בדין ברכת המצוות עובר לעשייתן | הרב גבריאל סרף, ראש הישיבה

[מוזיקה] בגמרא אצנו בדף ז עמוד ב הגמרא מביאה את הממרה של רבי יהודה אמר שמואל שכל המצוות מברך עליהם עובר לעשייתן מסקנת הגמרא שיש יצא מן הכלל אחד שזה טבילה ל רחי תבי בלבד שבילה כיוון שגברה כת אוחזה הגר עדיין לא ראוי לברך אז שמה הוא מברך לאחר הטבילה כן יש מחלוקת בראשונים האם זה משליך על כלל הטבילות או לא לא נכנס על זה כרגע אבל יש מחלוקת מפורסמת בראשונים האם ההלכה זו של עובר לעשייתן מה שנאמר שברכת המצות הברכת צריכה להיות עובר לעשייתן האם זה דין שהוא רק לכתחילה או שזה דין לעיכוב ה נכ מינה אם אדם שכח ולא בירך לפני המצווה האם הוא יכול לברך לאחר המצווה אם זה רק דין לכתחילה לכתחילה צריך לברך עובר לעשייתן בדיעבד אם הוא שכח ולא ברך יברך אחר כך אבל אם זה דין לעיכוב אז אז ממילא אם הוא שכח ולא ירך לפני הוא הפסי ד את ונחלקו בזה רבותינו הראשונים הרמבם בכות ברכות בפרק יא הלכה ו כותב שאם שחט סחה אם שחט בלא ברכה אינו חוזר אחר שחיטה ומברך אשר קידשנו מצוותי וציונו על השחיטה וכן אם כיסא את הדם בברכה או הפריש תרומה ומעשרות או שטבל ולא בירך אינו חוזר ומברך אלחר עשיה וכן כל כיוצא ך אז הנה מפורש דת דברי הרמבם ברורים שההלכה הזו שכל הברכות מברך עליהם עובר לעשייתן זה דין לקובה ואם אדם שכח ולא ירך לפני הפסיד את הברכה מה שכבר עשה עשה הלשון הזו מה שכבר נעשה נעשה היא מופיעה בגמרא רמבם בהלכות אישות במקור ד תסתכלו בהלכות אישות בפרק ג הלכה כג גם שם פוסק הרמבם את ההלכה הזו של ברכת המצוות כותב הרמבם כל המקדש אישה בין על ידי עצמו בין על ידי שליח צריך לברך קודם הקידושין הוא או שלוחו ואחר כך מקדש כדרך שמברכים קודם כל המצוות מסיים הרמבם ואם ולא בירך לא יברך אחר הקידושים שזו ברכה לבטלה זה ברכה לבטלה מה שנעשה כבר נעשה אי אפשר להחזיר את הגלגל אחור אם לא ברכת את ברכת המצוות לפני אז במינ זה כבר הפסדה הברכה ברכה נפסד ומי שיברך אחר המצווה הרי זו ברכה לבטלה זוהי שיטת הרמבם לעומת זאת מצאנו חולקים על הרמבם אור זרוע בשני מקומות גם לכות קריאת שמע וגם לכות כיסוי אדם חולק על הרמבם וכפי שעולה מדבריו כל ההלכה הזו של עובר סית זה דין לכתחילה אבל לא דין כובה ובדעה אז בהלכות קריאת שמע בסימן כה הוא מסיק מ דברי שמה מוב לפני כן רבנו אלדד הדני שכותב ש אי אפשר לברך ברכת יצר אור לפני שזרחה השמש אז אם אדם קורא קריאת שמע לפני שזרחה לפני שאנצ החמה אז קדין לברך ברכת אהבת עולם יקרא קריאת שמע ואחר כך יברך ברכת יצר אור למדנו משם זרוע למדנו מכאן שלמרות שלכאורה ברכת יצר אור היא ברכת המצוות ובאמת על זה השיגו ודנו א הפוסקים בדברים האלה שרבנו לד ני שכן יש תשובה של הרשב לא כנס כרגע לזה שברכת ברכות קריאת שמע אינם ברכות המצוות בכלל ברכות הם למעשה ברכות שיסודם הם ברכות השבח ה לא ברכות המצוות ולכן אין שמה הלכה של עובר עשייתם אבל לא משנה כרגע האור זרוע כן אחז שברכת יוצר אור זה ברכת המצוות ממילא מעצם העובדה שקורים קריאת שמע ואחר כך מברכים יוצר אור למדנו מכאן כולך שלא בירך קודם צה מברך לאחר כן ויוצא ידי ברכה וראייה לדבר תילת גר שמברך אחר התפילה שום ג חזי לאצ לברך קודם לכן הוא הדין לשכח לא אפשר לי לברך כבר עובר לשית שמברך לאחר מכן כלומר אומר האור זרוע דווקא יש ראיה מהלכה של טבילת גר הרי טבילת גר איך הוא יכול לברך אחר הטבילה כן כן כיוון שהוא לא חז זה לפני אז הוא מברך לאחר מכן רואים שברמת העיקרון יש מקום לברכה לברכת המצוות גם אחר העשייה גם אחר שהסתיימה המצווה אז ממילא ניתן להשיק מכאן שכל ההלכה של עוברת לעשייתן זה רק דין לכתחילה אבל בדיעבד אם הוא לא ירך לפני יברך אחר כך כמו שמצאנו ביחס לטבילת גר שכיוון שהוא לא יכול לברך פניה הוא מברך לאחר מכן ואחר כך הוא מביא דברי הירושלמי בפרק הרואה א אני דווקא אקרא את הירושלמי הזה מהאור זרוע במקור ו לכות כיסוי אדם בסימן שפז גם שמה הוא כותב שכל מצווה שלא ברך עובר לעשייתה מברך לאחר עשייתה ודיור ואז הוא מביא את הירושלמי בפרק הרוי שמה מובת מחלוקת בירושלמי לגבי ברכת השחיטה ממתי מברך רבי יוחנן אמר עובר לעשייתה לפני השחיטה רבי יוסי בר נוראי אומר מי ששחו למה מי ששחו למה אחר השחיטה שמה תתנבל בשחיטת כלומר החשש הוא שמה כשהוא יבוא לשחוט את ה את הבהמה הוא ינבל את השחיטה בדריסה בהגר בלדה בכל הדברים שפוצל את השחיטה ואז נמצא שברכתו התה ברכה לבטלה הוא בירך על מצוות שחיטה על השחיטה והוא לא שחט הוא ניבל לכן אומר רבי יוסי ברבי נוראי שיברך לאחר השחיטה אומר הזרוע הרי אתה רואה דל רבי יוסי בר נהוראי כך היא עיקר המצווה ששחו ואחר כך יברך אם כן זה ששחט בלא ברכה אינה סברה שחמי עליו כולה לאסור לו הבשר שמה הוא מביא דעות בראשונים שאסרו גם את את הבשר שנשחט בלא ברכה אז אז אז קודם כל את זה דוכה אוזרו חרכ כך הוא מוסיא ונראה בעיני דעד כאן לא פליג רבי יוחנן אלא שסובר שצריך להקדים ברכה לשחיטה אבל היא אשלי ושחת מודה שמברך אחר כך בדיו כלומר אומר הזרוע כל מה שנחלק רבי יוחנן על רבי יוסי בר נוראי זה רק על הדין לכתחילה שלדעת רבי יוסי בר נהוראי מהחשש שא הוא ינבל בפעולת השחיטה אז לכתחילה ישחוט ואחר כך יברך ולא יקדים את הברכה בשום פני באופן השחיטה על זה חלוק עליו רבי יוחנן רבי יוחנן אומר אין לחוש שבפעולה של השחיטה הוא ינבל הוא מומחה הוא בקי זה דבר שהוא לא אין צריך לחשוב שלאו לכתחילה א לכן לכתחילה מברכים ואחר כך שוחטים אבל בדיעבד אם הוא שחט ואחר כך שכח ושחת אז באמת יודע יודע רבי יוחנן בדברי רבי יוסי בר נור שבאופן עקרוני יש מקום בברכת המצוות גם לאחר סיומה של המצווה ואחר כך הוא מוסיף מחדש חידוש גדול יותר ואוא אומר ככה נראה בעיניי עד כאן לא פליג רבי יוחנן לא פליג רבי יוחנן להקדים ברכה לשחיטה אלא אךד רותה אבל אך דיד ראותה הויל ויכול לבדוק לאחר השחיטה ולברך מודד ולא הזי בטה חזקה אלא שוחט ובודק הרותה מברך אומר ה אומר הזרוע חידוש עוד יותר גדול מה יהיה הדין אם נולד רותה בבהמה אולי היא טרפה לדה רותה בהמה ועכשיו ה רצה לשח אותה יתכן שבסופו של דבר התברר שהבהמה הזו היא רפה והיא לא בת שחיטה ב לא שייך לברך אלי אמצא שברכתו תהיה ברכה לוותה מחדש הור זרוע שלדעתו בנקודה הז במקרה הזה שתיה דר אותה יודע רבי יוחנן שלא יברך קודם השיטה אלא ישחו יבדוק את הבהמה ויראה אם הכן רפה או לא ורק לאחר מכן כל לברך כלומר לפ דעתו של של הזרוע כאן לא נוכל לסמוך על החזקה שהבהמה הזו יש לה חזקת כשרות חזקה שאיננה טריפה בשביל לברך בקום ועשה לכתחילה לפני הבדיקה הזאת וכבר הוא מעיד במיסה לפני רשי זצל ביונה אחת שנשבר הכנף שלה והורה לשחטו לבודקו מפני שלא יכול לבודקו מחיים ונאו השואל ואז השואל הנאו לו איך יברר בך לבטנה ואמר כיוון שמוציא ואמר כיוון שמוצאו מדי נבנה כלומר רשי עדיין אמר שהעצם העובדה שהוא השחיטה עילה עניין טומאת נבנות אז יש מקום לשחיטה גם העד הצת שתברר שזה טריפה אבל א אבל כותב על זה הו זרוע מי הוא נראה בעיניי שיש לו לשחוט בלא ברכה ואחר כך יבדוק ואם נמצאת קשרה יברך ונראה בני דנו תעמ בבני נרבונה ונה שכש שוחטים חיה אין מכסים את דמו עד שיבדוק אם טרפה הי אם לא כלומר בני נרבון נהגו שלא מברכים על כיסוי הדם אלא עד לאחר שידוק ם מטרפה כשצריך לברך על מצוות כיסוי אדם נן פר כיסוי אדם השוחט ונמצא טריפה פטור מ לכסות אז אם הבהמה תמצא טריפה נמצאת ברכתו ברכה למטלה כן בוטק אם נמצאת כשרה מברך ומכסה אם שכח כיסה ולא ברכה מברך אחר כך כן דברי השיטה הזו של האור זרוע נובט להלכה גם בהגותו של בשני מקומות בחולין בתחילת חולין בפרק א' סימן ב כותב