שיעור כללי | בגדר דין שוויה אנפשיה חתיכה דאיסורא | ראש הישיבה הרב גבריאל סרף

[מוזיקה] אננו אנחנו רוצים בעזרת השם היום להתקדם הלאה בזת השם לסוגיה הבאה סוגית פתח פתוח הסוגיה הזו יש בה המון המון מושגים בסיסיים ויסודיים בענייני ספקות ועוד אז היום אני רוצה לעסוק בדין שו יניף ש חתיכה דסורא כמובן זה מיותר לומר שזה נושא מאוד מאוד רחב ואי אפשר בשיעור אחד להקיף את הכל אבל להיכנס לתוך ה גדרי הדין הזה שננסה לעמוד עליו לברר את הגדרים שלו את המהות שלו אז בגמרא בדף ט הגמרא אומרת האומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאוסרה עליו ואז הגמרא שואלת עדיין ספק ספק הוא ספק תחתיו ספק אין תחתיו ואם תמצא לומר תחתיו ספק בעונש ספק ברצון אז הגמרא אומרת שבח גבנה וצריך בשת כהן ואז יש רק ספק אחד לאסור וספק אחד להתיר כומר ספק אחד להתיר ספק תחתיו ספק לא תחתיו תמה באשת ישראל גון ד קביל באבו קידושים פחותה מבת שלוש שנים ויום אחד ואז ספק הוא רק ספק בעונש ספק ברצון שואלת הגמרא מקמה שננ תנינה מה החידוש של רבי אלעזר שהאומר פתח בתוך מצאתי נאמן לאוסרה עליו מה החידוש תנינה יש משנה מפורשת במסכת קידושים בדף ס ה ה אומר לאישה קדשתך והיא מכחישה את זה אומר לא קידשת אז היא מותרת בקרוביו והוא אסור בקרבתה כן אז כתוב במשנה שאם אדם אומר לאישה קדשתך והיא מכחישה אותו אז הוא היא מותרת בכל בקרובים שלו והוא אסור בקרבתה אז רואים מכאן שאדם נאמן לאסור על עצמו דבר שלנו מוחזק כהתרת הדין בדבר רק הוא בא ואומר שמספר סיפור אף על פי שאין דים אבל הוא אומר ש הדבר הזה אסור עליו אז הוא אסור בקוביה אז אומרת הגמרא ומהם דדמ אבל אח מודוק כמה שמן כמובן הראשונים נחלקו כאן איך להסביר את הכמה שמן אני אני לא רוצה להיכנס לזה כרגע אבל מה שאנחנו לומדים פה את ה את יסוד הדין שנקרא שו יענ ש חתיכה דאיסור זה הלשון ש משתמשים בו גם בלשונות הראשונים שאדם כמו שאמרנו שאדם נאמן לאסור על עצמו דבר שלנו מוחזק כהיתר גמור אנחנו לא יודעים על שום דבר שזה אסור לו אין הדים על כך והוא נאמן לאסור על עצמו עכשיו מה נקודת החידוש כאן הרי ברור שאם אדם יודע שדבר אסור אז גם אם אף אחד בעולם לא יודע שזה אסור ורק הוא יודע שזה אסור בוודאי שהוא שכלפי שמעי הוא איסור בן אדם בוודאי שאסור לו לעשות את האיסור הזה גם אם אף אחד לא יודע מזה אז מה נקודת החידוש כאן בדין שוויה נפשה אז יש כאן שתי נקודות חידוש נקודת חידוש הראשונה היא שמשעה שהוא אמר את זה הוא אמר שהדבר הזה אסור עליו הוא אמר שהאישה הזו הוא קידש אותה אז זה לא רק שהוא נאסר בקרבות אלא בית דין קופין אותו ומפרישים אותו מקרוביה כלומר ברגע שנאמר ראה מירה הזו על ידי אדם אז כבר הופך להיות דין של הפוש מיסורה שבית דין מפרישים אותו בכפיה מהאיסור זו נקודת חידוש ונקודת החידוש השנייה היא לגבי האפשרות החזרה מהאמירה שלו טוב הוא אמר כד שטיך אבל מה אמנה ממנו עכשיו לחזור ולומר שיקמתי לא אני חוזר בי אז כאן יש נקודת חידוש נוספת שאנחנו לא מאפשרים לו לחזור בו מהאמירה שלו ללא המטלה כפי שמבואר בגמרא לקמה בדף כב עמוד צריך המטלה תסביר לי למה אמרת ואבל ללא שום הסבר ללא שום המטלה הוא לא נמ חזור בו וזה נקודת חידוש מרכזית מאוד בדין הזה שנקרא שב ינ ש חתיכת דאיסור אז המקור של הדין זה המקור הקדום זה המקור של המשנה בקידוש בדף ס והסוגיה אצנו בדף ט עמוד א וכמובן מןן הסתם גם דיברו על זה מי שהתחיל לעסוק בזה אז רבותינו האחרונים לאורך אפשר להגיד 400 שנה האחרונים ניסו לברר בכל מיני צורות מה יסוד ההלכה הזאת של שב ינב ש חתיכה דסורא על מה היא מיוסדת מה ההיגיון שלה א מסתבר שיש כמה אפשרויות להסביר מי שעסק בזה בהרחבה זה השר המלך בפרק ט מלכות ישות הלכה טו והוא מביא שוט של המרי בסן רבנו ישעיהו בסן ש בסימן פ שעסק בשאלה של חרש דיבר שם על חרש אחרי שילם כנראה שרמז שאשתו זינתה תחתיו ככה הוא רמז וכמובן לא היו עדים על הדבר ושאלה היייתה האם להתיר את אותה אישה לחרש ושמה דן המרי בסן בשאלה הזו מה גדר ההלכה של שו ינ שלחתיך ד סורה והוא מעלה שתי אפשרויות אפשרות אחת היא שהיסוד הדין הוא משום נדר בעצם הוא נודר על עצמו בנדר בקום שהאישה הזו אסורה עליו האישה הזו אשתו אסורה עליו אפשרות שנייה מטעם נאמנות כפי ש כמובן אנחנו נפרט את הכל בהמשך אני כרגע רק מציג את הכותרות בסדר הוא מעלה שתי אופציות בהתחלה או מטעם נדר או מטעם נמנות לאחר מכן הוא אומר אם באמת אלו שתי האופציות היחידות אז ממילא יש מקום להתיר את האישה לחרש משום שהחרש הזה האילם כיוון שאין לו דעת אז הוא הוא לא בכלל נדרים ווא גם לא בכלל הודעה ועדות אבל אחר כך הוא מסיים ואומר אך יש לומר דינו לא מטעם זה ולא מטעם זה ואנחנו לא נדע ולכן המסקנה שלו ש אי אפשר להתיר את האישה הזו לבעלה החרש זאת הייתה המסקנה שלו אז למעשה אנחנו יכולים ללמוד מבין שורותיו שיש עוד אופצייה שלישית להסביר את ה הלכה של שב ינ שחתך דיורה שאומר המרי בסן אנחנו לא נדע מיהוא ה אותו שוט אותו תודעה קדומה יותר שהחזה שמדובר כאן בנדר אז הוא מביא בשום שוט שנקרא משפטי צדק בחלק א' סימן סח משפטי צדק זה רבי שמואל גר מיזן ש היה רב בירושלים ונפטר בשנת תלב אז הוא כותב ששבי נ של חתיכה דסורא הוא בא מהמרחב הזה מהמה מושגי נדרים נדרי יסור וכונה ובמאמר מוסגר כבר מכניס שמטעם זה זה לא זה מועיל אפילו במקום אדים אפילו שיש אדים היא נאסרת אפילו שיש אדים נגד השוי אז אנחנו נעסוק בזה בהמשך בסדר אני רק כבר מזכיר שככה טוען המשפטי צדק אה אבל ידוע שיש הרבה אחרונים שלא קיבלו את הפשט הזה ביניהם מי מי שאמר את הדברים בצורה הכי חריפה הייתי אומר זה הנודע ביהודה הנודע ביהודה במדור ה טנינה באבן העזר סימן כג משתמש בביטויים הייתי אומר מזלזלים אפילו באפשרות באופציה הזאת ששו ינפ ש חתיכה דסורא זה מתורת נדר הש על שם בתשובה היה כפי הנראה המרם מינץ והוא העלה את האופציה הזו ושאל את הנוד בידה או לה את האפשרות הזאת ששב ידי נדר ואומר לו שמה אני כמשפט כזה אומר הנדה בידה הוא אומר את זה כלפי השואל הוא משתמש בלשון נסתר אבל אינני אומר מה ראה השואל לשטות זו ככה הוא כותב מה ראה לשתות זו ואחר כך הוא כותב א ומבלי שום תחייה זה דבר שאיננו מתקבל כלומר כאילו אומר אני אפילו לא רוצה להטריח את עצמי לחפש ראיות לסתור את זה בלי שום תחיה זה דבר שאלא מתקבל והוא מסיים את דברים ואומר ודאי דבר שטות ודאי דבר זה הוא שטות ככה הוא משפטים מאוד חריפים ו הסיבה שהוא שולל את את האפשרות הזא מקוב החול היש מום שלדעתו לא נאמר כאן שום לשון של נדר יש לשונות של נדרים קונם לשון שאדם משתמש בנדר הדפסה הרי כמה ם בגמרא בנדרים יג שבועות כ שצריך בנדר הדפסה כולם עלי כיכר זו צריך להדפיס את איסור הכיכר בכונן בקורבן אז לא היה כאן לשון נדר לא הייתה כאן הדפסה יש תשובה של המרית בחלק ב' אבן עזר סימן א' המרית מוסיף שהרי אנחנו יודעים ש בנדרים יש אפשרות של פרשת מתות כנקרא לפרשה של התרת נדרים יש שאלה נשאלים לחכם אפשר להתיר את הנדר יש דין של אפרה על ידי הבעל איפה מצאנו בדין שו יניף של חתיכה דאיסורא שיש אפשרות ללכת ולהישאר ולהתיר את האיסור או אם הבעל שומע שאשתו מקבלת א אומרת איזשהו שו יניו שהוא פשוט יפר לה את זה אומר המרית מוכח בעליל שזה שזה בלתי אפשרי לעשות את זה משום שאם הייתה אופציה כזו של שאלה או הפרת על ידי הבעל אז איך נבין את הגמרא בנדרים בדף צ עמוד ב תראו במקור ל א או סליחה במקור כח כן המשנה בנדרים אומרת שבראשה היו אומרים שלוש נשים יוצאות נוטלות כתובה האומרת טמאה ני לכה כלומר אישה שבאה ומספרת לבעלה שהיא נטמאה טמאה אני לכה בעצם היא נאסרה לה על ידי ביאת זנות אז מבואר במשנה שבתחילה בראשונה היא היייתה נאמנת והיא היייתה יוצאת מבעלה וחזרו לומר כדי שלא תהיה נותנת עיניה באחר אז ה אומרת מהני לך תבי ראיה לדבריה אז חזל למעשה בפעימה השנייה במשנה האחרונה כתבו שהיא לא תהיה נאמנת ו ראייה וכל הראשונים חתרו להבין איך איך איך איך אפשר לעשות את זה הרי קי מנן שאדם נאמן על עצמו כלומר יש כאן דין שו ינב ש חתיכה ד איסורה אז כל הראשונים תרכו לשאול את השאלה הזו וכל אחד זה אומר בחו וזה אומר בחו כל אחד מנסה להבין איך במשנה אחרו אנחנו נעסוק בזה בהמשך בעזרת השם איך במשנה אחרונה התירו דין פשוט של שב נב של חתיכה דסורא אומר רית מה למה לא עלתה האופציה פשוט ללכת להישאל אצל חכם ולהתיר את האישה הזו מה כאילו למה האופציה הזו לא קיימת למה צריך להגיד הגמ אומרת שעקרו דבר מן התורה בקום ועשה מה הבעיה ללכת אצל חכם ושאל על הדין או אם הבעל שומע את זה על הר יכול להפר את זה ביום שומו וזהו נגמר הסיפור למה צריך בכלל להתחבט בשאלה הזו איך חזרו והתירו אז זה מוכח בליל ש מוח בליל שהדין הזה של שב ינ שלחתי סורה הוא לא אין שם אפשרות של שאלה אין אפשרות של הטרה של הפרה וממילא מוחר שזה לא מדין לא מדין נדר באמת השאלה היא זה מצווה לישב אי איך מרי בסן יכול יכול להשתמט דבר כזה פשוט כן אז באמת המארי בסן עצמו מתייחס לאפשרות הזאת והוא כותב ואפשר שהחמירו בו החמירו בו ועשאו כנזיר שמשון