חליפי סודר וחליפין שווה בשווה | ראש הישיבה, הרב גבריאל סרף

[מוזיקה] אז הייתי רוצה להתמקד בהבחנה שמבחין רבנו תם בתוספות בם מציע בדף מז וגם כמובן בעוד ראשונים וברמבם בין שני סוגי חליפין אה התוספות במקור ב' מביא למסקנה את פירוש רבנו תם למה שנאמר שם בגמרא על הפסוק בירוט וזאת לפנים מישראל על הגאולה ועל התמורה לקיים כל דבר ושלף ישנה לו ונתן לראהו אז מפרש רבנו תם שגאולה זו מכירה ו מה זה מכירה אז זה מחלוקת שם בגמרא בין רבי יוחנן לרשלקיש לאל בדף מו האם מכירה הכוונה סתם דבר תורה מאות קונות או משיכה קונה אז לרבי יוחנן גאולה הכוונה למחירה בכסף תמורה זו חליפין של שווה בשווה חליפין שווה בשווה אומר רבנו תם לגבי זה אין מחלוקת כוללמה מודים שזה מועיל גם בפירות כלומר נחלקו שם בגמרא בדף מז רב נחמן ורש ורב ששת האיל האם מועיל אה קניין סודר קניין חליפן של סודר האם זה מועיל גם בפירות אז שיטת רב נחמן שבשלב איש נעלו נעלו דווקא קם אז כל זה אומר רבנו תם זה דווקא בחליפין שלינו שווה בשווה אבל חליפין ששווה בשווה מהנ לכו לאלמה אפילו בפרק לקיים כל דבר זה הסעיפה של הפסוק לרבות חליפן של אינו שווה בשווה חליפי סודר כן שלמר עף במטבע בפרי ולמר כך קיים להלכה כרב נחמן שדווקא בכלי אז אם כן יש לנו כאן שני סוגי חליפה חליפי סודר מה שמכנה א רבנו תם בתוספות שחליפי אינו שווה בשווה וחליפי שווה בשווה שזה מועיל לכולם אפילו בפירות. אה כמובן הם מחולקים לשני אה שתי דרשות תמורה ולקיים כל דבר. ומת ההבחנה היסודית ביניהם היא שבחליפי סודר, חליפי אינו שווה בשווה, הסודר לא ניתן כתמורה שבת ערך לחפץ הנקנה. אלא הסודר ניתן בסך הכל בתורת שעל ידו נעשה מעשה מעשה ה מעשה המקח לאחר שהמוכר מושך את הסודר מהכונה למי דקיימנן שבכלב של קונה ממילא אחר כך יבוא התשלום כלומר מתחייב הקונה בתשלום עבור החפץ והסודר עצמו שני ניתן הוא ניתן אך ורק לצורך הקניין אבל הוא חוזר מיד לבעלה הוא חוזר לאחר מכן לבעליו הוא הקונה בלשון הגמרא בנדרים בדף מח עמוד ב הגמרא שם עוסקת בסוגיה האם אפשר להקנות דבר איזשהו דבר למישהו לא בכדי שיחזיק אותו וישתמש בו אלא אך ורק בכדי שבאמצעותו הוא יוכל להקנות למישהו אחר שמה מד מדובר על אדם שהתברר לו שבנו גנב והוא לא רצה להקנות את נכסיו לבנו הגנב אבל הוא אמרו לו הרי אולי הנכד שלך יהיה אולי הנכד שלך יהיה תלמיד חכם אז הוא ביקש להקנות לבנו אך ורק בכדי בכדי שיוכל להקנות לבר בר במידה ווא יצוב מרבנן אז הגמרא אומרת שלדת פום בדתי קניע מלת להקנות לא קני כלומר אם כלומר יש לנו מושג שנקרא מתנה מנת להחזיר שזה נחשב מתנה לכל דבר ועניין מדוע כי שבמתנה מנת להחזיר סוף סוף מי שמקבל את המתנה מקבל אותה בתורת מתנה גמורה יכול להשתמש בה יכול להנות ממנה אבל יש תנאי שהמתנה חלה אך ורק אם הוא יחזיר את את המתנה לאחר מכן לבעליה אבל כאן וקנייה מנת להקנות כל מה שקונה הקונה את הסודר או את החפץ הוא אך ורק בכדי שיהיה חטמצא שהוא יוכל להקנות למישהו אחר ואין לו שום שימוש בדבר הזה אז פדמד אומרים שזה לא שזה לא מועיל בכלל אין דבר כזה זה לא נחשב מיסקניין זה לא נחשב הקנאה אבל רב נחמן אמר קני רב נחמן אומר לא זה נחשב הקנא ומהוכח שלו מקניין סודר דהסודרה כאן היא אמנת להקנותו כלומר כל מהות קניין סודר הוא זה שהמקנה קונה את הסודר אך ורק בכדי להקנות את אותו דבר שהוא שעליו אתה עסקת המק המקח אם זה קרקע או מטלטלין ובאמת תראו את הרשבא שם על התר בדף מח עמוד ב במקור ד' מחנה את ההקנאה של הסודר הקנאה גרועה הוא אומר ועוד סודרה קניה להקנות מן השתעו כלומר אף על פי שהקנה גרועה שאינו קונה הסודר קניין גמור אלא כדי שיקנה בו את יקנה בו את השדה לבעד הסודר אז הרשבא מכנה את ה כל הפעולה של קניין סודר כהקנאה גרועה משום שזה זה קני על מנת להקנות אפילו שבגמרא שמה בנדרים ח אומרת הגמרא רבשי אמר מן לימן דסודרה תפיס לא לא מדפיס כלומר רבשי אומר מי אמר שבסודר אם הוא ירצה ה המקנה לחתוך את אותו אותו משהו שהוא חז בו אותו חלק שהוא אוחז בו מי אמר שהוא לא יכול לעשות את זה אבל כבר מבואר בראשונים שבאמת זה נאמר בדרך של דכויה. כן. כך אומר הרשבא שבאמת ה רבשי אמר את זה בדרך של דחויה אבל אמיתו של דבר גם רבשי מודה שקניין סודר זה קניע מנת להקנות. אז יוצא שלמעשה בקניין סודר הסודר לא משולם למקנה על חשבון על חשבון הדמי המכר. המקנה מושך את הסודר מהכונה, מקנה לו את השדה ואת המטלטלים בתמורה ולאחר מכן ישלם הקונה את מלא דמי המקח למקנה. לעומת זאת בחליפי שווה בשווה בחליפי שווה שבשווה שמה הדין הוא שה כמו שמחליק פרה בחמור שמה הדין הוא שהחליפין שניתנים הם הם מלא התשלום עבור החפץ שמקבלים בתמורתו כלומר א אין כאן תשלום נוסף מעבר לחליפי שווה בשווה זה כל כל העניין של חליפי שווה בשווה תראו את הרמב"ם בהלכות מכירה פרק הלכה א' כל המטלטלין קונים זה את זה כיצד החליף פרה בחמור או יין בשמן אף על פי שמקפידים על הדמים ושיערו כמה שווה זה וכמה שווה זה ואחר כך החליפו כיוון שמשך האחד או הגביעו קנה שנינמטלתנמחים בכל מקום שהם בנעשה ברשותו ואף על פי שעדיין לא משכן ברגע שהבעל החמור מושך את הפרה כן אז החמור נקנה לבעל הפרה בכל מקום שהיא אף על פי שהוא לא משך אומר שמה מגיד משנה צריך לומר שדעת המחבר כשיטת התוספות בדף מו עמוד ב בשם רבנו תם שאמרו דעד כאן לא קמה רב נחמן שאין קניין בפירות אלא כאין קניין סודה שהוא כאינן ואינו בתורת שיווי הדמים מה שהרבנו תם קינה בתוס תוספות בדף מז לרבות אינו שווה בשווה זה קניין סודר אבל חליפין שהם בתורת שיווי דמין כגון אלו אפילו לרב נחמן פיר אינם מאבד חליפ המגיד משנה ברמבם בר שגם הרמבם מסכים להבחנה הזו בין חליפין של שווה בשווה ששמה ודאי שזה מועיל גם בפירות ובין חליפין של סודר חליפי סודר ששמה זה דווקא לדעת רב נחמן קי לן שזה דווקא כאין נעל דווקא כלי במנה דקשר למקניבה ככה אנחנו כותבים ב בשדרי הראיה על קניין סעודה ואינו בתורת שיווי דמי ממילא לאור ההקדמה הזו אפשר כבר אפשר כבר להגדיר הבחנה יותר חושב בסיסית מאוד בין שני סוגי הקניינים האלה בין חליפי סודר לבין חליפי שווה בשווה אם בחליפי סודר הרי שיש לנו לפנינו קונה ומקנה כלומר יש כאן עסקת מקח כלומר הרי זה הדיון בגמרא שם בדף מו בכליו של קונה או בכלב של מקנה כלומר במתבצעת מתבצע קניין הסודר האם צריך סודר של הקונה או סודר של המקנה משמע שיש כאן בהגדרה מישהו מוכר ומישהו קונה הסודר לא ניתן כתשלום, הוא ניתן הוא ניתן אך ורק בגל שלאחר מכן ישולם יש שולמוד מהחפץ. אז לעומת זאת בחליפי שווה בשווה שמה לאמיתו של דבר אין מוכר וקונה. אין מוכר מוגדר וקונה מוגדר. שניהם קונים ושניהם מוכרים בעת ובעונה אחת. הרי כל אחד ואחד מהצדדים מעוניין בחפץ שנמצא ביד שכנגדו. זה לא כמו בעסקת מקח שבה המוכר מעוניין בערכו של החפץ הנמכר. הוא רוצה כסף. אז כשהוא רוצה כסף הוא לא רוצה חפץ. הוא רוצה כסף. אז כיוון שהוא רוצה כסף אז ידוע יש לנו חפץ נמכר יש כאן מישהו שרוצה לשלם תמורתו ויש כאן מישהו שרוצה לקבל את ערכו זו עסקת מקח קלאסית שיש כאן מוכר ויש כאן קונה לעומת זאת כמו שאמרתי בחליפי שווה בשווה אין כאן מוכר וקונה מוגדר אין פה מי מוכר וקונה בידור מחליף פרה וחמור אז מי המוכר ומי הקונה זה רוצה את החמור זה רוצה את הפרה אז שניהם מוכרים וקונים פנים בו בעונה אחת שזה חילוק בסיסי פשוט ב בהגדרה הזו כלומר אם הייתי רוצה לתת כותרת יש כאן עסקת מקח מול עסקת חליפין כן מי שרוצה היום לפעמים לקנות רכב מציאים לו עסקת טרייד כן יש טריד אין אתם מכירים יש בארצות הרב דבר כזה מהטיד הכוונה זה לא מקח תן את הרכב שלך תקבל רכב אחר זה לא מקח. יש לקנות רכב ולעשות טרייד. זה עסקה מסוג אחר. זה קניין אחר. זה קניין. זה עסקה שאין בה קונה ומוכר מוגדר. לאור זאת כבר ניתן לתת הצעה. יש כמה אפשרות להסביר את התוספות, אבל כבר הצעה שאפשר לתת למה שהתוספות כותבים אצלנו בדף ג'. שהמסקנת הגמרא שקידושין לא מועילים בחליפין משום ד אומרת הגמרא שמשום שחליפין יתנו בפחות משוו פרוטה ואישה בפחות משווה פרוטה לא מכנפש אז אומר תוספות ואם כן אינה מטעם כסף אלא קניין אחר מה כוונת התוספות לומר שחליפין זה לא מתורת כסף אלא קניין אחרו. כן? אם כוונת התוספות היא למכלול של חליפין, כלומר חליפין של שווה בשווה גם כן, אז מה פתאום חליפן ששווה בשווה? מה הכוונה אינם מטעם כסף אלא קניין אחר? הוא הרי חליפין