דרשת שבת הגדול - החרוסת ומשמעותה בהלכה ובאגדה

בעם ישראל נהוג בשבת הגדול לדרוש בענייני בענייני הפסח וגם אנחנו היום נדרוש קצת בענייני חג הפסח גם בהלכה וגם באגדה כשהנושא שלנו יהיה החרוסת למעשה החרוסת זה המאכל היחיד שיש דיון הלכתי לגבי המתכון שלו איך איך מכינים אותו? אנחנו נראה את המחלוקת שיש בגמרא לאחר מכן בראשונים לגבי השאלה איך מכינים את החרוסת ולאחר מכן נדון גם במשמעויות הרוחניות של המחלוקת הזו הגמרא במסכת פסחים אה יש אה בדף קטז עמוד א' מפרשת את דעתו של רבי אלעזר ורבי צדוק שאומר במשנה שהחרוסת היא מצווה וכך אומרת הגמרא רבי אלעזר ברבי צדוק אומר מצווה מה היא מצווה רבי לוי אומר זכר לתפוח ורבי יוחנן אומר זכר לתית אמר הביכך צריך לקהויי וצריך לסמוכי לקהויי זכר לתפוח ולסמוכי זכר לתית כלומר יש שתי אפשרויות להבין לפי הגמרא מה מה מזכירה לנו החרוסת? לדעת לוי מזכירה לנו את התפוח. רש"י במקום מסביר מה זה זכר לתפוח? שבנות ישראל, לשות ישראל היו הולכות ויולדות את הילדים תחת התפוח. שנאמר תחת התפוח עוררתיך שמה חיבלתך אמך שמה חיבלה ילדתך. כך אומר רש"י. ורבי יוחנן אומר שזה מזכיר לנו את התיו עובדים בו במצרים והנפקמינה בין שתי השיטות אומרת הגמרא אם צריך לקהויי הכוונה לשים חומץ בתוך ה בתוך החרוסת כדי שיהיה בה תהיה חמוצה קצת שמכה את השיניים או שצריך לסמוך לעשות את זה לעשות את זה עבוה ונוקשה הגמרא בסופו של דבר מביאה ברייתא כרבי יוחנן תניה כבתה דרבי יוחנן טבלין זכר לתבן חרוסת זכר לתית אמר רבי אליעזר ורבי צדוק ככה היו אומרים תגרי חרך שבירושלים בואו תלו לכם טבלין למצווה טבלין הכוונה לא סוג של זנגביל או דברים מהסוג הזה שהם א מזכירים בצורה שלהם תבלן שגם אותם צריך לערבב בתוך החרוסת לשים בחרוסת וזה הביטוי טבלין למצווה שאמרו סוחרי ירו ירושלים כשהזמינו את האנשים לבוא ולקנות את התבלינים את התבלינים אצלם סוף דבר אנחנו רואים כאן בגמרא מחלוקת המוראים זכר למה היא החרוסת האם זכר לתפוח או זכר לתית ויש נפקמינה בין שתי השיטות והביה מכריע שצריך לנהוג כשתי השיטות להחמיר כשתיהם גם לקהוויי וגם לסמוכי אף על פי שמעיקר הדין ההלכה כרבי יוחנן כמו שהגמרא מביאה ברייתה כמוהו הרמבם בהלכות חמץ ומצא גם חורג מנהגו שעושה קרק לכאורה בהלכות וכאן נותן לנו מתכון להכנת החרוסת זה המתכון של הרמבם אומר הרמבם החרוסת מצווה מדברי סופרים זכר לתית שהיו עובדים בו במצרים וכיצד עושין אותה אומר הרמבם לוקחים תמרים או גרוגרות או צימוקים וכיוצא בהם ודורסין אותן ונותנים לתוכם חומץ ומטבלים אותו בטבלין כמו תית בתבן ומביאים אותה על השולחן בלילי הפסח אז אז הרמב"ם בעצם פוסק כמו הביה גם לסמוכי שזה לוקחים תמרים או גרוגות או צימוקים ודורסים אותם הופכים את זה למשהו אב אבל גם צריך לקהוי נותנים