מצוות אכילת מרור וכורך | הרב גבריאל סרף, ראש הישיבה

[מוזיקה] בשנים שעברו כל שנה עסקנו ב בחרנו איזשהי מצווה במצוות ליל הסדר ועסקנו בהם במצוות הסבה ומצוות ארבע כוסות וסיפור יציאת מצרים אז היום בחרתי לדבר על העניין של אפשר לומר שתי מצ מצוות אכילת מרו וא אכילת הכורך בגמרא בפסחים בדף קטו הגמרא אומרת אמר רבינ אמר לי רב משר שבר דרב נתן אחי אמר הלל משמ דגמרא קרוך אניש מצא ומרו אני מוסיף בזמן הזה בדד ניכו משום תסביר לן מצא בזמן הזה דאורייתא כומר החיוב של המצא בזמן הזה גם בעוונות שחרב בית המקדש החיוב דאורייתא ככה מבואר מדברי הרמבם בספר המצוות תראו במקור ב במצוות סה קנח המצווה קנח היא שציוונו לאכול מצה בליל 15 מניסן יהיה שם כבש הפסח או לא יהיה זה לא משנה אם מקריבים בפועל את הפסח או שלא מקריבים בפועל את פסח יש מצווה לאכול מצה כזית מצה בליל טו והוא אמרו יתעלה בערב תאכלו מצות ובביאור אמרו בגמרא בפסחים קכ בערב תאכלו מצות הכתוב כבו חובה לאכילה בפני עצמה כהכי בפני עצמה יש חיוב לאכול כזית מצה וכבר התבאר בפסחים כח עמוד ב שאכילת מצא בלילה הראשון חובה מכאן והלך כל יתר הימים זה אז נחזור לדברי הגמרא מצא בזמן הזה דאורייתא אבל מרור דרבנן כל חיוב המרור בזמן הזה הוא אך ורק מדרבנן כי בניגוד למצע שיש לפות המיוחדת שהיא איננה תלוייה בכבש בפסח הרי של מרור לא אין לפוטה כזו ולכן דין המרור א בזמן הזה הוא לא דאורייתא כיוון שאין לנו כבש אין לנו פסח אז לכן בזמן הזה אם אדם רוצה לצאת ידי חובת חיוב הקזת מצא דאורייתא אז לא לכרוך לכתחילה את המצב והמרור ביחד למה כי מר מצא דאורייתא ומרור דרבנן ואת מרור דרבנן הוא מבטל למצה דאורייתא אכילתם ביחד נחשבת כ איזשהי אכילה של רשות עם אכילה של מצווה ה דרבנן ביחס דאורייתא זה אכילה של רשות וממילא יש כאן א צריך כן הגדר הזה של מבטל למצד דאורייתא זה גדר שראוי לאיין בו אבל כרגע נתייחס לזה כ כדבר א א א נקבל את זה כפי שהוא שאכילה של רשות שהיא נאכלת ביחד עם אכילה של מצווה גורעת בשם האכילה של של אכילת המצווה פילו למד אמר שמצוות לא מבטלות זו את זו אזמי דאורייתא בדאורייתא או דרבנן בדרבנן ששתי המצוות הם באותה דרגת חיוב אבל דאורייתא דרבנן אז זה נחשב כאחיל ככה אני מפרש זה נחשב כאחיל רשות ביחס חילת חובה ועת דרבנן מטי דאורייתא אומרת הגמרא המתנה דשמ מצוות אין מבטלות זו את זו מי הו התנא הללי וכאן אנחנו בעצם חוזרים לעסוק בשורש המצוות האלה מצוות מרור וכורך של אכילת קורבן פסח בזמן שבית המקדש קיים הלל חי בזמן שבית המקדש קיים והגמרא כאן עוברת לזמן הבית עד עכשיו דיברנו על הזמן הזה עכשיו בעצם הגמרא עוברת לזמן הבית תניה אמרו עליו על הלל שהיה כורחן בבת אחת ואוכל היה כורך את הפסח ואת המצה ואת המרור ביחד וא היה אוכל אותם שנאמר על מצות המרורים יכלו אמר רבי יוחנן חולקים עליו חבריו על הלל כלומר אומר רבי יוחנן שיטת הלל השיטה יחידה אבל רבנן בני דורו חלקו עליו לא הסכימו למשהו הצורה שהוא היה אוכל את קורבן הפסח ד תניה יכול להיה כורחן בבת אחת ואוכל כדרך שללה היה אכלן תלמוד לומר על מצות ומורים יכלו הו אז יכלו הו שנדרש לשון יחיד אפילו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו מתקפ לה רב השי הי אחי מי אפילו כן כלומר רבי יוחנן רוצה לומר שהם חולקים עליו דהיינו שלא לאכול בצורה הזו כפי שהיא לל אומר כורחן ביחד אלא לאכול זה בפני עצמו וזה בפני עצמו אז הלשון של הברייתא לא כל כך ולם את זה היה צריך להות כתוב א זה בפני עצמו וזה בפני עצמו בלי להוסיף את המילה אפילו מהמילה אפילו משמע שיש גם אופציה נוספת לאכול את הכל ביחד אלא אמר רבשי היי תנא החי קתני יכול לא יצא בהוא לא יצא בהוא ידי חובתו אלא אם כן כורחן בבת אחת ואוכל כדרך שהלל אכלן תלמוד למר על מצות הורים יכלו אפילו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו כלומר בפשטות רבשי אומר שחכמים שחלקו על הלל חבריו של הלל שחלקו עליו לא חלקו עליו מכול וחול הם רק טענו שיש שתי אופציות אפשר לאכול ככה בכריכה ואפשר לאכול ככה א ככה גם אם תסתכלו במקור ו תראו ש רשבם ככה הבין מהת קפלה רבשי מיו חולקים עליו חבריו כרבי יוחנן אבל מאח לא שמין לה כלומר בריתה הזו כפי ש כפי שהביא רבי יוחנן לא לא ניתן להבין שהם חולקים עליו יש כאן מחלוקת יש כאן מחלוקת אבל תכף נתייחס לזה בהמשך אז מסכמת הגמרא ואומרת אשת דלא ת מלכת לא כהלל ולא כרבנן אז עכשיו אנחנו חוזרים לזמן הזה כן היה לנו מחלוקת בזמן הבית בין הלל לבין חבריו עכשיו עוברים לזמן הזה אז אשת דלא ת מריחת לא כלה אנחנו לא יודעים לומר לא נ הלכה מפורשת לא כדעת הלל שאוכל בכריכה ולא כדעת רבנן שחלקו עליו אז לכן אנחנו חכמים בזמן הזה אחר שחרב בית המקדש תיקנו שזוהי הצורה שאנחנו נקיים את מצוות הכריחה והיתר המצוות מצע ומרור וכורך איך אנחנו נקיים את זה