מעמד דעת המיעוט בבית הדין | הרב גבריאל סרף, ראש ישיבת כרם ביבנה | כנס אסופות ה-5

[מוזיקה] ראשית אני רוצה באמת לפתוח בברכת ברוכים הבאים ישיבת קרן ביבנה כל כך מרגש כל שנה לראות מחדש את ה את הציבור הגדול שמגיע לפה ו עסוקים רק בענייני תורה לומדים תורה ו מעשירים אחד את השני בבתי המדרשות כולן אז באמת חיזקו וימצאו א הנושא של כמובן הנושא של הנושא המרכזי של הכנס הזה הוא כל כך רחב וגדול ו באמת חשבתי נעסוק בנושא של אמתי אפילו אפשר להגיד בדידי ועובדה שכתבתי פסק דין שהוא בסופו של דבר לא התקבל על דעת הרוב וא רציתי לברר לעצמי גם כן את הנקודה הזו של מה המעמד של דעת המיעוט בבית הדין והייתי רוצה להציג בעזרת השם שלוש אפשרויות ו אולי לנסות לראות היכן הדעת נוטה הד נוטה אז א אני רוצה לפתוח סביב ניסוח שמנסח תוספות במסכת בבא קמה בדף כז שם סוגיה מפורסמת שעוסקת בהלכה של אין ונכים בממון אחר הרוב סוגיה שמדברת על מקום כזה שהיה ויכוח בין הקונה ובין המוכר לגבי מהות הקניין האם זה היה קד או חבית וק לכה כשיטת שמואל שאין הולכים בממון אחר הרוב כפי שאומר רשי תראו במקור ב שביד המוכר לתת לו איזה שירצה אפילו תנ עמו חבית דמש גדולה נותן לו כד שהיא קטנה הן הולכים בממון אחר הרוב אךד מסתקל מילת כגון אח יש עוד בגמרא לקמן בב קמה בדף מו המוכר שור לחברו ונמצא נגחן וטוען טוען הקונה למקח טעות כי הוא רצה שור לרדה הוא רצה שור לחרישה הוא קיבל שור שמיועד אך ורק לשחיטה לעומתו טוען המוכר שאצלו סתם שור הוא שור לשחיטה הוא שור לאכילה אז גם שמה קלן כשמואל שלא אמרין בתה רו בזיל ו לחרישה קנאו וטעות אלא אמר המוצי מחברו עליו הראיה ויכול לומר לשחיטה מחטיב לך אז זה היסוד זה הכלל שנפסק גם כן להלכה שהן הולכים בממון אחר הרוב והכלל הזה מיוסד בפשטות על צירוף של המרכיב של חזקת הממון ש שיש ביד ה המוחזק שהיא מצטרפת למיעוט כמו שהגמרא אומרת בסוף המות קט מיוטה לחזקה ונגר כוחו של הרוב אז בכדי להוציא ממון מן המוחזק צריך ראיה חד משמעית ולא ניתן להסתפק ברוב מתוך הדין הזה יצאו התוספות שם בבב קמה בדף כז עמוד ב לעסוק בשאלה יסודית כיצד הכלל שאין הולכים בממון אחר הרוב הולם את הדין הבסיסי של כל עניין הרוב שיש בבית הדין הרי בבית הדין הכראה מתקבלת על סמך סק ק הרוב איך למה לא נאמר שגם בבית הדין יאמר הנתבע המוחזק קמלי כדעת מיעוט הדיינים שפוסקים הלכה כמותי ולנטרל את כוחו של הרוב מדוע רק שמדובר על עסקאות של מקח וממכר כמו שדיברנו מוכר שור לחברו ונמצא נגחן וכן הלאה שם אנחנו אומרים יכול המוחזק כלומר שהמיעוט מסייע לו וחובת הרעיה מוטלת ע על הטובע אז גם בבית דין אמר אותו דבר ואז תוספות אומרים תראו במקור ג' ויש לומר דעתם גבי דיינים שני דחשיב מי הוא דידהו כמי שאינו ולק למ מרתם הוא כממונה בחזקת מראה בידין מפכ מנה לגבי שר ממון דיקה מותה וחזקה לא זינן בת רובה אז באמת על דברי התוססות הללו נשתברו רבי קולמוסים איך להבין פשט בטוס כי התוספות כאן נוגע בשתי נקודות גם במעמד ה מיעוט בבית הדין וגם במעמד החזקה של המוחזק בבית הדין אז אני באמת מי שרוצה רק מראה מקום אז יש בשערי יושר בשער ג' פרק ג' ויש בקונטרס דברי סופרים של רבח בסימן ה יש עוד כמה אחרונים שעסקו בהרחבה בשאלה הזו אני רוצה להתמקד בהתייחסות של תוספות בניסוח של תוספות בהתייחסם למעמד המיעוט בבית הדין ותוספות אומרים בתוך הדברים שנה גבי דיינים שנה דחשיב מיאו דידו כמי שאינו מה הביאור בדברי התוספות דחשיב מיאו דידו כמי שאינו אז יש חידושי רב חיים מבריסק בסטנסיל גם כן מפורסם בסימן רכט ורב חיים נוגע בשאלה יסודית בכל הדין של אחרי רבים להטות שזה כלל יסוד מוסד בכל הכרעת ופסיקת דין כיצד הדברים מתיישבים עם העובדה שהתורה דורשת שיהיה בית דין של שלושה לדיני ממונות ובית דין של 23 לדיני נפשות הרי לכאורה ברגע יש מחלוקת חילוקי דעות בין