של שווה בשווה בוודאי שיסודו הוא מדין התמורה. אז מה הכוונה? קניין אחרו. אז אפשר באמת להציע לאור מה שאמרנו שהנקודת השוני בין קניין כסף לבין תורת חליפין היא בעובדה שבקניין כסף יש מוכר ו מוכר וקונה מוגדרים לעומת זאת עסקת חליפין אין כאן עסקת מקח זה עסקה מסוג אחר זה עסקה שאין בה מוכר וקונה מוגדרים וממילה היא לא רלוונטית לקידושים משום שבקידושים ישנה הגדרה ברורה כי יקח איש אישה בקידושין יש מקנה וקונה. האיש קונה את האישה. האישה נקנת. אז האישה היא כמו שהרן אומר בנדרים למד, היא מפקירה את עצמה והבעל קונה אותה. אין כאן עסקת חליפים. לא ניתן משהו משהו א האישה קונה משהו מהבעל והבעל קונה משהו מהאישה. זה לא מוגדר ככה. זה חד צדדי. האיש קונה את האישה. האישה נקנת לבעלה לבעלה ולכן בהגדרה הבסיסית של המושג קידושין לא שייך לקדש אישה בחליפין עסקת חליפין אולי זו כוונת התוספות אבל מי שרואה את רש"י אצלנו רש"י כשהוא מדבר על חליפין בסוגיה שלנו מדגיש שהכוונה לקניין סודם כן רש"י דיבור מתחיל חליפין כניין סודה וכאן באמת אה צריך באמת לדון ואנחנו נדון בזה בהמשך מדוע באמת רש"י צמצם את כל העיסוק בסוגיה שלנו בחליפין דווקא לקניין סעודה הוא לא הזכיר הרי חליפין כפי אור דברי התוספות הרבנו טם והרמב"ם בזה זה מוזכם שיש שני סוגי חליפין וכל המחלוקת האם פיראב דחליפין או לא זה אך ורק בקניין סודר אבל בחליפין שלש שווה בשווה זה זה זה זה דבר אחר וחליפין של שווה בש אז השאלה היא באמת מדוע רשי ממקד את העיסוק אך ורק בקניין סודר ולא במבט הרחב יותר אולי חליפין של שווה בשווה זה יכול להיות אחת משתיים כן או שהיה פשוט לו שחליפין שווה בשווה לא מועיל או שהיה פשוט לו שחליפין שווה בשווה כן מועיל שלכן הגמרא לא טרחה בכלל לדון בזה זה אז ננסה בעזרת השם ב אה בהמשך הדברים להוכיח מה שיטת רש"י אז מה שאנחנו רוצים בעיקר הדברים היום בעזרת השם זה באמת לברר מה יסוד הקניין של קניין סודה חליפי אינו שווה בשם מה יסוד הקניין כאן ובמ במה הוא חלוק מ מ כבר הספר הזכרנו מה החילוק אבל כן מה הם החילוקים הדיניים בינו לבין חליפי שווה בשווה אז אני רוצה דווקא לפתוח בדברי א רבי שמואל רזובסקי בחידושיו אה למסכת שלנו בקידושין בסימן ג' והוא באמת אה חוקר בעניין הזה. מה יסוד? מה יסוד הקניין של קניין סודר? אז הוא מעלה הוא מעלה שתי אופציות. אופציה אחת שבאמת קניין סודר זה ענף מ מקניין כסף. הרי מן הסתם ראינו ראיתם בדברי הרטווה אצלנו שמסווג את הקניינים גם כן במונחים של אבות ותולדות. ראיתם את זה מן הסתם? כן, גם ברטווה בדף כו וגם ברידוה אצלנו אבות ותולדות שזה עולם שלקוח יותר מ כן עסקנו ב בניזיקין בתחילת מציע אבות ותולדות של נזיקין של שבת של טומאה והריידווה שואל את ה את המטבע הלשון הזה גם לסוגי הקניינים יש איזשהו קטגוריה של אב ותולדה גם בקניינים אז קניין כסף, האב של קניין כסף, יסודו התמורה, שזה בעצם היסוד הבסיסי שכל עולם המקח וממכר. שאדם מקבל מה שמכנים האחרונים, שמואל מחנה כסף החוזר. מה זה כסף החוזר? יסוד הקניין הוא שברגע שהמוכר מקבל כסף או שווה כסף בתורת תשלום ממילא אכל שיבוד אמור לאכול שיבוד שהמוכר מתחייב לתת תמורה עבור מה שהוא קיבל בקניין כסף אומר רב שימן רב שימן שקופ מובא שם בחידושי רב שמעון רזובסקי בעצם התמורה השיבוד מומר לקניין כלומר במקום השיבוד בהודך לקניין בתמורה לקבלת הכסף. הכסף הוא כסף החוזר. הוא אמור ליצור התחייבות חוזרת. ההתחייבות החוזרת באה בדמותה של בדמותו של הקניין. זה היסוד הבסיסי של קניין כסף, יסוד התמורה. ו כענף, כתולדה לקניין הזה בהחלט ניתן להכניס את חליפי שווה בשווה בצורה פשוטה. ייתכן אפילו שחליפי שווה בשווה הם הם אפילו קדמו לקניין כסף במובן הזה שעוד לפני שבעולם המציאו את המטבעות מן הסתם בזמנו של בזמן א אדם וחווה אני לא יודע עדיין לא היו מטבעות כן אז מסתומ שכרו במסחר של חליפין שווה בשווה כל אחד היה א איקס משהו אחד היה עגבניות לשני היה א נעליים הם החליפו זה נתן את עגבניות אחר כך שהשתכללו אז כבר המציאו את הכסף. אומר ה אומר אז אומר רב שמואל רזובסקי שבאמת אפשר לומר שבסוד הדין שקניין סודר יסודו הוא גם כן מדין שיבוד הסודר דהיינו שהקניין נעשה באופן כזה שהמקנה מושך את הסודר משיכת הסודר היא קבלת תמורה מסוימת ובעבור קבלת התמורה חל שיבוד חלף חלף המוצר שהוא רוצה להקנות. כן? תראו את לשון הרמב"ם בפרק הלכה ה הקרקעות במקור ז' הקרקעות והעבדים והבהמה שר כל הדלים כל אחד מהם נקנה בחליפין והוא הנקרא קניין כן זה דבר מאוד מעניין שסתם קניין שכתוב בשס הכוונה לקניין סודר אף לבלה צריך להבין את זה למה ועיקר הדרך הזו שיתן הכונה למקנה כלי כלשהו ויאמר לו קנה כלי זה חלף השדה, זה חליפי סוד משמע קצת מהלשון של הרמב"ם שיש כאן בבסיס של הקניין כסף החוזר כלומר יש כאן קבלת תמורה שיבוט של הסודר ובתמורה לכך אמור אמורים בתמורה לכך בעצם ניתן ניתן החצר ניתן ניתן השדה וכן הלאה אה ואז לפי זה יוצא שקניין סודר למעשה הוא ענף של קניין כסף אבל הרי ואם תשאלו ואם תשאלו הרי הסודר הזה אפילו אינו שווה פרוטה איך יכול להיות שיהיה פה שיבוד של כסף החוזר בכלי שאינו שווה פרוטה בנעל אפילו אינו שאינה שווה פרוטה אז כאן ראוי להזכיר את דברי הרשבא בשבועות בדף לט עמוד שעוסק שם בגרסת בגרסת הגמרא לגבי שפואת מודה במקצת הגמרא שם יש שם כמה גרסאות בגמרא אבל נאמר שם הגרסה שמופיעה בלשונו של הרשבא אחי גרסינן מה כלים שניים אף כסף שניים ומה כסף דבר חשוב אף כלים דבר חשוב כלומר הגמרא שמה בהמשך גם בדף מ עמוד ב אומרת שהתובע את חברו כל שני מחתין והודה לו באחת מהם אז יש כאן שבועת מודה במקצת השאלה היא מה זה מחטים מחת מה כמה שווה מחת אז נחלקו בזה הרמבן והגאונים הרמבן אמר מובא ברשבה שאף כלים דבר חשוב להפוק כלי שאינו שווה פרוטה אף על פי שיצאו כלים ממה שהם דהיינו ידו בעניין שו חשובים בית מין אנחנו לא צריך שיהיה שני מים אבל להיות חשובים בית פרוטות מביאינן צריך שהמחתין יהיו שווים שתי פרוטות אחרת אין פה שבואת מודה במקצע וכן הוא בירושלמי גם בירושלמי אומר הרשבה גרסין אמר שמואל טענו בית מחטים הממרה של שמואל מובאת לקמן בשבועות בדף מ עמוד ב טענו בית מחתין והודה לו באחת מהם אמר רבי חני עכשיו הירושלמי מעמיד אמר רבי חנינא והן והן יפות שתי פרוטות שיהיה טענה פרוטה והודעה פרוטה טוב חיזק הרב טענה זו וכולי וכן אישה אין מתקדשת בכלי שאין בושבי פוטה וכן מצאתי למקצת רבותינו הצרפתים שאמרו כן דכלי שווה פרוטה דווקא אמרו ומחתין דשמואל בשווין שתי פרוטות אן אבל אומר הרשבא ורבנו הי גאון ושאר הגאונים אין דעתן כן אלא בפירוש שאמרו בית מחתים אב שאין שווים פרוטה דלקך יצאו למה שאין ומה שאמר הרב שאם כן מצאנו ישיבת הדנים פחות משבותה אין ראיה זוכרח אפשר לומר דכל כלי כיוון שהוא ראוי למלאכתו חשוב הוא כפרוטיו יתר מפרוטה יושבים עליו דינים כלומר אומר הרשבא בשם הגאונים שהחשיבות של כלי מעצם היא אותו כלי יש לו חשיבות סובייקטיבית ולמרות שבחינה אובייקטיבית רכו שווה פחות בשבוטה מבחינה סובייקטיבית הוא יכול להיות שווה ללקוחות כוח הזה שווה פרוטם ולכן אי אפשר לומר שכיוון שניתן כאן כלי פחות משוופרוטה אז אין כאן קבלה תמורה ואין כאן שיבוד מצד מקבל הסודר עד כדי כך שאומר הרשבא אפשר אפילו עניין קידוש אם כן כמו שקונים בכלי אף על פי שמשווה פרוטה חידוש עצום אומר הרשבא ייתכן שאפילו אם אדם יתן כלי שאינו שווה פרוטה לאישה ואמר להרת מקודשת לי בכלי זו היא תהיה מקודשת עד כדי כך אפילו שיש הלכה שאין אישה מתקדשת אלא בפש פרוטה כן אז אומר הרשב יכול להיות שזה נאמר אך ורק בפרי או משהו כזה אבל בכלי אם הוא יתן הכלי אפילו פחות בשביל פרוטה יכול להיות שמקודש באמת זועק צועק על זה הקצות החושן בסימן פח סעיף קטן ג איך יכול להיות הרי כתוב בגמרא שאישה לא מכאן בפחות משוו פרוטה האמת היא שהקושיה הזו לא מובנת בכלל. הרי הרשבא לא דיבר שהוא נותן את הכלי בתורת סודר, שהוא נותן את הכלי בתורת שווה כסף. הנקודה היא שאפילו שהוא פחות משווה פרוטה, יכול להיות שהערך שלו נחשב כיותר משוה פרוטה, כמו שאמר הרשבא לגבי ישיבת הדיינים. אבל על כל פנים, נקודת ההתלבטות של הרשבא היא בדיוק הנקודה הזו. מה דינו של קניין סודר? אפשר דקניין משום כסף. ואם תרצו לומר קניין לה משום כסף אז יש כאן אופציה נוספת האופציה הנוספת היא לומר שקניין סודר