מזונות האשה - חיוב ממוני או ערכי • הרב גבריאל סרף, ראש ישיבת כרם ביבנה • כנס אסופות ה-6

טוב, ברוכים הבאים לישיבת קרם ביבנה. תמיד מרגש לראות אה אלפי בחורי ישיבה שבאים א ללמוד, לעסוק בלימוד תורה, בעיון בלימוד התורה. וזה דבר מאוד מאוד מרגש. זכות גדולה בוראנו להיות אחסניה לכנס א כזה מיוחד במינו אולי יחיד במינו בעולם התורה כן הנושא שהכנס עוסק בו מאוד מאוד רחב ו אפשר לדבר המון המון נושאים מה שאני בחרתי לעסוק זה בנושא של מזונות האישה לברר לנסות לברר איזשהיא נקודה בגדר של החיוב הזה במהותו בקור בכותרת כתב סבתי האם חיוב המזונות זה חיוב ממוני הוא או חיוב ערכי מה הכוונה האם החיוב של הבעל מזון את אשתו האם זה חיוב שהוא מעבר לחיוב יש קניין אישות שהוא עוסק בענייני הסדרת ה האישות שבין הבעל לאשתו ומעבר לזה יש עוד חוב ממוני כמו כל חוב שיש בעולם החושן משפט אז יש גם חוב שנקרא נקרא חוב מזונות או שחיוב המזונות הוא חיוב ערכי דהינו הוא חיוב שיסודו הוא מהגדרת האישות והנהגה של הבית אני נקרא לזה המוסד של הבית אה אה א בעיניה של התורה או בני בעיניהם של חז"ל ואני חושב שיכולים להיות כמה יכולות להיות כמה וכמה נפקמינות בהגדרה של יסוד היו מהות החיוב הזה האם מהות החיוב זה סתם איזשהו התחייבות ממונית בגדרי מעולם החו של משפט או שיש כאן חיוב מיוחד שהוא יסודו מהנהגת האישות והקרבה שבין בעל ואשתו אני רוצה לפתוח ב אולי בראיה מדברי הרמבם בספר המצוות ולא תעשה רס סב כותב הרמבם במקור א' המצווה רסב היא שהז זירה הזיר קונה אמבריה מענות אותה עם נשאה רצוני לומר מענות אותה שיחסור אותה מזונה או כסוטה או ימנע ממנה עונתה על צד העינוי והחאוה והוא אומרו התעלה שרק סותה ועונתה לא יגרע וזאת ההזהרה בעצמה תכלול כל מי שישא בת ישראל שלא יענה אותה בדבר מאלו השלושה דברים על צד האכאבה והצער כלומר הרמבם מגדיר שהאיסור שלה כסוותה ועונתה לא יגרע לא נאמר בכל אופן יש כאן משקל לכוונה של הבעל במניעת המזונות לאשתו אם אין כוונתו לצער אותה ולהכאיב לה הוא לא עובר עליו רק אם כוונתו על צד העינוי והכאבה והכאב לגרום לכאב לצער אותם רק אז הוא עובר על שירה קסותה ונתה לא יגרע אבל אם הוא למשל לא סיפק למזונות כתוצאה מעצלנות או כתוצאה מאיזשהי רשלנות לכאורה לפי דברי הרמב"ם לא עוברים על הלו הזה. לכאורה אם כל המהות של גדר חיוב המזונות יסודו הוא סתם חוב ממוני. חוב ממוני שיש עליו כמובן חיוב מוסרי של לו רשע ולא ישלם. לא היה מקום לטלוט את האיסור של מניעת המזונות בכוונה של הבעל. מה הוא מתכוון? האם הוא מתכוון לצער אותה או לא מתכוון לצייר אותה? סוף סוף עצם מניעת החוב לכשי עצמה היא השארה כסטה בנתה לא יג מניעת תשלום החוב היא האיסור לכאורה מהעובדה שהתורה לפי שיטת הרמבם קורכת תולה את האיסור של מזונות בכוונה של הבעל לצער ולהרחיב לאשתו נראה לכאורה שזה יותר נוטה לצד השני שאמרנו שאין כאן סתם חוב ממוני גרידה אלא יש כאן פגיעה בעצם מניעת המזונות, פגיעה במהות ובתא הזה שנקרא התא של הבית. ולכן זה תלוי בכוונה. אם לא הייתה כאן כוונה להכאיב לאישה אז אין כאן את הלו הזה. אבל האמת היא שייתכן שנוכל למקד יותר את הדיון שלנו בתשאלה האם מזונות זה דאורית דרבנן. כי באמת שיטת הרמב"ם כידוע הרמב"ם בהלכות אישות בפרק יב הלכה א' ובהמשך הלכה ב' כותב הרמב"ם כשנושא אדם אישה בין בתולה בן באולה בין גדולה בין קטנה אחת בת ישראל וכולי אז התחייב לה בעשרה דברים והעשרה שלושה מהם מן התורה ואלו הם שארה כסוותה ועונתה שארה אלו מזונותיה כסוותה כמשמעה עונתה לבוא אליה כדרך כל הארץ ובמגיד משנה על אתר הוא כותב שהג דברים שכתב רבנו שהם מן התורה אחד מהם מזונות הם מחלוקת תנאים ופסק רבנו בגמרא בכתובות מז פסק רבנו כדברי אומר שארה אלו מזונות וכן תרגם מונקלוס שארה זיונה וכן פירש רשי בפירוש התורה אבל הרמבן כתב בפירוש החומה שמזונות זה מדבריהם אז יש מחלוקת בין המגיד משנה לגבי ובין הרמבן לגבי חיוב האקסות אבל יש כאן מחלוקת בראשונים מפורסמת האם האם חיוב מזונות של האישה זה חיוב דאורייתא? מה שכתוב בתורה שארה אז הכוונה למזונות? אז באמת שיטת הרמב"ם הרש בכתובות החינוך במצווה מו הטור בסימן סט נקטו שחיוב מזונות זה דאורייתא אבל יש לנו כמה וכמה ראשונים ביניהם הרמבן שהזכיר המגמיש המגניש בעצמו גם כן מסכים לכך לגבי חיוב המזונות שיטת הרן ב הרן בגיטין בדף יז בדפי הריף שחיוב