לתוכן חומץ וגם תבלין שהוא זכר ל לתבן ואת זה אומר הרמבם משפט מעניין ומביאים אותה על השולחן בלילי הפסח טוב מה בא הרמבם לחדש לנו הרי זה פשוט שצריך להביא את החרוסת אל המן לשאיר את החרוסת במקרר אחר. בשביל מה הכנו את ה בשביל מה הכנו את ה את החרוסת? אז ראינו אם כן את דעתו של הרמב"ם. דעה שנייה לגבי איך מכינים חרוסת? מה המתכון של החרוסת? מופיעה בתוספות. שם בדף קטז כותב התוספות: "רי לסמוכי וצריך לקהוויי". אומר התוספות: "כן עמה דבר לסמוכי ובשעת אכילה מקלשין אותו. ביין וחומץ. זאת אומרת, מוסיפים יין או חומץ רק בשעת אכילה, לא כשמכינים את זה. כשמכינים מכינים את זה לסמוכי, אבל כשמגיעים לשעת האכילה אז מוסיפים לזה יין או חומץ. לא כל כך מובן מה זה שעת האכילה. אפשרות אחת שעת האכילה בשעת אכילת המרור לפני שטובלים את המרור בחרוסת. אפשרות שנייה לא בשעת אכילה. הכוונה כשמגיעים לשולחן אורך ואז אוכלים וכמו שנוהגים גם היום להשתמש בחרוסת גם לתאימה בשעת ה בשעת האוכל אז א שמה שמים יין ויין וחומץ לא בשעת טיבול אלא בשעת בשעת אכילה אז אם כן זוהי שיטת התוספות לגבי שיטת התוספות שמוסיפים יין וחומץ דווקא בשעת אכילה כותב הרי מה באור החיים סימן תעג שהיין או חומץ שמוסיפים החומץ זה לא חומץ שאנחנו מכירים שאנחנו קונים בחנות חומץ אלא מדובר כאן ביין שהחמיץ ולכן היין או החומץ זה צריכים להיות אדומים זכר לדם וגם זה דבר שצריך בהיאור מה הרעיון שצריך להוסיף יין זכר לדם לתוך החרוסת אז זו אם כן שיטת התוספות החרוסת מכינים אותה בשני שלבים לא כמו שהיום אנחנו רגילים שהחרוסת מוכנה מראש בעלת הבית, עקרת הבית, אם הבנים שמחה, [‏צחוק] מכינה את ה את החרוסת כבר מערב פסח והיא נמצאת בתוך קערה ומביאים אותה לשולחן ודי בזה. ככה רגילים לעשות 99% מעם ישראל. הרי מה כותב לו? הרי מה פוסק כמו התוספות? שני שלבים בהכנת החרוסת לסמוך ה בערב פסח. אבל את מזיגת היין או החומץ שזה הופך את זה לקהווי את זה עושים רק בשעת אכילה וגם דבר הדבר הזה צריך צריך בהור שיטה שלישית מובאת בתוספות ובתשובת הגאונים מפרש לעשות חרוסת בפירות שנדמה לכנסת ישראל בשיר השירים תחת התפוח עוררתיך כפלחרימון רקתך התאנה חנתפגע אמרתי אלה בתמר אל גינת אגוז ועוד עוד פרי ושקדים על שם ששקד הקדוש ברוך הוא על הקץ. אז הגאונים הם יש להם מתכון משלהם ל לחרוסת. צריך לשים שמה תפוחים, רימונים, תאנים, אגוזים ושקדים. למרות ששקדים לא הוזכרו בשיר השירים, אבל הקדוש ברוך הוא שוקד על הקץ. לכן חייבים לשים שקדים. בטור לא מזכיר את השקדים והבך בסימן תעג אומר שלא צריך לשים שקדים כי השקד נמצא בספר ירמיהו כדבר כסימן לדבר רע שהקדוש ברוך הוא שוקד על נבואה רעה לעשות אותה לעשות אותה לעם ישראל אבל על כל פנים בתשובת הגאונים כן מוזכר השקד אז גם הדבר הזה