זה כמו לא קניין שיסודו איננו יסוד התמורה אלא יסודו הוא הייתי אומר גילוי של גמירות דעת כמו שיש ביתר הקניינים קניין משיכה קניין הגבעה חזקה ששמה מעשה הקניין הוא איזשהו אקט סמלי שבא לבטא את גמירות הדעת של הצדדים לגמרי עסקה. אז למעשה יוצא שקניין הסודר לא חל מכוח שיבוד הסודר שקיבל המקנה איזשהיא תמורה מסוימת והוא מתחייב להשיב חלפה חילופה אלא יסודו הוא איזשהו אקט איזשהיא פעולה שבאה להביע גמירות דעת של הצדדים. ככה מציע ה רבי שמעון רזובסקי בסימן ג והוא אומר שתי נפקמינות יש כמה נגיד שתי נפקמינות בין בהגדרה הזו האם קניין סודר יסודו מדין קניין כסף או יסודו מדין קניין משיכה או הגבעה משהו מהסוג הזה נפקמינה אחת דין שנקרא כלתה קניינו מופיע ברשבא במקור ד' כן כשהגמרא שמה עוסקת בהלכה של קניע מנת להקנות כן אז גם כן יש שם דיון האם ניתן להקנות למישהו על מנת להקנות לאחר זמן כלומר הוא יקבל עכשיו ויקנה והקניין יחול לאחר זמן כלומר במילים אחרות האם אפשר ליצור נתק בין מעשה הקניין לבין תכולת הקניין או בישיבות אומרים חלות הקניין תכולת הקניין ואותו דבר האם אפשר לעשות נתק ביניהם כלומר שמעשה הקניין יכלו יתבצע עכשיו אבל תכולת הקניין תהיה בעוד יום אז יש גמרא בכתובות בדף פב הגמרא שמה אומרת שאם אדם אומר לחברו משוך בהפרה זו ולא תקנה לך אלא לאחר 30 יום אז לא קנה אם הקונה המושך את הפרה, אחרי שהוא מושך את הפרה הוא מחזיר אותה לבעליה ורוצה שהקניין יחול בעוד 30 יום. זה לא חל. למה? משום שבשעת משיכה לא קנה. כי הרי חלות הקניין היא לא בשעת המשיכה. וכימתו 30 יום כבר קלתה ועברה המשיכה. היא לכך לא קנה. נגמרה המשיכה. זה נקרא קלתה קניינו. אז א וזה מה ש זה מה שרב אשי אומר שם בגמרא במקור ג' ועוד צודרה כאני אמנת לקנות וכאן מנהשת הלי נכסה אותם נכסים שאותו סבא רוצה להקנות לנכד הנכסדין מתי קנה לכיה וברי צוב מרבנן לכבדר סודר נמר כשיהיה צובה ממרנן כבר הסודר יחזור אז באמת אומר שמה הרשבא שרואים שיש כאן מחלוקת בין רב נחמן לדבר הרב רשי לרב נחמן לא אכפת לו שהס שהקניין תבצע עכשיו עם הבן והנכד יזכה לכ שיהיה תלמיד חכם לא אכפת לו משמע שלרב נחמן גם סודרה בקניה מנת להקנות מועיל אפילו אם יהיה ניתוק בין מיסה הקניין לבין חלות הקניין למד עוד רבשי אומר רבשי לא סודרה זה אך ורק כאן מנשת אומר הרשבא מה המחלוקת בין רב נחמן לרב אשי זה בדיוק המחלוקת שאמרנו הנה תראו את הרשבא במקור ד' אני טיפה מדלג אה טוב טוב בוא נקרא את זה למקוריד באחד הלתיבות הד משיחתו מקנה לו את בעל הסתד את השדה אבל עדיין נכס נאמד כנגלו נחיה בר בצוב רבנן דמינשת לא קניברה בהדין נכזה כלום לא בפירותיהם שלא נתן לו שיהיה אוכל פירותיהם אלא לקנותן לברבר כי כצו בכמה קנלה וה לכך עד דאברצו רבנדלקנו נעלה לא נגמרת לו אפילו ה מתנה כלשהו ויש תדע הדרסודה נמראה כלומר אינו מקנה לו באותה שעה ואותה משיכה או אותה חזקה שיחזיקו על הדבר הזה מעיקר אני לא מעניין יודע עלתה לה והלכה כאב ברצו בנן ואב כן בשור פרזו תגנ הלך 30 יום וכולי אז רואים מכאן ש א כמו שאמרנו רואים ביסוד בדיני הקניינים שאם מעשה הקניין עבר וקלה אז אי אפשר ליצור נתק בין מעשה קניין לבין חלות הקניין מתי כן אפשר ליצור נתקשר לא ניתן להגדיר שקלתה קניינו זה יכול להיות בקניין כסף בקניין כסף שאדם המוכר מקבל כסף אז השיבוד של קבלת הכסף לא מסתלק עד שהוא נותן תמורה ולכן ניתן לומר שקח את הכסף עכשיו והמקח יכול בעוד כך וכך בעוד איקס ימים גם בשטר אפשר לעשות את הנתק הזה כי בשטר כל זמן שהשטר קיים אז אז לא קלתה קניינו כן אבל ב או אז אומר רב שמואל תהיה המחלוקת בין רב נחמן לרבשי היא ביסוד הדין של קניין סודר. אם קניין סוד וזה נפקנה אם קניין סודר עובד מתורת קניין כסף שיסודו יסוד התמוראה אז ברגע שהמוכר מושך את הסעודה הרי חל כאן שיבוד על המוכר אז השיבוד הזה לעולם לא מסתיים עד עד שהיא תינתן התמורה אז זה נקרא לא קלתה קניינו ולכן אפשר ליצור ליצור הפסקה בין מסי הקניין של הסודר לבין חלות הקניין קניע מנת להקנות לאחר זמן. אבל אם נאמר שקניין סודה יסודו הוא כמו משיכה, כמו הגבעה, אז יש סתם איזשהי פעולה של הבעה שגמירו דעת בין הצדדים אז כבר ברגע שהסודר ניתן הדרסודה למראה אז כבר קלתה קניינו. אז זה כמו משוך פרה זו ולא תיכנך של זה לא מועיל. אז זו נפקמינה אחת בהגדרה של קניין סודרה. נפקמין נוספת גם כן מעניינת היא במ שאומר התוסות אצלנו תראו במקור ח במקור אה אה סליחה במקור י במקור י תוספות דנים לגבי קניין חליפן בגוי אז מדברי התוספות עולה מדברי רבנו תם עולה שבעיקרון חליפן מועילים גם בגוי אבל מוסיף רבנו תם בסוף הדברים תראו ארבע שורות מלמטה במקור י וכן היה רגיל רבנו תם לשלוח הרשעה ביד אוית כוכבים הרשאה שהגוי יכול לשת ולתת ולטעון דברים א מול ה מול ה אותו אותו נטבע לכן היה רגיל רבנו משלח הרשע ביד בבית כוכבים והיה מקנה בחליפין כן בכדי שהרשעה תחול מבואר בבקמה דף העין צריך שה המרשה יקנה למורשה איזשהו אחוז מהתביעה אז איך הוא מקנה לו את זה על ידי חליפין אז מועיל חליפין בגוי אומר הרבנו תן צריך להזהיר אבל מי הוא בזה צריך להיזהר שלא לכתוב קנינ מינה הלשון הרגילה בשטרות אנסעדה וכולי ו וקנינה מיד במנד זה כשר לי מדבר על הכל הדור וקנינה מנה משמע שהידים הם שנותנים סודר שלהם למקנה עבור הקונה. לא הקונה נותן סודר שלו אלא העדים נותנים סודר שלהם. בסדר? אז אומר רבנו תם כן מי שהתחתן נו חתנים נכון אז בני אשכנז מקפידים שגם אם ה החתן נמצא הכל כן אה לא גם אם נגיד את האמת היא ש כן יש להם מסדר כידוי הרי בעיקרון הכלה צריכה לתת את הסדר לחתן כן אז אז אז הקפידו בני אשכנז שהסודר יהיה סודר של העידים לא של המסדר אז העידים העידים נותנים סודר שלהם לחתן והוא מתחייב במה שכתוב בשטר הכתובה כן ולכן הנוסח שטר הכתובה וקנינה מנה קנינה מיד החתן הכל הנזכר לי אז מי שנותן את הסודר זה האידין אז אומר ה אומר אומר רבנו תם שכשהוא מדובר על כשמדובר על קונה גוי שמדובר על קונה גוי אז צריך להיזהר לא לכתוב בקנינה מינה דאין שליחות ושחייה לעובד כוכבים כי דאמינה בממציא דף עמוד ב אלא וקנה העובד כוכבים כתבינה עכשיו השאלה היא האם זה מה עניין סמנטי כאילו מה זה איך כותבים או יש כאן עניין מהותי אומר הסמה מה בחושם משפט סימן קכ סיב קטן כא שזה לא סתם מניין של מה לכתוב אלא יש כאן עניין עקרוני נכון כי עניין סודר מועיל בגוי לפדעת רבנו תם אבל זה מועיל אך ורק אם הגוי משתמש בסודר של עצמו הוא נותן למקנה אבל אי אפשר שהעידים יתנו סודר שלהם עבור הגוי למה כי אין שליחות וזכי לובת כוחים כלומר האפשרות שקניין סודר יחול על ידי הסודר של ההידים הוא יכול להיות יכול להתקיים אך ורק על בסיס הדין של זכי ושליחות שהאידים נותנים משהו עבור עבור המשהו שלהם עבור רק עבור מישהו אחר משתמשים בכוחותם בכוח הקנייני שלהם עבור מישהו אחר זה דין זכי ושליחות ובגוי אין זכי ושל שלכו לכן יש קניין חליפין בגוי אבל דווקא אם הוא נותן את הסודר של עצמו ככה אומר ה הסמה אבל הטז שם חולק על הסמ ואומר לא באמת גם בגוי יכולים האידים לתת את הסודר שלהם למה הקנה אלא צריך בכל מקרה להיזהר לא לכתוב וקנין מינה משום שמשמעות הלשון תתפרש כאילו יש כאן זכי ושליחות לעקוב וזה לא נכון לכן צריך לעשות שינוי בלשון ולכתוב וקנע עובד כוכבים אבל לא לכתוב וקנינמינה באמת זה עניין רק לשוני לפי שיטת הטז אבל באופן עקרוני אפשר להשתמש בסודר של העדים והפלא העצום על הטז איך באמת זה עובד איך אפשר איך אפשר שהאדים יתנו סודר שלהם עבור הגוי הרי אין שליחות וזכי לגוי זאת הייתה קושי תעסמה. אומר הקצות החושן שם בסביע קטן ה קכג סיב קטן ה אומר הקצות לא יש דין בגמרא לקמה בדף ז' קידושי מדין אבד קנייני. הגמרא לקמן בדף כג אומרת שעבד קנעני יכול להשתחרר בכסף גם כאשר מישהו אחר נותן כסף לאדון בעל כורחו של העבד והוא יוצא לחירות איך זה יכול להיות העבד הקנלי לא רוצה להשתחרר אבל מישהו אחר נותן כסף לאדון והעבד משתחרר ל כוחו איך זה עובד רואים מכאן יסוד יסוד חשוב שנלמד בקניין כסף מדין עבד קנענים שבקניין כסף אין צורך שהכסף ינתן דווקא על ידי הקונה כלומר הקפידה היה לא דווקא שהקונה יתן את הכסף אלא שהמקבל יקבל את הכסף וכאשר מישהו אחר נותן כסף למקנה גם אם הוא לא נותן אותו בשליחותו של הקונה אלא עבור הקונה זה גם כן מספיק בשביל קני הכסף. דהיינו אותו אדם אחר