מזונות זה דרבנן אולי אפשר להתמקד יותר בחקירה שלנו ולומר כך למד אמר שמזונות זה חיוב דאורייתא בזה נלמד מהפסוק שרק סותב ונתה לא יגרע יותר מסתבר לומר שכשהתורה חייבה את הבעל במזונות היא חייבה אותו על אותו משקב על אותו בסיס כמו חיוב העונה שזה חלק מההנהגות מניהגי הבית מנהוגי הקרבה בין איש לאשתו אבל נקודת הדיון והמחקר שלנו היא היא למנד אמר מזונות דרבנן שיטת הרמבן וסיעתו מי שסובר שמדאורייתא הבעל לא חייב לזון את אשתו. כמובן שלא היה ללי דעת שהוא לא יעשה את זה. הוא יעשה את זה אבל אין עליו חיוב מדאורייתא לעשות את זה. אז יוצא שלפי התפיסה וההבנה הזו שמדאורייתא אין חיוב מזונות לאישה. יוצא שהתורה לא ראתה א את עצם חיוב המזונות כחלק אינטגרלי מהנהגה וניהוג של בית בישראל. היא לא ראתה את זה בכך. הרי היא לא חייבה את הבעל. אבל באו רבנן ותיקנו תקנה תקנה מצידם תקנת בית דין שהבעל חייב לזון את אשתו כאן ראוי לחקור מה הייתה מהותה וגדרה של אותה תקנת חז"ל האם תקנת חז"ל השיטו על הבעל חוב ממוני כמו חוב שהוא בעולם החושן משפט או שחז"ל ברוח חוכמתם ראו שראוי א להגן את חיוב המזונות בתוך הצורה והנהגה וניהיוג הבית בעם ישראל ואז נכניס את זה לתוך לתוך לתוך עולם האבן העזר הייתי אומר את זה לתוך העולם הערכי המוסרי של ה של הבית ובאמת במאמר מוסגר זה זה דבר שאפשר להרחיב בו אבל לכאורה עצם ההגדרה או השיטה שאומרת שמזונות דרבנן היא לכך שי עצמה לא כל כך מובנת איך יכול להיות שיש מציאות של מזונות דרבנן אם יש כתובה הרי בכתובה כתוב אנה אפלח והוקיר ואזון והפרנז והחקל והסובר יתיכות גוברין יודעין אנחנו יודעים ששטר הוא קניין לכל דבר ועניין קניין דאורייתא אם כן מדוע לא נאמר ש לאחר תקנת חז"ל או לאחר שחז"ל הצריחו לכתוב כתובה אז ממילא חיוב המזונות משתדרג באופן אוטומטי לחיוב דאורייתא מכוח קניין השטר באמת אנחנו מוצאים שבראשונים עדיין החזו שחיוב המז זנות נותר בעינו חיוב דרבנן ככה מתבאר בבית יוסף בחושב בסימן צדיז מביא תשובה של הריב בסימן פא ושערי בעל התרומות בחלק א' שער א' חלק א' סימן ד' והם כותבים מה הדין אם מגיע בעל חוב עם שטר חוב לגבות את חובו ואישה שבאה עם כתובתה אז מי קודם אז אומר הריף ובעל התרומות שהבעל שהבעל חוב קודם מדוע כשיבוט שלו שלו זה שיבוד דאורייתא ככה הם אחזו בגמרא בסוף בבת הקופה עניו חיוב המזונות הוא אך ורק שיבוד המזונות זה רק דרבנן אבל איפה איפה נעלם הקניין שטר יש שח בסימן ט ציב קטן ב בחו של משפט שכותב ש הרי ידוע יש מחלוקת בראשונים האם שיבוד דאורייתא שיבוד דרבנן אומר השך גם למן דמר שיבוד עליו דאורייתא אבל כשכותבים שטר שטר ויש כאן קנייה לשטר הרי יש בכוחו של השטר ליצור חיוב אז כולנו יודעו ששיבוד השטר הופך להיות שיבוד דאורייתא משום שעצם כתיבת השטר היא קניין שטר קניין המחייב אז באמת יש כאן א שאלה מעניינת יש הגידולי תרומה רבי עזר פיז'ו על ה על על הבעל על הבעל התורמות כותב שחידוש הוא כותב שבעצם עניין הכתובה ההתחייבות שנוצרת על ידי הקניין השטר הוא אך ורק על עיקר הכתובה כל מה ש מוסיפים בשטר הכתובה אוקיר ואפלח ואזון ואפרנס זה הוא קורא לזה לשופרה דשטרה כתבינה זה רק יופי השטר אבל אין בעצם כוונה שהשטר שקניין השטר יחול על חיוב המזונות ככה כותב הגידולי תרומה באמת זה חידוש אבל מצאנו לו חברים אבנ מילו באבן העזר בסימן צג סעיף קטן כה כותב ומדנה דמוכח שאין כוונתו של הבעל לחייב את עצמו בחיוב שטר בקניין שטר מעבר למה שחז"ל חייבו אותו חז"ל חייבו אותו מכוח תקנת חכמים עכשיו שהוא הולך וכותב שטר מה גם שיש גם רבי יונתן עייבשית בספר בני אהובה כותב בפרק הלכה בית מיישוד הרי מי חייב אותו לכתוב את הכתובה לא הוא חז"ל חייבו אותו לכתוב כתובה זכו גם מה הוא צריך לכתוב בכתובה אז הוא אומר ודאי שלא הייתה כוונתו לחייב את עצמו מעבר למה שחז"ל חייבו אותו מעיקר הדין מכוח תקנת בית דין אבל הפני יהושע באמת כותב שמכוח ה הפלח והוקיר אז באמת החיוב של המזונות הופך להיות חיוב דאורייתא ובאמת אנחנו מוצאים כמה וכמה אחרונים שלא התייחסו לאמירה הזו שכתובה ב שכתובה בכתובה הופלח והוקיר כשופר דשטרה בעלמה כזה דברים תפלים הרב קבגר בחדשות בסימן נא החתם סופר בסימן קנ באבן העזר ועוד כמה חונים יש אולי אפשרות להסביר ככה נוקט הישועות יעקב בסימן עב סעיף קטן א' בבן העזר שאולי הסיבה שהקניין לא משדרג את החיוב מחיוב דרבנן לחיוב