בגדר הזכרת שם בשבועה | הרב גבריאל סרף, ראש הישיבה

[מוזיקה] אני רוצה בעזרת השם היום לעסוק בגדר של הזכרת שם השם בשבועה ננסות להבין מה הגדם מה המהות של אזכרת השם בנוסח השבועה אני רוצה לפתוח בדברי הרן בדיבור המתחיל הו שבועות כשבוע הרן לאחר שהוא למעשה מוכיח מהמשנה שבאופן עקרוני שבוהה לא באי השם שבועה לא צריכה שם מכך שהמשנה אומרת שכינויו כשבוע אז על כוח שהמשנה מדברת בחי גבנה שלא הזכיר את השם שכ אם הזכיר את השם אז לא היה צורך לחידוש שנקרא כינויי שבועות כשבוע שהרי דל מאחה דל מאחה את כינוי השבועה תיפוק שתחול השבועה מדין שם שהרי שם בשבועה אחל כפי שמוכיח הרן גמרא בעבודה זרה בדף עח לאלוהי ישראל וגלינה וגם בהמשך בדף נכב עמוד ב נאמר מר כולה לא תאמנה רואים ששבה חלה גם בעצם הזכרת השם בלא נוסח בלא תיבה שבועה אז אם כן אם במשנה נאמר שינויי שבועות כבועות על כוח שהמשנה מדברת בחי הגבנה שלא הוזכר שם השם בנוסח השבועה וממילא ניתן להוכיח מהמשנה ששבה לא בעיה שם ואז ניגש הרן ומעורר קושיה מדברי הגמרא בשבועות בדף לה אז אומר הרן וק קשו ממרינה בפרק שבועת העדות בשבועות ל עמוד ב ד שבועת העדות באי השם וכדי אלפין נתם עלה עלה מסוה כפי שתראו כפי שרואים במקור א' הגמרא אומרת נאמר בפסוק יתן השם אותך לעלה ולשבוע בתוך עמך אז שואלת ה מה תלמוד לומר ועלו כבר נאמר והשביע כהן את האישה בשבוע עלה אז אומרת הגמרא לפי שנאמר ושמעה כוללה בשבועת הידות אז נאמר כאן לה ונאמר להלן עלה כן כאן יש היפוך גרסאות מה כאן בשבוע אף ללן שבועה ומה כאן בשם אף כאן בשם ובאמת בבריתה מובא באמת מובאים שזו מובא שזה שיטתו של רבי חנינא בר עידי התנא ש מה הי שווה בשם אפלו תי שווה בשם אז אם כן לכאורה יש מכאן מהגמרא בשבועות הוכחה חד משמעית שיש גזירה שווה ששווה צריכה שם כפי שב שבועת סוטה בסוטה יש שבועה בשם יתן השם אותך לעלי ולשבוע בתוך המך אז כך גם שבועה שבועה גם צריכה שם זה הש שאלה ש שמעלה הרן הוא מביא את תירוצו של רבנו תם שאני רוצה להתעכב על ה על ההבנה פה בשקל וטרייה במסע ומתן בין שיטת בין דברי הרבנו תם לרן אז אומר הרן תירץ רבנו תם זל דנ מילה במושבה מפי אחרים ד מסטה גמרי נלה שם א גמרי נלה שמושבה מפי כהן אבל במושב מפי עצמו לא בא השם אז מתרץ הרן בשם רבנו תם שהתשובה היא פשוטה אין שום הוכחה מהסוגיה בשבועות שיש צורך באזכור של שם השם בשבועה משום ששם למעשה הצורך באזכור שם השם הוא לא בא מצד א הפן של מושבע מפי עצמו שיש ב סוטה בסוטה יש פן של מושבעת מפי אחרים והשביע הכהן את האישה בשבועת עלה אז כל מה שיש צורך באזכור שם השם בשבועה זה אך ורק בגלל השבועה הייחודית שיש כאן בשבועת הסוטה שהיא מושבעת מפי אחרים אבל במושבה מפי עצמו הנ החינמי אין שום צורך ביזכור שם השם ועל זה טמ עליו הרן טמני על פה קדוש איך אמר דבר זה ד אמרנה בסוף פרק שבועות שתיים בתרא בדף כט עמוד ב מובא כאן במקור ג אמר שמואל כל העונה אמן אחר השבועה כמוציא שבועה בפי דמי דכתיב ואמרה אישה אמן אמן אז שואל הרן א כלומר ווכ מושבעת מפי עצמה ו אז אני טיפה מדלג כיוון שכן ד מסות גמרינן אבל ממרד אפילו מושבה מפי עצמו ליבא השם ולפי כך לא ירדתי לסוב דעתו בזה כלומר שואל הרן זה נכון זה נכון לכאורה שיש כאן אלמנט של מושבע מפי אחרים אבל אי אפשר להתעלם מכך שיש כאן מושבע מפי עצמו הרי הסוה עונה אמן אחר דבריו אחרי ה שבועתו של הכהן ונאמר בגמרא בדף כט שכל העונה אמן אחר שבוע כמוציא שבוע מפי דמה אז ממילא יש כאן ללא ספק מושבעת מפי עצמה ואם אם סוטה פרשת סוה יכולה להבות מקור לכלל השבועות האם יש צורך ביזכור השם בשבוע או אין צורך באזכור השם בשבועה הרי ששותה אמורה לעבות מקור אמורה לעבות גם מקור לכך שגם במושבה מפי עצמו צריך שיהיה יזכור שם השם כפי שיש בסוטה ולכן לא מצליח הרן לרדת לסוף דעתו של רבנו תם כיצד רבנו תם רוצה לחלק ולומר שכל הצורך באזכור שם השם בסוטה נובע מצד מושבע מפי אחרים דין מושבע מפי אחרים ולא מדין מושבע מפי עצמו מתתי באמת הייתי רוצה לעמוד על קודם כל באמת לנסות להבין מה שיטתו של רבנו תם ואולי גם במחלק עלו הרן ולנסות למצוא איזשהו טעם לשוח בשיטתו של רבנו תם ואולי דרך זה גם לעמוד כפי שהקדמנו על על מהותה של או תוכנה של הזכרת השם גדרה של הזכרת השם בנוסח השבוע אז באמת הראשון שראיתי שמתייחס לדברים האלה כמובן שזה הסדר לא לא קובע יש בחידושי הגריז על הרמבם בסוף הספר יש מכתבים אז בעמוד פ א מובא שם מכתב שנשאל שנשלח לרבנו מרן הגריז והכותב טמע על תמתו של הרן על רבנו תם הוא לא מבין מה מה הוא טמע הרי ללא ספק יש כאן בשבועת הסוטה דבר ייחודי שאיין אותו ביתר השבועות שהרי ביתר השבועות יש העדפה לכך ש הנשבע בעצמו יוציא את נוסח השבועה מפיו ואילו כאן התורה גוזרת והשביע הכהן את האישה בשבוע העלה אז זהלא ספק גם אם נאמר שזה נכון ואמת הדבר שכל העונה אמן כמוציא שבועה מפי דמה ויש פן של ש מושבע מפי עצמו מ בשבועת בשבועת סוטה ללא ספק אבל בוודאי ובוודאי שאי אפשר להתעלם מכך שיש גם פן של מושבע מפי אחרים בשבועת הסה זה זה אי אפשר זה ברור זה מה שהתורה אומרת והשביע הכהן את האישה בשבוע העלה והתורה גוזרת שכך זה צריך להתנהל בצורה הזו שהכהן הוא משביע אז אם כן לא מובן מה תמ הרן על רבנו תם שהרי לא רחוק יהיה הדבר לומר שאם סותה יכולה לעבות מקור לאזכור שם הרי היא יכולה לעבות מקור אך ורק לדבר הייחודי שיש בשבועת סותה הדבר הייחודי שיש בשבועת סותה זה העובדה שיש כאן מושבע מפי אחרים או אלא יש יותר מסברה לייחס את הצורך באזכור השם בשבועה לנקודה היחודית שיש בשבועת סותה והיא העובדה שיש כאן מושבע מפי אחרים מושבעת מפי אחרים ולא לדבר השגרתי ושיש בכל השבועות במושבה מפי עצמו אז אם כן זה די סביר כותב השואל שמה די די מסתברת סברתו של רבנו תם שאיין מסוה ראייה לכל מכלול השבועות אלא אך ורק למה שמוגדר מושבע מפי אחרים כמו שבועת העדות למשל שמצינו מושבע מפה אחרים אז על כך באמת משיב מרן גריזו אומר שבאמת תמיהתו של הרני תמתו של הרני שזה נכון שיש כאן עניין איחודי בשבועת סותה שהיא מכילה בת תוכה שני פנים שני צדדים שבועה מושבע מפי אחרים ו מושבעת מפי אחרים ומושב מפי עצמה אבל ללא ספק שניהם מונחים בשבועה אחת נוסח השבועה הוא אחד יש כאן השבעה של הכהן ונית אמן ו לא מסתבר לרן לחלק בין מושבע מפי אחרים מושבעת מפי אחרים לבין מושבעת מפי עצמה כלומר הרן בעצם שואל שאלה מם איך תתי זה נכון שיש כאן דבר ייחודי בשבועת סותה אבל בכדי לבוא ולומר שכל הצורך באזכור השם נובע בגלל העובדה שיש כאן מושבעת מפי אחרים צריך לכח סברה מיך תתי לחלק בהו ובפרט ששניהם נאמרים ב בנוסח אחד אז מיך תיתי לייחס את הצורך הזה של זכור השם דווקא למושב מפי לעובדה שיש כאן משבעת חים ולא גם בגלל ובדת משבעת מפי עצמה ולכן צודק כלומר לכן תמ הרן אם סותה ם מקור לכלל השבועות אז בבקשה אז גם במושבת מפי עצמה יש צורך ביזכור שם השם אבל יש כאן דרך אגב את את את ה הדברים הדברים שכתב הכותב בהסבר רבנו תם או כותב שמה כותב שמה הגריז שהוא מצא את זה בדברי הנציב מוולוז'ין בספרו הרחב דבר בפרשת חיי שרה שככה פירש את דברי רבנו תם אבל כפי שאמרנו התשובה ההסבר של תמית הרנו הוא לכאורה הסבר הסבר טוב ומה גם אומה גם שיש כאן תוספת דברים בתוספת ביאור בשיטת הר הרן א במסכת שבועות מובא פה במקור ד' למעשה הדברים כתובים בקצרה ברן בנדרים כפי המשפטים שדילגתי אז כתוב ואו כ מושבעת