קידושין מדין ערב | הרב גבריאל סרף, ראש הישיבה

[מוזיקה] היום בעזרת השם אנחנו נעסוק ב א בדין קידושין מדין הרב א ננסה לעמוד על השאלה מאיזה מאיזה דין באמת חלים הקידושין הללו ובכלל מה מהותה של אה א מה מה מהותו של דין הערבות וכיצד הוא אוכל אז בגמרא בממרה של רבא אמר רבה תן מנה לפלוני וקדש אני לך מקודשת מדין ערב ערב למה פלגב דלמה תענה לידי את הכסף ספר הרי מקבל הלובה והוא נהנה מכספי הלוואה כמשעבד נפשה בכל זאת הערב משתעבד לתשלם לשלם את חובתיו של הלובה במידה והוא לא משלם אז הייתנמי אף אגב דלא תענה לידה כמישה עבדה ומקנה נפשה אז גם אם אישה אומרת תן מנה לפלוני הוא מקבל את הכסף והיא לא מקבלת הנאה לידיה לכאורה בכל זאת היא מקודשת מרשי מדין הרב ממה שמצינו בתורה שהרב משתעבד למלווה אנו יכולים ללמוד יש כאן ירפותה שאנחנו לומדים מפרשת הרב שנאמרה בתורה שכשם שהרב משתעבד למלווה כך אנחנו יכולים ללמוד שאישה מקודשת מדין הרב ובאמת בסוגיה בבעבת הקעג שואלת הגמרא אמר רבונמי לערב שמשתעבד מה הוא המקור לכך בתורה שיש מושג שנקרא ערבות אז מציאה הגמרא בהתחלה דכתיב אנוכי מראובן דכתיב אנוכי ערבנו מידי תבקשנו מתקף לרב חיזדה זה לא נקרא ערבות רגילה יש כאן ערבות משודרגת זה נקרא קבלנות קבלנות פירוש הדבר זה נקרא ערב קבלן פירוש הדבר שלמעשה צה הערב הוא הופך להיות הלווי בעצמו. כלומר הוא מקבל את כל האחיות אך ורק ואילו על עצמו ואילו הלוויה בעצמו הוא למעשה מחוץ לתמונה והוא לא כתובת אפילו לתביעה. א אז זה היה המקרה של ראובן ששמה כתוב תנה אותו על ידי ואני אשיבנו אליך. כן, בסוגיה שמה מבואר שקבלת סוג הערבות המיוחדת הזאת שנקראת נקראת קבלנות היא בלשון תן לו ואני ערב ואני נותן תן לו ואני נותן פשו תן לו אני נותן אני אני הלוי ופה למישה אבל מאיפה אנחנו יודעים במקרה כזה של ערבות רגילה שבה למעשה כתובת התביעה הראשונה היא הלוי כמו שהגמרא אומרת שם בבת הקעג אין נפראים מנכסים אין נפרעים מנכסי לערב אלא הם כן טובעים את הלובי תחילה אז זה ערבות רגילה שאם ללוי ואין מה לשלם אז הולכים לערב אז הגמרא אומרת שהמקור לכך הוא מפסוק ממשלה לכך בגדו כערב זר ובעד נוכריה חבליו ועוד פסוק שמופיע ואז אומרת הגמרא אמר המימר הרב דמשתעבד מחלוקת רבי יהודה ורבי יוסי לכאורה זה מחלוקת רבי יהודה ורבי יוסי למה לרבי יוסי ד אמר הסמחת קניה אז הרב משתעבד לרבי יהודה אמר הסמחת לא קניה הרב לא משתעבד אנחנו יודעים שהסמכתא יש מחלוקת תראו במקור ג' ברשבם שמה מחלוקת רבי יהודה ורבי יוסי היום הסמחת קניה מה זה הסמחתא אומר רש"י רשב"ם שהיינו הסמחת אם לא יפרע לך אני אשלם לך וכל דאי אבשמחתא סומך ובוטח בליבו שלובה יפראנו ואילו היה יודע שלא יפרע לובוה לא היה נכנס בארבות הגמרא במציא סו עמוד ב אומרת כל דאי א ואסמחתא כלומר כל התחייבות מותנת שהמתחייב לא באמת מעלה בדעתו שבסופו של דבר הוא יצטרך לשלם הוא סומך ובטוח שההתחייבות הזאת לא לא תגיע לפועל כי בסופו של דבר לא לא יתרחשו הנסיבות של לחייב אותו אז התחייבות מותנת אם יהיה כך וכך אני אני אשלם אשלם אז התחייבות מותנת נקראת דעי כל דעי אם יהיה כך וכך אני אני מתחייב לשלם אז אומר אז יש מחלוקת שיטת רבי יוסי שהסמכת קניה ושיטת רבי יהודה שהסמכת לא קניה כלומר שאין כאן גמירות דעת א גמורה גמירות דעת מצד המתחייב ולכן הסמכתא לא מחייבת בסופו של דבר. אז אם כן, אומר רמר, לכאורה כל המושג של ערבות ביסודו זה הסמחתא. כרי הערב משוכנע וסומך על כך שבסופו של דבר הלוה שלם את החוב. ואם הוא היה יודע שהלווה לא היה שלם, הוא לא היה נכנס בערבות. אז לכאורה זה כמו הסמחתא. כל דעי אה אסמחתא. אז כל המושג של ערבות רגילה צריך להיות נתון במחלוקת רבי יהודה ורבי יוסי ואז שואלת הגמרא אמר לאבא של הממר המעשים בכל יום דסמחת לוקניה כלומר קימנן להלכה כרבי יהודה שסמחת לו קניה ומידרח גיסה אנחנו יודעים שערב כן השתעבד לכאורה לפי דבריך זה טרת דסטרה המאמר אלא אמר הבשי בההוא הנאה דקה ממלה גמר משעבד נפשה כלומר רואים כאן שמסקנת הגמרא שכל דין הערבות למעשה מיוסד על כך על המשפט האחרון הזה בההוא הנאה דקה מהמנה גמר משתעבד נפש כלומר למרות שיש כאן איזשהו חיסרון מסוים בהתחייבות הזאת של הערבות אבל על החיסרון הזה ניתן להתגבר בעזרת הסברה הזו בההוא הנאה דקם מאמן להגמר ומשנה בית נפשי שאנחנו נעמוד בעזרת השם בהמשך מה אה א מה משמעותו של ה אה אה של המשפט הזה א אבל לפחות אפשר לומר עכשיו שבכך שהבכך שה א המלווה בכך שהמלווה מאמין לערב והוא נשמע והוא מחשיב אותו כאדם אמין וישר שיעמוד בדיבורו אז אז בכך יש לערב איזשהיא הנאה שבגינה הוא מתחייב בחיובי הערבות. זה מה שאני אפשר לומר כרגע בשלב הזה. ולפי זה כמו שאמרנו יוצא שכל דין הערבות הוא יסוד התחייבות וחיו וערבות. מי הוא על הדין הזה? על המשפט הזה על העיקרון הזה בההוא הנאה דקמלה גמר משטע בין נפשי. ומעתה כשאנחנו מגיעים לדון בקידושין מדינה רב אז אנחנו צריכים לחקור ולברר מה מה בדיוק הקידושים פה במה הוא מקדש אותה כשהוא אומר לאישה כשהכלה אומרת לחתן תן מנה לפלוני וקדש אני לך מקודשת מדין הרב במקודשת בדיוק אז אה אומר הריתווה במקור דלי תראו הרב לו ואגב דלמת הנאה לידי משתעבד אומר הריית וליו למר דלא מתום הנאה דם כן במים שתעבד אם הרב לא מגיע לו שום הנאה אז במאכל השיבות במאכל ההתחייבות אלא לומר תאף אגב דלומת על ידי הנאת המאות שהוציאה מלווה כלומר הוא לא נהנה מהמנה שאותו קיבל עליו הוא לא נהנה ממנו את המנה מהמנה הזה נהנה אך ורק הלוואי לא הערב ולא הגיע ליד ולא הגיע לידו של ערב לא כסף ולא שווה כסף אפילו אחי משתאבד במה בהנאה דמטלה שהלווה לזה על אמונתו כלומר אותה הנאה שבכך שהוא א בכך שהוא נעשה או נחשב כאדם אמין וישר בעיני המלווה, בעיני הבריות, בעיני מי ששמע להלוואה הזו. אז יש לו הנאה מכך שהוא נחשב אדם אמין ומכובד וישר ועומד בדיבורו. אז ההנאה הזו אומר הראיתה בכל דוכתה חשובה כסף הנאה בכל מקום היא שבוע שווה כסף כדי פרישנה בכמה דוכתה אז בגין אותה הנאה משתעבד הערב בפשוטו הכוונה היא שתמורת אותה הנאה כבר אני כבר עכשיו נחשב נכנס לפירוש של המושג בפשוטו נראה מדבי הרטווה שההתחייבות של הערבות יסודה הוא בכך שהערב מתחייב בתמורה להנאה שהוא מקבל. זה השווה כסף שהוא מקבל. כן? שווה כסף זה קניין כמו קניין כסף בכל מקום התמורה שאני מקבל עבור ההתחייבות שלי היא בכך שאני נחשב אדם אמין וישר. אז ממילא אומר הרית ואותו דבר גם כאן. מה קיבלה האישה? במה היא מתקדשת האישה הזו? אבל היא לא קיבלה את המנה. נכון שהיא לא קיבלה את המנה, אבל היא קיבלה את החשיבות. כן? בוא נראה את הלשון שלו. החנמי. אף אגב דלמה לידה הנאת מנה עצמו מכאן יא נפשה והאי הנאה דשויה פרוטה דיא מנה לפלוני בדיבורה. כלומר, בכך שאותו חתן א האמין לה ונתן הוציא מכספו על דיבורה, הוציא מכספו מנה ונתן לאותו פלוני, אז בכך אם היא מתחשבת, כן? נעשה נעשת חשובה ויש ההנאה מכך שנעשה ניתן לפלוני מנה בדיבורה, אז זה שווה פרוטה. זה הנאה בכל דוכתא חשובה ככסף ולכן היא מתקדשת בכך. ככה מבאר הרטוה את דין דין הסוגיה שלנו שהקידושין כאן מדין הרב הפשט הוא שהוא מקדש את האישה באותה הנאה שיש לה בכך שמשהו נעשה על דיבורה שהמלווה שהחתן עשה משהו על פי דבריה ונתן לפלוני מנה ובכך הוא היא מתחשבת ובכך היא מתקדשת אה אה, על פי הדברים הללו א כותב הרטווה חידוש נוסף בדין הרבות. אם הגדרנו את דין הערבות שהערבות באיזה סודה הוא שהערב מתחייב בתמורה להנאה שהוא מקבל בתמורה להנאה שהוא מקבל כשהנאה הזו שווה כסף אז ניתן להסיק מכאן שאם אדם יאמר לחברו זרוק מנה לים בהתחייב אני לך זרוק מנה סכום גדול זרוק אותו לים לאיבוד ואני משלם האם יכול פה דין ערבות? הרי אף אחד באמת לא קיבל את הכסף. הכסף נזרק לאיבוד. אבל אומר הריתווה, תכף נקרא שאם יסוד דין הערבות מיוסד על כך שההתחייבות שלי היא בתמורה להנאה שקיבלתי בכך שנעשה דיבורי על סמך כן על סמך התחייבתי ועל סמך ההתחייבות והאמינות שלי פלוני עשה מעשה זה שהנאה שאני נחשב אדם אמין וישר ועומד בדיבורי אז ממילא אין לא צריכה להיות ולא אמורה להיות שום דפקמינה בין אם ה בין אם מה שנעשה בדיבורית זה שפלוני קיבל אדם שהוא בר זכיה קיבל איזשהו זכום מסוים על פי דיבורי על פי ציווי או שסתם על פי ציווי אתה זרקת את הכסף שלך ל לים ושמחת ובתחת בי שאני אחזיר לך את הכסף ובאמת כך אומר הריתווה הוא אומר את זה ביחס דברי הגמרא לקמה בדף ח עמוד ב שהגמרא אומרת שאם אדם אומר לאישה את קדצ'ילי במנה והיא אומרת לו תנם על גבי סלע שאם זה היה הסלע שלה מקודשת אז מאיזה הלכה זה נאמר אז אה רש"י אמר שזה עובד מדין שחיה של חצר אומר הריתו נכון כמו שפירשו בה לתוספות דאחלם מדין חצר בזכי דידה תיננה לכלל זה לא הפשט שבכך שהיא אומרת אני חכם מלך סלע שלי אז זה נחשב שכאילו היא קיבלה את זה לידיה מדין זכיה וחצ צר לא אלא מפני שהוציא ממונו מרשותו על פיה בכך שהאדם הזה אותו חתן הוציא את הכסף מרשותו והניח מחוץ לרשותו זה נכשע עצמו א סיבת הקידושים מאיזה הלכה אומר הרטווה א הוא הדין באומר לחברו אני טיפה מדלג תן מנה לפלוני ואת חיי אני לך זה