מטות-מסעי תשפ"ו - הרב אריה גברא | מפירות הכרם

שבת שלום לכולם. הפרשה שאנחנו נקרא אותה השבת, פרשת מטות-מסעי. מסעי עוסקת גם בעניינים של בני גד ובני ראובן. בני גד ובני ראובן פונים למשה רבנו בבקשה לקבל את נחלת עבר הירדן המזרחי, כי מקנה רב היה לבני גד ובני ראובן. המדרשים מותחים ביקורת מאוד מאוד קשה להתנהגותם זו של בני גד ובני ראובן, והמהר"ל בספרו נתיבות עולם בנתיב העושר מרחיב את העניין הזה ואומר שלמעשה הנטייה של בני גד ובני ראובן להתנתק מעם ישראל ולא להיכנס איתם לכיבוש ארץ ישראל, להשתתף בכל התהליך הזה של קדושת הארץ, כיבוש הארץ והחיבור אל הכלל, דבר הזה יצר מעין פירוד, כי הם התעסקו בנחלות הפרטיות שלהם, בהון האישי שלהם, בכסף האישי והפרטי שלהם, בחומריות האישית שלהם. ודבר כזה יוצר למעשה ניתוק מכלל ישראל, ניתוק מכלל החברה הישראלית. ומהר"ל בספרו מרחיב את העניין הזה של העושר ואומר שכשהקדוש ברוך הוא נותן לאדם עושר, הוא נותן לו את זה על פי הסדר העולמי, על פי הסדר שהקדוש ברוך הוא בראייה העליונה שלו נותן לכל האדם את המנה שלו, את החלק שלו. וזה הסדר הטבעי שבין אדם חי ומתפרנס בעולם הזה. אבל כשאדם יוצא מגדר הסדר הטבעי, יוצא מהגדר של הטבע ורוצה לצבור לעצמו הון, והוא בעצמו הולך ויוזם ולוקח עוד כל מיני דברים שהם בניגוד לסדר הטבעי האלוקי, דבר הזה למעשה מפריד אותו מכלל החברה, מפריד אותו מכלל המהלך האלוקי. ואומר המהר"ל, אחת הראיות לכך המובהקות, שבני גד ובני ראובן הם הראשונים שיצאו לגלות. הם נפרדו מעם ישראל ויצאו לגלות, כי הם למעשה הראשונים שקיבלו את הנכס שלהם לא בהחלטה אלוקית, אלא זה משהו שהם בעצמם באו ולקחו ולא מהסדר האלוקי הטבעי שעושה את זה. וממשיך המהר"ל גם כן מסביר עד כמה העניין הזה של מה שרכישה של ממון ונכסים יש בהם איזה פגם, שאדם צריך לדעת וללמוד ולהבין שהעושר הוא מהשם יתברך, ואסור לאדם לקחת לעצמו כל מיני דברים שהם מעבר לנכס הטבעי על פי הסדר העולמי שהקדוש ברוך הוא נותן לאדם. והוא נותן כמה דוגמאות. הוא אומר למשל, תסתכל על השמות של הכסף. השמות של כל התכנים שמזכירים עניינים של ממונות, יש בהם איזה דברים שמסמלים עניין של זזתיות, דברים של חוסר יציבות. למשל זוזים, למה הם נקראים זוזים? כי הם זזים ממקום למקום. אין פה איזה עניין של קביעות. מעות נקראות בשם הזה, כי הם באות מעת לעת. כלומר יום אחד האדם מקבל את הכסף הזה ויום אחד הוא עובר לפלוני אלמוני. נכסים נקראים בשם הזה, כי הם נכסים ונגלים. יום אחד האדם הזה מקבל את זה ויום אחד זה נגלה ונכסה לפלוני אלמוני. וכן על זה הדרך, שגם הכסף עצמו בשם שלו ובמהות שלו מרמז שזה לא דבר שהוא קבוע ויציב, אלא דבר שהוא משתנה מאדם לאדם. הטעות של בני גד ובני ראובן זה שהם רצו לקחת חלק שלמעשה ההחלטה האלוקית, ההשגחה האלוקית לא רצתה לתת להם את זה. ובחסידות גם מרחיבים את הנקודה הזאת, כי ארץ ישראל נקראת ארץ שאדם עובד את האדמה. כן, "עובד אדמתו ישבע לחם". זה מקום ששמה צריך לקיים את מצוות השם של חרישה, של זריעה, של קצירה, של כל העמל של העבודה. ואילו הארץ שבני גד ובני ראובן חשקו בה הייתה נקראת ארץ מקנה. מה ההבדל בין ארץ שצריך לעבוד עבודת אדמה לארץ מקנה? אומרים בחסידות שארץ מקנה זה משהו שהוא אינסטינקט, כלומר אתה מקבל