הגותו שי השוחט צריך לברך קודם השחיטה כרבי יוחנן בירושלמי ולא חיישין שמה תתנבל השחיטה מיו אם לא בירך קודם השחיטה יכול לברך אחר השחיטה ויוצא ד ח חובתה שכל מצה מצוות שלא מברך עובר לעשייתה מברך אחר עשייתם כדי פירש בברכות וגם בגטו ש בברכות בפרק א סימן יג וכל אחד שלא בירך כמי במצוה מברך אחר המצווה ויוצא ידי חובתו אז הנה לנו לפנינו מחלוקת בין הראשונים ביחס להלכה הזו של עובר לעשייתן כל המצוות מברך עליהם עובר לעשייתן האם זה דין לכתחילה ובדיעבד אם הוא שכח ולא בירך לפני אחר כך או שזה דין לקובה זה שיטת הרמבם שזה דין לקובה ואם לא בירך לפני מברך לאחר מכן ויש רק יוצא מן הכלל אחד שזה טבילת גר ומכאן הקשה ברכת אברהם שהביא אותו השח הביא אותו השח ביורי דעה בסימן יט לכות שחיטה בסעיף קטן ג תסתכלו במקור ט ובספר ברכת אברהם האריך מאוד לסתור דברי הרמבם במצות בהרצאות דברים ועיקר יסודו ית דנו מבר יתן אם כן אשרי לגר ושאר חייבי טבילות ושאר מצוות לך לכתחילה אחר עשיתן ואם משום דלא היה אפשר לברך קודם הברכה לא הבלי לברך כלל כלומר אומר הברכת אברהם להקשות על שיטת הרמבם אם אכן נכון שלא שייך מושג של ברכת המצוות לאחר סיומה של המצווה אם לא אין מושג כזה לא שייך בכלל לברך אחר גמר העשיה אז אז מה אז מה מה פה של הדבר איך זה שבגר אחר הטבילה מברך הגר אשר קדשנו במצות וצבענו על הטבילה מה שה מה אתה אומר כיוון שהוא לא ראוי לברך לפני כיוון שהוא עדיין גויז שלא יברך בכלל שלא יברך בכלל אם משום דלא היה אפשר לברך קודם הברכה לא אבל לברך כלל אז מכאן מכך שיש מושג של ברכה לאחר תבית הגר רואים שבאופן מהותי יש מקום בהחלט לברכת המצוות לאחר קיומה של המצוה על זה משיב עליו השך וכל דבריו אינם נראין לפיני דעתי דבד כמן כל הברכות הם מדרבנן כל הברכות הם די נ למעט ברכת המזון כמו שגם כותב השולחן ערוך בסימן רט באור החיים הוחדת בברכות בכמה דוו בפוסקים טו אם כן הם אמרו לברך קודם המצווה ולא אחר המצווה כלל והם אמרו בגרו דכה דקת ג לא חזה יברך אחר המצווה כלומר אומר ה אומר האשך אין להתרגש מהעובדה ש שברכת הגר היא לאחר הבילה בניגוד ליתר הברכות שהם רק לפני קיום המצווה משום שכל כל המושג של הברכות עצם קיומן של הברכות זה מדרבנן למד ברכת המזון ורבנן כשהם יסדו את הברכות על המצוות הם יסדו אותם בהתאם ופיה של המצווה כל מצווה שאפשר לקיים אפשר לברך לפני טכנית ניתן לברך שחלה אז תיקנו חזל את הברכה דווקא לפניה ואם לא בירך לפניה איבד את הברכה אבל בטבילת גר ש באופיה שקיומה של המצווה הזו לא ניתן בכלל לא שייך בכלל מושג של ברכה לפני קיומה של המצווה משום שעדיין הגר לא לא מתגייר אז מלכתחילה ככה הקבעה מצווה ביסודה הקבעה הברכה לאחר כו קיום התפילה אבל אין מלא השוואות כלומר יש כאן מקום לחלק בין בין המושג שקת גברה לא חזה וואין מושג שגבר ךה זה אבל השתל הוא שכח לברך לפני כשג קת גברה לוך זה בכלל אז חזל מתחילה תקנו את הברכה לברך אותה לאחר מכן זה מה שכותב השך אם כן הם אמרו לברך קודם המצווה ולא אחר המצווה כלל והם אמרו בגר ו כבתי דקת וא יה בר ב נ הא שו ש הנה את את החילוק הזה גם כותב הגמרא זו גם מצת לפני כן הכסף משנה תסתכלו במקור במקור מקור ג כן השולחן ערוך הרמבם כותב בפרק י הלכה ז כותב הרמבם אין לך מצווה שמברכים אחר עשייתה אלא טבילה הגר בלבד שאינו יכול לומר אשר קדשנו במצות וציונו שעדיין לא נתקדש ולא נצטט שיטבול לפי כך אחר שיבול מברך על הבידה למה אומר הרמבם מפני שהיה דחוי מעיקרו ולא היה ראוי לברך כלומר הרמבם פה במשפט האחרון בא לעמוד העיקר החילוק בין קבילת גר לבין יתר המצוות שדיבר עליהם לאל בהלכה ו מסביר הכסף משנה במקור ג ומה שכתב מפני שהיה דחוי מעיקרו כלומר דל הוא היה ראוי מקרו והדם ניתחה כלומר אם הוא היה ראוי אבל הוא שכח ולא בירך אינו חוזר ונראה ידח ימנ בסוף פרק שלושה שאכלו זה הגמרא שמצטט גם השח בברכות בדף נא שמה הגמרא אומרת ככה באו מנ מרב חסד מי שאכל ושכח כן יש כאן דין בברכות הנהנים מי ששכח אכל אכל לחם או שתה יין ולא בירך לפניה אז מהו שיחזור ויברך כן הוא נזכר אחרי שהוא כבר טעם ואכל מהבשר או מהלחם או מהיין הוא נזכר שהוא לא בירך והוא רוצה להמשיך ולאכול יברך או לא יברך ככה באו מנ מרב חסדה אז רב חסדה השיב בצורה פשוטה אמר להוא מי שאכל שום וריחו נודף יחזור ויאכל שום אחר כדי שיהיה רכון עודף במה בגלל שהוא א התרשל ולא בירך לפניה לפני האכילה זה מתיר לו להמשיך ולאכול בלי ברכה בוודאי שהוא חייב לברך כשהוא נזכר אין ספק אמר רבינא אם כך אפילו גמר סעודתו יחזור ויברך מסיק מסיק רבינא מהסבר הזו אם זה כך אז גם אחר שהוא סיים לאכול פת נגיד ונזכר של ברך המוציא לפניה אז עכשיו ברר כת המוציא אחר שהוא סיים ל הלם ומה הראיה שלו מבי רנ ראיה מברכת המצות לברכת הנהנים מברכת הטבילה לברכת הנהנים אומר אומר אבינה תניה טבל ועלה בעתו בעלייתו הוא אומר אשר קש על הבי הנו רואים שברך אחר מכן אומר על זה משיבה כך הגמרא לדחות את דברי רבינ ולא היא אדם בטבילה מקר אגב לאחזה אח מעקר גבר חזה ל תת הנה החילוק בין גברה דלא חזה אז מכמה תחת תקנו תיקנו את הברכה של תפילת הגר לאחריה כי מעיקר גכה הזה אז זה מה שלמעשה מצטט גם השך בסימן יט ס ןג ש כן אלמה אני מסיים את דברי הש אלמה דדווקא גבי טבילה ו דכה משו לאחזה מק אבל איך זה מעקר ולא בירך לא יברך א לאחר מכן אם כן ככה מתמודד ה השך עם קושיית הברכת אברהם על שיטת שיטת הר נה [מחיאות כפיים] הרמה כותב להלכה בסימן יט בסעיף א' על דברי השולחן ערוך שם השולחן ערוך אומר השוחט צריך שיברך קודם אשר קדשנו צ צנו עלה שחיטה ואם שחט ולא בירך קשר כן פוקי אותה דעה שאומרת שהבשר נאסר לאכילה אומר על זה הרמה ואם שחט דבר טיה תבור ותה שזה חילוק שכפי שראינו הוזכר וזרוע בהלכות כיסוי אדם בסימן שפז אומר הרימה שאם תילי אם שכט דבר תיל ותה וצריך בדיקה ישחט בלא ברכה וכשיצא כשר מברך על השחיטה ובלבד שיה סמוך לש מעניין האור זרוע הרמ הביא להלכה את החילוק של האור זרוע בלחות כיסוי אדם ממש מה שכתב ה נראה בעיני הוא פסק את זה ללוח ע עד כאן לא נחלק רבי יוחנן שצריך עלבי יוסי בר נורי שצריך לברך עובר לעשייתן זה אך ורק אחד לא ליד ראותה אין ראותה שנולדה בבהמה אז אני אין אני לא צריך לחשוש לבול בשחיטה לא צריך לחשוב שאולי בשחיטה היה איזשהו ניבול של הבהמה ואז מומצא הברכה לבת זה תלוי בי אז אני יכול לשלוט על עצמי אני מומחה אני לא צריך לחשוב שאני אנבל את השחיטה אבל אם תילד ראותה בבהמה זה דבר שלא טולי בכי ה תילד ראותה בבהמה יכול להיות שהבהמה הזו טריפה כן והוא לא שמח על הסברה של רשי שבכך שבשיטה מבקיע ממנה התורה טומאת נבלה זה דבר אז נמצא שיש יש יש משמעות לשחיטה גם אם הא תמצא ריפה אלא אם זה לא שחיטה שמתירה לאכילה זה חשש ברכה לבטלה אומר הרימ לכתחילה ישחט במ ברכה ולאחר השחיטה יבדוק ואם זה יהיה סמוך לשחיטה יוכל לברך אחר השחיטה אשר קדשה לש דבר מדהים השך כאן ביורה דעה אל הרמה הבין שא דברי הרמה הם נכונים גם לשיטת הרמבם כי גם הרמבם יודע שבחי גד לבר אותה אז זה שונה כאילו הרמבם מחלק בין מקרה של שכח לבין מקרה של אנוס כי אם תלד רותה אז נינוס זה לא בשמתי אני רוצה לברך עכשיו אני לא יכול לברך יכול להיות שהבהמה היא טריפה אז השך הבין שדברי הרמ נכונים גם לשיטת שולחן ערוך ככה הבין השם זה כמו טבילת גמן משיג הזהר קיגר בהגותו על השולחן ערוך אומר שזה לא נכון לדעת השולחן ערוך גם אם מתילד ראותה אין מקום בכלל ברכה לאחר השחיטה משום שאין מקום לחלק לפי רב כב עגר בין שכח לבין אנוס כי יש הבדל עצום בין גר שבכלל חתים צ של ברכה פני הכבילה כיוון שהוא עדיין גוי