קידושי מדין הרב ונתנו על פיו שנתח חייב לו בההה הנאה ואב לכולן ערב כלומר התקדש לי במנה והיא אומרת לו תנ על גבי סלע שאם זה סלע שאלה מקודשת זה כמו יסוד דין ערב והוא הדין ואומר והוא הטעם ואומר לחברו זרוק מנה שלך לים או למקום העבד ואתחייב אני לך שהוא חייב דמידיה ותעמה מפני שהוציאים ממון מרשותו על פי נשתעבד לו באותה הנאה ומה לי נתנו לאחרים על פי במתנה גמורה עוזר כל הים ולמקום העבד אז מצד הסברה של סיבת ההנאה כאן שהוציאים ממונו מרשותו על פי אז זה לא משנה אם קיבל את זה אדם במתנה גמורה או שזרק את זה לים לקום מעבד ככה עולה מדברי הרטווה אבל מדברי הרשבא נראה שהוא לא למד כך והוא סבור שכל הדין של הרבות זה אך ורק אם מקבל את הכסף מי שמקבל את הכסף של ההלוואה מי שמקבל את הכסף הוא אדם שהוא בר דעת ובר זכיה אך ורק כאשר יש כאן אדם בר דעת ובר זכיה שמקבל את הכסף ונהנה בו אז יש לי את כל המושג של דינה רבות אבל בזרוק מנה לים זה לא שייך. הנה תראו דברי הרשבא שם בדף ח עמוד ב אני טיפה מדלג אבל אמרה לו תנהו לכלב שאינו שלה ואת קדש אני לך ואניכהו על גבי הסלע שאינו שלה אף על פי שאמרה תקדש אני לך אינם מישלך מנה לים ואת קדש אני לך אינה מקודשת למה לפי שלא קיבלה ממנו היא כדי שתתקדש הרי היא לא קיבלה את המנה עצמו כדי שתתקדש מחמת טענה דמת מינה מינה של המנה ולא מדין ערבות למה דאין דין ערבות אין דין ערבות אלא במי שנותן לבר זכי על דיבורה לפי שהרב אינו מתחייב אלא מפני זכי הלוה רק מדי זכי הלאווה דכל שאמרה תמנה לפנינוני ואתקדש אני לך אף על פי שהמקבל לא מתחייב לה בכלום דה מתנה הוא דקש מכל מקום היא מתקדשת בו באותה הנאה באה לאותו בן בן דעת בדיבורה אבל כשהמקבלנו בר זכיה אין כאן דיןות זה משפט שאני תכף מתייחס אליו אבל לכל הרפחות מה שניתן לראות בצורה חד משמעית בדברי הרשבא שאין דבר כזה זרוק מנה לים ואתחייב לך מדין הרבות אין דבר כזה זה לא שייך דין הרבות לא שייך פה בכלל אלא אם כן אלא אם אלא לפי שהרב לא מתחייב אלא מפני זכי חיית הלוה חייב שיהיה פה זכיה של ברעת באמת אנחנו מוצאים ברן שם בדף ב' עמוד ב מדפי עריב צנו בקידושין שנחלקו בזה גם הרמבן וגם וגם קצת חכמי הצרפתים הרמבן כתב תראו במקור ח אה דמי דאמרינ תנם על גבי סלע אינה מקודשת תנהו לכלב אינה מקודשת לה בחד גבננינו דבתנ עלגבי סלה אפילו אמר ותקדש אני לך ליו כלום הוא משדליו מדי ודפומה אבל תנו לכלב אילו אמרה תקדש הנלחם מקודשת שכיוון שהוציא ממון על פי המקודשת מדין הרב וכן מדיני ממונות האומר זרוק מנה לים ואתחייב אני לך חייב למה שעל פיו הוציא זה דעת הרמבן זה אז הרמבן הולך בשיטתו של הרטווה שגם בזרוק מנה לים בהתחייב אני לך יש כאן דין הרבות לעומת זאת אומר הרן אחרים כתבו דלעולם לא מחייב מדין הרב אלא במוציא ממון מרשותו לרשות אחר בין דעת לפי שבזכותו שזה מתחייב זה מדין הרב רק כאשר יש כאן זכי של בין דעת אז זה יש כאן חיוב של ערבות אבל במוצאים ממון לאיבוד שהוא זורק את זה לים או לדבר העבד כי אחה אף על גב דאמר בהדבחייב אני לך לא וכן זרוק מלא ים ותקדש לך עליו כלום וכן דעת קצת חכמי הצרפתים והרשבה אז סיכום יש לנו כאן מחלוקת חד גיסה יש לנו את הרטווה והרמבן שאומרים שגם בזרוק מנה לים יש דין ערבות ואת חייני לך יש דין ערבות לעומת זאת שיטת א שיטת א א קצת חכמי הצרפתים הרן בשם קצת חכמי הצרפים הרשבה היא שלא כך בכדי שיהיה חיוב ערבות ערבות חייב חייב שתהיה כאן זכי של ברדעת כמובן צריך להמין להבין מה יסוד המחלוקת בין הראשונים האם בזרוק מנה לים יש כאן דין ערבות וכיצד זה משפיע על ההלכה של דין קידושין מדין הרבות נוסיף לכך קושיה א תמיהה גדולה מאוד שלכאורה הסברת הרדבה הייתה שאם יסוד החיוב של ערבות מיוסד על בהו הנאה דכמ גמר ומשתה בדנ משע בדנ שכה סיים מרית דבריו מה לי נתנו לאחרים על פי במתנה גמורה עוזר כל היום מקום האבן כלומר אם כל יסוד החיוב נובע לכך שהרב מקבל איזשהיא הנאה בכך ש ש שה ש שהוא של אותו אדם ממל ולא משנה מי שזה לא יהיה הוציא ממון ושמח עליו שהוא שהוא יחזיר לו את הממון הזה אז מה זה משנה אם הוא זורק את זה לים או שהוא נותן את זה לבן דעת מה זה משנה יש כאן הנאה שהוא שמח עליו שהוא האמין לו והוא הסכים גמר בדעתו להוציא ממון ולאבד את ממונו על צמך דבריו של מישהו אחר אז למה אין פה הנאה אז לרטו ברור שאין אין אין חילוק לכאורה הייתי מצפה אז עכשיו התמיעה היא שהרשבא אצלנו בקידושין בדו עמוד ב ביאר את דין קידושין מדין הרב בדיוק כמו שהרידבה אומר תראו את הדברים במקור ט אומר הרטווה תן מנה לפני ותקדש אני לך מקודשת מדגן הרב כלומר וחוזר הוא ואומר לה במה התקדשי לי במה בהנאה אז זו שאני נותן מתנה זו לזה בדיבורך לכאורה הדברים מילה במילה גלשונו של הרתווה שהנאה היא לא בגוף המנה כי את המנה היא לא מקבלת זה מה שהריטווה אמר לא מתה לידה הנאת הכס הנאת המנה בעצמו לא הגיע לידה זה רק אותה הנאה ששוויה פרוטה ש שוא מתחשב באותה באות באותה באותו באותה הוצאה כן והריתבה חוזר על הדברים גם לאל בחמוד ב היכן שעצרנו כותב הרטווה שמכל מקום היא מתקדשת בו באותה הנאה הבאה לאותו בן דד לאותו בן זכה בדיבורה כן צריך להבין מה לשון קון אבל בפשטות בפשטות הדברים מכוונים במה שהוא אומר כאן בדף ו עמוד ב דערב נמי בהי הנאה דקה מאמן למשתעבד ולא מחמד גוף הממון ממש שאינו מקבלו. כלומר, הרשב כותב חן משמעית שההנאה של הערב זה לא מגוף המנה. גוף המנה הוא לא מקבל שום דבר. זה אך ורק מחמת ההנאה שנעשה דבר על שהמל והוציא מכספו על אמונתו. על אמונתו הלווה. בזה הוא נחשב אמין ונאמן והוא מתחשב בזה. אבל לא מחמת גוף המנה עצמו. ואם זה כך אז תמיעה גדולה עולה. אז אם אם אם זו הנאה אז צודק הרע הרתווה. אז מה לנתנו לאחרים על פי במתנה גמורה? הוא זרקו לים או למקום העבד. למה הרשבא עושה הבחנה בין זרוק מנה לים לבין שהוא נותן את הכסף ללויה לברדת בזכי גמור בזכי גמורה? למה שצריך להיות חילוק הזה? ומוסייב הרשבא ואומר שגם הרמב"ם ככה סבור. אומר הרשבא וכן כתב הרמב"ם האישה שאמרה תן דינר לפלוני מתנה ותקדש אני לך ונתן ואמר להר מקודשת לי בהנאת מתנה זו שנתתי על פיך. כן? הבין הרשבא בדברי הרמב"ם שאין כוונתו שהיא מתקדשת במתנה עצמה, אלא בהנאה הזו שנתתי מתנה על פיך, על סמך דברייך, על סמך בקשתך, אבל אין להנאה מגוף המתנה, אלא בהנאה שהוא נתן על פיה. אז אם כן, מה היא שיטת הרשבא? הרשבא לכאורה סותרת דבריו. אם הרשב מסכים עם דברי הרטווה ש שיסוד דין ההתחייבות של הערב מיוסד על אותה הנאה שיש הנאה בכל דוכת חשיב הכסף וזה כאילו הנאה בת התחייבות תמורת הכסף אז מה זה משנה מה זה משנה אם הוא נותן את זה לבין דעת או שהוא זורק את זה לים דברי הרמבם מופיעים בהלכות אישות בפרק הלכה כא במקור י האישה שאמרה תן דינר לפלוני מתנה ותקדש אני לך ואמר לה הרי את מקודשת לי בהנאת מתנה זו שנתתי על פיך הרי זו מקודשת אבל פי שלא הגיע לה כלום הרי נהנית ברצונה שנעשה ברצו מה היא נהנת ברצונה שנעשה זה הנאה שלה לא בגוף המתנה אלא בכך שרצונה נעשה ונהנה פלוני לא היא נהנה פלוני על ידה והוא נהנה מהמנה לא היא במ נהנתה בזה ש ברצונה שנעשה זה ממש דברי ה דברי הרטבה ויוצא שהרשבא ו לא נחלקו לא הריתו והרשבא והרמב"ם כולם לא נחלקו שזה שזה ה שזה יסוד חיוב וערבות אז למה אז מני נובעת המחלוקת לגבי זרוקמנה לים אז יש אני רוצה לפתוח קודם כל בדברי פני יהושע הפני יהושע בסוגיה שלנו א מביא את דברי הרטווה בפירוש שלו לדין מקודשת מדין הרבות אותו פירוש שהזכרנו כעת והפני יהושע מקשה על הפשט הזה שתי קושיות. קושיה ראשונה הוא שואל, אם נאמר שבאמת כל דין הקידושין אצלנו הוא בעצם קידושין מדין מה זה קידושין מדין הרב? כן, מקודשת מדין הרב. מה שמופיע אצנו בגמרא מה מה בדיוק הערבות פה? הרי לקחת איזשהו אה א סוג של הנאה שנקראת ההנאה שנעשה רצונה וניתן מנה לפלוני על ידה וחידשת לי בקידוש מה חידשת חידשת מה שההנאה הזו שווה פרוטה מה החידוש פה הרי למי זה לגופו של דבר אין פה בכלל עסק של ערבות לפי הרתוה הרי היא לא מתקדשת במנה עצמו היא מתקדשת בהנאה שנעשה עשה רצונה וניתן ונתן פלוני מנה מתנה לאותו פלוותו מקבל אז מה חידשת לי פה חידשת מה שהנאה שווה כסף זה כוח אז זה עכשיו אני יודע שאישה יכולה להתקדש בהנאה שהיא שווה כסף אז אני יודע יש גמרות ארוחות בגמרא בקמן בדף סג אז שבעמי בצבתא ויקדש אני לך צחוק עמי זחוק לפניי, ריקוד לפניי. אם אישה אומרת לחתן תרקוד לפניי, הוא כנראה יודע לרקוד, א זה הנאה ריקוד שלו שווה פרוטה, אז היא מתקדשת בהנאה שיש לה מזה שהוא רגילים לשלם פרוטה על הסחוק הזה ועל הריקוד הזה. את צריך להגיד לי כאן שיש איזה חידוש שתן מנה לפלוני ואתקדש אני לך מקודשת מדין הרב. מה החידוש? החידוש הוא שההנאה בכל דוכת שבק זה אני יודע אני יודע את הדבר הזה זה לא צריך בשביל זה זה תערב מה מה מה הוסיף רבה לחדש אני לא יודע מה מה הוסיף לחדש כאן כל הערבות >> מה זה זהו זהו אין אין פה אין פה בכלל עסק של ערבות זה קושיה ראשונה קושיה שנייה זה שואל פני יהושע שבאמת באמת לגופו של דבר, לגופו של עניין, הדין של הרבות חל בעצם בדיבור בעלמה. ככה