צריך צריך בהור אז יש לנו אם כן שלוש שיטות שיטת הרמבם את הכל מכילים מראש סמוכה וקהויה לא מדבר בכלל על פירות של נזכרים בשיר השירים שנמשלה במכנסת ישראל ומביאים את זה לשולחן והרמב"ם מדגיש מביאים לשולחן שיטת התוספות שאומר שאת החרוסן מכינים בשתי א בשני שלבים שלב ראשון לסמוכי את היין והחומץ מוסיפים בשעת אכילה על השולחן ואילו א דעת הגאונים שמכינים אותה מפירות אה נמשלה במ כנסת ישראל בשיר בשיר עשירים, תפוחים, תאנים, רימונים, ענבים וגם יש להוסיף שם שקדים. זאת דעתם של ה של הגאונים. אז אנחנו רוצים לבאר את כל השיטות הללו מה המשמעות הרוחנית שלהם. והיום ניתן בפשטות לעשות ככל השיטות האלה. מצד אחד אנחנו עושים סמוכי. מצד שני אנחנו שמיים בזה את הפירות שנרמזה בית כנסת ישראל וגם אפשר לבוא ולעשות את דעתו של הרמה וראוי לעשות את זה ונסביר בעזרת השם מה המשמעות של הדברים נתחיל עם כן בהסברת שיטתו של הרמבם שיטתו של הרמבם שאנחנו צריכים לסמוכי ולקהויי אבל כותב הרב מביאים אותה אל השולחן מה המשמעות של החרוסת לשיטתו של הרמבם נתחיל קודם עם קושיה אה בשיטת הרמב"ם שדנים באחרונים. הרמב"ם בפירוש המשניות על מה שכתוב במשנה שרבי אלעזר ברבי צדוק אומר שהחרוסת היא מצווה. אומר הרמב"ם אם החרוסת היא מצווה יש גם ברכה שצריך לברך על החרוסת. מה היא הברכה? אשר קידשנו צה וציונו על אכילת חרוסת כיוון שזו מצווה. כך פוס ככה כותב הרמב"ם בפירוש המשניות. אלא שביד החזקה שהרמב"ם פוסק כמו רב אלעזר ברבי צדוק שהרי כותב הרמבם אחרוסת מצווה מדברי סופרים שם הרמבם לא מזכיר שום ברכה למה הרמבם לא מזכיר ברכה אולי אפשר להסביר שהשאלה האם צריך לברך על אכילת חרוסת תלויה בשאלה לפי הרמבם למה רומז את החרוסת רמז לתפוח או רמז לתית ונסביר מה הכוונה לפי הרמבם שהחרוסת היא זכר לתפוח הזכרנו דברי רש"י זכר התפוח לנשות ישראל שהיו יולדות תחת התפוח אולי אפשר להסביר כך לפי רבי יוחנן המרור הוא רומז זה לפי כולל מהמרור רומז למה שכתוב וימררו את חייהם אבל לא מספיק שאנחנו אוכלים את המרור וזוכרים שמיררו את חייהם אנחנו צריכים גם לדעת ולזכור איך מררו את חייהם וכך אומר הכתוב וימררו את חייהם בחומר ובלבונים אז אם יש חומר חומר ולבנים צריך גם רמז לחומר וללבונים ולכן טובלים את המרור בתית אוכלים מנערים אותו אוכלים את המרור וכשאנחנו אוכלים את המרור אחרי שהוצאנו אותו מהתית אנחנו אומרים לילדים מרור זה על שום מה שמיררו המצרים את חיי אבותינו במצרים איך הם מיררו אותו בחרוסת הזאת בת זו דעת רבי יוחנן לפי ההיגיון הזה לכאורה אין שום סיבה בעולם לאכול את החרוסת הרעיון בחוזת רק לשים אותה לשולחן כדי שכולם יראו אותו. לדעת לוי החרוסת היא זכר לתפוח. כתוב בתורה וימרו את חיים בחומר מכוה בשדה את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך. אבל