כלומר אנחנו יודעים שגם בפרשת נדרים יש מושג שנקרא נזירות שמשון הגמרא מבואר בגמרא במכות בדף כב עמוד א' שאם אדם קיבל על עצמו נזירות כנזיר שמשון אז נזירות שמשון אין אין לה אופציה של הטרה אין לה אופציה אופציה של שאלה אז אומר המרי בסן החמירו בו לעשות אותו כמו נזירות שמשון אז מבין ריסי עיניו של המרי בסן החמירו בו מדויק מדבריו שאולי גם יש כאן אפשרות לישב את קושיות הנודע ביהודה על שיטתו או על שיטת המשפטי צדק המהרש גר מיזן ששאלו הרי אין פה לשון קונם אין כאן הדפסה איך זה יכול לעבוד מדין דר אז אפשר כבר אולי לומר שזה רק נדר מדרבנן זה לא נדר תורה זה נדר דרבנן ובאמת ככה יש וט שנקרא חקרי לב חקרי לב זה רבי יוסף רפאל חזן היה הרב בזמיר נפטר לפני כ-200 שנה בשנת תקפא אז הוא הוא נקרא שאגת אריה הספרדי ככה מכנים אותו חיבור שלו מאוד מפולפל ומאוד מאוד מחודש אז בשוט חקר ביורה דעה בסימן ב באמת מתייחס לאפשרות של שו ועניו שזה מדין נדר והוא כותב הוא מתייחס לשאלות שאלה נוד ביהודה הרי אין פה לשון נדר לשון באמת הוא כותב שזה אולי כל דין הנדר פה הוא נדר מדרבנן זה חומרה של חכמים וממלא אי אין צורך גם בלשון נדר ואין צורך בלשון קונם ואז ממילה גם החמירו בו לעשות אותו כמו נזירות שמשון שאין עלי התר אבל מכוח ה מכוח הדבר הזה הוא בא ומקשה שזה בלתי אפשרי לומר ככה בלתי אפשרי לומר שדין שו ינ ש חתיכה דסורא הוא רק דין דרבנן נדר דרבנן חומר של חכמים והוא מונה שלוש שלוש הוכחות שהוא כותב שזה בלתי אפשרי לומר ככה הוכחה ראש שונה זה מהמשנה שקראנו המשנה בנדרים בדף צ עמוד ב כאשר כאשר הראשונים מתייחסים למשנה אחרונה כיצד חזרו והתירו את האישה שאומרת מאן לכה אז הנה תראו למשל את את חידושי רשבא חידושי הרשבא במסכת נדרים בדף במקור ל בדף צ עמוד ב כותב שמסתבר רה לידי תנאי בית דין היה כדי שלא יהיו בנות ישראל פרוצות ו מפקעות עצמם מדי בעליהן ומשום מגדר מילתא תקו נחי דבית דין מתנים נעקור דבר מן התורה כל אחד ג משום מגדר מילתה אז אומר הרשבא שיש כאן חכמים השתמשו בסמכות שיש להם שנקראת מגדר מילתה א שא מבוארת בגמרא בסנהדרין מו ובמות פט כדי לגדור דבר אפילו בעקירת דבר מן התורה אז מוכח שדין שו ינ ש חתיכה דיורה זה דין תורה גמור גם הרן שמה במקום ועוד ראשונים ממידות הרן במקור ל הקשו על זה שאין בדן מתנים לעקור דבר מן התורה אלא בשב ואל תעשה אינבי בקום בעשה ולהוראת שעה בלבד כי אליהו בער הכרמל אבל דורות לא זה אז רואים מכוח קושית אהרן גם כן שמדובר כאן בדין שו יעני של חתיכת סורה מדובר ללא ספק בדין דאורייתא ולא בחומה של חכמים זו קושיה ראשונה הוכחה ראשונה הוכחה שנייה מדברי הרמבם בהלכות בהלכות איסורי בריאה במקור כב אנחנו נעסוק בר ברמבם הזה בהמשך פרק כ הלכה יג שכותב שבדין שו ינ ש חתיכה דסור יש מלכות מלכות מן התורה מי שבא בזמן הזה ואמר כהן אני כן אז הוא לא נאמן כלפי אחרים אז לא מעלים אותו לכהונה על פי עצמו ולא קורא בתורה ראשון ולא לא ישא את כפיו ולא יאכל בקודשי הגבול אבל עוסר עצמו בגרושה וזונה וחללה ואינו מתאמן למתים ואם נשע או נטמע לו כה מבואר ברמבם שלא מדובר פה על מכת מרדות מדובר כאן על מלכות מן התורה מוכח אומר החקר לב שיש כאן בשוויה דין דאורייתא גמור והוכחה שלישית שאומר החקר לב זה מהסוגיה שלנו בסוגיה שלנו הגמרא שואלת מה יקמ שמלן רבי אלעזר כשהוא אמר ש אומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאוסרה עליו מה הקמה שולן תנינה תנינה שאם אדם אומר לאישה קדשתך אז הוא אסור בקרבתה אז שואל המחקר לב אם נאמר שכל דינ שו ינב שלחתיך ד איסורה זה דין דרבנן בכלל רק רק מיסודו רק דין דרבנן אז הרי טובה כמה שמלן רבי אלעזר שהרי כמה לם בדרך כלל של ספק ה דרבנן לכולה בכל מקום אז אם כאן אדם אומר פתח פתוח מצאתי הרי אנחנו יודעים שזה רק ספק ספק תחתיו ספק לא תחתיו כן במידה ומדובר על אשת כהן או ספק בעונש ספק ברצון כשמדובר באשת ישראל שקיבל באבו קידושים פחותה מבת שלוש שנים יום אחד אז היה מקום לומר סק ה דרבנן לכול הרי ממי מי אמר שדין שוייה הוא נאמר גם במקום ספק אולי הוא נאמר ק במקום דין דין ודא זה לא תירוץ הגמרא תרו הגמרא מדבר האם קמלה בפתח פתוח או לא קמלה בפתח פתוח כאן אני אומר גם צד שקמ בפתח פתוח אבל סוף סוף גם אם סוף סוף הרי יש כאן לכון יותר ספק אז איך מי אמר ש הייתי אומר טוב ספק ספק דרבנן לא החמירו עד כדי כך חכמים לאסור אישה לבעלה על על כאשר יש ספק עם תחתיו לא תחתיו אז הייתי אומר ספק ה דרבנן לכולם ומעיקר דדין הקשה באמת למה חכמים אסרו אם אם זה רק איסור דרבנן אם כן מכוח מכוח החות האלה א מוכיח קר לב שלא יכול להיות שדין שו ינפ ש חתיכה דסורא יהיה חומרא דרבנן ומתה עד רוש לדוכתא אם באמת נכונים דברי ה יש צד לומר כמו שאומר המשפטי צדק מרי בסן שדין שב יניו של חתיכת דסטור מיוסד על לכות נדרים על דיני נדרים אז איך איך אי איך זה תקף איך זה כמו שאומר הנדה ביהודה א' אין פה לשון נדר ולא לשון תכונה ו לשון הדפסה ב למה לא מועילה שאלה והפרה אד רכוש לדוכתא ואי אפשר להגיד שזה חומ דרבנן כפי שהוכחנו אז באמת לא עלמן ישראל ולא ננעלו שערי תירוצים יש תשובה של הנוד של החתם סופר באבן העזר בחלק ב' סימן קא והוא הוא כבר בפתיחה של התשובה כבר מתייחס ובאמת רואים שלפעמים כשרואים א שיטה שה ככה מתקיפים אותה לאט לאט כש מתיישבים רואים שזה לא כל כך לא כל כך רחוק אתודע לאלא לא צריך לזלזל טוב אנחנו אבל אנחנו מסתכלים אפשר אפשר ללמוד מכאן שגם שיטה שנראית על פנה בהתחלה בהשקפה הראשונה נראית די דחוייה ותמוה לאט לאט אפשר אפשר למצוא לה תמוח אז הנה החתן סופר קודם כל אר יקדים ויאמר מה שאומר הקהילות יעקב בסימן י לדייק בדבר השיטה מקובצת אצלנו שגם סובר שזה מדין נדר ככה הוא רוצה לטאון תראו את השיטה מקובצת במקור ב השיטה מקובצת מעלא שתי אופציות מה מדובר אצלנו באותו חתן שמשקים לבית דין ואומר פתח פתוח מצאתי מה מה המגמה שלו מה השאיפה שלו מה בעצם הוא רוצה מה הוא אומר בפני בית הדין אז אומר השיטה מקובצת ב ששרות הראשונה אומר ככה מתד רבי אלעזר מתפרש בטרי אנפה בשני אופנים אוד כמר נאמן לאוסרה עליו פירוש דבא נאמן לאוסרה עליו וכגון דת בא לבי דינה כדי לאוסרה עליו הוא בא במטרה כדי לאוסרה עליו ולאחי נאמן דשו ינפ שחתי דיורה דכו דעת לדינה וקמה דרי הי עשו הלא ואינו חפץ ב זה מה שהוא אומר בבית הדין הוא לא סתם נוקט איזשהי עובדה אומר פתח מתוח מצאתי עכשיו תגידו לי מה אני צריך לעשות אלא הוא בא ואומר פתח מתוח מצאתי ואני לא חפץ באישה הזו ובעיני הי אסורה עליי אז הרי הי נאסרה עליו ואף הגב י מותרת לו מדינה כן כלו אין לנו פה כאורה עדים אין לנו פה זה חוץ מדבריו אין לנו פה שום דבר אבל אומר אומר השם קובצת אבכ אוסר עליו דבר המותר ד וכ אוסר עליו דבר המותר מה זה וסר עליו דבר המותר זה מינוח אומר הקלות יעקב זה מינוח שמתאים לפרשת נדרים לדיני הנדרים שאדם עוסר עליו דבר המותר ככ הוא מדייק הקהילות יעקב ולכן גם בכדי שנאמר שיש כאן דין שו יענ ש חתיכת סוע צריך שתהיה לו כוונה מובהקת לבוא ולאסור אותה עליו כדי לקבל עליו אותה כאיסור אז אם כן נתייחס לזה גם בהמשך אבל כרגע יש לנו אפילו יסודות אולי בלשונות הראשונים לאפשרות הזאת אבל שוב אני חוזר כרע לחתם סופר איך נתמודד עם העובדה שאין כאן לשון נדר ולא לשון קונם ומה עם שאלה והפרה אומר החתם סופר יש בסוגית נדרים עוד מושג שנקרא נדרי מצווה נדרי מצווה נדרי מצווה אז תראו את הגמרא בנדרים בדף ח הגמרא אומרת מנין שנשבעים לקיים את המצווה שנאמר נשבעתי וקיימה לשמור משבטי צדקך אומרת הגמרא ולא מושבע ועומד מהר סיני אלא השמנה ר לזרו זה נפש כלומר הגמרא אומרת שיש אפשרות אפילו להשבה לקיים מצווה בכדי לזרז את עצמו כלומר יש כאן סוג של קבלה שאדם מקבל על עצמו כתוספת של פרישות תוספת של סיג ספת של קבלה שהוא מקבל על עצמו לעשות דברים הרן כותב שמה על מה שהגמרא אומרת האומר לחברו נשקים ונשנה פרק זה כלומר הוא מקבל על עצמו נשקים את ההשכמה נשכים ונשנה פרק זה אז הגמרא אומרת שהוא עליו להשקים כין שככ גגם נעד הקדוש ברוך הוא בסיפור שם ביחזקאל אז אומר הרן מסתבר דחי קאמר כיוון שאמר נשקים במקור ד הרי קיבל עליו שיהיה הוא מעורר בדבר הוא מתעורר מעצמו כשם שהוא מעורר מעכשיו רת משמ חדה ד בקבלה בעלמה לדבר מצווה ניה דמה יד מן הנחה לא הזכיר לא נדר בלא שבועה ואפילו אחי בדיבור באלמה סגי כלומר יש כאן אמירה גרידה אדם אמר אשקים ושני ר פרק זה אומרת הגמרא שמ לפני כן נדר גדול נדר לאלוקי ישראל הוא לאלא בלשון של שבועה לא בלשון של קונם כלום פשוט אמר קיבל על עצמו דבר מצווה קיבל לעצמו לעשות דבר ש של פרישות ש של חסידות אז אומר הרן דיבור בעל מסגי ומה המקור דומי דמה דמינה דקבלה בלחוד מהני לצדקה דכתיב בפיך זו צדקה בגמרא בראש השנה בדף ו במקור ה הגמרא אומרת על הפסוק מוצא שפתך תשמור ועשית כאשר נדרת א השם אלוקיך נדה בפיך בפיך זו צדקה שאם אדם מקבל על עצמו שהוא יתן צדקה הוא חיב לתת צדקה למרות שהוא לא השתמש בלשון שבועה לא בלשון נדר כלום אמר אתן צדקה לפלוני זה