וביין מציאות של שחיטה של חולין שחיטה של בהמה שברור שכל יש באופן עקרוני יש בבהמה הספציפית הזאת בעיה שהוא לא יכול לשחוט אותה כי יש לו חשש של נטייה לדריה יש לו חשש בברכה שלה אז בגלל הבהמה הספציפית הזאת לא תיקנו חזל להחריג את הבהמה הזא שכל לברך לאחריה ככלל צריך להסתכל על אופיה של המצווה ולא על מקרה ספציפי נקודתי יש עכשיו בעיה עם בהמה הזאת שאני לא יודע מה לגביה אם היא טרפה או שהיא כשרה אז אני אברך לאחריה אין דבר כזה צריך כל מצווה היא נקבעת לפי אופייה לפי לפי גדרה אז יד גר החרדה יוצא דופן יחידה בעיניו של הרמבם אין יותר יוצאי דופן ולכן בעיניו של הרמבם אומר הבק הגר אז אז מה זה שהרמה פוסק שאם תיילד רותה אז ישתנו בלא ברה ויברך לאחר מכן אומר כ שמקור דברי הרמה הם באור זרוע זה המקור של דברו זה האור זרוע לכות כיסוי הדן אז ממילה אומר אומר הגר שאור זרוע לשיטתו האור זרוע למד שבאופן עקרוני כל המושג של בר של עובר לעשייתן זה רק דין לכתחילה זה לא דין לקובה אז איך אר אפשר אחד לא אפשר אז עדיף לשחות ואחר כך לברך שזה בוודאות ברכה ברכה שלא תהיה ברכה לבטלה אז ממילה אומר הכג הרי מה בעצם פוסק להלכה כשיטת הור זרוע ד הרי מה חלוק על השולחן ערוך השולחן ערוך הביא להלכה את שיטת הרמבם שהדין של עובר לעשיית דין לקובה ואם לא בירך לפניו לא יה ברך לאחריו וזה תהיה ברכה לטלה מה שנעשה כ נעשה למעט תילת גר אבל הרי מה חלוק על הרמבם והרימה סבור שהלכה היא כשיטת אור זרוע והגות אושרי שאם לא בירך שכח ולא בירך לפניה או אנוס ולא בירך לפניה יברך לאחריה וזה בסדר גמור גם אפשר ללמוד שזו שיטת ה הרמה מהלכה נוספת שמופיעה בהלכות מנטילת ידיים תסתכלו במקור יא באור החיים בסימן קנח סיא כותב מרן השולחן ערוך מברך קודם נטילה שכל המצוות מברך עם עובר לעשייתן ונהגו שלא לברך עד אחר הנטילה כמו שאנחנו עושים היום שמברכים אחר הנטילה משום שפעמים שאין ידיו נקיות ומלפני כך מברכים עליהם אחר שפשף ידיו שכבר ידיו נקיות קודם שוללים מהם שנים אנחנו לא נוהגים כמו השולחן ערוך אנחנו נוהגים כמו הומה שגם יכול לברך עליהם קודם ניגוב כ גם אחר מים שניים קודם ניגוב יכול לברך עליהם שגם הניגוב הוא מן המצווה ומקרי עובר לעשייתה חותם הרמה את דבריו ואומר ואם שכח לברך עד אחר הניגוב מברך אחר כך כותב הגר קן בביאורו על השולחן ערוך על הרמה שהרמה זיא לשיטתו הרמה פוסק להלכה כשיטת הור זרוע שכל הדין של עובר לעשייתה זה רק דין לכתחילה אבל זה לא דין עקובה ולכן אם הוא כבר ניגב שכח א הוא כבר ניגב את ידיו ונזכר שלא בירך על נטילת ידיים אז בבקשה יברך עכשיו לאחר הניגוב למעשה אנחנו לא יודעים מה דעת השולחן ערוך מה למעשה אנחנו לא יודעים מה דעת השולחן ערוך בעצמו מההלכה פהר כ הוא ציטט מילה במילה את לשונו של הרמבם הוא לא דת בדיעבד מה לא דן בדיעבד בכלל לא מזכיר את זה אפילו ג גם במקור י הוא כותב אם שח לא כשרה הוא לא דע מה דין הברכה ךן לא אבל זה הנקודה אב מינה למה למה לחשוב שתהיה טריפה כיוון שההוא הפסיד את הברכה כומר הסיבה הסיבה למה למה א כן הסיבה למה לחשוב שהיא טרפה זה בגלל שהוא הפסיד את את הברכה בגלל שהוא לא בך בגלל שהוא לא בירך בגלל שהוא הפסיד את הברכה אז כמה שנ אפשר כן אה השגת בסימן כו גם כן מביא דברי הרמה בסימן יט וגם כן מסיק כדברי רכב הגר שהרימה למעשה פסק להלכה את דברי וזרוע ולא כדעת השולחן לא כדעת הרמ כך כותב השגת הר שמוכח מדברי הרמה ביורה דעה בסימן יט בסעיף א' שהל החיק זרוע שאם לא בירך שכ ולא בירך לפני יברך אחרי ומכאן מקשה מקשה השגת האריה על דברי הרמה שלכאורה דבריו סותרים את עצמו מאכן לאכן מי יורד דעה בסימן יט לאור החיים בסימן תלב לכות בדיקת חמץ שם כותב מרן תסתכלו הרמה א בסעיף במקור יב סימן תלב עיפה כותב השולחן ערוך קודם שיתחיל לבדוק יברך יברך אשר קדשנו במצות צונו על יור חמץ כותב הרמה ואם התחיל לבדוק בלא ברכה יברך כל זמן שלא סיים בדיקתו והמקור הוא מדברי הכל בו אומר השגת אריה מוח בעליל להדי מדברי הרמה שאם הוא כבר סיים את ברכתו ושכח לברך הוא כבר לא יברך יותר כ הרי מה מדגיש בדבריו י יברך כל זמן שלא סיים בדיקתו משמ שוא כ אם הוא כבר סיים בדיקת הוא איבד את הברכה אז אם כן וכח מכאן שהרמה פוסק דעת הרמבם אז אם כן מקשה שגדר י סתירה בדברי הרמה אז אני רוצה בעזרת השם בזמן שנותר לנו א ראיתי פה יישוב א קושית השגת אריה בדברי רב שמואל רזבסקי בחידושים שלו בסימן ז והוא מרחיב בעקרון שלו אז אני רוצה לו לעסוק בדבריו צ לסת ולתת ולהוסיף ולהעיר לפי קוצר דתם א אז נקדים כן אנחנו קים רוצים כרגע ליישב את הקושיה של השג אתריה על הרמה אז יש נפתח בדברי ה הרמבם נחזור לדברי הרמבם בלחות ברכות בפרק יא הלכה ה במקור ב כותב הרמבם העושה מצווה ולא ברך אם מצווה שעדיין עשיתה קיימת מברך אחר העשייה ואם דבר שעבר הוא אינו מברך כיצד הרי שהתעטף בציצית או שלבש תפילין או שישב בסוכה ולא ברך תחילה חוזר ומברך אחר שהתעטף אשר קדשנו צ וציונו להתעטף בציצית וכן מב אך שלבש להניח תפילין ואחר שישב ישב בסוכה וכן כל צב כומר כאן הרמבם מחדש שיש במושג הזה שכל הברכות בבר עובר עשייתן יש שחלק בין סוגי מצוות שבהם המעשה של המצווה מסתיים באופן א מהיר ומיידי ואז אין מקום לברכה אחר העשייה וביין מצוות שיש שיש להם משך יש להם שיהוי יש להם זמן הם מתמשכים גם לאחר הפעולה קשירה של של תפילין או עיתוב בציצית בסדר הפעולה המיסה של המצווה הסתיים לכאורה אבל אבל עדיין הקיום של המצווה ממשיך כל זמן שהוא עטוף בציצית ומעוטר בתפילין ויושב בסוכה עדיין גם כשהוא פסיבי והוא בשב אל תעשי לכאורה הוא עדיין מקיים את המצווה אומר הרמבם שיש מקום לברכה כל זמן שהוא עטוף בציצית ומאר בתפילין ויושב בסוכה יש עדיין מקום לברכת המצוות וזה עדיין נחשב שהוא מברך עובר ל וא מברך להתעטף בציצית להניח תפילין למרות שהוא כבר לכאורה כבר מאותר בתפילין וכרגע הוא לא עושה שום דבר כן אולי יש הלכה של משמוש אולי זה רק להיזכר לכאורה להזכר בה אבל אבל הנה הנ יש לנו גדר של מצווה שיש לה משך זמן שגם אם לא בירך לפני לפני העשיה מברך אחר העשיה לברך אחר מיסה המצווה כל זמן שהוא מקיים עדיין את המצווה וכאן צריך לחקור כשאומר הרמבם שמברך אחר העשייה הוא מברך כל זמן שהוא מקיים נגיד הוא נזכר אחרי לא יודע חמ 10 דקות שהוא לא בירך להניח תפילין ועכשיו הוא מברך להניח כפילים האם הברכה שלו להניח ש קדשה להניח תפילין עכשיו שהוא כבר מעוף בציצית ומותר בתפילין האם זה מוסב על האם זה מוסב גם על מה שהוא קיים עד עכשיו או שזה מוסב אך ורק על מה שהוא יקיים מכאן ולהבא כלומר כשהוא מברך עכשיו כשהוא כבר עטוף בציצית האם זה נחשב והוא מברך להתעטף בציצי האם זה נחשב שגם שהוא היה עד עכשיו עטוף בציצית כן הוא קיים על זה דין של ברכת המצוות דהיינו מה שהוא היה מאטר בציצית זה היה זה ה היה בזה דין של עובר לעשייתן הוא קיים בזה את ההלכה של עובר לעשייתן והוא קי הברכה מוסבת גם על זה כלומר לא היה כאן למיסה קיום של מצווה ללא ברכה כי הברכה מוסבת את גם מה שנעשה או שלא או שכל הקטע של קיום המצווה עד עכשיו באמת הוא איבד את מה שנעשה כבר נעשה כמו שכתב הרמבם לכות אישו אי אפשר לתקן את זה אבל כיוון שהקיום של המצווה ממשיך כל רגע ורגע אז הברכה שהוא מברך אתה מועיל שיהיה עובר לעשייתן ביחס למכן ולהבא זה הספק ש החקירה שדנו בה רבותינו אחרוני רב שמואל רזבסקי שם הביא כמה וכמה הוכחות לכך שהברכה אכן סבת גם על מה שנעשה כלומר זה למסה האדם הזה לא קיים מצווה ללא ברכה גם מה שהוא היה עד עכשיו מעוטף בציצית זה גם כן זה גם כן הברכה ה מוסבת על זה כן וזה שונה מכל מכל מכל יתר