הדיינים וחלק מחייבים וחלק מזכים אז לכאורה פסק הדין ניתן דווקא פסק הדין תענה על ידי אמנם רוב הדיינים אבל לא על ידי כל הדיינים פה אחד אז כיצד פסק הדין הזה הוא פסק דין לגיטימי ותקף לכאורה הוא ניתן רק על ידי חלק מרכב בית הדין ולא על ידי כל בית הדין אז א משר רב חיים שבהלכה הזו של אחרי רבים לתות למעשה נאמרו שני דינים שני דינים בדין של רוב בבית הדין ולמעשה אפשר לחלק את את את כל ה הדיון בבית הדין לשני לשני שלבים השלב הראשון הוא השלב של השקל וטריה והמשא ומתן הלכתי שבו עסוקים בבירור ההלכה זה מביא רעיה מפה וזה מביא ראייה מפה וזה מקשב וזה מיישב וזה מתרץ לאחר שנוסעים ונותנים ונעמדים למניין אז מתקבלת הכראה לגבי מהות הדין מה הדין הב זכאי לאחר מכן מגיע השלב של פסק הדין זר הדין אומר רב חיים שבשלב הראשון אנחנו נדרשים דין בהלכות רוב שנקרא הלך אחר הרוב זה דין שמופיע בגמרא כמה מקומות בשס בכתובות בדף טו ובחולי בדף צה בפסחים דף ט שאם יש תשע חנויות מכות בשר שחוטה ואח אפילו ואחת מוכרת בשר נבלה אז אם נמצא חתיכת בשר ברחוב אז הדין הוא בנמצא הלך אחר הרוב אנחנו יכולים מי שמצא החתיכת בשר הזו ברחוב יכול להניח הסמך העובדה שיש רוב חנויות מחות בשר שוטה שהחתימו שברור שאין כאן בירור חד משמעי שאכן החתיכה הזו היא כשרה אבל לא לקות בידינו שללכת אחר הרוב וזה מתורת הנהגה לא מתורת בירור חד משמעי בירור שכלי אלא בתורת הנהגה של התורה מי שרוצה לעיין יש תוספות ראש ידוע בגמרא במציאה בדף ו עמוד ב שסוגיית א א סא שקפץ לתוך הסא שיצא מן נמנע וחזר לתוך העדר גם שמה מוכרח שדין רוב נמצא לחח רוב זה דין של הנהגה אז ממינה המטרה של הרוב כאן היא הכרעה של הספק בתורת הנהגה אז אנחנו יכולים להניח שהחתימה של הבשר הזו אכן כשרה אז צמך הרוב רובדית קמן שרוב חנויות כות בשר שחוה אם כן אומר רב חיין זהו הרוב זהו דין הרוב הנצרך לשלב השקל וטריה והמשא ומתן ההלכתי בבית הדין בשלב הזה כשנוסעים כולם נוסעים ונותנים אז כאן נדרש נדרש הרוב בכדי להכריע את הספק יש נו ספק האם הטובע צודק או הנתבע אז יש צורך להכריע את הספק אז כאן נדרש הדין של הלך אחר הרוב אבל נכ שהוכרע ספק מבחינת השקל וטרייה והמשא ומתן ההלכתי המשפטי כשאנחנו מגיעים עכשיו לשלב סק הדין סדר הדין כאן לכאורה שוב כמו שאמרנו לכאורה עדיין אין כאן פה אין כאן דעה של אחידה פה אחד בדיון כאן אנחנו נדרשים לדין נוסף שנאמר באחרי רבים להטות בדין רוב של התורה והוא נקרא רובו חולו רובו כחולו הדין של רובו כחולו לא עסוק בבירור ספקות הוא נאמר אדרבה במקום שאין שום ספק למשל יש דין שצריך לשחוט שני סימנים בבהמה וסימן אחד בעוף אבל כאן בהלכה של רובו ככולו ואומרת שאם שחט רוב שני סימנים אז זה נחשת כאילו נשחטו כל הסימנים אז אין כאן דין שעוסק בבירור ספקות אלא זה דין שאומר שאם הרוב קיים רובו נחשב ככולו מחדש הרב חיים חידוש עצום שגם בבית הדין זה אותו דבר לכ שי לכ שי נשקל והוכרה הוכרה דינו דינם של הבעלי דינים אנחנו כרגע עומדים למניין ורוב רוב הדיינים פוסקים לחייב אולו לזכות הרי ש כוחם של רוב דינים מדין רובו ככולו נחשב כאילו כל בית הדין פסק פה אחד את אותו פסק שפסקו ב מרבית הדני וזה חידוש גדול מאוד כי למעשה יוצא שמבחינה מציאותית פסק הדין ניתן על ידי רוב הדיינים מיעוד הדיינים אותו ניקח למשל בבית דין של שלושה שניים אמרו חייו אחד אמר זכאי אותו דיין בעמדת המיעוט למעשה במבט של רב חיים הוא לא שותף לפסק הדין הוא לא שותף למעשה הוא לא חלק ממניין הפוסקים פסק הדין ניתן אך ורק על ידי שני הדיינים אבל כיוון שנתחדש הלכה שנקראת רובו ככולו שאדם שוחט רוב שני סימנים נשב כאילו כל הסימנים נשחטו אז כאן מחדשת התורה אחרי רבים להטות לכוחם ש לשני הדיינים שפוסקים שהם הרוב רוב רכב בית הדין יש את הכוח של כל בית הדין כאילו כלל הדיינים פסקו פה אחד בנידון הזה