הוא מוכיח גם כן מדברי הרמב"ם בהלכות מכירה בפרק יא הלכה טו, שהובא להלכה גם בחוש משפט, סימן מ סעיף א'. כתוב הרמב"ם המחייב, תראו במקור יב, פרק יא, הלכה טו, המחייב עצמו בממון לאחר. בלא תנאי כלל. אף על פי שלא היה חייב לו כלום. הרי זה חייב. אני רוצה עכשיו להתחייב בדבר שברור שבעבר אני לא חייב. אני רוצה להתחיב מכאן להבא בדבר שאני לא חייב בו. כן. כמו בתנאים שעושים א חתן הורים של החתן והורים של הכלה מתחייבים. התחייבויות שונות. אני אתן כך וכך. אתה תיתן כך וכך. זה התחייבויות. אז אה התחייבויות ללא תנאי קל. בלתי מותנא. אומר הרמבם אף על פי שלא היה חייב לו כלום הרי זה חייב. שדבר זה מתנה היא ואינה שמחת כי זה לא התחייבות מותנת. זה התחייבות בלתי מותנת. אז אני טיפה מדלג. אף על פי ששניהם מודים והעדים יודעים שלא היה אצלו כלום שהרי חייב עצמו כמו שהשתעבד הערב וחזה אורו רוב הגאונים כן דיברנו על זה כשעסקנו בקידוש מדין שטר ההתחייבות שיש בזה מחלוקת בראשונים משיטת רש"י שיטת רבנו תם בגמרא בכתובות בדף קא עמוד ב אבל שיטת הרמב"ם וכפי שהוא אומר גם שיטת רוב הגאונים היא שאדם יכול להתחיב בדברים בלבד ללא קניין. אני חייב כך וכך. אומר הבני יהושע לאמיתו של דבר התחייבו תערב חלה בדברים בלבד. לפני שיטת הרמבם ורוב הגאונים. לא צריך בכלל סליחה לא צריך בכלל את ה תמורה למשהו לא צריך קניין על זה. זה חל בדיבור. כל מה שמופיע שיש צורך בקניין בקבלה של תמורה בהוא הנאה דכאמן להפני יהושע מחדש שזה נאמר אך ורק בערב שלא בשעת מתן מאות כוונה האם ערב כמו בסוגיה שם בסוף בבתך שעוסקת בדין שנקרא חנוק כן לא לא דין כלומר סיטואציה נקראת חנוק חנוק אחד כזה שעמל והגיע זמן הפיראון והמל ותפס את הלוי והתחיל לחנוק אותו כדי שישלם לו את הפרע לו את החוב ואז מצא אותו אותו אחד אמר לו תניח לו ואני אני אהיה ערב לחוף שלך והוא הניח לו זה נקרא ערב שלא בשעת מתן מאות כלומר שהל עצם ההלוואה לא ניתנה על סמך אמונתו אמינותו נאמנותו של של הערב היא ניתנה שלא על פי אמונתו אבל הזה שעכשיו הוא מניח ללוביוה ומסיר את ידיו ממנו ולא חונק אותו אז זה זה הוא שמח על על המל ועל הערב שישלם אז זה אומר הפני יהושע שמה הגמרא אומרת בהו הנאה דקם ממלגם הראשית נפשי זה תראו בגמרא במקור יד הגמרא בסוף בבאב בטר קעו הגמרא אומרת הלכתא הרי בשעת מתן מאות לא בא קניין. כלומר בשעת מתן מאות עצמה זה הוא מתחייב בדברים בעלמה. לא צריך בשביל זה קניין. אחר מתן מאות צריך קניין כי שמה לא על אמונתו ידהו. אז ההתחייבות כאן התחייבות שצריכה קניין. ומה הקניין? אומרת הגמרא אבל הרב דביב דין לא בא קניין. למה? דבעי הנאה דמאמן לגמר ומשתה בית נפש. כלומר, באותה הנאה שבבית דין מחשיבים אותו כאדם אמין וישר ש שהמל וסומך עליו שהוא יפרע את החוב למרות ששימו לב זה שלא בשעת ההלוואה אז שמה גמר משתנה בן נפש אז אומר הפני יהושע רואים שכל הצורך בסברה הזאת שבהי הנה דקה מאמלה הצורך נאמר אך ורק לפי דעת הפני יהושע אך ורק בערב שלא בשעת מתן מאות אבל הרב ושת מתן מאות לא צריך קניין מדברים בעלמה הוא מתחייב שהרי הרשבא הרי הרמב"ם בהלכות מכירה כתב שכל היסוד הזה שאפשר להתחיב בדברים בלבד בלא קניין מאיפה הוא נלמד המקור שלו הוא מדיני ערבות ככה מסיים הרמבם במקור יב אף על פי ששניהם מודעים והעדים יודעים שלא היה חייב כלום שהרי חייב עצמו כמו שהשתעבד הערב וחזה אור הגאונים. כלומר המקור לכך שאדם יכול להתחיב בהתחייבות בעלמה בדברים אני חייב לפלוני אני מודה שאני חייב לפלוני מנה כן אני מתחייב לפלוני מנה בהתחייבות בלתי מותנת וההתחייבות הזו חלה בדברים בעלמה המקום הכך הוא דין הרבות אז יוצא שכל הצורך בה הסברה שלה הוא הנאה דקמלה שבעצם היא הנאה שחשיבה פרוטה ובתמו מורה להנאה הזו שזה קניין למעשה מתחייב הערב זה נאמר רק בערב שלא בשעת מתן מאות אז שואל הפני יהושע אז אם כן כשהגמרא אומרת תן מנה לפלוני וקדש אני לך מקודשת מדין הרב אז א אז הרי מדובר פה על הרב של שעת מתן מאות הרב רגיל לא על הרב שלו בשעת מתן מאות אז אם כן הרב בשד מתן מאות אז במהן מקודש הרי שמה לא נאמרה לא אין צורך בסברה של א א של בהו הנעד כם מאמן לגמר ומשע בן נפשה אז מה אז מה בדיוק אנחנו לומדים אין פה קידוש מדין הרב הרי שמה בכלל יסוד ההתחייבות הוא לא בגלל בהווא הנאה אלא ההתחייבות בדברים בעלמה אז אין פה בכלל זה לא נאמר ביחס זה נאמר ביחס לערב שלא בשעת ההלוואה אז איך אתה יכול להגיד שאישה מקודשת מדין הרב בשעת מתן מאות והההוא הנהד כמאמן לשנאמר על הרב שלו בשט מתן מאו לכן מחדש הפני יהושע פשט חדש בגמרא מה שאצלנו מקודשת מדין הרב כן זה באמת מדובר פה על הרבות מדובר פה על עסק של הרבות דהיינו כשהיא אומרת תן מנה לפלוני פירוש הדבר שיש כאן נתינה של כספי הלוואה כלומר בעיקרון האישה אומרת תן מנה לפוני ואני מחוייבת בערבות אני מתחייבת בערבות יש כאן חוב של ערבות התחייבות של ערבות לכל דבר ועניין ולכן יש כאן צורך לומר מקודשת מדין ערב אבל הקידושין הם לא מדין קרא לזה בלשוני זה לא מדין התהבות הערבות אלא מדין פקיעת הערבות או מחילת הערבות. מה הכוונה? אחרי שהערבות חלה, כי הוא הוציא מנה על פיה ונתן לפלוני על התחייבותה, אז עכשיו הוא אומר לה, התקדשי לי במנה הזה. הפשט הוא התקדשי לי במחילת הערבות. כלומר, במקום שתתחיבי לי לשלם עבור ההתחייבות של המנה, עבור ההלוואה הזו, אז תתקדשי לי בכך שאני מוכה לך על הערבות הזאת. זה הכוונה מקודשת מדין הרה. רגע, אני יודע מה אתה שואל. אז הוא שואל אז רגע אז שואל פני יהושע, רגע, אז לכאורה זה מקדש במלווה, זה מה שרצית לשואל? >> או >> טוב, אמרתי, >> לא כיוונתי לדעתך. מה? לא לא מתי הנע לידיו >> מה >> לא מתייח הנה לידה >> נכון >> מה תהיה הנה לידה >> לא מה מתהנעה לידה נור >> בסדר לא הנה תעת מאות זה אפשר להסכים ע עם הריטוה לא את ההנאת מאות לידה היא לא קיבלה את הכסף מישהו אחר קיבל את הכסף מאיר זה כתוב בריתו זה אני לא פשט בגמורה זה אני לא מדבר אני מדבר על ה מה זה פשט בגמורה היא לא קיבלה את הכסף לידה. אוקיי? מה היא כי כן קיבלה? היא קיבלה הנאה ממה? מפקיעת המין. ממחילת הערבות. ממחילת הערבות. לכן אומר הרטווה א לכן אומר הפני יהושע ככה הוא רוצה להסביר פשט בראש. כשהראש מביא את ההלכה הזו בקידושין אצלנו בפרק א' סימן ו תראו במקור יג. אז הוא לא כותב כמו שהרדב אמר והרשבא והרמב"ם ש שהחתן אומר לכלה התקדשי לי בהנאת מנה זה שנתתי על פיך כן כמו שאומר הרמב"ם התקדשי לי בהנאת מתנה זו שנתתי על פיך או לשונו של ה של הרטוה שצריך להגיד לה אמר לה התקדשי לי באותה הנאה שנתתי לפלוני מנה בדיבורך הראש לא כותב בכלל דבר כזה תראו את הראש אומר הראש אמר אבא מקור יג תן מנה לפלוני וקדש אני לך וכך שנתן המנה לאותו פלוני אמר הרי את מקודשת במנה שנתתי לפלוני זה הכל לא בהנאה במנה מקודש מדין הרב הרב למה כב דל למה תהנאה לידי משתעבד נפשי היתתנמי אף אגב זה לא מתנד מכאן נפשם דרך אגב גם הטור בסימן באבן העזר סימן כט תראו במקור כגם כן כותב תן מנה לפלוני וקדש אני לך ונתנו ואמר התקדשי לי במנה שנתתי לפלוני מקודשת לא כתוב כאן שזה הנאה אומר ה אומר הפני יהושע על קורח שהראש והתור לא למדו פשט בגמרא כמו הרטווה מה שכתוב מקודשת מדין הרב זה לא הפשט בהנאה שנתתי מנה לפלוני בדיבורך אלא היא מקודשת במנה עצמו אבל איך איך היא תתקדש במנה עצמו הרי היא לא קיבלה התשובה היא בהנאת מחילת הערבות בכך שאני מוכה לך על הערבות בזה תתקדשי לי שואל הפני יהושע רגע אחד מה שכחנו סוגיה זה חשבתי ש אה מיר זה חשבתי שתקש מה שכחנו סוגיה המקרק גם למדנו שהמקדש במלווה אינה מקודשת זוגיה לפני כן הרי מה הוא רוצה לקדש אותה הוא רוצה לקדש אותה בכך שהוא מוכ לה על חוב הערבות אבל הרמנו המקדש במבנה מקודשת ורק בהנאת מחילת מלווה כתבו הראשונים חלק מהם שהיא כן מקודשת נו אז לכאורה כאן מדובר על הנאת מחילת הערבות אז אם באמת מקדש אותה בזה אז לכאורה הוא כן אמור להגיד גיד לה כמו שגם הוא כתבו הראשונים שהמקדש במילה ואינה מקודשת בהנאת מחילת מלווה מקודשת בתנאי שהוא אומר להרת מקודשת לי בהנאת מחילת המלווה אז שמה כן צריך להגיד אז דרכושיה אם זה הפשט הנכון בראש ובטור למה הם לא כתבו שהוא צריך לומר לה הרי את מקודשת לי בהנאת מחילת הערבות שהתחייבת לי בכך שנתתי מהנלף לא למה הוא לא אומר את זה? אומר הפני יהושע, אומר הבני יהושע, לא, מתי צריך לומר בהנאת מחילת מלווה, זה דווקא כשבמת הוא קידש אותם במלווה גמור, שהוא הלווה לכספים, כשהוא נתן נתן לה לידיה כסף בעין, אז עכשיו כשהוא אמר להראה, את מקודשת לי במה שנתתי כסף, בכסף שנתתי לך, דעתה של האישה אוטומטית מוסבת על הכספים שהיא קיבלה ממנו. היא חושבת שבזה הוא רוצה לקדש אותה. לכן ש הרי שמה באמת היא לא מקודשת בכספים הללו באותם מראות ראשונות שהיא קיבלה או בכלל בהלוואה. זה לא ניכנס כרגע לסוגיה אבל א מל מלווה להוצאה נתנה קמנן בגמרא בקידוש מז אז היא לא מקודשת בזה. אז כיוון שהיא לא מקודשת בזה בעצם ההלוואה בעצם המלווה היא לא מתקדשת אלא במה בהנאת מחילת המלווה לכן הוא צריך לפאר לה לפרש לה במקדש אותך