מברך על אכילת מצע ו כיל הדר מברך על אכילת מרור ואכיל והדר אכיל מצא וחסה בהד הדדה בלא ברכה זכר למקדש כהלל שזה אנחנו מכירים מהנוסח של ההגדה עוד יש ברכה על אכילת מצה אוכל כזית על אכילת מרור אוכל כזית אחר כך לוקח מצה ומרור כורך אותם בד דדה לא מברך וזכר למקדש כנה וצריך להבין מה התוקף של המצווה הזו של הצורת האכילה הזו שהיום מצוות ה הדין של הכריחה היום שאנחנו לוקחים מצה ומרו וקורים אותם ביחד מה שחז כתוב כאן בגמרא זכר למקדש כהלל איזה תוקף יש לזה האם יש אזה תוקף של מצווה חיובית מדרבנן כלומר חזל תיקנו כיוון שלא התמר הלחתה לא כהלל ולא כחכמים צריך לחוש לשניהם אולי צורת האכילה של ה אולי צורת האכילה של המרור והמצה היא דווקא בצורה של כריכה אז אכן תיקנו חזל כמצווה חיובית מדרבנן לאכול בתורת חיוב דרבנן לאכול כריכה את המצה ואת המרו כ שם כרוכים ביחד או שלא או שכל הצורת ה צורת קיום הדין בזמן הזה של הכריחה זה סתם זיכרון בעלמה זכר שהיה צורת אכילה כזו בזמן הבית אז זכר עשו זכר למקדש זכר לצורת האכילה של קורבן הפסח עם המצב והמרור אז תיקנו לאכול את זה גם כן בצורה הזו אבל לא מקוים לא לא אין בזה דין מצווה דרבנן נראה בפשטות שנחלקו בזה הראשונים לכאורה לכאורה ו בזה הראשונים מדברי הערוך תראו במקור ג' הרוך כותב שבזמן בית המקדש קיים היה הלל מברך במצע על אכילת מצע ועל המרור על אכילת מרור וקורח מצא ומרור ואוכל בבת אחת כיוון ששניהם מן התורה אין זה מבטל את זה אבל אומר בעצם אומר את סיכום דברי הגמרא אבל בזמן הזה דמצ דאורייתא דכתיב בערב תאכלו מצות ומרור דרבנן דכתיב על מצות אומרים תאכלו בזמן דיק פסח אין לק פסח לא כ כמפורש בסוף פרק הרבה פסחים אז אסור לאכלם בבת אחת אי אפשר לאכול את המצא כזית מצא לכתחילה יחד עם המרור דעת דרבנן מבטל דאורייתא אי לכך אוכל זה בעצמו וזה בעצמו ואחר כך אוכלם בבת אחת זכר כשהיה בית המקדש קיים כיוון ושניהם מדאורייתא שמותר לעשות כן כהלל וכיוון שכבר ברכנו וזו אכילה לזיכרון בעלמה לא מברכין עלי כן אפשר להתפלפל בדברי הערוך כרגע נאמר אותם כפשוטם בסיכום בסיום דברי הערוך הוא כותב שזו האכילה לזיכרון בעלמה זה הוא הוסיף כאן מילה שלא כתובה בגמרא בגמרא כתוב זכר למקדש זכר למקדש אב הוא כותב זיכרון בעלמה המנוח זיכרון באלמה נראה שזה יותר עניין של איזשהו מעשה סמלי להיזכר שככה היו אוכלים זהלא נשכח שככה היו היה מנהג לאכול מנג מנהגו של הלל לאכול את הפסח מצאו ביחד אז אנחנו גם כן עושים את זה ולא מברכים על לה אין על זה אין על זה דין חיוב ברכה בכלל כמ שכל המנהג של הכריחה הוא זיכרון בעלמה אחר כך נדקר יותר בדברי הארוך אבל כרגע לכאורה בפשטות זוהי כוונתו מה למה הוא צריך להזכיר שאין ברכה מה יהיה הברכה הז על איזה בר על איזה לא מברכין עלה כן אזה היה לא לכאורה היה צריך לתקן ברכה בסדר נדבר על זה בעזרת היה צריך לתקן ברכה לדבר אה בגמרא כתוב בלא ברכה כן תניה עכשיו יש יש גם תראו בספר הפרדס שמיוחס לרשימה נקרא את הכל תראו רק את הסיפה של הדברים כותב הספר הפרדס וכשכל המצב והמרור קרוך אינו מברך עליהם כלל למה כיוון שאין באים למצווה אלא לזכר הפסח שאי נחל למצת המורים כלומר הלשון של ספר הפרדס הרבה יותר ברורה אני חושב שזו היה גם כוונת כוונתו של הערוך אבל בספר הפרדס כתוב דיה שכשוכית המצב והמרור לא מברך עליהם כלל כלומר לא תיקנו חזל ברכה על מצוות כורך על מצוות הקרחה ולמה לא תקנו משום שאין כאן מצווה זה לא מצווה דרבנן לאכול את המצה ואת המרו כשהם כרוכים ביחד אלא זה בסך הכל זכר הפסח כך גם נקטו בצורה פשוטה המהרל מפראג בספר שלו גבורות השם בפרק סג ואהבך באור החיים בסימן תעה אבל מדברי התוספות בפסחים שם קטו נראה ש וגם דברי שאר הראשונים נראה שהם לא למדו כך אלא מוכך מדבריהם ש להלל כן כלומר אם היינו צריכים לחוש לדעת הלל כפי שאנחנו רואים בגמרא שרבנים חששו לדעת הלל אז יש לנו לתקן בזמן הזה חיוב מדרבנן לאכול מצע ומרו כשהם כורכים ביחד ש משום שזו צורת המצווה זו צורת קיום המצווה שצריך לקיים אותה דווקא באופן כזה של כריכה הנה תראו את את התוספות בפסחים התוספות אומר על הסיכום של דברי הגמרא אלא מברך המצא וכיל מברך המרור הכיל אם היה כורך שניהם יחד תחילה כמו שמופיע בגמרא לא ליקר אש מצא ומרור בדד כול אז א ואת מרור דרבנן מבטל מצה ואם היה אוכל בלא מרור תחילה אז כשהיה כורחן אחר כך כן אז היה אתם מצה דרשות עכשיו המצא זה רק רשות ומבטל מרור דרבנן כי את המצא יצא ידי חובה אבל מסיים התוספות ואומר מי הוא אהבה כי מלן כהלל אם היה אם הייתה הלכה פסוקה כדעת הלל אב אבדין נחי ככה היינו עושים לא כמו שהגמרא מציאה מצא מרור מצא ומרור הן ה היינו אוכלים מצה ואחר כך מצה ומרור וזה היה בסדר גמור כן אז אבד נחי מצא לחודה והדר מצא ומרור בכריכה כיוון שצריך לעשות מדרבנן מצוות כריכה כהלל א ודרבנן ודרבנן