סוגיית הפת שעיפשה וסברת ניזיל בתר בתרא | הרב גבריאל סרף, ראש הישיבה

[מוזיקה] רוצים לעסוק היום בעזרת השם סיגה שלפת שיבשה קצת טעם יני דרי רוב הגמרא מביאה מר של רב אמר רב ברבוע אכפת שישה כיוון שרבקה מצאה ותר שואלת הגמרא אךד חמצי כרת מצ אלא זהלא חמצו מצ מר רבת מצה אפילו כלא רבתה מצ ז כלומר מדובר כאן על כמו שרשי אומר מדובר כאן על איזשהי פת שנמצאה בתוך איזשהיא תיבה ו אנחנו מסופקים מבחינת החזות של המראה של הפת לא ניתן לזהות אם זה מצה או אם זה חמץ א וכרגע השאלה שלפנינו היא איך להכריע במעמדה של אותה פת אז אומרת הגמרא אם כיון ש לתה מצה נדון אותה כמצע כין שלתה מצה מותרת שואלת הגמרא ככה לפחות לפי שהבנת רשי כסל ק דעתך אם ישתמשו בתיבה הזו מצא יותר מחמץ אז דינ בטרו בה ומותרת כלומר הגמרא אומרת למה באמת אנחנו מכריעים שהת הזו זה מצא כיוון שריתה מצא כיוון שהשתמשו בתיבה הזו מצא יותר מחמץ אז יש לנו כלל אז בערובה לכן אנחנו מראים שזה מצה שואלת הגמרא למה צריך את הנימוק הכזה בכלל למה צריך לומר שכיוון שריתה מצה לכן אנחנו מכריעים שזה מצה תיפוק שיש סיבה חזקה אחרת שאפשר על פיה לקבוע באופן ודאי שמה שלפנינו זה מצה ולא חמץ מהי הסיבה ניזל בתר בטרה מל מנן משנה במסכת שקים מות שנמצאו לפני רי בהמה לול מער בבית חו בירושלים מרש השנה חו ואממ ברזר מ היל ושוקי ירושלים מס להת בכל יום אלמה אמר כ כ אז נה ממה כמה כמה אזי והי דו אומרת הגמרא שיושם מכ כלומר שואלת הגמרא יש לנו כלל תלמידים ש אנחנו למדים למדים אותו מהדין של המשנה במסכת שקלים והוא הוא נקרא ניזיל בתר בת הולכים אחר האחרון מה הכוונה הכוונה היא שאם יש מצב דינמי שיש מושג שנקרא כיבוד שמכבדים את המקום כן המקום כבד מטים אותו מנקים אותו אז תמיד זינן מניחים ש הדבר הוא כפי שהיה בפעם האחרונה שלו ניזל בתה בתה לדוגמה בשוקי ירושלים בשוקי ירושלים הדין הוא שא מאות נמצאו בירושלים נמצאו בירושלים בישת הרגל נמצאו בירושלים בישת הרגל בשעה שלכאורה רוב בשת הרגל אומרת המשנה אם נמצאו בשת הרגל אז הדינו שהם מעשר כן הדינו שהם מעשר למרות שלכאורה רוב המאות שנמצאים בכל השנה הם מאות של חולים מאות של המאות שמסתובבות בירושלים במרבית השנה במרבית ימות השנה הם מאות של חוליים עם כל זה בשעת הרגל אם ימצאו מאות בירושלים נתייחס למאות הללו כ מות מעשר מדוע מסביר רב שמיה ברזר הועיל ושוקי ירושלים עשויים להתכבד בכל יום היה שמה מערכת מוניציפלית מסודרת והיו דואגים לכבד לטטה ולנקות את שוקי ירושלים ידי יום וממילא יש להניח שמאות הללו שנמצאו בירושלים הם מאות שלא היו שם לפני הרגל אלא המאות שנפלו שם בימי הרגל ולכן המאות האלה הם מאות של מעשר למרות שרוב המאות באופן כללי רוב המאות שנמצאות בירושלים הם מאות של חולין ורוב ככל הנראה רוב המאות הנופלות והולכות לאיבוד בירושלים הם מאות של חולין אבל כנגד הרוב הזה יש את הסברה שנקראת ניזל בתר בטלה הואיל ושוקי ירושלים מתכבדים בכל יום אז הסברה הזו גוברת על אפילו על הנקודה הזו שרוב המרות בירושלים בשאר ימות השנה בשאר ימות הרגל הם מחולים זה הסברה ולכן שואלת הגמרא אם זה כך גם אם היה למה רב אומר כיוון שריבה מצה לכן דינה כמצע גם אם התיבה הזאת היו משתמשים בה ברוב הזמן בחמץ לא מצא עדיין סוף סוף נזל בתר בטה יש להניח שהוא בשעה שהוא מנקה את אותם סתם תיבות הוא מנ משתמשים בהם אוכלין עכשיו הוא סתומה הוא בדק את ה עשה בדיקת חמץ אז אם ה עשה בדיקת חמץ מן הסתם הוא ניקה את התיבה והוציא אותה מכל החמץ שהיה בה ומה שנשאר כעת בתיבה נזה בתר מכחול אני זה מצא זה השאלה של הגמרה אז הגמרא אומרת שמדובר שאישה ובמידה כזו של יפוש שעדיין יש מקום לומר שהעיפו הזה החל לאחר כניסת הפסח כן אז נקודת החידוש הוא שלמרות שהמצע היא מעופשת כן למרות שהמצע מעופשת זה לכאורה א ש לכאורה היה מקום להסתפק עדיין יש אזה אולי רגליים לדבר שאולי המצאה הזו איזה חמץ בעצם שנמצא כאן עוד לפני החג לפני הפסח עם כל זה אנחנו מחרים שמצה הזו היא שהת הזו היא מצה ולא ו ולא חמץ למה כיוון שרימתה כיוון שרימתה כיווון שרבו ימי המצה רבוע ימין אפשר אפשר עדיין לומר ש שה הפת הזו היא מצה ולא חמץ יפוש אפשר להסביר את האיוש הזה שיפוש הזה החל מלאחר מלאחר כניסת החג אנחנו מכריעים שזה מצא אני רוצה בעזרת השם לעסוק כאן בקויה של הפני יהושע ועוד כמה אחרונים ש שעסקו בסוגיה שלנו ולהגיע לאיזשהו יסוד בהבנת הסוגיה יסוד חשוב בגדרי רוב ראשית אני רוצה לפתוח אולי באיזשהי הערה כן הגמרא כאן בסוגיה משווה בין כמה סוגי כיבוד כיבוד ניקיון טיטו שעושים קובעת באופן גורף שהזין בטר בטה בכל ענייני הכיבוד אם זה כיבוד של שוקי ירושלים שמתכבד בכל יום הגמרא משוה את זה לבדיקת חמץ ניקיון של חמץ הגמרא בהמשך הסוגיה משוה את הכיבוד לתיבה שהשתמשו בה מאות של חוים ומאות של מעשר גם שמה שואלת הגמרא למה אומרת הבריתה עם רוב חולין חולין עם רוב מער ומעשר למה לא ניזל בתר בטר ואומרת הגמרא סקג ששמשו ב מאוד חולין ומאוד מעשר ואין יודע איזה מהם בסוף עד כמה תירוצים מובאים בגמרא כלומר הגמרא משווה ושמה למה ניזל בתר בטה כי מי שמשתמש דואג לפנות כן כשהוא משתמש אז דואג לפנות את המטבעות של החולים לפני שהוא שם מעות של מעשה או לחילופין הוא מקפיד לפנות את המאות של המעשה לפני ששם את המעות שחולים יש עוד גמרא במסכת ב במציאה בדף כו על המשנה שם בדף כה עמוד ב המשנה אומרת אם מצא מציאה בבית שהוא מזכיר לאחרים הרי אלו שלא כן אז שואלת הגמרא בדף כו עמוד א אם היה מזכירו לאחרים אפילו מצא בתוך הבית מציאה כלשהי הרי ו שלו שואלת הגמרא אמה אליזי בטר בטרה הרי למה לא נניח שהעבודה הזו היא שייכת לסוחר האחרון שהזכיר את הבית והוא עדיין לא התייאש כי הוא סומך על כך שהבעל בית יניח שזה שייך לו ולא שייך לסוכרים הקודמים כי למה לא כי זל בדרבה כן אז שואלת הגמרא אז למה למה למה המשנה קובעת שהמצע מציאות מצא מציאה בתוך הבית הרלו שלו למה הרי שלו זא לאטנה נאות שנמצאו לפני סוחרי בהמה לעולם וכולי ואמר שמי אויב בשוקי ירושלים סים להתכבד בכל יום אל ממ כמה כמה עזר אח הכנה מכמה כמה ז על ידי בתר אז הגמרא מתרצת שמידה הוקט במשנה שמדובר שהוא הזכיר את הדירה לשלושה בני אדם בבת אחת ולכן כיוון שאחד איבד הוא מתייאש מכך ש אין לו את מי לטבוע כי כל אחד אומר לו זי לגבי עידה יש שם שלושה אנשים אז אכן הוא מתייאש זו הסיבה שמסבירה הגמרא שהמוצא מצעה בתוך הבית הרי אלו שלו אבל באמת כאן למה בהנחה שהוא היה מזכיר את הבית לשלושה בני אדם בזה אחר זה היה ברור לגמרא שהמציאה שייכת לאחרון ווא לא מתייאש כיוון שהוא מניח כפי שאמרתי שגם הבעל הבית יניח שזה שייך לו למה בגלל שמה בגלל שרגילים בני אדם שהם עוזבים בית לכבד לטטה ולבדוק מאיזה שיקול משיקול של הפסד ממון מחפש לא להשאיר שום שום דבר בבית אז בואו תראו כמה כמה ענייני כיבוד יש כאן יש כאן כיבוד של שוקי ירושלים שזה כיבוד בכלל שכל עניינו זה סטריליות וניקיון אולי ניני טומאה וטהרה כן לא שלא תרבה שמה שרצים וכן הלאה יש כיבוד של בדיקת חמץ שבכלל זה איסור של דין בדיקת חמץ או מטעם שיבוא לאוכלו או מטעם שבא ליר יש דין כיבוד של תיבה שנשתמש במאות שזה גם כן לכאורה עניין של סדר ויש כיבוד של כיבוד של בית ש אחד שמפנה את ביתו אז הוא דואג לא להשאיר שום דבר בבית יש לנו כל מיני עניינים של כיבוד ובאופן די מפתיע הגמרא בכלל לא לא תורחת אולי אולי אולי באמת להקשות אולי יש מקום אולי של השוואה בין