מפי עצמה כמו שפירש רשי זל שם ובפרק שבועת העדות שם דף ל דילא אפילו מושבעת מפי אחרים לא הביה מה מה הכוונה אז הדברים מובאים ברנ עריב שבועות טז עמוד ב כתוב שם אה שלומדים מסוטה שהעונה אמן אחר השבועה כמוציא שבועה מפי אדמי אי אי איך ניתן להוכיח את זה מאיפה מוכח משבועת סותה שהעונה אמן אחר ה שבועה כמוציא שבועה מפיו אז ביאר את הדברים מרן והדברים כתובים ברשי א ומוחין בו שבועה מדכתיב ואמרה אישה אמן אמן והיא לא דמיה כמצוה שבועה אמ מבדקה אפילו מושבע מפי אחר אם אין כאן שהרי לא אמרו כלום אחר שבוע ולא דמי ל משביע אני עליכם שהם כופרים אחר שבוע ועונים על דבריו איננו יודעים לך עדוד ומכין דבו קבלת דברים מד אמר ואמר כל העם אמן כלומר אומר הרן שמה הוכחה לכך שכל העונה אמן אחר השבוע כמוציא שבועה מפיד מה הוכחה מסוטה משום שסוטה בפשט דברי הרן ממה ש שאיין שום דרך אחרת לפרש את שבועת הסוטה אי אפשר לפרש את שבועת הסוטה כמושב מפי אחרים משום שהדבר הבסיסי במושבה מפי אחרים זה צריך שתהייה תגובה על למשביר קבלת הדברים של המושבע מפי המשביע כמו בשבועת העדות משביע הטובע את העדים א משביע אני עליכם שתבואו ותעיד הוא רוצה להשביע אותם שיבואו ויעידו עבורו והם משיבים הם חייבים להגיב על הדברים ולחפור בתביעת התובע ום אומרים איין אנו יודעים לך עדות זה הפלטפורמה של שבועת מושבע מפה אחרים יש גן יש כאן השבאה של המשביעה וקבלת הדברים בכפירה מצד ה מצד ה הנשבע המושבע אז ע על אותו קל אם היה כאן אם היה כאן מושג של המושבע מפי אחרים בסוטה אז הסוטה הייתה אמורה להגיב ולהגיד לא מה שהכהן משביע אותה אם לא סתי טומאה תחת יש אומר לא סתיתי טומאה הייתה צריכה להגיב לכפור באשמה של הבעל שהוא מקנ נה שאולי היא נסתרה ונטמא והיא אומרת לא נטמאת מה מה פשר התגובה של אמן אמן אין פשרה כפירה אז ממילה בהכרח שאם יש כאן מושג שנקרא שבועת סוטה זה לא נכנס הקטגוריה של מושבע מפי אחרים אלא זה נקרא מושבע מושבעת מפי עצמה גרידה ולא מושבעת מפי אחרים וככה כותב הגרז שמפשט דברי הרן ככה משמע שהרן כותב אבל אפילו מושבע מפי אחרים אין כאן וגם בברן בנדרים כן די לא אפילו מושבע בפ אחרים לא הביה פשט דברי הרן משמע לא כפי שאולי הבין הכותב כן שיש בשבועת סותה את שני האלמנטים גם את מושבע מפי עצמו וגם מושבעת מפי עצמה וגם מושבעת מפי אחים לא הרן סובר שזה לא פשט לא נכון יש כאן אך ורק מושבעת מפי עצמה או אז אם זה מושבעת מפי עצמה נו אז למה שכבר לא תגיד את נוסח השבועה בעצמה למה צריך שזה לערב את הכהן בסיפור הזה טוב אומר אז התשובה היא אומר הגריז ש הרי ידוע שבשבוע סוטה ישנם ישנם דברים ייחודיים מגזרת הכתוב למשל כמו שכותב ה הרמבם בהלכות סותה בפרק ג' הלכה ז אנחנו יודעים בגמרא שלמדנו כעת בנדרים כט עמוד ב א סליחה בשבועות כט עמוד ב כל ההונה אמן אחר השבועה כמוציא שבועה מפי דמה והנה בסוטה לא די בכך שהיא תאמר אמן אחד היא צריך לכפול היא צריכה לכפול את נית האמן אז לא ספק שיש כאן דבר יוצא מן הכלל כנל שבועת סותה היא נאמרת אך ורק בשם המיוחד ולא ביתר השמות וגם לא ביתר הכינויים זה גם דבר יחודי אז ממילא לא יהיה רחוק לומר ש יש כאן גזירת הכתוב שבועה מפי עצמה של סותה התנהל בצורה כזו שהכהן משביע אבל הכהן משביע לא בגדר של מושבע מפי אחרים אלאני אמן של האישה אחר השבעת הכהן היא נחשבת אך ורק כמושב מפי עצמה לא כמושב מפי הכים בשול ששוב היא לא מגיבה בהכחשה בכפירה להשבתו של הכהן אז ממילאה לפי הניתוח הזה ודאי שצדקו דברי הרן בתמי אתו על רבנו תם אתה מוכיח אתה כותב שהגמרא בשבועות שמוכח משם שצריך יזכור שם בשבועה זה נאמר אך ורק במושבה מפי אחרים כמו בסוטה סליחה סוטה זה זה לא מושבע מפי אחרים זותה זה מושבעת מפי עצמה מה סבור רבנו תם לפי זה אפשר לומר שרבנו תם סבור שזה נכון זה נכון ש אמן זה זה כמו שאומרת הג משבע מפי עצמו אבל עצם העובדה שענית האמן לאחר נוסח השבועה שנאמר על ידי הכהן הוא נחשב כ הדברים לעניין שזה יחשב כשומע כעונה כזה כאילו הוציאה האישה את לשון השבועה מפיה אז שזה נחשב כקבלת דברים ביחס לאמירת השבועה ממילה זה יחשב קבלת הדברים גם ביחס להשבתו של הכהן דהיינו לך שאנחנו מגדירים את את הלש את האישה כמושב מפי עצמה בהכרח שיש כאן התייחסות לדברי המשביע אי אפשר לנתק את את השבועה מהמשביר אז אז ממילא זה כבר הופך להיות גם מושבע מפי מפי אחרים כלומר כלומר המבנה הוא כזה ההוכחה היא כזו למעשה אנחנו הולכים עם ההוכחה של הרן כן לכאורה על פניו לא היייתה כאן תגובה וכפירה לדברי הכהן אבל אז בהכרח שיש כאן מושבע מפי עצמו אבל ליך שיש כאן מושבע מפי עצמו אז בהכרח שיש כאן התייחסות התייחסות לדברי הכהן אז ממילה זה גם נחשב מושבע מפי אחרים את הדבר הזה אפ אפשר ללמוד מדברי הרמבם תראו במקור ו בפרק ז הלכה א' כותב הרמבם הטובע חברו בממון שאם הודה בו יהיה חייב לשלם וכפר ונשבע או שישביעו הטובע וחפר הרי זה הנתבע הוא חייב בשבועת הפיקדון אף על פי שלא ענה אמן שבשבת הפיקדון אחד הנשבע מפי עצמו ואחד שהשביע אחר וכפר אף עלפי שלא ענה אמן חיה שכפרו אחר שישביעו תובע כנית אמן מה בעצם אומר הרמבם שניתן להבין מד הרמבם שניית אמן היא לא גרעה מכפירה כי הרמ כותב שכפיר א שישביעו התובע כנית אמן למעשה צריך לומר שהכפר של המושבע הכפירה של המושבע מהש על השבעתו של התובע יסודה הוא קבלת הדברים לו דווקא נוסח הכפירה כאן יסודה הוא שאני מקבל את מה שאתה אומר זה בעצם ה המשמעות של הכפירה אז ממינה לא גראה קבלת הדברים בנוסח של היה טמן מכפירה מפורשת ככה צריך להבין שהבין רבנו תם ולכן הבין רבנו תם שיש כאן למעשה בשבועת הסוטה שני פנים גם את הפן של מושבע גם יש פה שני צדדים לשבועה הזו היא גם מושבעת מפי עצמה כיוון שהיא עונה אמן כ קבלת הדברים כאן היא לא סתם בהכחשה אלא בעניית אמן אמן היא שדרוג של קבלת הדברים זה לא סתם קבלת של הדברים שהיא בש שבת ערך לכפירה היא מעבר לזה היא קבלת הדברים וכאילו אמירתם מחדש אבל היא גם קבלת הדברים וגם אמירתם אז זה גם מתייחסת לשעתו של המשביעה אבל גם אומרת אז יש כאן גם מושבע מפי עצמו וגם מושבע מפי אחר אמר שפעמיים אמן זה בדיוק זה אני לא יודע אה על כל פנים ככה כותב הגריז שמה בסוף במכתבים את את השקל וטרייה אבל עדיין לא נח דעתנו באמת מעצם הטמיעה של הרנן רבנו תם רבנו תם מעלה איזשהי סברה לומר שכיוון ש בשבועת סוטה ישנם שני פנים שני צדדים מושבעת מפי עצמה משבעת מאחרים ממילא סברה לייחס את הצורך יזכור שם השם בשבועת הסוטה לצד של מושבעת מפי אחרים ולא לצד ש מושבע מפי עצמו מאיך עטיתי מאפה ה להגיד צברה למה להגיד סברה כזו מאיך רציתי להגיד סברה דבר כזה מאיפה מך רציתי לחלק כמו שטמ הרן צריך לשמוע הסברה למה למה ל בפרט שהם שבועה אחת למה לחלק נוסח שבועה אחת אז באמת אה אני חושב שאולי דיברתם על זה מן הסתם דיברו על זה הרמ שליטה יש אה תוספת ביאור בשם הנציב שמובא בשלמי נדרים בהגעה בתחילת המסכת בהגעה הגעה בשם הנצי מוולוז'ין יזה תוספת ביאור שקצת נותנת נופך א להבין מה שיטת רבנו תם פה ולצורך זה צריך להקדים מן הסתם דיברו על זה באמת את המחלוקת בין הראשונים שיטות הראשונים הבסיסיות נגיד את זה צרה האם באמת שבועה בי השם או לא האם יש צורך באזכור שם השם בשבועה או שלא אז באמת מצאנו שנחלקו בזה רבותינו הראשונים שיטת רשי כפי שעולה מדבריו במקור תראו במקור יג כן בשבועות לה א משביע אני עליכם מק אמר אמר רב יהודה