הברכות שאם כבר קי את המצווה וגמר את קיום המצווה אז מהי דהבה הבה מה שנעשה נעשה כאן כיוון שיש משך קיום וכל הזמן הוא ממשיך לקיים את המצווה זה הברכה עכשיו מתקנת או מוסבת ומועילה גם למה שנעשה עד עכשיו מה ההוכחות שלו אז ראשית יש לו יש לו ארבע ארבע הוכחות הוכחה הראשונה הוא מוכיח מדברי התוספות ב אצנו בדף ז עמוד ב במקור יג התוספות שואלים על כך שאנחנו מברכים על נטילת לולב אנחנו מברכים על נטילת לולב אחרי שגבנו כבר את הלולב אז שאלו התוספות ואם תאמר כיוון נח כיוון שהוא כבר יצא ידי חובתו האך יברך ל לא צריך לברך עובר לעשייתן אומר י אגב גנפ הקטי עוסק במצווה שצריך לנענע בקריאת ההלל כומר אומר הרימה אומר הוסו למה אנחנו מברכים אשר כ על נטי כבר מג בכ שוא הביע ארב היכ י דבו הא אומת בסוק מב א איך אננו ומו לא ן ש נו הול בי הלל אז בשביל זה זה עדין נקרא עובר לעשית שואל רב שמואל רגע אחד אם נגיד שהברכה היא מוסבת אך ורק על מכנו להבא יעלה לדעת שחל תקנו ברכה על על על נענו הלולב בהלל אחרי שהוא כבר יצא יד חובתו כבר יצא ד חובתו מדאורייתא הוא קיים את המצו ווא כבר יצא יד חובתו אז עכשיו על המנהג שנהגו בית ישראל אמנם זה דין התלות זה דין רבנן אבל יעלה לדעת שעל זה תיקנו חכמים את הברכה על זה אנחנו הרי עושים מעשה מוזר אנחנו מגביעים את הלולב ואחר כך מברכים יכול להיות שזל יתקנו ברכה על מצוות נתינת ד דאורייתא על מה איך יתקנו את הברכה הזאת באופן כזה שהוא מברך נוע הלל נוע שבקריאת ההלל ליה לדע דבר כזה בהכרח אומר רב שמואל שהברכה שאנחנו מברכים ה קנת גם את הנטילה הראשונה כלומר הם מוסבת על הנטילה למיסה יוצא שהוא קיים מצווה דאורייתא של נטילת לולב בברכת ברכת המצבות כך גם הוא מוכיח מהגמרא הגמרא מביאה את מחלוקת רב פפי ורב פפה רב פפי אמר שעל משמו עליה שעבר יותר מלהבה אז שאלה הגמרא אז איך אנחנו מברכים על נטילת לולב השיבה הגמרא הנה מיטיו העושה לולב נת לא לצאת בו אומר הש נטילת לולב אז איך איך איך רב פפי יסביר את הלשון של על נטילת לולב כי מה שמעל נטילת לולב להבה אומר רב פפי שתם דדנ כלומר אומר הפאי שמה לא הייתה ברירה כיוון שהוא מברך אחר שהגביע לכן הברכה היא על משמע שהברכה היא על שערה כי אם הברכה היא לנוע שלהבא אז למה רב פפי זה היה צריך לתקן את הברכה לדעת רב פפי בליטו לולב כי רב פפי אומר שלשון על משמעותו לשעבר ולא להבא אז אם הברכה היא על הניע שהוא עתיד לעשות אז לא היה צריך לתקן את הברכה בנוסח של על נטילת ולב היה צריך לתקן אותו בנוסח של ליטול ולב זאת הוכחה של השגרה שמה שמוכח מדיבר ה פאפי שבאמת הברכה היא מוסבת על הנטילה שכבר הייתה על הגבה שכבר הייתה כן יש עוד מקום להוכיח מהרמבם הרמבם בהלכת אתו תסתכלו במקור ב' אני חוזר במקור ב כותב הרמבם בהלכת ו פרק י הלכת נתן את הלולב מברך על נטילת לולב שכיוון שהביעו יצא ידי חובתו כן אבל אם בירך קודם שיטול מברך ליטול אולה כמו ליש בסוכה מכאן אתה למד אומר הרמבם שמברך אחר שעשה מברך על העשיה מה הפשט ברמב מכאן אתה למד שה מברך אחר שעשה מברך על העשייה כיווון שהוא כבר הגביע את הלול וכבר יצא ידו חובתו אז הוא מברך אז הנוסח של הברכה הוא על רגע אחד אבל הרי הרמבם הוא סובר להלכה שמי שכבר עשה את המצווה לא יכול לברך אחר עשייתה זה הרמב מפורד ההלכה ו בבכות ישות מה שכבר נעשה נעשה אז מה הפשט ברמבם שמי ש המברך אחר שעשה מברך על העש אין דבר כזה מברך ל העשיה מצוות ש מתמשכות התשובה היא זה מצווה מתמשכת במה היא מתמשכת במה היא מתמשך את כבר יצא את חובתו מדאורייתא בהכרח שגם הרמבם מתבסס על הנקודה הזו של הנוע של קריאת ההלל אין ברירה אחרת נו אז אם הרמבם מתבסס על הניע של ברכת אז למה הגמרא לא יברך אז אז למה אז אז למה לא יברך בלה אם זה מוסב על מכנו להבא שיברך בלה על כוכ אפילו שביחס ביחס לעובר לעשייתן הרמבם מתבסס על כך שיש עדיין לפניו ננוע ההלל ננוע בשת ההלל אבל עדיין מוסח הברכה נתקן על העשייה שכבר היייתה על העשיה שכבר היתה אז מוכח מכאן שהברכה מתקנת את מה שהיה לפני כן כבר עם שבת למסה כפי שאמרתי לא היה כאן שמץ של קיום מצווה ללא ברכה גם מה שהוא נתן בלא ברכה עכשיו הוא מברך א זה אחר העשייה יש עוד הוכחה בדברי התוספות בסוכה בדף לט תוספות שם במקור יד מעריכים על להעיר על המנהג שלנו כן כי התוספות כותבים שמטעם זה צריך לברך על לולב קודם שתלנו ד לאחר שנתלו מדג בן נפק ב אבל הוא אומר שהרי מוא לא מסתבר כלל כלומר המציאות ומנהג העולם היא לא כך שלא מברכים על נטילת לולב לפני שאוחזים בלולב כי הרי כמו שהוא אומר כל שעה שאן המצווה מזומנת בידו לעשות לא מסתבר כלל לברך עליו כלומר חזל לא תקנו ברכה שאדם רק מתבונן בלולב בלי שהוא בלי שלול מזומן לידו חז בו אז בהכרח שהוא מגביע אותו לפני כן אז אז איך זה נקרא עובר לעשייתן אז התוספות מתפלפלים בכל מיני תירוצים או ש שהוא לוקח את הלולב לבד לפני האתרוג או שהוא הופך את האתרוג או שהוא מתכוון שלא לצאת עכשיו בהבאה אבל בסופו של דבר בשורה השלישית מלמטה כותב התוספות הנמ שו דלא גמרה מצוותו עד אחר הנוע הוא מביא את את מה שהוא כתב אצלנו בדף ז שכיוון שאני ינוע לפניו אז זה נקרא עובר לשי ן ח כך הוא ח כך הוא מיף ומר ממ ברך כד מחר בפרק פסחים בדף ז עמוד ב ואניני מדלג טיפה וצריך לומר בחמש שורות מלמטה מסוף הדברים וצריך לומר על כורכ אוי והמצווה לא נגמרה עדיין לגמרי מברך בעוד כד פרקים בדף מ עמוד ב מנהגם של אנשי ירושלים אדם יוצא מתוך ביתו לולבו בידו נכנס לבית הכנסת ולו לבוא בידו קורא קריאת שמע ולו לבוא בידו אף על פי שכל אלו הדברים אין מעקבים מכל מקום א ויש ויש בדבר מצווה מנה מובחר חשיב כעובר לעשייתן שימו לב עד כמה הלך רחוק התוספות התוספות הלך החוק שאפילו אם הוא נגיד גם עניה בקריאת ההלל בלא ונזכר לאחר מכן ועכשיו הוא רק פשוט אוחז בלולב בשביל לנהוג בו מנהג ירושלים שהולכים בכל מקום מסתובבים עם הלולב הולכים לבקר חולה הולכים הולכים לבית האבל עם הלולב על המנהג הזה אומר התוספות זה נקרא עובר לעשייתן ומברך על זה אשר כדשן במצוותו ציב נוע נטילת ולם אפשר להבי אפשר ללות על לדעת ש זה חזל אם נאמר שזה מכאן ולהבא הברכה רק מכאן ולהבא מתקן האם יעלה לדעת שזה מה שזל על זה חזל ישמחו כשהם אורו לנהוג כך לא אורו לנהוג כך תו להביע את הלולב אפילו לא הצריכו להתכוון שלא לצאת ידי חובה ולהסתמך עזה שיש אחר כך המשך במה במה המשך בזה שהסתובב אחר כך בבת עם העלול התשובה היא כן בכך שהמצווה מתמשכת אפילו במנהג כזה שוודאי ובוודאי על זה לא היו מתקנים חזל ברכה לכתחילה כן לדוגמה אם למשל אדם יצא ידי חובתו אוקיי יצא כבר ידי חובתו היום כן ויוצא אחר כך לקחת את ה רצה אחר כך לקחת את הלולב בשביל להסתובב בו בבתי אבל ודאי לא עלי לדעת ש יברך על זה כן הוא כבר יצא חובתו מה שיך לתקן על זה ברכה על המנהג הזה אפילו אחי זה מועיל כדי להחשב עובר לעשייתן אז הכוח שזה הברכה שאדם על נטילת מוסבת על לש אז ממנה על פי כל ההוכחות האלה רוצה רבי שמואל להוכיח שבאמת גם ביחס לציצית ותפילין שמברך להניח תפילין אחרי שהוא כבר הניח תפילין אז הברכה מוסבת גם לשעבר ולא רק על לכאן ולהר באמת הוא בעצמו מאיר על הדמיון הזה שלכאורה יש מקום גדול לחלק בין נטילת לולב לבין עיטוף עיטוף בציצית והלכת תפילין מה החילוק אומר רב שמואל החילוק הוא פשוט בנטילת לוליו שאנחנו מתבססים על הנענוע שצריך להיות אחר כך בקריאת ההלל הרעיון הוא שהמצווה עדיין לא הושלמה בכל פרטיה נכון ש מדאורייתא יצא ידי חובה בעצם ההגבה אבל אכ שתיקנו חזל גם את ננוע בשעת קריאת ההלל והוסיפו פרטים על קיום המצווה דאורייתא אז המצווה עדיין נמצאת בשלבי