לא נותן כי הוא שליח של הקונה. הוא לא שליח שלו בכלל. הוא נותן כסף עבורו לא בשליחותו אלא עבורו כדי שהוא יקנה. לא שאני אקנה כשהוא יקנה. וזה מועיל. וגם בקידוש זה מועיל שמישהו אחר יתן לבעל כדי שהאישה תהיה מקודשת. זה נקרא עבד דין מיוחד בקניית כסם דין עבד קנעני. אז אומר הקצות החושן דרך אגב הוא מוכיח הוכחה נוספת בסעיף קטן ט שמה ש עבד שבאמת בקניית כסף אין דווקא הלכה שליחות. מאיפה הוא מוכח את זה? בשולחן ערוך בסעיף יא כתוב שקניין סודר מועיל בסודר של העידים גם בשבת. כלומר, אם עידים נתנו סודר למישהו כדי שפלוני יקנה וזה היה בשבת קודש, אז זה קניין חל. נשאלת השאלה, אומר הקצות החושן, הרי בשבת יש איסור לסחור. אז איך איך זה איך הקדן הזה מועיל? הרי אין שליח לדבר עבירה גם ביסור דרבנן. אז איך העדים יכולים להשתמש בסודר שלהם בכדי שהכונה יקנה בשבת אין שליחות לדבר עבירה. אומר הקצ מוכח מכאן שלא צריך דין שליחות בקני הכסף. האדים נוכים לתת את סודר שלהם לא מדין שליחות אלא עבור הקונה. אז ממילא גם בגוי אותו דבר. גם אם אין שליחות בגוי, באמת אין שליחות בגוי, אבל לא אכפת לי שאין שליחות בגוי. האידים יכולים למסור את הסודר שלהם כדי שהדגוי יקנה. אומר רב שמואל או אז עכשיו אני מבין יש לנו נפקמינה כן יש גם נפקמינה או מה אולי יותר תרדו מה המחלוק בין הסמ ובין הטז? אז מה אומר שלא מועיל סודר של העדים בגוי? והתז אומר שמועיל סוד של העדים בגוי. מה המחלוקת? המחלוקת היא מה יסוד קניין סודר. אז מה שבא? או נתחיל עם הטז. התז שבא שכניין סודר יסודו מקניין כסף. וכיוון שיסודו מדין קניין כסף אז בכסף אין צורך דווקא שהכסף ינתן בשליחות הקונה אלא עבור הקונה לא בשליחותו גם אם אין שליחות כן גם כן מועיל ולכן הסודר בגוי יכול להיות גם סודר של העידים לעומת זאת מה סובר הסמה אסמה סובר אומר הרב שמואל אסמה סובר אומר ש שקניין כסף שסליחה קניין סודר זה לא מדין קניין כסף זה מדין משיכה או הגבעה או חזקה שזה עניין של גמ פעולה של גמרו דעת נו אז שמה שמה זה לא קניין כסם כן אז שמה צריך שהסודר ינתן בשליחות ה בשליחות הקונה אז יוצא שיש לנו כאן שתי נפקמינות ב בחקירה הזו מאיזה דין קניין סודר עובד דווקא מינה אחת לגבי דין שקלתה קניינו שמופיע דרך אגב בשולחן ערוך השם משפט מקצה ה סעיף א שמה הוא פוסק שבסודר אומרים קלתה קניינו ונפקמינה נוספת לגבי סודר של הידים בגוי האם מועילקני לדעת רבנו תם קניין חליפין שמועיל קניין חליפין בגוי האם זה מועיל גם בסודר של העידים אבל הייתי רוצה להציע עוד פשט אחד בקניין סודר ופשט יותר חדשני שגם מלמד אותנו איזשהו חקירה יסודית בכל המושג הזה של קניינים מדברי רב שמואל ארזובסקי עולה בצורה די ברורה שיש למעשה הוא יש איזשהי חלוקה לשתי קטגוריות קטגוריה אחת זה קניין כסף וכל הענפיו שהם יסוד סודם זה תמורה אז חליפי שווה בשווה כן א או למן דמה חליפי גם חליפי סעודה ויש קטגוריה של כל יתר מעשה הקניין שביסודם הם עניינים של מיסה שיש בו גמירות דעת איזשהו פעולה שבא להביע פעולה סמלית שבא להביע גמירות דעת אז זה משיכה הכנסה לרשותו משיכה זה הכנסה לרשותו גם הגבעה זה סוג של הכנסה לרשותו א מסירה הכנסה לרשותו אה חזקה זה הוראת בעלות באמצעות פעולה שאדם מבצע ברכוש ברכוש הנרכש א שטר זה מסירת מסירת ראיה כוח ראייתי על הנכס שהיא גם כן הבאה של גמירות דעת אבל אה ייתכן לכן שיש כאן בקניין סודר סוג חדש הייתי אומר של קניין שהוא קטגוריה נפרדת נפרדת נפרדת מיתר הקניינים זה לא קניין כסף זה לא כמו הקטגוריה של משיכה חזקה הגבה חזקה וכל הדברים האלה אלא איזשהו קטגוריה נפרדת שקניין סודר והייתי רוצה אה דווקא דוק לפתוח דווקא לפתוח כדי להיכנס לעניין הזה דרך התוספות בקידוש שסח תראו במקור יא הגמרא אומרת מרזר סבבה בני דרב מרי בריסו פליג חלקוד נכסם בעדדה חלוקת שותפות או חלוקת ירושה מה זה היה שם כן אתו לקמרבשי אמרו לה על פי שניים מדים אמר רחמנדי בא למידר לא מצא אדר בהנן לא אדרה כלומר מה הצורך בשני עדים שנאמר בדיני ממות על פי שניים עדים מה מה מה הצורך האם העניין הוא שיש כאן צורך מהותי שבלי העדים לא חל לא חל הקניין ואפשר לחזור בך אודים מה לא מקמלת האלה בסדן כן כן אז השאלה היא האם זה האם ידי ממון זה ידי קיום או ידי בירור זה השאלה אמר לווא לא יברסד אלא רשק כלומר שבידי ממון זה לא ידי קיום אין הן לא נזקקים לא נצרכים לקיום הדבר אלא זה ידי בירור לא עברוסד אלא לשקרה כלומר חלות הקניין היא לא תלויה בעדים גם אם אדם קונה לבינו לבין עצמו בין שני הצדדים זה חל אלא אם אדם חושש לכפירה אז שיקח איתו עדים אומר שם התוספות על אתר דיבור המתחיל אויבוסדה מכאן אמר רבנו תם דאין צריך עדים לעשות קניין מה זה קניין סודר כן משיכה וכל יתר הקניינים זה כתוב בגמרא לא יבוסד אלא השקר מדובר כאן על קניין סודר כלומר רבנו תם תורח רוצה לטרוח זה להביא לנו הוכחות שונות שונות ומגונות לכך שקניין סודר מועיל גם ללא עדים לא צריך עדים מה ההוכחה א' מהגמרא פרק עסקת קודם דבר מקשה ועד המינו פרק חזקת הבתים קניין בפני שניים וא צריך לנו כתוב כן שמה כתוב שקניין סודר צריך להיות בפני שניים ואין צריך לומר להם כתובו כתובו שטר על הקניין עניין שתה ראיה משום שזה ממילא אה אה אה מקופל בעצם הזמנת העדים אז אומר רבנו תם למה משום דלא מהנה בלא שניים בוודאי מהנה אפילו בלא שניים אלא אחי כמר כניין הרגיל בפני בדרך כלל רגילים לעשות את זה בשניים אז צריך לומר כתובו אבל ודאי צריך שניים הוא מביא ראיה מפרק הזהב בדף מ עמוד ב שמה מדובר על הקנאה של פירות של א לצורך פדיון מעשר שני ושמה המועלת מועלת ת אופציה של קניין סודר והגמרא מתרצת האופציה הזה שהפצות לא קיימת כיוון של לסודר שואל תוספות למה לא שואל רבנו תם למה הגמרא לא מתרצת שאין עדים מוכרח שאין צורך בעדים וככה גם מה ש בפרק דסנד ו שמה כתוב ששרה יכולה ליסות גם בדיין יחיד פשרה בין הצדיים הרקימן ששרה צריכה קניין קניין סודר איך הפשרה בדיוק תתבצע אם אין שם דין מוכרח שאין צורך בית דין ובאמת אה כך גם כותב הראש בתשובה תראו בכלל סו סימן ח הראש נשאל לגבי קניין שנעשה בפני עדים פסולים קרובי משפחה וטוען המקנה כן שבשביל שידעתי שהעדים היו פסולים לא חשב ששתי להקנות לך כי הייתה כוונתי לרמותך כמו שרימית לי בסחוק שעשית עבל בסחוק אבל אני רציתי לרמות אותך אומר לו כך הראש אז השאלה היא אם זה טענה טענה רלוונטית אומר שם הראש דע לך בני כי שטר שנעשה בקניין אם שטר נעשה בקניין על ידי עדים קרובים או פסולים השטר פסול ולא גבינמש בדה כלומר אם מדובר פה על הקניין שטר אז אז ודאי ששטר קניין פסול על ידי ידים פסולים. אבל אם השטר הוא שטר ראיה, כן, אם אדם מודה בקניין, הוא מודה שנעשה קניין א וכמו מיל ועל פה, אז השטר שטר, אז השטר הוא שטר פסול, אבל חייב לפרוע למה דלא יברוסד אלא לשקרה ואף על גברינה פרק חזקת הבתים קניין בפני שניים לא דווקא אלא הוא הדין בלאים דקניין סודר וכמו משיכה או מסירה או שאר קניינים שאם היה מודה לו שמשך מנוח חפץ כנר אפילו בלא דין ויש בעוד יש ראיות הרבה ואין צריך להעריך כלומר ברור לראש שקניין סודר מה שכתוב קניין בפני שניים זה לא הכוונה שצריך דווקא שניים אלא קניין סודר לא גרם מכמו משיכה ומצירה ושאר קניינים שאם היה מודה לו שמשך ממנו קנהו אפילו בלא עדים ואפילו אם היו עדים פסולים זה לא מעלה ולא מוריד אם הוא מודה שהוא קנה זהקניין חל רק תשימו לב היטב לשונו של הראש בתשובה שמשווה לחלוטין קניין סודר למשיכה ומסירה או שאר קניינים השוואה גמורה ולכן ברור לראש שאין שום מינה שיהיה צורך בעידים בשביל קניין סעודה ולכן בשיטה מקובצת מביא תוסות ראש תראו בדף בטרף [מוזיקה] אומר במקור יד מכל מקום נראה לי אומר הראש דאפילו ראיה אינו צריך דמה ישנה קניין חליפין ממשיכה מסירה הגבעה וחזקה דמועלת ביחיד כבר אומר הראש אני לא מבין על מה טרך רבנו תם להוכיח מכמה הוכחות שקניין סודה דע מועיל גם שלא בפני עדים, גם ביחיד, גם בינו לבין עצמו בשמע הוא [מחיאות כפיים] טורח אפילו ראיה אינו צריך הרי זה בדיוק מה שכתוב בגמרא לא עברו דא לשקרה בעידי ממון ידי ממון אן ידי קיום ידי בירור רק מחשש כפירה אבל ודאי שהקיין לא נצקק לישראל לדין בדיוק כמו במשיכה במצרים הגמרה אז אף לבפל רבנו תם רואים שהייתה ואמינה לשיטת רבנו תם שאולי קניין סודר שונה ממשיכה והגבעה וחזקה ואולי בקניין סדר כן צריך