כיבוד לכיבוד אולי כיבוד אם כל העניין כאן זה איזשהיא סברה סברה שאומרת שמן הסתם מן הסתם הקודם פינה את דבריו או והדבר הזה נשאר של האחרון מדוע הגמרא לא עומדת על חוזקם של הסברות הללו על איכותם של הסברות אולי משווה ביניהם היא כאילו לוקחת באופן גורף את את כל צורות הכיבוד כחד המחתה למרות שלכאורה הכל הכל מבוסס על סברה אפשר ללמוד את זה מדברי הרטבה תסתכלו בריטבה במקור כ א הרידב כותב מביא את הסוגיה שמה את הדין של מות שנמצאו ני סרי פירוש רשי הוא כב ראה בפרוש לפירושו ף אגב יבוק לא מהנ כיבוד לומר אוודאי כיוון שמתכבד לא נשאר בו כלו זה לא שברגע שיש הנחה שיש כיבוד בבית אז אני אומר באופן חד משמעי בוודאי לא נשאר פה שום דבר מהפעם הקודמת אם בוודאי לא נשאר שום דבר מהפעם הקודמת אז אי איך אנחנו מניחים שהעדה שייכת לסוחר האחרון אומר אם כן כיוון שגם האחרון קיבל אז אך נאמר שזה היה של הסוחר האחרון גם הוא גם כן קיבל ולא שכח כלום אז בהכרח ם תומר שמה לא כיבד יפה אז אם אתה אומר או אז אולי הסוחר האחרון לא כיבד יפה נו אז אם הוא לא כיבד יפה אז אולי גם הראשונים כן אז גם הראשונים יש לך לומר ש ו כיבדו יפה וכפו אלא הכיבוד מועיל לעשות מה שלפניו מותה וכמיל דלא שכיחה וה דבט כלומר הכיבוד מייצר כאן מיעוט ורוב הוא לא מוציא מכלל אפשרות ש העבדה שייכת לקודם הוא לא מוציא מכלל אפשרות שהיא שייכת לקודם אבל הוא בטל כלפי הרוב כלומר רוב הסיכויים שהעבד הי של הדייר האחרון ולא של אלה שקדמו לו זה הכוונה זה סברה שלכאורה מבוססת על רוב זה הכוונה אכד בשוקי ירושלים ד כיבוד מאותה דבתר כיבוד כרוב חנ מכל הסוכרים הראשונים כולם מבטים כל אחד בשלב אחריו ל דו אל באחרון שאין אח כלום אז אין ביטול כל פנים ששחו צו בכיבוד בכיון שכן לא מתיאש מ אם כן מה שאנחנו יכולים ללמוד מדברי הרטבה שכל העסק הזה של כיבוד זה סברה זה לא משהו איזהשהו הנחה של ודאות אלא זה סברה סברה ש סברה שבעצם אומרת ש המיעוט מיעוט הסיכויים שזה באמת נשאר מה מלפני הכיבוד ורוב הסיכויים שהדבר הזה הוא לאחר נפל או הגיע לאחר הכיבוד אם כן אז כמו שאמרתי הייתי רוצה אולי בהמשך להתייחס לנקודה הזו באמת זה כמו שאמרתי די מפתיע שהגמרא משווה בין ארבעה סוגי כיבודים שונים והגמרא אפילו לא טורחת לנסות להשוות ביניהם לגבי חוזקם ואיכותם של הכיבודים אבל עכשיו אני רוצה באמת לגשת לקויית הפני יהושע הפני יהושע שואל שאלה ורה שאלה מאוד חזקה ובסיסי הגמרא רוצה להסיק מהלכה של שוקי ירושלים הלכה של מאות שנמצאו בירושלים שכשם שמצאנו שלמרות שרוב המאות ש המאות שנמצאות במהלך השנה או בכלל בירושלים שלא בימות הרגל הם מאות של חולים אבל מאות שנמצאו בירוש בשעת הרגל הם מאות של מעשה מדוע מתבססים על הדין הזה שכמו שאומר רב שמיה של של זל בת אבד נכון זה הדין כאן הגמרא רוצה להשיק שכשם להשיק שכשם שאנחנו הולכים בתר בטרה לומר שמאות הללו שנמצאו בשעת הרגל הם מאות של מעשר למה כי שוקי ירושלים מתכבדים בכל יום אז כך גם נניח שלמרות שבתיבה הזו שלפנינו רוב השימוש בתיבה היה בחמץ אבל כיוון שהיה פה בדיקת חמץ יש פה יש פה דין של כיבוד אז יש להניח שהפ הזו כן הפת הזו היא פת של מצה כי זה שהגמרא שואלת למה ליריבתה מצה למה צריך להגיד רבתה מצה גם אם היא רבתה חמץ טיפולה שקמה כמה אזיל והמצה שיש כאן היא מצה הפת שיש כאן היא מצא כי ניזל בתר בתה זה מה שהגמרא שאלה לכך הגמרא תרצה שמדובר בפת מעופשת אבל הגמרא שואלת פשיטה אם אם באמת אם יש לנו כלל של אזל בתר בטרה אז למה למה צריך את הלימו של רבתה מצה גם רבתה חמץ צריך ללכת אחר בטרה כן שואלת יהושע מה זאת אומרת כן איך הגמרא עושה השוואה א מקבילה בין הכראה לחומרה ובין הכראה לכולם הרי הדין במוצא מאות בירושלים בשעה בשעת הרגל שהדין הוא שאני מתייחס למאות כ מאות מעשר זה החראה לחומרה אתה מחמיר שזה מעשר מח תיתי לעשות להסיק שגם פה שתימצא על סמך על סמך העומד נעזור שנקראת ניזה בתר בטרה נכריע לכולה שהיא מצאה ונאכל אותה בפסח אמר ך תיתי אולי אולי אולי כל הדין הזה של כל האומדנה הזא של הזינ בבתה ש ש שמסתמכים על הכיבוד אולי באמת זה רק מייצר ספק דהיינו יש לנו מצד אחד רוב המאות בירושלים הם מאות של חולי מצד שני יש לנו סברה ששוקי ירושלים מתכבדים בכל יום אז יש היגיון שהמאוורר מה זה מייצר זה לא מייצר אחרה ודאית שהאות הללו אכן הם מאות של מעשר אלא זה מייצר ספק כמחצה על מחצה מחצה הסיכויים שזה מעות שהם חולין מחצה שזה מאות כי יש סברה לכן ולכן אז מחצה על מחצה ינה לחומרה שזה מעשר אז על פי אותו על פי אותו הגיון אז דווקא היה מקום לומר להכריע שכיוון שרוב השימוש בתיבה הוא שימוש של חמץ אז נכון שיש סברה של כיבוד של בדיקת חמץ אבל עדיין היה מקום לומר שמצד הספק נלך לחומ נכריע שהת הזו היא חמץ ולא מצה אז מנן הגמרא עשתה את את ההשוואה הזו מ מנ מנן מוכח או מנן היה ברור לגמרא שהדין הזה שנאמר במשנה במסכת שקלים בשעת הרגל מיסר זה דין בתורת ודאי ולא דין בתורת הכרעת הספק זה השאלה ששואל הפני יושע אז ם צריך [מוזיקה] להעיר כן הכיבוד נכון אבל כנגד זה יש לי טרוב כן יש לי רוב המאות בירושלים הם מאות של של חולים ויש את הס הכיבוד האם הסברה של הכיבוד ה כמו שאמר הרטבה שהיא מייצרת מעו גיד ש זה סברה זה אומדנה אודנה שאומרת שהכבוד הוא כיבוד טוב כן והוא מייצר רוב רוב הסיכויים שזה בא לאחר מכן אבל שואל הרי מני לגמרא לומר שכוח הסברה הזו הוא כוח כל כך גדול כן שאפשר להתבסס עליו בתורת וד אולי זה סברה ודע אבל סברה הזו אין בכוחה להפריע בתורת ודאי כנגד הרוב הכללי שרוב המאות בירושלים הם מאות של חולי אז אז היא מייצרת ספק ומכוח החובה אנחנו מכריעים שזה מעשה אז באמת כבר אני אאיר שכל קושית הפני יהושע היא ככל הנראה אך ורק לשיטת רשי ולא לשיטת הרמבם למה כי הרמבם כותב לכות מעשר שני במקור ד כותב הרמבם מאות הנמצאות בירושלים אפילו דינרי זהב עם הכסף עם המאות הרי החולי למה הואיל בשוקי ירושלים מתקבלים בכל יום במת דברים אמורים בשאר ימות השנה אבל ברגל הכל מעשר שימו לב איך הרמבם למד את המשנה המשנה שאומרת הואיל דברי רב שמיה סליחה מה שרב שמיה אומר מהי טעמה על איזה שאלה בא לענות רב שמיה כהוא שואל מה הי טעמם הל אזה שאלה רשי הבין שהוא בא לענות על השאלה למה המאות שנמצאו בירושלים בשעת הרגל הם מעשר ה יש הרי רוב המאות הם מאות של חוליים אל זה בא להשיב ר שמיה הועיל בשקי ירושלים סים להתקבל בכל יום זה מה שרשי כותב לעדיה רשי תסתכלו ב כן מי שיש לו את הגמרא כ נפרש טעמה מה הטעם בשעת הרגל מעשר ולא אמרי ם קודם רגל נפול כדי אמרי נמצאים בהר הבית הרי בהר הבית לעולם אנחנו אומרים שזה חולים התשובה הייא ויל לשוקי ירושלים מסים להתקבל בכל פני עתית כלומר אם נשאל את רשי למה מאות שנמצאו בירושלים בימות השנה הם חולים התשובה היא פשוטה כי רוב המאות בירושלים הם חולים זה הסיבה אם נשאל את רשי למה המות בירושלים בשעת הרגל ם מיסן הרי רוב המאות בירושלים הם חולים התשובה היא על זה רב שמיה לענות הועיל בשוקי ירושלים מתכבדים בכל יום אבל ברמבם זה לא כתוב כך ברמבם כתוב שרב שמיה בא גם לנמק הפוך הוא בא בעיקר לנמק למה המאות שנמצאו בירושלים שלא בישת הרגל למה הם חולי הרי רוב המאות בירושלים ממעשה ככה לכון ככה תראו את המרי קורקוס אומר המרי קורקוס פרק כמה פסחים פר כמה ד שקלים וכולי א ואמר שמואל מת מני ששוקי ירושים וסים להתכבד בכל יום פירש רשי שבא לתת טעם למה בשעת הרגל בירושלים העשר ולא תמנה