששיבוד נכסים פירושו קניין לחצאים, אם זה קניין לחצאים אז יש כאן ממש בעלות מסוימת שהתורה חידשה שנקרא שיבוד. בעלות מסוימת שיש לה מלווה בנכסה לא י בעלות קניינית לא ניתן לשגת ממנה באופן חד צדדי בעלות צריכה לעבור לצאת מידיו של המלווה לחזור חזרה באופן מושלם לידיו של הלוי אז לצורך זה צריך לצורך זה נקרא הקנאה מחילה תתפרש לפי הצד הזה כהקנאה. אם זה הקנאה צריך דעת, צריך רצון, צריך כוונה לכאורה צריך את כל התנאים של הקנאה. אוקיי? ככה חשבתי להסביר. אולי זה קצת יתן לנו קצת יותר ואז יוצא שהריתו לשיטתו כי הרטווה כתב בקידוש דף טז שמה זה מחילה? מתנה. כן. וזה הולם את שיטתו בהגדרה של המושג שיבוד. הרטווה הוא זה הביילים על ההגדרה. הוא זה ש הוא זה שיזם בלשונו שזה נקרא הקנאה לחצאין ששיבו נקרא הקנעל לחצאין אז כיוון ששיבוד זה הקנאה לחצאין אז לכן כל מחילה פירושה הקנאה של של השיבות נכסים הקנאה אז שתדעתי לאחי נחזור לקצות החושב בסדר אז עכשיו אומר אומר הקצות החושן אם נאמר עכשיו הוא לא עושה את כל הפלפול הזה שאמרנו אבל הוא אומר אם היינו מפרשים הוא אוחז כפי הנראה שמכילה פירושה הקנאה למיסה ככה הוא אוחז אבל הוא אומר אילו מחילה הייתה מתפרשת כהסתלקות אז היה ניתן להבין היה ניתן לומר שמכילה בלב גם כן מספיקה למה מה? למה? משום שאין כאן הקנאה. אם זה רק הסתלקות ואין כאן הקנאה, אז אין כאן אין כאן פעולה שדורשת אין כאן פעולה של הקנע, אז רק פעולה של הקנאה היא זו שדורשת דיבור. אבל אולי הסתלקות לא דורשת, כיוון שהסתלקות היא חד צדדית, אז היא לא דורשת גם דיבור. ומאיפה הוא מוכיח את זה? אבל אבל אז לא אז אז הוא כשהוא מעלה את האופציה הזו אז הוא תכף הוא מיד דוחה אותה הוא דוחה אותה בכך שלפי דעתו לא ניתן לפרש בכלל שמחילה עובדת מדין סילוק שזה נקודה שבאמת היה במקום להרחיב בה יותר אבל לפי דעתו המושג סילוק דהיינו נסיגה היא יכולה להיות אך ורק לפני קבלת הזכות ולא לאחר קבלת הזכות כל הסתלקות פירושה הסתלקות פירושה אני לא רוצה לזכות אז זה אני יכול להגיד לפניך אני לא רוצה לזכות אני יכול להגיד שאני לא רוצה לזכות ושמה זה די בלב לא רוצה לזכות אבל כשזכיתי אני חייב להקנות ומה המקור לכך הוא א משנה בכתובות תראו במקור כתוב אדם שכותב לאשתו דין דברים אלי בנכסייך הוא לא רוצה את כל הזכויות שמגיע לבעל בנכסה אשתו למשל יש פירות וירושה אז אם הוא כותב לה דין ודברים אין לי בנכסייך ובפירותיהם ובפירי פירותיהם עד עולם אז הדין הוא שהוא לא אוכל פירות ומת לא ירשע וכולי אז שואלת הגמרא וכי כתב להחי מה הוה ממקור כ והתניה אומר לחברו דין דברים אין לי על שדה זו אין לי עסק בה ידי מסולקת עמנה לא אמר כלום אם אדם כמו רש"י אומר שדה של שותפים ואמר אחד לחברו אחד מהלשונות הללו בין בכתיבה במאמירה לא אמר כלום דין כאן לשון מתנה אם אדם שותף עם מישהו בשדה והוא אומר לו דינו דברים אין לי על שדה זו אני מסתלק ממנה אין לי עסק בעין לי ידי מסולקת ממנה אז זה לא אמר כלום זה לא זה לא לשון מתנה אז מה זה שכתוב שהבעל כותב לאשתו דינו דברים לך חסר וזה תקף אונה הגמרא אמר אמר דבי רבי ינא בחוטב לה והודה רוסה כבר הוא כותב לה את זה לפני שהוא נסע נושא אותה לאישה אז כל הזכויות הממוניות האלה שיש לבעל בנכסי אשתו מתחילים אך ורק משעת הנישואין לא משת הירוסים אך ורק משת הנישואים אז כאן דבר שמ מגיע לאדם הוא יכול להצנות עליו שהוא לא רוצה אותו. אז אומר רש"י וכותב לעבודה הרוסה ודאי מי שהקרקע שלו הובה ליתנו לחברו כלומר אם הוא כבר הקרקע שייכת לו ועכשיו הוא רוצה לתת לחברו אז צריך לשון מתנה אבל מתניתין בחות עד שלא זכה בנכסים ומתנה א שלא יזכה בה לכשיסאנה שמה לא צריך לשון מתנה שהרי אין לו עכשיו רשות בהם אז מלא אומר הקצות החושן נכון אם היינו מסבירים שמחילה מועילה מדין סילוק אז באמת היה ניתן היה ניתן לקבל את זה שדי במחילה בלב משום שאין כאן למעשה שום הקנע אלא אך ורק הסתלקות וחוסר רצון לזכות בנכסים וזה ניתן לעשות לפני שזכיתי בנכסים כן דרך אגב אפשר למצוא לאיזה סיוע לדברים של הקצות החושן מדברי הרן בפסחים תראו במקור לב הרן ממש בתחילת בתחילת המסכתא הרן הלריף בדף א' עמוד א' עוסק במושג של ביטול חמץ. מה זה ביטול חמץ? מה זה ביטול חמץ? אז הרן הולך בכיוון שביטול אה מדין אפקרו. כן. א ואז ואז הוא שואל ואף אגב דפקר כי אגב נא מהנה דוודאי מן דאמר בנכסה דידה דליבטלבו כף לא משמדה ואפקר כלומר מי שיגיד על על נכסים שלו הנכסים שלי אני מבטל אותם ויהיו כאפר דעהרה זה לא משמע שזה לשון הפקר ועוד הוא שואל וטו בגמרא אומרים מבטלו בליבו ובוודאי דלילן אפקר ממונו ההפקר בליבו לא מענה דברים שבלב לא דברים בהפקר צריך דיבור. ואילו