קביעת רגע המוות - הרב פרופ' אברהם שטינברג

רוח יעקב אביה. זאת אומרת שהתורה לא אמרה שיעקב מת למרות שלבו פסק ואני מניח שהוא גם לא נשם באותו זמן אבל מכיוון שזה היה הפיך אז זה לא נקרא שהוא מת. אז מוות זה אותו מצב שהיה ליעקב בהנחש שזה פירוש הפסוק אבל שזה לא חזר וכך קבעו בדרך כלל את המוות בכל הדורות עכשיו לא היה נפקמינה גדולה בין הסימן של הנשימה לבין הסימן של הלב למה לא היה נפקמינה כי הפער בזמן בין הפסקת נשימה והפסקת הלב והפסקת הלב והפסקת הנשימה זה מקסימום כמה דקות. אז זה לא כל כך משנה אם מה שבאמת קובע זה הנשימה או מה שבאמת קובע זה הלב. כי שניהם מתרחשים פחות או יותר באותו זמן. ומעניין ונחזור לזה בהמשך שלא בש"ס ולא ברמב"ם ולא בשולחן ערוך אף אחד מהראשונים אין סעיף שאומר אדם שנמצא במצב א'ב גד הרי הוא מת אנחנו מגדירים כל כך הרבה נושאים בש"ס בכל מיני הבטים של החיים אבל מתי אדם מת אין בכלל סעיף כזה אין תיאור כזה זה שזה כמובן מעורר קושי רב אם משתנים הנסיבות ואז כן יכול להיות נפקמינה בין הסימנים האלה עכשיו א במקרי קיצון דווקא כן נידון הסוגיה וממנה כל אלה שדנים בשאלה מתי הוא רגע מותו של האדם מסתמכים על הסוגיה הזו. אז אני תכף אכנס לסוגיה ומה שנעשה פה היום זה כמובן לא להיכנס לכל ההיבטים המדעיים והרפואיים והדעות השונות של רבני דורינו. זה המון המון דיונים. אני רוצה רק לדבר על עיקרי הדברים מהמקורות. ומה שקרה בשנים האחרונות שהומצאה מכונה שנקראת מכשיר הנשמה שמכניסים צינורית לראה והמכונה מפעילה את מערכת הנשימה דהיינו היא מכניסה חמצן ומוציאה דו תחמוץ את הפחמן למרות שהאדם עצמו לא יכול לעשות את זה יותר למה הוא לא יכול לעשות את זה כמו חומת ומי שמפעיל את הנשימה זה המוח מי שמוציא לפועל את הנשימה זה הריעה בא נעשה חילוף הגזים האלו החמצן נכנס והדחמוצת פחמן יוצא אבל מי שמפעיל את הריאות כדי שיעשו את פעולת הנשימה זה מרכז נשימה שנמצא בגזע המוח ואם המרכז הזה מת אז אדם לא יכול לנשום מעצמו. זאת בניגוד למשל ללב. הלב אם נשים אותו על השולחן הוא ימשיך לפעום בלי שום קשר לגוף. למה? כי בתוך הלב יש קוצב טבעי פנימי שמפעיל אותו בלי קשר לחלקים האחרים של הגוף. אבל אם נשים ראה על השולחן היא לא תתכווץ ותוציא אוויר ותכניס אוויר. למה? כי היא יכולה לעשות את זה רק אם המוח נותן לה פקודה. אבל אם היא נמצאת מחוץ לגוף, המוח לא נותן לה פקודה, אז היא לא יכולה לעשות שום דבר. והוא הדין כשהראה עדיין נמצאת בגוף, אבל המוח מת והמוח לא יכול להפעיל את הראה. ולכן האדם הזה הפסיק לנשום וזה בלתי הפיך, כי נזק שקורה למוח לא יכול לחזור. יש חלקים בגוף שיודעים לתקן את עצמם. אני מניח שכל אחד חווה פעם כבייה או שיזוב קשה וחלק מהאור התקלף ואחר כך גדל אור חדש. ה הוא מתחלף. האור מתחלף אבל המוח לא יודע לעשות את זה. אם המוח נפגע אין דרך להחזיר את הקטע הזה לתפקוד. ולכן יכול להיות מצב שאדם לא יכול לנשום והוא מקיים את אחד משני התנאים העתיקים, אבל הוא מחובר למכונת הנשמה ומכונת הנשמה עושה עבורו את פעולות הנשימה אמנם דרך הראות אבל הם מופעלות באופן מלאכותי על ידי המכונה ולכן יתר האיברים ממשיכים לחיות כי מה אכפת להם אם החמצן מגיע בגלל שהמוח אמר לראה לעבוד או החמצן מגיע בגלל שהמכונה דחפה את זה לראות והראות פיזרו את זה ולכן הלב ושאר האיברים ממשיכים לתפקד כרגיל ופה נוצר המצב שעד לזמן האחרון לא היה קיים אמרנו קודם שהסימנים של מוות המקובלים בעולם היו הפסקת נשימה והפסקת פעולת הלב אבל אף אחד לא הגדיל מי מהם יותר חשוב או מי מהם באמת מגדיר את רגע המוות כי לא היה נפקמינה בזמן בין שניהם היום יש נפקמינה גדולה אדם יכול להפסיק לנשום לעולם ועד הוא לא ינשום אף פעם אבל הוא מונשם על ידי מכונה ולכן הלב שלו ממשיך לעבוד ופה נשאלת השאלה מה קובע את רגע המוות האם הפסקת הנשימה או הפסקת פעולת הלב אם אני אומר שהפסקת הנשימה קובעת, אז האדם הזה הוא מת לכל דבר ועניין, למרות שהלב שלו עוב. ואם הלב קובע, אז הוא חי לכל דבר ועניין, למרות שהוא לא נושב. וזאת בעצם המחלוקת הגדולה בדורנו, איך קובעים את רגע המוות. ויש לזה הרבה השלכות, השתלות איברים וטיפול נמרץ וכל מיני נושאים אחרים. ולכן כדי לבדוק כיוון שאמרתי שאין הגדרה עקרונית מה באמת קובע את רגע המוות אז יש לנו סוגיה ביומא דף פה עמוד א שהסוגיה הזו מדברת על מצב קיצוני שבה למרות פרק הזמן הקצר שעובר בין הנשימה ללב יש נפקמינה לעניין חילול שבת אז הסוגיה אומרת ככה תנו רבנן עד היכן הוא בודק. זאת אומרת הגמרא מדברת על מצב זה ברייתא. הברייטה מדברת על מצב שבניין התמוטט בשבת ותחת האריסות של הבניין יש אחד או יותר אנשים שאנחנו לא יודעים מצבם. עכשיו, אם הם חיים אז פיקוח נפש דוכה שבת. אז צריך לחלל שבת, להסיר את כל האבנים, להגיע אל הבן אדם ולהציל אותו. אם הוא מת, מת לא דוכה חילול שבת, אז אסור יותר לחלל שבת ויניחו אותו עד מוצאי שבת ואז יגברו אותו. אז עד היכן הוא בודק. זאת אומרת, ראינו את הבניין המתמוטט, הגענו לבניין, סילקנו את כל האבנים והגענו לבן אדם. עכשיו איך נדע אם הבן אדם הזה עדיין חי ואנחנו צריכים להמשיך לחלל שבת כדי לחלץ אותו מהמפולת או שהוא כבר מת ואסור לגעת בו אז השאלה היא עד היכן הוא בודק אז התנקמה אומר עד חותמו כלומר בימיהם לקחו נוצה ושמו ליד האף וראו אם הנוצה זזה אם הנוצה זזה סימן שהוא נושם ולכן הוא עדיין חי ואז ימשיכו לחלל שבת. אם הנוצא לא זזה, סימן שהוא לא נושם. ומכאן ולך הוא מת גמור ולא צריך לבדוק שום דבר אחר. כי לפי התפיסה הזו הנשימה היא הקובעת. ואם הוא לא נושם הוא מת. ויש אומרים עד ליבו. זאת הגרסה של רש"י והמאירי. תכף נחזור לשיטות אחרות. אבל השיטה שגרסה של רש"י וכידוע ש"ס וילנה האלמנה הרו ובניה לקחו את גרסות רש"י בדרך כלל למרות שהיו כתבי יד יותר טובים מהכתבי יד שהם השתמשו אבל הם השתמשו בכתב יד הזה וזה כתב