אחי אמר משביע אני עליכם בשבוע אמורה בתורה מצווה אני עליכם בצוואה אמורה בתורה אושרכם אני עליכם באיסור אמור בתורה מסביר רשי אושרכם אני בשבועה מזכיר את השם באחד מכל הלשונות הללו והבין מדבריו הרן שם בשבועות בדף טו עמוד ב מדפי הריף תראו שם במקור טו ופירש רשי זל דחי אמרינן משביע אני עליכם בשבועה אמורה בתורה וידך מירי בש הזכיר השם בכל אחד ואחד מכל הלשונות הללו ולפירוש זה נראה שהוא סובר ד בכולו שבועות בעינן שם או כינוי א כן זו שיטת רשי וכך נראה שיטת גם הרמבם כפי שגם מזכיר הרן בהמשך שמה שגם דעתו של הרמבם מכך אה הרמבם נמצא במקור יב הרמבם בהלכות שבועות בפרק ב' הלכה ב כותב הרמבם אחד הנשבע שישביעו אחר בשם המיוחד או באחד מכל הכינויים כגון שנשבע במי ששמו חנון במי ששמו רחום וכיוצא בהן בכל לשון הרי זו שבועה גמורה וכן עלי וארור הרן שבועה והוא שיזכיר שם מן השמות או כינוי מן הכינויים כיצד כגון שאמר בעלה הורור להשם וכולי אז שיטת הרמבם בהמשך נעסוק עוד בדבר אבל כרגע לצורך רק ההצגה של הדברים שיטת רשי והרמבם ככל אל הנראה שבועה ביה שם אזכור של שם בשבועה הוא חלק יסודי ובסיסי בעיקר לשון שבועה ו מאידך גיסה רבים מן הראשונים לא הסכימו לכך ביניהם הרמבן הרשבא הראש והרן בסוגיה בשבועות א ו הרבד יש לו שיטה ממוצעת בסיפור הזה כמו שגם כותב עליכם משנה במקור יז בפרק ב' הלכה ב שהר יבד בהשגות הטיל פשרה א אזה פשרה אז בוא נראה את הפשרה שלו כפי שעולה בהשגות על הרמבם בפרק ב' הלכה ג אז הוא כותב על דברי הרמבם לא נתחבר אצלי דבר זה שלא מצאתי שם מן השמות ולא כינוי מהכינוי בשבועת ביטוי לא מצינו אלא בדות בפיקדון כפי שנאמר בשבועת העדות עלה וכל לפי נעלה עלה מיסות ופיקדון יש תה תחתה מעידוד אבל בשבועת ביטוי א אפילו מבטא הוא הסר שבועה אם אמר מבטה לא חלך שבועה וכן סר אף פי שלא אמר לא שם ולא כינוי אם אמר לשם שבועה אף על פי שלא הזכיר שם שבועי כלומר הזר עבד בחד גיסה חלוק על הרמבם אבל הוא לא חלוק עליו מכול וכול כלומר הרמבם כתב שכל סוגי השבועות כולל שבועת ביטוי כולם צריכים א אה שם לכל הנפקות מה שבועה לעומת זאת הרבד סבור שדווקא בשבועת עדות ושבועת פיקדון שמה יש לפוטה מיוחדת מסוטה גזרה שבה תחתה תחתה שיש צורך באזכור שם השם אבל בשבועת ביטוי אין שום מקור לכך מוסיף הרבד ואומר זה נכון ששבוע ביטוי לא צריכה שם אבל א אבל אך ורק לשתי קות אני מילה לקורבן וכנ מי לבל יחל כלומר דווקא לחיוב קורבן ולאסור בלי כל שמה לא צריך שם בשבועה בשבועת ביטוי אבל למלכות בענן שם דכתיב לא תיסה שם השם קשם ושבט שקמי נאמר לא תשבו בשמי לשקר באמת יש כאן תמיה על הע עלעל החלוקה הזו שעשה הריד מה זאת אומרת למלכות בעין שם מה זה למלכות בעין שם כי בלי אין עליו איסור מלכות מה זה למלכות בעין השם רגע הבלי חל יש גם כן מלכות אז זה כבר התייחסו לכך רבותינו הראשונים תראו את במקור טו ברן על הריב שם אז חמש שש שורות מלמטה הרי וזל סובר ד בדוד באין אן שם משום דילפינן עלה עלה מסוטה ופיקדון עמ גמרינן תכת תכת מעידות אבל בשב ביטו לקורבן לב ח לא בענין שם לא כינוי אבל לשעבר לין מקות בענין שם דכתיב ולא תשבו בשמי השקר כלומר מוסיף כאן הרן מילה שהיא חשובה לשעבר לעניין מלכות בעינן שם אז יש כאן הבחנה בין שבועת ביטוי להבא לב ביטוי לשעבר אבל אבל אז על מלכות להבה על איסור בעלי חל כן יש אבל מלכות על שעבר על איסור שבועת שקר זה אך ורק צריך זכור שם השם זה הפשרה שעושה א הרבד ו הרן דרך אגב גם את הנוסח הזה שמוסיף הרן מילת לשעבר זה מופיע גם בראש במקור ח' ב בפרק ד סימן כד שלוש שורות מלמטה והריב זל כתב שאיין שבועת ביטוי צריכה שם וכינוי לקורבן ולבעלי חל אבל לשעבר להה מלכות צריך כינוי דכתיב לא תשברו בשמ השקר אז יש כאן חילוק בין שבועה לשעבר לבין שבועה להבא ליסו בל יכל זה שבועה להבא אז יש מלכות הבל יכל ויש קורבן בשבועת ביטוי אבל אין מלכות על שעבר לא תשבו בשמל השקר ובאמת אם נחזור לרגע לערן במקור טו הרן טמע על הר עבד אה כפי שהוא גם טמע עלל על הרמבם שהרי הוא כותב אלו דבריו זל ואין תמה גזרה שבה דלה רבי חנינא בר אידיו ד הטלה א אחי אבל לרבנן טלה הרי ק מנן להלכה כשיטת חכמים לא כשיטת רבי חנינא בן עידי רבי חנינא בן עידי סבור שבכל השבועות צריך שבועה דווקא בשם המיוחד כפי שלומדים מסוה והרי אנחנו קמן שינויי שבועות א וכינויי השם גם כן תן להשבע בהם אז לא ספ קמן כרבנן אז איך איך איך איך הר נט בחלוקה הזו שהוא עשה איך הוא נט בגזירה שווה של רבי חנינה בגזרה שווה הרי כל הבריתה נאמרה כל הגזירה שבזו נאמרה ליב ד רבי חניה ברדי זה הרי הקושיה של הרן תייחס לככ לכם משני הלכ מי שנתייחס אליו שמה במקור יז שואל עליכם משנה והם דברי תימה בשלוש שורות מלמעלה היכן שעצרנו שהרי לרבנן שאמרו ד בכינוי סגי מבואה בגמרא דת וגזר שבלה וזל פסק כרבנן כינוי סגי אם כן איך אמר דווקא בהנ טרט פיקדון ועדות דק גזירה שווה צריך שמו כינוי אמדר סג בכינוי לת לגזירה שווה כדי אמרו בגמרא כבר את מלי הנזל בשיטה אז אומר עליכם משנ נרא לישב דברי ולומר דמה לפי מסות לא התכוון לגזירה שווה ממש כמר זה אלא גילוי מילטו דח סיקו בגמרא ליב דרבנן שאלו שם מנהו דלה שבועה ואמרו בד תניה אין עלה אלא לשבועה כן אומר ושב את האישה הרי מבואר שם דבועה עלה דיקה בסוטה מגלה לנו די על הדח כלומר זה לא שיש כאן באמת לפות הגמורה גזירה שווה אלא יש כאן גילוי מילת מסוטה לכלל לכלל לכלל השבועות מה הופייה של שבועה מה הופייה מה מרכיביה של השבועה אבל זה לא גזירה שווה גמורה וממילא אם זה רק גילוי מילתה עדיין אפשר לאחז בחלוקה הזו ש בין שבועת עדות לפיקדון לבין שבועת לשבועת ביטו כ כך סבור ה כך סבור הלחם משנה הוא אומר שזה דחוק ברבת אבל כך כך הוא מנסה להסביר את שיטת הרבד וברן באמת מובא מק לכך שמה באמת אם אם אם הגזירה שווה היא למעשה נשללת לטעת חכמים אז מה באמת יכול כלומר לא בכיוון הזה של הרכם משנה אבל מה כן יכול לעבות מקור לכך שיש צורך בזכור שם השם בשבועה אז מציע הרן תראו שמה בכן שעצרנו במקור טו כותב הרן אי לכח אקח בשאר שבועות נמ הדין כך מה דמילתא זה בך אולי 10 שורות מלמעלה מש דעיקר שבוהה כי כתיבה בשם כתיב כי תכתיב לא תשבו בשמי השקר אנמי לא תישא שם השם אלוקיך אלא רבנן סד הוא הדין המני כינוי כתיב חילת את שם אלוקיך אבל כן כלומר מה יכול לעבות מקור לכך לרמבם שצריך שם דווקא זכור של שם בשבועה אם זה לא הגזרה שווה כ הרי לא ק מלן כרבי חנינא בריידי אז מציע הרן שהמקור יהיה מכך ש שתי המקראות לא תשבו בשמי השקר לא תיסה שמש כחלשה משמע שחלק אינטגרלי מהשבה זה זכור שם השם יש עוד מקום להציע כמקור לך אחלה בדברי הגמרא בשבועות שמה במקור א יח תראו איך הא משביעי על לה בשבועות לח עמוד ב' אמר הבודה מרה משביעין אותו בשבועה אמורה בתורה דכתיב ואשביעך בהשם אלוקי השמיים אז זה גם כן יכול לעבות מקור נוסף לכך ש מהות השבועה ועיקר נוסח לשון שבועה כולל בתוכו אזכור של שם השם אז זה סיכום כמובן שכפי שראינו שיטת הרן ושיטת רבנו תם ושיטת יתר הראשנים הרמבן והשבה א איש כי ש הרן אצנו בנדרים ש שבועה לפחות ככה הוכיח מהמשנה שבועה לא בעי שם עכשיו כאן בקטגוריה הזו של אלה שסבורים שבועה לא בעיה שם מצאנו מחלוקת פנימית כלומר מחלוקת האם שבועה ו בעי השם פירוש הדבר שזה עיקר השבועה שבועה לא ב שם עיקר לשון שבועה לא חייב לכלול בתוכ אזכור של שם השם או שהכוונה היא אולי