בגמרא בפסחים בדף ז' הגמרא אומרת שאם אדם נזכר בבית המדרש שהוא לא שהוא יש לו חמץ בביתו ווא אין לו זמן עכשיו ללכת ולבאר אותו יש פה איסור בעל רעוב להימצא אז מבטלו בליבו ודיו הוא אומר בלב שלו בליבו ככה כתוב מבטלו בליבו בליבו הוא חושב כל חמירה דיקה ברשותי לבטיל ולבק אף הדערה וזה מספיק אז אומר הרן אם אם א אם אם ביטול זה מדין ההפקר לא מצאנו הפקר בלב אין דבר כזה הפקר בלב אז איך זה תקף איך זה עובד אז אומר ה אומר הרן אלא היינו טמה דני דמי דה וברשות דין שלומצף קרלה כי הי גבנה חמץ שני לפי שאינו ברשותו של אדם אלא שעשה כתוב כאילו ברשותו ומשמח בגילוי דת בעלמה זה לא נכל דילי וזכותה בגבי כלל סגי נפלא אומר הרן בוא בוא בוא נהכנים הרי החמץ זה ייסורי הנאה ייסורי הנאה הרי ברגע שהם שעה מדאורייתא משעה שישית ומעלה זה ייסורי הנאה אם זה ייסורי הנאה איך בכלל אדם עובר הבא לראי או בא לימצא זה לא שלך בכלל הרי אי אפשר להיות ביילים על ייסורי הנאה סוגיה אבל כרגע זה אי אפשר להיות בעלים על יסורי הנאה אז איך אתה בכלל עובר על בעלי רבה למצה אומרת הגמרא בפסחים דף ז דף ו'ו בבקמה כט שני דברים אינם ברשותו של האדם והסנה כתוב כאילו ברשותו בור ברשות הרבים וחמץ משש שעות ולמעלה כלומר התורה הכניסה את הבור ברשות הרבים מה זה בור ברשות זה שלך בכלל מה השתלטת פה על נכסי ציבור מה זה זה בור ברשות הרבים איך זה הופך להות איך זה נקרא הוא איך הוא נקרא בעל הבור יש אתה בעל הבור קנית זה רשום אצלך בטבו הבור הזה בכביש לא אינם השען הכתוב כאילו הם ברשותו התורה הכניסה כביכול את הבור לרשותו של החופר בכדי שהוא ישלם תשלומי נזיקן התורה הכניסה את החמץ למרות שהוא עשו בנה הכניסה אותו לבעלותו של לבעלותו של בעליו בכדי שיעבור עליו בא לכבצא אה אומר הרן אם התורה הכניסה את זה לרשותי אז אני יכול להגיד שאני לא רוצה אני כרגע מדובר נקודת הממשק בין לפני שעה שישית אחרי שעה שישית אני לא רוצה בכדי להגיד שאני לא רוצה לזכות אז מספיק ביטול בלב זה סיוע ל הסברה של הקצות החושן שאם זה סילוק לפני שאדם זוכה אז די במחילה בלב אבל דעקה אומר הקצות החושן שלדעתו מחילה לא יכולה להתפרש כסילוק כי אי אפשר להסתלק אחרי שאדם כבר זכה אז מחילה זה כבר יש לך כבר את השיבוד נכסים אז אתה לא יכול להסתלק כן אבל שוב כל זה לפי ההנחה ששיבוד נכסים זה קניין החצאין אבל אם היינו מפרשים ששיבוד נכסים זה רק דין ערבות אז זה אז אין בעיה להסתלק כל זה לפום דעתה של הקצות ש שמחילה זה הקנאה אבל לפי הרטוה כן באמת במאמר מוסגר מצאתי ב ברב שימן שקופ בקונטוס השיבוד בסימן י שדייק מאבני מילויים בסימן אה א סימן צג סעיף קטן ו ש שהוא סובר ש מחילה מועילה אפילו בעל כורחו של ה שמכילהם אפילו מועילה אפילו בעל כורחו של הלוה כן שמש מוכרח ככה הוא רוצה לדייק שהוא סובר ש שמחילה זה סילוק לכאורה יש להעיר על מהקצות פה ביב ציב קטן א' שמוכח הפוך שמחילה זה לא סילוק זה מחילה זה הקנע ככה יוצא מהדבר שנו אבל זה צריך חיון רב שמ שם על כל פנים אה אומר ה אומר הקצות אבל מחילה זה הקנאה אנחנו למדים מדברי הקצות החושן וככה כותב האם רבינה בהלכות דינין סימן כ אותג שהשאלה היסודית האם מכילה בלב א מועילה או לא מועילה היא תלויה בדיוק בחקירה של המחנה אפרים האם מחילה היא סילוק או הקנעה אם מחילה זה סילוק אז זה מועיל מחילה גם בלב אם מחילה היא הקנאה אז דברים שבלב לא מועילים צריך דיבור צריך רצון צריך שאני מכל ידע מזה צריך שאני מכל ארצה את זה אבל אם אני מכל לא ידע בכלל שמישהו מכל לו אז המחילה לא חלה אז בזה היו חלוקים המרשל והקצות החושן בזה הם חלוקים המרשל סובר שמחילה בלב מועילה כי המרשל סבור שמחילה זה הסתלקות למדות הקצות החושן סובר שמחילה זה הקנאה ולכן שמה צריך דווקא דווקא דיבור גם יש בבית מאיר באבן העזר סימן לח סעיף ל שגם כן הסתפק כאין זה הוא קורא לזה מחילה ביני לבין עצמי האם מועילה מחילה בינו לבין עצמו? לא לא בידיעת ה לא ברור מדבריו אם הוא מוכל סביר להניח שהכוונה שהוא מוכל בליבו אדם שמדבר לעצמו זה לא נראה טוב כן יש כאלה שמדברים לעצמם נכון בדרך כלל אנשים מדברים לעצמם בלב לא בקול אה אז אז א אז אז הבית מאיר מסתפק בשאלה הזאת האם אם האם מעילה מעילה מחילה בינו לבין עצמו אז הוא מסתפק בדבר הזה יסוד ספקו הוא בדיוק בנקודה הזו האם האם מחילה זה סילוק או מחילה זה הקנעה באמת למה למה למה אנחנו הולכים רחוק כל הדיון בתוספות הצורך בכלל בהוכחה שמכילה צריכה קניין או לא צריכה קניין יסוד ההתפלפלות והדיון וההתלבטות של התוספות נעוצה בחקירה הזאת. אם מחילה היא הקנאה אז צריכה קניין. אם מחילה זה הסתלקות אז אינה צריכה קניין. אוקיי? תכף נאמר עוד דברים