מפירות הכרם | פרשת וישלח | הרב גיל גלעד

שלום וברכה. פרשת השבוע פרשת וישלח. הרמ"בן באיגרתו מציב יסוד גדול בעבודת השם. הנהג תמיד לדבר כל דבריך בנחת ובזה תינצל מן הכעס. נחת היא לא תכונה, היא בחירה. ובחירה כזו מצילה את האדם מעצמו. הבן איש חי בספרו בן יוידה מוסיף לכך סיפור מאיר עיניים וכך הוא כותב שני אנשים שכנו זה לצד זה. אחד היה שיר מופלג בעלצון ובקר שדו דחרמים בא התנאה ומרווח ושולחנו שולחן מלכים אולם רזה הוא היה וחלש מאוד לעומתו שכנו העני בעל מלאכה צור בכסף לא הייתה ביכולתו לקנות בשר אלא רק לכבוד השבת ביתו היה קטן וצר אולם הוא היה תמיד בריא וחזק ופניו שמחות תמיד מאיר עיניים שאל השכן העשיר את שכנוע אני תגיד לי מה הסוד שלך מדוע שוניקו גדול בינינו תקשיב לו אני תקשיב ותקשיב טוב מפני שאתה בטיבך כעסן ורגזן והכעס מכחיש בשר האדם ומחליש את כוח הגוף ואף מזיקו ועוד אתה תיבחה בעל תאווה חמדה ובעל כינה באחרים לכן כל ימיך עמוסים במחובים מלאים בבלבולרדות רבות אתה רותב אחר הממון ולעולם לא תשיג את כל תאוותך ועל כן אתה מלא הנחות וצר אשר מכלים את בסכך וכוחך אני לעומת זאת אומר האני מצד הביא אני מזגי אני נוח לבריות אין בי כס ורוגז לוקח את כל הדברים בקלות מסתפק ג מה שיש לי שמח בחלקי ולא מקד באחרים לכן אני בריא בגופי ויש לי מנוחה בראשי עד כאן דבריו של בן איש חי פרשת השבוע לאחר סיפור שכם נאמר כך ויעקב שמע כי טימדינה ביתו ובניו ובניו היו את מקנהו בשדה וחריש יעקב עד בועם שכם בן חמור לקח את דינה בית יעקב אינה אותה ועשה מה מעשים אשר לא יעשו. שמוע הגיע ליעקב ובמקום לכעוס מיד ולהתחמות הוא שתק. עד מתי? עד שבניו חזרו. אומר על כך רבי לבי גרשום הרלבג בפירושו. כך הוא כותב. מכאן ראוי לאדם ללמוד להתעזר בסבלנות ולא ימהר לכעוס על מה שעשו נגדו אלא ימתין ביישוב הדעת כמו יעקב אבינו שחר ראשו בבועם של בניו מן השדה אבל אפשר גם לומר שיעקב למד את זה ממישהו שגר א איך אומרים והוא חי איתו מאחיו מעשו כאשר עשו יוצא לקראת יעקב לאחר 22 שנה שהם לא נפגשו הוא בא עם 400 איש, צבא שלם מוכן לקרב. זה רק מראה עד כמה הקע שלו על יעקב מעולם לא נרגע. הוא לא שכח את רגע גניבת הברכה ותרושת המרמה. אם אחרי כל כך הרבה שנים הוא עדיין יוצא עם 400 לוחמים כן במושגים שלמנו גדוד אפשר רק לדמיין כמה הכעס היה גדול באותה שעה שהוא גילה שיעקב לקח את הברכות הוא היה הולך אז בזמנו עם סדר כוחות של עוגדה אבל בכל זאת כשעשו היה צעיר בשיא הכאב והזם הוא לא הרג את יעקב מדוע הפסוק מגלה לנו את סודו וכך הוא כותב יקרבו ימי אבל אבי וארגה את יעקב אחי עשו קבש את כעסו מפני כיבוד אבי יצחק הוא ידע שהמעשה יחיו לאביו הזקן ולכן התאפק עשו שהוא הוא אנחנו כולנו יודעים הוא נחשב לרשע רשע גדול ציד רודב דמים מה לא נאמר על עשו כן אבל הוא מצליח להשתלט על שערה דרקשותיו ולהמתין רק כדי לא לפגוע בכבוד אביו ואם עשיו הרשע שכל מהותו זו שינה ליעקב הצליח להרסן את כעסו בגלל ערך אחד כיבוד הורים קל וחומר שאדם מישראל שבמהותו שואב לטוב ולמוסר יכול וצריך לשלוט בכעסו. אם עשו הצליח לכבוש את הכעס, כן? ודאי שכל אחד מאיתנו מסוגל. כן? אם עשו הרשע מסוגל, כולנו מסוגלים. אם נדע, כן, ונבין שיש לנו ערך או מטרה נעלה שמדריכה