ככה משמע מפשט דברי הרן שקראנו בתחילת נדרים ששבעה לא באי השם אבל או שלא או שהביאו הוא שבועה לא באי השם לא כי זה באמת עיקר הלשון כולל בתוכו יזכור שם השם אבל אבל שבועה בלוש מועילה מדין ידות מדין ידות הדברים הרעיון הזה הוא מבואר ברמבם בחידושיו וגם בראש שמביא אותו וגם ב שלתי גיבורים בשם ח אז נראה את הדברים בקצרה תראו את הרמבן בשבועות בדף לו במקור ז כותב שמה הרמבן ש על מה שנאמר בגמרא של לו לו אם כפילות של לו אם זה נאמר בכוונה של שבועה אז זה נחשב כשבוע אז אומר הרבן אי אפשר לפרש בומר לו לו אוכל היום באלוקים כשהוא מוסיף מזכיר את שם השם די אחי למה לילו לו לו הינו עיקר שבועה כד מינ בען מהעבודה זרה כח ד ישראל לא מגנן אותם אותם הוכחות שגם הביא הרן ששם לא צריך שבועה השם לא צריך שבועה זה לא צריך רעיה לכך אלא ב אומר לאכל לאכל בלי זכור שם השם ומכאן ראייה שאין שבועת ביטוי צריכה שם בלא כינוי אלא שיש לומר ידות הן כדמי פרק המדים דף ט עמוד א אמנו שלא אחל דה ושבועה אף הגם דלא מפיק שבועה מפוי והינו ידות אז הרמבן אומר ששבה בלא שם היא מועילה מדין ידו כלומר עיקר נוסך לשון שבועה כולל בתוכו יזכור שם השם אבל למעשה גם שבועה בלא שם תקפה מדין חידוש ידות שנאמר בנדרים בשבועות ו כך גם כותב הראש תראו במקור ח מביא דברי הרמבן אני מדלג תדלגו שמונה שבע שורות קדימה עלמ לשבועת ביטוי לא בעי אפילו כינוי ואפשר ידות הם כדמי פרג שני ד נדרים גם במקור הבא תראו בשבועות תו עמוד ב ב שלתי גיבורים שמה מביא בשם ריאז בשם זקנו זקנו סבור למ שכל שבועה שנשבע בלא הזכרת השם בין שבועת העדות בין שבועת הפיקדון בין שאר כות הועיל והזכיר לשון שבוע סתם הר מזכיר שם השם בבואתו כלומר שיטת ה הריד שמוד בשם ריאז היא שלא ה שבועה לא צריכה שם אבל כותב על זה הריז כבר בארתי בקונטקסט הראיות שאינה שבועה אלא בהזכרת השם כלומר הריז הוא בין הסבורים ששבעה צריכה שם אבל עם כל זה זה לא מפריע לא לומר אה והוא אומר כך גם שיטת רשי המורה ושאר המפרשים וכך שיטת מורה זקו בסתו הראשונה כנראה חזר בו אומנם אומר לעבור בבל יכל אין צורך הזכרת השם שאם אמר נשבע אני שלא אעשה כך וכך או אעשה שי שבוע להבא ולא הזכיר השם הרי זה לא יכל דברו שהרי אפילו אם אמר נודר אני או הרי ה לעשות כך וכך הרי כל אלה בכלל ידות נדרים והרי הוא בכלל בא ליחל כלומר אומר הריז אז זה נכון ששבוע הבא ישם אבל גם ללא אמירת לא גם לא יזכור שם השם חל בזה זה תקף חל בזה דין שבועה מדין ידות אמנם אך ורק לעניין ה הבל יחל כו לעניין קורבן עניין לעניין שבועת שקר זה הוא מודה שאין דין ידוד אבל לעניין בן יכל שתרבה בתורה נפש כ א או איש כי פליל נדור נדר זשם או אשב שבועה איש כ ידור נדר להשם או ישה ושבועה או אישה ושבועה ז בירושלמי שזה לפי גרסה שזה לרבות ידות שבועה אז עניין בל יחל לא יכל דברו ככל לצא מ הזה שמה התרבה שיש דין ידות אבל על כל פנים לסיכום יש מצאנו א גישה בראשונים גישה מכובדת גם הרמבן והראש הביא דבריו יתכן שהראש מסכים לדבריו וגם הריז ככה סבור שלמרות שבאופן עקרוני שבה בעיה שם כעיקר לשון שבועה כן זוקק זכור של שם השם אבל למעשה גם אם לא מזכירים שם השם זה תקף מדין ידות בסדר ידות שבועה אז אחרי ההקדמה הזו בוא עכשיו נחזור ל שלמי נדרים שהזכרנו בשם הגריס לובציק בשם הנצי מוולוזין סליחה בשם הנצי מוולוז'ין אז השאלה שעמדנו עליה נזכר מה הסברה לחלק בין מושבע מפי עצמו לבין מושבע מפי אחרים ומה הסברה לייחס את הצורך באזכור שם השם דווקא למושבה מפי אחרים ולא למושבה מפי עצמו אם נאמר שרבנו תם הולך בשיטה הזו בגישה הזו ששבעה באופן הקוני צריכה שם אבל היא מועילה בלא שם מדין ידות הרי שנמצא הסברה לחלק בין מושבע מפי עצמו לבין מושבע מפי אחרים שכן יש בהחלט הגיון לומר שדווקא כשאדם נשבע מפי עצמו אז גם אם הוא מדלג ומשמיד את זכור שם השם הרי שה שבועתו תקפה מדין ידות אבל כשמדובר על מושבע מפי אחרים הרי שאם המושבע משמיט את אזכור שם השם מ שבועתו לא ניתן לא ניתן לומר שתועיל שבועתו ביחס למושבה מדין ידות ולכן אומר רבנו אני אסביר את מה אני אבל לכן אומר רבנו תם שהצורך באזכור שבועה בשבועת סוטה זה אך ורק בגלל הצד של מושבעת מפי אחרים ששמה אין דרך להשביע אותה מפי אחרים אלא אם כן יאמר כל נוסח השבועה מתחילתו ועד סופו אבל אם הוא נאמר בהשמטה תזכור שם השם אז אין פה מושבע מפי אחרים מה שאין כן במושבה מפי עצמו באמת הסברה היא פשוטה שלא צריך לזכור שם השם כי זה מועיל מדין ידות כדי להבין את הדברים אני חושב שצריך להוסיף כאן ביאור אז זה מצאתי קודם כל יש מחנ אפריים מי שרוצה לראות מחנ אפריים בלחות שבועות בסימן ג שכותב סברה קצת קצת קשה להבין מה הוא מתכוון מי שיעיין שמה אבל הדברים ככה יותר נהירים בחידושי החתם סופר בתחילת אצנו בתחילת נדרים וגם ראיתי ברב שך באבי עזרי בפרק ב מלכות שבות הלכה ב שכותב בשם ספר אוהל משה ריהם הורביץ זצל אני חושב שזה הכוונה שלהם נראה לי שזה הכוונה שלהם שלמעשה כל המושג כל המושג של מושבע מפי עצמו יסודו הוא שהמקבל המושבע מאמן את דברי המשביע מאמן הכוונה אמן אני מקבל את זה הוא מאמן את דברי המשביע יש בהחלט סברה לומר שהמושב אך ורק את דבריו המפורשים של המשביע ולא את כוונותיו ומחשבותיו הנסתרות בליבו כי זה זה המבנה של המושבע מפי אחרים על מה שהוא שמע הוא מאמן מה שהוא לא שמע הוא לא מאמן זה כמו דין א ככ שוב נעשה קצת הגבלה לא מוכרחת אבל דין שומע כונ בברכות אז על מה שאני שומע אז אני עונה גלומר הרעיון הוא שהשמיעה והדיבור מתאחדים כי הרי דיבור ללא שמיעה הוא לא דיבור אז אז אז הדיבור והשמיעה ה הם חד חפצא אחד אז אז אני אני אני יכול לחשב כמוציא משפת בשפתי אך ורק מה שאני שומע ש שומע באוזני אז אני מתאחד עם הדיבור שלו אבל מה ש אבל מחשבות ליבו אין דיש כונ על הכונס כן אם אם האדם מברך אמן מתכוון את כל כוונות האריזל עם כל הזה ואחד עונה אמן גם נחשב ככיוון את כוונות האריזל סתום לו מה סתום שלאו על מה שהוא אמר הוא אמר מה ש כל ה הכוונות הכוונות שהוא אמר מברך זה גם כן סתם מסתבר אמר שלא דין השמיעה תחשב כ העניה כמוציא בשפתיו אחר מה שהוא שומע אז ממילא אפשר לומר שכל החידוש של ידות הוא נאמר אך ורק ב ב נשבע עצמו כן אדם שאומר את הנוסח המלא הוא משפית אז אנחנו תחדש שמה שיש לזה תוקף אבל אבל כשמדובר על ביע זה בהחלט יתכן לומר שאין פה האמנה אך ורק על מה שהוא אמר ולא רק על מה שהוא רק על מה שהוא אמר ולא על מה שהוא חשב ככה כתבו החתם סופר והר מורביץ אני רוצה להוסיף על זה ביאור גם גם לפי זה צריך להבין במרן חלוק על רבנו תם אז חשבתי להסביר שש יש באמת חקירה יסודית באחרונים הרחיב בזה בחידושי רב ר שמואל רזבסקי בסימן ג עב מה למעשה גדר חידוש דין ידות שנאמר בנדרים מה מה מה יסוד החידוש כאן מה התחדש האם התחדש שידות זה דיבור גמור או שלמעשה ידות זה לא דיבור גמור זה עדיין נשר במעמד של מקצת דיבור אבל החידוש של התורה היא שבחג שיש מקצת דיבור ויצאנו ידי חובת המושג ביטוי שפתיים ממילא יכול לחול הנדר על ידי המחשבה והלב זה למעשה שני צדדי החקירה ככל הנראה נחלקו בזה רבותינו האחרונים כאשר זה מובא שמה בחידושי רבי שמואל כאשר אבני נזר בהלכות שבועות בסימן מו אות מ סבור כמו הצד הראשון של החקירה שאמרנו שלמעשה עיקר חידוש התחדש בידות הוא שהתורה אומרת שכאשר אדם מוציא מקצת מקצת דיבור והדיבור הזה מוכיח יד המוכיח ממילא כאילו