עשייתה המצוה תרם גמרה לפחות מדרבנן אז יש מום אז כאן יש בהחלט מקום לומר שכל זמן שלא נגמר קיום המצווה לפרטה לא הושלמה המצווה בצורה מהודרת שלה והשלמה שלה אז זה עדיין נקרא עובר לעשייתן עובר לגמר עשייתן עובר לפני סוף עשיתן אבל כשאדם מניח תפילין הוא סיים המצווה הוא שלמה בצורה מקסימלית המצוה הוא שלמה נגמר הוא הניח ת בצורה המהודרת שיכולה להיות אין יותר מקום להשלים המצווה נגמרה מה שעכשיו הוא נשאר עם ציצית לעוד 10 דקות לעוד חצי שעה או עם תפילין לעוד חצי שעה זה קיום של מצווה נוספת כ זה לא השלמה בשום צורה זה לא השלמה של המצווה שהייתה עד עכשיו אלא זה קיום של מצווה בפני עצמה מצווה נוספת אז מעתה אומר רב שמואל יש מקום לומר ש בי שלמה ביחס לנטילת ולם אפשר לומר שכיוון שעצם המצווה עדיין לא ה שלמה לגמרי והיא נמצאת בעיצומה של קיום המצווה אז בחג שמברך עכשיו זה נוסב גם זה נוסף גם על שעבר ולא רק על מכןו להבה אבל מי אמר מי אמר שמצווה שלמעשה הוא שלמה לגמרי הוא שלמה לגמרי אז מי אמר ש באמת יא הסתיימה למעשה המצווה מי אמר שעל קיום הקיום המשך לבישת הציצית והמשך המשך הנחת התפילין מי אמר שזה באמת יהיה מוס גם על על שעבר אולי זה רק מכאן להבה על עצם על עצם ההשואה היהה מקום היה מקום להשיג אז אני כבר אומר במאמר מוסגר יש לי קצת מקום להעיר על הנקודה הזו ני אומר אחת בן הר הוכיח ממנהג ירושלים מנהג ירושלים זה בוודאות זה לא השלמה של ה זה לא השלמה של קיום המצווה מנהג ירושלים זה וודאי עניין של של של הידור זה זה וודאי עניין שהוא תוספת הוא לא הגמר קיום המטי ננוע הלולב בקריאת ההלל אז זה אני יכול להגיד זה דין דרבנן זה חיוב אז אבל אבל מנהג של חיבוב מצווה להגיד שזה בגלל שזה גמר זה קצת זה קצת זה קצת מחודש להגיד את זה חיבוב מצווה נחשב השלמה של קיום המצווה הראשונה ולכן זה נחשב עובר לעשייתן על אותו משקל אפשר להגיד שישאר עם הנחת תפילין זה גם אולי ח לא יודע אבל אבל יש כאן עוד נקודה שהייתי אולי מוסיף והיא ש שדווקא נקודת הדמיון יש מקום לומר שהיא כן שייכת מצד העובדה ש יש א יש יסוד שאומר אותו ה הנציב מבלוגים בשני מקומות אומר אותו גם בעמק שאלה על שאילת נג בפרשת יתרו וגם בשוט משיל דבר באור החיים בסימן לו והוא מחדש שם חידוש גדול שגם במקומות שהתורה נקטה איזשהו שיעור מינימלי לקיום המצווה אם אדם מוסיף על השיעור הזה באופן שאין בזה בל תוסיף כמובן כן לשון חיבוב מצווה למשל מדאורייתא יוצאים ידי חובה סוכה בשתי תפנות פע ואם אדם יעשה ארבע דפנות לשם סוכה האם הדפנות המיותרות כביכול אסורות בהנאה או שאינם אסורות בהנאה האם חללם דין דאורייתא של סוכה או לא אומר ברור שכן למרות שמ דאורייתא זה אין צורך בהם אבל אתה רוצה סוכה של ארבע ועשית ארבע אז כל ארבע עכשיו דאורייתא יש גמרא בחגיגה שוא מביא בדף ח עמוד ב הגמרא שמה אומרת שרק קורבן חגיגה דוכה יום טוב נדרים ונדבות פרטיים שאדם נדר כל השנה זה לא דוכה יום טוב אומרת הגמרא שמה בחגיגה דף ח שאם אדם הקריב קורבן חגיגה ורוצה עכשיו להקריב עוד פעם קורבן חגיגה כבר צאד חובה קורבן חגיגה אבל הוא רוצה לאכול עוד אז אם הוא יקריב את הקורבן הבא לשם חלידה זה דוכה יום טוב זה דוכה אותו אם זה אם הוא מפריש את הקורבן לשם חגיגה אף עלפי שהוא כבר יצא יד חובת קורבן חגיגה אפילו אחי כיוון שעכשיו הוא מקריב את זה לשם חגיגה חל על זה דין דאורייתא יש בך באור החיים בסימן תעב הלכות פסח מביא בשם המהרל מפראג שלמרות שיצא בדי חובת בערב תאכלו מצות בכזית אחת אבל כל כזית וכזית שאוכלים גם כן מקלים דין תורה קלל ב בלול אפשר להגיד לפי זה וככ צריך לוב ובן ול שעקר מצוותו פעם אחת מה זה יקר מצוותו פעם אחת ואם הוא יקיים כמה פעמים אומר ארוכ לנר בכל פעם שהוא גביע מחדש הוא יקיים מצוות דאורייתא לא לא פחות מצווה דאורייתא ככה ה כותב ככ הוא מדקדק בלשונו של התוספות וזה מתאים עם דברי המשיק דבר שמה הוא גם כן הנושא הנושא שוא מדבר עלי שם ב משיב דבר זה הנושא של תקיעה בשופר לאחר שכבר יצא ד חובתו הרי מה באור החיים בסימן תקצ סעיף א' כותב שאחר שיצא ידי חובת כעס שופר לא תקע בחינם זה זה איסור של יום טוב איסור של חוכמה קכז בשבת אז לא יתקע אחרי אחרי שכבר יצא ידי חובתו אז התז שמה בסימן תקצו סק ואומר לא גם אחרי שכבר תקב יצא יד חובה יכול לתקוע ולהמשיך לתקוע בשביל חיבו יכול להמשיך ולתקוע ובאמת נחלקו בזה הראשונים רב הי גאון מובא ברש בץ בראש השנה בדף לד הרב הי גאון סובר שאפשר להמשיך לתקוע והראש שמה בפרק ד מהלכות ראש השנה א סימן ז מביא בשם הראבן ועוד שאי אפשר חרי שתקע אי אפשר אז מהמשיב דבר בצם מסביר שיסוד היסוד הסוברים שאפשר להמשיך לתקוע הוא בכך שיש קיום יש מקום לקיום מצווה גם אחרי שכבר יצא ידי חובתו במינימום שלה גם ם ניתן בשיעור של תשע תקיעות כן תשע תקיות מדאורייתא יצאים די חובה אבל גם המשך התקיות לשם חיבוב באופן שאיין בזה בל תוסיף כמו שהתוספות שם בראש השנה בדף טז אומרים שרם הכהן שהוא חוזר ומברך כמה וכמה אפילו לאותו ציבור זה לא ב תוסיף כי אין ב תוסיף בלקים מצווה ולחזור ולקיים אותה כמה פעמים ככה את ככה הנה אנחנו תוקעים כשהם עומדים הם תוקעים כשהם יושבים וחוזרים ותוקעים מאומד אין בזה בל תוסיף כי זה כי זה חזרה על מצווה כמה וכמה פעמים בשם חיובה זה לא בל תסי אז ממילה אומר המשיט דבר אותו דבר אדם ימשיך תקוע בשופר גם אחרי שיצא ידי חובה הוא מקיים בזה מצווה דאורייתא גם האבני נזר כותב ככה באור החיים בסימן תמח בתשובות שיש בזה קצת מצווה לתקוע בשופר גם אחרי שיצא יד חובתו על כל פנים אם נלך בכיוון הזה אז בהחלט נמצא דמיון בין המנהג הזה של אנשי ירושלים יכול להיות שהמנהג הזה של אנשי ירושלים הוא למעשה קיום של דין דאורייתא באמת ראיתי בקהילות יעקב יבמות בברכות בסימן ו ששואל על הונר מה התוספות כל כך א א מה התוספות כל כך התקשו איך מברך כן אם אני נוע אם המשך אני נוע זה קיום דאורייתא אז מה למה תוס למה תוססות תחכו ולהגיד ש שבגלל בגלל בגלל הנוע של קריאת ההלל או בנג בגלל מג מנהג ירושלים זה נקרא וס פיפו שכל רגע שאדם אוחז את הלולב גם אחרי שדג הוא מקיים מצווה דאורייתא אבל דתי הא גופה זה גוף השמי תוספות תוספות אמרו כן שאדם ח כין שהמנהג הוא שאדם ממשיך כ אוחז את הלעולם גם אחר שהוא יגב או בגלל המנהג ההלל אני ובגלל המנהג של ירושלים הוא ממנה מקיים אתזה דין דאורייתא אז בסדר אז לפי הגישה הזו בהחלט הדמיון הוא מתבקש אבל גם אם לא נלך בכיוון הזה וגם אם לך בכיוון של יתר האחרונים שכתבו שבאמת א אחרי שכבר יצא חובתו אז כבר כבר כבר אין יותר בהמשך קיום דאורייתא כן אז כאן באמת יש מקום יש מקום לעשות הבחנה בין נטילת לולב שזה גמ שעדיין עוד לא נגמרה המצווה ובין הנחת תפילין וציצית שהמצווה כ הסתיימה וזה קיום של די נוסף אבל באמת בריוד הריד עשה את ההשוואה באופן ברור הרי במקור טו תסתכלו בפרק יא לא מקור טו פרק יא הלכת טו במקור במקור ב' כותב הרי בדן הרמבם כן על מה שהרב כתב שעלול מברך על נטילת ולב למה שכיוון שקבעו יצא די חובתו ומכאן אתה למד שה מברך אחר שעשה מברך על העשיה כותב על זה הרבד תסתכלו בהגעה השנייה אה בגע הנה לדבריו אם שכח בעטיפת ציצית או בהנחת תפילין ולא בירך תחילה כשיכור ויברך מברך על הטיפה ציצית ועל הנחת תפילין כלומר הרבד מאיר שלדעת הרמבם שכתב שבנטילת לולב שאמרנו שהברכה מוסבת לשעבר אז הברכה היא בנוסח של על אותו הדבר יהיה גם ב גם בציצית וגם בתפילין שאם נזכר לא שלא בירך לפני יברך על עטיפת ציצית על הנחת תפילין ולא להתעטף ולא לניה משמ דיה מהבנת הרבד ברמבם שברן ברמבם שהברכה מוסבת על לשעבר לכן הנוסח של הברכה משתנה