לכולה שמקודם הרגל נפלו כדי תנינה בהר הבית וכמה מפני ששו ירושלים הסי מתקבל בכל יום אני מדלג וכנראה שלא נקרא את הכל אבל אבל המרי קורס מצביע על הקושי בדברי רשי הוא כותב בכ פרש רבנו דויל בשוקי ירושלים וכולי בא לתת טעם למה מאות הנמצאות בירושלים לאחר הרגל חולי ולא אמרין מזמן הרגל הם שם ויהיו מעשר ומז לחומה וכ אמר שהשווקים מתכבדים בכל יום ולכן אפילו ה לא עבר מן הרגל אלום אחד אומרים שבאותו יום נפל שאם היה שם אתמול כש קידוש בקים היה נמצא אז מה אומר המרי קורקוס המרי קורקוס אומר שהנימוק הנימוק הטעם של ה שמיה אמר רבי זרא כן כן אמר ש ברזר סליחה הנימוק שלו ששוקי ירושלים מתכבדים בכל יום הוא נימוק מדוע מאות שנמצאו לאחר הרגל הם אינם מעשר אלא חולי התשובה היא סומכים על הכיבוד אז רואים ייד שהרב למד פשט במשנה שהסבה של הכיבוד היא מועילה גם לכולה אז רח שמה שנאמר שבשעת הרגל זה מיסב ולאחר הרגל זה חולין זה בתורת ד ולא בתורת החראה של ספק זה לא ש כמו כמו שהבין רשי היה לי פה ספק כומר הכוח של הסברת סברה הזו של ניזל רבט שסומכים על הכיבוד הם יצרת ספק אז לכן הכרנו לחומרא שזה מיסר לא הנה רואים דיה שגם לעניין כולה אנחנו סומכים על הסברה הזה של קיבול הנה אנחנו אומרים שמאות שנמצאו א לאחר הרגל הם חולין הם התר הם התר גמור ולא חוששים שזה מיסר סימן שהסבר של ניזל בת ארב היא סברה גמורה היא סברה גמורה היא סברה שמייצרת אומדנה ברורה שיש בכוחה אפילו להתגבר להתגבר עלע על ספק של על העובדה שיש שמה מאות של מיסר שהיו אות אותו לפני כן רגע אחד לפני כן בשעת הרגל רוב המאות ירושלים היו מיסר ויום לאחר מכן אומר המרי פורוס יום לאחר מכן זה יהיה חולי למה זה יהיה חולין כי סומכים על הכיבוד רואים שהכבוד הכיבוד זה סברה פשוטה וברורה שברור שיש בכוחה להתגבר גם על רוב כמובן היה פה להעריך ולחו דרך אגב גם הרבד ככה למד הרבד בשיטה מקובצת שם המציע כותב ובירושלים שלא לפני סחרי בהמה בשר ימות השנה חולים ובשת ג הכל שכל מ שיש בדו מות מר שני מם גלם שם ורב המות של מרם ואמ שמ שמטעם בשאר ימות השנה זה רב שמיא לתת טעם למה הרעד בשאר ימות השנה הם חולים אז סומכים זרת כיבוד גם לכולה נומר בשעת הרגל רו שם לעומת זאת רשי שם במצי כותב ובהר הבית חולין ואפילו בשעת הרגל ואף על פי שרוב מאות מאות שבעיר מעשר שעולה רגלים מביא מאות מות כנם לא שבקי בשת ואזת גל אלא מלפני הרגל נפלו כא כו כלומר אומר רשי זה שבירושלים בשעת הרגל רוב המאות המעשר אין בכוח זה לבטל את העובדה שברוב ימות השנה רב ימות השנה המאות האות של חו אז אם כן לפי הסיבה שמאות שנמצאו בשאר ימות הרגל בשאר ימות השנה הם חולים זה לא בגלל סברת כיבוד ששוקי ירושלים מתכבדים לא צריך את הסברה הזאת לא שבקי רובה דשה וזין בתה רגל כלומר בעיניו של רשי יש לנו כאן רוב ברור שאומר רוב המאות שנמצאים בירושלים הם מאות של חולין אז לא צריך אתת כיבוד לא צריך להגיע ברה שכיוון שכיבדו את ירושלים לאחר הרגל כן המות שנמצאו עכשיו בחולים לא צריך להגיע לשם כלומר בעיניו של רשי זהזה יש כאן רוב מוצק של רוב המות בירושלים אז הרשתה כ במאמר מוסגר היה ראוי לדון כאן למה מה נקודת הוויכוח בין בין הרמבם ובין רשי למה לפי בעיניו של הרמבם אי אפשר להתבסס על רובה ד שטה א אלא צריך להשתמש בנימוק ששוקי ירושלים מתכבדים כדי לומר שמ שנמצאו לאחר הרגל זה חולי למה הוא לא מסתמך על סברת רשי שרוב המאות בירושלים הם מאות הם מאות של חולים כן אז היה מקום לומר שאולי המחלוקת היא מחלוקת בהבנת המציאות האם באמת באופן באופן יחסי מצד אחד רוב ימות השנה המאות שנופלות בירושלים המאות של חולין אבל אולי באופן יחסי המאות שמגיעים לירושלים מגיעות לירושלים במהלך ימות הרגל הם מספרם וכמותם הרבה יותר גדולה מאשר המאות ש נמצאות שם בשאר ימות השנה אפשר ללכת בכיוון אחר ולומר שיש ספר שנקרא ברית אברהם בסימן העו הביאו אותו פתחי תשובה באבן העזר בסימן ס ח סעיף קטן ח שבאמת דן בשאלה הזו האם הולכים אחר כמות המאות או אחר ימות השנה כן רשי משמ שזין בטר שטה כלומר אין בכוח שבעה ימים או ש כפו ש או של מה שזה לא יהיה לגבור עלעל הסתברויות נפילה שיש בכל השנה כן אז עלי השאלה היא האם אחראי לפי רוב הימים או לפי רוב המאות כן אז זה במאמר מוסגר אבל על כל פנים נחזור לקוית הפני יהושע אם כן קושיית הפני יהושע סיכום קושיית הפני יהושע היא היא נכונה לפי שיטת רשי משום שרשי מסביר שכל הלימו שהובא בגמרא שמתבסס על הכיבוד על ניזל בתר מטרא הוא נאמר אך ורק במאות שנמצאו בירושלים בשעת הרגל אז למה לא הולכים אחר רוב המאות שיש רוב המאות הם חולין התשובה היא א רוב שוקי ירושלים מתכבדים שואל פני יהושע אולי הסברה הזו אין בכוחה אלא לייצר מרצע על מרצע לייצר ספק שקול ומכוח הספק השקול אנחנו נכריע לחומרה שזה ר אז מכאן ועד להשיק שלמרות שהשתמשנו בתיבה ברוב השנה חמץ נסתמך על בדיקת חמץ ו ועכשיו נניח על פי זה שהפ שאנחנו לא מזהים מה היא אז נכריע שמכוח הסברה של או מן הסתם הוא בדק את החמץ מן הסתם הוא ראה את זה מן הסתם הוא פינה את הזה והתיבה הייתה רקה ואז הפת הזו הגיעה לאחר מכן מי אמר מי אמר שאפשר לסמוך על הסברה הזו עד כדי כך יש בכוחה לדחות את כוח הרוב מ אפילו לכולם מי אמר זו קושיית הפני ס רשי לגבי הר הבית הוא נצרך להמציא איזה חילוק שאת הר הבית לא מתים מה שמע שאם היו מתים אז גם בהר הבית זה היה גם בהר הבית זאת אומרת רואים שהסבה של של כיבוד רגע מה רציתי כן רשי אומר שבהר בית צריך להגיד שלא מתתי מה שמ שא שאם היו מתים אז מה היינו אומרים ו זה גם זה גם יצא לחומר גם יצא לחו אז יש תירוץ של הצלח הצלח בסוגיה שלנו אומר הצלח שאתה ראיה א הרב שמע הייתה ראיה ברורה או יש ראייה מדברי הדינה של המשנה במסכת שקלים כן שיש כאן הכראה בתורת ודאי ולא הכראה מספק זה לא שספק אנחנו מחמירים לומר שהמ הללו הם מעשה אלא זה הכראה בתורת ד מדוע כי באמת עצם העובדה או עצם האמירה הזו שהכריע שמאות הללו הם במעמד של מעשר זה נקרא חומרה זה בכלל לא מדויק מי אמר שגדי אותם כמסר זה בחרי החומרה יכולים להיגזר מע ההכרעה הזו גם כן כולם כולו למשל יש דין של מקדש אישה בכסף מעצר שני מה הדין שמקדש שה מעוד מעשר שני אז מבואר במשנה בקידוש בד ב עמוד ב בשמה בהמשך בד ג שיטת רבי מאיר שהיא לא מקודשת למה כי מעשר שמים ממון גבוה הוא אז כשאנחנו באים להכריע שמאות שימצאו בירושלים משת הרגל הם מיסר אם כשאנחנו באים להכריע שזה שזה מתורת חומרא אזה בכל לא לא מדויק הרי יש יכולים להיגזר מכך יגזר מכך כולה מפורשת אם אדם מקדש אישה במאות הללו מה נמר לו שא איננה מקודשת אז אם המשנה סותמת ואומרת בצורה בצורה פשוטה מעשר למרות ש מובן מהדברים שיהיה פה גם מגזרות של כולם בכך שאם אדם מקדש אישה בכסף הזה לא תהיה מקודשת אז בהכרח שהסבה הזא של ניז בת 14 הסברה שמתבססת על עניני הכיבוד היא סברה פשוטה וברורה האומדנה חד משמעית היא אומדנה שמייצרת רוב מוצק לכך שהדבר הזה הגיע בסוף אזין ל בטר בטרה ולכן מסיקה הגמרא שכמו שהכרנו לומר שזה מיסר על פי סברת ניזל בת ארבט כך גם נסמוך על כך שלמרות שהשתמשו בתיבה רוב חמץ היא תהיה עכשיו היא תהיה מצע כ סמוך על בדיקת חמץ כ מסביר ה הצלח אבל מיד הוא דוחה את זה הוא דוחה את התירוץ הזה ווא אומר ככה הרי בוא נשים לב לשיטת רשי רשי במקור יו תסתכלו כותב רשי בסוף הדיבור אומר רשי ואז כשהוא מדבר על מאות שנמצאו לפני סוחרי בהמה כן לפני סוכ מאות ש נמצאו לפני סוחרי בהמה