אז מוסיפה התורה ואומרת וכאשר יענו אותו כן רבה וכן יפרוץ. כלומר היה למרור ולעינוי ולשעבוד גם צד שני היה היו באותו הדור נשים צדקניות שלהם נאמר שבזכותם נגלו ישראל ממצרים ונשות ישראל הצדקניות היו באות לבעליהם ובסופו של דבר היו יולדות את הילדים תחת התפוח ורמז לאותו אזור שתחת התפוח ששם היו יולדות בנות ישראל את ילדיהם אנחנו מביאים את החרוסת. החרוסת בעצם מזכירה לנו את האדמה שעליה נשרו תפוחים ולכן צריך לקהו כדי ש יזכרו את הטעם של התפוח של האדמה הזאת ששם היו מחביעים את הילדים במכילות שם היו הילדים נולדים תחת תפוחתיך שמה חייבת חיים אמך שמה חייבה ילדתך נמצא שלפי דעתו של לוי המרור הוא זכר לשעבוד אבל החרוזת היא זכר ללידות של הילדים לריבוי הילדים לריבוי הילודה שהייתה חלקם של ישראל באותה דור בזכות הנשים הצדקניות. המרור לפי זה הוא זכר לעבודתם של האנשים ואילו החרוסת היא זכר לצדקותן [מוזיקה] של הנשים. לפי זה ודאי וודאי שיש מצווה לפי דעת רבי רבי צדוק לאכול את החרוסת. הרמבם בפירוש המשנה לפי דברנו פירש את המשנה לפי לוי שלוי סובר שהחרוסית זכר לתפוח. אם כן ודאי שיש גם מצווה לאכול וצריך לברך על אכילת חרוסת אבל לדעת רבי יוחנן שזה זכר עתיד והעיקר כמותות עניקות דרבי יוחנן אין מצווה באכילת החרוסת יש מצווה בהוואת החרוסת כדי שיראו את התית אבל לשיטת הרמבם סוף סוף כיוון שצריך לסמוכי וצריך לקאויי מסתבר שאנחנו נוהגים גם כלוי וגם כרבי יוחנן לברך אנחנו לא מברכים אבל צריך ודאי ודאי להסביר למסובים כשמביאים את החרוסת מה הבאנו כאן בחרוסת את עתיד כולם יודעים אבל אפשר לחדש להם זה חר לתפוח ולדבר על צדקותם של נשות ישראל שאפילו במצבים לא פשוטים במצבים קשים מאוד של גידול משפחה וגידול ילדים נשאות ישראל הצדקניות לקחו על עצמן את המשימה הזאת של בניית בתים בישראל כמה כמה אפשר ללמוד מהדברים האלה גם אד הדור שלנו וגם לימים הללו שאנחנו מצויים בהם עכשיו. זו אם כן שיטת הרמב"ם ואנחנו עוברים לשיטת התוספות. היא שיטת הרמה שאנחנו מכינים את החרוסת בשני שלבים. שלב ראשון לסמוכה מכינים אותה איך שמכינים בערב בערב החג אבל מוסיפים לתוכה חומץ או יין בצבע אדום. ולמה אומר הרי מה זכר לדם? מה המשמעות של הדברים האלה? יכול להיות ששני השלבים של הכנת החרוסת לפי דעתם של בעלי התוספות כמו שפירש אותם הרמה ופסק להלכה רומז לשני שלבים גם בשיעבוד השלב הראשון בשיעבוד היה וימרו את חייהם בחומר ובלבונים ובכל עבודה בשדה את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך אבל היה גם שלב שני אחרי שעבדו בהם בפרך אז אז שם כתוב ש ויהי פרעה אומר לכל לכל עמו אומר להם מילדות בילדכם את העבריות הוריתם על האובניים אם בן והמיתן אותו ואם בת היא וחיה ואחרי שהם הילדות לא עשו את