יד של רש"י אז השיטה השנייה שלא בודקים רק עד חותמו אלא בודקים עד ליבו ולכאורה לפי הפשט הפשוט בודקים האם אם הלב פועם וזה יהיה הסימן אם הוא חי יומת. אז יש פה לכאורה שתי דעות והם בדיוק לכאורה הסיפור שכרגע סיפרתי. עכשיו יש נפקמינה בזמן בין הנשימה לבין הלב. והשאלה אם בדקות האלה עדיין מותר לחלל שבת או כבר אסור לחלל שבת. ולכן אנחנו רואים שהמחלוקת מה קובע מבין שני הסימנים, מבין הנשימה והלב, היא לכאורה מחלוקת הנאים בגמרא. כך לכאורה יוצא. בדק ומצא עליונים מתים, לא יאמר כבר מתו התחתונים. מעשה היה ומצאו עליונים מתים ותחתונים חיים. זאת אומרת, אם היו יותר מבן אדם אחד, היו כמה אנשים והוא הגיע לבן אדם אחד ואו שבדקו עד חותמו, עד ליבו והוא מת. אז שלא יגידו אם העליון כבר מת, התחתונים ודאי מתו, לא. אז צריך להמשיך לחפור בשביל התחתונים ולבדוק כל אחד מהם. ואחרי שבידינו שאף אחד מהם לא חי, אז כבר לא מחללים שבת. אבל זה לא שייך לענייננו. ממשיכה הגמרא ואומרת נמה הנתניה כהנתניה האם נגיד שהמחלוקת של תנקמה עד חותמו והחולק עליו עד ליבו היא אותה מחלוקת כמו תנאים אחרים בעניין רעיוני בעניין יצירת הבלד דתניה מהיכן הבלד נוצר איך מתחיל העובר להיווצר אז התנא קמה אומר בראשו הוא מתחיל מהראש והוא הולך ומתפתח לכיוון הרגליים שנאמר ממי מי אתה גוזי ואומר גוזי נזרך והשליכי גוזי זה הראש אז רואים שהעובר מתפתח מהראש אבא שאול אומר מטיבורו ומשלח שורשיו אלך ואלך אז אבא שאול חולק ואומר שהעובר לא נוצ לא מתחיל בראש אלא הוא דווקא מתחיל בטבור הטבור הוא אמצע הגוף, הוא החלק שמתחבר להם ומקבל ממנה את כל מה שהוא צריך. אז קודם כל זה נוצר ואחר כך זה מתפשט לכל הצדדים, לא מלמעלה למטה אלא לכל הצדדים. אז לכאורה מי שאומר אצלנו עד חותמו סובר כמו התנקמה של אבא שאול שהעובר נוצר מראשו. ומי שאומר אצלנו עד ליבו סובר כאבא שאול שאומר שהוא נוצר בטבורו שזה כבר על פניו נראה לא כל כך הגיוני מה הקשר בין הלב לטבור למה נגיד שזה הנתאי כינת נתנאי אבל יותר מזה אומרת הגמרא אפילו תאמה אבא שאולו דווקא במחלוקת שלנו עד חותמו או עד ליבו יכול ללכת גם לפי אבא שאולה כי עד כאן לא קמר בשבאולתם אלא לעניין יצירה דכל מידה ממציאת מצר זה כלל כזה שכל דבר נוצר מהאמצע שלו והולך ומתפשט אז אם אנחנו מדברים על יצירת העובר אז זה מתנהג כדרך הטבע שזה מתחיל באמצע ומתפשט אבל לעניין פיקוח נפש אפילו אבא שאול מודי דעיקר חיותא באפהו תכתיב כל השם אשר נשמת רוח חיים באפיו. אומרת הגמרא שאפילו אבא שאול יודע שלעניין פיקוח נפש מה שקובע זה לא הלב לפי הגרסה של רש"י שמגביל לטבור במחלוקת אבא שאול ותנקמה אלא אבא שאול יגיד שגם הוא יסכים שזה עד חותמו כי כתוב במפורש כל אשר נשמת רוח חיים באפיו מתו זה במבול מי מת כל מי שנושם דהיינו מי שלא נושם הוא אז זה פסוק מפורש שהחיים תלויים בנשימה. אז אם זה נוגע לפיקוח נפש אז גם אבא שאול יודע שהעיקר זה בנשימה. ואיפה בודקים את הנשימה בחטם. אבל לעניין יצירת העובר שזה עניין בטבע שם הוא אומר שכמו כל דבר בטבע זה נוצר מן האמצע. אז לא בהכרח הוא חולק על מן דאמר עד חותמו. טוב, נעצור כאן את הגמרא הזו. ומה אנחנו לומדים מהגמרא? לכאורה אנחנו לומדים שיש מחלוקת מבין שני הסימנים שכל הדורות קבעו על פיהם מוות, נשימה ודופק, שמבין שני הסימנים הללו יכול להיות נפקמינה במקרי קיצון שיש עוד כמה דקות הבדל בין אחד לשני שעדיין מותר או כבר אי אפשר לחלל שבת. ובמקרה הזה יש מנדמר עד חותמו ומנדמר עד ליבו. עכשיו, אם יש מחלוקת כמו בש"ס, אז בסוף הפוסקים מכריעים במחלוקת. הרי המחלוקת לא נשארת לתמיד. ומה הכראת המחלוקת פה? כל הראשונים ללא יוצא מן הכלל פסקו עד חותמו. אף אחד לא הביא להלכה עד ליבו. ככה הרמב"ם בשולחן ערוך, הריף, הראש, כולם שדיברו על הנושא הזה אמרו שאם היה מפולת, הגעת לשם אתה בודק עד חותמו. ורב פפה בהמשך מוסיף שזה שיכול להיות הבדל איפה פגעו קודם באדם הזה. נניח צילקתי את הבנים והגעתי לרגליים שלו. אז אני ממשיך לעלות בכיוון מעלה, לסלק את האיברים. במה אני נתקל ראשון? אני נתקל בלב. אז אני צריך לבדוק את הלב. לא מספיק. אתה צריך להמשיך עד החותם כי מה שקובע זה החותם. ואם קרא להפך שראשון הוא פגע בראש והדבר הראשון שהוא נתקל בו זה החותם, אז ההלכה היא שבודק בחותמו ודעיו. לא צריך ללכת להמשיך לחפש בלב כי הלב לא מעלה ולא מוריד לגבי הקביעה אם הוא חי או מת כל מה שקובע זה הנשימה ויותר מזה הסיבה שהנשימה קובעת זה בגלל שמביאים פסוק מן התורה התורה הגדירה שכל אשר רוח חיים באפיו הוא נקרא אדם חי או אדם מת שאין לו נשמת רוח חיים ולכן אם לומדים את זה מהפסוק אז ודאי שאנחנו צריכים ללכת לשיטת חמו והרמב"ם מוסיף בפירוש המשניות שלא סתם בודקים בחותמו אלא הוא כותב לפי שדימת זאת אומרת אין פה אפילו ספק של פיקוח נפש אולי מספק נלך לשיטת החולק ואומר שצריך לבדוק גם את הלב הרי בכל זאת בפיקוח נפש לא הולכים אחר הרוב ואולי יש לנו ספק בהלכה אז צריך להחמיר אומר הרב הרמב"ם לא לפי שמת אנחנו אין לנו יותר ספקות כך נפסקה ההלכה אז לכאורה ברור שמה שקובע אם אדם חי או מת לפי הסוגיה הזו זה האם הוא נושם או לא נושם ושום דבר אחר לא מעניין אותה >> כן לפני אמרתי שהמוות הלבבי הוא לפני המוות של הנשואה נכון >> זה תלוי לפעמים כך לפעמים כך אדם יכול לקבל אותם לבבי קודם ואז הוא גם יפסיק לנשום ואדם יכול לקבל אותם מוחי והוא קודם יפסיק לנשום ואז הלב יפסיק לעב כבוד אם הוא לא מחובר למכונה אבל אם כן זה שרב אמר שבקים תלויים בכ >> לא אם במקרה הגיע לרגליים והוא בדק את הלב והלב מת יכול להיות שעדיין נשאר עוד קצת נשימה אנחנו לא יודעים זה לא שכיח שזה יהיה אבל תמיד יכול להיות מקרה עכשיו מה שקשה בסוגיה הזו לפי הגרסה של רשי א' הנתא כהן לא מסתדר כי התנקמה שאומר שהעובר נוצר מראשו אז אפשר להגיד שהחותם מייצג את הראש שזה בעצם אותה שיטה אבל