לעל ובאותה מידה אומר הרבד על פי זה צריך להיות שגם בציצית ותפילין זה יהיה אותו דבר כי הברכה סבת על לשעבר אז הנוסח של הברכה צריך להיות על עטיפת ציצית ועל הנחת תפילין על זה אומר הריב לדעתי זה לא נכון כי אינו חן שהרי מצוותו כל היום לפניו אבל נטילת ו כיוון שגביון נפטר ממנו קיום כלומר הרייב הוא עושה את ההבחנה בין נטילת לולב ששמה כבר הסתיימה המצווה לבין לולב ולבין ציצית ותפילין שהמצוה מתמשכת יש לה המשכיות אז הוא אומר שכיוון של המצווה יש המשכיות אז ראוי יותר לברך בל כי כל המצווה כבר המצווה היא לפניו גם מדברי הרבד נראה שהוא לא חולק באופן עקרוני על כך שהמצווה מוסב הברכה מוסבת גם על השבה הוא רק אומר שעדיף לתקן תנוס לך הברכה בל ולא בעל כי וד המצווה לפניו אז למה למה לתקן בעל אבל אז הוא חלוק על הרמבם רק בנוסח הברכה אבל באופן מהותי נראה יש מקום בהחלט לומר שהוא מסכים עם הרמבם באופן מהותי שהברכה סבת על מה שגם היה עד כאן בתמצית הנקודה שידד כאן הרב שמואל אני חיפשתי קצת בראשונים לראות באמת מה באמת ההתיחסות של הראשונים לדיון הזה האם הברכה היא סבת גם על מה שהיה או רק מכן וב בתפילין ובציצי כן אז באמת כש מעיינים מסתכלים ברבינו הראשונים רואים שבדבר הזה נחלקו הראשונים אז נראה בקצרה כמת הזמן שלנו כבר כבר כבר מאוד מאוד רחוק אז בוא נראה כמה ראשונים ראשית זה נקרא את זה במהירות תראו את רבנו יונה על הריף במקור טז בדף כ עמוד ב בדפי הריף אז רבנו יונה דן בשאלה של ברכת תפילת הדרך מה הדין ע אדם לא בירך תפילת לא בירך תפילת הדרך לפני שהוא יצא לדרך אז אומר ה אומר רבנו יונה ש אני טיפה מדלק שכל זמן אם שכח ולא אמר אותה בתוך הראשונה אומר אותה אחר כך ע מה שיש לו ללכת כל זמן שרב ממנו הדרך עד שהתקרב למקום שעול והוא מדמה את זה למה ודמי להד מינ בתפילין מברך ני משת הנחתן ועצת קשירת רצונו לומר שמשעה שמתחיל הניחה משם ואלך מברך כשירצה עד ש קשירה אבל ודאי לא בא למעט שאם שכח ולא בירך עד שהת הקשירה שלא יברך עליהם אחר כך כיוון שלא חלץ אותם עדיין דכל זמן שהאדם מקיים המצווה אף עלפי שלא ברך עלי מתחילה כיוון שעדיין מקיים אותה יש לו לברך נסהו ולא תימה כיוון שלא בירך מתחילה אין זה עובר לעשייתה שימו לב למשפט הזה ש אחר שמקיים אותה עכשיו שימו לב אף על פי שאינו עובר לעשייתה ממה שעבר אפילו אחי עובר לעשייתה מה שמקיים אחר כך כלומר כאן דברי הרבנו ם ברורים שזה לא נחשב עובר לעשייתה למה שהיה אז למישה הוא לא מברך על מה שהיה כי עובר לעשית הקיום של ברכת המצוות עובר לעשייתה מתקיים אך ורק על מקנו לאבא זה לא מתקיים על מה שהיה מה שהיה על זה נאמר את דברי הרמבם מה שנעשה נעשה בהלכות אישו את זה הוא איבד כל הברכה היא ניקנו להבא גם בחידושי הראה לסוכה בדף לט כותב הראה יש מצוות נמשכות כמו תפילין שהיא מצווה נמשכת כל זמן שהן בביתו כן ציצית בסקה וכל אלו אף על פי שהתחיל בהם עדיין אם קורה בהם עובר לסתם למה שהברכה באה על העתיד הברכה באה על העתיד הברכה היא מוסבת על מה שמכאן להבא ולא על מה של מפריע כן גם בשיטת המדן גיבורים בסימן ח בסיב קטי מה שהשולחן ערוך כותב שמה ש שאם אחד מברך לכולם כולם רוצים להתעטף בציצית אז אם אחד יברך לכולם אז כולם יכולים להתבסס על הברכה שלו אומר המגן גיבורים זה דווקא שכולם מזומנים באותו רגע כן היינו דווקא אינם מתכוונים יחד שיהיה עטיפה ברגע אחד א די דז רו שכל אחד יברך כל אחד ואחד יברך שמה יתעטף אחר כך ואז ברכה עובר לשי אם לא אם כולם לא מתוזמנים ביחד להתעטף ברגע אחד אז עדיף שכל אחד יברך לעצמו משום שאם אם אחד יברך יכול להיות ששני כבר יתעטף ועכשיו הוא לא יקיים את ה עובר זה לא יהיה פה עובר לעשייתן למה לא יעבר לעשייתן הרי גם אם הוא יברך לאחר מכן זה ייעלה גם על מה שהיה מדין עובר לעשיית למה שהיה רואים מוכח גן גיבורים שהוא למד שהעובר עשיתם זהר אך ורק על מה שנה בה ולא על מה ש למפרע אבל לי דעתי יש להוכיח להדי אני חושב לא יודע דיה אבל אני חושב שיש הוכחה די טובה מדברי כמה וכמה ראשונים אני אמר אתם ממש בחטה ומי שרוצה אחר כך יאיים בזה שאני חושב מוכח לאדי מהם שהברכה מוסבת ע גם מה שהיה לשעבר כ המצוות שברך בשעה שההוא כבר מעוטף בציצית ועטור בתפילין וכבר יושב בסוכה אם מוסבת גם על מה שהוא קיים לפני כן ולמשה הוא לא קיים כאן מצווה בלי בלי ברכה והעובר לעשייתן הוא עובר לעשייה הראשונה של הכניסה לסוכה של הקשירה של התפילין של העיטוף בציצית זה עובר עכשיו אחרי שהוא כבר מעוטף זה עובר לעשייתן גם גם לתחילת קיום המצוה ואנין אני ארא דברי הרטבה הרטבה כותב במקור יט תסתכלו כותב הריבה א שלא הקפידו לברך לשב בסוכה מעומד כדי שתהייה ברכה קודמת לעשייה כי בכל המצוות הנמשכות כגון תפילין וצפית וסוכה בוכל קצא בהם אף עלפי שהתחיל בהם עדין קרובר לעשייתן ולא הקפידו לילה פוק לאחר גמר עשייתן כל מה שהקפיד ידו זה רק שלא יברך לאחר גמר עשייתם אבל כל זה שהוא עוסק במצווה שימו לב גם עוד שהמצווה הייא לא כמו נטילת לולב שהוא עדיין לא השלים את קיום המצוה עדיין יש פרטים שעדיין הוא לא השלים אותם אלא גם ציצית ותפילין שהוא כבר השלים את המצווה או סביבה בסוכה עדיין כל זמן שיש משך קיום למצווה הוא מברך וזה נחשב עבור לעשייתן ולכן לא הקפידו לברך לשב בסוכה כשאדם נכנס לסוכה אלא רק לאחר מכן שהוא מתיישב בסוכה הוא מברך לשב בסוכה למה אדם לא מברך לפני שהוא נכנס לסוכה המנהג הוא שמברכים אחר כך נכון אדם עושה קידוש מתי ה הך לשב בסוכה אחרי שהוא גמר את הקידוש בסקה למה הוא לא מברך מיד בכניסה באמת הרמבם כותב בפרק בפרק ו מהלכות א סוכה כן תסתכלו במקור הרמבם בהלכות סוכה בפרק ב הלכה כותב כל זמן שיכנס לישב בסוכה כל שבעה מברך קודם שישב אשר ישב בסוכה ובליל יום טוב הראשון מברך על הסוכה ואחר כך מברך על הזמן מסדר כל הברכות כולם נמצא מקדש מעומד הוא מברך הוא ישב בסוכה ויושב ואחר כ מח הזמן הרמבם הבין שמצוות ישיבה בסוכה היא כפשוטה המצווה היא בקיום ישיבה ולא כניסה המצווה היא לא בכניסה המצוה היא בישיבה כפשוטה ולכן הוא מברך מאומד ואחר כך מתיישב וגם הקידוש כך אומר כזה היה מנהג רבותיי ורבני ספרד לקדש מאומד בליל ראשון של חג הסוכות והבגד משנ מאיר עליו שהמנהג הוא לא כך המנהג הוא ו ולמה לא המנהג הוא שבאמת המצווה היא לא הישיבה אלא הכניסה והשהיה בסוכה בסוכות תשוו הכוונה תשהו לא ד הישיבה אלא בסוכה תתעכבו בסוכה כן אז הוא כותב במגיד משנה וכוון שכן כשנכנס כבר התחילה במצווה שר מצוותה בן עומד בן ישב ואף על פי כן הוא מברך וקרוי עובר לעשייתן לפי שכל שעה הקדמת לשעה אחרת בכש מתה ולדעת רבנו ורבותינו ורבותי היה ו לברך קודם הכניסה ש כיוון שנכנס מצוה למה אנחנו מכים לאחר מכן כותב הטווה שלא הקפיד אלא פוק לאחר גמר עשייתם אין פדה לברך דווקא לפני התחלה של עשייה מתמשכת כשיש עשייה מתמשכת קיום מתמשך לא הקפידו דווקא לברך לפני אפשר לברך גם אחרי כל זמן שלא נגבר המצוה מקיימים איזה דין עובר לעשייתן ומעתה מסיים הריקה ואומר מעתה יכול לשב בסוכה ומסד ברכתו על כשהוא מיושר ושלא כדברי הרמבם בפרק ו מלכות סוקה הלכה עב וככה כותב אבודרהם בברכת המצוות במשפטם כתב בור למה דוקא בכל המצוות מברך בר לעשייתן יש מצוות שברך עליהם בשעת עשייתם מה הם המצוות האלו ישיבה בסוכה ותפילין כלל הדברים האלה מקיים אותם בשעת קיומן זה לא עובר אלא בשעת קימת וככה הרבים הביא בשם הריבה שאין צריך לברך זה מדהים הרבייה כותב בשם הריבה בהלכות פעולה בסימן תרצא שלא צריך לברך לפני שמתעב בציצית פשר להתעטף בציצית ואחר כך לברך ככה הוא כותב אין צריך לברך על הציצית בתחילה קודם ש מתעטף ואפילו בשעה ש