הוא אמר וכולי אמר וכולי וההתייחסות בחידוש זה חידוש למה זה צריך גזירת הכתוב בשביל זה התחדש כאן שכאילו הוציא בשפתיו דיבור מלא למסר חלות הנדר היא על ידי דיבור ולא על ידי מחשבה לעומת זאת הזכר יצחק בסימן נא אות ג הבין לא כך הבין שלמעשה בחידוש ידות לא התחדש שיש כאן למעשה דיבור גמור וחלות הנדר היא על ידי דיבור יש כאן מקצת דיבור אי אפשר להתעלם מכך יש כאן מקצת דיבור אבל כיוון שהדיבור הזה הוא מוכיח על כוונת הלב ממילא חל הנדר מדין מחשבה כי למעשה בשורש העניין צריך לחקור האם האם שבועה האם למעשה נדר צריך דיבור לשון או ביטוי שפתיים האם צריך שפה לשון או ביטוי שפתיים אם צריך לשון שפה אז צריך דיבור גמור א צריך להגדיר שידות נחשב כדיבור שלם אבל אם אין צורך בלשון יש צורך בביטוי שפתיים כדי שזה לא לא ישאר בגדר דברים שהם אך ורק בליבו של האדם כפי שמצינו ב הקדשות ו צדקה יש מחלוקת שנדב לב ולות כמו שהגמרא אומרת כמו שבשבועות כט כו אז זה רק דין בביטוי שפתיים ברגע שיש ביטוי שפתיים המוכיח מבינה זה יכול לחול גם על ידי מ מהי נפק מינה נפק מינה בחקירה הזאת בהגדרה הזו זה לגבי המושג דברים שבלב אנחנו יודעים שקם לן דברים דברים שבלב לא אהבו דברים כן זה סוגיה בקידושי נו מה הדין כאשר יש סתירה בין בין אמירת הדברים לבין המחשבה זה למעשה המושג דברים שבלב לא אהבו דברים תראו את המקור בגמרא שמה בנדרים בדף כח תראו במקור י כן מקור י הגמרא שמה אומרת דנה מכס מוכס גזלן שהוא רוצה לקחת דברים שלא מגיעים לו על פי החוק והעצה להמלט מממנו זה דרך פשוט לנדור נדר ש למעשה נדר שיבס שקר כן כ הוא רוצה לטעון שזה שיח לבית המלך או שזה תרומה והוא רוצה הוא רוצה להשתמש בחומר איסור נדרים כדי לשכנע את המוכס שזה באמת של תרומה שזה באמת לא שייך לו זה של בית המלך אז מה הוא אומר הוא אומר יאסרו פירות העולם עלי עם מנם שבית מלך ככה הוא נודר הוא רוצה לשכנע את המוכס שהפירות הללו הם לא שייכים לא פירות פרטיים זה זה זה מס ארנונה שהוא מעלה לבית המלך אומר זה לא שלי בכלל זה שייך למלך אז איך הוא ישכנע את המוכס המוכס אז הוא אומר תנדור אז הוא אומר אני נודר יאסרו פירות כל פירות העולם העלי אם זה לא של בית המלך אז שואל את הגמרא א יופי מצויין אז אז באמת הוא יאסר א כיוון שאמר שם ככיוון שאמר יאסרו תשרו עלי כל פפר על מה זה איך איך באמת הזה אז הוא תקוע עם כל פירות העולם יאסרו עלי לא אומרת הגמרא ב אומר היום יגיד ישרו כל פירות העולם היום אם לא אומרת הגמ ד אמר היום לא מק במיני מוכס המוכס הוא לא ר זה כך טיפש המוכס רוצה נדר רציני לא היום מה זה היום אומרת הגמרא אומר בליבו היום מוציא בשפתיו סתם ואף אגב סביר ע הדברים שב הדברים לגבי ונסי שני הסביר הרן את הדברים ששנה דמתי אמר נודרים שאין תרומה ואיך הייך דר בשנה כלומר הידה אמר ישו פירות עולם עלי לעולם אין דברים שלה מבטלים מה שיוציא בפיו כ אם אדם מוציא בשפתיו ואומר יעשו פירות פירות כל לעולם אז מה יעזור שהוא חושב בליבו היום אי אפשר אין בכוחם בכוחה של מחשבת הלב להוציא מידי דברים מפורשים שהוא אמר דברים שבלב לא עבו דברים אפשר להסביר את זה בשני אופנים שדברים ש או שהכוונה שאנחנו לא מאמינים לו שככה הוא חשב או שגם אם אנחנו מאמינים לו שככה הוא חשב אבל מרגע שהוא אמר בדבריו דברים הפוכים ממה שהוא חשב ואנחנו מניחים שהוא אמר את זה מתוך מחשבה צלולה ולא איזשהו התקל ולה אלא אומר את זה אז מן הסתם הוא התכוון למה שהוא אמר אז בסופו שהוא אמר זה מה שקובע את מחשבתו במה שהוא אמר ולכן מה שהוא חשב לפני כן זה לאב דברים אז אז זה טמא כך אז נמשיך בדברי הרן אז אומר הרן אלא ד סתם כמר יצרו פירות עולם עליי אז פירות עולם עליי זה סתם אז זה עדיין נתון לפרשנות מה זה יעשור פירות עלי מה זה פירות לעולם או היום אז באמת הוא אומר סתם דמילתא לעולם משמ אבל אנימי אךד אונסה אבל אך דיק אונסה הך אונסה מפרש דיבורי ד היום כמר כיון דלא אמר בפירוש בהפך אז רואים מכאן ש שיש כוח שיש כוח במחשבת הלב לפרש דברים שאדם מוציא בשפתיו אם הם לא הפ אם הם לא הפוכים באופן חזיתי אבל אם הם הפוכים אי אפשר אז מילה זאת תהיה נפקותה בדין ידות האם יש בידות האם יש איך היא תמצא בידות א שיאמר הנודר שהוא לא גמר בליבו למשל שהוא לא בליבו לא חשב ככה האם נאמר ש ידות פירוש הדבר שיש כאן דיבור גמור אז בדיבור גמור קם לן שדברים שבלב לא אהבו דברים אבל אם זה דיבור אין פה דיבור גמור יש פה בסך הכל מקצת דיבור והנדר חל מדין מחשבת הלב אז אם כן יהיה בכוחו למר שהוא לא התכוון לכך או שהוא לא חשב עלי א הוא לא גמר בליבו לגמרי כי כי אין כאן דיבור גמור כדי שנבוא ונאמר שהדיבור מפקיע מידי מחשבת הלב זאת תהיה נפקותה ממילא אפשר לומר לפי הדרך הזו אני אומר של הנציב שאולי זה נקודת הוויכוח בין הרן ובין בן ובין רבנו תם רבנו תם היה סבור שדין ידות גדר ידות זה גדר של למיסה זה לא דיבור גמור זה מחשבה בלבד זה זה ביטוי שפתיים ש שמאפשר לנדר לחול על ידי מחשבה אז במילא לצד הזה של החקירה מובן היטב מדוע לא שייך דין ידות במושבה מפי אחרים מה שייך מושבע מושבע מפי אחרים זה אך ורק עלמה ש אדם שומע בדברי המשביע ללא מה שהוא לא שייך דין מושבע מפרחים על מחשבת הלב מושבע מפרחים זה רק מה שהוא אומר אז ברגע שאנחנו מגדירים את הידות כמקצוע שייך פה בכלל דין ידות ממילא צודקים דברי רבנו תם בחלוקה שלו בין מושבע מפי אחרים למושבה מפי עצמו שמושבה מ בעצמו כן מועיל מדין ידוד ה משבע מפחים לא לא שייך שיעבוד מדין ידוד אז מב כל הצורך באזכור שם השם הוא אך ורק במושבה מפי אחרים כי חיב כי חייב המושבע לשמוע את כל תוכן הדיבור הוא לא יכול אי אפשר לומר דין ידות על מחשבה אבל הרן מה סבור הרע לפי זה סבור שתחדש זה חידוש של התורה שדין ידות נחשב כדיבור גמור שנחשב כדיבור גמור ייתכן יתכן שדין יד דות אמור להועיל גל במושבה מפי אחרים כי סוף סוף אם זה נחשב כדיבור שלם אז היה כאן שמיעה של דיבור שלם כן אם מתחדש כאן שמקצת דיבור נחשב כדיבור שלם אני מותח אותו כאילו אני שומע את הדיבור אז ממילא אפשר לומר שהייתה כאן שמיעה של דיבור שלם אז למה שזה לא העיל מדידות ולכן תמא הרן על רבנו תם אם אתה אומר שסוטה יכול לעבות מקור לכך שיש צורך באזכור שם השם אז גם במושב עצמו גם כי הרי מדין כי הרי מדין ידות זה היה אמור לעבוד גם בלי אזכור של שם השם ואם בכל זאת התורה דורשת זכור של שם השם שמה שהתורה אומרת שאין פה דין ידות כר חייב להזכיר את שם השם אז אז תוכיח מכאן ש שגם במושע מפי עצמו חייב שיהיה זכור של שם השם זה אולי ה תוספת ביאור בהסבר הזה אם כי שוב אנחנו נצטרך להידחק כאן ולהגיד שרבנו תם א הולך באמת בשיטת הרן אפשר ללכת עם הכיוון הזה שהוא סובר שזה דיבור גמור כ של וכיח את זה שהרן סובר שיש דין בתורת לשון ב בתחילה סליחה אבל נצטרך כאילו להידחק ו להעמיס בשיטת רבנו תם שהוא הולך בגישה הזו ש שידות למעשה זה מקצת דיבור ולא דיבור שלם אבל הקושי היותר משמעותי פה זה מה עם כלל הכבוד מה עם כל הכבוד זה לא משמע ברבנו תם מה מה שרוצים מה שרצו האחרונים להעמיס בדבריו זה לא מש להגיד שרבנו תם סובר כמו הרמבן והראש והרי עז ששבה בלא שם מועילה אך ורק מדין ידות זה לא כל כך נכנס במילים אם תראו את הלשון של של רבנו תם ש מצותת ברן עצמו רבנו תם אומר דברים די מפורשים הוא אומר תירץ רבנו תם דען ימי לב מושבן מפי אחרים אבל ש מצותה גם ד מושבע מפי