והנאת מחילת המכמת זה נקרא נתינה מחודשת אותה פרוטה שהיא אתה נותנת לפלוני שיפייס אותי שאני מחל אז לכן דווקא שם צריך לומר לה הרי מקודש לי בהנאת מחילת המלווה כי בירת המחדלי שתמיד היא חושבת על עצם ההלוואה. אבל בערבות אומר הפני יהושע הרי היא באמת לא קיבלה שום דבר. היא לא קיבלה שום דבר ממנו. היא היא לא קיבלה שום כסף ממנו. פלוני קיבל. אז כשהוא אומר להרי את מקודשת לי במחילת הערבות בוודאי כן בוודאי כולנו כודאי שהיא גם מבינה שהקידושין כאן בהנאת מחילת הערבות ולא בכספי ערבות עצמם בכספי המיל והצל כי יש שכספים שמעולם ה לא קיבלה ככה מיישב הפני יהושע אבל אני אומר כן עד שהפני יהושע מקשה על ה מקשה לרידוה אפשר להקש אותה קושיה גם על פני יהושע יוצא הרי מה פני יהושע מקשה על מקשה על הרטבה מה זה קידושים מדין ערב מה חידשת לי פה חידשת פה חידוש שמה שאפשר להתקדש אישה גם בהנאה חדשה איזה הנאה בהי הנאה דקה ממלא והנאה בכל דוכתה שווה כסף אז מה חידשת לי פה? הוספת לי פה עוד הנאה? מה חידשת לי פה? אני כבר יודע שאפשר לקדיש אישה בסחוק לפניי, ריקוד לפניי. אז זה החידוש של ערבות. כל פרשת ערבות מה בא להגיד לי? שיש עוד סוג חדש של הנאה שנקרא בהי הנאה דקה ממלא ובתמורה להנאה זו חלה התחייבות הערבות. שכוח. זה החידוש של ערבות. בשביל זה באו כל הפסוקים, כל ה מה הרי מדובר פה על התחייבות בסופו של דבר, התחייבות רגילה כל החידושי שההתחייבות הזו חלה תמורת ההנאה הזאת דקה ממלא אז זה החידוש של פרשת הרבות זה זה החידוש של רבא קידוש מדין הרבות אז אני שואל כן לפום מה דסלקה דעתה של התני יהושע גם עליו קשה אז מה החידוש של קידושים מדין הרבות שמה שאפשר לקדש אישה במלווה במחילת הנאת מחילת מלווה אז זה באמת לא מדובר פה על קידוש זה לא זה לא החידוש של ערבות מה החידוש של הרבות פה מה החידוש מה החידוש של קידושים מדין הרבות אה מה החידוש שאפשר לקדש אישה בהנאת מחילת מלווה שכוח זה אני יודע כבר בממרה הקודמת אז מה החידוש שהוא לא צריך להגיד לה בהנאה כי זה מן הסתם כוונתו על זה החידוש של הקידוש מיד ערבות לא מדובר פה בכלל על התהבות הערבות על מהות הערבות על התחייבות לא מדובר פה בכלל מדובר כאן דבר אחד חל הערבות יש לי כבר חוב רובץ על הכלה חוב של ערבות ועכשיו הוא אומר לה את יודעת מה אם תסכימי להתקדש לי אני פותר אותך מהערבות תתקדשי לי בכך שאני פותר אותך מוכה לך על הרבות זה קידוש מידן הרבות. זה החידוש של קידוש מיד הרבות. האמת היא גם לגבי הקושיה הראשונה שהיקשה הפני יהושע שלכאורה צחוק לפני ריקות. אני כבר יודע שהנאה בכל מקום שבה פרוטה. גם על זה יש מקום להעיר. כמדומני שרמז זה גם המחנה אפרים בהלכות הרב סימן א' יש כאן נקודת חידוש מסוימת בכך שגם הנאה מהסוג הזה שמחשיבים את האדם כאדם אמין וישר גם הנאה מהסוג הזה חשובה כסף יכול להיות שזה גם חשב חידוש מאיפה אני יודע את הדבר הזה יש גמרא ב בקידוש במציע בדף צדי תראו במקור טו שמתנה שומר שכר להיות כשואל כלומר שומר בדרגת חיוב אי יכול לשדרג את דרגת חיובו בדיבור אני שומר שכר אני רוצה לקבל עליי חיו של שואל אפילו שומר חינם יכול לקבל עליו חיובים של שואל וזה תקף והגמרא אומרת לדעת רבי יוחנן שאפילו תמה בשלא קנו מידו כן גם אם תגיד שלא היה פה קניין סודר על ההתחייבות הזאת סתם קניין בכל מקום זה קניין סודר בהי הנאה דקנאפ כלי קלה די נשמה גם מרשע בן נפש כן יש כאן איזשהו שבח לשומר שכר או שומר חינם שמקבל עליו התחייבויות יתרות אז הוא נחשב כאדם אה ישר ואגון ונאמן וכולם אה ישמחו עליו אז זה אז אז על בהי הנאה גם מלומשה בנף שלקבל חיוביו של שואל אז הרמבן על אתר לא על אתר ובמציע בדף נח שמה הגמרא מתייחסת לדברי המשנה בדף נשנה אומרת שישנן דברים מסוימים שמוקעים מפרשת שומרים וגם בפרשת הונאה עבדים קרקעות עבדים ושטרות כי יתן איש של ראהו כסף חלים לשמור וגונב אז למעט עבדים שטרות וקרקות וקדשות ואז הגמרא שואלת בשם בדף נח שהנה מצאנו גם בשומר א של קרקעות של א הקדש שגם יש מושג של התחייבות התחייבות שומרים אז הגמרא אומרת איך איך הרי הקדשות אין אין אין בהקדשות דין של א של שומרים אומרת הגמרא שקנו מידו נעשה על זה קניין סודר כלומר גם בדברים שמופקעים מפרשת שומרים הפשט הוא שהם מופקעים בפרשת שומרים כברית מחדל באם לא היה תנאי אם לא היה קניין אבל אם אדם מקבל על עצמו מדילי התחייבות לשמירה ו ממילא לכל דיני השמירה במקרה של גניבה ועבדה ועוד וכן הלאה אז בקניין הוא כן יכול לחייב עצמו. אז עומד אומר הרמבן לכאורה יש כאן סתירה כי ביחס לקבלת שמירה על דברים של מופקעים מפרשת שומרים שמה הרמבן סבור שצריך דווקא קניין ואילו כאן כשמדובר על מתנה שומר שכר להיות כשואל אומר הרמבן לא אומר רבי יוחנן לא צריך קניין מספיק בההוא הנאה דקמלה גם הרושע בד נפש למה לא נגיד אותו דבר גם לגבי קבלת שמירה על דברים שמופקעים משמירה כמו הקדשות וקרקעות זו שאלת הרמבן וכאשר דרבי יוחנן דרבי יוחנן דאמרנן בשילה הסוחר את הפועלים שם בדף צד ומתנה שומר חינם להיות כשואל במה בדברים ורבי יוחנן אמר אפילו אתמה שלא קנו מידו והיא נדק מאמן לגמר משע בן נפשי ואחה ואחה מה זה אחה בדברים שמופקעים מפרשת שומרים כמו הקדשות למה שמה צריך קניין דווקא בשקנו מידו ורבבת כולו פסק אחד דבין קניין והתם לא מקלמ שנה שהוא שומר חינם וכיוון שהוא בדין השומרים משתעבד בדברים להיות כשואל ואפילו יותר משואל אבל כאן שהם דברים שאינם כלל בתורת השומרים אף על פי ששאל ששאלה לן או נתן עליהם שכר אי אפשר להתחייב עליהם מדין השומרים אלא בקניין כלומר אומר אומר הרבן החילוק הוא פשוט כשמדובר על מתנה שומר חינם להיות כשואל שמה מדובר שאדם שנכנס לפרשת שומרים באופן באופן אוטומטי הוא קיבל על עצמו מטלטל כלי מסוים לשמירה אז הוא כבר נכלל בפרשת שומרים בהתחייבויות שכבר התורה הטילה עליו אוטומטית בעצם משיחת החפץ השמירה. אז עכשיו כשהוא רוצה לשדרג את התחייבויותיו מתנה שומר חינם להיות כשואל שמה אפילו דברים בעלמה כן אפילו אפילו אפילו בדיבור שהוא אומר אני מוכן לקבל על עצמי להיות כשואל זה חל אפילו ללא קניין סודר אבל כשמדובר על הקדשות וקרקעות ועבדים ששמה כל הדברים האלה מופקעים מפרשת שומרים בכלל שמה שמה בכדי לקבל על עצמו התחייבויות חדשות שהתורה לא הטילה עליו מדין פרשת שומרים אז שמה צריך קניין סעודה לכאורה רואים מכאן שכל העניין הזה של א בהי הנאה דקה דנפיק כל די נשנאמנו זה מועיל אך ורק לתוספת חיוב כלומר שאדם כבר נכנל נכלל בפרשת שומרים כבר מחוייב, הוא רוצה רק לשדרג את החיוב שלו. אז זה מועיל רך ורק לתוספת חיוב על חיוב שממילה בין כך ובין כך קיים. אבל להתחייב יש מעין הייתי תקראו לזה לקבלת חיוב שומרים בדבר שהוא לא נכלל בפרשת שומרים שמה לא מספיק בהי הנאה דקה ממלא וצריך דחוק קניין סודה. רואים לכאורה רואים מכאן שעצם העובדה עצם העובדה שאותו שבח שמשתבח האדם שהוא באמינותו זה לא ברור חד משמעית שזה יש על זה תורת כסף אוטומטית רואים שלגבי קבלת התחייבויות שאומרים יש הבחנה זה לא ברור אם זה היה ברור שזה נחשב כסף אז מה לי אם זה תוספת חיוב ומה לי אם זה התחייבות מלכתחילה אז רואים שזה לא חד משמעי צריך באמת לעיין בה שמה בחילוק בגמרא אבל מה שכן ניתן לומר שעצם ה לומר שברור שהמעמד של שבח של אמינות הוא נחשב בתורת כסף כמו סחוק לפניי ריקוד לפניי כן עצם הקושיה הזו נכשה עצמה היא לא ברורה כל כך. אפשר לרמוז את זה גם לראות את זה גם בלשונו של ה אולי לרמוז את זה גם בלשונו של הרטווה שכתב במקור ד' אה הוא כותב דלא מטה לידי הנאת המאות שהוציא מוה ולא הגיע לידו של הרב לא כסף וגם לא שווה כסף אפילו אחי משתאבד בהנאה דמת לדי שילווה לזה אמונתו דהנאה בכל דורתה חשובה ככסף יכול להיות יכול להיות שהינה חינמי בעיניו של הרטווה זו נקודת החידוש המיוחדת בערבות שגם ערבות גם הנאה מהסוג הזה דקה מאמן שאדם סומך על אמונתו ומוציא הוצאות היא באמת חשובה ככסף בכדי שיהיה כאן התחייבות בתמורה לקבלת ההנאה הזו ויתכן שזו נקודת החידוש בפרשת בפרשת הרבות לפי לפי התפיסה הזו אני אומר מי שהתבונן בלשונו של המחנה אפרים הלכות הרב סימן א' ימצא אני חושב גם דברים דומים דומים לכך אם כי אני דעתי להגיד שזו נקודת החידוש זה דבר שהוא מחודש והיה ראוי לתת לבאר נקודת חידוש אחרת אבל אני אומר הקושיה לך שעצמה הקושיה של הפני יהושע היא לא כל כך חזקה היא קצת אפשר להקהות אותה אה דרך ה דרך ה ההתבוננות בדין הזה של מתנה שומר שכר להיות כשואל. המחנה אפרים שהזכרנו כעת בהלכות הרבות בסימן א' גם כן הביא את דברי הרמב"ם בהלכות מכירה בפרק יא הלכה טו שלכאורה ההתחייבות של הערב למד הרמבם שהתחייבות ביסודה חלה בדברים בלבד והיא לא זקוקה בכלל לכאורה לשום קניין הרי הוא למד שכל המקום קור להתחייבות בדברים בלבד בהתחייבות בלתי מותנת אם מדיין רבות אז באמת אמר על ככה מחנה אפריים שבפשט הגמרא בקעג עמוד ב מתבאר שגם כאשר מדובר על שעת מתן המאות ולא רק כמו שאומר הפני יהושע שלא בשעת מתן מאות גם כשמדובר על הרי בשעת מתן מאות גם אז צריך את הסברה שבה הנאה דקהמל גם משע נפשה שם אז אה איך נסביר את זה איך איך איך