את הכל מוכן, ובסך הכל צריך לקחת את הצאן שלך, את הבקר שלך, שלח אותם למרעה וקדימה, תאכלו ותפרו. זה ארץ מקנה. זה דרגה אחת בעבודה. ארץ ישראל זו ארץ שאדם צריך לעבוד את האדמה, לסקל, לחרוש, להשקות, לעבד. זו עבודה שיש בה הרבה הרבה יגיעה והרבה השקעה והרבה חיבור גם לארץ. לכן זו הייתה הטעות של בני גד ובני ראובן בהסתכלות שלהם העניין הזה של החומריות. לכן באמת החומריות אצלם זה דבר שהגיע והלך, וכמו שהזכרנו, הם הראשונים שלמעשה גלו והתנתקו מהארץ, מכיוון שלמעשה הארץ לא הייתה בשורש שלהם נחלה מאת השם יתברך. הגמרא מספרת במסכת תמיד סיפור על אלכסנדר מוקדון, שהלך וכבש את כל העולם. היה מצביא גדול, והגיע עד סמוך לשערי גן עדן. גן עדן. ומרוב העוצמה שלו והגדולה שלו, גם רצה להיכנס תוך גן עדן, אבל לא נתנו לו להיכנס לגן עדן. ואומרים שהוא עמד על שערי גן עדן, והתחיל להגיד: אני אלכסנדר מוקדון, אני רוצה להיכנס לראות מה זה גן עדן. אמרו לו: אתה לא יכול להיכנס לגן עדן. ואז הוציאו לו עין, עין של אדם. אמרו לו: קח, משהו שיהיה לך משהו מגן עדן. אז הוא התלהב, קיבל עין של אדם, ורצה לראות בדיוק מה המשקל הסגולי שלה, מה הערך שלה. אז הוא שם על משקולת אחת כסף וזהב, ושם את העין הזאת, והעין הזאת הכריעה, כן, הכריעה את המשקולת, והכסף והזהב לא הצליחו להטות את הכף. הוא לא הצליח להבין איך זה יכול להיות. אני שם פה כסף וזהב ויהלומים וכל מיני דברים יקרים והיא לא מכריעה את העין? אמרו לו חז"ל, כן, אמרו לו האנשים החכמים בגן עדן: תשים קצת עפר, תשים שמה קצת אדמה. ואז ברגע שהוא שם אדמה, אז זה הטה את המשקולת והיא התאזנה. מסביר המהר"ל מה הרעיון הזה של הסיפור הזה של חז"ל, של האגדה הזאת. רוצים לומר לו: תשמע, אתה אלכסנדר מוקדון, אתה הצלחת לכבוש את כל העולם, אבל אתה לא שבעת. העין כל הזמן, כל הזמן התפשטה והתפשטה והתפשטה ורצתה עוד ועוד ועוד ועוד. העין הזאת למעשה במשקל הזה באה ללמד אותך שבעולם הזה אתה לא תשיג את המבוקש שלך, כן, את התאוות שלך, את הרצונות שלך. מה כן יכול לאזן אותם? אם תיקח את העפר. העפר זה למעשה משהו שהוא נכסה, שהוא מכוסה, כן, והוא מסמל גם שיש לכל אדם ואדם ולכל יצור בעולם הזה, יש לו גם תכלית. העפר מסמל את העניין הזה של מה של הכיסוי, של אחרית הימים, אדם מת טומנים אותו בעפר. אדם צריך לדעת שהעין לא יכולה להשתלט על כל דבר, כן. ברגע שאתה עושה לעצמך את האיזון ואתה יודע שיש לכל דבר קצבה כמו העפר שמסמל את זה, ככה אתה תדע פחות או יותר להתאזן. ובאמת נמצאים אנחנו בעיצומם של ימי בין המצרים, וההפטרה שאנחנו קוראים ביום תשעה באב בבוקר בספר ירמיהו פרק ט', מסיימת שם בפסוק שירמיהו הנביא בא ואומר: השכל וידוע אותי כי אני השם. אל יתהלל חכם בחכמתו, ואל יתהלל הגיבור בגבורתו, ואל יתהלל עשיר בעושרו. שלא יגיד האדם: הנה יש לי נכסים, יש לי כוח, יש לי גבורה. כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי. אנחנו רואים שכנראה התיקון של מה של בניין בית המקדש, התיקון של מה של הגאולה האמיתית, שכל אדם יידע את מקומו, יידע את הנכסים שהקדוש ברוך הוא נתן לו ויסתפק במועט וישמח בחלקו. ועיקר עיקר העניין של השכל וידוע אותי, ככה אמר השם. ונזכה בעזרת השם לגאולה האמיתית, תהיה גאולה, ושבת שלום ומבורך.