כהן אבל במושבה מפי עצמו לא באה שם מסתימת דבריו מש בצורה די ברורה אני חושב שהוא אומר שזה עיקר לשון שבועה לא צריך לכלל שם נקודה לא זה מועיל מדין יד זה לא מדויק לומר אם באמת הרן הולך כשיטת הרמבן א סליחה אם רבנו תם הולך בשיטת הרמבן בשעתם סיעתו זה לא משפט מדויק בוא נמר ככה לא הייתי מנסח את הדברים בצורה הזו ד שבועה לא באשם זה נראה יותר שהרן שרבנו תן סבור שבאופן עקרוני אין צורך באזכור השם בשבועה במושבה מפי עצמו ואך ורק במושבה בפחים יש צורך אז אם כן הדר קושה לדוכתא ך ייתי לחלק בין מושבע מפי עצמו לבין מושבע מפי אחרים אם סבור רבנו תם שבועה שבועה מפי עצמו לא צריכה שם לא בגלל שזה ידוד זה זה לשון גמורה זה שבועה גמורה זה עיקר הלשון לא צריך שם אז אז בך תיתי שמושב מפי עצמו לא צריך שם במושב בפחים צריך שם על פניו זה נראה דברי נביאות אדמורים יכולים להגיד דבר כזה מה אז אני רוצה אולי כן לתת איזשהו חלילה לא רוצה לזלזל סתם זה היה בדיחה יש אדמורים תלמידי חכמים גדולים אבנזר אדמור טוב אז מה ש מה ש א אני חושב שיש כאן איזשהו יסוד שני רוצה לומר אותו אולי לנסות להבין מה נקודת הוויכוח בין רבנו תם לבין הרן אני רוצה להקדים כמה שאלות כדי להבין את את הנקודה כאן ראשית אם נחזור לשיטת הרמבם א כפי שמוד ברן במקור טו איפה שקראנו וטעמה דמילתא וכולי כותב שם הרן ומי הוא איסורה איקה אפילו בלא שם ובלא כינוי כלומר שיטת הרמבם שיטה מיוחדת נכון ששבעה חייבת תזכור שם השם אבל יש משמעות גם לשבועה בלא שם הדרים מפורשים ברמבם שמה בפרק ב הלכה ד תראו בהלכה ד במקור יב אמר עלה וארו רושבה ולא הזכיר שם ולא כינוי הרי זה אסור בדבר שנשבע עליו אבל נו לוקה אין מלכות על האיסור הזה לא מביא קורבן עם עבר על שבועתו עד שיהיה בשם מן השמות המיוחדים או קינוי מן הכינוים כמו שביארנו מה מה מה מה מה האיסור הזה מאיפה הו צץ האיסור הזה אם הרמבם סובר שצריך שם זה חלק אינטגרלי מנוסח השבועה אז מה שייך להגיד מה מה האיסור הזה מאיפה הוא צץ אז מתייחס לךך הרן ומר הרן אחד שעצרנו קודם כל אומר החי מוך קמן דף ל ל ל והן הן שבועה ודאי זה לא הזכרת השם אני מדלג אלא ודאי כל שהזכיר שבועה או לשון אחר שהוא מועל כשבוע לו באלו שם אלוקינו אלין אסורה ואז שואל הרני כ דקר בשבות בשם אלוקינו מש שם אלוקינו אפיו אסורה מנלן מאיפה אתה ממציא שיש איסור מה המקור כל האיסור הזה אומר הרן ואפשר ד מדברי קבלה למדנו דמי לקמה ד ל עמוד אר בו שבוע כתי ויואל שאול את העם לאמור ארור האיש אשר יאכל לחם עד הערב אף הל פי שלא אמר לא שם ולא כינוי אז זה המקור הבינו מדבריו ככה הבין השולמי נדרים ועוד אחרונים שהכוונה בפשטות זה איסור מדברי קבלה זה איסור מדברי קבלה זה לא איסור תורה זה תוקפו של האיסור לכן אין בעלי מלכות ולא קורבן וכן הלאה יש בקרת ספר במקור טז המביט כותב שנראה דף אגב פינ מדי קבלה אסיר מדאורייתא וילך את גמיר אלי בעצמ חזה באמת הלכה למשה מסיני ככה טוען המעביד א טוב אז יש כאן ויכוח האם להשאיר את זה במעמד של דברי קבלה או ש או ששדרג את זה כהלכה למשה בעל כל פנים אין פה ללא ספק אין פה לב של בלי יחל ואיין פה מלכות של ואיין פה קורבן זה איסור איסור מדברי כבלה או מהלכה למש ים ככה טוען הרמבם וכאן באמת השאלה היא למה באמת דרך אגב מה הילץ מה הילץ את מה הילץ את את הרמבם לומר שיש כאן א זה איס אה טוב נשאיר את זה אבל השאלה שנשאלת כאן היא מה באמת למה באמת הרמבם לא למה באמת הרמבם לא מסכים למה רמבן והראש והרי עז כאשר הרמבן והראש והרז סבורים ששבה בלא שם תקפה לכל הנפקות של שבועה מדין ידות ופילו הרמבם כאילו אין לו ידות זה משנה ארוכה בדף ט שיש ידות בשבועה והרמבם כותב את זה להלכה בפרק א' בהלכות נדרים הלכה כו שכנר רשעים שלא אוכל ממנו חייב בשבועה ככה מובא ברמבם במקור כד מתין אצל הרמבם ידות שבועה יש צ ר מהם ידות שבועה אז אני לא מבין אז למה שבועה בלא שם לא יכולה לעבוד מדין ידות שבועה גמורה בעל יחל מלכות קורבן כל מה שצריך מה מה פתאום האמצאה הזו דרי קבלה מה נקודת הוויכוח בין בין הרמבם לבין היתר הרמבן ו עשייתו זה דבר שצריך להבין אותו זה דבר נוסף מה הי שיטתו של הרמבם ביחס לשם בלא שבוע מה שהגמרא אומרת ללה ישראל לא מגלין ומהר כומה לא תאמנה זה גמרות ארוחות שזה תקף שם בלא שבועה נכון זה גמרות ארוחות בעבודה זרה כח בנדרים כב עמוד ב איך הרמבם מפרש את הדבר מה מה מה מה תוקפה ש תוקפה של שבוע כזו ללה ישראל לא מלינה מר דכו מה לא טענה מה זה שם בלא שבועה שבועה ולא שם זה יסו מדברי קבלה מה השם שם לא שבועה מה זה אז האמת היא שיש ארבע אפשרויות להסביר מה זה שם ולא שבוע אה אחד כלום שתיים הכל שלוש חלק ידות ארבע איסור כן באמת ה מפשט דברי הרן משמ ששם בלא שבועה זה שבועה גמורה לכל דבר ועניין זה עיקר שבועה זה זה הכל למעשה אבל א אבל בשיטת הרמבם יש יש יש בזה דעות למשל שלמי נדרים מביא בשם ספר שנקרא הצה לבונה שכתב בשם שם ספר שנקרא סמלת בנימין שמה ש ששם בלא שבועה זה איסור מדברי קבלה כמו שבועה בלא שם בעצם ההרחבה של של העניין הזה שבועה ויואל משה אז גם שם בלא שבועה זה כמו שבועה בלא שם אין חילוק ביניהם זו שיטת שיטה אחת שיטה אחרת שיטת האור שמח בפרק ב' מלכות שבועות הלכה ו על מה שצריך לכך גם שב גם שם כן במקור ב וכן ה אומר לו לו הזכיר שם הקנו זה שבוע שם צריך הזכרה שם אז שם מייחס הור שמח לסוגיה הזו מה שיטת הרמבם בשם ולא שבועה ושמה הוא כותב ששם בלא שבוע לדעת הרמבם זה כלום זה לא זה לא כלום זה לא שבוע בכלל הוא מסתייע מדברי המאירי המאירי במקור כב תראו את המאירי מכל מקום למדת מדברי גדולי המחברים עלו זה הרמבם שאפילו הזכיר את השם אינה שבועה שהזכיר ם שבועה זו גישה גישה קיצונית בדעת הרמבם ששם בלא שבועה זה כלום שבועה בלא שם זה איסור שם בלא שבועה זה כלום ככה סובר ה ככה סובר המאירי איך הוא יפרש את הגמרות שמה בעבודה זרה וכב מר דכו מאמנה אז שמה צריך ל הוסיף את המילה לא לא ארי כולם לא טעים לה שמ לא לא בגלל לא לא לכן זה נקרא השבועה ושמה בעבודה זרה בכלל מדובר על שבוע מפי אחרים שמה היא השביע אישה השביעה והוא ענה אז לכן זה לכן זה נקרא לכן יש שמה התייחסות ל משביע לכן ישם לשבוע טוב זה זה תירוצים שאור שמח כותב אבל אני רוצה להתייחס לדברים שאומרים האחרונים א האור גדול רבי וחם לב פרלמן בהגהותיו לאור גדול על משניות שנקראים ייתרון האור וכאין זה גם כותב בחידושי רב נפתלי טרופ בנדרים בסימן מז וגם בחידושי רב ובן גרזובסקי על נדרים סימן א' כולם הולכים בכיוון הזה שלמעשה הרמבם עשוי להודות ששם בלא שבועה תקף מדין ידות ועל בסיס מה שכותב גם הרשבא בתשובה במקור ג הרשבא אבל א השוה את את דרכיו כ חסרון השם שאין מזכיר בשבועת אין מגרת שבועתו בכרך מכל מקום שבועי מטעם יד כל שכן אם הזכיר השם בלשון אז אפילו לא הזכיר בתחילת דבר בלשון שבועתו מעים מיתה מיד כלומר הרשבא מייצר סימטריה בין שבועה בלא שם ובין שם בלא שבועה כפי שגם הרן מייצר את אותה סימטריה שם בלא שבועה ושבועה זה אותו דבר וגם גם הרשבי אומר שבועה בלא שם זה ידות שם בלא שבועה זה ידות אז אומרים האחרונים שהרמת שהוא מסכים ששם בלא שבועה תקף מדין ידות שזה האופציה השלישית ברמבם או שזה כלום או שזה איסור מדברי כבלה או שזה ידות ן לא נכנס כרגע לרב זה מה שזה האופציה השלישית ואם אכן כ נה הגישה הזו ימצא שיש פה דבר מבהיל ברמבם שבועה בלא שם לבין שם בלא שבועה