בזה. אבל מה שאנחנו צריכים אה אז אז עכשיו ככה עכשיו אומר הקצות החושן אבל רגע יש כאן קושיה מהגמרא בכתובות. הרי הגמרא בכתובות בדף קד זה שתה 25 שנה ולא ולא טבעת הכתובה אז א אז היא מחלה אז הנה רואים מכאן שמחילה בלב מועילה זה זאת הייתה ההוכחה של המרשל איך התמודד עם כך הקצות החושן אז הקצות החושן מביא מהרית בחושן משפט סימן מ שהמערית מייסד גם דבר שמפורסם בישיבות מה שנקרא בליבו ובלב כל אדם. כלומר, כל החיסרון של כל החיסרון של דברים שבלב זה אך ורק אם אין שום גילוי מה אדם חושב כרגע. אף אחד לא יכול לדעת מה מה נמצא במוחו של האדם. זה מחשבה פרטית, מחשבה שאדם א א יכול לחשוב או לא. רק הקדוש ברוך הוא יודע מחשבות. אבל לא יצו. לא יצו שאנחנו היינו יכולים לחדור לתוך בוחו של האדם ולדעת מה הוא חושב. כן אז ודאי שיש לזה משמעות מחשבה הזו דברים שבלב בחי גם בבו דברים ככה אומר המערית בחיגמנ שזה הוא קורא לזה בליבו ובלב כל אדם זה לא רק בלב שלך כולנו יודעים מה אתה חושב אם זה כול אם זה בליבו ולב כל אדם אז הדברים שבלב אבו דברים והוא מוכח את זה מכמה הוכחות ראשית א בגמרא בהטרה תראו במקור כגמרא שמה עוסקת בבירור של המושג ג שנות חזקה כן שאחרי שלוש שנים אחרי שלוש שנים אז אדם אדם כשטוען שהוא קנה את הקרקע אז הוא נעשה מוכזק בקרקע וחובת הראיה מוטלת על ה על הטובע על המרקמה על הבעלים שהוא בעלים הראשונים להוכיח שהוא לא מכר אז מה על מה מיוסד העניין של שלוש שנות חזקה? אז הגמרא מציעה כמה וכמה אפשרויות אבל תוך כדי הדברים הגמרא מביאה אל המרה ושת קמה אתה מכיל איניש טרתה מכיל תלט לא מכיל שנה ראשונה אדם עשוי למחול אם הוא רואה שמישהו אוכל מהפירות שנה שנייה גם הוא עשוי למחול אבל שלוש שנים אדם לא מוכל ואם אכלו מפירותיו של אדם שלוש שנים בסימן שהוא זו הוכחה שהוא באמת הייתה כאן נזקת מכר ו אז שואלת הגמרא אמר להביא להם אתה כי רעה ר תידר לבר מפרי עלמה אמר רב רחמ פרי הגמרא שואלת אם זה ככה אז אם אדם מביא עדים על כך שהוא יצליח להביא דים אך ורק שהוא אכל שנתיים הוא לא יצליח להביא דים שהוא אכל שלוש שנים אז הגמרא אומרת שהוא צריך להחזיר לא רק את הקרקע גם להחזיר את הפירות שהוא אכל אז שואלת הגמרא אם אתה אומר שאדם מוכל על שנה ראשונה הוא מוכל על הפירות שנה שנייה הוא מוכל על הפירות אז מה פתאום הוא צריך לשלם את הפירות שהוא אכל הרו כבר מכל עליהם. אז הגמרא מתרצת תירוץ אחר. לא משנה. אבל אומר המערית, הנה מה זה אדם מוכל שנה אחת על הפירות? מה איזה מחילה זו? אם לא מכילה בלב איך זה חל? איך זה חל? הרי כ הוא מוכל את הפירות. הוא לא מכל לו בלב שלם. שמה המחילה מועילה בלב. למה זה מועיל? כי זה בליבו בלב כל אדם. זה אומדנה דמוכח. אומרת הגמרא שסתם אדם אוכל שנה שנה אחת. אתם רואים מכאן שכאשר המחילה היא מחילה שכל אחד יכול להבין שהייתה כאן מחילה אז אין בזה חיסרון של מחילה בלב כנל אה יש סוגיה נוספת ב יש מורדכי במקור כד בפרק המנה ניזונת ברמז רnd שכותב שיש דברים סתומים שדנים אותם כמפורש ואז הנה בתה מחשבה כמפורש שבאותו לשון שון העולם מדבר סתם כדי אמר אחזון ולא יצטרך לזוזה הגמרא בכתובות בדף צז אם אדם מכר שדה אה כדי לרכוש שדה אחרת הוא לא אמר את זה בשעה שהוא מחר אבל כולם מבינים כולם מבינים ש בלא כולם מבינים שזה היה המטרה ולאחר מכן לא יצטרכו לזוזה הכוונה שהמוכרים של אותה קרקע שהוא רצה לקנות בכספים של הקרקע שהוא כן מכר התחרטו לא רוצים למכור זה נקרא זבין ולא יצטרוכזוזה כלומר אין לו מה לעשות עם הכסף עכשיו המוכרים חזרו בהם אז הגמרא אומרת במסקנה שם בכתובות צדיז א עדערה עדרערה ש המכר הראשון בטל כי כל המכר הראשון היה מותנה בכך שהוא יצליח הוא יצליח לקנות את הקרקע השנייה והוא אף אף אף פי שזה לא פורש להדיה בשעת המכר. אז א אומר הרב מרדכי יש דברים סתומים שדנים אותם כמפורש ואז להם בת המחשבה כמפורש. למרות שלא אמרנו את זה אבל ברור שזה הכוונה זה היה ברור. אז גם כן בדוגמה נוספת הוא כותב א נודרים להרגים לחרמין למוכסין שהם שבית המלך. אם יש מוכס שעומד על הזה הוא מוכס גזלן ואתה עובר עם ערמה שעם עגלה מוסה בפירות והוא רוצה לקחת מכס בגזלה אז כתוב שמותר לנדור כדי לשכנע את ה מותר מותר לנדור כדי לשכנע לשכנע את המוכס שהוא לא שהוא לא יכול לקחת לא יכול לקחת מהפירות הללו כלומר מה הכוונה הוא יכול לשקר ולהגיד הפירות האלה הם תרומה. ואז המוכס הצדיק שהוא גזן ושהוא גונה ככה אומר הראש שמה בפירוש של הראש אף על פי שהוא גוזל ורוצח וזה אבל כשר הוא אוכל. כן זה מדהים אוכל הוא אוכל רק מהדרין רק בדץ אבל לגזול להרוג זה כן זה זה מדהים זה נודרים להרגים מה מה אתה נודר אתה אומר הרגיל תדע לך זה