אבא שאול שאומר שהוא נוצר מטבורו איך הוא כמו התנא שאומר שבודקים בלב מה הקשר בין הטבור ללב שני שני חלקים שונים של הגוף ברור שהלב הוא לא אמצע האדם אמצע האדם הוא הטבור אז אז איך אומרים הנתני כהן נתנאי מה קשה בין מתי התחיל היצירה לבין ביית המז >> עוד פעם >> מה הקשר בין מתי התחילה יצירה לבין >> לא אין קשר הגמרא רק אומרת שהרעיון שיש מחלוקת דומה אולי כולם מסכימים במחלוקת הזו ואז יצא שאבא שאול מסכים עם התנא שאומר עד ליבו ואת זה הגמרא דוחה שבאמת אין קשר שזה זה עניין של טבע שהאמצע הוא קובע וזה עניין של פיקוח נפש ששם מה שחשוב זה הנשימה אבל הדמיון הוא לא דמיון מלא ובאמת הירושלמי ביומא יש כמה הבדלים בסוגיה הזו למשל בירושלמי זה מחלוקת המוראים פה זה מחלוקת תנאים בבלי אבל זה לא קריטי אבל הירושלמי אומר שהמן דמר הראשון זה עד חותמו והמנד אמר השני בעניין מפקחים את הגל בעניין שבת הוא טבורו ואז הנתא כי הנתניאי הוא בדיוק אותו דבר זאת אומרת מי שאומר שהעובר נוצר מראשו הולך בשיטה שבפיקוח נפש הולכים לפי החותם ומי שאומר שהעובר נוצר מהאמצע מהטבור מסכים עם המנדה אמר השני שאומר שבאמת גם בפיקוח נפש בודקים בטבורו אז יוצא שהנתניה כהנתניאם מתאימים ומסתבר שכל הראשונים חוץ מרשי והמאירי גורסים גם בבלי שהמן דמר הראשון אומר עד חותמו והמן דמר השני אומר עד טבורו יוצא שהלב בכלל לא מוזכר לא רק שאין הלכה כמי שאומר עד ליבו לפי הגרסה של רש"י אלא הוא בכלל לא מוזכר באף גרסה אחרת חוץ מגרסת רש"י והמאירי עכשיו תשאלו מיל לב אנחנו מבינים מה בודקים מיל חותם אנחנו מבינים מה בודקים אבל מה בודקים בטבור כדי לדעת אם הוא חי או מתור שמה שבוקים בטבור זה גם נשימה כי יש נשימה דרך האב שמכניסים אוויר אבל בשביל שהראות יפעלו הסרעפת צריכה למטו לפתוח את בית החזה להרחיב את הריאות ואז הריאות קולטות את האוויר ולכוץ את בית החזה ואז הריאות מתכבוצות ומוציאות את האוויר אז בטבור בודקים נשימה שרפתית רואים האם האדם נושם דרך תנועות הטבור אז בדיוק אותה בדיקה של חותמו ברעיון היא אותה בדיקה של טבורו בשני המקרים בודקים אימושם אי מה המחלוקת ביניהם. המחלוקת ביניהם היא במציאות. איזה בדיקה יותר רגישה כדי לדעת אם הוא עדיין נושא. אז מי שאומר עד חותמו סובר שלראות שאוויר יוצא זה יותר ברור. ואם לא רואים שהוא יוצא אז כנראה שהוא כבר לא נושם. והשני אומר לא לפעמים לא יוצא אוויר או אנחנו לא מרגישים שיוצא אוויר אבל עדיין יכולים לראות תנועות של השרפת. דהיינו לראות שהטבור עולה ויורד. אם זה מחלוקת מציאותית ולא משמעותית אז אז מה שינתא שזה קשור ל לאיפה הבלד נוצר לכאורה איפה הבלד נוצר זה סימן למשהו מהותי לא למשהו >> לא מה משהו מהותי בזה מה אכפת לנו מאיפה הוא נוצר זה מראה על המהות שלו שלח >> איך זה מראה הקדוש ברוך הוא החליט הוא >> אתה יכול להכניס בזה רעיונות אבל בפשט זה מציאות גם זה מציאות איך במציאות העובר נוצר שלא מציאותית עכשיו אתה יכול להגיד אם המציאות היא שהוא נוצר צר בראש אז יש לזה השלכות רעיוניות כאלה ואחרות ואם הוא נוצר בטבור אז זה כך וכך אבל המחלוקת של עצמה היא מציאותית אם היינו יכולים לראות את העובר ברגע יצירתו אז היינו יכולים לפתור את השאלה בין אם רעיונית אנחנו חושבים שיותר חשוב להגיד מהראש או מהטבור זה לא היה משנה כלום שאלה מציאותית וגם פה אותו דבר שאלה מציאותית עכשיו למה השאלה המציאותית הזו היא במחלוקת מפני שברור ששני התנאים או שני המוראים בירושלמי חייבים לסבור שבודקים נשימה כי הרי הבאנו פסוק מי יכול לחלוק על פסוק שום תנא או המורה לא יכולים לחלוק על פסוק אז מוכרח להיות ששניהם סוברים שזה תלוי בנשימה אז אם שניהם סוברים שזה תלוי בנשימה אז מה המחלוקת המחלוקת היא במציאות מה איזה בדיקה יותר טובה זה אם אנחנו לומדים את הסוג סוגיה לפי הגרסאות השונות, אבל גם לפי גרסת רש"י מסתבר שזה לא כל כך פשוט להבין את זה כמו שאנחנו מבינים היום את המציאות וב מה אני מתכוון אנחנו אנחנו יודעים היום בוודאות שהלב מזרים דם אנחנו יודעים שאם בטעות מכניסים בואת אוויר למחזור הדם וזה מגיע ללב האדם יכול למות אוויר לא נכנס ללב. אז אם אנחנו מדברים על הלב במרכאות שלנו, זאת אומרת הלב כפי שאנחנו מבינים שהתפקוד שלו הוא לעזרים דם, מה הקשר בינו לבין נשימה? למה בכלל שימן דמר כזה? הרי אם אנחנו אומרים שכולם מסכימים שמה שקובע אם אדם חי או מתשימה ומביאים על זה פסוק ולפי הגרסה של חותמו וטבורו ברור ששניהם מדברים על נשימה רק מדברים על איזה מקום הנשימה נראית יותר ברורה אז איך אפשר להכניס את הלב למחלוקת הזו מה הקשר בין הלב יכלו להגיד כבד א רגל יד כל מיני איברים מה מה הקשר שלהם לנשימה? איך אפשר להבין את זה? אז יש תשובה מפורסמת של החכם צבי. החכם צביא אה קיבל שאלה מהבית דין שלו. שמע שהבית דין שלו פסק. בסיפור כזה. איזה משרטת בבית יהודי פתחה תרנגולת בשביל לבשל אותה. אחרי שהיא כבר נשחטה. אחרי שהתרנגולת נשחטה. וכנראה יצאה לדבר קצת עם השכנות וכשהיא חזרה לטפל בתרנגולת היא לא מצאה לב אז היא באה לבית דין לשאול מה הדין של התרנגולת שאין לה לבז הבית דין אמר ניתן לה לב טריפה התרנגולת הזו היא טריפה אומר החכם צביא כמעט במילים שוטים איך יכול להיות שהתרנגול הפך להיות תרנגול בשל שהביאו אותו לשחיטה הוא חי תקופה. לא יכול להיות שהוא חי בלי לב. אין בעל חי שיכול לחיות בלי לב. אז מעלים השרות. אולי כשיצא בא חתול ולקח את הלב או משהו מעין זה. אבל ברור שהיה פה לב. עכשיו הוא מוכיח את זה שאי אפשר לחיות בלי לב כי הוא אומר שמאחר והנשימה זה הדבר החיוני ביותר לחיים. ומאחר והלב הוא איבר הנשימה. אם אין לב, אין חיים. והוא מוכיח מראשונים, מהאבן עזרא, מהכוזרי ומעוד ראשונים שקדמו לו, שהלב מזרים אוויר. דהיינו מה שהבינו וזה נכון שעד המאה ה-16 או משהו כזה הבינו ש מה שאנחנו יודעים היום שהריאות עושות זאת אומרת שהאוויר