ויגש תשפ"ו - הרב מאיר פינקלשטיין

אפשר לתאר לעצמנו את הרגשות של יעקב אבינו כשהוא שמע שבנו יוסף עדיין בחיים. מצד אחד רגש של שמחה, שמחה עצומה שבנו יוסף שהוא חשב כל אותן שנים שהוא מת, עכשיו הוא שמע שהוא עדיין בחיים איזה שמחה היה ליעקב אבינו. אבל מצד שני אפשר שהיה ליעקב איזה רגע של פחד. הרבה הרבה שנים יוסף בתוך עולם של מצרים, עולם מנותק מתורה ומצוות, מנותק מערכים של יהדות ועבודת השם. ואולי היה איזה פחד שהרגיש יעקב אבינו, מה מה עם הערכים של בנו יוסף? האם זה עדיין אותו בן שגדל בבית שלי? או האם דעותיו המבט על החיים שלו הפך להיות משהו אחר ואולי לזה כיונו חז"ל במה שאומרים על הפסוק ויר את העגלות אשר שלח יוסף לסת אותו ותחי רוח יעקב אביהם יעקב נעשה שמח בדיוק כשהוא ראה את העגלות שיוסף שלח לשת אותו למה העגלות גרמו כל כך שמחה ליעקב? מסביר רש"י שהסיבה היא שהעגלות היה סימן שמסר יוסף ליעקב. שכשיוסף נפרד מיעקב, הסוגיה האחרונה שלמדו ביחד הייתה סוגיה של עגלה ארופה. ויוסף אומר ליעקב, זה הסימן. הסימן שהוא ידע שזה יוסף. שהוא זוכר את העגלה הרופה שלמדו יחד. ואולי הסימן הזה זה לא רק סימן לדעת שזה יוסף, אבל גם סימן שעדיין זה יוסף שחושב על עולם של תורה. הוא עדיין חושב על הלכות, על ערכים של תורה ומצוות. עגלה, החברותה האחרונה שהייתה בין יעקב ליוסף, זה עדיין במוח של יוסף. זה עדיין במחשבה שלו. הוא עדיין חושב על התורה של עמדו יחד. וגם זה רצה יוסף להודיע ליעקב. ורק אז ותכ רוח יעקב אביביהם. רק אז נתמלא יעקב שמחה עצומה. אבל אולי יש בזה שלב נוסף של הבנה. יש פסוק בפרשה של השבוע שעבר, פרשת מקץ, כשנולדו בנים של יוסף, הבן הראשון שנולד לו היה מנשה. והפסוק אומר שהסיבה שיוסף קרא את שם בנו מנשה הוא כי נשני אלוקים את כל עמלי ואת כל בית אבי. השם הקדוש ברוך הוא גרם אותי לשכוח את עמלי, את הכאב והצער שהיה בחיים שלי וגם את בית אבי. והמפרשים שואלים, המלי הצער של יוסף שהוא רצה לשכוח את זה ולהודות לקדוש ברוך הוא שהוא התחיל לשכוח את זה, זה מובן לשכוח את הצער, לשכוח את הכאב. אבל בית אבי, למה היה יוסף רוצה לשכוח את בית יעקב אבינו, את מה שלמד מיעקב? למה זה דבר שרוצה יוסף להודות לקדוש ברוך הוא שהוא כבר התחיל לשכוח אותו? מסביר הרב שמחזסובריד פירוש נפלא הוא אומר שיוסף הכיר שלגדו בעבודת השם במצרים זה דורש מבט שונה מלדור בעבודת השם בבית יעקב אבינו. בית יעקב אבינו היה מקום מלא טהרה, מלא קדושה וזה דורש גישה מסוימת בעבודת השם. מצרים זה עולם אחר לגמרי. מצרים זה עולם של טומאה, עולם עם תרבות שונה, תרבות ש שלא מקבילה כל כך לתורה ומצוות. ולגדול בתורה, לחיות חיים על פי ערכי התורה. בתרבות מצרים זה זה דורש מבט שונה ממה שהיה ביעקב אבינו. אז כדי לגדול במצרים כדי להמשיך לחיות חיים של ערכי תורה במצרים הוצרך יוסף בעצם לשכוח את בית אביו. לא חס ושלום להגיד לשכוח את הערכים של יעקב אבינו, לשכוח את התורה שלמד מיעקב אבינו, אלא לשכוח כאילו ליצור דרך אחרת, לקחת אותם דברים שהוא למד מיעקב אבינו, אבל לבטה אותם בצורה קצת אחרת, כי במצרים זה דורש סגנון אחר, מבט אחר, כדי להצליח בתרבות של מצרים ועדיין להתחזק, לחזק ולהתחזק התורה. שלום וזה מה שיוסף רצה להגיד כי נשני אלוקים את כל עמלי ואת כל בית אבי זה כשהקדוש ברוך הוא נתן לי את הכוח כן לזכור את הערכים שש שאשאבתי מיעקב אבינו כן לזכור את התורה שלמדתי מיעקב אבינו אבל לעשות את זה בצורה אחרת קצת בסגנון אחר קצת ש שנותן לי את היכולת לעשות את זה אף במצרים זה מה שיוס יוסיף נתן תודה לקדוש ברוך הוא עליו וזה נותן רמה נוספת של הבנה של הסימן שמסר יוסף ליעקב בפרשתנו של האגלרו יוסף אומר ליעקב אני עדיין אותו יוסף אותו בן אדם שמחזיק בתורה שמנהל את החיים שלו על פי התורה שאני יוסף למדתי ממך יעקב למרות שאני עושה את זה בצורה אחרת קצת בגלל שהמצב שאני נמצ נמצא שם דורש סגנון אחר, צורה אחרת כי מצרים זה לא בית יעקב וזה וזה דבר אחר וזה וזאת הייתה חוכמתו של יוסף שידע איך להחזיק בערכים של יעקב אבינו להחזיק במסורתו התוכן של המסורה התוכן של הערכים שלו היה אותו תוכן שקיבל מיעקב אבינו אבל הצורה שלבש אותו תוכן היה צורה קצת שונה בגלל שהתרבות של המצרים להצליח במצרים זה דרשה שונה וזה ה התפקיד של כל דור ודור בעבודת השם כל דור בעבודת השם אנחנו תמיד מחזיקים במסורה שלנו במסורה שקיבלנו מאבותינו מרבותינו והתוכן שאותה מסורה עוברת מדור לדור מדור לדור אותה מסורה של ערכי התורה של עם ישראל אבל כל דור דוריש מבט מיוחד מבט מסוים איך שאותם ערכים אותו תוכן שלמס מבטא את עצמו וזה החוכמה איך להחזיק במסורת להחזיק בערכים שהם קיימים כבר אלפי שנים אבל להמשיך את המסורת כל דור ודור בשפה שלו בצורה שלו בסגנון שלו.