אומרת המשנה לעולם מעשר למה משום שרוב הבהמות שננות הם רוב הבהמות שננות רוב הבשר רוב אוכלי בשר בירושלים זה בשר שלמי זה בשר של קודשים אז מן הסתם הכסף שיצא מיד הקונה היה כסף של מעשר והוא הגיע לידיו של המוכר אז רוב הכסף שמסתובב שמה זה כסף של מעשר אוקיי שואל הרשי רגע אחד למה אתה למה אתה אומר שמעות שנמצאו לפני סכרי מעשר מי אמר אולי הכסף הזה נפל מידיו של המוכר לאחר שהוא סיפק את הבהמה ממילא המאות של המעשר מחללות על הבהמה רמות עלה צת לחולין אומר רשי ואף הגב ק למימר שמה מיד המוכר נפלו ומאות חולין הן ספק איסור לחומרה נכון יש לנו ספק השקול אולי הכסף נפל מידיו של הקונה וזה חולי אולי הכסף נפל מידיו של של המוכר אה סליחה אולי כס נפל מיד הקודם זה מעשה אולי כסף נפל מיד המוכר וזה חולין ספק יסור ע לחומה כלומר רשי רשי למד פשט במשנה שהמשנה אומרת מעות שנמצאו לפני סוחרי בהמה לעולם מעשר כוונת המשנה היא לומר לעולם מעשר מספק לעולם מעשר מספק ספק סורה לחומ זה מה שרשי כותב אז אם נשאל את רשי מה הדין אם אדם מקדש אשה במעות האלו שהוא מצא לפני סוחרי בהמה אז תהיה מקודש אני מספק אז ממילא לא מן הנמנה היה להסביר שגם כן בסיפא שמדובר על מאות שנמצאו בירושלים בשעת הרגל מעשר הכוונה מעשר לחומרה ואם הוא יקדש שש במות הל הוא תהיה שפה מקודשת אז קושה לדוכתא אז עדיין מאיך תתי מאיך מהיכן למדה המשנה מהיכן למדה הגמרא כן שהדין הזה של המשנה במסכת שקלים הוא דן שנאמר בתורת וד מי אמר שזה לבד מסר אולי זה רק ספק מסר מכוח הכראה שק סורה לחוה ואי אפשר להסתמך על הסברה של כיבוד של ניז בטרטר להתגבר על רוב רוב שבתיבה משתמשים ברוב השנה חמץ עד רק מש לדו אומר הצלח תירוץ נוסף והוא ככ צדח שואל סתירה בדברי הרמבם הרמבם במקור יא [מוזיקה] תסתכלו בפרק ו לכות מסר שני לכה יא כותב הרמבם כך תיבה שנשתמש בחולי מעשר שני ונמצא בתוכה מאות אם רוב מניחים מעשר ומאות מעשר אם רוב הנכ חולי חולי דין פשוט הולכים אחר הרוב אם רוב השימוש בתיבה זה חולים חוליים רוב השימוש של מעשה זה מעשה מחצה על מחצה אם השימוש בתיבה הוא שימוש זהה באותה מידה לחולים ולמעשה חולים חוליים ממשיכה ממשיך הבה מצא פירות בין פירות מעשר לפירות תרומה כלומר בזווית אחת יש פירות מעשר בזווית שנייה יש פירות של תרומה פלו לקרוב הולכים לפי הקרבה למי שיותר קרוב מחצ למצע בדיוק זה נמצא באמצע יאכלו חמור שב אז ים נצא לחומ אסורים מזרים עוולים מחיצת ידיים שמש כתרומה בצפו מעונ ונים אבד מקום כמעשר מסיים האמ והוא הדין וכן המעות הנמצאות בין חולים למעשר כלומר הום יש בזוית הזו מעות של חולים יש לי תבע בצד אחד יש מעות של חוליים בצד השני יש מעות של מעשר ובדיוק באמצע יש מעות לא מזהות אומר הרמבם אם זה באמצע נדון אותם לחומרה נכון כ כמו שהדין של בפרות בפרות נותנים לו כחומרי שנים אז גם כן צריך לדון לחומרה נשאל את השאלה מה זאת אומרת אז למה למה בפעם הקודמת בהלכה יא שמדובר על שימוש שקול של מרצע למחצה בתיבה שמה פתאום מכריע הרמבם שזה חולי וכשמדובר על מטבעות שזווית אחת חו זווית אחת מסר ונמצאו באמצע ומר שלכים ם לחו למה מה ההבדל ו באמת הרדב שם עמד על השאלה באמ הוא לא מבן הומ קש מחצ על מחצ מהז לכולה מה פתאום יש לנו כלל בכל התמו פק ספק לחורה מה פתאום הולכים מה פתאום הולכים כאן לכולה מכריעים שמאות הללו הם מאות של חולי מאיך יתי אז אומר הרדב אולי צריך להגיד וקמת ברמבם שאף אגב שמניחים בתיבה ולכת למרצ כלומר המשתמשים בתיבה הרצ למצע אבל המאות מקת המאות רוב המאות הנמצאות חו כן אבל עדין הוא מקשב הוא לא הוא מוכיח שס מכשירים כמה משניות חמיר כן קרת את זה עדיין צריך תלמוד לפי לא ידעתי מקומה תוק שלי כ שהדבר ספק למה לא הבד אותם בשבי פרוטה כומ בקצרה ארבז לא מצא מרגוע לא מצא ממוחה בהבנת דברי הרמ למה איך הרמבם מכריע שיבה שמשתמשים בה מחצ חולין ומחצה מיסר מכריעים שזה שזה זה שזה חול אך תגי למה לא נכריע לחוה זה השאלה של רד בז אבל ביותר קשה הסתירה בין הלכה יא להלכה הלכה יב אומר הצלח אומר הסך תירוץ נפלא ההבדל הוא פשוט למאות הללו ככה הוא כותב למאות הללו שאנחנו מסופקים בהם האם מאות הם שלחו ליו מאות של מעשר יש חזקה מה החזקה של המאות הללו חולי יש חזקת התר הרי המאות הללו כשעצרו אותם היו מאות של חוליים לא יצרו אותם כמאות של משים יצרו אותם כמאות של כחוליים יצרו אותם כמאות של כחולים והספק הוא האם המאות הללו נבדו נבדו על חיללו בעזרתם פירות של מעשה שני הם קיבלו קדושת מצר שני אז אז אומר הצלח זה ההסבר ברמה למה במצב של מחצ מח הספק השקול למה אנחנו מחרים שמאות הללו עם חולי התשובה היא אזי בת חזקת תר זה הדין הכללי בכל התלמוד זה הדין של חזקה דין הבתה חזקה שמובא בגמרא בחולים בדף י אז דין הבתה חזקה זה מעיקרה אז כיוון שיש לי ספק האם המאות הללו הם חולי מס נלך אחר חזק מעיקרה שהמהות הללו בראשיתם הן חולין ככה כותב אז מה אז למה למה בהלכה יב והפירות מה היו בהתחלה מהפירות מה היו בהתחלה ה לא את להלכה יב כן בהלכה יב בהלכה יב אז למה שמה אנחנו לא מכריעים ללכת אחר חזקת התר אומר אומר הצח כי שמה הספק הוא לא במאות הספק הוא הוא לא במאות צ אלא מכל המאות יצאו האם מהזווית הזו או מהזווית הזאת האם מהקופה הזו או מהקופה הזו זה הספק אז כיבן שיש לי כאן בוודאות קופה של מעשר אז זה נקרא איק ביסור א במקום שיק בסורה אז אי אפשר ללכת אחרי חזקת היתר של המאות כי הספק הוא לא במאות בגוף המאות הספק הוא מאכן יצאו המאות ככה מסביר הצה לכן שמה הדין הוא שם לחומה אז עכשיו מה דתית לאחי אומר אומר הצלח נפלא יש לי ראייה ברורה אומר הצלח שהמשנה אומרת מאות הניצות בירושלים גישת הרגל למאות של של מיסטר למה כישופי ירושלים מתכבדים בכל יום כן זה לא מתורת ספק אלא זה מתורת דמה ישראל גם כן זה מתורת דעם ישראל למה כי אם זה היה צפק למה אנחנו מכריעים שזה מסר היינו צריכים להכריע שזה חולי כי למה כי יש חזקת עתר למהות יש להם חזקת עתר למה אנחנו מכריעים שזה שזה מעשר א אם אנחנו מכרים שע סימן שכוח הסברה והעומד שלשת הכיבוד שהכבוד הוא כיבוד כזה שמייצר ודאות אפילו כנגד רוב הוא סברה מוחלטת הוא סברה וודאית ולכן הגמרא מסיקה על פי זה שנסמוך על סברת ניזל בתר בטרה גם בחמץ נכריע שמה שנמצא לפנינו אותה פת מעופשת היא פת של מצה ומותר לאכול אותה בפסח למרות שבתיבה הזו משתמשים בחמץ ברוב הזמן למה כי זה סברה ודאי ככה מתרץ הצח את קושית הני יושע אני יש לי כאן איזשהי אהבה מסוימת דרך אגב לפני שנגיע צח בעצמו שואל הצח בעצמו שואל על עצמו אם יש חזקת עתר למאות אז למה רשי כותב במעות שנמצאו לפני סוחרי בהמה חזקת רובם היו מות של מעשה בסדר ב שעול אך כן הוא שואל צך למה מות שנמצאו לפני סוחרי במה שיש ספק האם המות הות של מער או של חו אומ האומרת המנה שהמ הות של מער אומר רשי הרי יכול להיות שזה נפל מידיו של הקונ יכול להיות שזה נפל מידיו של המוכר אם זה נפל מדיו של המוכר זה חו אז למה הגמרא למה המשנה אומרת אזה מעשר אומר רשי כיור לחו מה זאת אומרת קסור לחומרה אחן התעדה התעדה החזקה הזו א חזקה יש חזקת עתר למה רשי לא מחרי לפי חזקת עתר ו או או רגע רגע רגע אני אגיד לך מה הצלח אומר הצלח אומר הצלח אומר לא כאן אין חזקת תר יש חזקת מיסר הרמאות הללו זה שיט התחילו בידיהם של הקונים שמה הם היו מעשר ויש ספק הם תחללו על הבהמה והפכו לחולי אז מה המצב הראשוני שלהם מעשה לכן אין לכן אין פה חזקת ער והוא מביא את דברי התוספות במציאה