דור ומשום שלא ניתן להכיל קניין על חיוב מזונות. מדוע? שיטת הרמב"ם הידועה בפרק יא ממכירה הלכה טזיני שקניין לא חל על התחייבות שאיננה קצובה. זה נקרא דבר שאינו קצוב. כיוון שהמזונות של האישה זה דבר שהוא לא קצוב, שהוא משתנה מדי חדשים לבקרים אז ממילא לא יכול לא יכול לאכול על זה כניין שטר. ככה רוצה ליתון ישת יעקב. אבל גם אם נעיב לדילה עדיין הרי כל שיטת הרמב"ם היא לא נפסקה להלכה שיטת הרמב"ם מובה בשולחן ערוך בחושי משפט בסימן סעיף ב ושמה השולחן ערוך נוקט בסתמה נגד הרמב"ם אלא כמו יתר הראשונים שחלקו עליו ביניהם הרי והדר הרשב הריף הרן ועוד מה שאולי כן מסתבר לומר זה מה שכותב המרש האנגיל בחלק ד' סימן טו לטלוט את השאלה הזו במחוקת קצות ונתיבות יש קצות בסימן סו סעיף קטן כ הקצות שואל הרי כל קניין שטר יסודו הוא בכך שיש לפניי שטר קניין הרי הגמרא בבת עו אומרת שאופן מכירת שטרות נעשה על ידי כתיבה ומסירה מה הוא כותב כן אלך אבו בכלל שיבודד ידב משמע שהשטר בכדי ששטר יוכל להיכנ הוא חייב להיות שטר קניין אז איפה יש פה שטר קניין הרי שטר חוב לכאורה הוא שטר ראיה הוא לא שטר קניין אומר קצות החושן לא הוא כן שטר קניין משום שעל האב שהמאות בפני עצמם עצם ההלוואה מייצרת או מייצרת שיבו נכסים אבל עדיין כיוון שיש בכוחו של שטר להכיל קניין להכיל חיוב אפילו התחייבות חדשה כמו שכתוב בשולחן ערוך בחוש משפט סימן מ סעיף א' אז יש כאן מושג שנקרא שיבוד על שיבוד, חיוב על חיוב. כלומר, יכול לחול חיוב על חיוב, יכול לחול שיבוד על שיבוד. אז בעצם בעצם כתיבת השטר אז אז הלווי מחייב את עצמו בחיוב על גבי חיוב שיצרו עצם המאות שהוא קיבל, אז הוא כבר מכיל עוד חיוב מכוח השטר. אז יוצא שהשטר חוב בעצם הוא גם שטר שיוצר שיבוד. הוא לא סתם שטר ראיה על הלוואה, אלא שטר שיוצר שיבוד. לכן הוא נקרא שטר קניין. אבל הנתיבות על אתר בס בסעיף קטן כג חלק על הקצות וטען זה לא נכון שיבוד לא יכול לחול על שיבוד חיוב לא יכול לחול חיוב מה ש מה שחז"ל עשו כשחז"ל מכוח ה החשש תקנת לקוחות סדר לקוחות הבכיעו את השיבוץ שהמאות יצרות ממילא אחרי שחז"ל הבקיעו את את השיבוץ שמאות יוצרות אז הכילו שיבוד מכוח השטר אז השטר הוא יוצר את כל השיבוד אז לכן השטר נק שטר קניין ואפשר להקנות אותו בכתיבה ומסורה כמו שכתוב בסימן סו סעיף יד אז יוצא שיש כאן מחלוקת בין הקצות והנתיבות האם חיוב יכול לחול על גבי חיוב האם שיבוד יכול לחול על גבי שיבוד אז יוצא לפי זה אומר המרש אנגיל שזה אולי יהיה תלוי בשאלה האם מזונות שיסודם הוא חיוב דרבנן האם על ידי כתיבתן בכתובה יכול החיוב להשתדרג להיות חיוב דאורייתא תלוי בשאלה עם חיוב וחול לחיוב במחלוקת הקצות והנתיבות כי החיוב חלוטומטית מתכוח תקנת חכמים דרבנן האם החיוב יכול להשתדרג דאורייתא אז יהיה תלוי לפי העקצות כן לפי הנתיבות לא נחזור לענייננו בין כך ובין כך גם אם נגיד לפי הפני יהושע ואחרונים שחיוב המזונות מכוח כתיבתו בשטר הופך להיות חיוב דאורייתא עדיין החקירה שלנו עומדת במקומה משמרים שגם אם זה יהיה חיוב דאורייתא אבל זה יהיה חיוב דאורייתא מצד החו של מיש משפט שבו ועדיין יהיה מקום לברר האם כשחז"ל באו ותיקנו תקנת מזונות האם הם תיקנו אותה כסתם התחייבות חושל משפט שהיא עשויה להשתדרג לדאורייתא מכוח א כתיבת הכתובה או שלא שחז"ל רצו שיהיה כאן חיוב מכוח מכוח מוסרי מכוח ערקי מכוח שזה צורת החיים של הבעל ואשתו לכן הה שלנו רלוונטית גם אם נלך עם הבני יהושע יש תוספות בכתובות בדף נ כידוע הגמרא בכמה מקומות מביאה מחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה האם מתנה על מה שכתוב בתורה בדבר שמבמון תנאו קיים או לא אז שיטת רבי מאיר בגמרא בכתובות נבקידוש יט ועוד שמתנה על מה שכתוב בתורה אפילו בדבר שבמון לא קיים לכן אדם שאומר לאישה הרי את מקודשת לי עלמנת שאין אך עליי שאר אז זה חל לפי שיטת רבי מאיר זה חל התנאי בטל ומעשה קיים אומר ה אומר התוספות שואל התוספות על אתר מה זאת אומרת לפי רבי מאיר יוצא דבר אבסורדי שגם בדבר שממון תנאו בטל אז יוצא שאי אפשר למחול חובות כי זה מתנה על מה שכתוב בתורה תראו את התוספות במקור ד' אם תאמר כמד שייך מתנה על מה שכתוב בתורה אפילו גבי ממון אם כן לא יוכל אדם למחול חובו לעולם על ידי תנאי שאם יאמר עשה מי היום וחובך מכו לך יהיה מתנה מה שכתוב בתורה זה הגיוני אז תוס אומר לא מלווה זה לא נקרא דבר