מתעטף יכול לברר וכן רוב בני אדם עושים אני זוכר כשהייתי נער כל הזמן הייתי מתפלל שראיתי כאלה ש מתעטפים ואחר כך א מברכים אומר הרבי כן זה זה מנהג רוב העולם רוב העולם מתעטפים בציצית וחח מברכים ככה הוא כותב וכן בלולב ככה עושים איך עושים בלולב קודם כל מקביים ואחר כך מברכים וכן בלולב סוכה סוכה קודם כסים לסוכה ואחר כך מברכים כן אז מה שכתוב עובר עשייתם אומר הרביה זה לא בא למעט אלא לאחר גמר עשייתם אבל כל זמן שלא נגמ ר כל מה ש אתה עדיין מקיים זה עדין נקרא עובר לעשייתן וככה גם כותב הרטבה בסוכה מב שלא נאמר אלא לפוק אחר גמר עשייתן דלא וגם במירי בסוכה מא תשתטו אחר כך לא אמרו עובר עשייתן עת אחר עשייתן גם הגות מימוניות מש רבינו שמחה שכותב שכל זמ שאדם עסוק במצווה ברך בטוב עובר עשייתם פו שברך אחר עשייתן וחשיב שפיר או נסית בכל זמה שהוא טוסו עוסק במצווה וכן פרש ריבן בשם ריבן כמו שים בשמחה ואני עומד טמע אם באמת הברכה היא מוסבת אך ורק על מכאן להבא איך יכול להיות שלכתחילה לכתחילה מעדים הראשונים שהמנהג הוא לברך אחר התחלת המצווה אם זה בסוכה אם זה בלולה אם זה ב בציצית שאחר אך איך אפשר להורות לכתחילה הרי אם אם אם ההבנה היא שהחלק של קיום המצווה שנתקיים לפני הברכה אז הברכה לא מוסבת עליו אז הוא הוא ממש מקיים מצווה בלי ברכה יעלה לדעת שאנחנו נורה לכתחילה לעשות דבר כזה איך יכול להיות שלא הקפידו לברך לפני הכניסה לסוכה איך יכול להיות איך אפשר להגיד אז מה יברך אחר כך אבל מה שיברך אחר כך יברך מקב מפריע בכרך אני חושב שמוח קם בעלי דרך אגב שיטת הרמבם היא שבאמת מברך לפני כמו שאמר אין גם למצוות גם על מצוות שיש להם משך הוא מברך לפני ככה הוא אומר בסוכה ככה הוא אומר בתפילין בפרק ד הל החז במקור כה שיברך קודם הקשירה דווקא לכאורה ככה ככה כותב גם ה הבח בסימן תרמג במקור כט הוא כותב נראה בעיני דברי הרמבם מקר דלדעת הראש קשה א כי הראש גם כן כותב אותו דבר במקור כח בפרק ד מלכות פרק ד בסוכה סימן ג כותב הראש כמו היתר הראשונים כשהזרע אחר הכניסה אז כותב זה הבח בשמן תרמג שבדעת הראש קשה אף על פי שמצוות סוקה נמשך את כל זמן האכילה מכל מקום עיקר המצוה לברך עלי קודם התחלה סמוך להתחלה אם אפשר אם אתה יכול לברך לפני למה אתה דוחה את זה לאחר מכן ככה טמא ככה טמא הבח יתכן שבך באמת הבין שקיום כך הוא כותב שמקרי עובר לעשה ממה שמקיים אחר כך הבח הבין ככל הנראה כמו ה כמו הנו כמו השיטה של ה הרעה ושיטת רבנו יונה שהמצווה מוסבת אך ור הברכה מוסבת אך ורק על מה שכנו להבא לכן אומר ה שאני לא מבין איך אתה יכול איך אתה יכול להשתהות עם הברכה לאחר לאחר העשייה תברך לפני כן אתה מפסיד אתה מקיים מצווה בלי ברכה אתה לא תתקן את זה מה שנעשה כבר נעשה אבל מזה שהרתה והראש והמאירי והרביה בשם הרי בשם ריבן לא התרגשו מזה סימן שהם הבינו שעובר עשיתם הוא הוא הואשם גם על מה שנעשה גם על שנעשה באמת חשבתי מה מה מה ייסוד הויכוח פה אנחנו מדברים פה זה אומר ככה זה אומר ככה כאילו מה מה מה הרעיון מה מה מה יסוד הדין פה יש לנו למעשה שיטה בראשונים שאפשר שאפשר לברך גם אחר גמר העשייה שזה שיטת הור זרוע וגות אושרי יש ינו שיטה שאומרת שב מצוות המתמשכות אפשר לקיים אותה לכתחילה גם אחרי שהתחיל יש לנו שיטה של הרמבם שמצות מתמשכות יברך לפני יש לנו יש לנו דרך אגב שיטה ברביה שיטה שאביה במקור כא שהוא כותב אני אני אומר דליתה הוא בכלל הרביה סובר שבשירה שתפילין ברך עד סוף הקשירה ל לא אחר מכן לפי דעתו אי אפשר לברך אי אפשר לברך אחר ה אי אפשר לברך אחר העשייה אז אני חשבתי להסביר שאולי שורש הדבר נעוץ מה הסברה באמת שחז תיקנו לברך עובר לעשייתה אז יש ברטבה אצלנו בסוגיה בדף ז עמוד ב תסתכלו במקור איפה זה ל ל מקור ל כותב הריטבא טעם זה שאמרו חזל לברך עעל המצווה עובר עשייתם כדי שיתקדש תחילה בברכה ויגלה ויודיע שהוא עושה אותם מפני מצוות השם יתברך ועוד כי הברכות מעבודת הנפש בראור שיקדים עבודת הנפש למעשה שהיא עבודת ה גם החתם סופר כותב שהטעם של הברכה בשם הכוזרי שהיא הכנה לעשיית המצווה וקבלת הקדושה על דרך שהוסיפו המקובלים אתה למר מזמן את זה מי שיקרא את החתם ספר הזה מאוד מענין אבל אה יש כאן ברית למעשה שני הסברים אני חושב שני הסברים למה את חזל תיקנו לברך ברכת המצוות עובר לעשייה אז נימוק אחד הוא אומר הרטבה לגלות ולהודיע שהוא עושה אותם מפני מצוות השם יתברך כן כוונה המטרה של הברכה היא לומר תדעו מה שאני עושה כרגע אני לא עושה דברים בשביל עצמי זה לא שיש לי פה איזשהו אינטרס אישי זה לא משהו שאני עושה עוסק בענייני רשות בענייני חולים בענייני בניני ני צרכי הפרטי אני עכשיו רוצה לקיים מצוות השם יתברך אז לכן אני מכריז ואומר תראו הפעולה שאני הולך לבצע עכשיו היא הי מצווה אשר קדשנו ב יבנו להניח תפילין להתעטף בציצית כל מצווה במצווה על אכילת מצה אולי אתה אוכל בשביל הרעב שלך לא על אכילת מצה אולי אתה נותן לי ידיים כי הידיים שלך מטונפות לא אני כי בגלל שהשם יתברך ציבה ידיים שלי נקיות עלעל נטית נטילת ידיים זה העניין רשון נימוק הנימוק השני זה נימוק מחשוב כן כי הברכות מעבודת הנפש וראוי להקדים עבודת הנפש למסה שהיא עבודת הגוף כלומר המצווה מורכבת משני חלקים מהחלק ה המחשבתי שלה חלק המעשי שלה מצווה כאן כבר אנחנו יורדים להבנת מהות המצווה התוכן הפנימי של המצווה למה הקדוש ברוך הוא מצווה אותנו במצוות המצוות מקדשות אותנו מטהרות אותנו אז המטרה של הברכה לפני קיום המצווה היא כדי שאדם יתכונן החנה נפשית לפני קיום המצווה ויעמוד על התוכן הפנימי של המצווה למה הקדוש ברוך הוא אומר זה לא סתם הכרזה תדעו לכם שמה שאני עושה עכשיו זהזה לשם מצווה ולא עניין פרטי איזשהו סוג פרטי אלא תבין תתכונן לפני הכנת המצווה אני חושב שבזה אפשר להסביר את כלל השאלה איזה נימוק עיקרי או איזה נימוק לקובה כן אפשר לומר ש הנימוק הזה של לגלות ולהודיע שמה שאני עושה זה לשם מצוה לשם מצוו ולא צרכי הפרטיים אפשר לומר שזה לא לעיכוב להודיע את זה דווקא להתחלה מה זה משנה גם אם אחר כך אני גם אם אחר כך אחרי שכבר אני טוב בציצית כן גם אחרי שאני טוב בציצית אני עדיין עכשיו יכול להודיע שמה ש מה שאני עושה מה שאני עסוק בו כרגע הוא מצווה ו לא חולין אז יכול להיות ש כלומר אם הרעיון הוא רק לגלות שאותה פעולה שאני עושה היא פעולה לשם מצווה אז אם אותה פעולה מתמשכת אז זה גם מגלה ת למפרע זה גם מגלה מה שעשית עד עכשיו זה לשם מצווה זה אותה פעולה ש מתמשכת היא לא נכון שלכתחילה היה ראוי יש מקום לדון בזה כ אם עיקר הטעם אם עיקר הטעם הוא לגלות ולהודיע דרך אגב התוספות אצלנו בדף ז עמוד א אומרים משהו כן זה לגבי ברכת להכניסו שלמה מברכים להכניסו אחר המילה אחר המילה אחר המילה אומר רבנו תם מברכים להכניסו למה כדי לגלות ולהודיע שזו המילה נעשה לשם יצרנו אז הנה כתוב כאן לעד שבשביל לגלות שמה שעשיתי זה היה לשם מצווה אפשר גם אחר כך לעשות אז ממילא יש לי בר כבר לשיטה של אור זרוע גו ושרי שבדיון מברכים אחר העשייה כי אם העניין הוא לגלות ולהודיע אז אפשר לגלות וד גם אחר העשייה סמוך העשייה כן אבל זה גם זה גם זה גם מסביר למה אפשר לדחות את ברכת המצוות לעיצום של המצוות אחר שנכנס הסוקה כי עכשיו אני מגלה שמה שנכנסתי זה לשם מצווה וזה מוסף גם למפריע ומכל שכן החידוש שלא הספקנו לומר אותו כ שתסתיים לנו הזמן אבל יש חידוש שאפשר גם להוכיח אותו מלשונות הפוסקים שככה בתוספות בבמות בדף צד עמוד ב שמשהו שהתחיל בעשייה אז העשייה מתמשכת וכל רגע ורגע כל רגע ורגע זה נעשה חוזר ונעשה כן כשאדם עטוף בכיל עין אומרת הגמרא בברכות דף כך שאם מטרים בו אז הוא עוד פעם