ובאמת זה חידוש גדול אבל מצאנו לו חברים ק קצת בצורה שונה ביש קיצור תקפו כהן של הומים בסימן קכג וגם ביש תשובה ש לחידושי הרים מגור ויורה דעה בסימן ט שמה הם מתבססים על דברי רשי בחולין בדף צדח עמוד ב וגם בגיטי בדף נד עמוד ב שמה כותב רשי בתוך הדברים תראו במקור ד' הוא כותב ביחס לדין ביטול ברוב שמה הוא המקור לכך שיש מוסג של ביטול ברוב אנחנו יודעים במאמר מוסגר שיש מחלוקת מה גדר ההלכה של ביטול ברוב אם יש איסור שנתערב ברוב עתר למשל אז מה אז כ שיש דין ביטול ברום מה הדין הזה אומר אז הטור ביורי דה בסימן קט מביא מחלוקת בזה בין הרשבא ובין הראש יש גם שיטת תרומת הדשן הרשבא סבור שבדין ביטול ברוב המיות למעשה שומר על שומר על מהותו כלומר הוא לא הופך להיות התר הוא עדיין איסור הרעיון הוא שהתורה מתירה לנו בכל פעם לתלות שהדבר שאני אוכל כעת מגיע מהרוב ולא עיס אני אוכל חתיכה אז אני תולה שיצא רובני בא לאכול את החתיכה השנייה גם כן אני תולה ני בא לאכול את החתיכה השלישית אני אומר כבר אכלתי את את האייס זה מעניין אבל אבל לכן הרומת הדשן חולק הרומת הדשן אומ צריך להשליך חתיכה אחת יש בזה יש בזה אריכות בפוסקים אבל שיטת הראש שיטה מאוד מיוחדת הראש סבור בדין ביטול ברוב התחדש שהמוט הופך להיות עתר כלומר אותו מיוט של איסור הופך מעצמו ליות נק מינה האם אפשר לקחת את כל שלושת החתי בבת אחת ולאכול את כולם באת ובעונה אחת או לבשל את כולם בגדרה אחת ן אם נאמר שהמוט עדיין שומר על איסורו אז בוודאי שזה אסור בוודאות יש אכילה של איסור אבל אם אני אומר שהמוט הופך להתר כמו שאומר הראש אז לפני כל החתיכות הם א התר גמור אז מה המקור לכך לדין ביטול ברוב אז מוב ברשי בחולין וגם הרשב והראש שמ ורשי בגיטין שהדין שהכל בטל נלמד מהפסוק אחרי רבים להטות פחות כלומר מהרוב של בית הדין אנחנו ד דין ביטול איזה דין ביטול ברוב יש בבית הדין איזה דין ביטול ברוב מוח מוח מכאן שההתייחסות למיו בבית הדין בעיניו של רשי לפחות ה כמי שאינו אם נוכ אז כמו הפשט של הרשבא הפשט של הרשבא בדין ביטול ברוב הוא שאמיות למעשה לא הופך להיות התר הוא שומר על מעמדו כמיות ר הוא מתבטל מחשיבותו ואנחנו כל הזמן טולים שאנחנו אוכלים מהיתר אז סיוע לכך אפ אשר למצוא מדברי הגמרא תראו בסנהדרין בדף כט הגמרא אומרת שניים רובים זכאי אחד אומר חייו זכאי שניים רוים חייו אחד אומר זכאי חייב אחד אומר חייב אחד אומר זכאי אפילו שניים מזכים או שניים מחייבים ואחד אומר אני יודע יוסיפו דיינים אומר שם רשי אף ל גב דב פליג אותו אחד הבטל במותה בטל במותה כלומר אני מסתכל עליו כמי שאינו הדיין הזה בדת המיאו הוא כמי ש נה הוא בטל הוא בטל במובן הזה שהוא לא הופך להיות כמו הרוב הוא בטל ו כי אמר אני יודע א וכמי שלא ישב בדין צריך שהוא יחווה דעה בכדי שנמר את הדין של של ביטול ברוב אז יש כאן באמת א באמת הפרי מגדים הפרי מגדים בפתיחה לשאר התערובות מקשה על שיטת הרוב ה הראש בחולים בדף צח עמוד ב גם כן ציטט את המקור להלכה של ביטול ורו מהדין אחרי רבים להטות אז שואל הפרי מגדים איך הראש מביא מקור לדין ביטול ברוב מהדין של אחרי רבים להטות הרי בדין של אחרי רבים לטות ה מיוט לא הופך לרוב כלומר הדיין בעמדת ה מיוט הוא לא הוא לא הופך להיות הוא לא מקבל את עמדת הרוב הוא לא הופך להיות כמו האחרים הוא שומר על מעמדו אז כיצד הביא הראש כיצד מביא הראש ראייה ללדין ביטול ברוב לשיטתו שהוא סבור שהמוט הופך להתר הרי זה לא מתקיים בבית הדין הוא מעיר את זה בהערה הוא לא מיישב כלום אבל אפשר כבר להבחין בגישה מאוד מאוד מעניינת שטוענת שלמעשה עמדת המיעוט בבית הדין היא עמדה שהיא איננה למעשה אני לא מתייחס אליה מבחינתי שק הדין ניתן על ידי הרוב בבית הדין אותו אותה עמדה של מיוט שטוענת הפוך מהרוב היא בעיניי בעיני רב חיים כמו יתר החכמים שנמצאים בית בבית המדרש ו מחווים דעה