שכתוב בתורה אבל הוא שואל על נזיקין מה תגיד לנזיקין אדם שירצה למכול נזיקין אז תגיד זה מתנע מה שכתוב בתורה זה הגיוני דבר כזה הנה תראו בהמשך אבל קשה דלניין נזדיק נמה שלא יוכל לא יוכל למחול דמתנה על מה שכתוב בתורה וכיתמא חינמי והרי תנן בחובל בבקמה מצד ב קרא צותי שבר קדימה מנת לפתור פטור אז יש תירוץ אחד של רבנו אל חנן התירוץ השני תראו ועודש לומר דנזיקין לא דמו לקידושין דאחה היינו טעמה דאין קידושין לחצאין דאין לך קידושין שאין להעליו שער בקצות ועונה וכן לגבי נזיר אין נזיר לחצאין איזה מין השוואה עושה פה התוספות בין אין נזירות לחצאין אין קידושין לחצאין נזירות מה זה קשור נזירות כל החיובים הם חיובים א ייסורי תגלחת וטומה כל יחידה חטיבה אחת. מה זה קשור? אה מה זה קשור לחיובי אישות, לחיובי קידושים? לכאורה רואים מה מהתוספות פה בתירוץ השני בדעת רבי מאיר שרבי מאיר הסתכל על שאר כסוב ועונה כיחידה אחת, כחטיבה אחת. ככה צורת בית בישראל שהבעל מחוייב לאשתו בשאר וכסות ועונה. וזה בדיוק אותו דבר. על אותו משקל. לא לא יכולה להיות מציאות לדעת רבי מאיר שבעל לא יתחייב מזונות לאשתו. זה פוגע בבסיס, ביסודות של הבית, של הטעם המשפחתי. אז זה כמו אין נזהירות לחצאית, זה לא קידושים. אם אין חיוב מזונות זה לא אישות. זה לא היישות של התורה. אז ממילא לא שייך, זה מתנה מה שכתוב בתורה. היסוד הזה שכותב כאן התוספות בדעת רבי מאיר, מופיע גם בתוספות בנזיר. א מופיע בתוספות בן נזיר בדף יג. כן וגם תוספות ראש ב מציע נא רמבן בקו בבטרא רשבה בקידוש כגר זה יסוד שמפיע בהרבה מקומות הרבה ראשונים אז מה תאמרו טוב זה שיטת רבי מאיר אבל ההלכה לא קמה כרבי מאיר להלכה קמהן כשיטת רבי יהודה בשולחן ערוך אבן העזר סימן לח סעיף ה קיימן כשיטת רבי יהודה שמתנה על מה שכתוב בתורה בדבר שבמון תנאו קיים אבל מסתב סבר מאוד לומר שהמחלוקת בין רבי יהודה לרבי מאיר היא לא מחלוקת יסודית בהגדרת מהות האישות בעם ישראל. לא לא מסתבר לומר. דרך אגב אני לא הזכרתי מה מוסגר ששיטת התוספות בפרק המדיר בדף עמוד ב שמזונות זה דרבנן. אז תוספות שיטתם מזונות דרבנן והם כותבים שאין אישות החצא. אז זה רק מראה איך הם החזו. אז כפי שאמרתי לא סביר לומר שרבי יהודה יחלוק על רבי מאיר במחלוקת קיצונית כזאת והם יחלקו בעצם גדרי חיובי שרב וקסות ועונה לא סביר לומר מה שכן מסתבר לומר זה ככה לפחות הרשבא בקידוש יט הביאו אותו הקצות ברכט סעיף קטן יא המחלוקת בין רבי מאר רבי יהודה אומר הקצות בפירוש הרשבא היא איך לפרש את ההתניה או התנאה בא' של הבעל שאומר הרי את מקודשת לי על מנת שאין נח עליי שאר אומר הרשבא רב מר הבין שכוונתו לומר עלמנת שאין נח עליי דין שאר ולכן אין כאן אין כאן אין אישות החצאים וזה דין שמתנה מה שכתוב בתורה תנו בטל אבל הרבי יהודה הבין שהכוונה של הבעל היא אמנת שתמחלי לי את חיוב השאר לא מנצלך על הדין כלומר אני מקדש אותך על כל פנים אני מתחייב בכל אבל הקידושין ש שלי אני מתנה אותם בכך שתמחלי לי תמחלי לי על החיוב של של השאר אז אז ממנה יש כאן המחלוקת ביניהם באומדנה של כוונת כוונת הבעל המתנה אבל אין כאן מחלוקת יסודית ומהותית מה גדרם של חיובי שסוק והונה אבל נראה בפשטות אם נלך אם אם החשבון שלנו נכון נראה אולי שמשיטת התוספות יותר נוטה לומר שחיוב השאר הוא לא סתם חיוב ממוני גרידה אלא חיוב שהוא מעצב את הבית בעם ישראל ולכן אה ולכן נכון שיש יש התניה התנאה שאפשר לעשות שהאישה תמחון על כך לדעת רבי יהודה אבל עצם חיוב מזל שעצמו הוא כמו שאמרנו זה לא סתם חיוב חוש משפט זה אלא חיוב חיוב ערכי אפשר להוסיף כאן עוד נקודה מעניינת אה כידוע יש מחלוקת שמובד ברמה באבן העזר בסימן כו סעיף א' לגבי המושג פילגש מה זה פילגש הגמר הגמרא בסנדרין כארסת הגמרא שמה פילגש הכוונה בלא כתובה בלא קידושין אבל יש בזה מחלוקת בין הרמבם ובין הרב לא רוצה להיכנס לזה כל כך אבל שיטת רשי א בפירושו על החומש בפרשת חיי שרה היא שפילגש זה בקידושין בלא כתובה תראו את מקור יז בסוף מופיע הרמבן הביא אותו בפירושו לחיי שרה בפרק כ פסוק פסוק ו' רש"י כתב נשים בכתובה פילגשים שלא בכתובה כדי אמר בנשים ופילקשים דדוד בצל כ"א ואין הדבר כן כי לא תיקר פילגש אלא כשהיא בלא קידושין למה כי הכתובה מדברי סופרים והגרסה בסנהדרין פילגש בלא כתובה וקידושין כלומר יש כמה מחלוקת בין רש"י והרמ"בן רש"י כותב שהגדרת המושג