זה ויצא פרעה לכל המולמור כל הבן האילות האורה תשליחו וכל הבת תחיון כשאנחנו מכינים את התית מראים את זה למסובים בשלב הראשון בזמן הטיבול של המרור והםרו את חייהם בעבודה קשה אבל אחרי זה אנחנו מוסיפים אומרים דעו לכם שהמרור שנאמר עליו וימרו אתכם לא הסתפק רק בעבודה קשה בתית אנחנו מוזקים לתוכו יין שואל אותנו הילד אבא מה אתה עושה מה אתה מוסיף יין למה בשעת אכילה פתאום עכשיו למה לא אמא הכינה את זה מראש ועכשיו אנחנו מסבירים אנחנו עכשיו זוכרים את מה שקרה בהמשך נכון זכר לתפוח פוח זה לא זכר לתפוח שאכלו שם תפוחים, זה לא היה איזה בוסטן של פירות, אלא תחת התפוח היו יולדות אנשים את הילדים וככה צריך לספר. תחת זכר לתפוח שמו אותם ילדו את הילדים תחת התפוח אבל הילדים שנולדו חלקם זכו לחיות אבל חלק לא קטן מהם התקיים בהמה שכתוב כל הבן הילוד היור תשליחו ולקחו את הילדים משם וזרקו אותם ליאור והיין הזה רומז לדמם של הילדים ש נשפח שם תחת התפוח ולכן לכן זה צריך לקהוויי וזה השלב השני שני שלבים שלב ראשון זכר לתית וגם זכר לתפוח מה זה זכר לתפוח לקאוה חומץ יש כאן היה כאן צרה גדולה נוספת והיא מותם של הילדים של נולדו תחת התפוח ולכן זכר לדם זה אולי טעמו של מנהגו של ערמה ולכן יש מקום גדול לעשות את זה ולהסביר לכל הילדים וכל המסובים מה המשמעות של שני שלבי הכנת אחר הרוסת ככה אנחנו א נוכל לקיים את דעתם של התוספות ו הדעה השלישית דעתם של הגאונים הגאונים שסוברים שצריך להכין את החרוסת מפירות של א שנמשלה בהם כנסת ישראל בשיר השירים למה התכוונו למה התכוונו הגאונים למה התכוון רבי לוי כשאומר זכר לתפוח ואנחנו הרי כולנו רובנו ככולנו נוהגים כשיטת הגאונים הזו יכול להיות שהגאונים מתכוונים כאן לשיר השירים בפרק ב' ולא לתפוח שנאמר עליו תחת התפוח עוררתיך אלא לתפוח אחר ונסביר את כוונתנו אומר אומר שיר השירים בפרק ב' אני חבצל את השרון שושנת העמקים כשושנה בן החוכים כן ראייתי בין הבנות כתפוח בעצה היער כן דודי בין הבנים בצילו חימדתי וישבתי ופריו מתוק לחיקי. אומר המדרש, מה זה אני חבצלת השרון? אמרה כנסת ישראל, אני שהייתי חבויה בצילם של המצרים ולשעה קלה כנסני הקדוש ברוך הוא לרעמס והרתבתי מעשים טובים כשושנה. בתחילה היינו חו הצלת תחת שלטון מצרים והפכנו לשושנה ביציאת מצרים ואמרתי לפניו את השירה. ממשיך המדרש ואומר על מה שכתוב כשושנה בין החוכים רבי אליעזר פתר קרא בגולת מצרים מהשושנה זו כשהיא נתונה בין החוכים קשה לבעלה ללקתה כך הייתה קשה לפני הקדוש ברוך הוא גאולתם של ישראל ממצרים לפי שהייתה מדתים מקטרגת עליהם שלא יגעלו נמצא שהפרק הזה לפי המדרש רומז על יציאת מצרים כשושנה בין החוכים כן ראיתי בין הבנות חוצל את השרון שושנת העמקים ועל זה חוזרת ת כנסת ישראל ואומרת כתפוח בעצי היר כן דודי בין