בדף כב תוספות במציאה תסתכלו במקור יג תוספות שם שואלים את השאלה שגם תוספות אצלנו שאלו כן כן תוספות אצלנו שאלו למה לא נמר סמוך מיוט בחולן ושאר מאות פל גד מוכר לרוב להתר כן כך שואל התוספות גם אצלנו ואן תלות למן המוכרים נפלו וכבר מאות חום שנחלו הבהמה זינ בתר לוקחים דב רובה ד מוכר אחד מוכר לכמה בני אדם כן זה תירוץ ראשון כן כלומר השאלה של תוספות למה לא תולים שמאות הללו נים נפו מן המוכרים זה השאלה שרשי כן אז התשובה של תוספות כמו שתוספות אצנו אוים שלוקחים בבובה כן כלומר יש מבחינה מספרית רוב האנשים שמוציאים מאות מוציאים את הכסף מכיסם כלומר רוב אם נקרא לזה רוב מעשה הנפילה של המאות מלהתבונן כמה כמה אנשים פוטנציאליים היו יכולים לאבד את הכסף הזה אז נכון שמבחינה מספרית כמות הכסף היא עשוייה להיות זהה כ אותו כסף שיצא כן אבל אם אם נתבונן במספר הנפילות או מספר האנשים הפוטנציאליים לנפילה אז רוב האנשים המאבדים הקונים ולא המוכר זה התירוץ הראשון של תוספות מה התרוץ השני של תוספות לא מקמין חזקה ד ומעשה תוספות מהש אומר את התירוץ של למה אנחנו מכרים שזה מעשר כי המעות הללו יצאו הם התחילו כמאות של מעשר והספק הם ייצאו מכלל מעשר לכלל חולי ככה צך ככה צרך מיישב את ה אבל אני עדיין עומד טמע מחילה אי אפשר לשב ככה את רשי מה שיכתב ספק זא אומרת והסברנו שהוא לא יוכל לקדש בזה אישה אם אנחנו הולכים מעבידים את זה על חזקה אז אפשר להיה לקדש בזה אישה אז ברור צודק ברור שיש כאן מחלוקת זה מה ש אומר ברור שיש כאן מחלוקת מן רשי לתוספות איך הצלח מיישב בדברים של התוספות את רשי לא רק מוכיח שאין אין כאן חס קתטר מדברי התוספות מוכח שאיין כאן חז קתטר זה מה שהוא מוכיח הנה התו זו תתעלם מהעובדה שאמות הללו רשותם הייתה חולי כי כאן אצלנו אין חזקת טר כי המאות הללו ראשית הספק שלהם הוא כשהם היו התחילו להיות מאות של מעשר ואז היש ספק האם הם יצאו מכלל מעשר ונהפכו להיות חולי אז אבל אבל שוב יש כאן אין כאן ספק שיש כאן מחלוקת בין רשי ובין תוספות וזה נקודה שצלח לא מתייחס אליה הרי למה למה רשי רשי אומר שמספק כמו שאמרנו למה רשי לא אמר שיש כאן חזקת מסו ולכן זה מיסר אלא רשי אומר שזה ספ ספק למה רשי למה רשי לא השתמש בחזקת מיסר למה רשי אמר שלמה המאות הללו הם מעות מספק סק הש לחומה אז ראיתי ב בשיעורי רב דובי קוברסקי באות שיז שכותב שלכאורה בכלל לא שייכת למושג חזקה כמה סורה לא לא שייך לך להעמיד על חזקה של איסורים כמו שיש כן חזקה עיקרה ד איסורה להגיד כיוון שזה היה החולין זה יהיה חולין כיוון שזה היה הס למה כי כל המושג של חזקה דקרה החזקה הראשונית היא היייתה נכונה ורלוונטית אם היה לפני מאות של חולין והייתי מסופת האם המאות הללו שהם היו התר האם הם יצאו לכל לכלל מיסר או לא או מאות שהיו מיסר ני מספק הם נשתנה מעמדם למשל יש לי מאות של מעשר והיה ספק לגבי פעולת החילול האם יהיה פעולה האם החילול נעשה בצורה טובה או לא נעשה בצורה טובה כן האם היה פה מיסה של חילול או לא היה כאן מיסה של חילול כאן שייך לומר נלך אחר חזקה ד מעיקר שזה מעשר אז אם קורר ספק האם היה פה חילול או לא היה פה חילול אז נעמיד על בחזקה עיקרה כלומר כל בכלל האפשרות לומר שזיין בטר חזקה כר זהש ספק ספק בתהליך ההשתנות האם הה הייתה כאן השתנות או לא היתה כא השנות אבל כאן אין פה ספק במעות האם המעות הללו המעות הללו יצאו מקר חזקת המקורית או לא יצאו מק חזקת המקורי כאן אני יודע בוודאות שיש מעות של חול בידיו של המוכר שכ מחס קטם והם כבר חולים גמורים מה שנקרא אקב איסור על הצד יש כאן מאות שאני יודע בוודאות הם נמצאות בשטח מאות של חולין שנמצאים בידם של המוכר ויתכן שנפלו ממנו אז מה שריך להגיד שאם יש לי ספק האם המות האלה נפלו מיד הקונ ו מיד המוכר נעמיד אותם על חזקה מה זאת אומרת תעמיד אותם על חזקה איזה חזקה על איזה חזקה אתה מדבר הרי אתה לא יודע לומר שהמהות הללו היה חז כתן מיסר אתה לא יכול להגיד אולי זה מאות שנפלו מיד המוכר וכבר יצאו מחזקת מצר מהות של חולי אז מה שך להעמיד על חזקה זו הסיבה שה זו הסיבה שהרב דובד ובס ג הסביר שלכן רשי לא לא לא התייחד לך לא לא הכרע להגיד שזה חזקת מיסר כ שיש חזקה של מיסר מה ת אומר חזקה של מייסר מה שך פה להגיד חזקה מי אמר לך של המאות ה חזקת מיסה הרי אתה יודע שיש מאות של חו שכבר יצאו מחזקתם נמצאים בידו של הבוחר אז מה סברת תוספות איך תוספות מחרי שזה חזקת מיסר זה לא ראיתי ב מצתי חיפשתי צתי אחר כך מתי בספר רך אמונ של הגאון רב חיים קניבסקי שליטה על הרמבם בפרק ו מלחות מעס שני הלכה ו אומר רב חיים שהספק האם המאות הם מאות של מעשר או מאות של חולים זה לא ספק הדסו סקה ד [מוזיקה] ממונה סקה ד ממון מה הכוונה סק האם המעות שייכים דיות שייכים לגבוה מה יסו שני ממון גבוה הוא זה בעצם ספק ד ממונה הוא מביא רעיה מ תשבץ תשבץ בחלק ב סימן קכח על איזה נבך איזה אחד מסכן יטוב שלא מצא את הכסף שהוריש לו אבא שלו ובאו בחלום אמרו לו כבודו אתה יודע איפה הכסף נמצא תסתכל שמה מתחת לבנת ה הזאת חפש שמה יש שמה מטמון גדול של כסף אה אל תדע לך כל הכסף הזה זה מעשר הוא מסכן עד שהוא הלך יפס מצא את הכסף אבל כולו מסכן עוגמת נפש מה א עשה עם כסף של מעשה הוא רוצה ללכת תמש בכסף לקנות מה שוא רוצה תקנה רק אוכל בירושלים מה מה קיצור אז הוא בא אז מה אומר את הגמרא בע לחכמים אמרו לו הכסף מצאת אותו כן לך אכול בשמחה לחמך זה לא אל תדאג אל תתייחס זה שזה שזה מעשה כם דברי חלומות לא מעלים ולא מורידים ז אומרת ים ולא מורידים החלום הזה באמת היה מדויק בדיוק אמר לי איפה הכסף לא משנה התוספת הזו שזה זה לא מעלה ולא מורי אז אומר התשבץ ידוע הוא כי בכל דבר שבממון יש לנו להעמיד הממון שנפל בו הספק בחזקתו ועל זה אמרו באותו שהיה מצטער עלל מאות מעשר שני שנהיה חביב שאין לו לסמוך על החלום וינח הממון הו בחזקתו כשר היה קודם החלום שימו לב מה מה זאת אומרת הרי כאן היה ספק עם המאות האלה הם כחולים או אז מה אומר התשבץ אבל יש לנו כלל בממונות שכל דבר יש להעמיד אורן החזק מה אתה מדבר אז זה הכל שלו גם גם המיסו זה שלו איזה ספק ספק ממונה יש כן אומר רב חיים הנה כתוב כאן בתשבץ שכאשר יש ספק האם הממון הוא ממון של אדיות הוא ממון של מי זה קד ממונה אז כתוספות קותבים בחזקת מעשה התוספות במצי הכב קותבים שלמה המאות ש ימצאו לפני סוחרי בהמה עמות מעשה זה לא מדין ספקה ד איסורה זה לא מדין חזקה כמה ד איסורה להגיד שהכסף הזה הוא כסף שלמעשה אלא מדין חזק ד ממונה מה זה חזק ד ממונה למי שהיה לך כסף לאידיוט או לגבוה אה אז הזיל בתר חזקה לממונה חזקה למקרה מי אמר הכמה על המות הללו מי אמר הכמה על הכוח נבל ע כוח לכן לכן זה הפשט בתוספות ש סקת מ זה לא מדין כן זה אפ אז מה רשי זבור אז למה רשי אומר שזה ספק סורה אז לא שרשי סובר שכאן לא שח סק ד ממונ בגלל ש כאן א לא יודע אולי כאן אין טובה ונתבע אז לא שייך כאן ספקה ד ממונה כי ספקה ד ממונה זה רק ם מקה טובה ונתבע אבל כאן אין טובע ונתבע יש אחד ש מצא כסף וא לא יודע אם הכסף הזה אולי אולי אולי אולי באמת יש כן שאלה מה זה חזקה ק חזקת מרקמה סקת מרקמה זה סק קק לא לא ניכנס כרגע אבל על כל פנים מה שיש כאן להעיר על הצ על הצלח שכמו שאמרנו כאן לכאורה לא שייך המושג חזקת התר לא שייך כאן מושג חזקת עתר על המאות מאות שנמצאו רשים ה שלנ זה פ אם באמת כמ שאוני יהושע היה כן פק כן למה אתה מע שזה מערע שזה ח שזה חו ון זא התה זאת התה