על איזשהו מקרה כזה או אחר שהעמדה שלהם למעשה היא לא רלוונטית היא לא רלוונטית לגבי הדיון הספציפי שמתנהל בין כותלי הדיון פה בבית הדין הוא לא רלוונטי מה שמעניין בין כותלי בית הדין זה אך ורק עמדת הדיינים שנבררו והתקבלו על בעלי הדינים יש עמדה של דיינים מחוץ לבית הדין מחוץ לכותב ה היא עמדה אבל היא לא היא לא היא לא רלוונטית לגבי פסק הדין אז זו גישה אחת ו של רב חיים ואפשר להגיד גם הפרי מגדים קדושה רים מגור אבל אני חושב שיש מקום להעיר על הגישה הזו א כמה מקומות הערה ראשונה הגמרא בסנ בדף ל תראו במקור ז מתייחסת לניסוח פסק הדין איך מנסחים פסק דין מיכתב איך היכת ו אז רבי יוחנן אמר שכותבים זכאי באופן סתמי ולא מפרטים מה הייתה דעתם של הדיינים לקיש אמר פלוני ופלוני מזכים ופלוני מחייב רב לעזר אומר מדבריהם זדקה פלוני שואלת הגמרא ממה בניו אבניו לשלו מ איהו מנתא בעדו כלומר השאלה היא אם מתברר אחר מכן שהדיינים טעו וכרגע צריך לפצות את בעלי הדינים אז מ מי צריך לשלם האם כולם צריכים לשלם לשלו מי איו מנתא בעדו אז למן ד אמר שסובר שזכאי כן אז אומרת הגמרא מן ד אמר זכאי אז משלם גם אותו אחד גם אותו דיין שהיה בעמדת המיו וגלי מיטה למעשה שהוא פסק את האמת ושני הדיינים הם אלה שטעו אבל הוא צריך הוא בעצמו צריך גם לשלם למנדה אמר שמפרטים את שמות הדיינים שפלוני ופלוני מזקין ופלוני מחייב אז לא משלם ובאמת ככה גם נפסק להלכה בשולחן ערוך בסימן כ ס ג שטעו משלמים אם הסכימו כל הדיינים ביחד כולם משלמים ואם היו הדיינים ואם היו הדיינים רק שלושה והלכו אחרי שניים שבהם אז הם משלמים בית חלקים והחלק השלישי מפסיד בעל הדין ר למיסה ההלכה היא שהדיין בעמדת המיעוט לא צריך לפצות הוא לא צריך להיות שותף בתשלום הטעות מה הסברה מופיעה בגמרא ולמן ד אמר זכאי משלם למה להוא אי דידי צי תיתון אונמי לא שלמתי נון אם הייתם מצייתים לשיטתי אתם בעצמכם לא הייתם שלמים אני השם אתם המחזיקים פה לא אני וכך נפסק להלכה מסביר את ה את את הדין הזה הקצות החושן בסימן כה סיב קט יב אומר הקצות החושן זה בדיוק הטענה שלו הטענה שלו היייתה שאתם המזיקים אני לא מזיק מדוע ו שמה אומר חידוש גדול הוא אומר באופן תיאורטי גם אם הייתי מסתלק מהדיון הייתי הולך הביתה השניים שנותרו בבית הדין הם אלו שפוסקים את הדין למעשה לא פסק הדין לא ניתן על ידי הדיין השלישי הוא יכול ללכת הביתה לאותם שניים שפוסקים את הדין ניתן כוח וסמכות לפסוק את הדין בשם בית הדין כאילו כל הדין כאילו כל ה כל הבית הדין פסק פה אחד את הדין יוצא שגם הקצות החושן ה סיוע גדול א חושב שהוא זו כוונתו מי שרוצה יעיין שמה בסוף הסימן קיב בסימן כפ סע קטב ש למיס יוצא שדעת המיעוט לא שותפה בפסק הדין אבל אנימר היה נותנת אם באמת אכן זה הפשט מה בכלל התאווה מינה בגמרא לחייב את הדיין השלישי להיות שותף בפסק להיות שותף בתשלום הטעות מדוע הגמרא נזקקת לאיזה איזשהו סברה טענה הגמרא מעלה אופציה שהדיין השלישי ישלם אחר כך ג לא יש לו טנ מה הנה שלו הי לדידי ציטון אתו נמי שנתינו מה בכלל אתה ומינה אם בהגדרה עמדת המיות איננה שותפה לפסק הדין אלא פסק הדין ניתן אך ורק על ידי הרוב אז מה ומינה בכלל לחשוב שהוא גם יהיה שותף וישלם לכאורה אם קיים קיימת כב המינה כזו צריך להגיד שגם הדיין השלישי נחשב שותף אמנם שותף בעל כוחו אבל הוא נחשב שותף ואם הוא נחשב שותף לפסק הדין אז היה בהחלט מקום לומר שגם הוא יהי היה מקום לחשוב כן שגם הוא יה שותף לתשלום ובאמת הנתיבות שמה על התר בסימן כה סעי קט יח אומר אני לא מבין מה הקצת החושן אומר מה קצח ש אמר הרי כל הדיינים אומרים איש פלוני זקי אש פלוני חייב כלומר בעניו של הנתיבות המשפט ברור שפסק הדין ניתן על ידי כלל הדיינים ולא על ידי דווקא עמדת הרוב גם הוא טוען שלאל בסימן יח קטן ה הוכיח שכלל הדני מוכרח להיות נוכח בשעת פסק הדין לא כמו