נכנס לראה והראה מעבירה את האוויר ליתר הרכבות את החמצן הם הבינו שהלב עושה את זה הלב לא מזרים דם אלא הוא מזרים אוויר אי בשביל מה צריך את הריאות אם מה שאנחנו מבינים שהריאות עושות, הם הבינו שהלב עושה. אז מה תפקיד הריאות? אז הם כותבים שהראות היו, אני קורא לזה רדיאטור, הראות היו מצננות את השריר של הלב. הריאות עוטפות את הלב. הלב, השריר של הלב עובד מאוד קשה כדי לדחוף את האוויר לכל הגוף והוא מתחמם. אז הריאות מזרימות ככה מבחוץ אוויר על הלב כדי לצנן אותו. זה תפקיד הריאות. אבל בעצם הלב הוא איבר הנשימה. הוא לא איבר הדם לפי הבנת העולם הקדמון. רק הרבי ואחרים במאה ה-16 הם גילו הראשונה שהלב מזרים דם ולא אוויר. ומי שמזרים אוויר זה הראות ולא הלב. וזה מעניין שני לא מדבר רק על תלמידי חכמים כמו החכם צבי או אובן עזרא שלא הבינו כך אלא רופאים דגולים בכל העולם בשנים ההם גדולי הרופאים ככה הם הבינו את המציאות זאת הייתה המציאות הידועה אז עכשיו אנחנו מבינים גם את גרסת רש"י זאת אומרת נניח שאנחנו גורסים עד חותמו ועד ליבו מחלוקת גם עד חותמו מו וגם עד ליבו מדברים על נשימה. האם האדם הזה נושם או לא? איך אני יודע אם הוא נושם או לא? או שאני מסתכל עם יוצא אוויר דרך המכיריים או שאני שומע פעימות של הלב, הפעימות הללו מעידות שהוא מזריב אוויר, דהיינו שהוא נושם. ואז שוב, אין מחלוקת בעצם העניין כי הרי יש פסוק. אז בעצם העניין כולם מודעים שהכל תלוי בנשימה. השאלה היא מציאותית. איפה אני יכול לבדוק יותר טוב? האם הוא נושם או לא נושם? בדיוק כמו הגרסה של טבור. ואז יוצא שאם אנחנו הולכים לפי גרסת כל הראשונים אז הלב בכלל לא מוזכר. אין אין לב בכלל בכל הדיון. בוודאי לא בירושלמי. אם אנחנו הולכים לב גרסת רש"י שיש מנדה אמר שהלב הוא זה שצריך לבדוק אז א' בכל זאת ההלכה נפסקה כמי שאומר עד חותמו אז זה כבר לא משנה מה תפקיד הלב בעניין הזה להלכה הוא לא נפסק אבל אפילו להבנה שיש מן דמר כזה גם הוא מתכוון שזה מערכת הנשימה ואז ברור שכל הסוגים יות מדברות על סמך הפסוק שמה שקובע זה אם האדם נושם או לא נושם. עכשיו בעבר כאשר בדקו נשימה ודופק בין אם הבינו בעבר הרחוק שהדופק הוא בעצם המשך הנשימה שאנחנו רואים בחרם שמזרים אוויר. ובין אם כבר הבינו שהלב מזרים דם בכל זאת בדקו אותו. למה? לא בגלל שהלב כזה או כזה, לב נושם או לב דם, הוא מרכיב בהגדרה של רגע המוות, אלא הוא מרכיב באי הפיכות של הפסקת הנשימה. זאת אומרת, אם אדם הפסיק לנשום והוא היה במצבו של יעקב אבינו, הוא לא מת, למרות שהוא לא נושם. היי, אנחנו אומרים שהנשימה היא הסימן אם הוא חי או מת. זה בתנאי שזה בלתי הפריך. אבל אם אדם הפסיק לנשום אנחנו לא יודעים אם הוא מת כי יכול להיות שהוא יחזור לנשום. איך נדע בוודאות שהוא לא יחזור לנשום? אם גם הלב הפסיק לעבוד, אז אנחנו יודעים שהבן אדם הזה לא יוכל יותר להמשיך לנשום. ולכן המוות נגבע בגלל שהוא לא נושם. והלב עוזר לנו לגבוע שהמצב הוא בלתי הפיר. כך צריך היה להבין את מה שהיה בשנים עד המצאת מכשיר הנשמה. עכשיו, ברגע שהוא מצא מכשיר הנשמה, שאז הפרע הוא לא שלוש ארבע דקות כמו הבניין שהתמוט, שהגענו ואנחנו רואים שהוא לא נושם, שהוא עדיין נושם, אולי אני יכול עוד להציל אותו, למרות שהסיכויים מאוד קלושים. היום אנחנו יודעים שהוא לא נושם בוודאות. ובכל זאת הלב שלו עובד. איך זה יכול להיות? בגלל שהמכונה מסרימה את האוויר. וללב לא אכפת מאיזה מקור הוא קיבל את החמצן. אז הוא ממשיך לעבוד. אז אמרנו אם ככה מה קובע אם הוא חי או מת? האם העובדה שהוא לא נושם או העובדה שהלב עובד? אם הלב עובד והוא חי לא אכפת לי שהוא לא נושם. או אם הוא לא נושם והלב עובד לא אכפת לי שהלב עובד אם הנשימה כובעת. אז לפי הבנת הסוגיה ברור שמה שקובע זה הנשימה. מה השתנה אחרי מכונת הנשמה? השתנה שבמקום שהלב יהיה הסימן שהעדר הנשימה הוא סופי ובלתי הפיך, המוח הוא זה שמעיד לנו שהמצב הוא בלתי הפיך. הוא לא יחזור לנשום. אם הוא סתם שוכב במיטה בלי מכונה והלב יפסיק לעבוד אז הוא לא יחזור לנשום. אם הוא שוכב עם מכונה והמוח נהרס לחלוטין הוא לא יחזור לנשום. בשני המקרים הוא מת בגלל שהוא לא נושם ובשני המקרים יש לנו איזשהו גורם שמודא שהמצב הוא בלתי הפיך. זאת בעצם הבנה של אלה שמקבלים את המוות המוחי נשימתי ולמען גילוי נאות אני בין אלה שסבורים שכך באמת ההלכה למרות שיש שחולקים אבל לכאורה פשטות הסוגיה היא בכיוון הזה יש עוד סוגיות רלוונטיות שגם הם הולכות פחות או יותר בכיוון הזה עכשיו אני בזמנו דיברתי עם כל גדולי ישראל מכל החוגים על הסוגיה הזו והיו כאלה שלא הסכימו והיו כאלה שהסכימו לא משנה כרגע מי ומה אבל מי שהכי הרבה הדייינתי איתו היה רב שלומזר מןרבך שלוםזר נוירבך קודם כל נקדים ונאמר שהשאלה הזו עלתה לפתחה של הרבנות הראשית לישראל בזמנם של רב אברם שפירה ורמרדכי אליהו ורב ישראלי ורב זן נחמיה גולדברג היה היו היה שם הרכב רציני מאוד ואחרי הרבה דיונים אני הייתי היועץ הרפואי לרבנות הראשית בסוגיה הזו ואחרי הרבה דיונים הם פסקו להלכה שמה שקובע זה הנשימה רק צריך לוודא שזה באמת בלתי הפיך שלא יהיו טעויות ושרופאים לא יעגלו פינות אז הטילו כל מיני מגבלות על הקביעה שדרשו שהם התקיימו ורק רק אז אפשר יהיה לקבוע מוות מוחי נשימתי לפי התנאים שהרבנות הראשית קבעה ולימים זה הפך להיות חוק והיום החוק במדינת ישראל הוא החוק על פי הרבנות הראשית לישראל שהוא שונה בטכניקה שלו מכל מדינה אחרת בעולם במדינות אחרות קובעים את זה בצורה הרבה יותר פשוטה ועם פחות בדיקות וזה בבום מאוד מאוד הקפיד על זה שרופאים לא ירשו לעצמם קצת להגל פינות ולכן לד אנחנו יכולים לבקר את זה ולבדוק את זה לא לא ניכנס לפרטים אבל זו הייתה ההחלטה של הרבנות הראשית לישראל ואז א רב אברום ביקש ממני שאני אעביר את מסקנות הרבנות הראשית לפני שמפרסמים ברבים לשלושת גדולי הדור שהיו אז