שבועה בלא שם זה דברי דברי שבועה בלא שם זה איסור מדברי קבלה שם בלא שבועה זה ידות ידות וישם יסו וקורבן והכל ושבועה בלא שיסו מדברי קבלה מה אז זה צריך להבין גם את מה הצד להגיד את זה ואולי נוסיף עוד נקודה לפני שניגש להסבר של הדברים הרמבם תסתכלו במקור כה בהלכות שבועות בפרק ב הלכה ח כותב הרמבם שמע חברו נשבע ואמר ואני כמותך הואי ולא הוציא שבועה מפי לא ישבעו חברו הרי זה פטור וזה הוא מדפיס בשבועה שהוא פטור זה הדין בגמרא בשבועות דף כ שק מלן כרבה שמדפיס ושבועה א פטור שאם אחד נשבע וחברו אמר ואני כמותך אז הו ולא הוציא שבוע מפיו אז זה פטור כותב על זה הרמבם בהמשך בהלכה ט וכן אם נשבע שלא אוכל בשר זה וחזר אמר ר פת זו כבשר הזה הרי הוא פטור על הפת שהרי לא רוצ ש מפי עלי א הדפיסה ואף על פי שהוא פטור מן המלכות ומן הקורבן אסור לו לאכול אותה הפת שהדפיס בשבועה יש איסור לאכול את הפת כלומר קמה לנ מדפיס בשבועה ל כ מוציא שבוע מפב דמי כמו רבה אבל איסור יש מאיפה האיסור הזה מה מאיך תיתי הפו צץ האיסור הזה מה יסודו של האיסור ובאמת הכסף משני על אתר מביא שנחלקו בזה הראשונים ומה היה מקורו של הרמבם כותב הכסף משנה בר פרק ג לשבע דווקא פלוק דב ורבה וידוע דהלכה כרבא דמר מדפיס בשו עליו כמו תשמע מפי דמ ומשמע לרבינו ד מדלוק אמר מותר לא כתוב המדפיס בשבועה מותר כתוב בשבוע פטור אז מזה שכתוב פטור ולא מותר דסור מייקה וכן כתב הראש בשם הרן א הרי מגש בשם הרבד לא קריב הרמן שסוברים אפילו איסור ליקה אז גם כאן צריך להבין מה מה מה מה סברה מה שיטת הרמבם מה שיטת הרמבם שאף עעל פי שמדפיס בשבועה פטור אבל איסור רמי היקה אז אלו השלוש שלושת הנקודות ש אני רוצה להתייחס לשלושת הנקודות האלה אז א' למה הרמבם לא למה בשבועה בלא שם זה רק איסור ולא ידות למה יש חילוק בין שבועה בלשם לבין שם בלא שבועה ולמה מדפיס בשבועה הסו בסדר נראה להסביר על פי חקירה ש חוקרים רבות האחרונים באמת מופיע ביש חידושי הגריז על השס לא על הרמבם חידושי הגריז על השס אז בסוף הכרח האחרון בסוף יש עניינים עניינים בשס פרק שנקרא עניינים בשס סימן לב וגם כאין זה בברכת שמואל בנדרים סימן ה והעניין הוא להבין וזה הה מה שפתחתי למעשה באמת בוא ננסה להבין מהוא יסוד גדרה של הזכרת השם בשבועה מה מה הצורך במה מה מהותה של הזכרת השם בשבועה אז מציעים האחרונים שתי אפשרויות להסביר אפשרות אחת יותר אולי יותר א א מקובלת יותר בהשקפה הראשונית היא הנכונה ש אזכור שם השם בשבועה הוא מעיקר החפצה של שבועה דהיינו מהותו ועניינה של השבועה נוסח עיקר נוסח לשון שבועה הוא להשבה בשם כמו שהשם קיים כך דברי יאמנו זה כל מהות עניין השובה השבועה אז בעצם יזכור שם השם הוא חלק בסיסי ומהותי בנוסח לשון השבועה זה נוסר זה חלק מדיבור השבועה כי זה כל מהותה של השבועה אני נשבע בהשם כלומר אני רו לאמת את דברי לאמן את דברי ולומר כרגע אני אומר אני לא אוכל כיכר זו כפי שהקדוש ברוך הוא קיים כך ם התקיימו דברי אז זה כל עניינה של השבוע זהזה הזכור שם השם זה צד אחד של החקר אבל אפשר לומר לו כך אפשר לומר שלמעשה יזכו שם השם לצורך הזה הוא מיותר לצורך הזה הוא מיותר בפרט לפי מה שכותב החינוך תראו בחינוך במקור כא כותב החינוך כי פירוש נשבע אומר כן נשבע לעשות דבר ואחר כך לא יעשנו הנה במצווה לד הנה הוא גם כן במורדי אור מכחישי האמת כי פירוש נשבע הו לפי דעתי שגומר האדם בלבו ואומר בפיו להיות מקיים אותו דבר שנשבע לה ולא ישנה הו לעולם כמו ש השם ברוך הוא קיים לא השתנה לדד וזהו שלשון שבועה יבוא לעולם בלשון נפעל כלומר שנפעל בדבריו להיותו קיים במ שאומר שקמו ברוך הוא אם תראו את דקדוק לשונו של ה של ה של של החינוך ש המושג נשבע עצם הביטוי הפירוש ה הבסיסי המילולי של נשבע זה לא אומר שבועה זה נשבע זה שפה מיוחדת שפת השבועה המושג שבועה כשאני אומר אני נשבע מקפל בתוכו את המסר הזה שכמו שהשם ברוך הוא קיים כך גם דברי יאמנו בלי צורך להזכיר את שם השם זה המושג נשבע אני נשבע פירוש הדבר כמו שהקדוש ברוך הוא קיים זה מה שהוא אמר לא צריך להגיד שם השם בשביל זה זה מה שכותב ה זה מה שכותב גם הרן תראו ב כן לא הרן רק אומר על הרן שם במקור הקודם הוא עומד על היסוד של שבועה ששבוע שמו שהשם יתברך קיים שזה הוא עניינה של השבועה הנ אבל אבל תראו את הריד הריד במקור ט אומר הריד אני קראתי את זה ככה בהבה אבל במקור ט תראו מורי זקני אומר שכל שבועה שנשבע הזכרת השם בין שבועת העדות בין שבועת הפיקדון בין שאר כ שבות הואיל והזכיר לשון שבועה סתם הרי הוא כמזכיר השם בשבועת זה זה מקופל במושג שבועה לא צריך להזכיר את שם השם זה זה כפילות מיותרת כשאתה אומר אני נשבע אתה נשבע בשם השם אז מה אז לפי זה אז מה אז מה צורך באזכור שם השם דרך אגב כ כך כך ככול הנראה אלו שסבורים שבועה לא באשם זה בגלל הסיבה הזו כל אותם ראשונים שבועה לא צריכה שם לא מדין ידות יקר שבועה לא צריך שם בגלל שם מקופל לשון שבועה כולל בתוכו שם השם כבר אז אין צורך ואיין צורך בזכור שם השם עיקר שבועה זה אני נשבע זהו אז אז אז מה אבל לפי הגישה הזו אז מה אז מה מקומה של הזכרת השם אם שבועה כבר יש צד לומר שיזכור שם השם הוא תנאי בשבועה לא חלק מנוסח שבועה אלא הוא תנאי בשבועה לעלם את השבועה לחזק אותה כלומר למרות שבאופן עקרוני הזכרת השם מיותרת כי כבר המסר המסר כבר נשמע באמירת שבועה אבל לעלם לתת תוקף לשבועה על דרך מה שמצאנו שיש מושג ש נקרא נקיטת חפץ תראו בגמרא שמה במקור יח כן אחרי שהגמרא אומרת איך הי משבי לה אומרת הגמרא אפילו רבנן בכינוי קמינה צריך תפוס חפצ בידי ודרדר הידנה דשב בהשם אלוקי השמיים נעשה כמי שתאה בדבר משנה וחוזר מה הכונה נעשה כמי שתע בדבר משנה אומר רשי שם לא הדפיסו חפץ נעשה כטו בדבר משנה למה צריך למה צריך לתפוס חפת נקת חפצה בידיו צריך לפתוח את האכל להוציא ספר תורה ובזמן שהוא נשבע בשביל מה זה טוב מה זה נותן לי זה שו מה זה מדליקים נרות מביאים לונקה יש בזה טקס שלם הרעיון הוא להכניס בליבו של הנשבע פחד באמה אתה הולך עכשיו להישבע בשם השם כמו שקדש ברוך הוא חי וקיים לעד ככה אני אנ משני בדיבורי אתה צריך לרעוד למה היום לא משביעים בגלל שאנשים כבר היום זה בשגרת הלשון יוצא להם אני נשבע וזה אנשים לא מבינים מה זה שבועה שבועה זה כמו שהקדוש ברוך הוא קיים ככה אני לא משנה דיבורי אז כדי להכניס את ה את לבבו של הנשבע אז הם אומרים לו תחזיק ספר תורה שאתה נשבע אז יכול להיות שזה הצורך ביזכור שם השם בשבועה זה לא בגלל שזה נוסח השבועה נוסח השבועה לא חייב לכלול בתוכו שם השם אבל צריך שכלול בתוכו שם השם כפי ש קטת חפץ זה תנאי שתוקף השבועה הוא בתנאי שהוא נעשה בצורה אלימה בצורה בצורה ש שתמחיש לה נשבע את חומרת השבועה אז לכן נצטרך להזכיר שם השם אלו שני צדדי החקירה מה הי נפק מינה נפק מינה תהה האם הועיל ידות בשבועה בלא שם זה מה ששאלנו על הרמבם אם נאמר שיזכור שם השם בשבועה הוא דין בנוסח השבועה זה דיבור של שבועה אז הרי זה מה שהתחדש ביידות בידות התחדש שמקצת דיבור נחשב כדיבור אז מצויין אז גם שבוהה בלא שם היא תחשה מדין ידות כדיבור גמור כאילו הזכיר את שם השם הוא אמר נוסח גמור וממנה כל החיובים שיהיו כאן מלכות קורבן כל מה שצריך אבל אם יזכו שם השם יסודו מדין כמו שאמרנו להעלם את השבועה זה תנאי בשבועה זה לא נוסח השבועה זה כמו נקיטת חפץ כאן לא שייך שיועיל ידות מה שייך ידות כאילו מה זה