שאמר הקצות החושן אחד יכול ללכת לביתו והשניים שנשארים הם פוסקים את הדין אזו הערה ראשונה אם אכן נכונים דברי רב חיים שפסק הדין למעשה ניתן ע ידי רוב ואילו המיו לא ש לפסק הדין אלא פסק הדין פסק הדין נחשב כנין על ידי כלל הדני מכוח ההלכה של רובו ככולו הרי לא כל כך ור מה התמיה שהדיין השלישי שאיננו שותף בפסק הדין יהיה שותף בתשלום של הטעות ודבר שני זמן פה רץ דבר שני יש עוד גמרא תראו במקור ט הגמרא אומרת שבדיני ממונות הכל מלמדים זכות וחובה בדיני נפשות רק זכות מי זה הכל אז נדלג הגמרא אומרת שמדובר כאן על אחד מן התלמידים כלומר יושבים בבית הדין בדיני נפשות 23 דיינים לפני 23 הדיינים יושבים גם כן תלמידים אז שומעים את אחד מן התלמידים שרוצה לחוות דעה ביחס לדיון וללמד זכות על הנידון מה מעמדו של אותו תלמיד אז נחלקו בזה הראשונים שיטת הפסקי רי תראו בסנר בדף מב כותב שאף על פי שאלו לא שמחו להיות בחשבון בחשבון הד ן אלא הלו וכיבדו והם ישאו ויתנו בדבריו ך שיהיה חלוקה ביניהם ומניין לא לא יימנו אלא בהן והוא לא יהיה מן המניין כ ברור לחלוטין בשיטת ריד רבינו יש דיטר שמ שאותו תלמיד שהוא לא אחד מערכי בית הדין בית הדין הוא בית הדין של 23 הוא לא נמנה בכלל הדיינים אלא הוא איזשהי חוה דעת של איזשהו משקיף ש מכווה דעתו ומכבדים אותו שומעים את דבריו ובית הדין יחליטו האם לקבל את דבריו או לא אבל הוא רך ורק בעמדת משקיף הוא לא נמנע במניין בית הדין הייתי אומר לשני השלבים לא לא לשלב המסע ומת ושקל וטריה מה שדיברנו השלב הראשוני של בירור ההלכה בירור הדין וכל שכן גם לא לשלב למתן פסק הדין וגזר הדין כך גם נקת האריה יצחק אור זרוע פסקיו בקוס ראיות בסנהדרין מג עמוד א' וגם ככה משמע בחידושי היד רמה לסנהדרין יז עמוד ב אבל מדברי הרמבן עולים דברים אחרים שם בסוגייה בסנהדרין בדף לב אומר הרמבן א נראה לי שאפילו למניין נמנעים ההם שהרי שנינו בפרק היו בודקים דף מ עמוד ב' אמר אחד מן התלמידים יש ללמד עליו זכות מעלים אותו מושיבים אותו ביניהם משמ שהם עמדו למניין נמנע כאחד מן הדיינים וכן פירש רשי ז רואים אותו למניין כלומר שיטת הרמבן שאותו תלמיד שהוא לא היה מראש חלק מרכב בית הדין אבל ברגע שיש לו מקום לחבות דעה וללמד זכות על על הנידון אז הוא נכנס למנין מניין הדיינים הופך להיות חלק מהרכב בית הדין בהרן גם אנ בכיוון הזה תראו במקור יב כותב הרן דיני נפשות הכל מלמדין זכות פירוש שהמלכות נמני במניין הדיינין והדין נוטא בו לזכות אני אומר בפשטות מה שמע מדו הרמבן והרן שהוא הופך להיות דיין לכל דבר ועניין חלק מרכבת הדין אז מוסיפים מוסיפים כותב ה כותב ה הרן בהסתייגות מכל מקום כי אמרינן שהם נמנים מהם אנ מילכ שהדיינים חלוקים זה עם זה ר אם יש מחלוקת בין הדיינים אז רואים שיש ח חוסר חוסר אחידות בדעות אז יש מקום לשמוע דעה נוספת אז שמה אחד מ התלמידים יכול להצטרף למניין ולא שאר חכמים נמנים לבטל אותם ואף על פי א אבל סליחה אבל כל זמן שהם מסכימים לדעה אחת אין התלמידים ולא שר חכמים נמנים לבטל אותם ואף על פי שהו מרובים מהמהם לפי שהדין באלו הדיינים הוא נגמר ולא בחמים אחרים כלומר הרן מוסיף הסתייגות כל מה שאמרנו שאחד מן התלמידים מצטרף זה אך ורק אם הדיינים חלוקים אחד עם השני אבל אם יש דעה חידה בין כלל לדיינים אז לא מצרפים מדוע כי אז יצא איזשהו מצב אבסורדי תראו מה מה יווצר מצב שאם אתה אומר כן פעמים שהתלמידים יבטלו את דברי הדיינים יכול להיות מרצו שלפני הד לפני הדיינים יושבים שורות שורות שורות של תלמידים במספר גדול מאוד והם יחוו דעה הפוכה מדעת הדיינים ודעתם תהה תהיה מקובלת אם הם יעמדו למניין יצא שהם יבטלו את דעת הדיינים שהרי מרובים ממם שהיו שלוש שורות של כג וכולי אז לכן ברור לרן שהצירוף למניין של אותו תלמיד זה אך ורק בחי גבנה שיש מחלוקת בין הדיינים אבל אם כולם כל הדיינים בעמדה