רק פיגש זה אישה בקידושין בלא כתובה והרמבן אומר זה לא הגיוני הרי כל כתובה זה מדברי סופרים איך יכול להיות שזאתי הבחנה דאורייתא בין פילגש לאישה לכן אומר הרמבן לא פילגש זה בלי כתובה ובלי קדוש וזו הגרסה הנכונה בצנן כאולכאורה דברי רש"י כאן מהמרפסיניגרה איך איך רש"י באמת זה סוגיה כמובן בכתובות דף י כתובת דאוריית רבנן אבל איך איך איך איך רש"י התמודד עם שאלת הרמבן אומר הגרא בבאוריו לבן העזר סימן כו סעיף א אומר הגרא מה שהתכוון רש"י לומר שפילגס זה קידושין בלא כתובה הכוונה לא לחיוב הכתובה עיקר ותוספת אלא לתנאי הכתובה הכוונה לשאר כסות ועונה מה שמופיע בכתובה לזה זה הייתה כוונתו של רש"י שמההבדל היסודי והמהותי בין אישה לפילגש אם שבאישה יש חיוב שאר כסונה ובפילגש אין חיוב שאר כס ועונה. זאת הייתה כוונת רש"י. יוצא לפי רש"י דבר מדהים שאם הבעל לא מתחייב לאישור שאר וכסות אז זה בעצם פילגש. ככה יוצא לפי דברי רש"י. זה ההבד זה ההבדל המהותי בין אישה לפילגש. לפי רש"י. אישה ופגש שניהם בקידושים רק את האישה לאישה הוא מתחייב שרב כסות ולפילג שלו לא מתחייב שכסות אני חושב רואים להדם מדברי רשי שיש חיוב שאר וכסות זה מעת עצם מעצמו של כל בניית הקשר ביני האיש ואישה זה הבית בלי חיוש אר וכסות אין בכלל אין בכלל א זה לא נקרא אישות זה נקרא פילגשות אבל באמת אפשר אפשר לומר שרשי לשיטתו, שרשי הרי סובר שכתובה, שרשי סובר שמזונות זה דאורייתא. כן? רש"י בפירושו על החומש. האמת היא יש סתירה בדברי רש"י. רש"י בכתובות בדף בגיטין יג משמע שמזונות זה תקנה של חכמים אבל רש"י פירושו על חומש כותב לידה ששארה זה מזונות. אז אם נאמר שרשי סובר שמזונות דאורייתא אז ממילא אז זה פשוט שרשי יסבור שבלי חיוב שאר וכסות אז יתכן שבאמת יש כאן מעמד של פילקשות כידוע הבירור שלנו הוא לשיטה שאומרת שמזונות זה דרבנן נראה אולי נפקמינה בהגדרה נחזור לרמב"ם תראו במקור ה יש הלכה מיוחדת שנאמרה ביחס לאופן הסיפוק מזונות שהבעל יכול לתת נותן לאשתו. אז המקור הוא במשנה בכתובות סד כתוב תראו ברמבם פרק יב הלכה יב בעל שרצה ליתן לאשתו מזונותיה הראויות לה ותהיה אוכלת ושותה לעצמה והוא אוכל ושותה לעצמו כל אחד אוכל בנפרד כותב הרמבם הרשות בידו ובלבד שיאכל עמה מלילי שבת ללילי שבת זה המשראה את אשתו על ידי שליש אומר המגיד משנה פרק כ על פי דף סד עמוד ב במשנה המשרה את אשתו על ידי שליש והיא היא אוכלת עמו מלילי שבת לילי שבת בגמרא מה הכוונה אוכלת אז רב נחמן אמר אוכלת ממש וזה דבר מופלא כן אז הוא יכול לתת לה לספק לה מזונות על ידי שליש אבל יאכל איתה בלילי שבת שמה בדרך כלל מצויים כל בני הבית ואוכלים ביחד אומר הרשבא תראו שם במקור ז' כן בשם הריבד פירש הריבד כגון שהוא עושה מלאכה בעיר אחרת או שלומד בעיר או שלומד כ הוא תלמיד חכם שעונתו מערב שבת ונראה שזכיקו ל הרב זל לפרש כן שאילו בעושה מנחה בעירו אי אפשר לא להשרותה על ידי שליש אלא אוכל את אמו על השולחן והיא לא יוציא תן כתובה משום דשם באנשילה במילתא תמוא הבריות מה ראתה זו להתרחק משולחן בעלה כלומר אומר הריבד דבר מדהים מה שכתוב שאוכלת אמו מלילי שבת ללילי שבת זה מדובר שגם העונה שלו זה מלילי שבת ללילי שבת שהוא הוא עושה מלאכה בעיר אחרת או שהוא לומד תורה אבל אם הוא עובד בעירו ועונתו מיום ליום אז אז הוא צריך גם לאכול אותה לאכול איתה כל הזמן זה לכאורה דבר מאוד מוזר מה מה הקשר מה הקשר בין מצוות עונה לבין חיוב מזונות חיוב מזונות זה חיוב ממון הוא צריך לספר כמה מזונות אומר הרבדו מחוייב לאכול איתם מדי יום ביום אם הוא עובד בעירו אז מה תמרו? לא אולי החיוב הזה לאכול יחד איתה הוא ענף והסתפות ממצוות עונה זה לא הגיוני. זה כבר שואל ההפלאה בקונטס האחרון בסימן ע סעיף קטן ב הוא כותב הרי בגמרא הגמרא שואלת איך אדם יכול להדיר את אשתו ל-30 יום במקור חטא המדיר את אשתו מלההנות לו עד 30 יום יעמיד פרנס יתר מכן יוצא יתן כתובה אז שואלת הגמרא איך הוא יכול להדיר אותה הרי משועבדה כיוון דמשועבדה איך היא מצי מדיר לה כל מיני כל כמינה דמקל שיבודה אז הגמרא אומרת שמדובר שאמר להצי מעשה ידך עם זונותייך אז הוא אמר לה, "אני לא לוקח את המזונות, אל תדאגי קחי את צי מזונותיך." אז לכן הוא יכול להדיר אותה 30 יום. שואל ההפלאה, אם נאמר, אם נאמר שהחיוב לאכול עם אשתו זה הסתעפות מדין מצוות עונה, אז איך על ידי זה שהוא אומר להציא מעשה