בחוגים החרדי שזה היה הרב וייס שהיה הגיבד של העידה החרדית המנחת יצחק הרב אלישיב ורב שלומלמן לא יכנס לסיפור מה כל אחד מהם אמר ומה בסוף קרה בסוף לא יצא כלום מזה אף הם לא רצו לשבת ביחד כרגיל כל מיני סיפורים מן הצד ורב שעון מזלמן אמר לי תשמע אני כבר פתרתי כל כך הרבה שאלות מסובכות בדור הזה. אני היום אדם מבוגר. אין לי כוח להיכנס להבין את כל המדע שמאחורי זה וזה אני תעזוב אותי תלכו לאחרים. לא רוצה להיכנס לעניין. אבל הפעילו עליו לחץ עצום גם בארץ, גם בחוץ לארץ. היו מלחמות גדולות בנושא הזה. בסופו של דבר הוא נכנע והוא החליט להיכנס לעניין. ואז הוא קורא לי יום אחד והוא אומר, שמעתי שאישה מעוברת במצב של מוות מוכי, כמו שאתם מתארים, אפשר עדיין לילד את העובר שלה, כמובן בניתוח כיסרי, כי היא בעצם מתה, אבל בניתוח כיסרי והעובר הזה יוולד חי. האם זה נכון? אמרתי לו, נכון. היו אז אולי 200 מקרים כאלה בעולם. אז הוא אומר, אם כך, אם אתה אומר שמוות מוכי נשימתי הוא מוות, זה נגד גמרא מפורשת. איפה הגמרא המפורשת? הגמרא המפורשת היא במסכת ארכי. צריך להיות רב שלומלמן כדי להביא מארכין ראיה על על דברים בימינו. בערך דף ז עמוד א' אומרת הגמרא הגמרא אומרת היוצד להרג מקים אותה כנגד בית הריון כדי שעמוד עלה תחילה כדי שלא תבוא לידי ניבול לממרה דהי קדמה ומתה ברשע והקימלן דבלד מית ברשע והם מביאים לכך ראיה שולד מית ברשע למה אידדולד זטרה זטר חיותי איילה טיפת מלאך המוות ומכתחלו לו סימני זאת אומרת לפי הגמרא אישה מעוברת שמתה תמיד הו עובר ימות לפניה כי העובר הוא קטן העובר הוא עדיין לא מפותח ואם היא מתה בתור אישה מבוגרת ומלאה העובר שלה תמיד ימות לפניה אומר שלמה זלמן אם אתה אומר שמוות מוכי הוא מוות והאישה בהריון היא במצב של מוות מוכי איך יכול להיוולד עובר חי הרי הגמרא אומרת שהעובר תמיד מת קודם סימן שהיא לא מתה ולכן העובר חי. אז איך אתה יכול להגיד שמוות מוכי הוא מוות? ראיה א בלתי צפויה כזו. טוב, לא הכרתי את הגמרא כמובן אולי פעם למדתי ערך במסגרת דף יומי, אבל זה לא מונח אצלי. אז הלכתי ללמוד את הסוגיה ובאותו עמוד זה דף ז עמוד א בתחתית העמוד אמר רב נחמן אמר שמואל האישה שישבה על המשבר ומתה בשבת מביאים סכין ומקרעין את כרסה ומוציאין את אבל זאת אומרת אם אישה המעורברת מתה בשבת מותר לחלל שבת באיסור דאורייתא להביא סכין אומר רש"י מרשות הרבים ולפתוח את הכרס ולהוציא את הבלת לכאורה נשאל את השאלה שאלה עם שלוש שורות לפני זה אמרנו שכשהאישה היא מתהובר תמיד מת לפניה למה צריך לחלל שבת הרי ברור שהעובר מת ועל מת לא מחללים שבת אומר רש"י הוא מקרין את כריסה דזימנין דמקרי דהי מהתא ברשע כלומר יכול להיות לפעמים מקרים שבאמת האם תמות לפני הבלה אז על המקרים הלא שכיחים האלה מאחר וזה פיקוח נפש אז לא הולכים אחר הרוב ופיקוח נפש דוכה שבת אז חזרתי לו שמזלמן ואמרתי לו הנה לפי הגמרא יוצא שנכון שבדרך כלל העובר מת לפני האם אבל רש"י אומר במפורש שיש מקרים שהאם מתה לפני העובר אז למה לא נגיד שגם פה אלה הם המקרים שרשי התכוון אליהם שהאישה היא במצב של מוות מוכי היא באמת מתה כי אנחנו מקבלים את ההגדרה ובכל זאת העובר חי זימנין יש מקרים כאלה מה למה להגיד שזה לא כך אז אני זוכר שהוא אמר לי שאני לא יודע ללמוד ולמה אני לא יודע ללמוד כי הוא אומר בגמרא צריך לדייק כל מילה אי אפשר ללמוד את זה סתם להשוות א קטע לקטע זה לא ככה לא לומדים זה אז מה ההבדל פה זה אומר בסוג סוגיה הראשונה מדובר על מעוברת שמתה. כלומר היא מתה באיזשהו שלב בתהליך ההריון. היא עדיין בהריון. היא מתה ואז בכל המקרים אין יוצא מן הכלל העובר ימות לפניה. הגמרא שאני הבאתי עכשיו כתוב האישה שישבה על המשבר ומתה. זאת אומרת היא לא באמצע ההריון שלה. היא כבר עומדת ללדת. כבר על המשבר, כלומר כבר חל חלה איזשהיא הפרדה בינה לבין אהוב אז אומר אפל מזמן במקרים כאלה יכול להיות שהעובר שהוא כבר לא כל כך תלוי בהם כי הוא כבר כמעט יוצא החוצה עדיין יכול לחיות אפילו אם היא מתה אבל המקרים שהוא שאל אותי עליהם שאישה במצב של מוות מוכי ילדו את העובר והעהובר היה חי מדובר על אמצע הריון, לא מדובר שהיא כבר יושבת על המשבר, אז אמצע הריון דומה לסוגיה הראשונה בדף ואז באמת אין יוצא מן הכלל. כאשר אם זה יקרה כאשר כבר יש התחלה של לידה והיפרדות אז יכול להיות שההובר יכול לחיות. אז ממילא חוזרת השאלה איך אתה יכול להגיד שמוות מוכי הוא מוות ובכל זאת לילד הוא בר חי באמצע הריון? מה? >> תוספות במסכת ידע מביא את החיוק הזה. >> מי מביא? >> תוספות. >> אוקיי. אז אבל מעבר לתוספות העניין הזה של האישה שישבה על המשבר בשבת ומתה זו הלכה שמופיעה בסימן ש באור החיו. סעיף אחד נדמה לי אולי שני סעיפים אבל זה מובא ככה להלכה כלשון הגמרא. והמגן אברהם שם מביא באריכות מחלוקת אם דווקא ישבה על המשבר או לא דווקא ישבה על המשבר. זאת אומרת הנפקמינה היא אם האישה מתה לפני שישבה על המשבר האם מותר להביא סכין מרשות הרבים ולקרע את כרסה או לא? אז אם אנחנו אומרים שדווקא ישבה על המשבר אז לפני כן אסור לחלל שבת כי העובר ודאי אבל אם אני אומר שזה לו דווקא אז הזמלין של רש"י הוא לא דווקא בישוע למשבר הוא גם לפני כן אז חזרתי שלום מזלמן ואמרתי לו שהסתכלתי בסימן של אז הוא ככה חייך אומר אתה מתכוון למגן אברהם אני מכיר את המגן אברהם ואני פוסק כש שיטה במגן אברהם שיש הבדל אם ישר לשבר או לא כי אחרת הוא אומר אני לא מבין את הסוגיות אם אין הבדל ביניהם אז למה פעם כתוב ישבה על המשבר ופעם לא כתוב מוכרח להיות שיש הבדל ביניהם וההבדל הזה נראה לי קריטי ולכן אני פוסק כאותה שיטה שמותר לחלל שבת עבור עובר של אישה שמתה רק אם היא ישבה על המשווה אבל לא לפני זה אז אם כך נשארנו עם הסוגיה שלא מאפשרת להבין איך מוות מוכי יכול להיות מוות ואז אמרתי לו שבעצם לא שהגמרא צריכה את האישור שלי אבל אני כרופא מבין מאוד