כלומר גם המצא של הכריכה זה דרבנן ואין בכוחה של המצא כלומר לשיטת חכמים שחלקים עלי אז כיוון שכבר אין מצוות כרחה אז כיוון שכבר אכל מצא ויצא ידי חובה אז עכשיו אם הוא יבוא לאכול את המצה יחד עם המרור אז מצה היא רשות אז מצה דרשות ומבטל את המרור דרבנן אבל אבל להלל שכ מנן שיש מצוות כריכה בזמן הזה אז אם היה הלכה כהלל לא היינו צריכים לתקן התקנת צריכה להיות שונה מצה לחוד ואחר כך מיד מצה ומרור ואז כיוון והמצה הזו שהיה אוכל יחד עם המרור לא היייתה מבטלת את המרור משום שגם המצה היא דרבנן משום מצוות הכריחה אז לכן יש כאן דרבנן ודרבנן והרבה מהראשונים נקטו כפי שנראה גם בהמשך נקטו גם ככה שאם באמת היייתה הלכה כהלל זאת הייתה הדרך מצא ואחר כך מצ צ ומרור ושניהם היו דרבנן משמע שיש מצוות כריכה בזמן הזה להלל אז כיוון שאנחנו חוששים לכאורה כיוון שאנחנו חוששים לא ת מרל חתה לא כהלל ולא כרבנן אז לכאורה יש לנו לחוש שאולי כלומר חוש להלל שיש בכורך מצווה חיובית דרבנן דווקא לא סתם זיכרון בעלמה ובאמת לכאורה נפק תהיה באמת לגבי הברכה האם צריך לכוון בברכות שמברכים עעל המצע בפני עצמה ועל המרור בפני עצמו לכוון לפתור את את המצב את המרור שאוכלים בכורך באמת אנחנו מוצאים בשולחן ערוך תראו במקור לד כותב השולחן ערוך בסימן תעה סעיף א' אחרי שהוא מביא אחרי שהוא מביא את כל הסדר שמופיע מופיע בכן מוציא מצה מרור אכילת מצע בפני עצמה אכילת מרור בפני עצמה ואחר כך את את את אז הוא כותב לפני שהוא מגיע לורך הוא כותב ומי שבירך על אכילת מצה ולא ישיח בדבר שאינו מעניין הסעודה עד שיאכל כריכה זו כדי שתעלה ברכת אכילת מצע וברכת אכילת מרור גם לכריכה זו אז רואים לידיה שהשולחן ערוך אחז שיש באכילת הכורך משום מצווה מצווה צריך לכוון שהברכות ולא להסיח דעתו שהברכות שבכ בפני עצמם על המרור ועל המצע יחולו גם כן על הכורך לכאורה מדברי ה כפי שראינו בספר הפרדס וגם שיטת שמענו שיטת המהרל ושיטת הבח נראה לכאורה שאיין כאן שום מקום לברכה כל העסק הזה של הכורך זה רק לזיכרון בעלמה אפילו לשיטת הלל כלומר אפילו למה שמגיעה הגמרא למסקנה ד לא הלחתה לא המר הלחתה לא כהלל ולא כרבנן אפילו אח היא אכילת כורך בזמן הזה זה אך ורק זיכרון בעלמה כמובן נצטרך ננסה להבין בסיעתא דשמיא מה המחלוקת כאן איך אפשר ליישב או איך אפשר להסביר את הדעות שנאמרו ביחס לם מצוות כורך אז נאמר בהתחלה דרך אחת ואחר כך נציע דרך דרך שנייה הדרך הראשונה היא שייתכן שנחלקו הראשונים בגדר או בשיטתו של הלל בזמן בית המקדש כלומר כהלל היה אוכל את ה בכריכה את הפסח מצא ומרור כן בזמן בית המקדש כן האם באמת הוא אכל את זה בתורת חיוב או לא זה זה אני אומר כ רק כהקדמה אז באמת כשאנחנו מתבוננים בגמרא אז א נראה דברי הרשבא תראו במקור ו' אומר הרשב אשתא דלא חתה לא כהלל ולא כרבנן דה רבנן דברייתא מודו להלל דקרה נמי שפיר דמי אבל רבי יוחנן כ אמר דפליג דרבנן לגמרי לת להו קרחה כלל איזה לשון כזו חיפשתי אם יש איזה תיקון בלשון אבל אף אחד לא מתקן כאילו צריך להגיד אבר רבי יוחנן כמר דפליג דרבנן לגמרי לת להו קרך כלל זה לשון לשון א כפולה כזאת חיזוק אין שום מניין בכריכה כלל וכלל נראה מפשט דברי הרשב שיש כאן למעשה שלוש שיטות שלוש שיטות בתנאים בזמן הבית יש את ה הלל יש את חבריו של הלל יש את חבריו של הלל א לפי ה לפי השיטה של רב עשי ויש את חבריו של אלל לפי שיטה דת רבי יוחנן יש כאן שלוש דעות אפשריות בעניין הזה של כריכה אפשרות אחת לומר שני שלושת האפשרויות כמובן הם או שניתן לאכול רק בכריכה אפשרות שנייה שניתן לאכול או בכריכה או שלא בכריכה ואפשרות שלישית שניתן לאכול רק שלא בכריכה אז מדברי רשבם נראה ששיטת חברי של הלל כן שלדעת רב עשי שונם משיטת חבריו של הלל לדעת רבי יוחנן הלל היה אוכל בכריכה חבריו של הלל לכאורה קיימת אצלם שתי אופציות ו לדת רבשי וחבריו של לדרבי יוחנן קיימת רק אופציה אחת לאכול שלא בכריכה אבל אני חושב שניתן לראות גם בדעתו של רשבם שינוי בניסוח בין דברי הרשב שמובאים בספר המנהיג בהלכות פסח בסימן פג ובין דברי רשבם שמובאים אצלנו בסוגיה ראשית הרשב אומר דבר שצריך לעמוד עליו הרשב בעצם שואל נראה מתוך דבריו שהוא התמ על כך מדוע באמת חזל שבאו לתקן בזמן הזה דין של כורך בכלל חשבו בדעתו של הלל למה שתחשבו בדעתו של הלל הרי ק מלן שיחיד ורבים הלכה כרבים למה בכלל התחשב בדעתו של הלל אם היא לא הלי בדל חתה אז מדברי הרשב אומר מסביר את זה הוא ניגש ישר לענות על כך ואשת לכתה לא כלל ולא כרבנן דה רבנן דברייתא מודו להלל דקר שפד כלומר כל הסיבה שאנחנו חוששים לדעת הלל שלדת רבשי חבריו של הלל מודעים להלל למרות שהם חלוקים עליו בעניין מסוים אבל הם מודעים לו ולכן מכיוון שחכמים מודעים להלל יתכן מאוד שהם בעצמם אפילו היו אוכלים בצורה הזו של ריחה אז לכן חילקו לכן לכן חזל התחשבו בדעה הזו