אחת ברור שעמדתם קובעת אבל אפל ופלא שיטת רבנו יונה שם על התר היא לא כך תראו רבנו יונה אומר וש מינן מה מה מה דלא הזן בת רוב דיינים אלא בת רוב דעות ואם ואין רוב הדינים מסכימים לזכות ויש מדינים רואים דברי המיות עד שהם רוב דעות גומרים הדין על פיהם ולא על פי רוב הדיינים חידוש עצום אומר רבנו יונה מה ממה שחשש הרן מזה אין מה לחשוש בכלל מנ חינמי הדיינים עומדים למניין אבל שימו לב התלמידים סליחה עומדים למניין אבל שימו לב ברבנו יונה מודה בכך שאותם תלמידים אינם נכללים בהרכב בית הדין לגבי פסק הדין הוא לא כותב שהם הופכים להיות דיינים הוא כותב שבבית הדין אזיין עעל בתה רוב דעות ולא בתה רוב דיינים רוב דעות כלומר תיאורטית בשלב המשא ומתן ה המסע ומתן השק טריה לגבי בירור הדין שמה גם התלמידים עומדים למניין ושמה נקבעת נקבעת ההלכה על פי רוב דעות לכ שנקבעת ההלכה על פי רוב דעות כאן בית הדין שהם דיינים המוסמכים לפסוק את ההלכה מוכרחים לפסוק את ההלכה על פי השקל ותרי שהתה בשלב הטרומי של בירור ההלכה ככה יוצא מדבר רבנו יונה והוא טוען שזו גם שיטת ה שיטת הרמבם תכף נראה אולי בהמשך אבל יש כאן שאלה מעניינת באמת יש מורדכי בחולין ברמז ת קצג אז הוא שואל איך הולכים איך הולכים בבית הדין אחר הרוב הרי קי מלן כל קבוע כמרצה על מחצ דמי ככה הוא שואל הרי הגמרא אומרת בכם מקומות סנדרין עט כל קבוע כמחצה מחצה דמי אם יש אפילו בני אדם שהם קבועים במקומם זורק הב נגו יש שמה נוכרי אחד ויש שמה תשעה יהודים אז ה מצילים את ישפטו העדה וצילו העדה יש אדם אחד קבוע אז הרי עמדת המיעוט היא נחשבת כקבוע כל קבוע כמחצה מרצ דמי איך יש כאן בכלל דין של אחרי רבים לתות פשייה של כי אומר רב נפתלי טרוו בהגות שלו על הרב חיים שמה לא לפי רבנו יונה אז זה מיושב משו שמתי אנחנו אומרים שאיין מתי אנחנו אומרים כל קבוע כמחצה על מחצצה דמי שמדובר בקבוע שהוא חבצה או גברה אם יש חבצה או גברה כמו חתיכת בשר אוו אדם נוכרי שעומד בתוך קבוצה של של של יהודים אז אנחנו אומרים כל קבוע כמחצה מחצ דמים אבל בדעות לא שייך כל קבוע כמחצה שייך בדעות זה דעה יוצא חידוש עצום יוצא שלמעשה בשלב הטרומי של הדיון אז כל כלל התלמידים יכול להיות שותף ועומד למניין לכ שוא עומד לבניין מכריעים את הפסק מכריעים את ההלכה החרת ההלכה בירור הספק על פי רוב אלו שהיו שותפים בדיון הטרומי של בירור ההלכה לאחר מכן נמנים הדיינים שהו שמחו לפסוק ההלכה בדיון והם צריכים לפסוק את ההלכה לפי מה שהוכרה במניין הקודם יוצא דבר דבר מדהים תיאורטית יכול להיות שעמדת המיעוט בדיינים היא זו שמתקבלת בסופו של דבר לפסיקת ההלכה שום שהוא מגובה ברוב של הדיון הטרומי שעסק בבירור ההלכה אז יכול להיות שעמדת המיעוט בסופו של דבר מתקבלת לפסק הדין היא מוכרח שהיא תתקבל לפסק הדין כי הדיינים מוכרחים לפסוק כפי שיטת רבינו יונה כעמדת הרוב שהיה בשלב הטרומי תראו דבר עוד יותר מחודש ב בגמרא בסנהדרין בדף מ בדף מקור יד אני קורא את הסוף אפי ילו הוא אומר יש לי ללמד על עצמי זכות שומעים לו ובלבד שיש לו בלבד שיש ממש בדרו מגיע לא פחות מאשר הרוצח עצמון עצמו אומר יש למד מית חוכם הוא אומר יש ללמד על עצמי זכות מושיבים אותו שומעים לו מה מה שומעים לו האם האדם הזה הנידון נמנה עם הדיינים אומר הרן ד אמרינן וכולי הנה אי אפשר לומר כ מדיני נפשות שאם הן אדון עצמו טען זכות על עצמו שיהיה נמנע בכלל הדיינים דף גב ד ק פרק היו בודקים שם אמר יש לימ את זכות על עצמי שומעים ללא הנו למר שמקבלים את דבריו ן משתקים אותו כדי להפיץ את דעתו אף על גב לגבי דים משתקים אותו וכולי אבל שהיא נמנע במניין הדים לא כומר ברור לרן שלא יעלה על הדעת שנידון בעצמו עומד למניין אחד עם הדיינים בדין שלו עצמו אבל הפלה ופלה הרמבם הרנו כבר מציין הרמבם הרמבם כותב בפרק י הלכה ח אמר אחד מן התלמידים בדיני נפשות