נקרא קבלה לדבר מצווה ויש איזה תוקף של דין דאורייתא גמור כמו קבלת תענית שאדם מקבל עצמו תענית מישהו מחייב מחייב מחייב אותו לקבל תענית לא הוא מקבל על עצמו תענית קבלת תענית זה דין דאורייתא אומר החתם סופר זה המקור בפי כז צדקה גם רב שמן שקו בחידושיו לכתובות בסימן ז מעלה את האופציה הזאת הוא הולך בכיוון שזה כמו קבלה קבלה קבלה על איסור בשבועה או מדין יד לשבוע שאדם מקבל על עצמו כמו שהגמרא אומרת שנשבעתי ואקיים ע כלומר קבלה לדבר מצווה זה יכול להיות גם במרחב האיסור וגם במרחב המצווה זה יכול להיות לשני הכיוונים או שאדם מקבל על עצמו לעשות מיני חסידויות ומיני דברים כ לתת צדקה או לעשות לקבל תענית אז זה נקרא קבלה לדבר מצוות זה חל בדיבור בעלמה או וזה הדין וזה הכיוון של שו ינ שחתי דיורה זה במרחב האיסור שם המשמעות היא ככה אומר החתם סופר שם שאדם מקבל על עצמו במקום שיש ספק דררה דסור אדם חושש אולי במה שאני במה שאני אעשה אולי אשתי אסורה עליי אולי הוא יכול להיות ה הוא מודע לכך שיש אופציה שזה לא נכון הוא מודע לכך אבל הוא רוצה לקבל על עצמו משום ספק דררה ד סורה ספק סורה לת ד סורה אומר אני לא רוצה להיכנס לשם אז הוא מקבל על עצמו בקבלה שתוקף הקבלה הזו היא כקבלה גמורה קבלה של דבר מצווה בפי חזות צדקה קבלה שהחלה מן התורה ורב שימן אומר שאפילו ש זה נקרא יד לשבועה שגם אם הני לא השתמש בביטוי שבועה זה יכול להיות יד יד לשבועה יש איזה תוקף גמור כנדר לכל דבר נין זה נקרא נדרי מצווה למרות שהוא לא השתמש בלשון איסור ולא בלשון קונם לא משתמש בלשון שבועה לא הזכיר שבועה לא הזכיר נדר לא הזכיר כולם אב זה חל יתרה מכך לגבי צדקה בפיח זאת צדקה אפילו דנים הפוסקים מי שרוצה לאיים בזה בשני מקומות בשולחן ערוך בחו של משפט בסימן ריב סעיף ח ויורד דעה רנח עף יג שיטת רבנו טעם שצדקה אפילו מחשבה בלבד אדם שחשב חשב לתת צדקה חייב לתת צדקה כן כמו בקורבנות נדיבי כן נדיבי לב כן נדיב לב עולות מספיק שהוא חשב לתת עולה הוא חייב זה גמרא בשבועות בדף כוב בתרומה זה חל במחשבה אז גם רבנו תם הראש חולק עלי בתשובה אבל רבנו תם ככה אומר והר מה כותב שצריך החוש אליו שמה ברש סוף סימן רנח אז רואים לאדה שיש מושג שנקרא קבלה לדבר מצווה אז ממילה לא יהיה רחוק לומר שגם דין שו יעני ש חתיכה ד איסורה הוא בא מהמרחב הזה של קבלה לדבר מצווה של בפי חזו צדקה בתחום האיסור כמובן שהוא מקבל על עצמו לתוספת סיג ופרישות ו משום דררה דסור הוא מקבל על עצמו שהדבר הזה אסור עליו למרות שהוא מודע לכך שיכול להיות שהוא טועה וזה מותר יכול להיות שזה מותר אבל הוא מקבל את זה עליו משום זרו זה שרני שזרו זה איך כתוב שם שר שזרו זה נפש עכשיו מה תאמרו אז למה אז למה לא מועיל שאלה אז שיילך לחכם יתיר לו את זה אומר החתם סופר שאדם יכול לעצב את הנדר שלו הוא יכול להחליט בשעת קבלת הנדר שהנר הזה יהיה משולל מאפשרות של שאלה והתרה הוא יכול להגיד שאני מקבל על עצמי את האיסור הזה כאיסור התורה כמו מאסר התורה שהתורה שניתנה מהר סיני שהיא ללא שום אופציה של תר כמו שהגמרא שמה אומרת בנדרים בדף כה שכאשר משה רבנו קורד ברית ע עם ישראל אז הוא הוא אומר על דעת הקדוש ברוך הוא ועל דעתי כלומר שלא תבואו לחשוב שיש כאן איזשהו אפשרות של התר דיני התורה הם משוללים אפשרות של היתר אז אדם יכול לקבל על עצמו איסור באופן כזה שלא יהיה בו אופציה של שאלה והתר ביורי דעה בסימן קפה מוסיף החתם סופר גם כן ללכת בכיוון הזה ושם הוא אומר כשאדם אומר פתח פתוח מצאתי אז הוא מקבל על עצמו את אש שתו כאיסור סותה זה מה שהוא אומר אני מקבל על עצמי את אשתי כאיסור סותה שכתוב בתורה כמו שאיסור סותה שכתוב בתורה הוא משולל היתר משולל שאלה אז כך גם גם כך גם האיסור שאני מקבל על עצמי כך מיישב החתם סופר ממילה את כל קושיות הנוד ביהודה ומרית במאמר מוסגר נראה לי אניו דעתי כן נראה לי אניו דעתי אם לא נשינו ו אם אני אחזור כרגע למרי בסן אני חושב שמה שהמריא בסן אמר שהחמירו בנדר הזה בנדר הזה לעשותו כנזיר שמשון מחמיר מדרבנן ושאל ה חקרי לב הרי מה זאת אומרת זה מוכח בעליל ששם ינפ ש חתיכה ד איסורה זה דין דאורייתא מכמה הוכחות לניו דעתי ייתכן שמרי בסן לא התכוון לומר שעצם היסו זה דרבנן ודאי שלא עצם היסו זה זה נדר גמור דאורייתא נדרי מצווה כל מה שהתקשה בו המרי בסן זה בשאלת ה שאלת השאלה למה לא ניתן להשאל על האיסור הזה למה לא ניתן להתיר אותו אז לזה הוא אמר החמירו בו חכמים ועשו כ נזירות ששון כלומר לפי דעתו שלילת האופציה של השאלה היא חומרה של חכמים אבל לא עצם האיסור עצם האיסור זה דין דורית גמור זה מה ש כלומר מרי בסן לא הלך בכיוון של החתם סופר ולומר ש שהוא קיבל על עצמו כאיסור תורה שאיין בו שאלה אלא הוא אמר שזה בנוגע לאפשרות השאלה זה חום ה דרבנן אז זה אני חושב אפשר ליישב את קושיית המרי בסן מכל קושיות והוכחות ה הוכחות ה חקרי לב באמת אם אמרנו שקילות יעקב בסימן י מצא תימוכין לגישה הזו מדברי לשונו של השטה מקובצת אצנו בדף ט עמוד א אפשר למצוא לזה עוד מקור לגישה הזו לתפיסה הזו לשיטה הזו ששו ינ ש חתיכת סורה בא מעולם ממושגים של נדרים של קבלות של החלת איסור החלת איסור כן לא בירור של לא בירור של המציאות או נאמנות של בירור המציאות אלא החלה של איסו ממש ואזה אנחנו יכולים לראות מההסבר של הגרה בביאורו לתשובת הראש יש במקור ו תראו שאלו את הראש במקור בכלל ז סימן א' שאלו אותו ציבור שהטילו חרם שלא ישחוט אדם זולתי הטבח של הקהל כן הם קיבלו על עצמם בחרם יש פה שוחט בעיר הוא הוא המוסמך לשחוט ואין לאף אח אחד רשות לשחוט מ מבלד אין לאף אחד דרך אגב זה גם החוק היום החוק היום עוסר על שחיטה פירטית יש מישהו מוסמך רק מישהו מוסמך יכול לשחות כן אבל יש איזה עוד טעמים מצד משרד הבריאות זה יש יש יש ככה הטילו חרם עכשיו למה הם הטילו את החרם הזה אומר הראש כמו שנראה בהמשך כדי שלא יקפוץ הדם וישחט מ שגם שלא מומחה אז אומר ה אומר אז מה היה הסיפור הסיפור היה שהלך אחד ועבר על אחר ושחט האם מותר לאכול אומר הראש יראה שאסור לאכול משחיטת שהרי הקהל פסלו שחיטת הכל חוץ משחיטת הטבח ובשביל שלא יקפוץ כל אדם לשחט אף שנו מומחה ורשאי הציבור להתנות וכולי משום הגדר מילתא וכל שכן זה שעבר על החרב ושחט ראוי לדמותו לממר לאותו דבר כיוון שעבר על החם כדי לשחוט ואף הל פי שנו חשוד לאכל דבר אסור מכל מקום מכר דבר שלא יכלו משיו ו ודברי הראש ובו הלכה בשולחן ערוך במקור ח בהלכות שחיטה בסימן א' סעף יא אם הטילו הקהל חרם שלא ישחוט אלא טבח ידוע ושחט אחר יש אומרים שחיטתו אסורה כן למה שחיטתו אסור למה אסור לאכול מהשחיטה שלו למה בוא נבדוק יש עדים העדים רואים שהוא שחט כראוי עם כל הלכות שחיטה ובודקים בודקים אחר כךם הכל בסדר ש הכל בסדר אז מה הבעייה למה לא לאכול את השחיטה מה מונע אותנו כן מה פוסל את השחיטה אומר הגר שם במקום בסעיף קטן לו כי שויו חתיכה דסור נפשו רבונו של עולם מה שיך מה שך חתיכה דיורה מהמה שך פה חתיכה דיורה אם חתיכת יסור הזה אך ורק עניין שלמ יש לי נאמנות מהך נאמנות פה מדובר פה על דבר שהוא התר גמור כן ומילים עליו עכשיו איסור ש יני שחתי סורה יש כאן החלה של איסור אז באמת יש הסברים נוספים בנושא הכלים שם על התר גם השח וגם התז כתבו הסבר אחר למה באמת אסור לאכול משחיטת כיוון שיש לו דין של חשוד שאולי נפסל לשחיטה והשיטה הזו מופיעה גם בבת יוסף במקור ז הוא מביא שרבנו ירחם כתב הטילו הקהל חרם שלא ישחוט אל הטבח ידוע בשחת החרי שאומרים ששחטו אסורה דדמ חשוד לאותו דבר כך כתב רבי דוד הכהן בתשובה לכן כתב כן כלומר ה הסברה כאן היא שהוא אותה סברה שהלה גם בדבריו הראש שכל שכן זה ש שעבר על החרם וש לד אותו לממר לאותו דבר אולי יש לו דן חשוד לאותו דבר מומר למרות שהראש הראש מעלה את זה כאופציה נוספת וגם ה כן הוא מעלה את זה כאופציה נוספת כל שכן שראוי גם מהטעם הזה המשמע אבל גם ללא הטעם הזה היה מקום לאסור אז יש כאן אני חושב ניו דעתי לשיטת הגרה שיש כאן מקום לאסור את האכילה גם אם לא מטעם שהוא חשוד שהוא פסול אני אגיד לכם נפקא מינה מהי נפקא מינה אם השוחט הזה לא ידע מאחרים לא ידע הוא הגיע לעיר אחרי שהחרימו הוא הלך ושחט בתמימותו הוא לא חשוד הוא לא מומר הו לא כלום מותר לאכול מהשחיטה שלו או לא לפי השך והתה זה יהיה מותר כי הוא לא חשוד הוא לא מומר ל לכלום אבל לפי הגרו אסור למה למה אסור לאכול כי הקהל קיבלו שב יענ ש חתיכה דייסה הקהל קבעו שכל שחיטה שתהייה שלא על ידי שוחט העיר זה יהיה אסור משום מגדר מילתא משום קבלה לסיג לפרישות ולדר ד איסורה חששו שאנשים שלא מומחים ישחטו רואים פה לאדה גרה שדין שו יעני ש חתיכה דייסה יסודו נדרי קבלת מצווה קבלת נדר נדרי מצווה אי אפשר אי אפשר אי אפשר להסביר אחרת אז אמת האמת היא שאם נחזור כרגע לדברי הנדה ביהודה שפתחנו בהם הנדה ביהודה במדור ניין סימן כג אחרי שהוא כותב ש אחרי שהוא כותב ש גם ללא תחיה אין דבר זה מתקבל כאילו הוא לא רוצה לטרוח לטרוח בעצמו להביא הוא כן מביא הוכחה ה כן מביא הוכחה שזה לא יכול להיות מדין דן מה ההוכחה שלו מהסוגיה