את הגמרא מדובר אני מדבר על התחלה על הסוגיה הראשונה מדובר על אישה מבוגרת זאת אומרת בוגרת ששוכבת במיטה חולה מאוד ומתחילה תהליכי כסיסה ומוות. מה זה אומר? הלחץ דם יורד, הדופק יורד, הסוכר יורד. ברור שהעובר לא יוכל לשרוד. הוא חייב לקבל את כל הדברים האלה והאמה הזו לא יכולה לספק לו. אז אין לי שום בעיה להבין את הגמרא שבאמת העובר תמיד ימות קודם. אי מה קרה במקרים האלה שמדובר במוות מוכי ונניח שאני מקבל מוות מוכי? למה בכל זאת העובר נשאר חי? אמרתי לו סיבה פשוטה כי שם מדובר שהיא מחוברת למכונת הנשמה. אם היא מחוברת למכונת הנשמה העובר מקבל את כל מה שהוא צריך. הכל פועל רגיל. היא מתה בגלל שכך הגדרנו אותה. אבל העובר מקבל הכל. מה אכפת להעובר? אם הוא מקבל את החמצן כי היא נושמת בעצמה בצורה תקינה או הוא מקבל את החמצן כי המכונה מזרימה לה את החמצן וזה עובר אליה ברור שהוא יחיה למה לא אז הוא אמר לי זאת סברה מחודשת ואי אפשר להגיד סתם סברות צריך להוכיח סברות צריך הוכחות אז אמרתי לו אני לא יודע איך להוכיח זה בעיניי פיזיולוגיה פשוטה זאת אומרת מבחינה רפואית אני מבין את זה אני לא צריך הוכחות לזה לא הוא לא מקבל את זה אחרי כמה ימים הוא מתקשר אומר חשבתי על זה והוא רוצה לעשות ניסוי אמיתי כדי לבדוק האם ההנחה שלי נכונה או לא ומה הניסוי אז קודם כל הנחת היסוד שלו הייתה שבהמה ואדם הם שווים מבחינת הפיזיולוגיה שלהם כמובן יש הרבה הבדלים בין אדם לבהמה אבל בחינת התהליכים הפיזיולוגיים הם זה. זה אומר יש מצב אחד שכולנו מסכימים שזה נקרא מת. למרות שזה לא מקיים את כל גדרי המוות הרגילים. וזה הוטז הראש. יש משנה בועלות הואז הראש מטמא באוהל. מה החידוש שהטז הראש מטמא באוהל? אומרת המשנה, אף על פי שהוא מפרקס. זאת אומרת לכאורה אם יש לו תנועות ובעולם הקדמון ברמב"ם במי נבוכים תנועות זה סימן של חיים אז לכאורה אם הוא מפרכס אז הוא עדיין חי אומרת המשנה לא הוא כבר מטמא באוהל הוא טז הראש מטמא באוהל אז הוא טז הראש זה מצב שכולם מסכימים שהבהמה או האדם למי שזה קרה הוא מת אז הוא אומר אם תיקח כבסה מעוברת לפני שהיא ישבה על המשבר, באמצע העיבור ותטיס לה את הראש ואחר כך תוציא את העגל והעגל יהיה חי אז הוכחת את הנקודה שלך כי הכבסה לצורך התהליך הזה תהיה מחוברת למכונת הנשמה וכתוצאה מזה לטענתי העובר שלה יקבל את מה שהוא צריך אז הוא יכול להיוולד חי אז הרעיון הוא יפה. אבל מה מסתבר? שהגמרא בארכין מיד בהמשך למה שאמרתי קודם, עושה חילוק בין האישה שמתה לאישה שנהרגה. האישה שמתה, העובר תמיד מת לפניה. היידדזוטרי. כמו שאמרנו, הכל יורד בהדרגה והעובר לא שורד. אבל האישה שנהרגה ומיד הוצאנו את העובר, אומרת הגמרא, עובר עוד יכול לחיות. אז אומר שלמה זלמן, אם נעשה הטזת הראש, אז יהיה לזה דין הכבסה שנהרגה, לא הכבצה שמתה. ואז זה לא יועיל להוכיח לאישה ששוכבת במיטה ומתה. אבל הוא אומר, מה הסברה שיש חילוק כזה בין האישה שמתה לאישה שנהרגה? הרי זה לא הלכה למשה מסבירה. אז אומר הסברה היא מתה אז זה תהליך הדרגתי. לאט לאט המערכות יורדות ובאיזשהו שלב העובר מת. אבל אם היא נהרגה אז היא מתה מיידית. העובר עדיין יכול שיהיה לו חיות. ואם נוציא אותו בשלב שהוא עדיין חי אז יכול להיות שהוא יחיה. אז אז לכן הוא אומר נכון שאם נטיז את הראש ומיד נוציא את העובר זה לא יוכיח את הנקודה כי זה יהיה האישה שנהרגה אבל אם נטיז את הראש ונחכה >> ואחרי איזה זמן נוציא את העובר זה יהיה כמו מתה לא כמו נהרגה כי הרי התהליכים ממשיכים לקרות כשהיא במצב של מ אז שאלתי אותו מה השיעור שצריך לחכות כדי להפוך נהרגע למתה. אז הוא עשה כל מיני חשבונות והגיע למסקנה 20 דקות. 20 דקות זה יהיה הזמן שמרגע הטזת הראש עד להוצאת העגל יעברו 20 דקות. ואם אחרי זה נוציא את העגל והוא יחיה, מכיוון שהיא תהיה מונשמת על מכונת הנשמה, אז זה יוכיח את מה שטענתי שהמצב היום שונה מהמצב של הגמרא. אין מחלוקת בין המצב היום למצב של הגמרא שם מדובר בלי מכונת הנשמה ופועים שת כדורים שהורגים אותה פלול אותו דבר >> גם כן קיצור זה קל להגיד את הרעיון הזה ולעשות את זה אבל זה הרבה יותר מסובך לעשות את זה קודם כל בבתי החולים הוטרינרים מעולם לא ראו מכונת הנשמה אף בעל חי לא מונשם ושנית הניסוי הזה היה נראה להם משהו א הזוי מה שמה לעשות את זה הרי ברור מה היו התוצאות כל אחד מבין אבל בכל זאת השתכנעו בבית דגון במרכז הבאנו מכונת הנשמה משערי צדק וחיברנו את הכבסה למכונת הנשמה כמובן עם הרדמה מלאה כדי שהיא לא תסבול תהליך ארוך לא יכנס כרגע לכל הפרטים מה צריך לעשות מה אפשר וכולי אבל בסופו של יום הכבסה נשארה עם הראש פה והגוף פה עוד 20 דקות האמת שחיכינו חצי שעה ככה כי אם יגידו שטעיתם זה לא היה בדיוק עם שעון בדיוק מול מצולם שיראו כמה זמן עבר וכמו שאתם יכולים לטאר לעצמכם אחרי הניתוח הקיסרי העגל חי וכשחזרתי לב שלמה זלמן לא משנה סיפור ארוך איך א איך זה נעשה אז הוא הסכים ש שזה המצב ואז הוא אומר עכשיו אני צריך לחשוב מה הדין של מוות מוכי נשימתי אז אמרתי לו בפליה אחרי כל הניסוי הגדול הזה כל המעמד שעשינו עכשיו צריך להתחיל לחשוב על העניין הזה הרי בשביל מה עשינו את זה אז אני זוכר שהוא הסתכל אליי בפנים ממש טמאות אומר אני לא מבין להבין דף גמרא לא היה שווה לאסוף את כל הניסוי עכשיו אני מבין לעומק את הסוגיה, בסדר, אבל עכשיו צריך לדון בסוגיות אחרות. אוקיי? עכשיו מה המקור באחרונים שעד מתי יש לנו? אז יש תשובה מפורסמת של החתם סופר התשובה בסימן שלח והיא נכתבה כמה חודשים לפני פטירתו של החתם סופר. יש אומרים שזאת תשובה אחרונה שהוא כתב בחייו ומעניין שהיא נוגעת למוות וזה הייתה התשובה האחרונה שלו לפני שהוא מת. דרך אגב גם התשובה האחרונה של מושה פיינשטיין בסוגיה הזו נכתבה כמה חודשים לפני פטירתו. זה עורר כל מיני ספיקות. לא ניכנס לזה. אני לא רוצה להגיע לרבני דורינו, אבל החתם