הוכחה של הצלח ני עתי לפי היסוד שאמרנו שאנחנו באים להריע הם המות הות של חו או מות של ר לא שייך כאן להתחשב בחזקת התר שהיא חזקה ייסורים כי בסופו של דבר הספק הוא האם המעות שנפלו כאן הם נפלו מידיים האם הם מעוות שכבר האם הם מעוד שנפלו מיד המוכר או מיד הקונה האם הם מאות שנפלו זה כמו שתי קופות בקיצור זה זה כמו שתי קופות שהרב מדבר עליהם בהלכה יב אני יודע שיש כאן מציאות של מאות של של מעשר אני יודע שיש כאן מציאות של ממון של של של חולין ואני מסופק איזה מאות נפלו ע שאני מסופק איזה מאות נפלו לא צריך להכריע בעל פי חזקת עתר חזקת עתר שייך להכריע במקום כזה שיש לי מעות מסופק האם היה שם מיס חילו או לא היה שם מיס חילו יש לי מעות מעשה הסתפקתי האם החילול היה קדין או לא קדין אז יכול להגיד זה חזקת עתר אבל שיש לי ספק האם המאות שנפלו נפלו מהקונה או מעד המוכר האם המאות האלה בכלל ה מאות שנפלו לפני הרגל או אחר הרגל מה שיך ללכת אחרי ח ת ת לכאורה באמת דרך אגב ם גם התירוץ של הצלח על הרמבם לא מובן לפי היסוד הזה שאמרנו ממה שהו מחלק בין הלכה יא להלכה יב פזה זה לא מובן גם במרצע על מרצע לא היה שייך לומר שנלך אחר חזקת עתר לא שך למר שלך אח חזקת עתר הרי כאן כמו שאמרתי הספק הוא האם המאות האלה הם מאות שהיו בוודאות של מעשר שכבר יצאו מחס קטן של היתר או שזה מאות של חולי אז מה שיך להגיד יד על חזקת התר אוקיי אז אז אז לכן מבחינת התירוץ הזה של הצנ הוא בעיני הוא הוא היש יש מקום יתה עלי דתי לא ירדתי לסו על כל פנים בוא נזרז משוד יש עוד שפת אמת שפת אמת אומר יש לי הוכחה שזה החראה בתורת ודאי כן ולא בתורת חומרה כן מאיפה משום שלכאורה היה מקום להכריע שהמותג שנמצאו בירושלים בשעת הרגל הם מאות של חולים בשעת הרגל הם מות למה כי יש ספק ספקה יש שתי ספקות ספק קודם הרגל ספק לאחר ספק בתוך הרגל נכון ואם תמצא לומר בתוך הרגל ספק נפל מידיו של המוכר לאור דברי רשי אם הדח של המוכר אז גם אם בתוך הרגל זה חולי אז למה למה המשנה מכריה שזה למה המשנה מכריעה שזה מעשר סימן שזה אחר מתורת ד מתורת ספק כן בסדר עוד פעם אני חוזר שואל השפת אמת למה המשנה איך המשנה קובעת שהמהות הללו הן מאות שמעשר ה יש כאן ספק ספקה לכולם אולי המאות הללו נפלו לפני הרגל ןמר שנפלו ברגל עכשיו אולי הם נפלו מהמוכר נכון שזה לא נמצא סמוך לדוכן של המכר אבל יש שמה כרים אולי נפל מהם א לא תגיד ספק השקול ספ לא משנה ספק לא צריך להות שקול בסר אבל כל פנים למה לא להגיד סק סקה כן אז מו מכן שזה אחרה בתורת עד ולכן הגמרא מסיקה מכאן להפי עלפי הדין שז בטרה גם לכולה להגיד שמצא הפת הזו היא מצה אח כן עכשיו אני רוצה להציע הצאה אחרת כן תוצאה אחרת להסביר א להשבת קושיית הפני יהושע וזה דרך החדשה ונעשה את זה ממש במהירות וכאן זה איזשהיא נקודה שנוגעת ממש במושג של גדרי גדרי וב נשלה שאלה ידועה שעמד עליה גיד זה בקצרה יש שש שמתת בשמ תב פרק טו ששואל שאלה אנחנו מכירים מ את שיטת השיטה המקובצת שמובא בגמרא במציאה בדף ו עמוד ב כן שמה מדובר על אדם שמנה בהמות למעשר בהמה ואחד מהמנועים שיצא החוצה וכבר נמנ חזר וקפץ לתוך העדר אז אחרי שהוא פץ לתוך העדר אנחנו יודעים שמי שכבר מנוי לא יכול להימנות פעמיים אז הוא פותר את הוא פותר את אז הדינו הוא במשנה שהוא פותר את כל מי שנמצא שם ממעשר בהמה אז נשאל את השאלה תוספות שואלים למה לא נגיד שאותו אותה אותו אחד אותו שסא שקפץ נגיד שהתבטל ברוב התבטל ברוב ואז נגיד שכל במות שיש שמה הם עדיין חייבות במעשה שם התוספות מתרצים תירוץ שבעלי חיים חשי בבתי אבל הראש מת מביא אותו השיטה מקובצת שכל החראה שכל דפריש ראו בפרש כן להגיד שכל מי שיצא עכשיו דרך הפתח יצא מהרוב כל דפריש מרו בפרש ספק מקרי אלא שהתורה הטירה ספק זה באיסור כי כתיב אחרי רבים לעתות בני פחה איסו טר על ידי ביטול ברוב אבל אח לעולם לא נפק מקנ ספק עשירי כלומר אומר כאן השיטה מקובצת בשם הראש סוד מאוד מעניין ככל מרה זה מחלוקת בין הראשונים אבל הבנת הראשי לפחות שיש דין הדין בתורה אחרי רבים לתות ש הולכים הכל בפרש מרוב פריש הולכים אחר הרוב זה לא למעשה זה לא הכראה זה לא בירור המציאות עדיין יש לפנינו ספק למרות שזה ספק ביתר דיני התורה התורה אומרת שאפשר כהנה ודין להתייחס למציאות הזה כאילו המציאות הזאת הובררה לנו ולהסתמך על הרוב כאל ודאי אבל בהגדרה זה עדיין ספק אז במקום שהתורה דורשת בירו וודאי כשהתורה אומרת עשירי וד ימ רחמנא ולא עשירי ספק אז אין בכוח הרוב להגדיר את העשירי הזה כעשיר וד כי סוף סוף יש כאן איזה אחד מנוי שהוא מסתובב בתוך בתוך העדר והוא כבר נמנע והוא פטור ממעשרות אז אין בכוח הרוב להכריע במקום שהתורה דורשת בירור ודעי של 100% אלא שהתורה אומרת שבדיני התורה יכן שלא נאמר ב באופן ברור שצריך בירור ודאי אז התורה אומרת שאפשר להתבסס על הרוב וזה דין של התורה ככה גם מעריך הרב שמל בשער היושר בשער ג פרק ג ובשער ה פרק א' שלמעשה כל המושג של רוב המושג של רוב הוא לא ברור של המציאות אלא הוא דין והנהגה של התורה בעצם למעשה כשאני אוכל בהמה אני לא יודע שהיא לא טרפה אני לא יודע ב בדעות שהיא לא טריפה אלא מותר לי לאכול אותה אף על פי שיש סיכוי כלשהו שהיה טריפה משום שהתורה התירה לי לאכול כי התורה אומרת שרוב הבהמות הם כשרות כ רוב הבימות אינן ככות אז מותר לך לאכול אצ לא אומר שזה בוודאות לא כן יש יש מי שחולק יש קובץ שיעורים בחלק ב סימן מ בות יא שדווקא נוטה לומר שזה כן שזה כן שזה כן סברה כן כלומר עלפי ההסתות אפשר להניח שיש כאן בירור של המציאות שזה אכן אכן הבהמה הזו איננה טריפה מה מה קמי למשל אם זה דין או בירור של המציאות נגיד בקצרה יש יש קובץ שערות בסימן ז בות ה שמביא את קושיית המגן אברהם בהלכות שבת בסימן שדמ סעיף קטן א דן שמה מגן אברהם מה שהגמרא בשבת בדף סט אומרת שמי שהיה מהלך במדבר ולא היה זכר איפה ה מתי שבת לא זוכר אז אז יש מחלוקת בגמרא מה הוא עושה אם הוא סופר שישה ואז שב הוא שובט או שהוא שובט ואחר כך סופר שישה אבל אומרת הגמרא שכל יום הוא עושה את מנחתו פרנסת אותו יום אסור לו לעשות מעבר לפרנסת אותו ום אז שואל המגן אברהם למה מוכח בראשונים שמה ברשי ובראשונים שהסיבה האש פקוח נפש התירו לו לעשות פרנס פרנסת היום שלא ימות בבה שואל המגן אברהם למה לא נטיר לו לעשות מלאכה אניז בת רובה הרי רוב הסיכוים שהיום זה יום חול ולא שבת כן אומר הקוב צירו שם זה תלוי האם הכרעת הרוב מתורת דין והנהגה או מתורת בירור של המציאות אם זה מתורת בירור של המציאות אז תהיה כאן בעיה כי אם כל יום הוא יגיד שזה יום חול אז אחרי שבוע הוא יסט כרי מה עכשיו עכשיו זה יום חול מחר זה יום חול כן יגיע היום השביעי מה הוא יגיד אה זה יום חול איפה היה שבת אתמול היה שבת שלשון היה שבת ושמה עבדת בשבת אד כן אז אז תרת אתזה סתרה אז כלמה שטרת סתרה אם זה בור של המציאות א אפשר לעשות תרת סה אבל אם זה דין והנהגה א אפשר לעשות ס זה אנחנו נלמד בסו ש הסוגיה לקר בדף י בסוגית שני שבילים נראה שאפשר לעשות רד סטר שהספק מוכר על פי דין כמו חזקה אז אפשר לעשות אוקיי יפה שואל עכשיו שמת בשמת פרק ושיטת השיטה מקובצת הזאת שאומר שהראה של רוב זה למעשה זה ספק אז הוא שואל שאלה מטלטלת הגמרא בקידוש בדף עג אומרת קהל דוד לא יבוא הקל ממזר הוא יבוא יש מושג לא יבוא ממזר בקהל השם אמרו חזל בקהל ודא לא יבוא בקל ספק הוא יבוא לממזר מותר להתחתן עם ספק ממזר רק אם ודא כשר ל וד לא יבוא שואל ששמת איך