ותקנו לאכול בצורה של כריכה גם כן איפה אנחנו רואים את זה תראו בספר המנהיג שמביא את פירוש רבנו שמואל הנה ואמרנה בהרבה פסחים אמר רבי יוחנן חלוקים עליו חבריו על הלל ד תניה יכול לא יצא אדם ידי חובתו אלא אם כן כורחן כדרך שהלל עושה תלמוד לומר על מצות המורים יכלו אפילו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו פירש רבינו שמואל זל דמח לא חזינה חלוקים דרבנן מודו דקר דיפה כלומר ברייתא כפי שצית בראשונה רבי יוחנן לא רואים שהם חולקים עליו עד כי רבנן מודו דרבנן מודו דקר דיפה ומיו רבי יוחנן דמר ד חלוקים ולפי העניין הברייתא דרבנן מודו דקרה עדיף אז אני חושב צריך להגיד די לברך במצא לחודה והדר ל מקרח מצא בחסה זכר למקדש כהלל אני טיפה מדלג אבל לרבי יוחנן ואמר חלוקים עליו חבריו דקך לא אבי מידי אלא כל חד ואחד בם פנש ולהלל לא המידי אלא כריך כן כלומר נראה מדברי הרש בם כפי שמובא בספר המנהיג שיש כאן שלוש שיטות שיטת הלל שהצורה היחידה לקיים מצוות פסח מצא ומרור זה אך ורק לאכול אותם ביחד דווקא בקרך לעומת זאת שיטת חבריו של הלל כפי שסבור היה רב אשי שהם לא חלוקים עליו יש מחלוקת אבל הם אבל הם לא חלוקים עליו לגמרי אמודו דקרה דיפה הם כן מודעים שיש מצווה לכתחילה לאכול את הפסח מצא ומרור ביחד כשהם כורכים רק מה הם סבורים שזה רק דין לכתחילה אבל אבל באמת גם אם גם אם אכל כל אחד ואחד מפני עצמו יצא ידי חובה כלומר מהמילה יכלו הו שזה נאמר בלשון יחיד למדים שיש אופציה לאכול את כל אחד ואחד בפני עצמו והמילה והמילה על שמתפרשת עם אז אנחנו למדים שיש דין לכתחילה לפחות דין מצווה לאכול את כולם ביחד אז בניגוד להלל שסובר שאכילת פסח מצא ומרור ביחד זה לקובה בקיום המצווה של למצות ומורים יכלו הרי שסבורים חבריו של רבשי חבריו של לדעת רבשי שזה דין כי ומצווה ולכן מוכ ככה ככה עדיף לעשות יתכן שהם בעצמם סביר להניח שהם בעצמם היו קרחים כפי שהלל קרח ואילו שיטת חבריו של הלל לדעת רבי יוחנן שהם חלוקים עליו מכול וחול והם סבורים שכרה זה בכלל אדרבה אין לאכול בכריכה משום שמצוות מצוות בטלות מבטלות זו את זו אי אפשר אסור לאכול בכריכה אז עכשיו מובן היטב שכאשר באו חזל בזמן הזה לאחר שחרה בית המקדש לתקן תקנות זכר למקדש אז אמרו ש אמרו שיש לחוש לדעת רבנן זה לא רק הילל יחידה אדרבה יש לנו את רבנן דבשי כן שהם מודעים להלל שכך צריך לאכול לפחות לכתחילה וייתכן שהם בעצמם היו עושים את זה ולכן לפי זה יוצא שכיוון שיש יש לנו כאן שיטת חבריו של רבי עקיבע דבשי שיש כאן דין לאכול לכתחילה לפחות מצווה לאכול לכתחילה את הפסח ת המצה ה מדאורייתא לאכול אותם ביחד הגיוני מאוד שכשל באים לאחר זמן הבית ומתקנים זכר למקדש יתקנו את זה בצורה חיובית של חיוב דרבנן כפי שאכלו בזמן הבית אז כאן אוכלים למרות שאיין לנו פסח אבל ים זכר זכר לקורבן הפסח אז יתקנו את זה בצורה של חיוב כי גם בזמן הבית זה היה חיוב גמור לפחות לכתחילה לדעת חכמים לאכול אותם כשהם כרוכים אבל כשאנחנו מתבוננים בלשון של הרש בם אצלנו הלשון שונה אם בלשונו של הרש בם שמופיעה בספר המנהיג כתוב שרבנים שונו של רשבם אצלנו כתוב דרבנן דברייתא במקור ו מודו להלל דרח נמי שפיר דמי הלשון של שפיר דמי זה אופציה נוספת גם ככה אפשר אבל לא כתוב דיפה אין עדיפות לאכול דווקא בכריכה אפשר לאכול כך ואפשר לאכול כך לכאורה נראה שכיוון ששתי האופציות קיימות ייתכן מאוד ש אם עכשיו האלטרנטיבה היא לאכול בכריכה או לאכול שלא בכריכה הרי שרבנים דרב אשי כן היו לכאורה מעדיפים הו היו אמורים להעדיף לאכול שלא בקרח לחוש לרבנן דרבי יוחנן שכן היייתה דעה כזו שדווקא שלא בכריכה כפי שמופיע רשבם היו שלוש דעות אז יתכן מאוד סביר להניח שלמרות שהיו כאלה שאכלו כמו שהלל אכל ב אבל תרי דרבנן גם רבנן לדעת רב השי ורבנן רבנן דרבי יוחנן שניהם סבורים שלכאורה יש כאן לחוש שאולי יש דווקא עניין לאכול שלא בכריכה ייתכן מאוד שמרבית כלומר חכמים היו אוכלים דווקא שלא בכריכה אז לכאורה לכאורה לפי ה לפי הסברה הזו לפי הסברה הזו אז אז יתכן שבאמת זה שיטת יחידה גם מה גם שבלשון של הגמרא נאמר שהלל היה אוכל כן הלל היה כוכב משה שהוא לבדו היה עושה את זה לא לא כולם לא כולם התיקו היו מן הסתם הרבה שנהגו כמותו אז פה באמת מסתבר לומר שכיוון שלדעת רבנן דרב אשי אז לא היה דווקא הדפה מיוחדת לאכול את הפסח במצ כורך בך ביד בחד המחת לא היה בזה אפילו מצווה אז כשבאים לפסוק הלכה אז לא תיקנו את זה בדרך של חיוב דרבנן משום שאליו דאמת יחיד ורבים הלכה כרבים אין הלכה כהלל אם אם רבנן בפועל לא ימצאו את שיטתו אלא אמרו שקיימת אופציה כזאת אבל לא אמרו שאח עדיף הטפה אז סביר להניח שרבנים לא תיקנו רבנן בזמן הזה לאחר חורבן בית המקדש לא באו לתקן את חיוב אכילת הכורך חיוב דרבנן אלא כזכר בעלמה זיכרון בעלמה שכך היה צורת אכילה יתכן שאכילה צורת אכילה