נסביר את הדברים הרי לכיך איך הרמבם יכול ללמוד דין התחייבות בדברים בלבד זה לא קניין מדין הרבות שבפשוטו גם בשעת תלמוד אנחנו נזקקים לסברה של בעיין עד כמהמן לגמר משעב נפשי אומר המחנה אפרים שבאמת ההסבר הוא מאוד פשוט כל הצורך לסברה של בהו הנעדקממה לגמר רומשה בית נפשי היא אך ורק בכדי לנטרל את הבעיה של עצמחתא כרי זה מה שהגמרא שאלה הרי כל ערבות ביסודה זה הל זה התחייבות מותנת אם הערב לא ישלם אני אשלם אז ביסוד בבסיס של כל מושג הערבות קיים לכאורה פגם מהותי של השמחת שהלווי המלווה לא שמח שמח זה שהלובה ישלם הוא לא יצליח לשלם אז בכדי לנטרל את הבעיה הזו אז אומרת הגמרא וההוא הנאה דקם מאמן גמר משע בן דף שהרי כל החיסרון של סמחתא הוא חיסרון בגמרות דעת של המתחייב אבל כאן שהוא מקבל הנאה שהוא שהמלוו מוציא על אמונתו וסומך עליו והוא הוא נתפס כאדם אמין וישר ושאפשר לצמוך על דיבורו כן אז בהי הנאה גם הרמשה בנפש אז הוא גומר בדעתו למרות שזה התחייבות מותנת הוא גומר בדעתו אז ממילא בצדק למד הרמבם שאם היה מדובר בהתחייבות בלתי מותנת אז לא היה צריך בכלל את הסברה הזו של בעיה נעד דקה מאמן לה ולכן הרמבם כן יכול ללמוד בדין הרבות להתחייבויות בעלמה בלתי מותנות שהם חלות בדיבור בעלמה כי כל הצורך כל הצורך לסברה שבההו הנאה דכמלה נובעת אך ורק בגלל שמדובר פה על חיוב ערבות שזה חיוב התחייבות מותנת אבל אם אבל הרמבם פתח את דבריו ואמר המחייב עצמו בממון לאחר בלא תנאי כלל מדובר פה על התחייבות בלתי מותנת אז כשהתחייבות היא בלתי מותנת אז באמת צריך חל בדברים רק בהתחייבות מותנת כמו ערב שמה צריך את הסברה שבהנאה אז אומר המחנה אפרים אז לפי זה יוצא ששוב מה החידוש לפי לפי הרמבם אז מה היא החידוש מדין הרב מקודשת מדין הרב לפי הרמבם כן החידוש הוא שה רואים מדין ערבות ולכן אמרתי שהדברים שמה שהזכרתי לפני כן כתובים במחנה אפרים התחדש בדין הרבות שגם אמינות מהסוג הזה שבגינה הבעיה של הסמכתא נפטרת ומטרלת זה גם כן נקרא לזה תורת כסף והיא מתקדשת בה היא הנאה דקה מהמל שהבעל האמין לה אבל שוב כמו שאמרנו הקושי הקושי הוא א הקושי הוא כמו שאמרנו שיוצא שלקחו כאן איזה ראיה וילפו אותה בעלמה מדין הרבות שגם מהנאה מהסוג הזה נחשבת כסף כסף ואפשר להתקדש עלידה אבל אין כאן בעצם קידושין מדין ערבות וכאן באמת יש כאן קושי בהבנה והיה ראוי באמת לתת איזשהו הסבר נוסף לדין של קידושים מדין הרבות שזה לא לקחת איזשהו פרט שהוא בעצם לא מהות הערבות אלא אנחנו למדים מדין הערבות שגם סוג הנאה כזו נחשבת ככסף ולכן אישה יכולה להתקדש בהנאה הזו זה לכאורה להגיד שזה החידוש בסדר אפשר להגיד אבל היה ראוי לתת עוד איזשהו הסבר נוסף אז אני רוצה להתקדם הלאה למחנה אפרים בהלכות ריבית דיברנו על לכות ערב סימן א' לכות ריבית סימן יא שמה מחנה אפריים חוקר ביסוד דין הערבות ועולה מדבריו שיש מחלוקת בראשונים כיצד להבין את יסוד חיובות. מתוך כך כבר התבאר לנו פשט חדש במה זה קידושין מדין ערבות. אומר ה א אומר ה המחנה אפרים שבאמת פשט אחד כמו שמתבאר מלשון הרטווה. מה זה דין הרבות? דין הרבות הוא התחייבות שלערב לפרוע את חובותיו של הלאה. ההתחייבות הזאת חלה בתמורה להנאה שהוא קיבל בכך שהוא נחשב כאדם נאמן וישר. אבל אפשר להגיד פשט אחר לגמרי. והפשט הזה ניתן קודם כל להתבונן עליו דרך דברים שכותב הרשב"ם שם בבת הקעג. תראו במקור אה מקור יטת אומר הרשב"ם גמר הוא משתעבד נפשי בלב שלם ושליחותה דערב כעביד מלווה כאילו הוא עצמו לבה כאן יש כבר גדר חדש אומר המחנה אפריים ההתחייבות של הערב סיבתה סיבת חיובה יסוד חיובה הוא בכך שהמלווה עושה את שליחותו של הערב להלוות לפלוני. אז זה נחשב כאילו הוא בעצמו לבה אה כאילו בעצמו הלוה כן כאילו עצמו הוא הל הוא בעצמו לבה ובאמת צריך להבין מה מה הפשט כאן האם מדובר כאן על שליחות מדין פרשת שליחות מה מה הכוונה שליחותה מה זה מינוי שליחות מה הכוונה אז באמת יש אה מקום להבין כך, היה מקום להבין כך או יש מקום להבין כך מדינה מדברי הירושלמי. הירושלי בקידושין, תראו בפרק ב' הלכה א' אומר בדיוק על הסוגיה שלנו התקדשי לי בסלע זו ואמרה שליחה לנהר לים ולנהר אינה מקודשת תנהו לאני הרי זו מקודשת כבר אם החתן אומר לכלה התקדשי לי בסלע זו והיא אומרת לו תן את זה לאני אז היא מקודשת אומר הירושלמי מכל מקום לא נכנס לתוך ידה כלום הרי זה בדיוק כמו לך השליחה לנהר אחת את אמר מקודשת ואחת אמר אינה מקודשת אמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן רוצה היא מקודשת ותראה עושה טובה לעני הרי היא רוצה להתקדש בכך שכולם יראו שהיא גומלת חסד עם העניים אומר רבי פנחס ואת יאוק רבי זרא או כרבי איך אפשר להבין את הקידושין האלה תן מנה לאני ותקדש אני לך אז אומר רבי פיכס זה שני אופנים או כרבי רבי זרה או כרבי ואז מביאה הגמרא א דין ברייתא שמופע גם בבלי בעבודה זרה סג אומר הוא אדם לפועל כן פועל עמארץ או גוי שעבד אצלך ואתה רוצה לתת לו כסף כדי שיקנה אוכל אז אומר אדם לפועל הלך דינר זה ואכול בו הלך דינר זה ושתה בו ואין חוששים על שכרו לא משום שביעית לא משום מעשרות לא משום יין נסך כן אתה לא צריך צריך לחשוש שאם עכשיו אותו גוי יקנה ביין הזה יין נסך הפועל הגוי אז אני חושב שאתה אכלת אותו יין נסך לא אתה נתת לו כסף אז הוא קנה את הכסף והוא עושה בו מה שהוא רוצה אבל אם זה מצב הפוך אם הוא אמר לו צא וקח לחקיקה ואני נותן דמיו לך תקנה אני אשלם לכן וני אז כאן אומרת הגמרא חוששים על שכרו משום שביעית או משום אסורות משמסך כן מה מה בא מה בדיוק החשש מה איך אני למה חוששים הוא? מה מה נקודת החשש? כאן החשש הוא שלמעשה זה נחשב כאילו המאביד היהודי הוא בעצמו הכיל את העובד הגוי השכע אותו ביין נסך. איך זה עובד? אז נחלקו בזה רבי זרא ורביא. אמר רבי זירה נעשה חנובוני שלוחו של בעל הבית לזכות לפועל. כלומר החנוני כן הוא זה החנווני שמספק את את יין הנסח לפועל החנווני שהוא נותן היין הוא נעשה שלוחו של בעל הבית לזכות לפועל כן אז בעצם החנובוני אז בעצם זה נחשב כאילו הפועל השכע את ה כאילו הבעל הבית השקע את הפועל כן חנוני זכה ביין עבור הפועל, עבור הבעל הבית ונתן את זה אחר כך לפועל. בסדר? אבל רבא אומר הפוך. הפועל זוכה לבעל הבית משל חנווני וחוזר וזוכה לעצמו. זה לא שהחנוני זוכה עבור בעל הבית, אלא הפועל זוכה עבור בעל הבית. הפועל המקבל. לא החנוני הנותן, אלא הפועל המקבל. מה? נפקמינה אומרת הגמרא בהמשך נפקמינה אם היה חרש אם החנווני היה חרש הוא לא יכול להיות שליח אז על דעת ידי רבי זרא לא חשש שאין שליחות לחרש על דת רבי חשש אם היה פועל חרש זה נפקמינה אומר הירושלמי אותו דבר גם כאן כשהאיש אומר לאישה א או שהאישה אומרת לאיש תן מנה לפלוני אני ואתקדש אני לך כיצד חלים הקידושין הרי לא הגיע לאדם המנה. אומר הירושלמי, הבעל נעשה שלוחו של אישה לזכות לאני. כן? הבעל הנותן הוא נעשה שלוחו, שלוחה של האישה לזכות לעני. כן, מזכיר לכם משהו? שליחות הדערב כבוד מה? כאילו הבעל בעצמו, כאילו האישה נתנה לעני. אז בעצם כאילו האישה קיבלה את הכסף מיד הבעל והיא נתנה לעני. הבעל נעשה שלוחה של האישה לזכות לעני. אז זה נחשב כאילו את הכסף קיבלה האישה והיא השתמשה בכסף ונתנה לה אני. אז לכן יש פה קידושי. זה לשיטת רבי זר. אמר רבי אילא לא אני זכה לאישה. כלומר האני קיבל את הכסף. קודם כל הוא זכה בכסף עבור האישה ואז הוא קיבל מיד האישה אז מי עושה את הזכי עבור עבור הבא עבור האישה או הבעל או האני בעצמו או הנותן או המקבל בסדר אז בפשטות מדובר פה על דין שליחות לכל דבר ועניין זה פרשת שליחות שהרי הירושלמי ממעט חרש שחרש בר שליחות. כלומר מהירושלמי מתבאר שקידושין מדין ערב כן תן מנה לפלוני אני ותקדש אני לך כן מיוסדים על פרשת שליחות של כל התורה וזה קצת דבר תמוע כן כי יוצא ש אז זה מה צריך פרשת שליחות פרשת ערב כן מה צריך פרשת ערב זה דין שליחות באמת ברמבן אה במקור כ בקידוש שח עמוד ב כותב מביא את הירושלמי אפילו תן מנה לפלוני ותקדש אני לך פירשו משום שזוכה לאישה בירושלמי פירשו שזוכה לאישה וחוזר וזוכה לעצמו כלומר הרמבן ציטת את הצד של רבילה שהאני זוכה עבור האישה וחוזר וזוכה לעצמו את הצד של רבי ככה בירובר ככה הביא רק חצי מהדברים ולא אתיה עלבה דגמרין כלומר הרמבן אומר זה לא הפשט אצלנו בסוגיה אבל אה הרב קדיגר פה בעל אתר באמת מביא שאחיו רצה ללמוד שבאמת כל דין קידושין מדין הרעב זה מדין שליחות שבעצם אותו פלוני שמקבל את הכסף זוכה לאישה בכסף זוכה עבורה בכסף שהוא מקבל מהבעל ואחר כך חוזר וזוכה לעצמו אז יוצא שהאם האישה קיבלה את המנה או לא קיבלה בשליחות שחיה בשליחות לקבלה שקיבל קיבל הפלוני המקבל עבורה אומר אבל רבי קבי וכך גם למד דרך אגב השער המשפט א בחוש משפט סימן קלב בדעת הרשבם שמדובר פה על דיני שלכות רגילים אבל גם הרב קיבג בעצמו דחה את דברי אחיו וגם רבינה בהלכות דינים סימן יז דחה את הגישה הזו שכ שבאמת אם זה ככה יצא שכל דין ערבות לא נאמר במישהו שהוא לא בר שליחות. הרי מצאנו בסוגיות במציא עמוד ב עבודה זרה סג שיש מושג של ערבות גם בנוכרי. נוכרי יכול להיות ערב עבור ישראל, ישראל עבור