בכלל יש מושג של קהל ודה אה בעצם הוא שואל שאלה מטלטלת ו איך איך כולנו יודעים שאנחנו בנים של ההורים שלנו כירו בעילות אחר הבעל נכון אז לכן אנחנו מניחים שאנחנו בנים של הבעל של אמא שלנו נכון מי אמר זה ספק הבא ש אומר שזה ספק לא אבא שלך בכלל אז מה כולנו ספקי ממזרים אז איך מגש קהל ד כתוב קהל יש מושג של קהל וד זה שאלת ה עכשיו שמעתה אז אומר רבקי ועגל בתשובה במהדורת עניינה סימן קח תשובה נכון נכון נכון במקום שהתורה דורשת ודאי אז זה צריך להיות ודאי אי אפשר לסמוך על הרוב אבל אם הכרנו כבר על פי מקומות שלא צריך שם דין ודא הכרנו שאנחנו הבנים של ההורים שלנו אז הוא חא הוא חא שזה אבא שלנו וזה תקף גם למקום שהתורה דורשת בירור ודאי הרי לגבי כיבוד עים התורה מתבססת על הרוב התורה אומרת זה אבא שלך לפי הרוב תכבד אותו זה הבן שלך לפי הרוב תמול אותו זה הבן שלך לפי הרוב תפדה אותו אז אם הוכרע שהוא הבן שלך זה הוכה שזה אבא שלך על פי הרוב אז זה תקב גם למקום שהתורה דורשת דאור ודי על דרך מה ש שה שהאדם הזה הוא אבא שלי אז גם למקום שיש דין של ודי אנחנו מתייחסים לכן אנחנו ברוך השם אנחנו לא ספקי ממזרים כולנו קל אוקי נדם אומר אומר אומר ה כגר על פי זה גם נבין לכאורה למה יש בכלל כל הסירי שיוצא גם אם ישה ספירה מדוייקת עדיין למה עשירי הוא עשירי ודי כן אולי עברה כאן טריפה בדרך אולי הוא בעצמו טרפה אולי הוא בעצמו טרפה אה תגיד רוב אינם טרפות אז מה לא הלכים אחר רוב אז גם כן הוא מסביר אותו אותו רי כיוון שהוכרע למקום שלא צריך ודי הוכרע שזה לא טריפה כן אז גם לגבי זה נכריע שזה לא טריפה אוקיי גם ההפלאה בסוף פרק ראשון של כתובות הלך בכיוון הזה הוא באמת שואל שאלה שאלות קשות הוא שואל רגע אם רוב זה רק ספק כן נכון הרי יש לנו כלל אן הולכים בממון אחר הרו זה בגמרא בקמה פה בדו עמוד עוד בו אין הולכים בממון החרו זה שיטת שמואל ף חולק ן מום הרבה להרחיק אבל אין הולכים בממון אחרו למה אן הולכים ממון אחר הרוב למה א אומר רב שימן משום ש משום שבדיני המשפטים אי אפשר להסתמך על דינים שמקורם באיסורים כל דין של רוב מקורו בדיני התורה בדיני הייסורין של התורה דיני המשפטים חייבים להיות מבוססים על סברות ועל הגיון נכון ואין בכוח דין שהוא מחוסר סברה לפסוק בענייני ממונות עד שבדים בני ממונות יש דינ מוציא מחברו עליו הראייה אז אי אפשר להסתמך על רוב כשהרוב עדיין במעמד של ספק להוציא ממון מנמו ככה גם כותב התרמת הדשא הביא אותו שר יושר בשער ג פרק ד ש אומר רגע אחד רוב רוב זה נוד ולא רעיה רוב זה רעיה יש מיות כן כמו שהסוגיה שמה המוכר שו נמצא נקח לא ניכנס זה רגע רוב זה לא בירור ודאי זה ספק אז איך אפשר להוציא מהמוח ז א הרב שסובר שהולכים בממון אחר החוב אז אומר מר שמחה מדונס בחידושיו בב בטלה בדף סב שזה נקודת הוויכוח בין רב לשמואל האם זה רוב זה דין או רוב סברה באמת דבר דבר מעניין מדו שכן סברה יש סה על כל פנים על כל פנים אין וכים בממון אחר הרוב בסדר אין בכוח הרוב להוציא ממון מן המוס שואל ההפלאה רגע אחד לפי זה אני לא מבין יש בתורה מושג שנקרא כנס שלא נס ומפתה נכון למי נותנים את הכנס הזה אה נתן להביא הנערה נכון אייך אנחנו יודעים איך אנחנו יודעים שאבא שלה הוא הרי הוא יבוא לבי דין ויגיד אני האבא של פלונית כן יגיד לו סליחה אדוני איך אתה יודע שזה אתה אל יש רוב רוב בילות אחרב ד אין הולכים במ אחר רוב אז תתקבל בבקשה ותצא החוצה אז אש בכלל מושג בתורה ש תביעה של של 50 כסף ו100 כסף של עונס מפתא איך בכ יש תביעה של 100 כסף שמוציא שם רע על ביתו אולי זה לא ביתו איך יש מושג של שרפת בת כהן אולי זה לא בת כהן איך יש מושג של במ וולדות אולי זה לא אלי הוא לא אבא איך בכלל יש מושג של מזיק אדם שהדליק שור נכון אז בא בעל שור וטובע אותו נכון אתה חייב לישור בוא נסתכל כמה שווה השור אז הולכים ללוי יצחק זה לא ידעים אתם יודעים מי זה לבי יצחק יש מכירון כ מה מכירון זה מכירון של אח יש מכירון בודקים כמה שווה השור כן שואל ההפלאה מי אמר אולי השור הזה הוא טרפה אולי הוא בסך הכל בשר ששווה רק למאכל הוא לא טרפה איך אתה יודע שהוא לא טריפה איך אתה יודע שהוא לא טרפה זאת אומרת איך אני יודע רוב הבנות לא טרפות אבל אין הולכים בח הרוב אז תוכ ש לא טריפה שומר ששמר על שור והשור הלך לאיבוד עכשיו בעל השור טובע טובע אתה שומר תשלם ישור למה לא יאמר לו רגע אבל אולי ה שורו טרפה קונה שקנה שור בהקפה קנה שור בהקפה לא שילם לי והשור הזה הלך לאיבו עכשיו המוכר קובע את הקונה תשלם לי על קנית מישור רגע אבל ישור זה זה שאלה שש שמתה בשמת הב פרק ד גם האפלה ומ אומר האפלה לא כיוון שהכרנו שזה שור לעניין דינים אחרים הכרנו שהוא לא טרפה אז גם גם לנין זה הכרי שהוא לא טרפה כיוון שהכנו שזה אבא שלו זה אבא שלעניין דינים אחרים כמו כיבוד אבהן אז גם זה תקף גם לגבי דינים זה הסיבה כו יש בכוחה של הכראה בשאר דיני התורה להכריע גם במקום שזה ממונות ולא אומרים כאן אין ופים בממונות כיוון שכבר כרל אבל שואל הפלאה יש תוספות מפורש לא ככה תוספות במסכת כתובות בדף טו עמוד ב תוספות אומרים א כתוב שם שילד תינוק שנמצא תסתכלו במקור א איפה כן ג מצא תינוק מושלך אם רוב עובדי כוכבים ובדי כוכבים רוב ישראל ישראל מה קמינה אם זה רוב ישראל אם רוב התושבים זה ישראל ל אז גם הוא יאל מה ק מינה להחיותו אומר יש מצווה להחיות אותו הוא חייב למצוות כמו יהודי לכל דבר ועניין בהמשך אומר הפא שיש עוד פקא מינה אם נמצאה עבדה כן והוא בא ואומר שאני בא לעבדה מחזירים לו עבודתו אפשר להחזיר לו את העבדה שואל תוס למה מחזירים לו עבדה הרי הן הולכים בממון אחרו אז אולי הוא גוי ואין מצוות השבה לגוי זה שאלת התוספות במקור כד אפילו לשמ אמר אין הולכים במון אחר הרו הינו במשו לחברו אז תוספות מתרצים תירוץ ש שאין הולכים במון אחר הרו זה רק בכסף שהגיע לך בהתר לא במוצא מציאה אבל אבל אבל הפלאה בעצמו מה בכלל קושית התוספות מה התוספות בקשים למה מחזירים לו עבדה הרי הנו הולכים בממון אח סליחה אבל אתה הכרעת שהוא יהודי כבר אתה הכרעת הרי הוא קיים מצוות הרי אתה מחייה אותו אתה החרטה כבר שהוא יהודי לגבי דיני האיסורים אז מה השאלה בכלל מהמקום לשאול למה אנחנו מחזירים לו עבדה כבר החרטה שיהודי אז ברור שמחזירים לו עבדה רואים וזה אף מאמין בעצמו שאין בכוח ההכרעה שנאמרה בדיני ההיסטורים לקבוע למקום שצריך בירור ודאי כמו בממון שאין ים בממון רוב שמה צריך בירור ודאי אז הד קושה לדודה אז יש כאן יסוד וזה מסיים שעומד עליו גם השר שמת שהזכרתי שמת שמתב פרק ד גם רב שמל בשער היושר בשער החזקות בפרק יב וגם כילות יעקב בחולן סימן ז וקידוש בסימן ל הרעיון הוא פשוט יש בצ למעשה שני דיני רוב יש שני דיני רוב יש רוב במקום שיש רעותה ויש רוב במקום ש שאין רעותה מה זה רעותה רעותה זה משהו שיצא מסדר הרגיל מסדר העולם למשל יצא סה קפץ קפץ לתוך המינוי כן יש לי כאן ראותה יש לי כאן סה פטור שמסתובב בתוך ה הבהמות המחוייבות כן אסופי שטוקי תינוק שנמצא מול שלח משהו שיצא מסדר העולם הוא מייצר ראותה הוא מייצר ספק כשיש ספק ואתה נדרש להכריע את הספק כאן אין כאן כאן אומר הראש השיטה מקובצת את דבריו שאין שכוחו של הרוב הוא כוח של ספק אני מתייחס אליו כאל ספק במקום שצריך בירור ודאי כמו מעשר בהמה שהתורה דורשת עסרי ודאי אז זה לא מספיק זה לא מספיק לדיני ממונות כי התורה דורשת בירור ודאי של 100% כי ה מוצאים מחבור לבריה אז במקום שיש