עדים ולכן הוא נאלט הוא נזכ הוא צרך להביא ראיות מהש"ס שגם כנין שגם כניין סודר אינו צריך עדים בשאלה היא מה הייתה אהבה מי מינה מה היית אהבה מינה שקזן סודרצרכי דין הוא במ שונה ב או במ שונה קניין סודר מיתר הקניינים ומה נקודת הוויכוח בין רבנו תם והראש אז נראה להסביר את הדברים הפי דקדוק בלשונו של התוסטריד התוסטריד מופיע גם אצלנו בדף ג עמוד א וגם לקמם בדף ו' עמוד בטוטריד אצלנו עושה הבחנה מאוד מאוד מעניינת בסוגיה שלנו לגבי חליפין וקידושים. האם כל המושג של חליפין מופקע מקידושין לגמרי? אי אפשר לקדש אישה בחליפין? או שיש אופנים שגם בחליפין ישה יכולה, בתורת חליפין אישה יכולה להתקדש. והחידוש הגדול של הריד רבנו ישעיה דטרני תראו במקור טו נראה לי לומר שאם בזה הסודר לבד תרצת לו לקדשה אף על פי שזכיר לו הזכיר לה שם חליפין מקודשת היא כלומר אומר הריד שאם אדם נותן סודר לאישה ואומר לה התקדשי לי בחלפי הסודר כן חליפים לא בלשון שווה כסף שווה תורת כסף אז הדין הוא שהיא מקודשת בגניין הסודר אבל אם כוונתו שהיא תשמור את הסודר הזה לעצמה למרות שהוא משתמש בלשון חליפה כל מה שנאמר אצלנו בש"ס בסוגיה שלא מהנה חליפין בקידושין הכוונה היא שהאישה שהסודר ניתן שהבעל התחייב לתת לאחר מכן מנה לאישה הנה אלא אחר לא היה זכנה כגון שיתנה אמה לקדשה במנה ולא היה נותנו לה עכשיו אלא התפיסה את הסעודה שתתקדש לו ולא תוכל לחזור בה והוא התחייב להמנה לאחר זמן אז למעשה הסודר ניתן לא בתורת שהסודר הוא הוא הדבר שהיא מתקדשת באמצעותו אלא הסודר ניתן בתורת התחייבות לתת מנה אז בחיגם בוודאי אינ מקודשת כיוון שלא נתרצה לקדש אלא במנה ומנה אין כאן ואף על פי שבשדה קונה הסודר שאם מכר לו השדה במנה ולא נתן לו מנה שיקנו בכסף נותן לו סוד שלא יוכל לחזור בו קנה את השדה שהוא חייב לתן לו את המנה והן חליפין שקונים בכל מקום ומקיימים את המכירה כתיב על הגאולה ואומר פרק הזו גאולה זו מכירה אף על פי שאין כאן לא כסף לא שטר ולא חזקה בסודר קנאו מה שאין כן באישה וכולי קומה מה הפשט מה הפשט ב מה הפשט בבריד הריד מחלק בין מצב שהיא שומרת את הסודר לעצמה. היא נתרצתה להתקדש בסודר לבדו ובין מצב שהוא נותן לה את הסודר והוא מתחייב למנה. מה החילוק כאן? אומרים האחרונים חידושי רב נפתל יתרו בסימן ציב והדברי יחזקאל בסימן סעיף קטן זה אות ג שבעצם החלוק החילוק ההבחנה שעושה את הספטרית היא בין שני סוגי החליפין חליפין שווה בשווה וחליפין שסודה חליפי סעודה וחליפין שווה בשווה זאת ההבחנה מה שנאמר בגמרא שלמיות חליפין שחליפין לא מו בקידושין זה רק בחליפי סודר שהיא לא מתקדשת בסודר עצמו הסודר עצמו זה כלי המנת להקנות אלא הוא מתחייב לתת לה מנה ובמנה היא מתקדשת אז כיוון שמנה אין כאן לכן לא מקודשת אבל כשמדובר על חליפין ששווה בשווה שהוא נותן לה את הסודר כדי שתתקדש בו כסודר הוא תמורת הדבר ואין כאן ציפייה לתשלום נוסף מעבר לזה אז באמת אישה מתקדת בחליפין על אוכל למיסה ככה טוען העריד וזה לא רק הוא לא רק הוא תראו את הרן בן נדרים בדף מט עמוד א כותב ולעניין הלכה בסודר כמנן כרב נחמן דסודר קניה מנת לקנותו ולא מצמקנה ליקובה תאף אגב דרבשי אמר מנדל למלסוד תפס ללא מדפיץ דכו בעלמו כמו שאמרנו בהתחלה כל הקניין של הסודה זה קניין מנת לקנות אומר הרן אה דיו גוף אמר פרק דקידוש גבי אומר לאישה הרת מקודשת לי במנה זה המת שתחזרו לי דבכולו כאני לברישה גזרה שמרו אישה נק בחליפין ואיסל קדתך דיתפיסטפיס מה גזרה די אחי נקנתי בחליפין ואין לך קניין גדול מזה זה אומר הרן אם באמת אפשר לחתוך את הסעודה ולשמור את זה לעצמו אז מה הבעיה אין לך קניין גד מה מה פתאום שאישה לו תתקדש בזה סליחה הרי הסודר הזה ניתן בתורת חליפין הוא לא ניתן בתורת שווה כסף אז רואים מכאן שגם אם סודר ניתן בתורת חליפי אבל אם הרעיון הוא שהיא תתקדש בסודר עצמו ולא שבאמצעות הסודר הוא התחייב לתת לה תמורה אחרת אז היא מקודשת הסוד אז זה שזה ההסתפקות של הרש אבל לא לפי זה ודאי שלא צריך להיות שפרוטה נכון נכון אבל למרות שהוא ניתן בתורת חליפ תראו גם את הנימוק יוסף שם עלתר בנדרים בדף טז עמוד מדפי הריף גם כן לין הנחה בדין חליפי סודר חתכרב נחמן דתפיס לו למדפס דרבעשי בלשון דילמהו דקמרו מן למלן רק בדרך דכויה ועוד דרבש גוף הסבירה לקרב נח בפרק דקידושין גבי מתנה מנת להחזיר דלא כבישה גזירה שמרו שנק בחליפין ואיסל קדתך די תפיס מתפיס מה גזרה אין לך כסף גדול מזה אין לך כסף גדול גדול מזה אבל זה ניתן בתורת חליפים אז רואים מכאן שיש חילוק בין חליפי שווה בשווה לבין חליפי סודר חליפי שווה בשווה לדעת הריד לדעת הרן לדעת מק יוסף זה ממש כל מה שכסף מועיל גם חליפן מועיל חליפה שווה בשווה. אז כמו שאישה מתקדשת בכסף, אישה מתקדשת גם בחליפה שווה בשווה. כל מה שדובר אצלנו בסוגיה שחליפי לא מהנה זה בקידושי סודר, חליפי סודר. חליפי סודר שמה היא לא שומ זה קנייה מנת להקנות. וכאן הייתי רוצה לעמוד על דקדוק לשוני. בלשונו של הריד מודגש העניין שלא תוכל לחזור בה. כן? וגם בחליפי סודר של שדה. לא נתן לו המנה שיקנה בכסף ונתן לו את הסודר שלא יוכל לחזור בו. מה בסדר? שלא יוכל לחזור בו. אבל כל הקניינים שלא יוכל לחזור בו. כל קניין. בשביל מה כל קניין? שזה חלות שנגמר הסיפור. מה הדגש כאן שבחי חליפי סודר שלא יוכל לחזור בו? ועוד הוא אומר ואמרינה בפרק הזהב גאולה זו מכירה אף על פי שאין כאן לא כסף זה לשונו של הריד אף על פי שאין כאן לא כסף לא שטר ולא חזקה מה זה אף על פי יש משהו אחר יש קניין סודר מה זה אף על פי שאין כאן לא כסף אז את כל הכסף אני מבין אין כאן תמורה אין כאן לא שטר אין כאן לא חזקה בסדר מה ההבדל בין חזקה לסודר אלא רבותיי, אולי באמת כתוב כאן שיש כאן קניין סודר הוא קניין שיסודו אחר לגמרי. כן? ובמת זה רמוז בלשון של לא יוכל לחזור בו. מה את הרעיון הזה? הרעיון הזה נמצא בח בברכת שמואל. אצלנו בקידוש בסימן כו א בשם רב חיים מורג רב חיים ו תודות לרב דניאל צוקרמן שהביא לנו את רשימות שיעורים שליטה שהביא לנו את רשימות השיעורים של הגריצלובייצ'יק אז יברש לי ראיתי פתחתי וראיתי ומצאתי שככה הוא מביא בשם רב חיים גם כן את היסוד הזה על קניין צוד מסודר אז ברוך השם אתמול בלילה ראיתי את זה שזה אז אומר הברכת שמואל בשם רב חיים שקניין סודר יסודו הוא לא המיס קניין כי אם הדעת מקנה מה הכוונה יש הבחנה בין יתר סוגי הקניינים משיכה הגבעה מסירה חזקה שער לבין קניין סעודה. ביתר סוגי הקניינים למיסקניין יש משמעות יש משמעות של כוח קנייני. דהיינו יש כאן פעולה סמלית אמנם אם זה במשיכה או הגבעה אבל הפעולה הסמלית הזאת יש משמעות של רכישה. של רכישה של בעלות. אם זה משיכה, כמו שאמרנו, זה הכנסה לרשותו, הגבעה, חזקה, זה הוראה של בעלות, שטר. כלומר למיס זה קניין יש משמעות של כוח קניין. יש לו חפצע של קניין. הוא מראה איזשהיא העברת בעלות. וזה יסוד הקניין. זה עיקר הקניין. הכוח כוח הקניין שתמון במיסה של הקניין אלא שם בכל מקרה נדרש שיהיה דעת מקנה ללא דעת מקנה אז הכוח אז המיסה הסמלי של העברת הבעלות הוא חוכה הוא לא מתקיים אין לו שום משמעות אם הוא לא אם לא אם לא יהיה פה דעת אז דעת המק זה במקרה בנקודה הזו הוא כ לפי הגדרה של ה של גאון רב חיים זה תנאי כלומר המיס זה קניין שהוא יש בו חפסה של כוח קנייני יכול לחול בתנאי שיש כאן דעת מקנה אבל בקניין סוד אומר רב חיים מה שפועל את עיקר הקניין זה לא הסודר אלא דעת המקנה משום שבסודן עצמו אין שום אפיון אין שום אפיון של כוח קניין. מה? מה? בסך הכל זה מה שאומר הריד לנו דעתי. אין כאן לא כסף, לא שטר, לא חזקה. אין פה שום אפיון מהות, איזשהו מעשה סימבולי של העברת בעלות, של רכישה, של הכנסה לרשותו. אין שום דבר. הייתי מוסיף את לשונו של המהרית שמובא באבני מילויים בסימן כט סיב קטן ב תראו ב במקור יח שהסודר קניין לעצמו שמסירתו לודאי הקונה וגמר הדבר כדי להאמין עליי סיטומתא בעת הדרגילים למקל דבר מדהים הרמארית משווה את קניין סודר לסיטומתא ככה הוא רוצה רוצה להסביר את דברי הריד כל דברי המערית המערית הם מוסבים על דברי התוסות ריד ובאמת האבני מילוים כשהוא מביא את המערית הוא אומר אם כל הפלפול העצום שאמר לו לא עדיין לא הובהר לנו מה מה כוונתו אבל אני חושב שזו הכוונה מה זה סיטומתא הגמרא אומרת במציאה עד שסיתומתא קניה באטר דנהיגה למקדממשקנו אם הציבור הסוחרים הנהיגו איזה צורת