נוכרי אז נוכרי הרי לא בר שליחות. שר המשפט הסיק מהדין שלו שקטן לא יכול להיות הרב. למה קטן לא יכול להיות הרב? כי קטן לא יכול להיות אין שליחות לקטן. אז אז אומר אומר רבינה שוב מצאנו שיש גם דיני ערבות במקום שיש אין דיני שליחות אז אם כן הגישה הזו היא גישה מאוד מחודשת אבל אני הקושי שלה הוא הייתי אומר הקושי הוא דווק כיווני א' א כמו שאמר כמו שהקשו עם רבינה וכביעיגר שהרי אנחנו מוצאים דיני ערבות גם במי שאינו בהר שליחות ודבר שני בעינייג גם כן. אז מה נקודת החידוש של ערבות? אם כל פרשת ערבות מיוסדת על פרשת שליחות אז מה התחדש בדינה רבות? מה ש אם אני מגדיר את זה ש אז אפשר להגיד שזה נקד שזה ככה ככה ככה זה מתפרש אותו צריך צריך לחקור בזה אבל זה קצת נראה אם אני מייסד את כל פרשת הרבות על פרשת שליחות כיצר שלא הייתה פרשת הרבות לא הייתה פרשת שליחות הפוך אם לא הייתה פרשת שליחות לא הייתה פרשת הרבות אז זה קצת זה קצת מחודש אבל נראה באמת להסביר אה פשט אחר ברשב"ם שבאמת לא מדובר פה על דין שליחות רגיל, שליחות של א פרשת שליחות. כן? לא מדובר כאן על פרשת שליחות. ככה נקטו קצות החושן בקכט סע סיב קטן א' בסימן סעיף קטן ב הנתיבות שם בסעיף קטן יג אבני נזר ביורד סימן קנא כמה אחרונים למדו ש למיסה לא מדובר פה ב בפרשת שליחות כן כשמדובר בשליחותי דערב כביד מלווה זה לא מדיני שליחות כן שהוא זוכה עבורו ואחר כך ואחר כך זה נחשב כאילו וזה בעצם כספי כספי ה כספי הערב הם אלה שניתנו ללויה לא הלוויה זה הלוי וערב זה ערב אבל אז מה הנקודה הנקודה היא שזה בדיוק נקודת החידוש של הרב בפרשת הרב התחדש שכאשר המלווה מלווה מוציא מוציא מכספו לתת ללא לא יוה אז זה נחשב כאילו קיבל את זה הערב כאילו קיבל את זה הערב והערב השתמש בכספו של המלווה בכדי להלוות את הכסף וזו סיבת ההתחייבות כך אומר המחנה הוא למד את זה מדיני הגמרא במציאה הזמן שלנו כבר מתחיל קצר קצר מאוד אז אני רק אגיד בקצרה הגמרא הוא מביא את הגמרא במציאה עמוד ב אה לא ניכנס כרגע לסוגיה אבל הגמרא אומרת, תראו, ש ישראל שלבה מאות מן הנוכי בריבית וביקש להחזירם לו, מצאו ישראל אחר ואמר לו, תנם לי, תן לי את הכסף, אני אעלה לך כדרך שאתה מעלה לא אסור. כן, אני אתן לך את תוספת הריבית עבור הזמן שאני מתעכב בהלוואה שלי. זה אסור. תוספות אומרים, למה הגמרא מצרת את זה רק בציור כזה? גם אם אדם היה אומר, אם המלווה היה אומר ללוה, קח את הכסף ואני לא רוצה ריבית, אני לא רוצה ריבית, תן לפלוני את הריבית במקום לי, תן לפלוני כן יש כאן תשלום ריבית או לא? אומר התוספות, תראו במקור יח כיוון במקור בשורה שלישית כיוון דמלווה מעותיו לחברו כדי שיפרע לנוכי ריבית בשבילו פשיטה דה ורבית כלומר אם אדם אומר אם המלווה אומר ללאבה אני צדיק אני חס ושלום לא לוקח ריבית את הריבית תיתן לעניים תיתן את זה להקדש לא לי אומר אומר התוס ריבית גמורה דאורייתא איך הרי אני לא קיבלתי אומר התוספות ואפילו לא היה המלווה חייב לנוכי ריבית כיוון שמסחר הלוואה נותן לנוכי הריבית על פי המלווה הרי הוא כנותן למלווה עצמו מדין הרב אתם שומעים זה דין הרב כשאני אומרת את הריבית אל תיתן לי תיתן את זה לפלוניה אני זה נחשב שאני קיבלתי את הריבית הזו והעברתי אותה אליו הרי הוא כנותן למלווה עצמו זה נחשב כאילו את הריבית קיבל המלווה המלווה אומר ללובה תן את הריבית למישהו אחר כמו ומה הוא אומר כמו תן מנה לפלוני ויקדש אני אחד מקודשת מדין הרמק כדי להתפל אתם שומעים מה כתוב מור זה פשט חדש אומר המח חנה אפרים בפשט של מקודשת מדין הרל היא לא מתקדשת בהנאה ששביפרוטה שהיא קיבלה בכך שהיא נחשבת את האדם לא זה מקודשת מדין הרב מדין חידוש היסודי של הרב החידוש היסודי של הרב שהרב נחשב כאילו קיבל את המנה בעצמו והקידוש במנה בעצמו לא בפרוטה של הנאה של הנאה של א שם ממן לה אלא בגוף ה סליחה אלא בגוף המנה בעצמו הרי הוא כנותן למל בעצמו דרך אגב זה גם תוספות תוספות ב תראו במקור אה י כב תוספות במציה נז עמוד ב אומרים אם נתן אדם 100 זוז לאדם שיחזיר להקדש 120 לא לי אני לא רוצה ריבית תן את הריבית להקדש אומר התוספות אסור דאפילו מדאורייתא נראה זה אסור דחשיב כאילו מקבל מל עצמו כמו בקידושין ז תן מנ לפני וקדשח בקדש דחשוב כאילו קיבלה ממנו. זה הקידוש של מדנן הרב. וזה גם כאילו זה לא עובד ביסוד שליחות. יש איזה הוכחה ברורה. הקדש בהקדש שייך שליחות שהקדש זוכה עבור. ודע שזה לא שייך בשליחות הקדש. מה שייך שליחות בהקדש? דרך אגב ראיתי שרבל חוננון וסרמן בקובץ שיעורים באות ממד ככה פשט ברשי. כי רש"י למד אצלנו מדין הרב ממה שמצינו בתורה שהרב משתעבד למלווה אנחנו חיים אומר פשט דברי רש"י זה מעצם ההתחייבות של ה לא מאיזשהי ראיה וילפותה שאנחנו לומדים מדין הרב שבעיה הנאה חשיב פרוטה שנחשב פרוטה זה לא החידוש של הרב כי ידעו שאם מדין הרב זה ביסוד ההתחייבות יסוד ההתחייבות הוא שזה שכאילו נחשב כאילו קיבלתי את המנה בעצמי האישה נחשבה אני חושבת כאילו קיבלה את המנה בעצמה והיא עשתה השתמשה בזה היא נתנה את זה להיבה דרך אגב זה נפסק להלכה בשולחן ערוך ה התוספות הזה במציא עמוד ביורי דעה בסימן קס סעיף יגאון רבי עקיבא עגר כותב שם בהגאות שלפי זה למי דקיימלן בגמרא במציע סא שרבית קצוצה יוצאת בדיינים עד כשבאים להוציא את הריבית, ממי מוציאים אותה? מאותו פלוני שקיבל את הריבית או מהמלווה? אומר רבי עקיבא היגר, מוציאים את זה מהמלווה. שימו לב, המלווה לא קיבל את הריבית. הוא אמר, תנו את זה להקדש. כשיבואו להוציא את הריבית קצוצה, יוציאו את זה מהמלווה, לא מהקדש, לא ממי שקיבל. כי מבחינתנו מי שקיבל את הריבית זה המלווה, מדין הרב. מה? יש עוד הוכחות לזה. פשוט אין לנו זמן אבל אה יש גם תוסטרית שכותב אה קודם כל תמיד הרשבא במקור כד שכותב אה אה אה הנה שמינן מיה דמחי גם נמקר הרב כיצד איךד אמר לרובן לשמעון תמנה לליבי באפרנו אני לך אף על פי שלא יכול לטובות לליבי שרי נתן לו מתנה גמורה כדימין הלך באישה וקם מדם אלרב מכל מקום כד בשחותו של רובן נתנם שמעון ללוי הרי הוא כאילו קיבלם גובן משי ובתוספות ריד בקידושין ח עמוד ב גם כן כותב אה מה ש על מה שהגמרא אומרת שאם הוא אומר לאישה הרי את מקודשת לי בממנה זה והיא אומרת לו תנם לאבא ולאביך אז היא מקודשת אז זה לא הפשט מטעם שהשליח לקבלה אומר הריד כן אלא אילו טעמה כיוון דאמרה לתנם לאבא ולאביך כאילו נתנתם בידי אדם זה הפשטמ בסדר בסדר אני אני שומע אני לא יש לנו עוד קצת זמן בסדר אתה צודק זה הערה נכונה איך נצבש בגמרא אה לכאורה לפי המחנה אפרים יוצא שבאמת זה נחשב כן במקודשת מדין הרב כן מקודשת מדין הרב שהוא מקדש אותה במנה עצמו, כן? שמקדש אותה במנה עצמו, שזה נחשב כאילו כאילו כאילו היא השתמשה במנה עצמו. תכף אני אתייחס לדברים שלך. אבל אז אזזה סיכום סיכום יוצא ככה יוצא שאמר אפרים באלכות רבית סימן יא טוען שיש שיש א מחלוקת בראשונים מה יסוד דין הרב האם יסוד דין הרב מבוסס יסודו הוא מההנאה כן שזה תמורת ההנאה בטח אני לא נהניתי מהמנה בכלל אני נה נהניתי מזה שאתה נתת המנהל בדיבורי או וזה שיטת הרתווה ושיעתו או כפי שראינו מהרבה ראשונים שהפשט הוא לא ההנאה היא מהמני עצמו אני נהניתי מהמני עצמו כן וזה יסוד דין ערבות מבוסס על כך שזה נחשב כאילו קיבלתי את ה כאילו קיבלתי את המנה בעצמו ונתתי אותו לפלוני. לפי זה קודם כל יש ככה גם כותב הברכת שמואל בסימן בסימן ו את שני הצדדים הללו נפקמינה כן אנחנו במה הוא מתקדש האם היא מתקדשת במנה עצמו או בהנאה שנתנה ניתנה פינה מה היא נפקמינה יכולה להיות נפקמינה אחת אומר א עולה מדברי האילוי ממצ'יט אתם יודעים מי זה האילוי ממצ'יט אה היל ממצ'יט האילוי מיצית יש עיר אחת שקוראים לה מייצ'יט האילוי כן זה רבי רבי שלמה פוליטק כן הוא נולד ב תרלז נפטר בתרפא הייורצת שלו זה השבוע כא תמס כן העילוי כן מהמש יש את זה נקוע עילוי לאדם זה מי שנתן לו את הכינוי הזה זה רב חיים מבריסק הוא קרא לו העילוי ממ היה העילוי כן אומרים שקשה לתפוס בכלל מה אה מה היה נבחן אצל רב חיים כל יום על 10 דפי גמרא בגיל 12 13 אצל רב חיים לא אצל א כן הבחינות פה בישיבה חז"ל לא מזלזל חס ושלום אבל זה לא רב חיים זה הבחינה בעיון אולי הבחינה בעיון ש כן אז בששת השנותיו ה האחרונים האחרונות אז הוא היה ראש ישיבה בישיבת רבי יצחק אל חנן בניו יורק אז שמה הם הדפיסו את הכתבים שלו כי כל הכתבים שלו עבדו ב בנדידות שלו בניד אז בסימן מ יש לו שיעור על אה על דיני הרבות אז שם באמת האלוי באמת שה רוצה לטעון שיש לו הכרח לומר בגמרא לכאורה לא כמו ה לא כמו ה הרטוה כן כי הוא אומר מוכח מוכח ב מוכח ברטו שהנאה של כל דבר היא פחות מהקרן כן ככה רב קיבגר גם מדומה כלומר ה כמה זה הנאה הנאה של מנה שנתתי על פיך זה פחות ממנה נכון כי הוא אומר הנאה בכל מקום חשיב הכסף אז הוא אומר לפי זה יוצא שאם אדם רוצה לקדש אישה בפרוטה והיא אומרת לו תן לפטוני אז היא לא מקודשת לפי הרטוה כי הנאה מכך שמישהו נתן על פי הפרוטה היא שווה פחות מפרוטה פחות מטה זה לא שווה כסף אז על כוכח שזה מגזרת הכתוב הפשט השני שזה נחשב כאילו היא קיבלה את הפרוטה ואחר כך