נפוצה כיוון שככה הלל נהג יתכן שרבים מאוד נהגו ככה אז כיוון שזאת היתה צורת אכילה נפוצה בזמן הבית אז תקנו גם בזמן הזה לעשות זיכרון באלמה ולאכול פסח מצה ומרור לאכול את המצה ואת החסה כשהם כורכים ביחד אבל לא מתורת מצווה חיובית דרבנן אלא זיכרון בעלמה משום שדעת הלל פה במקרה הזה יחידה הוא היחיד שהיה סבור שיש לקובה לאכול את המצב ואת המרור א א ביחד כל כל יתר חכמים לדעת רבי יוחנן דווקא שלא בקרח היו אוכלים ולדעת רב השי רבנן מודו דשפיר דמי אבל אבל לא היה ודאי מצווה לאכול את זה כקרח אז מסתבר לומר שלא תקנו את זה כמצווה משום שבאמת אין הלכה כהי ל מהתה אפשר להתקדם טיפה א נתקדם טיפה הנה תראו אותה רבנו יונתן מלוניל כותב אפילו למן דאמר מצוות אין מבטלות זו את זו והוא רבנן דפליג לד הלל סביר להו אפילו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו יוצא אדם ידי חובה כן אבל אינו הלל דה להלל עיקר מצוותה אינו אלא בהם דה לא נפיק אלא אם כן כורחם בבת אחת חלוקים עליו חבריו על הלל סביר עלו וכולי כלומר יש לנו כאן גם כן הנה תראו בהמשך והלכתא תנאו הלל בר לא נפק ידי חובתה אלא בקרחת פסח המצא ומרו ותנא אידך בר דנפק בקרך יוצא בקרך ואפילו בזמן שבית המקדש קיים מדכתיב יכלו הוא ולא כתוב לו וחכמים דפליג על תרבון כקבלת רבי יוחנן כלומר לרבי יוחנן היתה קבלה שיש חכמים דפליגי אל תרבון אסביר להו דנו נפי כלל ידי חובה אלא אם כן יכלם בזה אחר זה ולא בבת אחת כלל ד מצוות מבטלות זו את זו אז הנה רואים ברבנו יונתן מניל שגם כן יש שלוש שלוש דעות יש דעה אחת דת הלל שלא נפק ידי חובתי אלא בכריכת פסח מצ המו יש דעה שנייה שאומרת שיוצא בקרך יוצא בקרך מסתבר לומר שזה מה כמו שרש בם אומר דשפיר דמי אפשר לצאת בכריכה כן ואפשר לפרש אולי כוונתו דנפק בכריכה כמצווה לכתחילה כלומר שוא לא כותב אלא בכריכה אלא דנפק יוצא בכריכה מסתבר יותר שזה כ כמו רשבם שיש אופציה גם אם קרח אותם יוצא ידי חובתו ויש חכמים דפליג ל תרבון והם סוברים שלא נפי קלן ידי חובתה חובתו אלא אם כן יכלם בזה אחר זה יש אבל גרסה אחרת לגמרי שמופיעה בבעל המאור הביא אותו גם המלחמות הרמבם במלחמות במקור ט ולפי דברי הבעל המאור למעשה יש כאן רק שתי שיטות שתי שיטות בכלל בתנאים אין כאן שלוש שיטות אלא שתי שיטות כך אומר הבעל המאור אומר מצטט אותו המלחמות ולא הדרך הגמרא וקמה רבשי להי ברייתא כהלל והרמבן כותב עליו אמר הכותב מגיי ספרים גרמו לו לבל המאור לתפוס על רבנו על הריף מפני שהגיעו במקצת הנוסחאות אלמר הבשי הי תנה תנה דלל היא כלומר היייתה גרסה בגמרא לפי בעל המאור שה לא כמו לא כמו שפירש הרשם שה ש רבנן דב עשי זה שיטה בפני עצמה כלומר רשת הלל שהוא סובר שהכריחה זה לקובה ויש את הרבנים תנ תנא אידך זה רבנן דרב אשי שהם סוברים ששתי האופציות קיימות ויש דעה שלישית דעת רבנן של חבריו של אלל לדעת רבי יוחנן שהם סוברים שדוו דווקא שלא בקרך לא יש רק שתי שיטות כומר כ שהגמרא אומרת אלאמה רב אשי כוונתה לומר שהתנה הזה התנא הזה ש שרבי יוחנן ציטט הוא הוא הלל זה הלל בעצמו זה הלל בעצמו כלומר לפי בעל המאור יוצא שגם הלל בעצמו לא היה סבור שהחיילת פסח מצא ומרור זה לעיכוב דווקא בקרח הוא הוא התנא שאמר יכול הוא התנא שאמר יכול יהיה כורחן וכולי תלמוד אמר יכלו כלומר הוא בעצמו סבור הוא בעצמו סבור עכשיו מה הוא באמת סבור לפ לפי לפי דברי בעל המאור יוצא כן יוצא שלפי דברי בעל המאור הלל עצמו סבור כמו ש כמו שפירש רשבם בדעת רבנן דרב השי כן כי זה אותו אחד רשבם אם פירש בדת רבנן דרב אשי ששפר דמי אפשר לצאת גם בכריכה ואפשר לצאת שלא בכריכה הלל בעצמו היה כורך אבל לא בגלל שיש מצווה בזה מנ חינמי אין מצווה בזה אולי יש מעלה לחשיבות כפשט הפסוק על מצות אומרים יכלו לאכול את זה כפשט לפי הדרשה של יכלו הוא אומרת שאפשר לאכול כל אחד בפני עצמו אבל פשט הפסוק על מצות או מכלו אז יתכן שיש עדיפות בחשיבות של אכילה שאוכלת הכל בבת אחת אז הלל באמת היה כורחן אבל הוא לא עשה את זה בשום שיש חיוב מצווה ורק בכריכה יוצאים ידי חובה שפיר דמה אפשר לאכול ככה אפשר לאכול ככה הוא היה אוכל ב ב הוא היה אוכל בכריכה כן אבל אבל תראו את התוספות בפסחים התוספות שם כותבים כן אלא מרב שים תאמר מדנ דסבר דאין מבטלות כן הגמרא שואל התוספות מנ מנין הגמרא שהלל סובר שמצוות לא מבטלות זו את זו מנן לא אולי באמת בעלמה המצוות מבטלות זו את זו ולמה כאן אפשר לאכול את ה את הפסח במצא המרור ביחד כי יש גזירת הכתוב שצריך לאכול אותם ביחד מה הנה דיל משנ אח דג קרא ועוד דע לרבנן נמי אין מבטלות דעם קרח נמי יצא ויש לומה מדסה לכתחילה יש לו לקרו ובדיעבד נפי כי לא כריך אם כן בעלמה אין מבטלות דם מבטלות אם כן צטרה לאכ להתיר כריכה ולומר דכ לא מבטלה וכך לרבנן דמוק קרא בדיעבד שמי בעלמה מבטלות ושני יח דג קרא כלומר אומר התוספות