קניין מסוימת סימון של החביות או משהו כזה לא יודע או בכמו שהיום אומרים בעסקות עסקות יהלומים ש לוחצים יד אומרים מה זה לבר אומרים מה זה לברוח מה לא מה שזה לא יהיה אז נקנו הם יהיהומים אז מה יש בזה זה עברת בעלות מה המשמעות כאן יש כאן משמעות אחת ויחידה שלא יוכלו לחזור בהם למיסה זה איזשהו מעשה אקט אקט מוסכם שנהגו בו הסוחרים שמי שעל ידי שמבצאים את את ה את המיסה את הפעולה הזו שאנחנו הסכמנו שהיא פעולה שמי שמבצע אותה מראה שהוא לא יחזור בו שהוא יש לו גמירות דעת גמורה להקנות את החפץ אז הקנעת החפץ אומר ה אומר רב חיים נעשה על ידי דעת דעת המקנה בלבד. דעת המקנה בלבד. וכל מעשה הקניין הוא אך ורק. הייתי אומר בלשון שלי לקיים את הדבר. מה זה לקיים את הדבר? לקיים את הדיבור. מה שנדברנו בינינו, לקיים כל דבר. כלומר הקניין הוא אך ורק לגלות שהדיבור שהוא הדיבור הוא הביטוי לגמירות הדעת היה דיבור כזה מוחלט שאין לחזור בו וממילה קניין חל לידי דעת המקלים בלבד כי לא היה פה אקט קנייני של הכנסה לרשותו שיש בו כוח קניין מצד עצמו זה לא חפצה של מה יש קניין וזה השוואה מדהימה שאומר ה אומר המרית להשוות וזאת לפנים לישראל להשבות קניין סודר לסיטומתה יש סיוע לרעיון הזה מהמאירי לקמם בדף ו עמוד ב תראו במקור ככ כף שסתם חליפין המוכר שהוא הקונה הסעודה מחזירו לבעלה שלא הייתה הכוונה מה הייתה הכוונה בקבלת הסודר אלא שכשם שהלוקח מקנה לו סודר זה בלב שלם ובגמר דעת כך הוא מקנה לו אותו שדה זה הכל כשם שאני מקנה לך את השדה את הסודר בלב שלם ככה אתה מקנה לי את השדה בלב שלם אז הקניין ניין חלבמה בלב שלם בדעת המקנה ובאמת הדברים מפורש הדברים נאמרו על ידי רבותינו האחרונים גם ביחס למה שמופיע לקמם בדף טוב בכתובות בדף קב תראו במקור כא דמר רב גידל המרב כמה אתה נותן לונך כך וכך כמה אתה נותן לביתך כך וכך עמדו וקידשו הם אין הן הדברים הנקנים באמירה. אין כאן שום איזה קניין, רק דיבור. אבל כיוון שברור שהדיבור הזה מהנסיבות, מהסיטואציה שלמדו וקידשו, כאמלהו לחז"ל שהדיבור הזה יהיה דיבור בדעת רצון גמורה, הרי שדעת המקנה היא שפועלת את הקניין ולא מיסקניין. אין צורך במה קניין. כך אומר התוספות בבכורות בדף יח עמוד ב. לא ניכנס כרגע לסוגיה אבל מדובר שמה על רואה צאון שהוא בעצמו כהן שישנה אומדנה שהמפקיד הבעל הצון מקנה לרועה מקום בחצרו בכדי שיקנה את הבכורות שיוולדו. איך הוא בדיוק מקנה לו את זה? אומר תוזאת אפילו בלא קניין קקני דגמר ומשע בנפשה כלומר רואים שיש מקומות שהאומדנה היא כל כך ברורה שיש כאן רצון גמור להקנות שאין צורך אין כאן צורך במהק עניין ממילא אומר רב חיים שזה היסוד של ה היסוד של קניין סעודה בניגוד כל יתר הקניינים שבהם המיסקניין הוא זה שקונה ורק צריך תנאי שיהיה דעת מקנה הרי שכאן רצון רצון הקונה הוא שקונה דעת המקנה היא שקונה כמו בעמדו בקיצור הייתי אומר את זה בלשוני הייתי מוסיף לאור מה שדיברנו בשיעור הכללי הקודם על ההבחנה בין חרותה לבין רצון אקטיבי אז הרי שביתר הקניינים כשפועל הקונה למשוך את החפץ, להגביע אותו, לעשות מיסה חזקה, אז זה בעצם פעולת הקניין היא עיקר, היא עיקר היא עיקר מהיס הקניין, הפעולה עצמה. מה שנדרש כאן זה ניחוטה של הבעלים זה ניחוטה דעת מה ק. לעומת זאת, בקניין סודר מי שמה שפועל את ההקנאה זה רצונו האקטיבי של המקנה. הסודר בא לגלות שאין כאן רק ניחוטה, אלא יש כאן רצון גמור ושלם להקנות. אז פעולת ההקנאה נעשה פעולת ההקנאה נעשה על ידי רצון אקטיבי שלהם. מקנה להקנות. יש כאן דעת מקנה במובן ה כן רב חיים בלשון הגריצלוביצ'יק הגדיר את זה דעת מקנה עלימתא אז אני פירשתי שזה אולי זה הכי פשוט ההבחנה בין חותה לבין רצון אקטיבי אשתדתי לאחי אז אולי בעזרת השם נבין מה סובר רבנו תם רבנו תם מחפש תורח כדי להביא ראיה שקניין סודר לא מועיל א מועיל גם ללא עדים מהראש טמא עליו מה מה אתה צריך מה אתה צריך להביא ראיות מה זה שונה מ מה זה שונה ממשיכה מהגבעה מחזקה ששמה אין צוח ברור לא עבר אלא לשקרה מישהו יכול להעלות על דעתו שצריך את קיום בממון שהגמרא אומרת לדע לא יברו סדל לשקרה בשבת צריך ידים מה צריך להבין לזה ראיה התירוץ הוא הייתה מינה נכון לא צריך די קיום בממון אבל אני צריך שיהיה לי ראיה שהדיבור הדיבור של המקנה יהיה דיבור שהוא שהוא דיבור גמור שהדיבור יגלה לי שבאמת יש פה דיבור רציני של רצון אקטיבי להקנות הייתי חושב שדיבור חשוב זה דיבור אך ורק דיבור שנאמר בפני עדים כמו שהגמרא אומרת בגיטין לג עמוד ב כל מילתא דמטאמרה באפאסרה כן בעינסרה לשלוף יש ודאי פער גדול בין סתם דיבור שנאמר ביני לבינך ובין מאנשים נוכחים במקום אז זה דיבור דיבור יותר חשוב אז הייתה אבאמינה כיוון שכל המיס זה קניין של סעודה זה קניין על הדיבור לקיים כל דבר מה שעושה כאן אתמיס הקניין זה הדעת מקנה שמובעת על ידי הדברים שהוא אומר אולי הוא יגיד לי סתם התכוונת חוכה והתלולה אז הייתי חושב שצריך יהיה הרי זה מה שאומר ה זה מה שאומר הראש ש החידוש שהוא לא יוכל לומר אם הוא אם הקניין היה בפני עדים פסולים הייתי חושב שהוא אוכל לומר סתם אמרתי לכוכה ותלוה הנה הראיה הבאתי פה שני עדים פסולים משמ שזה הייתה אהבה מינה אהבה מינה של רבנו תם למה להצריך עידים זה לא בשביל הקניין לא בשביל לא ידי קיום זה לא בשביל לקיים את הקניין אלא בשביל להחשיב את הדיבור שנדע שהדיבור היה דיבור חשוב כמה שמנן שלא לא צריך והדיבור נחשב דיבור חשוב גם ללא עידים אבל זאת הייתה מינה לפחות באמת אני חושב שאפשר לדקדק כך גם מלשונו של הרמבם הרמבם בהלכות מכירה בפרק הלכה ה שבטעות יתקתי את זה פעמיים אבל הוא מופיע גם במקור כה גם כן מדגיש שקרקעות והעבדים והבה בהמה עכשיו גים כל אחד נקנה בחליפין והוא נקרא קניין ואז הוא אומר עיקר הדרך הזו וכולי וכולי כיוון שהגביע המוכר את הכלי וקנאו קנה המוכר אותו ככה או אותו יונים אף על פי שעדיין לא שכע ולא נתן דמים ואחד מהם אינו יכול לחזור בו מה מה מה החידוש מה הוא מדגיש שאין אחד חזור בו יכול להיות שיכול להיות שבית כוונתו כמו שהסברנו בעריד שזה בעצם מהות הקניין מהות הקניין היא ההתחייבות שיש בדיבור שלו לור באמת תראו בשיטה מקובצת במקור כד כן שמביא שיטת גאון שצריך אידים לקניין סודר אף לבלה צריך עידים לקניין סודר אומר הגאון תראו הוא מביא את לשון הריבד אמר אברהם לכאורה דאמרי להו פרק בפני שניים לא מפחד כפירה אלא שאין מתקיים המצל בשניים ככה לכאורה כן ואפילו הוא מודה שלו ש שאם היא פחד כפירה הוא גם כל המעשה שיעשה אדם חבוע מתנות מכירות מכירות חילופי חפץ בחפץ כולם צריכות שניים אבל נראה כי שאר הדברים מתקיימים בהודעת שניהם ואלו אין מתקיימים אלא בעידים מעטה קניין אין מתקיים אלא בעידים וכן כתב גאון ז"ל מהיל הרעיון אומר הגאון ריבד מביא בשם גאון שקניין סודר מועיל אך ורק בפני עדים ועושה הבחנה בין חילופי חפץ וחפץ ששם לא צריך עידים ובין קניין סעודה שכאן שם צריך עדים מה ההבחנה התירוץ הוא כי חילופי חפץ בחפץ זה קניין כסף פשוט ודאי שלא צריך הידים אבל קניין סודר זה לא זה לא יסודו מקניין כסף יסודו הוא לפי מה שאמרנו מה היה הרעיון תראו את ההמשך אלא שהרב רבי יצחק חולק עליו ואני מוסיף על דברי גאון ככה אומר הרייבד כי על תפיסת הסודר בלבד נאמר כן רק על תפיסת סודר מפני שאין בו שום מסע ומתן ושלא לו בעידי מחזקוך וטלולה. אתם שומעים מה הפשט מחזקה והתלולה? יכול להגיד לו אני צחקתי עליך אז אמרתי. אז אמרתי לכן צריך עידים ברגע שיש עידים אז הדיבור הוא דיבור גמור. אז נכון שלהלכה לא קיימן ככה אבל זה נכון לפחות נותן לנו הסתכלות מבט אני חושב מחודש מאוד שיש לנו שיטה בגאונים שקניין סודר בניגוד לכל יתר הקניינים ששמה נאמר לא יברוסד אלא לשקרה בקניין סודר צריך עידים ודווקא בקניין סודר ולא בחליפי שבש כי קניין סודר זה לקיים כל דבר לקיים את הדין דיבור עיקר הקניין הוא בדעת מקנה לא במיסא זה זה כמו סיטומתא ואתה גם מובן אתם מה שהגמרא אומרת שישה לא מקניה בקניין סודר למה אישה לא נקנת בקניין סודר אישה יכולה לקנות בסיטומתא בוא נחליט עכשיו סיטומתא הרי יש מחלוקת האם סיטומטא זה דאורייתה דרבנן נכון ראיתם את זה יש נתיבות בסימן ר סע סעיף קטן א' מובא בפתש שם סיב קטן א' שקניין סעודה כשסיטומתא זה קניין דרבנן כן כי לא גר מנהג לא גר סיטומתם ממנהג הסוח לא גר קניין ממנהג הסוחרים לא יכול להיות שמנהג הסוחרים