המפורסמת בראש השנה בדף כה ה המשנה שמה מספרת על קבלת עדים בקידוש החודש שהעידו ביום שראו את המולד ואחר כך בליל עיבורו בליל 30 לא ראו את המולד סח אז רבי דוסא בן הקנס טען שם די שקר לא ניתן לקבל את עדותם ורבי יהושע אמר לו רואה אני דברך ובכל זאת רבן גמלי כן קיבל את דותה והוא גזר על רבי יהושע לבוא אליו הנה כתוב גוזרני עליך שתבוא אצלי במקלך ובמעותיך ביום הכיפורים שך להיות בחשבונך והמשנה מספרת שהלך מצאו רבי עקיבא מצר אז רבי עקיבא אמר לו שכן יש כתוב יש לי ללמוד שכל מה שעשה רב ג עסוי שנמר אלה מועדי השם קרא קודש אשר תקראו אותם בן בזמן וכולי אז כתוב בגמרא שמה תם אפילו שוגגים אתם אפילו מזידים אתם אפילו טועים סופו של דבר הוא בא ונשכו ל ראשו וכולי כולם מכירים את זה אז שואל נו את רבי יהודה איך באמת איך באמת רבי עקיבא מייעץ או מנחה את רבי יהושע ללכת לר לרבן גמלא ביום שזה יום כיפורים שלו הרי גם על הצד גם על הצד שסובר רבי עקיבא ש שרבן גמליאל בסופו של דבר הסמכות נמצאת אצלו כל מה שעשה רב מגב נסוי אבל אפי כן אבל טיפ הוקלה שרבי יהושע שו ינ של חתיכה ד איסורה רבי יהושע מבחינתו היום שהוא אחז שזה יום הכיפורים הוא שו ינב ש חתיכי איסור אז איך אז איך איך הוא מנחה אותו לעבור על האיסור בלי דם ללכת במקלו במותה ביום הכיפורים כן אז מכאן מוכיח שזה לא שזה ודאי שזה לא נדר אבל כבר כבר אפשר כבר המרב מינץ שהזכרנו שהוא היה שואל בתשובה של נודה ביהודה משיב לו בשוט שלו בשוט מערה מינץ בסימן כו על ההוכחה הזו ואפשר אפשר לדחות את ההוכחה בכמה ובכמה אופנים אני אגיד כמה שלוש המר מינס כותב שכאן בנושא של יום הכיפורים כיוון שזה סמכות בלעדית אך ורק של הנשיא ובית הדין בקביעת לוח השנה אין לאף אחד שום סמכות ממילא א אין יכולת שדין שו יעני שחתי יסור אין יכולת בכלל לקבל על עצמו איסור שאינו תלוי בידו אינו תלוי בידו ככה ומ כלומר זה כלומר דין האיסור כאן איסור יום הכיפורים כן זה לא בכלל הייסורים שאפשר שבידו של אדם לקבל על עצמו בדין שו ינ ש ככה הוא טוען ככה צריך לדון בזה אבל ככה הוא כותב אין יכולת כל לנדו כיוון שזה לא בידו יש שמה געה במקום בנוד גע מבנו של המחבר בנו של הנוד ביהודה שגם כן הלך בכיוון אחר לא מצד שאין יכולת לנדור מצ מצד שאין כאן רצון לנדור דהינו מה שהיה אצל רבי יהושע זה היה נדר בטעות משום שהוא היה משוכנע שכיוון שהעדים הם ידי שקר אז אי אין שום תוקף אין שום תוקף לקביעת הלוח השנה לקביעת ראש חודש צריך להעבר את החודש אין שום אין שום תוקף לכך ככ ככה הוא סבור אבל למען האמת רבי עקיבא חידש לו שזה לא נכון שאתם אפילו מטעים אתם אפילו מזידים אתם אפילו שוגגים אז אז ממילא אדיתה אדיתה שהוא אם הוא היה יודע שאין שום בעיה בכך כי גם אתם אפילו מזידים יש תוקף לקביעת ראש חודש של רבן גמ אז הוא ממנה הוא לא היה מקבל על עצמו את הדבר בנדר אז זה כמו נדר בטעות אז זה לא מצד שאין יכולת לקבל על עצמו אלא מצד שאין כאן רצון כיון שהיה כאן נדר בטעות והוא מביא את דברי השולחן ערוך במקור יא בסימן רלב סעיף י נשבע שלא יעשה כך מפני שהיה סבור שהוא איסור גדול ואחר כך נודע לו שאין בו איסור כל כך לא חלה שבועה כלל כי התה בטעות אז אמנם שמה הוא כותב ש התז על אתר בסעיף קטן טז חילק שאם הוא נודר בסתם והוא לא אומר במפורש על דת שזה כך וככה אלא הוא נודר בסתם אז הוא כן צריך לקיים את זה ולכן הוא אומר שזו כנראה הסיבה שאבא שלו כן ראה מכך הוכחה הוכחה זאת הה הקושיה שלו וההוכחה שלו נגד ה הגישה שזה נדר משום שסוף סוף גם אם הוא לא ידע שזה לא שזה גם אם הוא לא ידע את את הדרשה של אתם לא מזידים אתם אתם אפילו מזידים אבל סוף סוף הרי הוא לא הצנע במפורש הדית שזה הדית שמה שאני אומר הדית שאני יודע שזה שזה שזה שזה החשבון הוא חשבון בטעות אז הוא כן היה צריך לקיים את זה טוב אבל עלכל פנים יש כאן כבר אפשרות נוספת לדחות יש עוד אפשרות שלישית כותב ה הפתחי תשובה ביורי דעה בסימן א' סעב קט יח וזה נקודה מאוד חשובה הוא אומר שכל ה אם דיברנו על כך לפי התירוץ הראשון שלא היייתה כאן יכולת לנדור התירוץ השני מדבר שלא היה כאן רצון כיוון שזה היה בטעות בתירוץ של הפתחי תשובה לא הייתה כאן כוונה לנדור דהיינו וזה דבר בסיסי ואני אשתמש בזה גם בהמשך אומר הפתחי תשובה מתי שייך לומר שו ינפ ש חתיך דאיסור מתורת נדר אך ורק אם אני מודע לכך שיש אפשרות שזה מותר ואני מקבל על עצמי עליי כספ דררה דסורא אז יש כאן מוכרח שיש כאן רצון לקבל על עצמו דבר כתוספת ופרישות וסיג אבל אם אני משוכנע בעצמי שהדבר הזה אסור אז ברור שלא היתה לי כוונה לקבל על עצמי כנדר בשביל מה לקבל על עצמי כנדר אין כאן שום הוכחה שהתכוונתי לקבל על עצמי את זה כנדר אני משוכנע שזה אסור מדינה כן אז לכן כאן מכיוון שרבי יהושע היה משוכנע מדינה כי הוא לא הכיר את הדרשה של אתם ולא מזדים הוא היה שוכן שמדינה זה יום כיפור גברו לכל דבר ועניין הוא לא ראה בעצמו שום תכן כוונה לקבל על עצמו עכשיו שו יענ שלחתיך ד סורה ולכן היה מותר לו אחרי שהתברר שזה אמר לו רבי עקיבא אתה טועה זה זה מותר זה החישוב או החשבון של רבן גמל הוא תקף אז ה הוא התיר לו לעשות את זה לא היייתה כאן כוננה כמו שאמרתי כל המושג של שווייה לפי ההנחה שמדובר כאן הנדר זה אך ורק אם יש צד שזה מותר ומודע לכך הנודר המקבל מודע לכך שיש צד שזה מותר והוא מקבל על עצמו משום דררה סורה ספק דררה דסור מקבל ל עצמו כתוספת וכפריות בן אדם אומר שה א מה אישה שאומרת מע נילך כן מצים בתור שנפשי אפי שהיא אומרת זה בתור ודאי אז גם בזה נו גם בזה יכולים להיות כמה מצבים בסדר גם בזה יכולים להיות כמה צ זה לא תמיד ברור ן יכול להיות שהיא חושבת שהיא שהיא נבעלה והיא לא נבעלה גם בזה יכולים לנצ אני רק מעלה אופציה זה מה שכתוב ה זה מה שכותב השער יושר רב שימן בחידושיו לכתובות בסימן ז וגם החתם סופר כותבים אתזה כדבר פשוט וגם אנחנו רואים את זה בפתחי תשובה שעל הצד ששו ינפ ש חתיכה ד איסורה זה מדין נדר אז הפשט הוא במקום כזה שה נודר מודע לכך שיש אופצייה שזה מותר והוא מקבל על עצמו כתוספת סיג ופרישות על הצעד כמ אני רוצה לקבל על עצמי ואז יש כאן מושג של קבלה עד הקבלה של יסור אבל נתייחס לזה בהמשך ל כל פנים זה אפשרות אחת להסביר שבענף שחתירה דיורה האפשרות היותר רווחת שהיא רוב האחרונים אחזו ככה בניהם השר המלך שהזכרנו בפרק ט הלכת טו הנודע ביהודה כמובן המרית שהזכרנו וקצות החושן בסימן לד סיב קט ד בשער יוש בשו שמט בשמ תו פרק יט והם הלכו בכיוון אחר לגמרי ששו ינפ ש חתיכה ד איסורה זה מדין נאמנות נאמנות שהתורה האמינה לאדם על עצמו אם הוא אומר שהדבר הזה אסור עליו גם אם אין הדין בדבר גם אם לנו זה מוחזק לו כהיתר לא אנחנו לא ידענו שהוא קידש אותה הוא אישה בא הוא בא ואומר קדשתך אז התורה נתנה נאמנות לאדם על עצמו א לאסור דברים על עצמו והמקור כמובן אומר הקצות החושן וגם בעכשיו שמט אתה המקור הוא מדין הודעת בעל דין קודם כל אנחנו רואים בלשונות הראשונים שיש תימון גדולים לתפיסה הזו ראשית הלשון של ה הלשון של הגמרא כפי מופיע אצלנו הוא אמר רבי אלעזר האומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאוסרה ע מנוח ש משתמשים בו זהו מנוח של נאמנות לא כתוב יכול וסרה עליו אלא נאמן וסרה עליו מה שמדובר כאן על בירור של איזה מציאות בירוש נאמנות על מציאות שנוגעת כלפיו שאומר כן אנחנו מקבלים את זה ביחס אליך כאילו באו עדים ואמרו שפתח פתוח מצאת אתה נאמן לומר על עצמך שזה באמת היה כאן פתח פתוח גם לשונו של הרשבא תראו אה במקור א מקור תח מקור טו בתשובה של הרשבא אנחנו נחזור לתשובה הזאת בהמשך אבל תראו שלוש ורות שלוש ורות מלמטה אפילו ירשנו העד שוי קרובות נפשה חתיכה דייסה והוא נאמן על עצמו יותר מ1 עדים רואים פה ד שמדובר כאן על נאמנות כהודעת בעל דין שאדם נאמן ע דעת בלדים כמ דים ד שאדם נאמן על עצמו יותר ממדין תראו גם במקור יט בשיטה המקובצת בשם תלמידי רבנו יונה ש שערי הודעת עצמה באמצע הדברים שרי הודעת עצמה כמדין הוא מדבר על אישה שאומרת אשת איש היתי כן אז אישה יניף של חצי חדי איסור אשר הודעת עצמה כמ דים דמ וגם לשונו של הריז שמובא בשלטי גיבורים בדף י עמוד א מדפי הריף באות ב גם כן גם כן זה הניסוח אז יש כאן כמה וכמה א הוכחות שמדובר כאן על לשון של של של לשון של נאמנות מדבר על נמנות מה המקור של ההלכה הזו של אז קצות החו של נקת שזה ההוכחה המקור של דין הודעת בלדים כמ דים דמ שנלמד מהפסוק אשר יאמר כי הוא זה אשר יאמר כי הוא זה כ הרשי כותב בקידושין בדף ס עמוד ב תראו את הרשבא במקור יב אומר הרשבא ושם בקידוש סמ עמוד ב ויש לומר דגבי ממון וד די לא לו דכתב רחמן אשר יאמר כי הוא זה דמיני גמינה נודעת בעל דין אמינה דלעולם לא מקדס משום דכתיב על פי שני מידים שלושה דים ייקום דבר בגל אדקום דבר במקום דק חובה אכי קטיב כלומר אומר אומר הרשבא כתוב מצד אחד על פי שניים מדים יקום דבר מצד שני כתוב אשר יאמר כי הוא זה שהתורה האמינה במודה במי קצת התורה האמינה לו בהודעתו עצמך הודעתו מחייבת ות שבת מודה במי קצת אז מכאן למדים