ידך למזונותך הוא נפטר מהחיוב הזה? הרי לקיום מצוות תונה הסטנדרטים הם שונים. שמה המשנה בסא אומרת שאם הוא הדיר את אשתו שבועיים הוא כבר יוציא יתן כתובה. אז איך הוא יכול על ידי צי מעשה ידך עם זונותייך לפתור את עצמו מלאכול עם ה30 יום על כורכך שהאכילה עם אשתו היא לא הסתעפות ממצוות עונה אלא הסתפות ממצוות מזונות מה זה קשור אה לפי דברינו זה מיושב היטב מה העניין של מה העניין שהבעל מחוייב לאכול עם אשתו מחוייב לאכול איתה מגדרי חיו ומזונות אם לא שלא לומר שחיוב המזונות לפי ה לפי הרב והרשב כמובן זה לא סתם חיוב ממוני גם אם זה היה חיוב ממוני למה הוא צריך לאכול מאיך שהוא צריך לאכול יחד איתה אז מוכח מכאן שזאת צורת הבית זאת צורת הניהוג והקרבה ואהבה בין איש לאשתו אז הוא לא יכול סתם לתת לה מזונותיה ולהגיד לה לכתי תקני בה במסעדה אלא הוא צריך לאכול יחד איתה אלא באו חז"ל ואמרו שמה התדירות של האכילה יחד איתה התדירות תהיה על משקל התדירות של לחיוב מצוות עונה. עוד נקודה שאפשר גם בהקשר הזה, תראו בתור אבן העזר בסימן העמקור טות בתור לגבי חיוב מזונות שיש הבחנה גם כן בין אישה שאוכלת עם בעלה לבין אישה שלא אוכלת עם בעלה. תראו, חייב ממזונותיה כיצד אוכל את אמו ממה שהוא אוכל ושותה עמו ממה שהוא שותה. ואם משפחת הוא ביתה מינהגם בגדולות יותר ממה שנוהג הבעל אז תלוי אם כל בני משפחתה בין אותם שהם עשירים בין אותם שאינם אשאירים מבקשים אותם הגדולות אז הוא צריך להניגע כדרך שנוהגים מלי משפחת דקימנן עולה עמו מנה יודרת את עמו זה כתובות מח ואם אין כל משפחת מבקשים אותם הגדולות כלומר יש כאלה שמצטפקים בסטנדרט יותר נמוך אז אינו חייב בהם כל זמן שאוכל את עמו שימו לב אינו חייב בהם כל זמן שאוכל את עמו אמו אבל אם אינה אוכלת אמו אלא נותן לה מזונותיה לבדה אז צריך להניג כדי שאתה נוהגת בביה ישאר ברשות יתן לה מזונות ואם תוכל לבדה כל זה מה שירצה לכאורה דבר מוזר מאוד כ השולחן ערוך פוסק את זה להלכה באבן העזר בסימן ע סעיף א' מה פתאום שתהיה הבחנה בחיוב המזונות בין אם הבעל אוכל עם אשתו או שהוא לא אוכל איתה מה זה קשור מה אומר השולחן מה אומר הטו מה אומר השולחן ערוך אם הוא אוכל איתה אז כאן אם באמת בני משפחת אינם מקפידים בכל לסטנדרט הגבוה אז הוא גם יכול להוריד את הסטנדרט ולאכול איתם מה שהוא אוכל מה שהוא רגיל בה בסטנדרט שלו אבל אם הוא נותן לה מזונות לבדה אז הוא חייב לתת לה לפי השיעור שהרגילים בני משפחתה למה יש צריך להיות קשר בין אם אוכל איתה או לא אוכל איתה למה צריך להיות קשר כזה כן אז הבית יעקב הגואה מליסע כותב על אתר בסעיף קטן ג אומר הגואה מליסע רבי יעקב לאברבועים בא לנתיבות שאם ככה אני מבין את דבר כן שאם הוא אוכל איתה ביחד אז דרך הנהוג של בית בעם ישראל שהאישה מבינה את הצרכים ואת את התקציב של הבית אז היא מבינה שלפעמים צריך למעט מהסטנדרט שהיא הייתה רגילה בבית אביה אז היא יורדת א יורדת אל הסנדר דר של הבעל והם אוכלים מה שמצום ברמה ממוכה יותר כבר היא מסכימה היא תפלה לו בסעודה אבל אם הוא לא מסכל איתה אם הוא לא אוכל איתה אז במה בא לידי ביטוי העובדה של א של היישות פה הרי זה סתם סיפוק וזונות אם זה סתם סיפוק וזונות אז הסטנדרט הוא השיעור של עולה אמונה יורדת אמו כלומר ביראת המחדל הסטנדרט הוא עולה עמו ונה יורדת עמו. הוא צריך לספק למה שמגיע במשפחתה. אבל אם היא אוכלת אמו, הוא אוכל איתה, אז ממנה היא נטפלת לו בסעודה. אז באמת אה חז"ל ראו שצורת הניהוג של בית הוא שהאישה לפעמים יורדת ממדרגתה כדי לא להזדק לצדקה או משהו כזה. אז זה זה היסוד החילוק בין אם אוכלת. אז גם אני חושב מראה גם כן הוכחה לכך שעצם חיוב המזונות כפי שאמרנו זו סתם חיוב ממוני חיוב שנגזר או עומד כחיוב ערכי ולכן יש יש א חילוק יש הבחנה בין אם היא אוכלת עמו או לא אוכלת עמו נקודה שאולי אפשר לתלוט בכך תראו תוספות בכתובות בדף סג תוספות אומרים למדו מכך שהבעל שאמר איני זן ואני מפרנס אז יוצא ותן כתובה זה נקרא מורד ממלאכה אומר התוסות מכאן מוכיח רבנו אליהו שחייב אדם להזכיר את עצמו ללמד תינוקות או לעשות מלאכה אחרת כדי לזון את אשתו דם לא כן מה העניין אצל זה אצל מורד ממלאכה כלומר שיטת רבנו אליהו שבעל אם אין לו כסף הוא חייב לצאת לעבוד בשביל הזו את אשתו הוא לא יכול לפתור את עצמו בטענה אין לי הוא חייב לכת ולעבוד ככה אומר רבנו אליהו חייב לא להזכיר