בישולקום זה האכשר לא בדיוק האכשר אז אה אם זה הכשר הזה אז אני לא לוקח אבל אתה צריך לשכנע אותו שזה שזה תרומה איך אתה משכנע אותו שזה תרומה אומר אני לא מאמין תוכיח שזה תרומה אומרת הגמרא שם בנדרים כח יכול לומר לו בעל העגלה יאמר לה מוכס יאסרו עליי כלפירות שבעולם אם הפירות האלה אינם של תרומה ככה הוא רוצה לשכנע אותו שזה פירות של תרומה אז שואלת הגמרא רגע אבל איך אדם יכול אדם יכול להגיד דבר כזה הרי זה שקר אז באמת תעשו עליו כל פירות שבעולם אומרת הגמרא לא אומר לו יעסרו עליו כל פירות שבעולם היום. רק היום 24 שעות אני לא אוכל מה אז אומרת הגמרא אז הוא לא ישמע לוזה לא לא ישכנע אותו שהפירות האלה זה לא ישכנע את המוחץ שהפירות הללו הם פירות של תרומה אז אומרת הגמרא לא הוא אומר את זה בליבו היום הוא מוסיף בליבו הוא כלומר הוא מה הוא אומר בשפתיו יאשרו עליי כל טבעות שבעולם בלב הוא אומר היום כן מה מה מה קורה פה מה זה זה דברים שבלב איך זה מועיל אומר ה אומר המודכי אף על גבדברים שבלב אינם דברים גבי אונסין שני ככה הגמרא אומרת שמה בנדרים ואחרי פירושו שסתם המוכים משום צריכות זוז הם מוכים סתם ואין דרכם לפרש אם לא יצחמות בטלמקח אם לא אין דרכם לפרש את התנאי הזה והבסתמו כפירושו והרגין וחרמים וחסים נודרים סתם בסתמה ההן שלהם לב ולבו שלהם הן שסתמה מדברים להרגים כך דרכן זה כמו שאתה הולך לקנות אה אתה הולך לקנות בשוק אתה אומר לו לא יודע כמה הולכים לקנות בשוק היום כבר לא קונים פעם שהיו קונים בשוק ממש אז הסוחרים היו אתה שואל אותו כמה זה עולה אומר לך כפול מראש הוא אומר כפול הוא לא מתכוון שזה באמת שווה ככה הוא רוצה שתגיד לו אתה תגיד 100 אני אגיד אני אגיד 50 פה בוא נסגור על 75 זה זה זה צורת השיח זה זה השפה כשהוא אומר משהו מתכוון לחצי רק הוא אומר את זה מראש כי הוא יודע ש זה המשחק אזזה זה זה זה הלשון של של הסוחרים אז גם כאן כל אלה שעוברים במכס זה אוטומטית השפה היא היום יעשרו על כל פות של עולם היום בעצם הוא אז לכן אין פה סתם כף פירושו ברור שהוא התכוון אה לעבוד על הנה המוכז כנראה לא מספיק א חכם לעלות על זה לא יודע אבל אה זה זה מה שהגמרא אומרת אז גם כאן מאוחר שכשאומדנה בליבו ובלב כל אדם אז לא אומרים דברים שבלב לא אהבו דברים ודוגמה נוספת הגמרא בבא קמה ל אומרת תענו חיטים והודה לו בשעורים פטור כן אם אדם טובע את חברים הוא אומר לו זה לא היה חיטים זה היה שעה השיטת רבה בברכה רבא ברן ש שאותו אותו נטבע פטור לשלם גם את השעורים אומר רש"י למה רש"י שמה והתוספות על הטעם משום דעד אמר לטובה עליו סורים יכו למחיל גבה כלומר בכך שהטובע טבר חיטים ולא טוב שעורים למרות שההנחה היא שככל הנראה היו כאן שתי הלוואות גם הלוואה של חיטים וגם הלוואה של שעה הורים לפי הטובע אבל הניתבה אומר לא הייתה היו רק שעה אבל בכך שהטובע טבע דווקא את החיתים ולא טבעת השעה סימן שהוא מחל על התביעה של השעורים אבל זה מחילה בלב איך זה מועיל אומר המערית זה בליבו ולב כל אדם כאשר אדם טובע רק חיטים אז הוא מדנדמוכך שהוא מכל על השעורים אז זה לא זה לא דבר שאני צריך אני לא צריך אה פוליגרף כדי לדעת אם הוא משקר או לא אני יודע למה הוא חושב בליבו? אוקיי? אז לכן זה נקרא בליבו ובגדיו. ודבר נוסף זה שבת יח. שיטת בית שמאי היא שאדם מצווה גם על שביטת כלים בשבת. לא רק על הבהמות אלא גם שביטת כלים. אז הגמרא אומרת אז איך איך איך אנחנו איך אנחנו משתמשים במוגמר בשבת? כן. אדם מניח מוגמר זה פסמים. שם אותם על שם אותם על גחלים וזה מפיץ ריח בשבת איך איך הרי זה אדם מצוה שיטת קנב לפי בית שמא אומרת הגמרא דמנכי הארה מדובר שהוא מניח את המוגמר על הקרקע לא על הכלי אז אין פה בעיה ששביטת כלים אז שואלת הגמרא מה תעשה עם גיגית ונר נר נר הנר עובד בשבת למרות שהוא לא עושה מיסה אבל הוא מכיל בתוכו את השמן הבוער וקנל שיפוד איך כל הדברים האלה עובדים איך איך הקדרה איך אדם יכול להניח סי סיר על הפלטה מלפני שבת הרי הסיר עובדה מצווה שביטת כל תרת הגמרא זה מפקר לאף קורה לפי בית שמאי צריך להגיד שהוא מפקיר את ה את הכלים האלה מפכיר אותם זה לא שלו הבקר הוא מפכיר את הכלי האוכל שלו אבל הכלי לא שלו אז אומר תוספות שמה נתר אף אגב ד אמר בנדרים מ דבין נפקר בפני שלושה הרי צריך הפקר בפני שלושה הגמרא אומרת בנדרים מ ה אח אה לא באינ דמסתם המפקר להו כלומר כאן יש או דנדמוכח שהוא לא רוצה לחלל שבת אז מן הסתם הוא מפקיר בליבו אומר התוספות אין לסמוך על כך שיהיה אפשר להזכיר סוס לנוכרי ולהפכירו כי החשני משום זה לא אפשר בעניין אחר ועוד שאין הדבר מפורסם כן כלומר בכלים כל אחד יש לו בבית סירים שהוא מניח אז ברור שיש אומדנה פשוטה שאדם