שהודעת בדים כדים דמה ומה שנאמר על פי שני מדים יקום דבר זה אך ורק במקום שהוד ביש בהודעתו משום חוות לאחריה משום חו לאחריה אם הוא חו לאחריה מבואר בגמרא אצנו בכתובות בדף יט אז זה לא מועיל הודעתו לא מועלה לחו חרנה אז לשמה היה צריך את הפסוק על פי שני הידים יקום דבר אבל אם הוא לא חיב לאחריה אז הוא נאמן על עצמו מהפסוק אשר אמר כי הוא זה אומר הקצות החושן שממילא זה גם המקור לדין שב יענ ש חתיכה ד סורה מהפסוק אשר ימר כי הו זה באמ רבינא בהלכות אדות סימן ב' מביא דברי הקצות החושן ומקשה עליהם כקי מלן שממו איסו מממון לא פינ ממונ מיסור לא ילפינן הגמרא בברכות בדף יט עמוד ב אז איך אפשר ללמוד מקור לדברי ה לדין שו ינ ש חתיכת סורה שזה מר מרחב היורה דעה ללמוד את זה על מחו של משפט אשר אמר כי הוא זה ולכן מציע עם רבינ מקור אחר המקור הוא מדין חטאת אודה אליו חטאתו אשר חטא בה שמבואר בגמרא במסכת קריות בדף יא עמוד ב הודה אליו חטאתו שהתורה האמינה לאדם בענייני חטאת כן הגמרא שמה מדברת על על אם אחד מעיד עליו והוא לא מכחיש אותו אזז אז כן ובמבה בראשונים תראו בשיטה מקובצת בדף ג עמוד ב במקור יג הקשו בתוספות חיצוניים והרב רבנו פרץ זל וזה לשונם ואם תאמר כשדים מכחישים אותו האך ישמחו הכהנים עעל פי להקריב קורבן האה וחולין בעזרה אם אדם בא ואומר חלב אכלתי ובאים ועדים מכחישים אותו לא אכל את ה חלב התורה אז התורה אומרת שאדם נאמן על עצמו יותר מ100 אדים ה הולכים הכהנים מקריבים את הקורבן שהוא מביא איזה חולין בעזרה אומר רבנו פרץ ויש לומר כיוון שאדם נאמן על עצמו יותר ממאדים אם באו הכהנים להקריבו אין מוכים באדם מסכה חרנה אם באא להקריבו כים מכים בידו הל כל פנים זה לא חולן בעזרה אז רואים מכאן רואים מכאן הדיה קודם כל גם רבנו פרץ רואים שכמו שראיינו כמו שכתבנו דק בתשובת הרשבא ו ברבנו יונה ובשתי גיבורים בשם רי גם כאן רואים שזה דין של נאמנות שו יענ שחתי דסור זה דין נאמנות זה דין שאדם נאמן עצמו יותר ממדים אז ממילה א כן כן אז ממילה אומר אחזר רבינ אומר הבינה ה זה המקור לדין שב ינ ש חתיך דסו המקור הוא מדין הזה של אכלתי חלק מדין הודה עליו חטאתו שרואים מכאן שלמרות שאדם א יש לו נאמנות על עצמו למרות שהאדים מכחישים אותו בכל זאת הוא נאמן כן וזה לא נקרא חולין באזהרה והפסוק הוא וד עלב חטאתו אז זה רואים נאמנות שאדם נאמן עצמו יותר מ הדין אז זה המקור ל להלכה הזו של שווייה מדין נאמנות כאן צריך להאיר כאן צריך להאיר ש על דברי הקצות החושן בסימן ד קט ד ששוה בין דין שו ינ ש למעשה שבה בין דין שבענף ש חתיכה דסורא ובין דין הודעת בעל דין כמ דים דמ ואת זה עמד על כך שמען רזבסקי אצלנו בסימן י יש בקצות החושן בסימן פ סעיף קטן א' הקצות דן בשאלה האם הועילה המתלה בהודעת בעל דין כלומר אם אדם הודע הודעת בעל דין ואחר כך אחרי כמה זמן בא עם המטלה למה הוא הודה האם מועילה המטלה לבטל את הודה אז לכה מסקנה קות החושן שלא מועילה המתלה בהודעת בעל דין ככה גם נקת ה חלקת מחוקק באבן העזר בסימן קטו ס קט כב שזה לא מועיל שואל רבי שמואל רזבסקי אני לא מבין הרי בשו ינ שחתי יסור מבואר לד בתלמוד בדף כב שמונ המצה כן מפורש תראו ב א כן בדף כב עמוד א נו אצנו במקור יח כן שאם אם אישה בא ואומרת אשת איש אני וחזרה ומה פנויה אני אז היא לא נאמנת אומרת הגמרא אבל אם היא נתנה המטלה לדבריה נאמנת ומעסה נמי באישה אחת גדולה שאתה גדולה בנוי קפצו עליה בני אדם לקדשה אמרה להם מקודשת אני למים עמדה קידשה את עצמה א חכמים מה ראית לעשות כן אמר בתחילה שבאו אלי אנש שנם מוגנים אמרת מקודשת אני עכשיו שבאו אלי אנשים שנ מוגנים אמרת את עצמי אז הנה זו הלכה אלה רב חסר הבירה לפני חכמים בושו נ שואל שמ רזבסקי איך זה יכול להיות איך זה יכול להיות ש המקור לדין שב יניף ש חתיכת יסור זה אשר ימר כי הוא זה שזה הודעת בעל דין אז איך בהודעה בדין לא תועי למתלה ובש נשקלה המתלה אומר רבי שמואל רזבסקי גם אם נגיד שדין שוויו מדין הודעת בעל דין יש הבדל יסודי ביניהם סוף סוף כי הודעת בעל דין מדובר על הודעה בממון וכיוון שאדם הוא בי למעל המון שלו הוא יכול לעשות את הממון שלו מה שהוא רוצה הוא יכול לשרוף אותו הוא יכול להבכיר אותו הוא יכול להגדיש אותו הוא יכול לתת אותו במתנה אז יש לו נאמנות על עצם מעמד הממון על עצם הבעלות על הממון יש לוו כשהוא אומר אני אני חב אני חיייב לפלוני מבחינתנו זה נאמנות גם כלפי כל העולם למעט אם הוא חיב לאחריני אבל אם הוא לא חיב לאחריני כיוון שיש לו נאמנות על עצם כיוון שהממון הוא בשליטתו אז מרגע שהוא מודה זכה כבר אותו פלוני בממון כלומר כלפי כל העולם הנאמנות היא על עצם המציאות על עצם עצם העובדה שהממון שייך לפוני אחר אז ממילא זה זה כבר לא בר השוה אי אפשר לחזור בה כבר נהיה פה דין שזה שייך לממון אחר זה שייך למישהו אחר כבר מה שאין כן ביסור איסור זה לא ממון זה לא משהו שהוא בשליטתך אתה לא בלים לקבו אין לך נאמנות על עצם האיסור עצם העובדות של האיסור אלא זה דין הנהגה אומר רב שמואל זה רק דין הנהגה דהיינו בית הדין מדאורייתא בית הדין מונחה להתייחס ביחס אליך נהגה כלפיך כאילו באו עדים והעידו כך וכך אבל זה רק ביחד זה רק כדין הנהגה זה לא מדין בירור המציאות אין כאן אמנות על עצם האיסור אלא זה הנגע כלפי אדם ככה ככה אולי גם אפשר לדייק מלשונו של רשי בדיבור המתחיל מכ משנן תנינה שאדם נאמן על עצמו לאסור לו את המותר על פיו את המותר כלומר לנו זה מותר אנחנו כלפינו עדיין כלפי המציאות כלפי העולם ההנהגה הי שזה עדיין מותר כלפיך אתה חושב שזה אסור אז ו לשר עליך כאילו באו עדים כאילו כאילו יש כאן עדים ששרים לאחד ופסולים לשני יש מציאות כזאת שעדים שכשר לאדם אחד ופסולים לאדם השני אז ביחס לאותו אדם שהם כששרים הם נאמנים כלפיו לגבי האדם שם פסולים הם לא נאמנים כלפיו אז השו יענ שחתכת יסור הזה נאמנות שנתנה התורה לאדם על עצמו כאילו באו עדים ועידו העידו אבל הכל אבל הכל רק ביחס אלב כד ככ כותב החזון אש דיה מי שרוצה להסתכל בהלכות ייבום באבן העזר בסימן קכד סעיף קט יח כותב ממש הדיה שזה דין של תורת הנהגה זה לא נאמנות עצ לכן כיוון שזה רק דין הנהגה לעצמו וזה לא בירור של המציאות אז ממילא יש כאן אפשרות של המתלה אם האישה תיתן המטלה למה היא אמרה שיש י שיתי כי קפצו עליה וכולי אז זה באמת נאמן כי מדובר כאן עעל על עצמו על ההנהגה כלפיו אז אם הוא נותן המצלה זה בסדר אבל ביחס לממון ברגע שאדם מודה שהוא חיה ממילה בר שייך למישהו אחר אז הוא לא נאמן במטלה לחזור ולהוציא ממנו יש כאן אמרנו שיש כאן אופציה שלישית נכון זה ה פתחנו במרי בסן אך יש לומר זה מטעם זה ולא מטעם זה ואנחנו לא נדע איש יש אפשרות לדעת כן האפשרות השלישית ה מופה בתרומת הקרי בסימן א' והיא שבעצם שב יענ של חתיכה דיורה זה לא נדר זה לא נאמנות זה דין שאין מאחלים את האדם דבר האסור זה דין שמופיע בגמרא בנדרים טו וכתובות עא עמוד ב אין מאחלים את האדם דבר האסור לו כלומר התורה אומרת שאם אדם אומר על עצמו הדבר הזה אסור עלי למרות שכלפי אלנו מוחזק שזה מותר ולצורך הנין אנחנו גם לא נותנים לו נאמנות כאילו באו עדים ביחס אליו כנהג כאילו באו עדים על הדבר לא אין לך נאמנות אנחנו מבחינתנו זה התר אבל כיוון שאתה אומר שזה אסור לך אז ממילא אין מאכילים לאדם דבר האסור ויתירה מכ שכן החווה של המושג לא רק שלא מאכילים אותו לא מאפשרים לו לאכול את זה דהיינו אנחנו קופן אותו שלא יאכל דבר שאסור לו זה הכלל ו התרמת הק מחדש שגם זו הסיבה של הודעת בעל דין כמ דים דממ לא כמו הקצות שאמר שזה שזה דין של אשר יומר כי הוא לא גם הודעת בעל דין שאדם מודי שהוא חייב לפלוני מה הסיבה שאנחנו מוציאים את זה מידו כי הוא הודה שזה איסור גזל בידו אז יש כאן דין אפו שם איסור הם איסור גזל גם זה נקרא אין מאחלים לאדם דבר האסור לו כך הנקת ככה נקת בפשטות תרומת הקרי כמובן שצריך להבין ל למה קודם כל אולי זה הכוונה מה שאומר הרבי בסן יש כאן עוד יש כאן עוד טעם אחר ואנחנו לא נדע כי לטעם הזה באמת גם חרש וילם סוף סוף החרש אמר שזה שזה אשתו זנתה אז אין מכיילים לאדם דבר האסור לו גם אם אין לו כוח למדור גם אם אין לו דין של הודעת בעל דין אבל סוף סוף הוא אומר שזה אסור אז אין מאכילים לאדם לעשות למה למה למה השיטות האחרות לא פירשו ככה כנראה מה שהפריע להם בגישה הזו באמת הגישה הזו היא סבירה היא נכונה זה דין תלמוד זה דין מפורש בשס שאין מחילים את האדם דבר האסור לו אלא מה שהם התקשו זה בנקודת החידוש שאמרנו נקודת החידוש שהיא א' הם התקשו אולי ביכולת הכפייה עד כמה כופים אבל גם אם לא נגיד אני חושב שעיקר הקושי שלהם היה מדוע באמת הוא לא יכול לחזור בו אם זה רק מ אם זה אם אין פה כאן אין פה נאמנות אין פה נדר אז למה שלא יגיד טוב שקר אמ אמרתי שקר אני חוזר בי למה שלא א אוכל לחזור אז אז לתרומת הקרי הה ברור שהוא לא יכול לחזור בו בלי המטלה זה דין פשוט ששם בש חתיכת איסורה אבל זה כבר תוספת חידוש שלמרות שלא האמנו לו מעולם אלא אנחנו אומרים לשיטתך לדבריך זה אסור אז אתה אנחנו אוסרים עליך לאכול