הבנים מה הכוונה כתפוח בעצי היר כן דודי בין הבנים בצילו חימדתי וישבתי פריו מתוק לחיקי אולי זכר לתפוח הזה לפי שיטת הגאונים אומר על זה המדרש רבי יחבי זהירא אומר מהתפוח הזה מוציא ניצוא קודם לעליו כך ישראל הקדימו אמונה לשמועה ומצרים כאן אומר המדרש כתוב בהתחלה ויעמנ העם ואחרי זה וישמעו כפקד השם את המו מזכיר לנו את הגמרא לגבי מה שכתוב בקבלת התורה שנרמזו לתפוח שנקדימו נעשה לנשמע שפריו קודם לעליו התכונה הזאת של עם ישראל של קודם כל קבלת העול מלכות שמיים ואחרי עם כל מה שזה אומר ורק אחרי זה לשמוע ולהבין מה זה אומר זה מתחיל במצרים ויעמן העם ועל זה נאמר כתפוח בעצי היר כן דודי בין הבנים וזה היסוד של גאולת מצרים ומן העם וישמעו והוא כיפקד השם כיפקד השם את עמו התפוח כתפוח בהצייר מה זה הביאני אל בית היין ודגלו עליי אהבה הביאני אל בית היין זה סיני נקרא בית היין שם קבלת התורה עם ישראל יצאו ממצרים לא רק בשביל לצאת ממצרים אלא זכר זכר ל אלא בגלל בגלל שהם מיועדים לקבל את התורה על הר סיני יכול להיות שז זאת הסיבה למנהג שמוסיפים יין. יכול להיות שזו הסיבה של התפוח. חישושנה ונחוחים כתפוח בעצי היר לפי דעת הגאונים לא רומזים בחרוסת רק את התית כדעתו של רבי יוחנן אלא גם רומזים את תהליך הגאולה שהיה לעם ישראל. ויעמן העם וישמעו כיפקד השם את את עמו. הדברים ממשיכים במדרש באותו פרק. כל דודין איזה בא מדלג על הערים. אולי לפני שמחוני באשישות רפדוני בתפוחים כחולת אהבה אני השישות כלי ששמים בתוכו יין תפוחים מדובר אולי על בנות רומז כאן היה לבנות ישראל ששוכבות שם תחת התפוח ויולדות את הילדים ומסביבם תפוחים שנשרו ושמכו נישישות מקבלות עליהם עול מלכות שמיים אבל המדרש בפירוש אומר כל דודי הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות כל דודי זה משה בשעה שבא ואמר לישראל בחודש הזה אתם נגלים אמרו לו אח אנחנו אנחנו נגלים ולא אמר הקדוש ברוך הוא לאברהם ועבדום ועינו אותם 400 שנה ועדיין אין בידינו אלא 200 שנים אמר להם הועיל והוא חפץ בגאולתכם אינו מביט בחשבונותכם מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות אין הערים והגבעות האמורים כאן אלא קיצים ועיבורים מדלג על החשבונות בעבורכם וזה מדלג על הרים מקפץ על הגבעות מה הסיבה שהקדוש ברוך הוא מדלג על הרים מקפץ על הגבעות ולפי פירוש אחר אחר במדרש מדלג על הרים בזכות הערים שזה האבות מקפץ על הגבעות בזכות האמהות שנקראו גבעות וזה כנראה קשור למה שכתוב בפרשת וירה שהקדוש ברוך הוא אומר להם והוצאתי והצלתי וגלתי ולקחתי אבל למה והבאתי אתכם אל הארץ אשר נסעתי את ידי לתת אותה לאברהם יצחק וליעקב מורשה אני השם זה התכלית של יציאת מצרים כל דודי נז בא מדלג על הרים מקפץ על הגבעות ענה דודי ואמר לי כו מילה חייתי אפתי הולכי