מפכיר את הסירים שלו כדי שלא יחלל שבת אבל זה לא קיים בסתם אדם ש שהחליט להזכיר סוס לנוכרי אז גם מכאן אה גם מכאן מוכח שכאשר מדובר כאן על דבר מפורסם שדברים שבליבו בלי כל אדם אז מועילה מחילה גם בלב ממילא אומר המארית זו הסברה גם בשעתה כפי שנים ולא מחלה זה ומדנה דמוכח אם אישה אלמנה חיקתה 25 שנה בבית אביה שהיא יכלה לטבוע את הכתובה אז למה לא טבל אז סימן שהיא מחלה על הכתובה אם כן זה תמצית דברי הקצות החושן אה לומר שלפי דעתו מחילה בלב לא מועילה. מדוע כי מחילה זה הקנאה וצריך דווקא דיבור בשביל זה כמו שצריך בהקדש, כמו שצריך בנדרים, כמו שצריך בהפקר. ומה שמצאנו בכמה סוגיות בש"ס שמועילה מחילה גם בלב, שמה זה שונה כי שמה זה דבר מפורסם בליבו ולב כל אדם. כשהדבר הוא מפורסם בליבו זה לא כבר לא נקרא אין פה את החיסרון של דברים שבלב כיוון שזה בליבו ובלב כל אדם זה הוםדנה דמוכח אז עכשיו אה יש כאן כמה נקודות בזמן שיספיק לנו א להאיר על הקצות נקודה ראשונה לכאורה צריך להבין מה הקצות התכוון לומר שהוא אומר במ זה שונה מחילה מאפקר ונדר דר כן אחר כך הוא שאל הוא שואל הרי מה עם דברים שבלב דברים שבלב לא אהבו דברים אז לכאורה לכאורה היה מקום ליישב את הקושיה הזאת של הקצות החושן על פי דברים שכותב הרשבא בקידושים בדף נ עמוד א הגמרא שמה אומרת ההוא גברה דזבי נניחסדת למיצק לארץ ישראל וביטנ דזבין לא אמר ולא מידי הוא לא פירש שהוא רוצה לעלות לארץ ישראל כשהוא שהוא מכר את נכסיו בחוץ לארץ. אמר רבה עכשיו הוא טוען לא יתדרלה, לא הצליח לגור בארץ. אתה רוצה לחזור בו ולבטל את ה לחזור לחוץ לארץ ולבטל את העסקה. אז אמר אב הדברים שבלב לא הבו דברים. כיוון שלא התנת במפורש אז אתה לא יכול להתנות להסתמך על מה שחשבת בליבך כאילו התנת במפורש. אז אה למה? כי דברים שבלב לאו דברים. אם אין איזה ביטוי ביטוי חיצוני שאפשר יהיה להעיד על זה אפשר לתת אפשר אפשר אפשר להוכיח את הדבר הזה אז סתם טיעון לא מה שמכרתי זה היה על תנאי שאני אגור בארץ ישראל זה לא זה לא מועיל אז רשבא שם שואל למה לא נלמד מתרומה שדברים שבלביו דברים למה לא נמד מתרומה שמחשבה מועילה הוא תרומה ניטלת במחשבה אומר אומר הרשבא דכי אמרין הדברים שבלב אינם דברים היינו שאינם דברים לבטל מה שאמר בפיו כי ההו דזבין והיה בליבות תנאי שיעלה לירושלים ובאמר הוא באומר סבור ראיתי שכונת וכ כולם אבל כל שהדברים שבליבו אינם מבטלים מעשיו אלא מקיימים כנזיר שאמר בליבי היה להיות כזה ש שהיה עובר אומר השם בתרומה שאין דברי ליבו מבטנים שום דבר אהבו דברים כלומר אומר הרשבא יסוד כל ההלכה שדברים שבלב לא הבו דברים זה לא הכוונה שאין אין כוח ואין שום משמעות למה שאדם חושב בליבו בוודאי דברים שבלב אדם יכול לפרש דברים שהוא אומר על ידי מה שהוא מסביר שהיה בליבו בשעה שהוא אמר אם אדם רואה נזיר עובר והוא אומר אה אבל אנחנו לא יודעים מה התכוון להגיד שהואה אז הוא יכול להגיד התכוונתי ש שאני אין נזיר כמותו למה לא אומרים דברים שבלב לאו דברים משום שאומר הרשבא כל זמן שאין סתירה בין מה שאני מוציא בפי למה שאני חושב בליבי אז הדברים שבלב אהבו דברים מתי דברים שבלב לא הבהו דברים כשיש סתירה בין מה שאדם מוציא בשפתיו למה שהוא אומר בליבו אם אדם סתם מוכר משהו והמשמעות היא שהמכירה היא מכירה חלוטה בלתי מותנת ופתאום יום אחרי זה הוא נזכר להגיד לא מכרתי על תנאי כזה וכזה נקרא שהמחשבה סותרת את מה שהוא יוצא בפנים שמה דברים שבלב לא אהבו דברים זה יסוד זה יסוד שאומר הרשבא אבל תרומה מה מה אם אני אדם נותן תרומה במחשבה אז יש כאן סתירה בין משהו שהוא עשה לבין המשהו שהוא אמר אין שום סתירה אז לכן דברים שבלי בחי גם אהבו דברים גם המורדכי תראו בפסקה השנייה כותב את העיקרון הזה זה דברים שבלם אינם דברים לבטל דברי פיו דכון דמש דברי פיב בניין אחד ומחשבתו בניין אחר אף על פי שברור לנו שחישה בלבו לבטל דברי פיב בטר דברי פיב אזן והראיה היא מתנאי הרי בתנאי יש הלכות שמה קידושין סב יש ה שלכות תנאים צריך ש תנא כפול תנא הקודם למעשה אז אם אדם אמר אמר איזשהו תנאי ולא יתנא בדיוק כפי ההלכות של התנאים אז אנחנו אומרים תנאי בטל ומעשה קיים. איך זה יכול להיות? הרי גם אם התנאי לא עבד בהלכות תנאים, הוא לא דקדק בהלכות תנעים, אבל ברור שבליבו הוא כן חשב שזה יהיה מעשה מותנה. נכון? ברור. אף על פי שברור לנו מוכיח הדבר שלתנאי, של דבר התנאי דיבר, מאחר ששינה מדרך המבטלים בתורת התנחשבת כלום. איך מה ההיגיון בזה? ההגיון הוא כמו שאמרנו אין בכוחו של לבטל מה שאתה מוציא בפיך. אם כשאתה מוציא בפיך לא השתמשת בהלכות תנאים כדי בעיה אז אין מבחינה מבחינה משפטית מה שאמרת לא תקף לא השתמשת בלכות