את זה אבל זהש יגיד אני חוזר בי כל זמן שהוא עומד בדיבורו אז אני מבין שבית ה דין יגידו אתה אומר אני לא נפרש אותך אבל אם אתה אומר אני שיקרתי למה צריך למטלה זה כנראה מה שהפריע לאחרו אחרים פרש ככה ולכן הם כל אחד חיפש מה הציור ש לאסור לי לאסור את האופציה של החזרה אז או מטעם נדר או מטעם נאמנות אז שמה צריך המטלה בשביל שייה ניט אבל אבל אבל אבל זה מה שפר אני חושב לאני דעתי ומכאן בזמן שיש לנו נגיד במהר כמה נפק מינות שיש בין הפירושים האלה דבר ראשון אל תגיד את זה במהר דן בזה המשנה למלך בפרק ט מלכות ישוט הלכה טו האם מועיל שו יניף של חתיכה סורה נגד עדים האם זה מויל נגד עדים אז ראינו דיה את שוט הרשבא כן במקור טו שכותב שאפילו יישנו עד שו קרבות נ שחתי סורה והוא נאמן על עצמו יותר מ100 אדים ראינו גם את דברי ה השיטה מקובצת במקור יג בשם רבנו פרץ ראינו גם כן את השלתי גיבורים לא ראינו אבל אם תראו את השלתי גיבורים בשם ריאז בדף יוד עמוד מדפ עריב גם כן כותב ש ששו ענף שמועיל גם נגד עדים אבל יש תוספות רי הזקן בקידוש מד שכותב לדי הפוך שמה הגמרא הגמרא עוסקת בצי כזה שבא עד אחד ואומר מספר לפלוני שאשתו זנתה תחתיו אז רבא אומר שאם אותו אדם נאמן עליו כבת רה כן אם אותו בעל מחזיק מחזיק באותו אדם שהעיד כאדם אמין ממן עליו כבת רה אז היא באמת אסורה עליו מדין שיני ש חתיכה סורה אז אומר שמה תוס טרי הזקן טוב אין לנו הרבה זמן אבל נראה את המסקנה את הסיפה של הדברים שלו תראו בספה ומסתבר במקור יז ומסתבר ד שחתי סור סד אבל קסד דסור מותר אם יש עדים שני עדים נגד שנ ש מותר אז נשאלת השאלה כן נשאלת השאלה מה צריך להבין מה המחלוקת בין ה בין השיטות מה מה מה שורש המחלוקת האם מועיל שווי נגד הדים או לא מועיל שוויה נגד דים לכאורה אפשר לומר שזה המחלוקת כלומר אם שווייה ו מדין הודעת בעל דין כמ דים דמה אז הודעת בעל דין אנחנו יודים שהודעת בעל דין היא מועילה גם גם כנגד עדים שמכחישים זה אנחנו יודעים הודעת ב הדין זה אפילו כנגד העדים אדם נאמן לחוב את עצמו אפילו כנגד העדים אבל אם נאמר ששבי נפשה זה מדין נגיד את תרומת הקרי אין מאכילים את האדם דבר האסור לו אז כאן סביר לומר שאם יש הדים שמעידים שזה לא ככה אז מה בית דין עכשיו ילכו ויופו אותו לא לאכול הרי בית דין יודעים שהוא משקר הוברר לבית דן על ידי דים שלא היה ולא נברא זה שקר גמור אז בית הדין מה מה עכשיו יגרום לבית דין ללכת כל זמן שבית דין לא יודע כן מוחזק לנו כיתר אנחנו לא יודעים הוא אדם אדם אומר קידשת קידש כדי שטיך בסדר אנחנו לנו את בחזקת התר אבל הוא אומר שאת אסורה אנחנו לא מאמינים לך אין לנו אתה לא אין לך נאמנות אפילו כנאמנות מצויין אבל סוף סוף אתה אומר שזה אסור אז כפו אותו שלא לא ליסא אותם אבל אם באו עדים ואמרו שקר היה הדבר אז כאן צודק צודק את זרי הזקן ש איק הסדה אזק איסור הכלל יש לדון על הצד ששב איזה מדין נדר האם זה מועיל נגד או לא אז באמת הזכרנו את המשפטי צדק בתחילת הדברים רבי שמואל גר מיזן אומר שאם אם שגם על הצד שזה איסור נדר זה זה מועיל גם נגד עדים אבל אבל ראיתי ראיתי שאפשר לומר לא כך כן לכאורה לכאורה אם יש אם זה נדר מה יעזור לי שיש עדים סוף סוף זה נדר בקבלה שאדם מקבל על עצמו מה אכפת לי שיש עדים שעדים לאו כך אבל קיבלתי על עצמי גם על הצד שזה מותר כן מצד תורת סיג ופרישות אבל אבל מה אבל מה מה הצד אמר ש זה לא מועיל אז יש חתם סופר החתם סופר שהזכרנו באבן העזר שמה בחלק ב סימן קא וגם בחלק א' סימן קז וגם בכתובות בדף ט עמוד א כותב את היסוד הזה שבאמת הרי גם בשבי הנפש חתיך יסור אם היינו יודעים כ ככה גם הוא כותב לאל בבן העזר בחלק ב סימן ק אם היינו יודעים שהאדם הזה מדבר כיתו ושחוק הרי ברור שלא לאשך פו שב ינ ש חתיכת דאיסור אם ברור ל שהאדם הזה אומר את הדברי יטול ושחוק אז ברור שלא נכון יש תוספות מפורש התוספות תראו במקור במקור לו תוס בבמות בדף כ עמוד א שואל את השאלה הזו באומר תמאה אני לך למה איך התירו איך חזרו והתירו אותה אומר התוספות אין טמו ישריה כיוון שאומרת טמאה נשד סורה דלפי שראו חכמים שנתקלו אנשים תן ר ורוב האומרות כן משקרות לכך נראים להתיר אז אומרים דיה שלא שעכשיו שחס אם יש לך עומדן הברורה שמי ש עומד מוך מ שקרן הוא משקר ו שהוא סתם אומר את זה כדברי ייטול ושחוק אז אומר אומר החתם סופר אותו דבר ם גם אם נגיד שזה מדין נדר כן וקבלה איזה קבלה של פרישות וסיג יש פה עם האדם הזה שעומד מולינו אנחנו יודעים שהוא שקרן איך אנחנו יודעים שוא שקרן לא היה פה שום רצון לא ש שום כוונה לנדור כי האדם הזה שקרן האמת היא שאפשר לסייג את דברי החתם הסופר שזה תלוי מתי הוא אמר דבריו לפני שאמרו העדים או אחרי שאמרו העדים אם זה לפני שאמרו העדים יכול להיות ש לא ידענו שזה שקר מפה אחרי שאמרו העדים שזה שקר והוא אומר והוא אומר על עצמו יכול להיות שכאן באמת יש לנו אומדנה שהוא סתם אומר דברים של אין אין פה בכלל אחרי שאנחנו יודעים בוודאות שזה שקר מה שהוא אומר אין כאן שום משמעות של תוספת ציג ופרישות הוברר לנו שזה שקר גמור איזה תוספת ציג איזה דררה סורה יש פה אחרי שעובר לנו שאיין פה שום דררה סורה לא יודע צריך לדון בזה אבל אבל ככה אוחז החתם סופר החתם סופר אוחז בצורה ברורה שגם על הצד ששבי נפש חתיכת סור זה מתורת נדר זה לא מועיל נגד דים אז יוצה שתהיה נפקא מינה האם שויה מועיל נגד ד נפק מינה נפק מינה בחקירה הזו אם זה מדין נדר או או כמו תומת הקרי שאין מחילים את האדם דבר אסור לו אז זה לא מועיל לגד הדים אבל אם כמו הסטרי זקן אבל אם זה מדין נאמנות אז זה מועיל גם כן במקומי ד כמו שאומר הרש בשנים כמובן אני אני כבר אולי אקדים ואמר אולי זה מפריע לכם איך כל הראשונים איך איך איך לכאורה יש לנו הוכחות כל כך בורות מלשונות הראשונים לכך שמדובר פה על נאמנות קצת אנחנו דוחקים את השיטה הזו של נדר דוחקים אותה לשיטה מאוד בסדר קטר ליזה תמתינו קצת אתזה נגיד אפשרות רביעית בסדר זה לא לא כל כך אפשרות רבת חצי רביעית טוב א אז זה יכולה להיות א נפק מינה ראשונה נפק מין השנייה נפקא מין השנייה יש בחידושי רבי עקיבא עגר לכתובות בדף כב עמוד א' קודם כל שואל שאלה הוא שואל שאלה נכור על הגמרא שם בדף כב עמוד א' המשנה תראו במקור במקור יח האישה שאמרה אשת איש הייתי גרושה אני נאמת שהפה שאשר הו הפה שהתיר אה דרך אגב שכחתי לציין שכחתי לציין שיש שולחן ערוך מפורש תראו במקור כ השולחן ערוך אומר השוחט בפני אדים בהמה לעובדי כוכבים וכשבא ישראל לקנות ממנה אמר לא תקנה ממנה כי לא שחטיה א הוא שחת בפני עדים הוא אומר לא לא שחטתי הוא הולך נגד העדים אז אומר ה השולחן ערוך ה לא נאמן יש דים ששחט אבל אומר השולחן ערוך מיו לדידי אסורה דשב יני של חתיכה סורה דיה ששו יה מועיל גם נגד דים זה טוב אז בוא נחזור נחזור לרב כב הגל רב כב הגר שואל על המשנה בדף כב עמוד א' אומרת ישי שני גרושי אני נאמנת שהפה שאסר הוא הפה שהתיר כן שואל רב כעגל למה צריך כאן את ההלכה של הפה שעשר ו הפה שהתיר לכאורה יש כאן אזה חידוש דין שנקרא הפה שעשר או הפה שהתיר ש טוב זה איזה סוגיה ארוכה אבל אבל בגדול כאילו התורה אומרת ש כיוון שאתה יצרת את האיסור אתה בלים גם כן לבטל אותו כן זה זה בעצם הבורד של הפה הפה שעשר הוא הפה שהתיר כיוון שאתה יצרת את האיסור בדיבור אז אתה נאמן גם כן לעצב אותו ולהגדיר אותו מחדש וכמובן בתנאים של הפה שעשר הפה ש שטיר כמו שאומר השיטה מקובצת שדווקא ב אומרת בתוך כדי דיבור כן ושה אני אבל לאחר זמן לא מהמנה אלא אם כן נתנה המתלה לדבריה שר דעת עצמה כמד דמה במקור יט שואל רב כיב הגר אז באמרה תוך כדי דיבור הסיבה ש הסיבה שהיא מותרת כי הפה שסר פה שהתיר שואל רב קיב עגר למה צריך בכלל את הנימוק הזה טיפ וקלה שלא לא שב ינב שם מעולם חתירה ד איסורה זה הסיבה לא מדין פה שעשה פה שהתיר תכלס מה היא אמרה אשת יש הייתי וגרושה אני הישב יענ ש אחת היא קיבלה על עצמה איזה איסור לא אז לכן היא מותרת למה צריך להיכנס לגדר חדש לדין חדש הפ ש עשו הפ ש התיר תי בוקלה שמעולם היא לא קיבלה על עצמה את האיסור היא אמרה פנויה אני ה שלי שהייתי ופנויה אני אז אתה אומר לו למה היא נאמנת להגיד שהיא פנויה כיוון שהפ שעשר ה לא למה היא מותרת כי היא לא שב יניו של חתיכת סורה זה הנקודה ונשאר בצריך יון גדול אז כבר אומרים רב שימן שקופ שמה בחידושיו לכתובות בסימן ז וגם הכובד שיעורים בכתובות באות נח שמוכח מרב קיב עגר שהוא אחל ששם יניו שזה מדין נדר זה מדין נדר למה כי אם שבענף של חתיך ד יסור א זה משון זה דין נאמנות אז ברור שצריך פה דין של פה שסר פה שהתיר כי אם כן שיש בפה דין נאמנות אז הי אנחנו מאמינים להשי את ה אשת איש אז אם האמנו להשי את ה אשת איש אז צריך פה לדין פ שרפ שתייר שלמרות שאנחנו אוחזים שבאמת היא התקשה הא הייתה אשת איש אף על פי כן כיוון שהיא יצרה את האיסור הזה לאמנת גם לסתור לעקור אותו אבל אז מה השאלה של רב כיו עגל מה הוא נשאר בציון גדול על כוח אומר שימן ור חונן וסרמן שרואים מכאן שרב קוגר אחז שהפה ש ששב יניו של חתיך הז זה מדין נדר ואוא אומר