חייבים לומר שמצוות בעלמה לא מבטלות זו את זו מדוע כי אם מצוות היו מבטלות זו את זו אז הרי שלכל היותר ניתן לומר שהפסוק בא ללמד שמותר לקרו אבל לא שיש חיוב לקרו כי תפסת מרובה לא תפסת כיוון שיש בעלמה מצוות מבטלות זו את זו ואם הייתי אוכל את המצב את המרו ואת הפסח ביחד אז לא הייתי מקיים בכלל שום מצווה בא הפסוק להתיר לקרח אותם ביחד אז מנין לנו לחדש שיש חיוב לאכול אותם ביחד על כוח שבעל מצוות לא מבטלות זו את זו ולכן לא צריך פסוק לגלות לי שאפשר לאכול אותם ביחד אז כל אם יש פסוק הפסוק בא ללמד אותי שמצווה לאכול אותם ביחד אבל שימו לב מה כותב התוספות תוספות כותב ש להלל לכתחילה יש לו לכרוך ובדו נפי כי לא קרך כלומר הוא לא כותב שלל אין אופציה אלא אך ורק בכריכה לא הוא אומר לכתחילה יש לו לכרוך אב בדיבה נפי כי לא קרך כלומר את הוא תפס פירש את הלל כפי הפירוש הייתי אומר כפי הפירוש שפירש רשבם בדעת רבנן דרב אשי כן ובאמת המרשה המקום אומר אך לא ידנ מי הכריח לומר להלל דלא גקר לכתחילה יש לקרו אם אבדוב כמר כ מרשה לא מבין מאיפה לקח מאיפה לקח התוספות באמת הוא מציין למרדכי במרדכי ברמז תריא כתוב א הנה דדריש לקרא דע חובה לאוכלן בבת אחת בהמשך גם הוא כותב אלא שמ מנה סביר לד בל מנה ממצוות אין מבטלות זו את זו ואש תניח דעל לא צכ שמנ דמותר לאכלן כי זה בן כו כך אני יודע כי מצוות לא מבטלות זו את זו ואם כן לא מצ מדרש לשמן רשות דמותר לאכלו אלא ודאי על על מצות אמורים את לשמן ד חובה לאוכלן בבת אחת ובאמת רוב הראשונים המרם חלוה ורבי דוד בונפיד ו הרמבן במלחמות ומי עוד הרן כולם למדו ש לדעת הלל יש לקובה לאכול פסח מצה ומרור כשהם כרוכים הנה תראו את המר חלווה כותב קודם כל הוא דוחה את הגרסה של בעל המאור והוא כותב תיד לך תנה דללו איך הקטני כדך שהלל הוכל אלך פירושו שהלל בא הקרך לקובה דווקא ובאמת יבק מלן כהלל כמו שכתוב בהמשך אז לא בעיה אכילת מרות רז אלא אכל כזית מצא כן אומר את מה שמה מה שכתבו כבר מה שכתבו גם יתר הראשונים התוספות כן שאם היה קמן כלל אז היה אוכל כזית מצא ודר כריך מצא ומרור בעד הדד היה מברך אם כן לסיכום יוצא ככה לסיכום אפשר לומר ש מצאנו בדעת הלל בזמן הבית בדעת הלל בזמן הבית הלל היה כורך מאיזה דין הוא היה כורך יש שלוש אפשרויות אחת שהוא היה כורך לקובה דהיינו הוא היה סבור שזו הדרך היחידה לקיים את הפסוק על מצות אומרים יכלו לאכול את כולם בבת אחת והיה קורח אותם ואוכל אותם בבת אחת פסח מצא ומרור ואין דרך אחרת ככה היו סוברים המרדכי בשם התוספות ו המהרם חלוה הרן המלחמות רבי דוד בונפיד וכך גם נקת ה ספר המנהיג ספר המנהיג בדעת רשבם שהוא כתב שלל לא הבי מידי א לא הביה אלא בקרך זו גם דעתו זה גם דעת רבנו נתם מלוניל שלל יקר מצוות אינו אלא בהם דעל לא נפיק אילהם כן כורחם ב מרבית הראשונים נקטו שהלל היה כורחם תורת חיוב לקובה יש דעה ממוצעת שזה שיטת התוספות אצלנו ומרשה תמלה זה שיטת התוספות זה גם דרך אגב שיטת בעל המאור שהלל היה כורך אותם למצווה לכתחילה אבל בדיעבד יוצא ידי חובתו גם אם אכל אותם בזה אחר זה ויש אפשרות שלישית אם תלך עם בעל המאור שהתנה דרושי הוא הלל וניקח את ה נלך לפי הגישה של של של הרשב אצלנו בסוגיה שרבנים דרב אשי סברו דשפיר דמי אפשר גם ככה אפשר ככה כלומר מותר לאוכלן בכריכה אבל אין אפילו מצווה לאכול בכריכה הלל היה עושה ככה כיוון שכך כך הוא חשב שזה יותר חשוב לאכול אבל הוא לא היה עושה את זה בתורת מצווה הרי שנוכל כאן כבר להסביר את מחלוקת ה רוך והתוספות אפשר לומר שערוך ילך בגישה הזו כפי שראיינו כעת בגישה הזו ש כמו גרסת בעל המאור שהתנה התנא שדיבר עליו רבשי תנא דרב השי רבנן דרב השי זה הלל הוא ה הלל זאת היייתה גרסתו היית נהלל הו והוא סבור דשפיר דמי אפשר לאכול גם ככה אפשר לאכול גם ככה אבל אין חיוב אפילו במצווה לכתחילה אין לאכול אותם כשהם קרחים ומכיוון שזו הייתה דעתו של הלל זאת היייתה שיטתו של הלל בזמן בית המקדש שזה רק אופציה אפשר לאכול בכריכה אפשר לאכול שלא עולה בכריכה כי יש יכלו ויש על מצות על זה אם ויש אכלו כל אחד בפני עצמו אז כיוון ששתי האופציות קיימות אבל גם הלל לא היה אוכל בתורת חיוב אז ממילא אין מקום לחדש בזמן הזה חיוב בכריכה אין שום היגיון לתקן חיוב בכריכה אם הלל בעצמו לא היה אוכל בתורת חיוב אלא אוכל רק בתורת חשיבות או בתורת אופציה ששפר דם אפשר לאכול ככה אז אין שום הגיון לומר שחז יתקנו בתורת חיוב דרבנן לאכול בזמן הזה כורך ולברך ודאי שלא שייך וזאת היייתה הגישה של של הערוך מה גם שערוך כותב תראו את הלשון של הערוך אולי אפשר לחזק כי זה לא דיוק מוכרח אבל אם תראו את הערוך במקור ג' כותב הערוך לכח אוכל זה שלוש שורות מלמטה אי לכך אוכל זה בעצמו וזה בעצמו ואחר כך אוכלם בבת אחת זכר כשהיה בית המקדש קיים כיוון בזמן בית המקדש שניהם מדאורייתא שמותר