תנאים אז הדיבור לא תקף ממילא המחשבה שחשבת בליבך לא יכולה אין אין משמעות למחשבה שסותרת את מה שאמרת כשהמחשבה סותרת את הדיבור אז הדיבור קובע בטר דבריו דברי פזלינן זה ההלכה שנאמרה לדעת הרשבא לדעת המרדכי דברים שבלב לא הבו דברים לא שלא הו דברים בכלל זה לא שמחקנו את המחשבות שבלב רק אמרנו שכאשר ישנה סתירה בין מה שאדם הוציא בפיב ודיבר למה שהוא חשב בליבו הרי שמה שהוא הוציא בפיב זה מה שקובע ממילא לכאורה מיושבת קושית הקצות החושן שקשה ש הקשה איך איך איך מחילה בלב מועילה הרי זה דברים שבלב התירוץ הוא אז מה אם זה דברים שבלב אבל זה לא סותר שום דבר אז אמרו להיות הכיף ככה לכאורה היה ניתן א לומר דרך אגב תראו יש שולחן ערוך בהלכות נדרים בסימן ר סעיף א כותב במקום לא האומר נדר שאני רוצה לידור לא יהיה נדר הוא מוסר מודעה ונדר אינו נדר נדר במים אמורים שהוציא תחילה בשפתיו לומר שלא יהיה נדר אבל אם חשב כך בליבו אדברים שבנב אינם בטנדר אדם נדר נדר אומר אמרתי בלב בלי נדר זה תקף אדוני בלב זה לא לא עובד אתה רוצה להגיד בלי נדר תגיד בלי נדר מה שאני אומר עכשיו זה בלי נדר תגיד לפני אבל אם אדם אומר נדר בפיו ובלב הוא אומר אומר בלי נדר אומר השולחן ערוך זה לא עובד הנדר חל אז רואים מכאן שדברים שבלב זה הכוונה שלא אין בכוחם להפקיע או לבטל מה שאדם מוציא בפיו אז אם כן לכאורה אז מה הקשה קצת החושן מה הקושת הקצות החושן הוא מקשה מ שדברים שבלב לא אהבו דברים מה הקושיה שלו הרי לכאורה לפי דברי הרשבא והמרותחי זה מיושב למה מחילה בלב מועילה כי אין כאן שום סתירה זה לא סותר שום דבר זה כמו תרומה אבל באמת כשאנחנו מעיינים אז באמת נראה שזה הקושה של הקצות הכל שאן עדיין תקפה מסיבה פשוטה יש שער המשפט בסימן צח ציב קטן א' שבאמת אם נתבונן ברשבא שואל שאלה מאוד קשה הרשבא אומר בוא נלמד מתרומה נלמד מתרומה שדברים שבלב בו דברים איך אפשר להציע בכלל הצעה כזו הרי בגמרא לאדיה בשבועות בדף כו הגמרא אומרת תרומה וקודשים שני כתובים בקחת וא אינם מלמדים הגמרא אומרת שתרומה קודשים לא מלמדים אז איך הרשמע מציע נילנף מתרומה ככה הוא אומר והרי זו זו מסקנת דבריו שכן לומדים מתרומה שאם הדברים אינן סותרים ממש אז זה חל אבל הגמרא נהיה אמרה ש שתרומה וקודשים זה שני דברים שאינם מלמדים. אז איך הרשב אומר שכן? אומר השאר המשפט, יש שני דינים בדברים שבלב, שני דינים שונים. וכבר הזכרנו יש דין אחד, יש דין אחד שכמו שאמרנו כעת כאשר המחשבה באה לפרש כוונה, לפרש משהו, שמה אומר הרשבא, אם הדברים אינם סותרים למשהו שעשית או למשהו שדיברת, אז דברים שבלב היו בו דברים. אדם שאומרה יכול לפרש כב אדם שמפריש תרו אדם ש אדם ש רוצה לפרש משהו שהוא עשה בסדר אז זה אם זה לא סותר את מה שהוא עשה או מה שהוא דיבר הוא יכול לפרש אבל יש עוד דין גם אם נגיד גם אם נגיד שיש משמעות למחשבה ויש בכוחה לפרש דברים לפרש מעשים שאני עושה אבל אדם עדיין אין בכוחה להכיל חלויות ייסוריות אומניות. זה כבר לא תלוי בשאלה האם דברים שבלב יש להם משמעות או אין להם משמעות על מחשבה. האם יש בכוחה לפרש כוונה או אין. גם אם נגיד שיש בכוחה של מחשבה לפרש כוונה אבל במקום כזה שמדובר על החלת חלויות ייסוריות אומניות כמו אפקר נדר אקדש מחילה שמה אם מחילה זה הקנע שמה צריך דיבור והדיבור הוא כמו שאמרנו הזכרנו בתחינת הדברים כי כדי ליצור חלויות צריך מעשה חשוב והדיבור לא מספיקה כאן כוונה לא מספיקה כאן מחשבה לא בגלל שהמחשבה היא ה היא דבר זניח היא דבר שהוא לא מתייחסים אליו אלא בגלל שזה כמו במיסקניין לא מספיקה מחשבה בשביל להקנות צריך מסקניין כך לא מספיק מחשבה ליצור חלויות אלא אם כן היה פה דיבור למעד קודשים ותרומה אז שני זה שני דינים נפרדים דין אחד עוסק במחשבה כפרשנות למשהו שאני עושה שמה אומר הרשבה והמרדכחי כן, מחשבה יכולה לפרש דברים אם היא לא סותרת למה שאמרת, אבל כשמדובר על החלת חלויות, שזה הדין האחר, שמה צריך דווקא דיבור מצד הצורך והכלת החלות. אז אומר השר המשפט, נפלא, מה שהגמרא אומרת שתרומה וקודשין זה שני דברים באים כאחד ואינם מלמדים, זה הנאמר על הדין של החלת החלויות. על הדין הזה אי אפשר ללמוד מתרומה שנית במחשבה. או מכל נדיב שבקודשים חל החלות על ידי הל ידי המחשבה ליתר התורה כי זה שני דברים וככה אתם מלמדים אבל כשהיה צורך לכתוב את שני הדברים בגלל ה בגלל ההלכה הייחודית שנאמרה בכל אחת מהם שמחשבה יש בכוחה ליצור חלויות אזכשנאמרו הדברים כבר שצרכו אותה בשני בש שני הפסוקים תרומה וקודשים מכאן ואלך ניתן ללמוד מהם לגבי דברים אחרים, למשל לגבי הדין הזה שיש בכוחה של מחשבה לפרש דברים אם זה לא סותר את מה שהוא מוציא בפי אז לזה אין שום עניין ללמוד