אז הנה יש לנו נפקמינה בסדר אחר כך הוא ממשיך להתפלפל בזה אבל הרעיון הוא יכולה להיות נפקמינה במקדש אישה בפרוטה האם היא מקודשת אם זה בהנאה שנתתי על פיך זה פחות מפרוטה אם זה נחשב כאילו קיבלה את עצמה את הפרוטה זה קודשת יש עוד דווקא מינה שחשבתי יש בגמרא בבת הקמ אה מחלוקת במוראים האם קידושין לטבועין ניתנו עם טבועין כוונה אם אדם קידש אישה בכסף בטבעת והיא מתה לפני החופה האם אז אז הקידושין לא יצאו לפועל כאילו לא לא יצאו לכדי אז האם הבעל יכול לטבוע את הכסף הקידושין מהיורשים בחזרה רגע זה זה אני נתתי על דת שהיא תהיה נשואה אבל זה לא זה לא יצא לפועל אז יש מחלוקת האם קידושין לטיובין ניתנו או לא האם הכסף חוזר או לא אז למד אמר קידושין לו לטיוב ניתנו עם ט אז הפשט הוא שהכסף חוזר כמה כסף חוזר תלוי בכמה היא נתקדשה אם היא נתקדשה במנה או בהנאה של דוק מ טוב על כל פנים אה א אחר כך נחזור לאילוי ממצית יש לי איזה משהו ממנו אבל אבל כרגע אפשר על פי זה לחזור למה שפתחנו שאלנו מה המחלוקת בזרוק מנה לים האם חל הערבות או לא חל הערבות בזרוק מנה לים אז אה לכאורה זה תלוי ב זה תלוי במחלוקת בגדר של יסוד הערבות. אם יסוד אם יסוד דינה ערבות זה כמו שאומר הרטווה של שהרבות היא תמורת ההנאה תמורת ההנאה של ה שדכמלה אז אומר הריתווה מה זה משנה כמו שאומר מה ש משנה איזה ההנאה הזאת מה לי נתנו לאחרים על פי מתנה גמורה זרקול הים או למקום העבד אבל אם זכן זרקו לים מתחייב אבל וכך סבר דבר הרמבן הרמבן והרטבה אבל קצת חכמי הצרפתים והרשבה שאמרו שבזרוק מנה לים זה לא מועיל אז שמה אפשר לומר שהם סברו כמו הצד השני של החקירה שאומר הברכת שמ הצד השני שמחנה אפרים גם כותב שכל דין ערבות מיוסד על כך ש שה קיבל את זה אדם קיבל את זה אדם וזה נחשב כאילו קיבל את זה המל נכון? אז הגיוני לומר אם אם היסוד הוא שזה נחשב כאילו קיבל את זה אז צריך שמישהו יקבל צריך שבן דעת תזכה בזה כדי שנאמר שזה עכשיו כאילו האישה קיבלה ואז ממילא אם זרק לים אומר אומר הרשבא לא שייך כאן ערבות מה שייך כאן ערבות אה ערבות שייך אומר הרשבא אך ורק אם הגיע לבן זכיה לבר זכי כך כותב הרשבא לפי שהרב אינו מתחיל למני זחיית הלוי כי אך ורק על ידי שזכה בזה בן דעת זה נחשב כאילו האישה קיבלה ככה לכאורה היה ניתן לומר הקושי הוא >> או אפילו איך הקושי הוא הרשבא מלבד הקושי שראינו שהרשבא כתב בדיוק את הצברת ה יש עוד קושי על גבי קושי הריב בעצמו במציע בדף סט עמוד בדף מקור כו כותב להדיה שאיך הדאמר למלותן עשרה דינרים לפלוני ולווה לךמנה ונתן על פי ריבית קצוצי רבית קצוצה דף אגב דלא תזוז לידדמלווה ולא לשלטחו ולא פרמחוב מכל מקום מה שנותן זה על פיו על פיו הוא נותן ואפילו אמר לזרוק דינר לים בלבן חמנה הרי הוא כאילו הגיע לידו וחזר וזרקו לים כיוון שזה על פי זרק וכן פירש רבנו בשם רבו הרמבן אני לא מבין את הסברה זו שהסברנו בדעת התוסות במצי עתותרית והתלמיד הרש זה אומר הרידבה בעצמו לאדיה ואומר את זה גם בשם הרמבן גם הריטווה והרמבן מודעים שזה נחשב כאילו קיבלה כסף והמחנה אפרים גם כן טמא על הסתירה הזו בדברי הרי טבר ראיתי שגם גם שמעון רזובסקי ככה כולם טמאים על הסתירה ב אז רבי שמעון הזוזסקי אומר שיש שני סוגי ערבות כמו שאמר יש ערב קבלן ויש ערב רגיל אז מה שמבואה כאן ב במציא סט זה מדין ערב קבלן שזה נחשב כאילו קיבל בעצמו כמו שפתחנו אבל זה זה קצת דוחק אז מה שנראה באמת להסביר בעזרת השם אני חושב שראיתי מען הדברים האלה בדברי הגרי סלובייצ'יק זה בחידושיו בסוף אספר חידושי גריז לרמבם פעם יש מכתבים בעמוד פב היסוד היסוד מפיע שם אבל אפשר לומר ככה אפשר לומר לא כמו המכנפרים מה גם שבאמת ראינו שהגמרא אומרת בצורה פשוטה בהו הנאה דקה מאמנ אוקיי האמת היא היה אפשר לתרד בשופי שזה רק בשביל האסמחתא זה לא בשביל עיקר ההתחות אבל כמו שאמח נפח נפ הקדים ואמר שכל צריך בהנאה דקה ממן לזהח בשביל לנטרל אתה הסמחתא אבל אני אגיד אני אגיד אפשר לומר ככה באמת לטמן דפליג שחידוש היסודי של הערבות של התורה וזה אני אומר מתקבל על הלב גם כן זה מה שכותב התוספות במציא עובמציאה נז עמוד ב והריטבה בעצמו כותב את זה במציאה סט עמוד ב שזה נחשב כאילו קיבל את זה הערב בעצמו הערב כאילו קיבל את המנה בעצמו מ זה היסוד החיוב של הערב. אלא יש כאן יש כאן מחלוקת פנימית. אתם יודעים אולי לפני כן כן. אז מה זה מה שהגמרא אומרת בהו הנדק ממלא? צריך לעשות הבחנה בין שני שתי שאלות שונות לגמרי. שאלה ראשונה שאנחנו צריכים לשאול היא במערב מתחייב. הכוונה מה מהותה מה של התחייבות הערבות? שאלה שנייה כיצד ערב מתחייב. כיצד ערב מתחייב בדברים. זה שתי שאלות נפרדות. איזה קניין היה פה בכדי שיתחייב? כלומר, יש לי כאן שתי שאלות שאני צריך לענות עליהם. א', במה הוא מתחייב? שתיים, כיצד הוא מתחייב? מדוע הוא מתחייב? מה שמעסיק את הגמרא בקע"ג? זה השאלה כיצד הוא מתחייב? ארי הוא רק אמר, זה הכל. כיצד הוא מתחייב. אומרת או הרי יש פה בעיה של הסמחתא, יש פה בעיה של חוסר קניין. על זה מיושבת הגמרא בההוא דכמאמן לגמר משע בן נפש זה המס קניין של הערבות זה לא מהות הערבות מה התחדש בפרשת ערבות שזה נחשב כאילו הערב קיבל את הכסף בעצמו זה מהות הערבות כיצד הוא מתחייב או מדוע הוא מתחייב איזה מהזה קניין הוא עשה הוא רק דיבר אז כאן נחלקו הרמב"ם הראשונים הרמב"ם אומר בדיבור בעלמה והצורך של בהו הנאה זה רק בכדי להתגבר על הסמחתה ואילו יתר הראשונים אומרים לא יש כאן מיסה קניין מיסה הקניין הוא שהוא קיבל פרוטה זה המיסקניין אבל זה לא מהותר אם תשאל אותי במה הוא מתחייב על ידי מיס הקניין שקבלת הפרוטה של בהו הנאה הוא התחייב כאילו קיבל לידו את כל המנה והשתמש בו ונתן את זה אז במחלוקים הרשבה והריטבה הרשבא והריבה חייבים הם הם נחלקו מה הכוונה שזה נחשב כאילו הוא קיבל את זה האם הפשט הוא שהוא עומד בעמדת הלווה וקיבל במקום הלווה או שהוא עומד במקום המלווה. כלומר, האם מהות הערבות היא קבלת התחייבויותיו של הלובה? או שמהות הערבות היא קבלת תוצאותיו והפס, הפסדיו של המלווה. הבנתם? זה לא סתם חילוק בניסא, זה מהותי. עוד פעם האם מהות הערבות זה הביטוח ביטוח הפסדיו והוצאותיו של המלווה אני מקבל על עצמי את כל ההפסדים שלך אתה המלווה או שמהות הערבות היא קבלת התחייבויותיו של הלוי אני מקבל על עצמי את מה שהלוי מתחייב כאילו אני קיבלתי מה נבקמינה בזרוק מנה לים אם יסוד הערבות הוא קבלת הפסדיו וחובותיו והוצאותיו של המלווה אז אומר הריתבה בצדק מה אכפת לי מה הוא עשה עם מה מה אכפת לי מה נעשה עם הכסף והכסף נזרק או ניתן לדעת זה לא משנה מבחינתי התחדשת כאילו אתה לקחת את כספי ואז זרקת אותו אז אתה קיבלת את עצמך על כל ההפסדים שלי זה גם הפסדים שלי זה מהות הערבות מה שהתחדש בתורה הרב הפשט הוא ביטוח כספי המלווה זה ערב כל מה שתה כל מה כל ההוצאות שלך אני אני אם תפסיד אני אשלם לעומת זאת הרשבא למד שהפשט של מהות הערבות זה לא קבלה תוצאות והפסדיו של המעלה אלא שאני עומד במקום לוי וכאילו בעצמי קיבלתי דהיינו אני מקבל על עצמי את את ההתחייבות של הלוי זה מהות הערבות מה שהלוי מתחייב אני מתחייב אז זה מהות ערבות אז בכדי שתחו ערבות בצדק אומר הרשבא צריך ש יקבל את זה בין דעת רק אם בן דעת מקבל את זה זה נחשב כאילו אני קיבלתי את זה דעתי ביסוד המחלוקת א ישר לומר שזה שתי הלישנות בירושלמי. שתי הלישנות בירושלמי. רבי זרע ורביא. האם זה נחשב שה החנובוני זוכה או הפועל זוכה? הנותן הוא המקבל? מי זוכה עבור המצווה? הנותן או המקבל? הבעל או האני? לכאורה זה בדיוק החקירה. מה מהות הערבות? כן האם הערבות היא עבור המקבל כן אני מקבל על עצמי את התחייבויותיו של הלווה או שערבותיי עבור הנותן אני ערב עבור הוצאותיך והפסדיך אוקיי אז לפי זה נראה לי אני יודעתי שזה המחלוקת בין הרשבה ובין הרטבה הרשבה והרמבן וה אבל כולם מסכימים בעיקרון הזה יוצא שתמיד אנחנו אנחנו צריכים לעשות את ההבחנה הזאת. א' מה הוא קניין הערבות? ב' מה היא מהות הערבות? כיצד הוא כיצד הוא מתחייב במה הוא מתחייב. בסדר? ולפי זה יוצא שיש לנו כאן גם כמו שאמרנו פשט חדש. פשט חדש בהבנה של מקודשת מדין הרב שמקודשת מדין הרב זה לא שפשט חדש עכשיו זה לא הפשט שהיא מקודשת סתם באיזה ילפותה שאנחנו לומדים א שהנאה נחשבת פרוטה כן הנאה שקם ממלא אלא מקודשת במנה עצמו וזה לכאורה הפשט הנכון בראש ובטור שאמרו שלשון הקידושין במקודשת מדין הרב מה הוא אומר לה? תראו במקור כג תן מנה לפוני וקדש אני לך ואמר לה התקדשי לי במנה שנתתי לפלוני במנה לא בהנאה שנתתי על פיך אלא במנה עצמו אוקיי עכשיו מה שקשה אה מה שקשה הוא בכל זאת הראשונים שבחרו לבאר שלא כפי הפשט של הראש והתור אלא הקידושם ב בהנאה כן אם הם מסכימים באופן עקרוני למה הם לא ביארו כבר כמו הפשט הזה של הראש והטור שהקידושין הם במנה עצמו למה הם ביארו שהקידושין הם הם בהנאה אם לפי דברינו הם מסכימים באופן עקרוני ככה גם הרטווה מסכים הרשבא דרך אגב גם הרשבא כותב את זה תראו במקור ז' מסתברה שלעולם אינה מקודשת אלא שפשטה ידה וקיבלתו או שאמרה לתלו לורד שהיא מתקדשת מדין הרב כאילו קיבלתו