מכוח זה אומר הבק עגר בדרוש וחידוש שמה בכתובות בד כב שהיה נפק מינה אם זה נדר או או נאמנות מה הדין יש לנו הלכה בגמרא בתר בדף ו עמוד א כל האומר לא לביתי כי אומר לו פרתי דם כומר אם אדם בא ואומר ראובן טובע את שמעון מנה לי בידך והוא אומר לא איו דברים מעולם מעולם לא לביתי ממך מעולם אני לא מכיר אותך בכלל מעולם לא לוויתי מך באים אדים ואומרים שהוא לווה ופרא הוא לוה ופרה אומרת הגמרא יש כאן הודעת בעל דין הרי בכך שהוא אמר ללא לוויתי ממילה הוא הודע שמעולם הוא לא פרא כי הוא אמר שלאו היייתה הלואה כל ה אומר לו לביא איתי כ אומר לו פרתי אתמ אז ממילא יש כאן הודעת בעל דין שהוא חייב נגד העדים העדים אמרו שהוא פרא אבל הוא חייב כמון שהוא כיוון שהוא הודה אז הוא נאמן לומר שהוא לא שהוא לא לבן ממילא ה לא פרא אומר רב קוגר מה ייה הדין באישה שאומרת ככה היא באה ו אומרת מעצמה מעולם לא התחתנתי אני רווקה מאז ש מעודי מעולם לא התחתנתי ככה היא באה אמרה באו עדים וידו ש התחתנה והתגרשה מה הדין במקרה כזה האם היא אסורה לעלמה או מותרת לעלמה העדים אומרים העדים אומרים ש שהיא התגרשה אבל היא אמרה מעולם לא התחתנתי הרי בכך שהיא אומרת מעולם לא התחתנתי היא מודה שמעולם לא התגרשה אז זה כמו כל אומר ו לתיק אומר לו פרתי דמי האם הי מותרת לאלמה או סורה לאלמה אומר רב כעגל היא מותרת לעלמה למה היא מותרת לעלמה כיוון שכי שו יענ ש חתיכת יסור הזה מתורת נדר אז זה אך ורק אם אדם מקבל על עצמו איסור אבל אם אדם לא קיבל על עצמו שום איסור אלא מכלל דבריו עכשיו נוצר איזשהי הפוך נוצר עכשיו איסור מדבריו אבל הוא לא קיבל על עצמו הזה כאיסור אין פה שום כווה לדור קבל לעצמו איסור אז ברור שהיא מוותרת לם אבל אם אז ה נפ קמינה אם זה שו יעני שזה מדין נאמנות אז ב אומרת לא ניסתי ואחר כך באו עדים ואמרו שהיא הגשה והתגרשה אז היסו לאל מה היא צריכה גד הנה נפק מינה שנייה נפק מינה שלישי מה הדין שוי נפשה האם זה מועיל למלכות האם שו ועניו שמועיל למלכות אז זה ידוע תראו את הרמבם הזכרנו את הרמבם במקור כב פרק כ מלכות יסודות בלכה יג הרמבם כותב שאם אדם שאמר כהן אני אז א אז הוא לא נאמן לעלמה אבל אם הוא נסע הוא נטמע לוקה כך כותב כך טוען הרמבם הסביר את הדברים המגיד משנה אתם כיוון שהחזיק עצמו בכהן מקרה כש מטרים בת ספק לגבי נ שכבר נאסר בבד על פי שהוא נאמן על עצמו להחמיר אבל האישה שנבעלה לו כן אם אישה גרושה נבעלה לו אז היא לא לוקה אבל המשנה למלך שאל על הדבר הזה מי שומר טען מה מה זאת אומרת איך איך איך איך איך מצי איך איך מלקים את האדם על פיו איך מלקים את האדם על פיו אז הוא ביאר תראו מה הוא כותב דברי רבנו זל צריכים ביאור במקור כד שסתם וחטא ם נס נ לוכ ועל כוח ד הוחזק כבר מר כמו שכתב הוא לעצמו ב פרק א מלכות הל שמישהו הוחזק בשר בשר הסו ופים מסוקים על חזקות אבל בלא הוחזק כבר כתב על עצמו בס דן אדם לאכ באמת על עצמו כן המוצר שהזיק להד פחות מכאן לא כן הרמבם בפרק אלכה כא כותב שאיש ואישה שבאו ממדינת הים במקור כפה הוא אומר זאת אשתי היא אומרת זה בעלי אף אחד אנחנו לא יודעים מ זה כלום אם הוחזקה בעיר 30 יום שאשתו הורגים עליה אבל בתוך 30 יום רגים עלי משום תיש אז יש כאן ויכוח בין המגיד משנה ובין ה בין המשנה למלך מה הציור של הרמבם ש הרמבם אמר מי שבא ואמר כהן אני ואחר כך ואחר כך בא נסה אישה גרושה לוקה באיזה מציאות זה נאמר אז המגיש נקט כדבר פשוט שכיוון שההוא נאמן על עצמו יותר מ100 אדים אז אנחנו מלקים אותו על פיו ככה נקת מגיד משנה כך גם נקת הגרה לא ציינתי את זה פה אבל השולחן ערוך מביא את הדין של הרמבם באבן עזר בסימן ג סעיף א' ושמה כותב הגר בבורה בסעיף קטן יא שהוא לוקה אפילו בתוך 30 יום מדין שבנפש חתיכה דאיסור כלומר רואים שבדין שב ינפ ש חתיכה דאיסור ה סבור הגרא שאפשר ללקות אפילו תוך 30 יום הוא לוקה היא לא לוקה האישה שגורשה שהיא נבעלה לו לא לוקה אבל הוא לוקה אפילו תוך של שיון ככה אז אמרנו כך נקה נקה את ה ככה נקה את הגרה ככה נקה את הבח הבח באבן עזר סימן יט השולחן ערוך מביא את הדין של א הדין של א הדין הזה של שוייה נפשה כן גם בסימן יט בסימן ט תסתכלו סימן יט בסעיף א וב שוקלים ושורפים עעל החזקות קיצור שיטת הבח באבן העזר סימן יט וגרה בסימן ג סב קטן יא והמגיד משנה בהסבר שיטת הרמבם שבשב ינ שחתירה דסור אדם לוקה אפילו תוך 30 יום יש כאן נאמנות על אדם גם לגבי מלכות אבל המי שמך נקת לא ככה וגם עכשיו שמתת בשמת ו פרק י נקת לו כך שלא על שב יענ ש חתיכה סורה אך ורק אם הוחזק 30 יום דהינו על פי דברי הרמבם המפורסמים בפרק טז הלכה ו במלכות סנהדרין שאינו צריך שניהיה דים למלכות אלא בשעת מעשה אבל האיסור עצמו בעד אחד יוכז אז אם עד אחד ואומר בא ואומר זה החתיכה הזו זה חלב נכון אז אם מוחזק לנו שהחיה הזו היא חלב עכשיו אם יבוא אדם ויאכל את החתיכה הזו בהתראה על ידי שני דים אז הוא לוקה אז הוא לוקא מכוח החזקה הוא לא לוקא מכוח עדות העד כי עד אחד לא נמן למלכות אבל מכוח החזקה הוא לוקא אותו דבר גם כאן אותו דבר גם כאן אנחנו לא יכולים להלכות את אדם על פיו אבל אם הוחזק לנו המציאות שהוא כהן 30 יום אז מלקים אותו למה כי כמה ל בקידוש דף פ סוקלים ושורפים על החזקות כמו שכותב הרמבם בהלכות יסורי ביאה פרק א' הלכה כא במקור קפה בסדר פשוט מה המחלוקת בין ה מה המחלוקת כאן האם נוקים על שבי אומר רבן קוטלר במשנת רבון יבמות סימן כב שזה המחלוקת אם שו נף שזה מתורת נאמנות אז זה נאמנות כמו שאומר החזון איש הזכרנו נאמנות שהתורה נתנה לאדם על עצמו כאילו עדים באו והעידו כלפיו כמו עדים ש פסולים לך ו מקשרים לזה באו ידים ש הפסולים לעלמה וקשרים רק לאדם הזה והם אמרו לו מה שאתה אכלת זה זה זה חלב כן אז הוא לוקן או שהוא אומר על עצמו שהוא כהן אז כאילו באו עדים כלפי עצמו במו שוכן כלפי עצמו רק עדים שקשרים לו ופסולים לעלמה אז לכן מקבלים את זה א גם לו קפ אבל אם אבל אם שב ינ ש זה לא מדין הודעת בעל דין אלא זה מדין נאמנות או מדין נדר או מדין כמו שאומר התרמת הקרי שאין מחילים לאדם דבר אסור לו אז ברור שלא מלכ על הדבר הזה אי אפשר להלקות על הדבר הזה עד שלא יוחזק לנו ואז אפשר להלקות מכוח חזקה אז זה נפק מינה שלישית בסדר בוא נזדרז נפק מינה רביעית רביעית מה יהיה הדין אם א בעל ואישה כל אחד אומר הוא אומר קידשתי אומר אני הקדשתי אבל אין לנו עדים על הדבר הזה דשב יניף ש חתיכה יסור כן אז א אז כמובן יש דין שוו עליו ש חתיכת סורה האם מותר להם בסתר האם הם מותרים זה לזה נמר את זה בצורה אחרת אדם אומר שוו הנפש אדם מחזיק שו הנפש חתיכת האם מותר לו בסתר לעבור על מה שהוא אמר כן בסטר אף אחד לא רוא אם זה דין ש אם דין שוי נף שחתך ד איסור פירושו נאמנות אז פירוש הדבר יש לך אדם אמנות על עצמו אבל אם הוא יודע בינו לבין עצמו שהדבר הזה מותר לו כן הוא יודע שזה מותר לו הוא אמר את זה עכשיו הוא חוזר בו הוא רוצה אומר שזה מותר לו כן אז כאן אם הוא עושה את זה בסתר לכאורה זה אין שום דבר שימנה ממנו לעשות את זה אין שום אין שום טעם לאסור את זה עליו לכאורה בסדר הוא אומר הוא אומר לאישה כד שטיך והוא רוצה עכשיו את קרובות בסתר בסדר אף אחד לא רואה אז הוא מותר כיס הוא לא קיבל עצמו ש אבל אם אבל אם אבל אם א אבל אם שב יניו שזה מדין נדר שהוא קיבל על עצמו אז כאן כאן ייתכן שזה באמת באמת יהיה אסור כי הוא קיבל על עצמו ע זה כנדר ככה ככה לכאורה יש מקום מקום לומר באמת יש כב עגר בחידושיו ליורה דעה בסימן א' סעף יב מביא בשם התבואות שור שגם על הצד שזה נאמנות אבל מדין מרי העין שהגמרא אומרת שמרית העין אסור אפילו בחדרי חדרים בגמרא בשבת קכח אז לכן אפילו בחדרי חדרים לא לא יעשה את זה אז זה נפק מינה רביעית אפק מינה חמישית יש תז ב אבן העזר בסימן קנב ס קח מה יהיה הדין אומר התז מה יהיה הדין אם אישה באה ואמרה התגרשתי כמובן אני לא לא נאמנת התגרשתי מה בעלה חי וקיים התגרשתי אז היא לא נאמנת מצוין אבל היא גם עשתה מיסה היא הלכה ונתקע למישהו אחר נתקשה למישהו אחר אחרי שהיא נתקשה למישהו אחר מת בעלה מת לא השני הראשון מת אז עכשיו היא וודאי מותרת כן אומר הבח מצויין עכשיו היא ודאי אלמנה ה אבל הרי היא הלכה והתקשה למישהו אחר היש יענ חתיך ד איסורה כי היא אמרה שהתגרשה לפי דבריה שהיא אמרה שהתגרשה אז הקידוש שלך לו עוד בחיי בעלה קידוש שנח לו אז היא נאסרה בבעלה היא נאסרה היא צריכה היא לעלמה היא תהיה מותרת עלמה רק אם תביא גט מה מהבעל השני שתקצר כך אומר הבח אומר אתה אז לא לא לא לא נכון היא לא צריכה היא לא צריכה גט והשני למה לכאורה זה תלוי בחקירה אם שב עני שלך יד איסור הזה מדין נאמנות אז נאמנות נאמנות בכך שהיא הלכה תקשה היא אמרה גרושה אני כלפי עצמה היא נאמנת נכון היא הלכה נתקדשה לאחר אז היא נאמנת היא נאמנת כלפי עצמה שהיא גרושה ועכשיו היא התקשה קידוש שנחה לו הא צריכה גת מהשני אבל צד שזה דין של נדר הרי כאן בודאי שלא הייתה להו שום מעולם לא הייתה לו כוונה לנדור זה מה שאומר התז זה זה מה שאומר התז מעולם לא היייתה לה כוונה לנדו לא היה