לוק עוד פעם לוקה ועוד פעם ק כי העיטוף לא הסתיים בפעולת העיטוף אלא זה עיטוף מתמשך זה כל פעם הוא מתעטף זה הסיבה ש הרמבם כותב שמי שבהלכה הה שמברך להתעטף בציצית איך הוא מ להתעטף בציצית כבר מטב בציצית התשובה היא לא אותה אותו עיטוף הוא מתמשך כל הזמן אז הוא מברך על העיטוף הראשוני שהוא לא הסתיים הוא כל הזמן מתמשך העיטוף מתמשך ולכן הוא מברך להתעטף בציצית להניח תפילין גם אז בוודאי שזה מגלה אם אני מברך כרגע להתעטף בציצית אני מגלה שהעשייה הראשונית האתה לשם מצווה אז בוודאי מגלה על זה אז אז למה הרמבם אומר ש בכל מקרה לכתחילה צריך לברך לפניהם אני חושב שלפי הנימוק השני הנימוק השני שיסודו הוא ההכנה הרוחנית ההכנה הנפשית להתקדש לפניי קיום המצווה על ידי הברכה שאדם חושב על התוכן הפנימי של הברכה על תוכנן של המצוות למה הקדוש ברוך הוא קדש נו במצוותיו אז זה דבר שבלתי ניתן לדיחוי בלתי ניתן לדיחוי ואם זהו עיקר העניין אם זה לב העניין החדה ההתקדשות אז אז אז לא שייך לברך אחרי העשייה מה זה יעזור אחרי העשייה זה הסברה שמה שנעשה כבר נעשה לא שייך לבך אחר כך זה אולי עמד בשורש המחלוקת ן הגות אושי זרו על הרמבם זה אני חושב מה שעמד גם כן בשורש הווו בן הראשונים האם אם לכתחילה צריך לברך לפני או שאפשר לדח את הברה בברכות המתמשכות אפשר למשוך אותם גם לאחר מכן פשר להמשיך ולהתרחב עם זה כמובן יש ישלנו זמן יש עוד הרבה מה לומר אבל בוא בוא נסים את זה כדי לסים את השיעור אז מה שנמר ככה אשת דת לאחי בוא נסכם נראה שיש גישה מוצקה בראשונים בלשונות הראשונים בריתו רבנו המאירי גם ברמבם אפשר להוכיח את זה כפי כפי שראינו שמברך להתעטף בציצית ש שמברך אחר העשייה כ כ הרמבם כותב מברך אחר העשייה להתעטף בציצית כן הרמבם רצה לומר ש שאותה אותה אותה ברכה שהוא מברך אחר העשייה ה היא עשייה מתמשכת ולכן יכול לברך להתעטף אז יוצא שהברכה של התעטף הי בעצם מוסבט על העיטוף העיטוף הראשוני שהוא למעשה לא הסתיים הוא כל הזמן מתחדש אז הברכה מוסבת גם על השבה אשל דתית לאחי אם נו באמת נלך בכיוון הזה שבמצוות המתמשכות הברכה היא מוסבת גם על מה שעבר היא עובר לעשיית על גם מה שעבר ומצד הסברה שזה מגלה לשעבר שכלל מה שעשיתי עד עכשיו זה היה לשם מצווה וזה לא היה לשם צרכי הפרטים זה באמת היה לשם מצווה אז אז הברכה שאני מברך כרגע שאני כבר מטף בציצית היא מגלה גם למפריע וכן היא עולה גם על העשייה הראשונית אז מתה אולי נחזור ל נחזור לדברי הקושיה השגת אריה הנה נחלקו האחרונים מה שכתב הרמה שאם לא בירך אחר הבדיקה אם לא ברך כל משך הבדיקה לא יברך אחר כך מה שרמה כתב ב ב במקור א במקור א א י א סליחה מקור יב שאם התחיל לבדוק בלא ברכה יברך כל שלא סיים בדיקתו שאם סיים בדיקתו לא יברך אומר המגן אברהם בסימן תלב ס קט ג מה שלא התכוון הרימה לומר שלא יברר בכלל בסיב קטן ב אלא הכוונה פירוש ם סיים לא יברך עכשיו אלא יברך בש מחר בשעת השרפה זה הכוונה אם הברכה יברך על ביאור חמץ בשעת השרפה ככה גם התור זהב כותב והשולחן ערוך הרב הגן רבי זלמן חלקו לא השולחן ערוך הרב והחוק יעקב חלקו על מגן אברהם טז וגם הב חלק ואמר שאם לא בירך עד סוף הבדיקה לא יברך על השרפה כן למה הרי השרפה הביעור זה חלק מהבדיקה התקנה של חזל הייתה לבדוק ואת החמץ שנמצא לשרוק אז למה שלא יברך על השרפה על כוח שהחוק יעקב הגון רבי זן הבינו שלא מברכים חזל לא תיקנו ברכה על חלק מהמצווה כלומר חזל אמרו אם אתה מקיים את שני הדברים גם את הבדיקה וגם את הביאור אז תברך על ביאור חמת אבל אם לא ירכת על שלב הבדיקה אתה לא תברך על שלב הביאור זה זה הסברה היחידה למה למה יש מה סברה לומר שלא יוכל לברך על ביאור חמ בשעה ש סוף את החמץ שהוא בדק ומצא התשובה היא כי כי חזל תיקנו את הברכה על שני החלקים ביחד לא על חלק אחד אבל המגן ורה כותב שכן יברך על הביאור למה מה מה כן מה המחלוקת בין ה סוב שמצווה היא הבדיקה צ לא החי הבדיקה כמ ר חנה איך בכל הוא סובק ם חנה שהמצווה הייא הבדיקה והחיפוש נותן והביאור לא הבי לא אבל ככ ככה הוא כותב הבח כותב בסימן תלב מה אז אפשר להגיד אפשר להגיד שהוא סובר שהביורוקרטיה [מוזיקה] בך הולך לשיטתו שהברכה מוסבת רק על מקנו להבא ואז יוצא שהוא לא יכול לברך על ביאור כי החל לא תיקנו ברכה רק ע רק על החלק של הביאור אלא רק על החלק של הבדיקה והביאור גם יחד מה סובר המגן אברהם כי תסתכלו ב כן הבח בסימן ת לב במקור במקור לד כותב בסוף הדברים נו למס כיוון שהרם פסק שאין ברך אחר שעשה המצווה אז מה שנעשה נעשה ספק ברכות לק מכיוון שסיים בדיקתו הפסיד הברכה אבל כותב המגן אברהם בסוף הדברים ו בבך שבסוף דבריו צריך שכתב רמבם צריך ל הרמבם כתב כל מצווה שיש לה משך זמן חייב לברך כלומר המגן אברהם אומר שבדיקת וביאור חמץ זה זה מצווה שיש לה משך זמן במילים אחרות אני מסיים מה שהמגן אברהם אומר נכון שחז תיקנו את הברכה שניהם על הבדיקה ועל הביאור ביחד נכון אבל כשאתה מברך לפני הביאור זה נקרא עובר לעשייתן ואז נמצא שהברכה שלך היא מוסבת גם על הבדיקה ונמצא שברכת למעשה גם על הבדיקה וגם על הביאור כמו במצוות שיש להם משך זמן שאם אתה מברך אחר שהנחת תפילין אתה מברך להניח תפילין זה מוסף גם על מה שהיה וגם על מה שנהר בה אז ממנה אומר המגן אברהם נפלא אפשר לברך לפני ביאור ובזה מקיים עובר לעשייתה הבח יסבור או שהביא הוא לא חלק מהמצווה או שגם אם נגיד שהבי וחלת מהמצווה אבל כמו שאומר החוק יעקב וג ככל הנראה שחז לא תיקנו ברכה רק על חלק מהמצוה נוסח הברכה הוא על הביאור נוסח הברכה ה אבל ביאור הכוונה על הביאור נכון אבל חזל תיקנו אתנוס אזה המהיר שזל כיוון שזו התכלית בסופו של דבר היא הביאור והגילוי אז תקנו נוסח הברכה על התכלית שלה אבל המצווה מתחילה מהבדיקה עד שלב הביאור כל הקטע הזה מרכבת משני חלקים בדיקה וביאור אז החוק יעקב הבין שאם אתה לא רכת לפני הבדיקה אתה לא יכול לברך אחרי הבדיקה על שלב הביאור גרידה כי הברכה היתה היייתה על כל ה על כל שני החלקים אבל המגן הבם אומר נכון שהבדיקה הברכה נתקנה על שני החלקים אזה בסדר גמור אבל ברגע שאתה מברך לפני הביאור כיוון שזה מצווה אחת שיש לה משך אז זה נקרא עובר לעשייתן ואז גילית שגם הבדיקה היא בעצם גם כן הברכה מוסבת גם על הבדיקה אז ממילא יוצא שאין שום קושי מדברי הרימה באמת הרימה פוסק שאפשר לברך על המצווה כמו אר זרוע אפשר לברך עליה גם אחר העשייה אבל בוודאי הרי מה מודה שלכתחילה זה יברך לפני העשיה ולא אחר העשייה זה הגותו ש בוודאי מודה אז אז עכשיו מה האלטרנטיבה שכחת לברך לפני הבדיקה והסתיימה הבדיקה מה עכשיו אלטרנטיבה לברך עכשיו אחר הבדיקה בלילה אחרי שגמרת לדאוג או לחקות למחרת בבוקר ולברך לפני השרפה אומר המגן אברהם זה מה שאמר הרימה הרימה לא באלה פוק שלא יברר בכלל כול הנראה ככה הבינה שגת אליה כמו החוק יעקב הגאון רבי זנה שלא שהפסיד את הברכה בכלל ולכן הוא הקשה סתירה למה לא יברך עכשיו הרי ה מה פוסק זה הרוח שוא מברך אחר העשייה אבל אומר המגן אברהם לא הרמה לא בא לפוקה שלא יברך בכלל כוונתו הייתה למר שלא יברך עכשיו בלילה אחר הבדיקה אלא יחכה למחורת לפני השריפה ואז יברך כי בכך הוא יקיים דין עובר לעשייתן סמוך לעשייה של הביאור הוא קיים עובר לעשייתן ואז ממילא הוא ירוויח בכך ש שהברכה תעלה על כל הקיום של המצווה גם על הבדיקה שנעשתה לפני וגם על על הביאור שיעשה לאחר מכן זה וודאי עדיף מאשר לברך בלילה במנותק מכל עשייה שאז נמצא שהוא בירך למעשה אחר העשייה ולא קיים את הדין של עובר לעשייתן מה שהן כן נתין למחרת בבוקר הוא יקיים את הדין של עוברי לעשייתן ואז נצא שגם הבדיקה בעצם עלתה בתוך בתוך הה תודה ר