סופר התייחס לדבר שקרה שני דורות לפניו. שני דורות לפניו. השליטים של המדינות בגרמניה התרשמו שהרופאים שקובעים מוות צועים והיו לא מעט מקריים שקברו אנשים על סמך זה שרופאים אמרו שהם מתו והם התעוררו בקבר ודפקו רצו לצאת אז בשביל שלא יהיו טעויות כאלה הם גזרו קבעו חוק שאין לסמוך על הרו הרופאים בקביעת רגע המוות. אלא אחרי שהרופא אומר שהוא מת, צריך לחכות עוד שלושה ימים בלי לגבור אותו עד שמופיעים קטמי מוות, שזה סימן סופי שאדם מת, ורק אז יגברו אותו. עכשיו, מאיפה נבעה הטעות של הרופאים באותם זמנים? אז צריך לזכור שבאותם זמנים לא היו שום כלים לגבוה המוות, לא היה סטטוסקופ כדי לשמוע כמו שצריך את הלב, לא היו לא היה הקגל, לא היה שום דבר שאפשר היה לעשות איתו בדיקות. אז מה עשו אז? לקחו נוצע ושמו מול המחיריים וראו אם יוצא אוויר או לא. ואם הרופא לא ראה שהנוצה זזה אז הוא עשה V שלא נושם. אחר כך הוא שם את האוזן על בית החזה, הוא לא שמע דורפק, אז הוא עשה V שאין דופק ואז התקיימו שני התנאים ואז הוא חתם על תעודת פטירה. עכשיו תארו לכם רופא מתבגר שהראייה שלו היא כבר לא בדיוק מה שהייתה פעם. הוא שם את הנוצע, היה קצת תנועה, אבל הוא לא ראה. אז מבחינתו לא היה תנועה. אז הוא רשם אין נשימה. גם השמיעה שלו כבר לא הייתה איי איי איי. הוא שם את האוזן על בית החזה, היה קצת דופק, הוא לא שמע, אז הוא כותב, אין דופק. ואז יצא שקברו אנשים חיים. אז לכן הגזירה הייתה לא לגבור את המת עד שיעברו שלושה ימים לפחות מזמן שהרופאים קבעו שהוא מת. זה עורר פולמוס הלכתי רציני מאוד כי יש בזה איסור של בעל טלים. זאת אומרת, אם האדם מת עכשיו לפי מה שהרופא אומר ואתה לא קובר אותו שלושה ימים, אתה עובר על איסור בלטליים. אז המחלוקת הייתה בין משה מנדלסון שהחתם סופר קורא לו החכם רמד שזה רב מושה דסאו כי הוא היה מהעיר דסאו והיוץ שהיה בזמנו. אז מנדלסון הוכיח, דרך אגב, הוא כתב מאמר גדול בביתון שנקרא ביקורי האתים. החתם סופר מזכיר אותו ביקורי האתים אז היה משהו כמו היום נגיד מוריה או תחומין או משהו מהביטאונים שרבנים כתבו מאמרים. אז הוא כתב מאמר למדני, לא כמו האפיקורסים של ימינו שהם אמרצים. הוא לפחות היה תלמיד חכם גדול והוא הוכיח מהרבה מאוד מקורות שאין איסור בלטלין בתנאים האלה ולכן אם החשש הוא שאולי נגבור אדם חי ודאי שמותר להישמע להוראות המלך אבל הוא כתב את המכתב שלו בהילום שם כנראה פחד שהחרדים א יתקפו אותו כמו שמנהג המדינה נעזו מעולם קיצור היבץ גילה מי הוא ובביקורי איתים התקיף אותו בצורה מאוד קשה והוכיח שיש איסור בלטלין ואסור להישמע למלך. עכשיו שלח ל לחתם סופר מישהו שהרופא כהן הוא מנימוסי המדינה שאין המתים נגברים עד אחר שבדקו הרופא הוא מעיד עליו שנתייאש אחר נופלו. אם מותר לכהן להיכנס אפילו ליגע לבדוק כנל וחפץ מעלתו להתיר וכולי וכולי. זאת אומרת אם ברווח הזמן הזה שבין הרופא שאמר שהוא מת לבין החוק שמקביל שעוד אי אפשר לגבור אותו האם מותר לכהן להתאמ לו? כי אם אנחנו אומרים שהחוק קובע אז הוא עוד לא מת ואז אין טומאת מתים. לעומת זאת, אם אנחנו אומרים שמה שהרופא קבע קובע, אז אסור לו להיכנס. אז זה מה שהוא שאל את החתם סופר. כותב החתם סופר, הנה בקוראי דברים אלו יוצאים מפה גברה דכבתי. עמדתי מרעיד ונבהל מאוד. מי הוא זה ואיזה הוא שהתיר בדור שלפנינו הלנת מתים? ולהתיר על פי חכמי ישראל לא שמעתי ולא ראיתי והנה כבודו נטלה באילן גדול בתשובת היבץ ודמיונו וזכרונו כוזב לו כי לא נמצא שם כן אך בספרי המאספים ובספר ביכורי איתים נמצאו אגרות שהחכם רמד טען להתיר איסורם של חכמי ישראל באומרו כי רופא זמננו אמרו שאין נודע גבול וכולי וכולי והוא מביא את הראיות של של מנדלסון והוא ממשיך אך הגאון היבץ מחלי המוכה מהוקלה באוקלה ולא נסע לו פנים וגם גרות מהרב דשברן כי היטב דיבר הרב ההוא ומעתה לא ידעתי מן ספון מן חשוב להתיר וכימדומה לי אומר החתם סופר הועיל במדינת קיסר ירו מודו הורגלו להעלין מטעם המלך וגדוליו נשכח הדבר עד שחשבו לדין תורה. זה מפלי. זאת אומרת, בסך הכל עבר דור מהמחלוקת של מנדלסון עם היבץ והיוץ מחלי מהאווקל זאת אומרת נתן לו מנה עד הפיים ואמר שזה נקרא הלנת המת. ובכל זאת בימי החתם סופר דור אחרי זה כולם חושבים שכך צריך לנהוג. גם היהודים ככה נהגו. שזה מפלי איך המנהג התקבל בניגוד לגדולי הדור הקודם. ולכן הוא אומר ונך זה ענן בואו נבחן את הסוגיה הזו. כלומר החתם סופר הכיר בעובדה שאין מקור פשוט להגיד מתי אדם מת. כמו שאמרנו קודם. אין סוגיה חוץ מהמקרה החריג של הבניין שהתמוט בשבת. אין דין ברמבם. אין דין בשולחן ערוך שאומר כך וכך קובעים מוות ואז היה לנו פשוט לכן אומר ונחזענן בואו נבדוק מה אנחנו יודעים מתי אדם נקרא מת על פי הלכה ומה הוא עושה בשביל לדעת את זה אז א' הוא אז אז הוא מיד מביא את הסוגיה ביומה שכרגע למדנו והוא מסיק מהסוגיה דהכל תלוי בנשימת האף כי מבוא ביומ עמוד א' ופסקו רמבם בתור שולחן ערוך. זאת אומרת מסקנתו הפשוטה והבלתי מעורארת לכאורה מהסוגיה ביומא על פי פסיקת הרמב"ם בשולחן ערוך שהכל תלוי בנשימת העב. אז אם רופא יגיד שהוא לא נושם אז הוא מת. ואם מישהו מעכב את קבורתו עובר על איסור בלטלים. לכאורה פשוט מאוד. אז זה מחזק את הדרך שבה למדנו את הסוגיה. בין אם החתם סופר היה מודע לזה שהלב זה לא הגרסה המקובלת או אפילו אם זה לב בגרסה זה לא הלב שאנחנו מבינים שהוא הלב זה לא משנה כי אין הלכה כדעת מןד אמר עד ליבו אז לכאורה העסק נפטר אבל אז עושה החתם סופר דבר שאני לא מצאתי באף תשובה של החתם סופר שהוא עושה דבר כזה ומה הוא עושה קודם כל הוא מוכיח שאמנם הסוגיה מדברת על מצב חריג לגמרי על על בניין שהתמוט בשבת ושאלה אם יש עוד רגע לחל שבת או לא מה עם יום יום אדם שוכב במיטה ומת מה הדין שלו איך קובעים מוות אתה צריך ללכת לסוגיה של מפולת וזה ומשם ללמוד אז הוא אומר כך דרכה של תורה אפשר