כאילו צריך שתגיד את זה כ כדי שזה ייצר את את האפקט ש של המעלה של השבועה את החומר של השבועה אני לא כ תסתכל כאילו אני מחזיק את הספר תורה מה זה כאילו את צריך להחזיק את ספר תורה אתה צריך לנקות נקיטת חפץ אז כאן מובן היטב מדוע אם כך אם נאמר שכך הרמבם סבור אז מובן היטב הרמבם הלך בגישה שיזכור שם השם בשבועה הוא כמו הצד השני הוא מדין תנאי בשבועה לא מנוסח השבועה ומכיוון שכך לא מועיל ידות על השמטה של שם השם זה חייב לבוא כמו שנקי אתת חבץ צריכה להיות לעומתה ת הרמבם הרמבן סבור שאזכור שם השם בשבועה זה בסך הכל מנוסח השבועה זה נוסח השבועה ואם זה נוסח השבועה אז מועיל מידות להשלמת הדיבור עכשיו גם נבין מה החילוק בין שם בלא שבועה לבין שבועה בלא שם כן הרי זה טמנו שיצא דבר מוזר שבועה בלא שם לדעת הרמבם זה רק איסו מדברי קבלה זה לא בלי אחל אין פה אין פה את הלב אין פה את המלכות אין פה את הקורבן זה לא ידות שבועה בלא שם לעומת זאת כתבו אחרונים שרמ איך הרמבם מפרש את כל המקומות שכתוב ששם בלא שבועה מועיל אין מנוס להגיד שהוא מודה שיש דין ידות בשבועה באופן כזה שהזכיר שם בלא שבועה נו אז מה החילוק בין ש שבועה בלא שם לבין שם בלא שבועה לפי מה שאמרנו זה פשוט המושג זה חידוש שנאמר בלשון בלשון של השבועה לא בתנאי של השבועה אז כשיש שבוהה בלא שם אז חסר הנקי תחפץ חסר העיקר התנאי שהשואה תחול לתנאי שהוא יזכיר שם השם אז כיוון שהוא לא הזכיר שם השם לא מועיל ידות בשביל המרכיב הזה למרכיב הזה של התנאי שללם את השבועה אין שום בר אחד הוא חייב להסגיר את שם השם אם הוא לא הזכיר לא מועיל בכאילו אין כאילו צריך למר את שם השם אבל אם הוא הזכיר את שם השם ולא הזכיר לשון שבועה אז לשון שבועה זה נוסח שבועה בנוסח שבועה נאמר דין ידות אז פשוט לכן שם בלא שבועה יכול להועיל מדין ידות אבל שבועה בלא שם לא יכול להועיל מדין ידות מה לגבי הדפסה בשבועה אז גם צריך להגיד ככה כמו שידות לא מועיל שזה אם יזכור שם השם ה מדין ה התוקף של השבועה התנאי בשבועה אז לא מועיל ידות גם הדפסה יכול להיות שלא יועיל לפי זה מה זה הדפסה הסביר החזון יחזקאל בפרק א' הלכה ט וחידושי רב שימש קו בסימן א' שההדפסה כוונה הדפסת לשון הדפסה פירושה פסת הלשון אני מדפיס את הלשון כאילו אמרתי את זה נו אז כאילו זה לא יותר טוב מידות הדפסה יכולה לחול רקע על הנוסח של הלשון אבל הדפסה לא יכולה להחשב כאומר שם השם ממש אולי יותר מדויק יהיה לומר שזה גוף המחלוקת בין הביה לרבה האם מוציא ש מוציא שבועה מפיו האם מדפיס כמוציא שבועה מפיו דמי עולם כמוציא שבוע מפי אז זה בדיוק רב אמרו רבא אומר הדפסה מועילה רק על החלק הלשוני של השבועה שלו אבל הדפסה לא מועילה על החלק של הל של זכור שם השם על זה לא מוילה הדפסה כי זה צריך להגיד את זה [מחיאות כפיים] בפועל ללכן המדפיס בשבועה פטור כי הוא לא הזכיר את שם השם אז אין תוקף לשבועה הזו התנאי הוא בשבועה הוא שהוא יעלם אותה על ידי הזכור שם השם אומר הרמבם מצויין נכון ש הדפסה היא לא יכולה לחשב כמזכיר שם השם אז דל מאחה אז הוא לא הזכיר שם השם אז מה הוא אמר הרי הדפסת הלשון הייתה פה אז מה היה פה שבועה בלא שם נכון שבועה בלא שם זה איסור מדברי כבנה זה מה שכותב הרמבם שאסור זה מה שהרב כותב הרי הדפסת הלשון הדפסה מועילה על החלק הלשוני על הנוסח מצויין אז למרות שנשבע הנשבע הראשון הזכיר את שם השם זה שהדפיס הדפסת לשון בשבועו הדפסה חלה רק על החלק הלשוני לא על האזכור של שם השם אז המדפיס נחשב נשבע בלא זכור השם אז א יסור זה האיסור מדבר קבלה שהרן אמר מצין אשת דתית לאחי אז נחזור ל נחזור לרבנו תם שאלנו מה החילוק בין מושבע מפי עצמו למושבה מפי אחרת איך אפשר להגיד שיחס את הצורך באזכור שם השם אך ורק בגלל שסוטה זה מושבעת מפי אחרים א דיתי לחלק בין מושבע מפי אחרים ושבע מפי עצמו לאור מה שאמרנו אז זה מובן היטב מדוע כי הרי ללא ספק סוטה הצורך באזכור שם השם בסוטה הוא מדין לא מדין הנוסח אלא מדין התנאי לעלם את השבועה כי הרי בסוטה יש דין מיוחד שדווקא שם המיוחד אם זה היה רק נוסח אז אז אז מה אז למה לא מועיל כינוי זה נראה נראה בפשטות שהצורך באזכור שם השם בסוטה הוא להעלם ולהפחיד את האישה בשם השם המיוחד אז מהטעם אומר הרבנו תם ד דבר פשוט נכון הרן אומר הרי הרן אומר אבל הרי כל שמואל אומר המוציא האומר אמן אחר האומר אמן אחר הנשבע כמוציא שבועה מפי דמה נכון אבל אני שואל אתכם שאלה אם היה צורך באזכור שם השם להעלם את השבועה לא מנוסח מתנאי השבועה האם אמן אנית אמן אתה נחשבת כזכור שם השם אה מסתבר לומר שלא אם יש צורך באזכור שם השם לחוש את הרעד ואת הכלכלה שלהם אז צריך להגיד את זה מושבע מפי עצמו שענה אמן סביר להניח שהוא לא יצא ידי חובה בעניית אמן שזה יחשב זה שוב זה רק כאילו הוא אמר הוא לא אמר הוא כאילו אמר אז זה לא יכול להיחשב כש זה לא יכול להחשב שהוא הזכיר את שם השם ממילא אומר בן תם נפלא אם נאמר א אם רואים בסוטה שיש צורך באזכור שם השם הרי זה יכול להיות אך ורק מצד המושבע מפי אחרים שהרי לצד שמושבה מפי עצמו לא מתקיים כאן זכור של שם השם אי אפשר זה לא מתקיים גם אם תגיד שידות נחשב כ מקצת דיבור נחשב ככל דיבור גם אם נלך בכיוון הזה אבל עדיין זה לא יכול לחשב כי זכור שם השם במפורש מה הרן טמה הרן אומר אם סוה זה מקור לזכור שבועה אז בוא נלמד גם שענית אמן שגם הושבע מפי עצמו יחשב גם הושבע מפי עצמו צריך צריך אזכור שם השם התשובה היא לא כי ללא ספק בשבועת סותה בחלק של השבועה שלה לא מתקיים דין של זכור שם השם הוא לא מתקיים שם הוא לא יכול להתקיים שם כי בעניית אמן לא מזכיר הוא לא מזכיר אם זה היה רק דין של נוסח וככל הנראה ככה הבין הרן שרק זה דין של נוסח אם זה דין של נוסח בלבד אז גם בניה תמן אפשר לייחס את כל הנוסח לשומע ל מושבע לכן אומר הר אני לא מבין מה המקור לחלק בין מפי אחשב מפי עצמו אבל אם זכור שם השם זה לא נוסח זה תנאי שאומר שצריך זה על דרך לקיטת חפץ אז זה ברור שאמן לא לא יכול לשמש תחליף לזכור שם השם אז ממילא אומר רבנו תם בצדק מוכרחים לומר שכל האזכור של שם השם הוא לא בגלל שמושבה מפי עצמו צריך להזכיר את שם השם אם היה אם היייתה הלכה שמושבה מפי עצמו צריך זכור שם השם אז נית אמן לא היייתה יכולה לחשב כמוציא שבוע מפי לא כשם כי מוצי שפי זה לא נכון אם נאמר שעונה אמן אחר המשביע נחשב כמוציא שבועה מפיו בהכרח ששבוע מפי עצמו לא צריכה הזכרת השם וזאת הייתה ההוכחה של רבידה אם אני חוזר אם יש הלכה ש שעונה אמן אחר המשביע נחשב כמוציא שבועה מפיו בהכרח ששבוע מפי עצמו לא צריכה שם השם לא צריכה שם השם כי זה לא יכול להתקיים בחיי גבנה אז אם כן אין לנו מקור משבועת סוטה אלא אך ורק לכך שבמושבה מפי אחרים שמה התורה דורשת אזכור של שם השם כדי להעלם את הדבר שהרי הוא לא נשבע מפי עצמו הוא נשבע מפי החם התורה אומרת שהמשיח צריך להעלם את השבועה בנקבת שם השם אבל זה רק במושבה מפי אחרים התורה דורשת את ה את ה את ה את הנקי אתת חפץ הזו אבל כשמדובר על מושבע מפי עצמו אין צורך זה מספיק דיו חזק שהוא אומרני נשבע לא צריך להעלם את זה לא צריך להעלם את זה וזה זה זה ההוכחה מפה אחרת אין זה לא מתקיים זה פשוט לא יכול להתקיים ככה היה סבור רבנו תם מה ש כן ה סבור שכל יזכור שם השם זה אך ורק דין של נוסח זה לא דין של של נקיטת חפץ אז אז הוא לא מוצא הוא לא מוצא שום הגיון לחלק ב מושבע פ עצמו למושב תודה רבה