לך אבל למה הגיע הזמן להגיע לארץ ישראל שלם עוון האמורי הניצנים נראו בארץ את הזמיר הגיע התאנחת פגע הגפנים סמדר נורח קומי לך היתי אפתי הולכי לך בואי לארץ ישראל אם כן החרוסת שאנחנו אוכלים זה זכר לתפוח אבל לא רק לתפוח לתפוח ולשאר הפירות שמוזכרים בפרק ב' בשיר השירים כי החרוסת היא לא רק זכר לעבודה היא גם זכר לסיבת הגאולה. עם ישראל יושבים ועוסקים בתחומר ובלבנים וצועקים לקדוש ברוך הוא. והקדוש ברוך הוא שומע עצה הקטן. ואז לתוך התוך העבודה אנחנו שמים גם תפוח. כי אנחנו זוכרים את מה שכתוב ויעמנעם כי פקד השם. יש את האמונה, יש את פקד השם. אנחנו מוסיפים יין לחרוסת. ויכול להיות שגם כאן ראוי לעשות את זה לפני כולם. ומה היין לחרוסת? הביאהני אל בית היין. קצת מזכיר את סדר הדברים בפיון של הדיינו. שמים בפנים שמים בפנים יין הביאנו לפני הר סיני ומכינים את זה מכל הפירות האלה ושואלים מה המשמעות של הפירות. שואלים את הילדים מה זה אגוזים, מה זה א תאנים ששמנו פה? מה זה יין ששמנו פה. אומרים להם ילדים יקרים לכאן יש לנו לא את התיד של מצרים אלא רמז לאדמה הטובה של ארץ ישראל שהקדוש ברוך הוא אמר לנו במצרים קומי לך ראייתי יפתי הולכי לך בואי בואו ותגיעו לארץ ישראל אבל סוף סוף היה קנטית הייתה עבודה קשה אולי זו הסיבה לתוספת השקדים גם כשאוכלים את המרור גם כשקשה גם כשיש צרות וייסורים שמים את זה בחרוסת החרוסת זה העתית, זה הייסורים, אבל מי שטועם את החרוסת היא מתוקה, יש בה מתיקות. מה המתיקות שיש כאן בחרוסת? מה המשמעות למתיקות? איזה פירות טובים וטעימים יש כאן? ומה זה השקד הזה שנמצא כאן? אומרים [מוזיקה] לילדים, גם כשיש קשיים, לפעמים אנחנו עוד לא יודעים איך הקושי הזה מכין אותנו לטובה. שהרי מה שכתוב שהקדוש ברוך שומר הבטחתו לישראל ברוך הוא שהקדוש ברוך הוא חישב את הקץ לעשות כמו שאמר לאברהם אבינו מה זה חישה הקץ מדלג כל דודי הנה זה באה מדלג על הרים מקפץ על הגבעות לפעמים הקשיים הייסורים הם חבלי גאולה בזכות קושי השעבוד שהיה לישראל למצרים 400 שנה הפכו ל-210 והם זכו להיגאל אז למדנו אם כן קצת על החרוסת גם על החרוסת של התית, גם על החרוסת של הרמב"ם, של התפוח, זכר לנשים צדקניות, גם על החרוסת של הרמה עם זכר לגזרת כל הבן האלות היה תשליחו. ובאמת ראוי לסיים גם עכשיו וגם בליל הסדר בשיטת הגאונים בחרוסת עם השקדים שרומזת לכך שגם קשיים הרבה פעמים הם רק חלק מתהליך של בניית עתיד, של בניית גאולה. ולכן בתוך החרוסת יש את הפירות של ארץ ישראל שעם ישראל נמשל בהם כשהולך לצאת ממצרים וגם יש בזה את היין שליני בית היין של מתן תורה ויש בזה את השקדים שחישב הקדוש ברוך הוא את הקץ לעשות כמו שהבטיח לאבותינו לגאול אותם וכמו שנגענו בימי א בימי אבותינו כן נזכה להיגאל במרה בימינו אמן ואמן שבת שלום