היא יותר מ יותר מקניין דרבנן אם קניין דרבנן מוגדר דרבנן לאורך כל הדרך לכן דנים האחרונים מה הדין אישה שנתקדשה בקניין דרבנן מן על ידור דאורייתא קניין דרבנן כולם מסכימים שהוא נשר בסטטוס של דרבנן הוא לא משדרג לדאורייתא אז יכול להיות שסיתומת היא יותר מקני מקניין דרבנן ככה סובר הנתיבות אבל הפתחי תשובה שמביא תשובה של החתם סופר מופיעה בשני מקומות גם ביורי דעה בסימן שיד וגם בחושם משפט בסימן א יב שמה כותב החתם סופר שקני יסית טומתא זה דאורייתה דאורייתא לא פחות איך יכול להיות שקניין סיטון זה דאורייתא הוא אומר וזה לא זה עדיף בקניין דרבנן קניין דרבנן נשאר במעמד של דרבנן אבל סיתום זה דאורייתא למה הוא אומר עדיף מנהג שהנהיגו הסוחרים מרצונם החופשי מה שהם יזמו מאשר מה שקפו עליהם רבנן בדרך של ההפקר בידינפקר שזה זה קנייני דרבנן. הרעיון הוא שאם הדעת מקנקניה הפועלת והסיט והמיסקן הוא אך ורק א אך ורק קניין על הדיבור לקיים כל דבר אז מה אכפת לי איך זה מקוים בדרך של סיטומתה או בדרך של סוף סוף עיקר הקניין ילד דעת המקנה אז לכן זה יכול להיות קניין דאורייתא אז אני שואל האם בוא נחליט עכשיו שאישה תוכל להתקדש באיזשה שק עניין שנמציא כמו שעושים באומות העולם ברכאות שעושים נישואים אזרחיים נכון הולכים לאורך דין וחותמים א יש איזה תוקף יש איזה תוקף זה סיטומתה התשובה היא פשוט שלו למה משום שכמו כמו שאמרנו בסיטומתא עיקר הקניין נעשה על ידי על דעת מקני המיסקניין אין בו שום חפצה של כוח קנייני הוא לא נקרא מיסקיחה אין כאן מיסקיחה ההקנאה נעשת לדעת מקנה בלבד בקידושי אישה צריך מי שקיחה כי יקח אישה צריך מי שקיחה של של כסף, של שטר של ביאה, שיהיה מיסה שיש בו משמעות קניינית, שיש בו כוח קנייני, לא סתם איזשהו הנהגה שהנהגנו את עצמנו, שהיא נעשת ההנהגה הזו, אז זה יהיה סימן שיש נגמרות דעת. אז מה איפה היה הקניין? דעת המקנה דעת מקנה זה לא נקרא כי אחי שישה זה לא נקרא מיסקיחה לכן סיטום לא מועיל בקידושים זה מה שהגמרא אומרת הגמרא אומרת ואישה לא מקניה בפחות משוופרוטה אישה לא מקניה בקניין סיטומתא של סודר כיוון שזה לא מסקך זה לא נקרא מה עסקך? כן, זה רב חיים אומר, זה לא אני אמרתי אתורט הזה. אם כן, רבותיי, א למדנו פשט חדש. על פי זה אולי נוכל להבין עוד כמה נקודות בקצרה ואנחנו נסיים בעזרת השם. תראו ברמב"ם הלכות מכירה באמת הרמב"ם מביא רייבט באמת הריבד הולך לשיטתו תראו הרמב"ם כותב בהלכות מכירה בפרק הלכה י במקור קו זה הקניין אין צריך להיות בפני עידים אלא שאם היה הוא מדבר על קניין סעודה אלא שאם היה בנו חברו קנה שלא צריכה התורה עדים בדינבות אלא חופר זה רק כדי בירו אומר הזה הרעבד אין הכל מודים בקניין בקניין סוד יש כאלה שומעים שצריך הידים מה שהוא כתב והשתה מקובצת מובא בשם הגאון אומר שמה השך השך לא השך נמצא בסימן פא סעיף קטן כב שהריבן מסתפק בדיוק בשאלה הזו האם קניין סודר צריך העדים או אין צריך עידים כן כמו שה הגאון סובר שכן צריך אבל תראו רבותיי את ההלכה הבאה הלכה י המוכר או הנותן שקנו מידו יש לכל אחד מהם לחזור בו כל זמן שעוסקים באותו עניין ואף על פי שהקניין בפני עדים ואם הפסיק העניין אין אחד יכול לחזור בו אף על פי שאין בני מדים וכשם שחוזר המוכה ונותן ככה חוזר הלוקח ומקבל כל דבר שסוג מדונם מה שאין כן בשאר דרכי הקנייה יש כאן חידוש גדול ברמבם בכל שאר דרכי הקנייה אדם שקנה במשיכה, קנה בהגבעה, קנה בשטר, קנה בחזקה. ברגע שהסתיים מהצקניין, יש לו עוד שנייה וחצי שנקראת תוך כדי דיבור, ששמה עדיין אפשר לחזור. כמבואר בגמרא בקכט בבבטרא, פיז נדרים שתוך כדי דיבור כדור. אבל בקניין סודר שמה נאמרה הלכה שכל זמן שעסוקים באותו עניין אפשר לחזור בו. זה לא קיים לא בקניין משיכה לא בקניין רק בקניין סעודה. מה הרבורט? מה הרעיון? תראו את המגד מיש מבואר. דבחזקה וממשיכה אינו חוזר. דלא אמרו אלא לקניין. והרעייה ממה שנתבר פרק ד' קור ב-30 סלע קור ב-30 סעה בסלע ראשון ראשון קנה אף אגב זה עסוקים באותו עניין דשים כלום לא ניכנס לזה הזמן שלנו מתחיל להסתיים מתחיל להסתיים אבל נסתיים מה המגש הרמבם הלכות מכירה בפרק ד' הלכה ז כותב שאם אדם אומר לחברו קור ב30 שעה בסלע והוא מודד לו שעה שעה ראשון ראשון קנה כל שעה שנמדדת מדובר שמה על כלב של מוכר בישוד לוקח והוא מודד לתוך כלב כל שעה שהוא ממלא נקנתה נשאל את השאלה אומר המגימן למה הרי ודאי שזה נקרא זה נקרא עסוקים באותו עניין הרי הוא אמר לו קור ב30 שעה בסלע נכון אז ברור ש עדיין לא נגמרה העסקה אז זה נקרא ודאי היה עסוקים באותו עניין אבל כיוון שלפי הניסוח הוא הגדיר לו ששעה הוא הוסיף ששעה בסלע אז יש כאן כאילו כמה עסק כאילו כל כל שיעה נחשבת לקניין בפני עצמו אבל ודאי שזה עסוקים באותו עניין אז למה אומר קנה שלא יכול לחזור בו מכאן מוכיח מגן משנה שזה רק הלכה בקניין סודר זה לא נאמר ביתר ההלכות מה המיוחד מה מיוחד למה בקניין סודר אה עסוקים באותו עניין. לאור מה שאמרנו אפשר ליישב באמת בשופי שבאמת ההבדל הוא פשוט. בכל מעשה קניין אחר מושיכה הגבעה חזקה. אז אמרנו המיסה קניין יש בו כוח כוח קניין מצד החפצה של המיסה. הוא מיס של של שיש בו הכנסה לרשותו. אז לכן שמה מיד שנגמר נגמר העניין נגמר המיסניין חל הקניין יש את הפער של תוך כדי דדיבו תוך כדי דדיבו בכל התורה כולה תוק דדיבו זה עדיין כאילו המשך המשכיות המיסה המיסה לא נגמר עד שלא עבר תוך כדי דיבור אבל כשמדובר על קניין סודר כיוון שקניין סודר כמו שאמרנו זה קניין על הדיבור על הגמר דעת על הגילוי של גמירות הדעת החלטיות הקניין מצד המקנה אפשר בהחלט לומר ואין כאן הרי מה זה קניין שיש בו כוח קניין אין אך ורק הוכחה לכך שיש כאן דעת מקניה למטה גמורה להקנות אז כל זמן שעסוקים באותו עניין אני יכול לומר אני יכול לשאר שעדיין לא הוחלט הדבר אצלו עד שלא יעבור הזמן זמן שהוא מתנתק לגמרי פס כל זמן שמעסוקים באותו עניין עדיין הדיבור לא סתיים עדיין אנחנו מדברים אנחנו עסוקים בזה עדיין לאכלט הדבר במחשבה שלי עד שלא יגמר העניין יש כאן עוד נקודה מעניינת וזה הזכרתי בחטף שקניין סודר מיוחד בכך שהוא פועל בכל הענפים גם במטלטלים, גם בקרקעות, גם בהתחייבויות. אדם שרוצה להתחיב, התחייבות מושך סודר הוא מתחייב כמו בשטר כתובה, מתחייב בכל מיני קניין סודר. אולי זו הסיבה שסתם קניין נקרא סוד סודר. אמרנו שכל קניין סתם כי בטח זה כמו קניין אוניברסלי כזה הוא תופס בכל המקומות באמת השאלה היא למה כי באמת הוא נוגע בשורש של העניין השורש של העניין שסודר זה זה הדעת מקנה כיוון שזה הדעת מקנה זה השורש של הקניין וזה זה יסודו אז הוא פועל בכל דבר בכל תחום אין בו אפיון ספציפי של מוצר כזה חפץ זה קרקע זה זה לא אנחנו לא עסוקים פה במיסקנין בחפץ כן זה לא מיסקן בחפץ זה מיסה שבא לבטא גמירות דעת של הכל והקנאה עיקר הפעולת ידי הדעת יש כאן עוד נקודה מעניינת תראו ברמבם בהלכות מכירה בפרק כט הלכ ט מקור כט כותב הרמבם וכן אם קנו מיד הקטן או הזכיר מקום המתים וחזר בו לא קנה לוקח שאין מוצאים ן בדין ואין קניין מיד הקטן כלום שהקניין בשטר ואין הידים חותמים אלא שטר של אדם גדול יש כאן עוד הבדל בין קניין סודר לבין יתר הקניינים בכל יתר הקניינים יש תקנת פאותות ש מופיע בגמרא בגיטי נט סד ס חז"ל תיקנו לפאות שאין להם אפוטרופוס אין להם אבהם שיוכלו לקנות ולסחור כדי חייהם אבל באיזה קניינים משיכה כסף כן זה כן אבל קניין סודר לא אין קניין מיד הקטן כלום קניין סודר לא קיים מה מה ההבדל למה קניין סודר לא קיים בקטן אומר הרמב"ם שהקניין בשטר ואין העדים חותמים אלא השטר של אדם גדול שכוח אומר המגיד משנה מה זה קשור עכשיו מה סתם בגלל שסתם קניין לכתיבה עומד הרי מה זה קשור הרי השטר זה לא תנאי בחלות הקניין מה מתכוון פה הרמבם אומר המגד משנה נתן טעם המחבר לקניאת לקניין הקטן למה למה למה מה למה הוא סובר שלא מועיל? לפי שסתם קניין כדור וכל שאינו ראוי לכתיבה אינו קניין. מה מה הפשט בזה? יש איזה תנאי כזה. לאור מה שאמרנו התשובה היא כזו. היסוד של שטר הוא דעת המתחייב. זה היסוד של שטר. זה כל מהותו של השטר. דעת המתחייב. זה עיקרו. בעצם הרמב"ם בא להוכיח שכשם ש לא כותבים שטר על קטן, כך גם קניין סודר לא נעשה בקטן. כי עיקרו של הסודר זה הדעת מקנה. כמו שעיקרו של השטר הוא דעת המתח. ובעצם הרעיון הוא שכל מה שחז"ל תיקנו, כל מה שחז"ל תיקנו קניינים