רותה ובמקום שיש ספק משהו שיצא מסדר העולם משהו שונה משהו חריג משהו שמייצר אצלי ספק אז אז באמת שמה אנחנו אומרים ש באמת יש כאן ספק ושמה באמת ההכרעה מתורת הרוב היא החראה על צד על צד הדין ונהגה ולא מצד הבירור המציאותי זה לא אין כאן בירור מציאותי אז במקום שהתורה תדרוש די זה לא יספיק אבל במקום שהכל מתנהל כסדר העולם אני רואה בהמה רואה באח הוא כן אני רואה במה באחו האם אני מסופק האם א טרפה האם יש מקום להסתפק אולי טריפה למה אני אסתפק עם הטריפה איזה איזה ספק יש מה ראו אותה אם הייתי שוחט את הבהמה הזו ומוצא לאחר השחיטה איזשהו נקב איזשהו נקב ב אז הייתי מסתפק האם הנקב הזה היה לפני היינו מצליח לנקב או לא התי צרך לנקב אז הייתי צריך להשתמש ברוב אז ה אז היתי מצטרך להשתמש זה היה לי ספק והייתי צריך להכריע את הספק הפי כללי רובה חזקה בסדר זה זה אפשר לומר על זה אפשר לומר שזה ספק א כמו שאומר ה הראש זה דין שהתורה אומרת למרות שספק נלך אחר הרו אבל אם אין לי שום ספק למה לי לחשוב שהבהמה הזו הטרפה למה לי בשם למען השם לחשוב שאני לא האבא של ה שאני לא הבן של אבא שלי למה במקום כזה שייש אומדנה ושיקול דעת פשוט שהעולם תופס את המציאות לפי הרוב שמה הרוב הוא לא הכרעה של ספקות הוא בעצם אומר שאיין לי בכלל ספק פה אין לי [מוזיקה] ספק זה הנקודה אז אם כן יש שני סוגי רוב יש רוב שהוא בא לאחר שיש רעותה ויש כאן ספק יש כאן משהו ש מגדר הרגיל ויש לי כאן ספק ואני נדרש להכריע את הספק על פי כללי רוב החזקה כאן כאן יש לי כללי אז כאן אני אומר אין הולכים בממון אחר הרוב כאן אני אומר במקום שצריך עשירי ודא צריך עשירי ודא אבל במקום כזה כמו כל השאלות שובו על ידי ההפלאה וכל השאלות מ מאין הולכים בממון אחר הרוב זה בכלל לא מתחיל כי שמה הרוב הרוב בעצם אומר שאין לי בכלל כאן מקום לספק אין לי בכלל ספק לא שהיה לי ספק זה לא שכשאני רואה בהמה רואה באחו בעונג שלה רואה באחו זה לא שאני אומר רגע אולי הבהמה ספק אש זה לא ספק זה לא שהיה לי ספק כרתי אותו אני לא מסתפק בזה בכלל זה הסיבה שהולכים בממון רו בתורת ד בכל הדוגמאות שובו בהנעה בשומר ומזיק וככ הדברים האלה כין שאין רותה אין לי סיבה להספק בכלל אין לי סיבה להסתפק לא ראיתי שום רותה בבריאות של הזו של הב לא היה כן שום דבר שיוצא בבהמה הזו מגדר הרגיל מסדר העולם אוקיי זה החידוש של ה כן שימן אומר שמה בשער זלתו בפרק אח זוק רעותה לא מחזיקי למה אני להחזיק רעותה למה אני לחשוב שהיה כאן משהו שיוצא מגדר הרגיל אין לי צורך להגיד את זה אז אני לא אומר את זה הוא אומר זה הדבר הזה יותר טוב מרוב וחזקה כי רוב חזקה זה בא להכריע ספקות והכרה של הספקות זה דין והנהגה אבל חזוק ראות לא מחזיקין זה וד זה לא רוב זה לא שיש לי כאן ספק ואני מכריע אותו על פי הרוב הוא בכלל זותה אז שת דתית לאחי עכשיו צריך לדון האם המושג ניז בת ארבטר ניזק בת ארבטר האם באמת הפשט הוא שיש לי כאן ספק ואני מכריע את הספק על פי סברת ניזל בתבת או שברת ניזל בתבת זה לא ש לא אומרת שהיה כאן ספק ואני מכריע אותו על פי הסברה שרוב האנשים מדקדקים בכיבוד הבית ולכן בבדיקת חמץ לכן יש להניח שהוא נקע כדי ב ועכשיו זה אחרון זה אלא הפשט הוא שבסתר דודנה בשיקול הדעת של בני אדם אחרי כיבוד הכל התכבד אין לי סיבה להסתפק אין לי סיבה להסתפק שהדבר הזה עוד נשאר ם הכיבוד זה לא ש הסברה של הכיבוד היא מכריעה בספק אלא היא אומרת שאין לי כאן ספק זה מה שהיא אומרת תסתכלו בלשונו של רשי בדיבור המתחיל יחי פשיטא אומר רשי כן יכי פשיטה אפילו ספק ליקה ד מסתם הודאי בדקה מה המצאי אפילו ספק לקה אומר רשי דהיינו הבדיקת חמץ מייצרת לי מציאות סתמית סתם המילת מאומנה בשיקול הדעת ש ולכן אני חוזר למה שפתחתי לכן הגמרא משוה את כל סוגית כיבוד זה לזה כיבוד של הרב כיבוד של שוקי ירושלים כיבוד של בדיקת חמץ כיבוד של בית שמפנים אותו כיבוד של תיבה כיי אין ליפה להשוות בחוזק האומדנה חזקי האומדנה כי האומדנה פ חרי הספקות כדי שנבוא נתלבט איזה אומדנה יותר טובה היא באה פשוט להגיד שאין כאן ספק אין כאן אין כאן מקום להסתפק זה כמו כמו שאמרנו כמו כמו כמו שהכרנו כ בהכרה במקום ש במקום שנו לכים בממון אחר הרוב אז אנחנו אומרים סתם באמה היא בחזקת פשוט אז אותו דבר גם כאן וופי זה יש פשט פשט פשט מחודש בגמרא שמה שהגמרא אומרת אה אועיל ורפו עלי ימי מצע כאילו הגמרא אומרת החידוש של רב הו שלמרות שעברו על הפת למרות שהפ הזו הי נראית מעופשת אבל כיוון שעברו עליה ימי מצע והיא באה במגע עם פת חמה וכבר יש לי הסבר טבעי ונורמלי לכך למה היא נראת כך החידוש הוא שזה לא אפילו לא מייצר ספק זה לא מייצר ספק וזה ככל הנראה הה היה נקודת המחלוקת בין הפני יהושע ו סנף עם עם הצברה שאנחנו אומרים כעת הם הבינו שהעובדה שאחת הזו מעופשת זה מייצר ספק אז כיוון שזה מייצר ספק אנחנו ננסים להתבסס ע על החראות של רוב חזק החראות של רוב אז לכן שאלו מי אמר מי אמר ששן החראה וודאית אולי זה אחם מתורת ספק אבל אם הפשט בגמרא הוא שכיוון שיש לי הסבר טבעי ונורמלי מדוע הפת הזאת נראית מעופשת אז זה לא מייצר ספק אז אם זה לא מייצר ספק כמו שלא מייצר ספק ני ממונות בכל הדוגמאות שאמרנו אז אין פה בכלל מקום לחילוק בין כולה לחוה מה שייך להקשות אם סברת הכיבוד היא בעצם סברה שאומרת שאיין כאן מקום להסתפק כלל אז לא שייך להקשות אולי זה הכראה לכולה אולי זה רק הכראה לחומרה וזה לא הכראה לכולה אם זה היה ספק ויה צרך חריע אותו אז השאלה של הפני יהושע היא לגיטימית שואל הפני יהושע מי אמר שאחראי החראה בתורת ודאי אולי זה החראה בתורת ספק והולכים לחומרה אבל אם הסברה של ניזל בטר בטרה היא סברה שאומרת שמסת דמית ו בשיקול הדעת אנחנו אומרים שמסת זה מה שהיה זה המציאות הסתמית שבעיניהם של בני אדם נורמליים אז אז אין פה בכלל מקום להסתפק כמו שאומר רשי אז י נפק מינה בן לקולה בן לחומרה כן אולי במשפט אחד הצלח שמה המשב למה למה אנחנו מריעים פה לכול שזה מצע למה לא נגיד שזה נרא דבר ששו מטיר הרי אם תמתן אחר הפסח זה יהיה התר דבר שיש לו מתירין הגמרא בביצה בדף ג אבוד דבר שיש לו מתירן אפילו בל לא באתי אז גם אלה לא נלך אחר בטרה למה שנלך אחר בטרה תחקה לאחר הפסח זה יתר ספק ספק פת ספק ספק מצה ספק חוץ אז בזה לא קנסו חכמים להגיד שזה יהיה אסור בהנה אחר הפסח זה יהיה בסדר אז תחכה עד אחר הפסח למה אתה למה אתה מכריע שזה שזה שזה מצא ככה שואל צנף למה אתה מכריע את הספק לכולם אם יש לך אפשרות בכלל לא להתעסק עם הספק דלך הכוב והכל יבקע אז אומר הצלח שרב הולך לשיטתו שהוא פסק בדף כט כשיטת רב של חמץ לאחר הפסח אסור גם חמץ אחר הפסח אסור זהלא דבר ששלו מתים אבל אבל אבל כי מלם כ רבי שמעון שחמץ אחר הפסח מותר כן מן התורה מותר אז אז במילא זה אז במילא אי אפשר להכריע שזה מצע סברה זה כדבר ש שלו מתים אומר אומר אומר הצח מהטעם זה השמיטו הריף והרמבם והראש את הדין הזה ם לא כתבו את הדין הזה כי זה לא למזה אבל המהרם חלוה כן אומר שלמה הם השמיטו בגלל שזה מיד זה לא שכיך אבל יש לפי ההסבר שלנו אז זה בשופי לא שיך כ לשאול מה יש פה דבר שיש לו מתירים דבר שיש לו מתירים דבר שיש לו מתירן לא דבר שיש לו מתיר בספק אם יש ספק אז דבר שיש לו מתירן אל תיע את הספק אם אתה יכול להמתין כל לבקע אבל אם אם הסברה של ניז בת בת אומרת שאין לי כאן ספק זה גדר דין הרוב השני שמנו שהרוב אומר שבעצם אין פה בכלל מקום להסתפק אז זהלא שייך לא אכפת שזה דבר -