את עצמו ורבנו ורבנו תם חלק עליו רבנו תם אומר רבנו אליב ראיה מדיכתבינה בכתובה ואנה אפלח אני אעבוד אומר הרבנו תם גם את זה יש לדחות דאפלך היינו עבודת הקרקע פירוש אחרוש והנקש וידור את השדה והבים מזונות לבית אבל להזכיר את עצמו למישהו אחר זה הוא לא חייב יש כאן שאלה אז אז זה צריך שיטת רית ואהובה בשם יש אומרים בבן עזר בסימן ע סעיף ג וכאן נשאלת השאלה וזה שאלה חמורה ששואל הרתוה על אתר תראו את המקור יא שואל הרטווה אה וזה ודאי תראו בשורה החמישית וזה ודאי דין חדש מאוד שיקופו על המזונות מה שאין קופין כן לבעל חוב ומא חלק הראיה כן אין ראיה מזה שהוא נקרא מורד במלאכה כי שמה מדובר שהוא לוקח את מעשה ידיה והוא לא עובד אז זה נקרא מורד במלאכה אבל אם הוא לא אם הוא לא אם הוא לא אם הוא לא לוקח את מעשה ידיה ולא רוצה לעבוד אז הוא רשאי אז אומר ה אז אומר הרית ואני לא מבין איך זה יכול להיות שכאשר מדובר על בעל חוב רגיל שאין לו מה לשלם את חובו אז זה פשוט שהוא לא צריך ללכת ולזכר את עצמו ולעבוד הוא לא חייב יש תשובה של הראש תראו בכלל עח סעי סימן ב שאלה ראובן לבא משמעון מיל ובשטר ושיבד לו כל נכסיו שקנה ושתיד לקנות מתלת הגרקה ואחר כך הלך הלך א רובן ונתן את כל נכסיו במתנה לאחד מקרובה זה נקרא הברכה. הבריח את כל הנכסים שלו. הוא כרגע אני מרוד כביכול לא הניח לעצמו לא קרקע, לא מטלטן, אלא הכל נתן. והוא דר בבית קרובו. אוכל עמו על שולחן אחד, שותה ברווח, לובש בגדים נעים ואשתו גם כן לובשת בגדים נעים ונותנת מתנות לקרובותיה. ואומר שהכל נותן להם קרובה משלו והם לא נשאר להם אפילו פרוטה אחת. כן. ו יש הרבה דעבוננו כאלה שמבריחים את הנכסים שלהם הם פשיטת רגל זה נקרא הוא פושט את הרגל אבל הוא חי כמו מלך אבל כל הנכסים שלו רשומים על שמות של אנשים אחרים הוא יושב בטל לא רוצה לעשות שום מלאכה לא להתעסק בשום דבר מכל שהיה דרכו להתעסק קודם לכן לפי שיודע שכל מה שהוא ירוויח יתחייב שיתחייב להקבותו לבעל חובו ונראה הרבה שכל זה הוא עושה ברמאות ונהל על הברכה ואומר שאז אז טוען הטובע המלווה שיש את השביעות בכלל השבועה זו שהשתדל במלאכה רגיל בה או בפרגמטיה או בריבית שהיה דרכו להתעסק בו כל מיני כן שלא יהיהב בטל אלא יעסוק כדרכו בלי רמאות שביק בנו כלומר המלווה מבקש מבית הדין שישביעו את הלאבה שילך לעבוד וישלם את חובו אומר הראש מה שטוען שמעון שיעשה מלאכה כדי לפרוע את חובו אין בית דין כופין אותו לכך זה לא הוא לא מחוייב בכך והוא כותב ש א כן כתב רבנו בתשובה וכולי כשולחן ערוך פוסק את זה תראו בסימן צז סעיף טו אין באמצע הפסקה אין כופין אותו להזכיר את עצמו ולא לעשות שום מלאכה כדי לפרוע באמת באמר מוסגר למה באמת לא הרי פריעת חוב מצווה למה לא מחייבים את הבעל חוב ללכת ולעבוד כדי לשלם את חובו. אם אדם צריך להניח תפילין ואין לו כסף לקנות תפילין אז הוא יגיד טוב אין לי כסף לך לעבוד תעבוד תרוויח כסף תקנה תפילין איזה מין טענה זאת שהוא לא חי מה ההגיון בזה למה למה אין זה זה מצווה פרית לא מצווה חשבתי שאל אפשר לישב את זה על פי שאלה מפורסמת ששואל הכנסת הגדולה בשם המארי בסן הוא בא בקונטספקות בכלל א' אות ו' על הדין של ספק ספק ממון לכולה לנטבע כן יש לנו כלל המוציא מחבור עליו הראיה אם יש ספק ממון אז הולכים כולה לניתבה אז המוציא מחבורה עליו הראיה שואל מריבסן למה לא נגיד כאן יש פה ספק איסור גזל סק דאורייתא לחומרה אתה מחזיק בידך ממון יכול להיות שהממון שייך לטובע אז תוציא את הממון מכסך אה מה תאמרו אבל גם אצלו זה יהיה ספק אז א אז מלא עדיף שישאר אצל ה אבל זה לא נכון למה כי קמנן כשמואל בגמרא בת הצדיק ב עמוד ב שאין הולכים בממון אחר הרוב כלומר אפילו אם הרוב נוטה לטובת הטובע עדיין המוציאים מחבור עליו הראיה והניתבה מחזיקת מהממון עכשיו אם הניטבה יוציא את הממון מידיו ויעביר אותו ליד הטובע אז אצל הטובע יש רוב אז הוא לא יעבר על איסור גזר אז איך איך מותר לניטב להשאיר את הכסף אצלו אומר רב שימן שקוב בשערי יושר בשער ה פרק ב איסור גזל הוא איסור שנובע מהחושם משפט מתורת המשפטים כלומר רק אחרי שמתורת המשפטים בית דין מחייבים אותו להשיב את הממון הז מחזיק את הממון בגזל אז הוא עובר על איסור גזל כך אומר רב שימ אז כיוון שעל פי תורת המשפטים קיימנן שבכדי להוציא ממון מן המוחזק צריך 100% של בירור ולא מספיק רוב לפי התורת המשפטים ממילא מי שמחזיק