ללמוד מחריגים על על הכלל ולכן זה לא שדווקא בגלל המפולת זה הדין זה זה דין לך יכול לתורה כולה לקחו את הדוגמה של המפול אז זה פשוט אבל הוא מביא מהרבש ומהמורה נבוכים מחלוקת בין הרמבם לאנדלוסים לא תסתכלו בפנים אני לא זוכר א בשאלה מי החיה מת אליהו או אלישע הרי היו שני אירועים היה בין הצרפתית ובין השונמית אליהו החיה את בין הצרפתית ואלישע החיה את בין השונמית. כנראה שזה לא אותו דבר היה בשני המקרים. מקרה אחד הוא היה ממש מת והנביא החיה אותו ומקרה שני הוא לא היה מת והנביא החיה אותו. כמו יעקב. היה פוג ליבו אבל אבל הוא היה הפיך. אז יש מחלוקת בין הרמב"ם לאנדלוסים. מי מהם היה תחיית המתים ומי מהם היה רק התעוררות אחרי לפות? ולכן א הוא מביא את הרמבם שמדבר על הלב כגורם לקביעת מוות. כתוב וימות ליבו וקרבו. זאת אומרת יש פה משהו שקשור למוות עם הלב. הוא מעריך מאוד בצד הזה שזה מעניין מאוד שלהבים מורא נבוכים לדיון הלכתי לא מצינו בין הפוסקים. זאת אומרת, מה מה אפשר ללמוד להלכה מהמורה נבוכים? אפשר ללמוד רעיון, אפשר ללמוד מוסר, אבל לא עניין הלכתי. אבל הוא הביא את זה ולכן המסקנה שלו, המסקנה שלו אני אני לא רואה כרגע כי הוא מעריך מאוד בעניין הזה אבל המסקנה שלו היא שכדי לקבוע מוות הוא כותב ככה אם שוכ כב כאבן דומם הוא בטל הדופק אם אחר כך בטלה הנשימה הרי הוא מת ויגברו ולא ישו לחוקים ולא יעקבו אותו ולא ולא יעשו איסור של בעל טלי כלומר בקטע הראשון כשהוא הביא את הגמרא יומה הוא אומר הכל תלוי בנשימת האף הוא לא הביא תנאים אחרים פתאום בסוף הוא הוסיף עוד שני תנאים מוטל כאבן דומה ובטל הדופק. מאיפה הוא לקח את זה? מה זה שייך? הרי כבר אמרנו שלפי הרמב"ם בשולחן ערוך הלכה שהכל תלוי בנשימת האר. אז יש כאלה שרוצים לומר שלמסקנה החתם סופר כאילו חזר בו או אופסיקה שלו ואומר שצריך באמת את שני התנאים. צריך גם בטל הדופק וגם בטלה הנשימה. ואז מוות מוחי נשימתי שהוא רק הפסקת נשימה אבל הלב עובד לא תואמת את המסקנה של החתם סופר בהחלט אפשר ללמוד כך את החתם סופר אבל כאמור השינוי בעמדה שלו נובע מהמורה נבוכים ולהגיד שהמורה נבוכים שינה את ההלכה שבהלכה הוא קודם למד שהכל תלוי בנשימת האף ואחרי המורא נבוכים הוא אומר שהכל תלוי בשל שלושה סימנים זה לא מצינו בשום מקום אף אחד לא מביא כך הלכות ולכן ה לפי הניו דעתי הפירוש הוא כזה הכל תלוי בנשימת האב נשאר זה הכלל ככה למדנו את הסוגיה וככה לומדים מן הפסוק כל אשר נשמת רוח חיים והפיו וככה הגרסאות האחרות תומכות וכולי וכולי מה שאמר לו וגם החתם סופר אמר כך. מה הוא למדור נבוכים? הוא למד מהמורה נבוכים שלפעמים אדם נראה כמת והוא לא מת. כי הרי מה הייתה המחלוקת? האם הייתה תחיית מתים בבין הצופתית ובבין השונמית או רק באחד מהם? בשניהם כתוב שהילדים האלה מתו. אז מה מה המחלוקת אם הייתה פה תחיית המתים? הרי שניהם מתו. אלא יש מתו. מתו. זאת אומרת שזה בלתי הפיך ויש מתו שרק התעלפו שהם לא באמת מתו אז אלה שהם מת אחד משני הילדים האלה שמתו ממש אז אליהו אלישע החיו אותם השני שרק התעלף ואמנם כתוב שהוא מת אבל הוא לא מת גמור אז שם באמת לא הייתה תחיית המתים אז לכן הוא אומר אם נסתפק בנשימה בלבד לא נוכל לוודא שהמצב הוא בלתי הפי. איך נדע שהוא לא יחזור לנשום בו עוד כמה דקות? לכן אנחנו צריכים תנאי סף, תנאים מקדימים שיוודו שכשהנשימה תפסיד היא לא תחזור. גם וזה אנחנו לומדים ממורא נבוכים שיש מצבים שזה כן חוזר. ומה הם שני המצבים המקדימים? שני המצבים המקדימים זה שהוא מוטל כאבן דומם ושפסק הדופק, בטל הדופק. אם אנחנו רואים בן אדם שהוא לא זז ואין לו דופק, אם הוא מפסיק לנשום, הוא מת בגלל שהוא הפסיק לנשום. לא בגלל שהוא היה תלוי בזה שהלב הפסיק לעבוד או שהוא מוטל כאבן דומה. אבל אם הוא הפסיק לנשום אחרי ששני הדברים הקודמים קרו, אני יודע שעכשיו זה בלתי אפיל שזה בעצם הרעיון הגמרא >> מה את הגמרא הגמרא לו רק זהו >> נכון אז עכשיו שם בגמרא מדובר במישהו שאין שום סיכוי בעולם שהוא ישרות הוא תחת גל של אבנים זה זה מצב קיצוני הקיצוניות הזו מספיקה לוודא שהוא לא יחזור לנשום מקביל לשני התנאים הקטוניות מביאה לשני התנאים ש >> הם מגבילים לשני התנאים אבל אדם ששוכב במיטה ולא תחת גל אבנים אז אני צריך עוד תנאים כדי לוודא שזה לא הפיך אבל לא שזה ההגדרה ההגדרה היא הפסקת נשימה אני צריך עוד שני תנאים לפי החתם סופר שלא יבואו ויגידו שהרופאים טעו ואז יגידו שבואו נלין אותו. זה בדיוק מה שקורה היום. בין אם אנחנו קובעים מוותי נשימתי או בין אם אנחנו קובעים מוות לבבי נשימתי. בשני המקרים ההגדרה של המוות היא שהוא לא נושם. זאת ההגדרה. הכל תלוי בנשימת האר. זה מה שאומר החתם סופר. אבל איך נדע שזה בלתי הפיך? אפשרות אחת היא שהלב יפסיק לעבוד וזה במקרים הרגילים אדם שוכב במיטה בבית והוא גוסס והוא מפסיק לנשום אולי הוא עוד יחזור לנשום אבל אם הלב יפסיק לעבוד אז אני יודע שהוא לא יחזור לנשום ולכן הוא מת בגלל שהוא לא נושם הלב הוא רק ראיה שזה בלתי הפיך במקרה שהוא מחובר למכונת הנשמה אז אם הוא מפסיק לנשום איך אני אדע שהוא לא יחזור לנשום הרי הלב שלו עובד פה אני בודק את המוח ואם המוח נהרס אז אני יודע שהוא לא יחזור לנשום זאת אומרת גם המוח וגם הלב הם לא הסימנים בעצם של קביעת רגע המוות אלא הם הכלים לוודא שהמצב הוא בלתי הפיך ולכן בכל המקרים המוות נקבע על ידי זה שאדם לא נושם אני צריך כלים לוודא שהוא לא יחזור לנשום אז החתם סופר על פי המורה נבוכים הציע שהוא מוטל כאבן דומם ואין לו דופק ברפואה הרגילה כשאין מכונת הנשמה אז אני צריך לוודא שהלב לא עובד כדי שאני אדע שהוא לא יחזור לנשום וכאשר הוא מחובר למכונת הנשמה אז המוח הוא הסימן לזה ואם המוח מת אני יודע שהוא לא יחזור לנשום אבל זה שהלב עובד לא מעלה ולא מוריד כי הלב לא קובע בהגדרה אם הוא חי או מת אז זה לכאורה הסבר בחתם סו הזה. אוקיי.