לעשות כן כהלל שמותר לעשות כן לא כתוב שחובה לעשות כן שמותר לעשות כן כילד אז יכול להות יכול להיות שבאמת זאת הייתה הגישה של של הערוך שהלל היה סבור שאין מצווה לכתחילה אפילו לאכול את המצע ואת הפסח מצם ר כשהם קרחים יש אפשרות יש היתר לעשות את זה כי מצוות לא מבטלות זו את זו וייתכן אפילו כמו שאמרתי שיש חשיבות גם באכילה הזו ולכן הוא היה אוכל בצורה הזו הלל אז כיוון שהאכילה הזאת הייתה נפוצה בזמן הבית על ידי הלל וכל תלמידו אז בזמן הזה בא חזל ותקנו לזיכרון בעלמה כי ככה הלל היה אוכל אז תקנו שנאכל את זה אבל אבל בוודאי אין צורך זה לא מתורת חיוב ואין כאן אין כאן צורך גם בברכה בכלל לעומת זאת התוספות הולכים מ שיטתם התוספות סבורים שיש לכל הפחות מצווה מן התורה לכתחילה וכך הילל היה סבור ככ כך אומר התוספות שלכתחילה יש לו בדון פיק כילו קרך כלומר הלל היה סבור שבאמת יש מצווה לאכול בכריכה אז כיוון שיש מצווה לאכול בכריכה אז בוודאי שבאו חכמים לתקן בזמן הזה כן צורת קיום מצוות אכילת אכילת מצוות כרחה אז תקנו אותה על דרך שהייתה בזמן הבית בזמן הבית הייתה מצווה לכתחילה לדעת הלל אז תקנו גם בזמן הזה מה ולשיטת תוס נצטרך להגיד שכמו ש השולחן ערוך כותב שצריך לכוון בברכות שלפני כן לצאת ידי חובה גם את הכריחה מה אז זה מה שהשולחן ערוך רגע זה השולחן ערוך אמר שהכוונה שאנחנו מוחים על שניהם ביחד כן אבל בסדר אני אני שומע אבל זה דרך הצעה אחת אני רוצה לומר בסדר כרגע הלכנו במסלול שבאמת הערוך והתוספות חלוקים זה על זה ונקודת המחלוקת שלהם היא מה היא הייתה שיטתו של הלל בזמן הבית ביחס לצורת האכילה של הכריחה האם זאת הייתה האם זה הוא אכל את זה כי היה דין לכתחילה או כל שכן אם זה היה דין לעיכוב לדעת כל הראשונים אז בוודאי שראוי לתקן שגם בזמן הזה נאכל בתורת חיוב ולא בתורת זיכרון בעלמה אלא בתורת חיוב לאכול את את המצב המרור כשהם כרוכים או שלא או שאולי כמו שאולי רוך שזה רק הלל היה סבור שמותר לאכול בצורה הזו אבל אין חיוב לאכול בצורה הזו הוא היה בפועל נוהג ככה אבל הוא לא נהג את זה בתורת חיוב ולפי כך אם הוא בעצמו לא נהג את זה בתורת חיוב ובזמן הזה אין אין אין צורך ודאי שאין מקום לתקן את זה בתורת חיוב אלא לכול יותר זיכרון בעלמה אבל אולי יש כאן מקום לומר דרך אחרת לגמרי ולפי הדרך הזו יתכן שבאמת אין מחלוקת בין הערוך לבין התוספות ואני אני אסביר אלני נפתח בכמה שאלות ראשית לכאורה מצאנו שהראש סותר את עצמו ממקום למקום תראו במקור יד הראש בפרק י סימן כז לא נקרא את הכל אבל הוא מביא את מה שהתוסף קטו באמצע הדיבור והית לכתה כהלל אב מברך מצה ברשע ואכילה ואדר מברר המרור ואכילה בהד מצה והביה מרור דרבנן וכריכה דרבנן ולא מבט לדדה כלומר הראש כאן בסימן כז מביא את מה שתוספות כתבו ועוד כל הראשונים הראשונים שהזכרנו המרם חלוה ועוד שבאמת אם היייתה הלכה כהלל אז בזמן הזה לא היייתה שום בעיה לאכול כזית מצה בפני עצמו כי מצה בזמן הזה דאורייתא ואחר כך מיד לאכול את המצה ואת המרור כרוכים ולא היה בזה שום בעיה משום שמצה של הכריחה היא בעצמה דרבנן והיא לא מבטלת היא לא גורעת מאכילת המרור כמו שכן המרור דרבנן קרחה דרבנן אז זה לא מבט ליד משמע מהראש כאן שהוא אחז הוא אחז שאם נקטינן כשיטת הלל בזמן הבית בצורת האכילה של הכריחה אז יש מקום בזמן הזה לומר שיש חיוב דרבנן בצורת הכריחה ולכן המצע של הכורך לא מבטלת את המרור של הכורך למרות שלא אכלתי מרור לפני כן לא אכלתי מר זה הפעם הראשונה שאני אוכל את המרור ואני אוכל אותו יחד עם המצע אבל לא משנה שניהם דרבנן מצוות לא מבטלות זו את זו אז המרום של הכורך והמצע של הכורך שניהם דרבנן אז מו חכמה הראש הוא אחז כשיטת התוספות ומרבית הראשונים שלכאורה יש קיום מצווה יש קיום מצווה דרבנן באכילת אכילת הכורך אבל בחד המחתה כמה סימנים לאחר מכן כותב הראש הוא מתייחס לדברי הריף מה הדין אם אדם יש לו רק כזית אחד של מצא שמורה זה מה שיש לו אז שיטת הריף ש ש שאיך הדלת לקול סעודת הצ ממצה ד מנטרה אלה כזית בחו דמנטה אז אכיל ברשע מאיך דלא מינטר אז הוא אוכל את כל הסעודה ממצות לא שמורות ומברך עליהם המוציא ובסוף כשההוא בא לאכול את האפיקומן אז הוא מברך על הכזיבה שמורה לאכול מצה ואכיל הוא מברך על אכילת מצה ואוכל את הכזיב על המרור ואוכל ולאחר מכן כורך מצב ומרור בלא ברכה שזה כבר מהמצע לא שמורה בסדר אז לפי הריב ככה אם יש לאדם כזית אחד מצה שמורה כזית אחד יש לו אז הוא עושה את השולחן אורך ואוכל את כל הסעודה ממצות לא שמורות אחרי שהוא בברך חמוצי כמובן סיים לאכול ניגש עכשיו לאכול את הכזיב באפיקומן עליו הוא מברך על אכילת מצה אוכל את הכז את שמורה אחר כך הוא אוכל את המרור על אכילת מרור ואוכל מרו ואחר כך הוא אוכל את הכורך כל זה לפני ברכת המזון אז הראש טמא עליו אומר איך כיוון דיירי בשאין לו אלא כזית אחד