לה רצון לנדו לא הת לא היייתה לה כוונה לנדו ה אדרבה היא אמרה התגרשתי אז כל שו יניף ש חתיכת יסור על הצד שזה מדין אין מחילים את הדבר אסור לו או שזה נדר זה אך ורק דברים איסורים שאדם מקבל על עצמו בשעת האמירה כשהיא אמרה נגרשתי אז היא קיבלה על עצמה א' שהיא גורשה אז היא אסורה בכהן ב שהי אסורה ביבן במידה ובעלה שימותו אז זה מה שהיא עצרה על עצמה אבל היא לא חשבה עכשיו ש שעל ידי שהיא תתקדש למישהו אחר אז היא מוסיפה עכשיו תוספת יסור על עצמה זה לא מה שהיא לא אמרה בשעת מה שלא התקבל כקבלה של איסור בשעת אמירת גורש אני לא חל נפקא מינה לא יודע יש א אה יש עוד דווקא מינה השתי לשנות של השיטה מקובצת מה הדין כן מה שהתחלנו מה שפתחנו נכון במקור ב בכדי שנאמר שיש כאן נדר חייבים לומר שאומר פתח פתוח מצאתי הוא בא במטרה לאוסרה עליו אבל אם הוא סתם בא ונוקט פתח פתוח מצאתי אני עכשיו תגידו לי מה לעשות אני לא יודע אז הוא סתם מתאר איזשהי מציאות שהוא מצא פתח פתוח ובית הדין פסקו לו מה הוא צריך לעשות ה הוא בא בכל בכלל להפסיד כתובתה הוא לא בא בכלל לאיסור הוא רוצה להפסיד כתובתה בכדי שנמר שזה דין נדר אז חייבים לומר שאמירה שלו פתח פתור מצ הוא בא כדי לאוסרה עליו אז זה עוד נפק מינה כן שאם זה מצד נדר או אז אך ורק אם הוא בא לאוסרה אבל אם זה מצד נאמנות אז גם אם הוא בא סתם ואומר פתח פתוח סוף סוף יש לו נאמנים שביעית מה הדין בגוי בעקום בעקום יש דין שו יעני של חתיכת סורה או לא כל אז אני אגיד לכם אם זה בדין נדרים אז לא שייך בכלל אצל גוי נדרים אבל אם זה דמנות את זה ש ירושלמי תראו ירושלמי במקור כז הירושלמי אומר אם גוי בא על ארוסת בת ישראל אז הוא חייב אז במה הוא מתחייב שואלת הגמרא ביניהם או בדיני ישראל במה אנחנו מחייבים אותו הוא בא על הרוסה ישראל האם מחיבים את הגוי בדיני ישראל או בדיני עקום אומרת הגמרא מה וקא מינה אם זה אם תמר בדיני ישראל אז צריך שני עדים צריך בית דין של 23 הוא צריך התראה ור רק בסקילה אבל אם תאמר בדיני הם אז עד אחד דיין אחד שלא בהתראה סייף רבי יהודה בן פזי אז פה בירושלמי יש הרבה תיקוני גרסאות אז אני זה טעות שלי אני הכנסתי את ה את הנוסח שמופיע בפרויקט השוט אבל יש פה טעות מה זה טו לפי הקורבן ה צריך להגיד ככה רבי יהודה בן פזי מוסיף בחנק לא בסייף אלא מיטתו של בני נוח זה בחנק מפני לא מפני מפי עצמו מטם שופך דם האדם דם ש ככה גורס הקורבן העדה אומר הקורבן העדה שגוי נאמן על פי עצמו להגיד שהוא בא על ארוסה בת ישראל וא מחיב מיתה על פי עצמו מוכח של גויש נאמנות של שב יניו שלחתיך ד איסור ה כלפי עצמו אז אם מד מדין נאמנות אז הוא יש לו נאמנות אם זה מדין נדר אז לא שחש נ שדין בסדר נוקא מן ה מני מה הדין קטן שהגיע לעונת מופל המוך ליש מופל המוך לאש בגמרא מנידה דף מ עמוד ב בגיל 12 שנה ויום אחד המשנה אומרת מנידה ממ שנדר מבדקים אבל הוא עדיין קטן אז אין לו נאמנות אז השאלה אם יש דין שוי קטן שהגיע לגיל מופלא סמוך לאש אם אם זה נדר הז אם זה בסדר רוצים מעוד אני רק אגיד דבר קצ כי עוד לא אמרנו את הפצ רביעיית כ אגיד קצרה יש יש הגמרא ב בנדרים בסוף שהזכרנו אז הגמרא שואלת איך איך איך האמינו לאישה שחוזרת ואומרת ב חזרו ואמרו שאומרת מאן אחת אויר היה לדבריה כן אז הרן תירץ שמה במקור ל בשם אחרים שמדינה ודאי א האישה נאמנת אמרתי לכה להפקיע עצמה מבעלה שהיא משועבדת לו אז היא חבה לאחריה כיוון שהיא משעבדת לבעלה אז היא חבה לאחריה היא לא אי אפשר לקבל את דבריה שהיא אומרת מה אני לכו זה הסיבה שבעצם גם מדינה היא לא נאמנת וככה נקת גם ה התוספות רית בקידוש בדף יב עמוד עמוד ב לגבי הסיפור של יהודית דרב חיה כן כן תסתכלו גם אומר כיוון דלא אפס כי אבל אח גיד אסור לגבי למנה כלומר כל מה שאדם נאמן למר אומר לאישה קידשתי אסור בקרבות כיוון שהיא לא אגודה בו אין אין לא משועבדת לו אף אחד לא משועבד לו הוא לא מפסיד אף אחד אז כיוון שהוא לא מפסיד אף אחד בכך שהוא עוסר את עצמו על קרוביה אז ש עלי שחתירה סורה אבלם אבל אם אישה וסרת על עצמה בעלה אז היא מפסידה אותו לכן היא לא נאמדת אבל הראשונים האחרים לא תרצו ככה למשל התוספות בנדרים במקור כט כתב הזכרנו את התוספות כי יש כוח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה וגם הרשבא כתב למה הראשונים לא פירשו לא פירשו כמו התווספות ו לא פירשו כמו הרן בשם אחרים והתוספות רי בקידושין לכאורה זה גם תלוי בחקירה אם שבנפש חתיכה יסור זה מדין נאמנות אז כאן צריך להגיד כן למה היא לא נאמנת כי היא חבה לאחרי כן אבל אם זה מדין נדר אז כבר שואל שואל המריד בחלק א' סימן צי ב שאם אדם הגמרא בנדרים אומרת בדף טו שאם אישה אומרת הנאת תשמיש עליי אז אין מאכילים לאדם דבר אסור לו אם היא אומרת לו הנאת תשמישי עליך אז כיוון שהי משועבדת לו היא אין אדם עושר פירות חברו על חברו אבל אם הי אומרת על צמי אני הנאת ה שמשך עליי אז היא באמת אסורה אז אשאה שאומרת מאני לך לצד שזה נדר אז ה כאילו אמרה הנאה ת שמשכה עליי אז היא צריכה להיות אסורה לכן היו צריכים הראשונים להגיד מה שעקרו דבר מן התורה שיש כוח בעת חכמים לקות תורה לכאורה זה אז היה מקום להסביר אחרת אין לנו זמן אבל מה שאני רוצה לומר אני רוצה לומר אופציה רביעיית וזה ראיתי כן זה בחידושי רב שמן רב שימן בכתובות בסימן ז שכותב את זה הוא מעלה את האופציה הזו האופציה היא וזה נראה לי האופציה הכי סבירה שבאמת דין שבענף ש חתיכה סורה יכול להתפרש בשני אופנים ותלוי איך אנחנו עומדים את כוונתו של האדם שעומד מולינו אם אנחנו יודעים שאדם שעומד מולנו בא מספר לנו איזשהי מציאות שבעיניו היא מציאות חד משמעית וברורה כן הוא אומר אני יודע שככה המציאות אין לנו שום אין לנו שום אינדיקציה איין לנו שום בסיס להניח שהוא עכשיו רוצה לקבל על עצמו איזשהו איסור תוספת פרישות הוא בא לספר עובדה פשוטה משהו שבעיניו נחשב כמציאות גמורה אז שמה באמת דין שו יניו ש חתיכה דאיסור התפרש כנאמנות כי התורה האמינה ל אדם על עצמו כשהוא אומר אני יודע שככה מציאות אז הוא באמת קיבל על עצמו לא קיבל זה שו זה שוי שהתורה ה וזה ה אומר פתח פתוח מצאתי נאמן כן אבל אבל אם אנחנו מבינים מתוך הדברים שלו שהוא לא ברור לו המציאות כלומר הוא גם מודע לכך שיש אופציה שזה מותר הוא גם מודע לכך ואנחנו רואים שאף על פי כן הוא אומר הדבר הזה אסור עליי כאן יש לנו רגליים לדבר ברורים שבאמת הוא רוצה לקבל על עצמו דבר של איסור הוא רוצה לקבל על עצמו זה כתוספת סיג ופרשות מספק דרד איסורה אז זה התפרש כמו בשו הראש שהם מקבלים על עצמם שחיטה של מישהו אחר זה אסור אז ה מקבלים על עצמם בזה בתורת נדר או בתורת אן מחילים לאדם דבר האסור לו לפי הפירושים האחרים הכל מתפרש לפי ה וזה כותב דרך אגב הרב שימן אומר שגם בהודעת בעל דין זה קיים בממון איפה רואים את זה הרי בהודאת בעת דין הגמרא אומרת בבת קכ קמט שיש מושג שנקרא קניין ודיתה מה זה קניין ודיתה אם אדם מודה שהנכס הממון הזה שייך לפלוני הוא שייך לו מדין קניין הרי ברור שמה שהוא אומר זה שקר וחזר הרי הוא לא אומר הרי הוא לא מודע הרי הוא לא מכיר אותו בכלל הוא סתם אומר אני מודה שהחפץ הזה שייך לפלוני ויש כאן קניין זה קניין ש נקראה קנין הודית קניין שבא על ידי הודעה הרי הקניין הזה ברור שהוא לא איזשהו הודעה על מציאות או נאמנות זה לא נאמנות אלא יש כאן קניין שנשמח על הודעה אני רוצה שזה יהיה שלך אז אני מודה שזה שלך אז בכל הודעת בעל דין יש פן של נאמנות ויש פן של קניין גם בשו וינב של חתיכה ד איסורה יש פן של נאמנות ויש פן של קבלה של דבר מצווה או מחלים דם בר אסור לו זה תלוי מהי איך אני שומ מה אני שומע האם אני שומע דבר בעיניו שהוא מספר מציאות שורה בעיניו כמ שאמרנו ני חר כרע לחי תשוב שאמר ר גמליאל על רב יושע ר יושע הה ור לו שיום כיפור זה עכשיו אז לא היתה שום כוונה לקבל על עצמו איסור ב לא היתה ל שום כבלה לא היתה שו כונה לקבל על עצמו נדר אז שמה בודאי לא שעכשיו עני שחתי יסור מצד נדר כי הברור לו שזה אסור אז יש כא שוב קבלה של פרישות של סיאג ברור לו שזה אסור אז שמה כ כל המקום להאמין לו זה מדין נאמנות אבל אם זה משהו שאני אני יכול וכאן אני גם אומר טמאה נלכה כל דבר צריך לפרש מה מה מה כשהיא באה מה מה מהבת הא אוחזת איך איך היא אוחזת האם זה מציאות ברורה בעיניה או שמציאות שהיא מקבלת את עצמה כתוספת צג ופרישות ולפי זה נבחן מה מה גדר הדין פה שעומד לפנינו וממילא כל הראשונים שדנו בשו יני שזה מדין נאמנות זה לא קשה על מי שאומר ם משום נדר זה לא קשה כי ה אלו ואלו דברי אלוקים חיים זה תלוי וממילא גם אפשר להגיד שאין מחלוקת בין הראשונים בסוגיה של בנדרים בדף צ עמוד ב אין מחלוקת כל אחד דן שאל מצד אחר יש משאל מצד שב מדין נדר א מצד אין מחים אדם דבר אסור לו ולכן תרצו שחכמים קרו דבר מן התורה בקום ועשה ומי ששאל מדי אז תרץ שכיוון שחיב חינה מפסידה למישהו אחר אז לכן לכן זה לא לכן אין פה דין ש כל אחד תפס את אחז מנקודה אחרת וזה תלוי תלוי במציאות איך אנחנו בוחנים אנחנו רואים את המי שנמצא מולנו תודה רבה