מתרומה וזה מה ששואל זה מה ששואל הרשבא ככה מיישב אני אחזור ככה מיישב ה הש השר המשפט את דברי הרשב אומר ככה מה שהגמרא אומרת בשבועות שתרומה וקודשים שבאים שני כתובים באים ככה אין מלמדים על השאר זה אך ורק לגבי הדין של החלת חלויות על ידי מחשבה שמה אי אפשר ללמוד מתרומה וקודשים זה שני כתובים ככה זה מלמדים אבל אבל מה הסיבה שיש שני כתובים ככה זה לא מלמדים מה הסיבה כי למה התורה כתבה שני מקומות הייתה מסתפקת במקום אחד והיינו לומדים במניין אב אז מזה שהתורה כתבה את שניהם סימן שהתורה רוצה שלא נלמד להשאר אבל איך כשיש לנו הסבר למה התורה כתבה את שניהם למה התורה כתבה גם תרומה וקודשים? בשביל ללמד אותי שהפרט הזה של של הפרט הזה של שמחשבה יכולה ליצור חלויות זה נאמר רק בטומה וקודשים. אז ככיש צורך בזה שהתורה כתבה את שניהם אז ממלא ליתר הדברים כן אפשר ללמוד מתרומה וזה מה ששואל הרשבא סליחה זה מה ששואל הרשבא שתרומה אני אלמד מתרומה שדברים שבלב הו דברים הכוונה את הדין האחר שיש שיש שבמחשבה יש בכוחה של מחשבה לפרש כוונה אם היא לא סותרת את מה שהוא יוצא בפי אז שתדעתינלאח היא צודק קצות החוש צודק שאנחנו אנחנו מדברים פה במחילה על יצירת חלויות. אז הוא שואל ביצירת חלויות לא לומדים מתרומה. לכן הוא שואל בצדק לא לומדים מתרומה. שמה מדברים על יצירת חלויות. המכשל היה סבור שתרומה זה סילוק. ולכן ולכן כן אין שמה יש שם למעשה יצירה של חלות. אלא הסתלקות או יש עוד המון מה לדבר ואין זמן. אז מה נעשה? או אז אולי אני גר בנקודה אחת לכאורה ובזה נסיים צריך לשקנו שאלה חזקה לאור מה שאמרנו כרגע צריך לשאול שאלה חזקה בהנחה ש בהנחה שמכילה היא הקנאה כן בהנחה שמכילה זה הקנאה אה איך נעשה את זה? כן אז עדיין לכאורה צריך חיון מהסוגיה בכתובות בדף קד הרי הקצות החושב את הסוגיה בכתובות בדף קד שהמנה ששעתה 25 שנה ולא טבעה אז היא מחלה אוקיי זה למה כי בליבו ובלב כל אדם אז יש בהחלט מקום לשאול מה עוזר לי בליבו ובלב כל אדם בי שלמה אם מדובר על הפן של דברים שבלב לא היה בו דברים כיכולת לפרש דברים אז שם אני יכול להגיד טוב אם זה אומדנה בלב ליבו לב כל אדם אז זה בוודאי ש ש ש ש ש ש ש שפרשנות כזו יכולה להתקבל ודאי שנגיד פה זה דברים שב לאבו דברים כן אדברים שאלהו דברים כן אם זה אם זה בליבו בולק אדם אבל אם מחילה פירושה קנאה ונדרש כאן דיבור אז מה יעזור בליבו ולב כל אדם סוף סוף אין כאן דיבור אם יש צורך בדיבור זה צורך של גזירת הכתוב אפילו הייתי אומר שרק תרומה וקודשים שתנו בכך שהם אין צורך בדיבור כי התורה אומרת כל דיבלי עולות התורה אומרת שתרומה ניתנת במחשבה אבל מחילה על הצד שמחילה זה הקנאה וזה שאלת הקצות אבל צריך צריך כאן צריך כאן דיבור אז מה אומר הקצות החושל איך מועילה מחילה כי זה בליבו ליבוב לב כל אדם שכוח מה עוזר לי בליבוב כל אדם שנגיד שיש עומדנדמוכח אבל אין פה דיבור אם יש צורך בדיבור צריך דיבור האם אומדן דמוכח יכולה לשמש במקום דיבור זה באמת ראו לחקור בזה כי מהתוספות בשבת יח משמע שכן הוא כי התוספות אפקור הם אפקרלו ל לנכס לנכסים של לגיגית ולגיגית ולקדרה אז משמע ככה שמה שמק אפילו בהפקר בלב כן משמ ששמה האום דנדמוכך יש בכוחה גם ליצור ליצור חלויות כן אבל הרשבא בשבת יח עמוד ב כותב ולי נראה שלפי דעת בית שמאי איך איך איך א מה זה אפקור מפקר להו שהאדם מפקיר את את הקדרה אלא לב בית דין מפקיר בית דין מפקירים לא אדם מפקיר כן לכאורה רואים מהרשבא שוםדנה דמוכח לא יכולה לשמש תחליף לדיבור סתם במאמר מוסגר במז תלוי האם ומדנה דמוכח יכולה לשמש במקום דיבור או לא חשבתי אולי לתלוט את זה במה שאמרנו בהתחלה החזוני איש בחושם משפט בליקוטים סימן כב בשם אביו והכובד שיעורים בכתובות אותו שטענו בסוגיה בכתובות קב קידושט עמדו וקידשו אין הם דברים באמירה שיש דברים שההתחייבות חלל לא מעסק קניין אלא אך ורק מכוח האומדנה שהאמירה ודאי על הגמירות דעת כיוון שעמדו וקיצו זה עמדו וקיצו אין דברים הנקנים באמירה ברור לנו שאמירה כל כך חזקה גם ללא מיס קניין כיוון שברור לנו שהם גמרו בדעתם אז חל אז אז זה חל ללא מיסקניין אז מוחח מכה שגם במקום שיש צורך במיסק עניין אבל אם ברור לנו שזאת הייתה גמירות דעתם אז חל בלא מיסק עניין אז לא היה אפשר לומר שזה נקודת הוויכוח האם אומדנה דמוכח יכולה לשמש במקום דיבור כבר אם אם נאמר שהדיבור הוא על משקל מעס קניין אז אז אז אז אם אז אם ברור לנו שזה הרצון שלו ברור לנו שהוא מפקיר ברור לנו שהאישה מוכלת אז אז הרצון יכול לחול במקום הדיבור כן זה נקודת אבל הרשבא אומר לאדיה ש של שבידל מתנה עליהם מש שהרשב מסובר שהוא מדנה דמוכח לא יכולה לשמש תחליף לדיבור אז איך אישה שמנה שלא