היא אז צריך באמת להבין גם הרמבם הרמב"ם גם בחר להגיד שמדובר על קידושין מדין הרב הפשט הוא בהנאה שנתתי על פיך כן למה למה הוא לא בחר לפרש א כמו הפשט הפשט הפשוט שכש הראש והטור כמו שלמדנו פשט בראש והטור שבמני עצמו, בגוף המנה עצמו. בעצם הגריז שהזכרתי לפני כן על הרמב"ם במכתבים באמת הקשה עוד קושיה. הרמב"ם, תראו במקור כ"ט הרמב"ם כותב האומר חברו, "תן מנה לפלוני יקנה בית לך." כיוון שנתן קנה הבית מגן הרב. כבר ביחוד מכירה הרמב"ם לא מזכיר שהוא קונה את הבית מדין ההנאה שנתת לפלוני מנה אז יקנה בתי לך הוא לא מזכיר את זה משהו שהוא קונה במנה עצמו כאילו קיבל את זה כאילו קיבל את המנה בעצמו אז אומר הגריז ביצ אומר באמת הוא אומר נחינמי וזה פשט חדש ברמבם אומר גם הרמבם בהלכות אישות שמדבר על כמו שראינו במקור במקור י כן במקור י מה שכתוב בפרישות פרק הלכה כאפשט מה זה בהנאת מתנה זו שנתתי על פיך אף על פי שלא הגיע לידה כלום הרי נהנית ברצונה שנעשה ונענה פלוני בגלללה אז אומר ה אומר הגריז הרמבסק אומר באמת גם הרמבם מודה שהקידושים זה במנה אז למה הרמבם מוסיף בהנאה הזו שנתתי מנה לפלוני עלפיך אם היא מקודשת במנה אומר הרמברס לא כי הרמבם משיטתו שצריך כסף דעית בהנאה מכירים את הפשט הזה של זה אבני מילויים סימן כח סתן טז ברכת שמואל סימן ד אות א' אור שמח פרק מלכות יש הלכה כפה סטייפלר קידושין סימן כמה האחרונים כתבו את זה שבקידושין יש דין מיוחד שכסף דית בהנאה כן לא כרגע ניכנס אין לנו זמן אבל מסתומד דיברו על זה בשיעורים נכון או לא דיברו על זה או לא איך יכול להיות שנה הרי זה כולם שואלים איך קידושין במילה הרמבם אומר שקידושין במילה לא מועילים ובמכר הרמבם כותב בפרק כ מות מכירה הלכה ד פרק ז הלכה ד שהם במכר כן תן לקנות במלווה אז מה ההבדל שלקדש במלווה אי אפשר ולקנות במילוה כן אפשר אומר האבני מילואים כי במכר אין את התנאי את הדין שכסד בהנאה בקידושים צריך כסף שאפשר לההנות מגוף הכסף אז לכן אומר הגריז מסכים ליסוד הזה אומר אז אם אם אם אם היא אומרת תן מנה לפלוני ותקדש אנינך הרי היא לא נהנית אז היא מתקדשת במנה אבל צריך כסף ד בהנאה אז ההנאה היא שנעשה נעשה נעשה רצונה ככה מסביר ה אבל באמת זה קשה ממחילה באומנות דמלקה אז יוצא שזה היא לא אז יוצא שמה הרי מגוף מעצם המנה שבו היא מתקדשת היא לא נהנית באיזה הנאה צדדית שנעשה דיבורה אז איך זה נחשב שהיא מקודשת מכל המנה פשט פשט דברי הרמבם לא משמע כרבנו הגריז משהו שהיא שמתקדשת בפ בהנאה לא במנה כן אז אם כן אתרה קושה לדוכתא למה בדין ערב כותב הרמבם במכירה בהלכות מכירה משמ שהוא קונה את השדה בכל המנה ואילו בקידושין ביאר הרמבם שהוא קונה אך ורק הדשת אחרק בהנאת פרוטה אז ראיתי בחידושי רב שמעון רעזור סקי בחידושה בקידוש סימן ט שבאמת ביאר שיש כאן שני דינים שונים לגמרי בדין בהלכות אישות הרמבם מדבר על תן מנה לפלוני מתנה ואת קדש הנלכה מתנה דהיינו לא מדובר פה בכלל בעסק הרבות אם היה מדובר בעסק הרבות אז מי נותן את המתנה הבעל או האישה האישה נותנת את המתנה אם זה ערבות רגילה אז בעצם הבעל נותן מנה לפלוני כדי שיחזיר לו והאישה מקבלת את עצמה את הערבות והיא אומרת לה מקבל כך במתנה אני אשלם עם כולך ותמורת התשלום היא מתקדשת תמורת ההתחייבות היא מת אבל כאן היא לא אומרת זה לא מה שהיא אומרת היא אומרת תן אתה מנה לפלוני מתנה אתה תותן את המתנה ואני מתקדש אז לכן לא מדובר פה בכלל בדין ערב ולכן ביאר הרמבם שמתקדשת אך ורק בהיר הנאה שנעשה דיבורה שזה נחשה פרוטה כי באמת לא מדובר פה ולכן הרמבם בהלכות אישות לא כותב האישה שאמרה תן דינר לפלוני מתנה ותקדש אני לך מקודשת מדין ערב הוא לא כותב את זה מקודשת מדין ערב ואילו בהלכות מכירה במקור כט פרק א' עלו כותב הרמבם האומר לחברו תן מלא לפני קריני בדך כיוון שנתן מדין ערב למה למה פה הוא מזכיר מדין הרב ושם לא כותב מדין הרב כי שמה מדובר על מתנה לא מדובר פה באמת מדין הרבות אבל אפלה ופלה אני לא הבנתי למה למה לפי דבריו הרמבם בחר לבאר כך כמו ש אז הרב שמון רזוזקי אומר שאם היה שמדין ערב רגיל שזה נחשב כאילו קיבלה את זה אז היא לא יכולה להתקדש למה היא לא יכולה להתקדש כי זה כסף דלת בהנאה והיא לא קיבלה את הכסף בפועל לכן נאלץ הרמב"ם לבאר כן שהקידושהם אך ורק בהנאה אז אז אז זה באמת א' כזה קשה לפי הדקדוק שדקדקנו מדברי הראש והתור שמשהו שכן היא מתקדשת במנה ודבר שני שם התקשטתי הרי לא כולם מסכימים ליסוד הזה של האבני מלוי שצריך כסף דית בהנאה יש תירוצים אחרים שתרצו על הסתירה ברמבם בין בין מכר לבין א מקדש במיל יש שת רוצים שערי יושר בשער ז פרק יב רבי סזל ממצר אין לנו זמן אבל לא כולם מסכימים עם היסוד הזה שצריך כסף ד בהנאה אז אני אגיד לכם בקיצור דקה אחת [מוזיקה] נגיד לכם בקיצור זה מה שאני א חושב אומר בעזרת השם אה לפחות בהסבר הרמבם כלומר ברמבם כן כרגע ברטווה אמר ריטווה בחר לבאר כפי שהוא באר אז כן אני יכול ללכת עם ה עם ה עם ה עם הרב רבי שמואל ששמה מדובר על מתנה אבל חשבתי להסביר באמת למה הרמבם דווקא נאלץ ככה להם למה הרמבם נאלץ להסביר אם הרמבם סובר אם הרמבם סובר ש אם הרמב"ם סובר שיש מכר מדין הרב יש מכר מדבר להם שהוא קונה את הבית במנה עצמו בפרק כט בקור כט פרק א' הלכה ו' הרמבם מסכים שיש מכר מדין הרב אז למה כבר לא יה קידוש מדין הרב כפשוטו שזה נחשב כאילו קיבלה את המנה שרבי שמואל אמר שזה כסף דלת בהנאה לכן הוא לא לכן הוא לא ביר כך אבל התקשנו בדבר הזה אז אני חושב בקצרה ממש האילו ממצ'יט שהזכרנו האילוי מצית אומר מקודשת מדין הרב מחידוש של הרב יכול להיות בשני אופנים. אופן אחד שזה נחשב כניין כסף רגיל. כלומר בחידוש הרב התחדש שזה נחשב כאילו האישה קיבלה את הכסף. יש כוח. אז במה האישה מתקדשת? במנה שהיא קיבלה. במנה עצמו. למה היא קיבלה את הכסף? והיא השתמשה בו כרצונה, היא עשתה בו מה שהיא רוצה. אז במה התקדשה? במנה עצמו. אבל אפשר להגיד פשט אחר. כי הרי גם הפשט הזה זה לא זה לא הפשט הראשון כבר יוצא לפי זה שהקידושים לא מדין הרב זה לא דין הרב מדין הרב אנחנו למדים שזה נחשב כאילו קיבלה את הכסף ומתקדשת מה במנה שהיא קיבלה אבל אפשר להגיד לא כך אפשר להגיד שקידושי מדין הרב ככה ראיתי בקובץ שורים גם בסימן מ שהפשט הוא לא היא לא מתקדשת תמורת המנה שהיא קיבלה אלא בחליפי ההתחייב בות כמו שאדם אומר כמו שהבעל אישה שאומרת הבעל תעשה לי שיריים תעבוד במקום לשלם לך משכורת על העבודה בתמורת החיוב אני אני מתקדש אליך הרי הקידושין זה כסף החוזר אתה צריך לעשות אתה נותן לי איזה משהו עושה עוברים משהו שאני אמורה לתת תמורה בעדו אז תמורה בחליפה הדבר הזה אני מתקדשת אז כשם שהאישה יכולה להתקדש בעשה לי שיריים כך גם אישה יכולה להתקבל להתקדש תמורת קבלת הערבות. כלומר, במקום שאני אקבל לעצמי חיוב ערבות, אז בזה תתקדשי לי. כלומר, במקום כמו שהבעל, הבעל עבד עבור האישה, למד השכירות אינה לבסוף, אז היא יכולה להגיד לו, אה, הוא יכול להגיד לה תמורת הכסף שאת חייבת לי, זה לא נרגע קידושין במלווה, כי אינסכרות אלא לבסוף. אז תמורת מה ש מה ש מה שאת חייבת לי, תתקדשי לי בזה. כן? תמורת. אז אני יכול להגיד תמורת קבלת הערבות שהתחייבת לי תתקדשי לי בזה לא לא במנה אלא בהתחייבות בשיבוד בשיבוד שהתחייבה בעבורו בגלל בתמורת זה בתמורה לזה היא מתקדשת אז הקידושין לא במנה שהיא קיבלה אלא בתמורה על השיבוט כמו בשכה כמו שמשהו שהוא עשה עבורה והיא התחייבה לשלם לו גם כאן היא קיבלה ערבות ותמורת ערבות מתקדש לי אז כאן זה הפשט מקודשת אז כאן במכר זה מועיל אבל בקידושין זה לא מועיל. למה זה בקידושין לא מועיל? משום שבקידושין צריך כי כך צריך שהבעל הוא זה שיתן את הכסף בו מתן כסף לא רק קבלת כסף אלא גם מתן כסף מצד הבעל וזה ההבדל בין מכר לקידושים במכר מספיק שהמוכר יקבל לא צריך שהכונה יתן אבל בקידושין צריך שהבעל יתן חייב שהבעל יתן זה הכי כך שיטת הרמבם שהתחייבות מועילה בדיבור בעלמה כלומר ההתחייבות של הרב זה לא בגלל שהבעל הבעל נתן את הכסף וזה היה מהס קניין כבר לא היה פה מסי קניין למעשה הבעל לא עשה פעולה כן שאם יש קניין על ההתחייבות של האישה כדי שנמר שיש כאן כי היא כך אלא האישה התחייבה ממילה בהתחייבות של עצמה בכך ש שהבעל נענה על פיה ועשה מעשה אבל ההתחייבות חלה מכוח כוח האמירה שלה לא מכוח הנתינה של הבעל זה לא מעסק הרי שיטת הרמבם שהתחייבות לא צריכה מעסק קניין אז אז עסק הרבות אין בו שום מעסק קניין מצד הבעל אז אין בו כיקח מצד הבעל לכן בחר הרמבם לפרש את כל המושע של קידוש מדין הרבוד כמו הריתו שבאמת הקידושין עם בעייה נעדמלה אבל לא מכוח ההשתעבדות עצמה ש שבחליפי ההשתעבדות יכול לקידושים כי אין פה מעישי קניין מצד הבעל אין שמושי קניין לא הוא לא הוא הפעיל את זה זה חל ממנה על ידי התחייבות של האישה אז אין פה כי כך במכר זה מספיק כי במכר מספיק שהמוכר יקבל וכאן היא כהרבה קיבלה את קיבלה את ה את ה את ה את מה שהיא צריכה בגינה שולם למישהו אז היא כן קיבלה תמורה אז במכר זה כן יכול להועיל אבל בקידושית זה לא חולה. ככה נראה לנו לדעתי הפי האלו אמת שהית זכרונו. [מוזיקה] เ