בקטן, זה אך ורק קניינים שבהם דעת המקנה היא רק תנאי במיסא ולא עיקר המיסה כמו משיכה, הגבאה ששמה מיס הקניין הוא הפועל של הקניין ואילו דעת המקנה זהחק תנאי אז כאן חז"ל אמרו טוב סוף סוף יש כאן מזה קניין אז תיקנו שזה יועיל אבל בקניין סודר שמה העיקר הפועל זה דעת מקנה לסודר אין שום ערך מהותי של הקנעה של כוח קנייני עיקר הקניין זה הדעת מקנה שמה חז"ל אומרים לא שייך הקטן הוא לא בר דעת לא שייך לתקן מה יש מעין אז לכן אמרו כשם שטר לא כותבים על קטן גם סודר כן קטן ונסאין בעוד נקודה אחת של א הוכחה נפקמינה תראו בתוסות בקידושים בדף כו עמוד ב במקור לב יש א תוספות לא ניכנס כרגע הזמן שלנו יש לנו כמה דקות ספורות רבנו שמיא אומר מופיע בתוספות שם בקו עמוד ב שאין מועיל קניין סודר אלא בפני הקונה אף לבפלה כל הקניינים מועיל דין זכין דין שליחות בקניין סודר צריך שהכונה יהיה נוכח לא מוזר פלא גדול הוא בעיני ריבן שהרי מיסים בכל יום שקונים מסודר שלא בפני הכונה והמקבל מתנה כן איך זה יכול להיות איך זה יכול להיות שקניין סודר צריך דווקא בפני הקונה? באמת הקורבן נתנל פה בעל הראש בפרק א' סימן לד כתב שרבנו שמאיה אמר את זה על כל הקניינים אבל זה לא נכון לעד מוכח בראש בפרק א' סימן ל במקור לג שהוא מביא ראיה לכך שלא צריך בפני הקונה הוא מביא ראיה דווקא לקניין סודר אומר אף על פי שהקניין לא היה בפנים זה סתם קניין שבגמרא קניין חליפים משמ כלומר משמע שדברי רבי שמעון אמרו במפורש אך ורק בקניין סודר. למה? למען השם קניין סודר יהיה שונה מכל יתר הקניינים שבואן בהם שליחות וזכי. המקביע מציע לחברו קנה חברו זכין לאדם שלו בפניו רק בקניין סודר אומר רבי שמיא שלו. אז יש לי פה פלפול אה יש פני יהושע אבל לא ניכנס לזה. על פני יהושע אומר שבגלל שיש כאן דברי קבלה ונתן לראהו צריך דווקא שיתן הוא יהיה נוכח במקום ויתן אז יש פה איזה חשבון שעשיתי עם המקנה אבל פעם אחרת עוד שבע שנים תבואו חשבון אבל אה בוא עוד שבע שנים עוד לא רחוק אה אבל אה אפשר להגיד לאור הדברים מה שאמרנו שאולי זה הכוונה שכיוון שיסודו לא שקניין הסודר זה הדיבור שהוא הגילוי דעת של הדעת הלימטה של המקנה אם אין כאן את הקונה שמדבר אומר רבי שמיא עיקר חסר מן הספר לא שייך פה דין זכי ושירות דין זכי ושירות שייך כשמדובר על פעולה קדינית אז אפשר לעשות פעולה עבור מישהו אחר אבל כשמדובר על דיבור לקיים כל דבר צריך שהמדבר יהיה פה וידבר בסדר הראשונים שחולקים יגידו שיש כאן א דבורים שבלי בו יבלב כל אדם לא צריך פה את הדיבו בהכרח אז בוא נסכם עכשיו אז ראינו את הדרך של רב חיים שלי יודעתי גם מיוסדת אפשר למצוא לסיוע בלשונות הראשונים שקניין סודר זה קניין מסוג אחר לגמרי והוא שונה ממשיכה וחזקה. מתי אפשר לומר? שאולי בנקודה הזו נחלקו רבנו תם והראש שהזכרנו בהתחלה שרבנו תם חיפש ראיות לכך שקניין סוד אין צורך בהידים מה שתב מינה שצריך עידים והראש כתב עליו מה פתאום מה צריך את האריכות הזאת במ זה שונה ממשיכה כן אז יוצא שהראש ורבנו תם נחלקו מה מה רבי שמעון רזובסקי והרב חיים כן כן. מה איך איך הם מסתכלים על הקניין סודר? האם זה כמו קניין משיכה או שזה חטיבה אחרת? זה יסוד אחר לגמרי? אז חשבתי באמת ובזה אני אסיים מה המחלוקת, שורש המחלוקת בין רבנו תם לבין הראש. האם להשוות קניין סודר ליתר הקניינים או לפצל אותו מיתר הקניינים? מה יסוד המחלוקת? אז חשבתי להסביר על הפי חקירה מפורסמת באמת מה עיקר הפועל בכל הקניינים האם זה המיסרק קניין או הדעת מקנה זה יש בנודע ביהודה בנודע ביהודה בחושב במדור הקמה סימן כח מהדורת סימן מב מובא בפת שיורדה סימן נא סעיף קטן ת מחלוקת בינו לבין חתנו החטא הנודע ביודה טען שמה שכתוב הן הן דברים הנקנים באמירה זה תקנת חכמים זה לא תקף זה רק תקנה של חכמים זה לא דין בכלל לא תקף כן והחתן שלו סבר לא זה קניין גמור זה לא תקנה של חכמים זה עיקר דין [מחיאות כפיים] הקניין הדת מה המחלוקת החתם סופר היסב הוא שמעשה הקניין הוא שפועל את הקניין הכוח הקנייני שיש במצ סקינה צריך רק תנאי שיש דעת מקנה הניחוטה של המקנה ולכן בדיבור לא שייך להקנות אין פה אין פה מעציק עניין אז במהיך איך יעבור החפץ לעומת זאת החתן צבר שעיקר היסוד בכל הקניינים זה הדעת מקנה זה העיקר בכל הקניינים והכל המצניין הוא אחר גכת תמצא שגילוי דעת המקנה זה הכל אבל עיקר הקניין נעשה על ידי דת המקנה ככה היה סב ולכן במקום שאין צורך במיסק עניין כי הדיבור ברור לי אזזה מועיל גם גביא אמירה זה היסוד שאומר אותו אביו של החזון איש בחושם משפט בסימן כבסופת המכתבים הוא כותב את הכלל הזה שזה כלל בכל הקניינים היסוד של הקניינים העברת הבעלות היא על ידי דעת המקנה וכל המיסקניין זה רק חיטיםצ שגילוי דעת שרצונו להקנות קנות ולכן ולקן קמלו לחז"ל במסיבות מסוימות שלא צריך את הקניין את המץ הקניין כי ברור לנו שהדיבור הן אין דברים הנקנים באמירה הוא באמת מסתבר שזה מחלוקת ראשונים בגמרא לקמה בקידושין דף ט נגיע לשם בעזרת השם נגיע או לא נגיע לא יודע נגיע נקווה בדף ט בסוגיה של הנה דברים הנקנים באמירה כן שהתוספות בכתובות בדף קב אומר שמה שקונה זה באמת האמירה כמו התוספות בבכורות יח עמוד ב והתוספות בבת מא עמוד ב לעומת זאת המאירי שמה כותב שאין דברים הנקלים באמירה זה תקנה של חז"ל והתוסטרי הזקן אומר שזה הלחת בלא תמה זה מחלוקת בינדה ביודה לחתנו האם באמת זה ילך חטא בלא תםכנן אתכם שזה באמת יסוד כל הקניינים ממילא אז חשבתי לומר שזה המחלוקת בין רבנו תם והראש רבנו תם היה סבוק כמו הנודה ביהודה שבאמת עיקר מיס הקניין הוא זה שקונה הפעולה של הקניין היא הכוח הקנייני הוא זה שעושה את העברת הבעלות רק צריך תנאי שדעת מה הקניין אז כאן ניתן לעשות הבחנה בין קניין סודר לבין יתר הקניים יתר הקניינים המס קניין הוא הפועל אבל מסודר אין לנו לא כסף לא שטר לא ח כלום אין לנו כוח קניין כך גם מאיר אבינוזל בפרק מלכות מכירה עלת אין פה כלום מה יש פה זה כמו סיטומתא סיטומתא זה דעת מקנה אז לכן קניין סוד חריג הוא חורג מכל יתר הקניינים בהכרח שהכסבור החתם סופר שסיטום דדאורייתא כי עיקר הקניינים זה ה זה הדעת מה קנה לעומת זאת הראש יסבור כמו אביו של החתם שאביב של החזון איש שעיקר הקניינים בכל הקניינים בלי יוצא מן הכלל עיקר הקניין זה הדעת מקנה ואילו המיסקניין רק איך היא תמצא בשביל לגל ממילא אין שום הבדל בין משיכה לבין סעודה שאלנו מה עם רשי למה רשי כן התחלנו עם רשי רשי אמר הסוגיה עוסקת רק בחליפין של של סודר מה עם חליפה שווה ושווה מה יסבור רשי בחליפה שווה ושווה אז אמרנו או שיסבור שפשיטה שלא או פשיטה שכן כן אז זה תלוי האם הוא סובר כמו רבנו יוש דטרני רבנו יוש דטרני אמר שחליפי אתם זוכרים רבנו שדירני הרב אני מקי יוסף שחליפה שווה בשווה כן מועילים וקניין נכון ו והתוספות צברו שלו אז רצאתי ב תראו ב במקור האחרון בשיטי הגיבורים שיטי הגיבורים אומר אף על פי שכל דבר נקנה בחליפין חליפין זה חליפי שווה ושווה והקניין סודר הרי הוא כחליפין כן שהלוקח נותן כנף סודרו למוכה וקונב כל שס יצא לקנות לו את האישה האישה אה לקנות בכך שאין האישה לקנות בחליפין ואף על פי שיהיה בו בהמשפות כדברי המורה מי זה המורה רשי ומורי זקני הרב אומר זה הריד שאם דעת האישה הוא להתקדש בתפיסת הקניין לבד שהוא כנף בגדו ויש בו יש בו שווה פרוטה אז הוא מקודשת זה בדיוק הארית שכרנו כן אומר הזה שתי גיבורים הוא כדברי המורה נראה לי שאף על פי שלא ידעת לקני הסודרה רואים והזכיר לשון חליפי או שאמר לי תסי לקניין קדש בעולם קודש אז רואים שה הרשי לא לפי השלטי גיבורים כן רשי לא סובר כמו אריד אלא רשי אני סובר שלשון חליפי לא מועיל בכלל. לא מועיל בכלל בקידו. פשוט היה לגמרא שחליפי שווה ושווה לא מועיל בכלל בקידושים. לא מועיל בכלל בקידושים. למה? או בגלל כמו שאמרנו ש אין פה מוכר וקונה. אה כי בחליפי אין מוכר וקונה. ובקידושין שצריך כי ייקח אישה. או מצד שכסף קידושין זה לא כסף שיווי, זה כסף קניין. אבל כל ההתלבטות של הגמרא זה בכלל בקנייה סעודה כי בקניין סוד זה חטיבה נפרדת זה יחידה נפרדת בקניין סוד כן כמו שאמרנו ולכן לכן זה הדיון בגמרא אז החידוש לפי המהלך של רב חיים לפי המהלך של רב חיים החידוש הוא שקניין סודר זה כמו סיטומתא ולפי המהלך של רבי שמואל החידוש הוא שסודר זה כמו אה כמו משיכה בע כן ולכן זה לא מועיל בקידושי אישה כוח תודה [מוזיקה]