בממון בידם מחזיק אותו בצדק הוא לא עובר על איסורג זה אפשר לומר אותו דבר גם מצוות פרית בעל חוב היא מצווה שיסודה הוא מתורת המשפטים. מה שבתורת המשפטים מחויב לעשות אם אדם כיוון שמתורת המשפטים כל מה שאדם מחוייב בפיראון חובו זה לא למנוע מהמל ולגבות את מה שיש לו את הזכויות הממוניות שיש לי בנכסיי השיבו נכסים אני צריך לאפשר לו לקבוות את זה אסור לי למנוע אסור לי להסתיר אסור לי להבריח זה כן אבל אם מתורת המשפטים אין לי חיוב ללכת ולעבוד כדי לפנס כדי להשיב את החום ממילא גם מצוות פירת ברחוב לא קיימת הוא לא חלה על אחו להזכיר את עצמו. ככה ככה חשבתי אולי להסביר. על כל פנים השאלה היא השאלה היא שאלת הרטבה. איך זה יכול להיות שכותב רבנו אליהו שבכדי לשלם מזונות לאישה אדם צריך להזכיר את עצמו. ואבל אבל לפריאת בעל חוב אומר הרב לא מצאנו שאדם צריך להזכיר את עצמו בשביל לפרד את חובו. מה התשובה? כי זה כי זה לא חוב רגיל. זה התשובה. אם זה היה חוב בחו של משפט, חוב ממוני רגיל, אז צודק הרתבה. אז באמת א לא צריך לאדם לא צריך להזכיר את עצמו ללכת לעבוד כדי לשנה. אבל זה לא חוב רגיל. זה חוב שרובץ על הקרקבת הדגל. זה חוב מוסרי. זה חוב ערכי, זה חוב של אבן העזר. זה חוב שכמו כמו במשקל מצוות עונה. זה לא חוב שהוא נמד בקריטריונים של חושב משפט. זה חוב שקרקסת דגברה זה כמו חוב של תפילין הוא חייב ללכת ולעבוד כדי לזון את אשתו אז מה הרתבה סובר שזה חום ממוני אולי עוד נקודה אחת טוב הזמן שלנו כבר עוזל אבל א יש דין שנקרא סידור לבעל חוב כן הגמרא במציאה קיג אומרת מסדרים לבעל חוב כשבאים לקבוות מבעל חוב אז משאירים לו צריך להשאיר לו מזונות של 30 יום. מה הדין אם א באים לחייב את הבעל מזונות ואין לו? האם משאירים לו אוכל? משאירים לו מזונות של עצמו? תראו את הטור בשם בשם הרמאה. כטור א פה בשלוש שורות מלמעלה כן אבל אחד עבד ושקל אגב אף עלגב לגבי בעל חוב לא מחייבנה למפרל לבטר דשמינה למזון 30 יום השר מלסידור גבי מזונות אשתו כבן דלו זוזה אסקבה אלא מזונה חייב לזונה כפי כבודה אפילו אילת לאל המזונ דחד יומה חייב למיזנמיניו או למיכל בדיוכיל מה קורה פה הרי יש דין מסדרים לבעל חור שאם אדם לא משיב אין לו כסף להשיב את חובו ובאים עכשיו לרדת לנכסיו ולגבות את את כל רכושו אבל צריכים להשאיר לו אוכל 30 יום ומה שהוא צריך אבל כשדובר למזונות האישה אפילו אם יש לו מזונת אחד יומה הוא צריך לתת את הכל לאשתו מה ההיגיון של הרמה אז תעשו את החשבון אבל באמת השיטה מקובצת תראו במקור תז כותב בסוף הדברים כותב וה א אומר והקים עלסים יחו וכן אתה אומר הוא כותב א כללו של דבר הרי בכשיעור הזה כבעל חוב לכל דבריה והכמה דם מסדרים בבעל חוב וכן אתה אומר בקצות תמידי רבנו שיטת רבנו יונה שכן יש דין סידור לבעל חוב באישה כמו שיש סידור בעל חוב ובעל חוב זוכרה זה שני צד החקירה אני אסיים בעוד אולי שאלה נוספת מה דעתכם מה הדין אם הבעל נתן מזונות לאשתו ולפני שהספיק לאכול נגנבו ממנה המזונות הוא חייב לתת לה מזונות או לא אה אולי זה תלוי בחקירה אם זה סתם חוב מזונות אז מה מה כבר שילמתי מה אכפת לי ש אבל אם זה חוב מוסרי אה אם כן אומר שגם אם זה חוב ממוני יתחייבו גם על הצד שתאבד את זה >> מה הדין אם אישה צמצמה מעיסתה למי שייך מותר אה יש תשובת שהמארי אסד בחלק ב סימן י שאומר בעצם מי אמר שהבעל צריך לתת לה את המזו לקנות לה את המזון לא צריך לקנות לה את המזונות היא אוכלת משל שלו הוא לא מקנה לה את המזונות הוא לא צריך לקנות לה ש זה לא חוב ממוניות היא אוכלת משלו אז אם יוטיר זה שייך לבד ככה הרי מה פוסק בבן עזר בסימן ע סעיף ג' אבל אם זה מה אם זה חוב ממוני אז המותר לכאורה צריך להיות שאלה בוא נסיים אם עוד שאלה מה הדין אם האישה חייבת כסף לבעל איך יכול להיות שהיא חייבת כסף לבעל היא התחייבה בנדוניה היא פסקה לעצמה נדוניה היא התחייבה בנדוניה הוא הכניס אותה לחופה והיא לא משלמת מה שהיא התחייבה לא משלמת אז עכשיו הוא אומר אה את לא משלמת יש מושג שנקרא תפיסה תפיסה יכול שמישהו סימן פיבה אני רוצה לתפוס את המזונות שלך לא לשלם לך מזונות כן עד שתשלמי לי את אני אשלם מקזז לך מהחוב יכול לעשות את זה אז תסתכלו בבן העזר בסימן נב סעיף א' אומר אסור לפגוד באשתו גם אם פסקה לו מזונות ופסקה לו נדונה ולא נתנה. אסור לפגוד באשתו לא לתת לה מה שהוא חייב לה. לכאורה זה תלוי בחקירה שלנו.