תבואעה כתובתה מחלה אז מה אם אני יודע שהיא מחלה אבל א מה זה עוזר לי צריך דיבור מה גם שזה טווח של 25 שנה תגיד לי בדיוק מתי מחלה יש לך ידיעה מתי מחלה אין לך לך ידיעה מתי מחלה אתה לא יודע אתה יודע מתי מחלה אבל ציר הזמן הזה אתה יודע שבאחד מן הימים מחלה בסדר יש כך אבל אתה לא יודע מתי אז איך זה הופך את האומדנה לדיבור אם אתה לא יודע מתי אבל ובזה אני אסיים אז קושיה עצומה על על הקצות החושן קושיה עצומה איך הוא מיישב את את הדין של שעתה קפה שנים שני ולא מחלה. אם אתה אומר שמחילה בלב לא מועילה אז איך המחילה כאן מועילה? מה זה אומר לי? מה זה עוזר לי שום דנדמוכך? אם בשביל יצירת חלות צריך דווקא דיבור. אז באמת נגיד בקצרה יש שער יושר בשער ז בסוף פרק יתב בשר יושר אומר אני חושב שהזכרתי את זה קצת שר יושר אומר שקניין יכול לחול באופן חד צדדי על ידי הקונה בניחותה של המקנה בהסכמת המקנה כלומר אין צורך שהמקנה יעשה פעולת הקנאה די בכך שהמקנה יסכים לכך שהקונה עשה פעולת קניין בכדי שהקניין חול זה יסוד ש יסוד שלא הזמן כרגע להוכיח אותו אבל יש בזה כמה הוכחות לא צריך שהוא קיצור די בכך שהמקנה מסכים לכך מניחותה שהוא מסכים לכך שהקונה יקנה והקונה עושה פעולת הקניין ה הקונה מגביע הקונה מושך על ידי שהמוכר הסכים זה הכל אז פעולת הקניין נעשתה על ידי כונה אוקיי עכשיו נפלא הרי בדיון אם מחילה צריכה קניין או לא צריכה קניין כן אז טלינו בזה שמחילה זה הקנאה ראנו שנקודת הוויכוח הם מחילה זה סילוק הקנאה הרי ראינו שהרבה ראשונים כתבו שמחילה או הוכחנו ריטווה שמחילה זה מתנה ובכל זאת הם סוברים שמחילה לא צריכה קניין זה כולם מסכימים זה שולחן ערוך ברמא א סעיף ביב סעיף ח מחילה לא צריכה קניין למיסה אז איך יכול להיות שמחילה היא הקנאה אבל היא לא צריכה קניין. התשובה היא אומרים התוספות אומרים התוספות אה בקידושין דף טז עמוד ב כיוון שמוחזק בגוף אין לך קניין גדול מזה. הכוונה יש פה קניין, אין פה הקנאה אולי מצד המקנה, מצד המוכל, אבל יש פה קניין כי נכון השיבוד הקנאה השיבוד זה קניין לחצאים והכל טוב ויפה והשיבוד עובר מ מהצד של המלווה לצד של הלווי אבל איך אבל איך הלוי קונה אותו איך הלוי קונה אותו במחילה בלב התשובה היא לא מחילה בלב מקנה את הנכסים ללוי המכילה בהב היא ניחוטה והסכמה שהלוי זה יקנה על ידי הרשות שלו, על ידי החצר שלו אז יש כאן מה יצניין אין לך קניין גדול מזה מחילה בלב תועיל גם אם נפרש כשמכילה היא נחשבת כהקנאה לפי הראשונים האלה היא נחשבת כהקנאה אם היא נעשת על ידי הלוי על ידי רשותו של הלאיוה אז היא נעשת צת היא נעשית על ידי הלוי ללוי אומר ה אומר ה אומר רב שמון ללוי בוודאי יש רצון שהחצר שלו תקנה לו הרי זה הגמרא אומרת במצה יא חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו אומר רב שימן בשער יוש בקונטרס קונטרס שליחות סימן כה שיש אומדנה שכל אדם רוצה שהחצר שלו תקנה לו בכל רגע אז לכן אם נשאל את עצמנו איך מחילה בלב גם אם זה באוםדנדמוכך אז ברור לנו ש שיש כאן משהו שהוא בליבו ולב כל אדם אבל סוף סוף איך אומדנה דמוכך לא יכולה לשמש תחליף לדיבור התשובה היא נכון אם היה צורך בהקנאה ש שהמוכל מקנה אז היה צריך בדיבור אבל אם אין צורך שהמוכל יקנה אלא די בניחוטה והסכמה שאני הנמח יקנה על ידי רשותו של הנמחל הוא יקנה את נכסיו בכוחות עצמו ודאי בהסכמה של ה מקנה של המוכל אז הסכמה ניחוטה זה בלב נחותה יכולה זה החלות לא נוצרת על ידי הדיבור אם אם המחילה חלה מצד המקנה שמה צריך דיבור אבל במקום כזה שה המחילה א במקום כזה שהקניין יכול לחול מצד הקונה, מצד הלובה הקונה אז אין צורך כבר אין צורך כבר בדיבור אז בחיגמנ שיש ואז ממילה גם לא צריך לדעת מתי הוא מוכל כי אנחנו לא פה אומרים שהאומדן דמוכח אומרת שעכשיו הוא מדבר אני לא צריך שהוא ידבר אני לא צריך את הדיבור שלו אם די בניחוטה בלבד אז די לי די בככה שאני יודע שבפרק הזמן של ה-25 שנה היה לניחוטה עם החלה לה הסכימה מה הסכימה שהיורשים יקנו את הנכסים המשועבדים שהם יזכו בזה אז אין פה בכלל אין פה בכלל בעיה שלא של דברים שבלב לגמרי אז אפשר להגיד שזה הנקודה בחיי גבנה שמחילה היא בליבו ובלב כל אדם וברור לנו שהוא מוכל כמו בסוגיה בשעתה כפי שנים ברור לנו שהיא מוכלת שמה איך מועילה מחילה בלב הרי מחילה זה החלת חלויות. כן התירוץ הוא והכלת צריך דיבור. התירוץ הוא נכון אם היה מדובר על הקנאה מצד המלווה אז באמת היה צורך בדיבור. אבל כיוון שהלוי וכאן הנכסים נמצאים ברשותו והוא יכול לקנות אותם בכוחות עצמו בהסכמתו ובניחותה של המלווה אז שמה כבר אין צורך בדיבור. מספיק שמלוו מסכים בליבו שהלו יזכה בנכסים בקניין של עצמו שכוח תודה Да.