יש ללמד עליו חובה משתקים אותו אמריש למד עלי מעלים אותו עם ההם וכולי אפילו אמר אני דון עצמו יש לי ללמד על עצמי זכות שומעים לו ו עולה למניין רבותיי עולה למניין והוא שם ממש בדרב כותב אתזה לכם משנה מה שאמר ועולה למניין קשה הו בעיני דמריה בפלוני רבעני שאלא נאמן על עצמו משום שאדם קרוב אצל עצמו והוא הדין לדין כון שהוא קרוב איך עולה למניין הליך מישל צריך להבין יעלה לדעת שנידון בעצמו למניין אבל אניו דעתי התשובה היא נתונה כבר בכתובה כבר בחידוש רבנו יונה שכותב וכן נראה מדבר הרב רבינו משה כלומר אפשר להגיד בשופי ה הרמבם הולך בשיטת רבנו יונה בשיטת רבנו יונה יש שני שלבים יש שני דינים ברוב יש את השלב המקדמי עכשו שבירור ההלכה ובירור הספק בשלב הזה נמנים דעות הם לא דיינים התלמידים אינם דיינים הם אינם חלק מרכב בית הדין שמוסמך לפסוק את הדין אבל זה שלב הבירור של ההלכה בירור האמת שמה בוודאי דעתם חשובה ולפי כך אם מדובר על רוב דעות אז לא לא מובק לומר שגם הנידון בעצמו יש לו דעה למה דעתו תגרם יתר שאר הדעות אם יש ממש בדבריו אז הכן גם הוא נמנע בהרכב חובי הדעות בדיון של עצמו לכ שיוכרע תוכרע האמת בין כותלי בית הדין ביחס לדין שלו אזז כשנבוא לשלב פסק הדין אז אותם דיינים שכן מוסמכים לפסוק את הדין יהיו מוכחים לפסוק את הדין על שמך חוות הדעת שנתקבלה על סמך רוב רוב חובה הדעה בשלב המקדמי זה מה ש אם אם זה לא מספיק לכם אז יש א תראו בגמרא בסנ בדף לד הגמרא אומרת אמרו שניים טעם אחד משני מקראות אמר להם אין מונים אלא אחד הגמרא אומרת שאם שני דיינים מביאים ראיה מאותו מאותו פסוק טעם טעם אחד צליחה משני מקראות אז ודאי אחד מהם טועה אז אין מונים להם אלא אחד כן כי אומר רשי כם לא נכתבו שני מקראות לטעם אחד אז כשאנחנו באים לברור את הרוב או להכריע שיש כאן רוב אנחנו מכריעים אנחנו לוקחים בחשבון אך ורק את הרוב מהדי שיש צד לומר שהם דוברי אמת אבל אם יש שני דיינים שאומרים טעם אחד משני מקראות ודאי אחד מהם טועה אז תיאורטית יכול להיות שיהיו רוב דיינים אבל דעתם לא תתקבל כיוון שהם נחשבים מיעוט ביחס ל למיעוט כן ביחס המיאו שהוא כן עשוי דבריו עשויים להיות אמת אז רואים שהמושג של רוב ומיעוט הוא בהחלט מושג שהרבה תלוי במה נאמר בדעות אז יכול להיות שעמדת המיאו היא זו שסו מתקבלת בניגוד לעמדת הרוב כי עמדת הרוב ניתנה על צמך שני טעמים ה טעם אחד משני מקר אם זה לא מספיק לכם אז יש יש קדושה רמבן בקור תראו מצאתי בין תשובותיו של רבנו הי גאון דיים נחלקו בית הדין שהם שלושה אחד אומר כך שניים אומרים כך אם שווים בחוכמה מניחים דברי יחיד ועושים שניים ואם האחד דיב מן השניים הולכים אחר מי שנתן טעם לדברו כלומר הרמבן מצי רבגון הגאונים שבבית הדין הולכים אחר רוב חוכמה לא אחר רוב מניין רוב חוכמה אם יש דיין אחד שהוא תמיד חכם גדול הוא גדול מהשנים אז הוא הוא ה הדי נפסק על פיו באמת החינו חולק על זה והרמבן גם לא מסכים אבל מכל העראות האלה הזמן שנו כבר מסתיים יוצא שבאופן תיאורטי ייתכן שבסופו של דבר פסק הדין ינתן על סמך מיעוט הדיינים שנבררו לפסוק את ההלכה בדיון הזה כיוון ש בעמדת ה הדיון המקדמי שעסק בבירור ההלכה אז ה דעת המיעוט הייתה בדעת הרוב היא התקבלה על פי על רוב על רוב הנוכחים במקום שנשאו ונתנו ועמדו למניין בבירור ההלכה ולמעשה למעשה הדיינים כפופים לחוות דעת הזו ויכול להיות שתנתן ינתן פסק הדין על סבח המיו אז עכשיו הדרו הדרו של דוכתא אז איפה מתקיים פה רובו ככולו לפי רב חיים לפי רב חיים שפסק הדין למעשה ניתן על סמך רוב הדיינים וזה נחשב כפסק הדין של פה אחד מכוח ההלכה של רגבו ככולו ה איך זה מתקיים פה הרי כאן בסופו של דבר פסק הדין לא ניתן על ידי הרוב רוב הדיינים הוא ניתן על ידי מיעוט הדיינים ז איך איך איך מתקיים פה דין דיני נפשות בכג דיני ממונות בג איך זה מתקיים פה על כוחך