אותנו, אנחנו צריכים לשאוף אליה. אם מתבונן לעומק נראה שמידת הכעס היא לא נובעת בתחושת פגיעה רגעית חושב שיש פה משהו יותר עמוק ומה הוא האגו של האדם כאשר אדם מרגיש שמעמדו כבודו או רצונו נרמסים האדם מגיע בזעם בכעס אבל לא מבני שהמציאות באמת קשה אלא מפני שדימויו הפנימי נפגע אפשר לומר במילים אחרות שהכעס במידה רבה הבא זה המלחמה של האגו במציאות. ניסיון לכפות על העולם להתנהל לפי רצונו של האדם. אדם אומר לעצמו, העולם וכל מי שסביבי צריכים לנהוג על פי רצוני ומחשבתי. ואם זה לא בדיוק איך שאני רוצה, האדם רואה בזה כפגיעה אישית ומשם הוא מגיע לידי כעס. אבל אני חושב שאפשר א להעמיק בזה יותר וולהוסיף איזה המחשה פשוטה שמראה כמה האגו יכול להיות לשני הצדדים. נניח שאומרים לבן אדם תקשיב עוד רגע יכנס מישהו וינסה להרגיז אותך רק כדי לבחון איך תגיב בדרך כלל אותו דבר שמכניס אותו ביום רגיל כן א א זאת אומרת באים לבחון אותו על אותו דבר שהוא בדרך כלל מכניסים אותו הוא הכנס אבל הפעם הוא לא כועס למה כי ברגע שהוא יודע שזו בחינה הוא מגייס את כל כוחותיו הפנימיים והגע שלו עצמו נכנס לתמונה הוא רוצה להוכיח שהוא שולט בעצמו שהוא אדם רגוע, שלב בעל מידות טובות וזהו הפרדוקס. האגו שבדרך כלל מציט את הכעס נעשה הפעם זה שמרסן אותו. ומכאן אפשר ללמוד בבית לקח גדול. אם האדם מצליח לשמור על שלווה רק משום שהוא יודע שהם מסתכלים עליו כל וחומר שהלכת כמה וכמה עליו לזכור שכל חייו הם בחינה הקדוש ברוך הוא מביט בו בכל רגע ורגע מלווה את מעשיו כן הוא בוחן את א את דרכיו אבל במילים הכל יפה השאלה הגדולה איך מגיעים באמת לידי די שליטה עצמית. וככה אני חושב שאפשר לומר שחז"ל נתנו לנו טיפ גדול באחת ממצוות התורה. מה הדבר הראשון שאדם נפגש עמו? כניסה לביתו, למשרד בעבודה, לחדר לימוד בישיבה, באוניברסיטה. הדבר הראשון שאדם נפגש איתו ורואה זוהי המזוזה בחלק מבתי ישראל המזוזה היא לא עומדת ישר לא הנכית ולא אופקית אלא באלכסון נכון זה לא כל העדות ככה הנוהגות א אבל אני רוצה רק להביא פה את המסר כן את המסר שחז"ל רצו להביע וזה וזה מה שחשוב מדוע מדוע באלכסון התשובה היא מני שנחלקו הפוסקים יש שסברו שיש לו כובה בעמידה במאונח דעת רש"י ויש באמרו במאוזן זו דעת רבנו תם מה עשו חכמים לא הכריעו לצד אחד אלא עשו פשרה וקובעים אותה באלכסון גם עומדת וגם שוכבת עוד לפני שאדם נכנס לביתו המזוזה לוחשת לו מסר לחיים. לפני שאתה חוצה את סף הבית, זכור. לא כל דבר צריך להיות רק כמו שאתה חושב. יש עוד דעות, עוד אנשים, עוד נקודות מבט בבית, בעבודה ובכל מקום. לפעמים השלמות נמצאת דווקא באמצע, בוויטור, בהתחשבות. בסופו של דבר הכעס הוא מבחן שמעמיד את האדם מול עצמו, לא מי שפגע בו, אלא מול דמותו הפנימית, מול השאלה מי אני באמת. כשאדם מצליח לנצח את הכעס, הוא לא רק שומר על שלווה, הוא מנצח את עצמו. והניצחון הזה הוא הניצחון הגדול. ניצחון הגדול שהוא יודע להשתלט על דבר שלכאורה הוא טבעי יכול להיות, אבל אני יודע שיש משהו יותר גדול ממני. כשיש לך אמונה שאתה מבין שכל כעס, קנאה ורוגז ומבחן בעבורך, יהיה לך קל יותר להתעזר בזמננות, להמתין ביישוב הדעת ולהכיל את האירוע. ועל זה אמר שלמה המלך בספר משלי. ואיש תבונות יכריש שנזכה שבת שלום