צריך לומר שיש כאן גישה אחרת והגישה הזאת טוענת שבאמת פסק הדין ניתן על ידי כללות בית הדין כל בית הדין כולל המיאו המאות גם כן שותף אקטיבי לפסק הדין והפסק הדין ניתן על ידו בניגוד לדעתו אבל מה נאמר כאן אז אני אומר בקצרה יש שתי אפשרויות בקונטקט הספקות בכלל ו' אות ב מביא תשובת מהרם בן חביב לא תשובה מהרן בן חביב בגט פשוט בקל א' המרן בן חביב ככה לפחות קונטס הספקות הבין מדבריו סבור שדעת המיעוט למעשה המיעוט מוכרח לקבל את דעת הרוב ממש ל בדד הוא מדמה את זה לדין זקן ממרה בסנ דין פח זקן ממרא ש מתווכח עם בית הדין הגדול בירושלים והם אומרים לו אתה טועה הוא חייב ומוכרח לקבל את דעתם ולהורות כפי שיטתם אסור לו להורד כפי שיטתו טוען המרה מחבי אותו דבר בדיון בבית דין רגיל היה שק לטריה הוכרע להלכה הוכרע שזו האמת אז דעת המיו חייבת לקבל את דעת הרוב ולהורות כמותה ולכן פסק הדין ניתן על ידי כלל בית הדין ולכן זה מיושב כאשר הוכרה בשלב המקדמי הוכרה הלכה בי בבירור הספק כלל הדיינים בבית הדין כעת כפופים להורות כפי פסק הדין כפי הכרת הדין שניתנה על ידי הדיו הדיון הראשוני אז יש לי פה פסק דין של 23 יש לי פה פסק דין של שלושה זה מובן היטב באמת לפי זה מוסבר גם מה שתוספות אמרו שדעת המיו כמי שאינו הכוונה כי משאינו משום שדעת המיאו קיבלה את דעת הרוב אז אין כאן מיוט אין כאן מיוט שיוכל המוכס כלומר קמ לי כדעת המיות איפה בדיוק דעת המיות שלך דעת המיות שלך קיבלה את דעת הרוב רק לגבי הרחקת לכת הזו שעשה המרן בן חביב לפחות לפי הבנתו של כטס הספקות לומר שאמיות מוכרח לקבל את דעת הרוב כאן אומר הקוט הסקות עצמו שם באות ב ש אומר אף על פי שסברה זו אהובה אליי מאוד חביבה מאוד עדיין ליבי סס בה כי אולי כל ההלכה הזו שמיו צריך לקבל את דעת הרוב הנאמר רק בבית הדין הגדול שמה יש לו אסור אבל בבית דין קטן בבית דין רגיל שמה מי אמר שדעת המיאו כפופה והוא צריך לקבל את דעת הרוב כאילו הוא טועה ודעת הרוב יהיה נכונה איפה שמענו דבר כזה וגם כן ב בקובץ הערות בסימן טז רבי חן וסרמן גם כן מצדד כשיטת התקון הספקות אומר אם אדם יודע שהאמת איתו מדוע הוא כפוף מדו הוא צריך לשנות את דעתו בגלל דעת הרוב כן יש כאן רמבן שהוא מביא אחר כך תסתכלו שאולי כן יש מקום אבל בסופו של דבר אני כבר מסים ישנה גישה שלישית כן הגישה הראשונה הגישה שאומרת שלמעשה דעת המיות כמי שאינה בכלל כאילו עמדת חכמים שנמצאים מחוץ לכ בית הדין פסק הדין ניתן על ידי הדיי רוב הדיינים שלוכים במקום ויש להם דין של רובו ככולו התפיסה השנייה ש שטוענת לפ לפי המרן בחביב היא טוענת שדעת המיאו צריכה לקבל את דעת הרוב ולבטל את דעתה מפני דעת הרוב וזה דין הביטול וביזור נפח להתר היא הופכת להיות ממש מקבלת דעת הרוב אבל יש תפיסה שלישית ואני חושב שזו התפיסה היר מסתברת אני חושב שככה אחז קנס הספקות בעצמו ברור שזה מה שהוא אוחז וכ הקובץ ערות והיא שעמדת המיאו צריכה לקבל את הכרעת הרוב אבל לא לקבל את דעת הרוב מה הכוונה הכוונה היא שעד כמה שנידון הוא בדיון הזה בין קותלי בית הדין ביחס הבעלי דינים הספציפיים האלה אז אני כעמדת המיאו למרות שאני חד משמעית סבור שהשני חברים משותפים שלי טעו בהלכה אבל זה דין התורה השלוש דנים הם מוסמכים לפסוק את ההלכה ואני חייב לקבל את הכרעת הדין שניתנה לידם ולהורות כמותם אבל כל זה עד כמה שהדבר נוגע לדיון הספציפי הזה בשני בעלי הדינים האלה ובקולי בית הדין הזה אבל אני לא צריך לבטל את דעתי אני לא צריך לקבל את דעתם שלני לקבל את הכרעת הדין שלהם אם הוא זכא הוא חייב אבל אני לא צריך לקבל את דעתם ולכן בעמדת ת מיות כ שיבואו לפניו בעלי דינים אחרים ובהרכב אחר וודאי ובוודאי שאין המיעוט כפוף להורות כדעת הרוב ולבטל את דעתו ואד רבה הוא מוכרח להורות כפי שמה שהוא סבור שזו האמת בדיון האחר בנסיבות אחרות ובהרכב אחר תודה רבה [מוזיקה]