שמור אך יעשה קרחה ויאכל משינה שמורה ויבטל טע מצה שמורה אומר הראש זה לא יצה טובה כי מה יוצא פה יוצא פה שאחרי שאכלת כזית מצא שמורה כזית מצא שמורה זה הכז את שיצאת בו ידי חובה של דאורייתא כתוב אין מפטירים אחר הפסח אפי קומל אסור לאכול דברים לאחר אכילת כזית מצא כזית מצה נכון כזית מצה שמורה עכשיו אתה אוכל אחר כך אתה אוכל את המרור ואחר כך אחר כך אתה אוכל גם את ה את ה את הכורך את הכורך אתה אוכל ממה ממצה שלא שמורה אומר הראש זה לא הגיוני יותר מסתבר להניח הכריחה שאינו אלה זכר בעלמה ממה שיבטל טעם של מצא כלומר איך אתה ניגש בסדר את המרו מובן המרור זה כיום מצווה דרבנן אז בסדר אז זה זה זה מתגבר על העניין של אין מפטירין אחר הפסח אפי קומה לא לאכול דבר אחרי הזית אפי קומה אבל כשאתה ניגש לאכול את המצב את המרו את הכורך הרי הכורך אומר הראש זה רק זכר בעלמה מזכיר לכם זיכרון בעלמה זכר בעלמה זה רק זכר בעלמה אין בזה שום אם הייתי אומר שיש בזה חיוב דרבנה נו אז זה כמו המרור מה מה על מה מתלונן על מה מתלונן הראש איך נבטל את טעם המצע מה זאת אומרת איך תבטל את טעם המצע אם יש חיוב אז אז זה בסדר זה כמו שאת המרור אוכלים אחר המצע ככה הה צריך לאכול את המצע ואת המרור את הכורך אחר המצע מוכח בראש דיה שאין חיוב כל העניין של אכילת מצה ומרו כשהם כרוכים לכאורה זה רק זה רק זיכרון בעלמה זה לא חיוב בכלל אז כיוון שזה לא חיוב לכן הוא חשש לביטול טעם של מצה אז אם כן יוצא שהראש מזק השטר לבית רא בסימן כז הוא נוקט שכל האכילה של הכורך לדעת הלל זה חיוב דרבנן ואילו בסימן ל הוא נוקט שכל האכילה של הכורך בזמן הזה דש לאה לא כהילה ו אפילו גם להלל זה רק זה רק זיכרון בעלמה בזמן הזה אז מה מה מה פה שיטת הראש זה שאלה אחת שאלה שנייה בוא נהה כנים הרי לפי שיטת ברבית הראשונים מרבית הראשונים שאמרנו שלל לא יוצאים ידי חובת פסח מצע ומרו אלא אם כן הם כרוכים וזה עקובה למרבית הראשונ זה עקובה בסדר אז יצא שלמעשה המרור שאנחנו אוכלים בזמן הזה כן המרור שאנחנו הולכים בזמן הזה אנחנו יוצאים בו ידי חובה במור אנחנו יוצאים ידי חובה באכילת הכורך לדעת הלל נכון לכאורה אם הלל אומר לקובה שחייבים לאכול את פסח מצא ומרור דווקא כשהם ביחד אז יוצא שהיכן אנחנו מקיימים את עיקר מצוות אכילת מרור לדעת הלל בזמן הזה באכילת הכורך שמה צריך זה לקובה נכון כשבאו חזל ותיקנו לאכול בזמן הזה מרור אז זה גם כן יחד עם הכורך נכון כאורה אז נשאל את השאלה אז למה דווקא לורך קראו למצוות הקרחה כתוב קראו לזה זכר למקדש גם המרור בעצמו עיקר מצוות המרור הוא זכר למקדש מה למה למה לקרוא זכר המקדש דווקא ל הכורך תראו את תראו את רבנו דוד בונפיל ה אומר ככה וקלמר דקלן כהלל היה אפשר לו שיאכל כזית מצה ואחר כך שיצא בברכת מצא ומרור ואחר כך שיצא בברכת מצא ומרור יאכל את שני ביחד ואך שאחר שדעתו של הלל שאין אדם יצא ידי חובת מצווה אין ידי חב מצווה אלא דחתה בקריה בזמן שבת המקדש קיים מצווה הוא לעשות כרחה זכר למקדש ואף על פי שאכל מצה בפני עצמה צריך לאכול ממנה עם המרו בקרך ומעתה אין לו לכו שתבטל המצא את המרו מפני שהי רשות שהרי אמרנו שאינה רשות המצווה ואין המרור יותר מצווה ממנה שאך הוא גם המרור אינו מן התורה בזמן הזה אלא מדרבנן דתל נ מבד זכר למקדש כן כלומר גם המרור עצמו הוא זכר למקדש נכון כי זאת הצורה ש איך הלל היה מקיים את מצוות מרור בתורה בזמן בזמן הבית איך הוא היה מקיים מצוות מרור בזמן הבית עם הכורך נו אז גם ה אז לא רק כל הכורך הוא זכר למקדש גם המרור הוא זכר למקדש למה אנחנו לא אומרים כשאנחנו מברכים על אכילת מרור שלדעת הלל זה זה זכר או כשאנחנו באים לאכול את הכורך נגיד זכר למקדש למה לא למה זה קושיה של הפרי מגדים ששואל את זה במשבצות זהב בתע בסעיף קטן ז הוא אומר למה למה הגמרא מייחסת רק ורק לפעולת הכריחה היא קוראת לזה זכר המקדש זה לא רק פעולת גם המרור בעצמו לדעת הלל המרור בעצמו שנמצא בתוך הכריחה הוא בעצמו זכר למקדש אז למה לייחס למה למר זכר למקדש כאילו המרור בפני כשאכל המרור כן כשאוכלים את המרור בפני עצמו לכאורה לפי דעת ראשונים לא יצאים ידי חובה להלל נכון לא יוצאים ידי חובה להלל כשאוכלים את המרור בפני עצמו לפי הלל לא יוצאים ידי חובה אוכלים יוצאים ידי חובה רק שאוכלים אותו יחד עם עם המצע נכון אז יוצא ש לא רק לא רק הכורך הוא זכר למקדש גם עצם חיוב ה אכילת המרור כנו זכר למקדש זה מה שאומר הראש זה מה ש שסליחה זה מה שאומר רבי דוד דיתמי בת זכר למקדש כלומר אנחנו צריכים לאכול את המרור לדעת הלל רק עם מצע למה אנחנו אוכלים את המרור רק עם המצע זכר למקדש אז לא רק הכריחה זה זכר למקדש גם עצם אכילת המרור היא זכר למקדש אז מה מה ההבדל מה למה למה הגמרא בוחרת לומר רק על המרור רק על הכריחה שזה זכר ל המקדש הנה כותב רבנו דוד בונפיד שעצם אכילת המרור לכשעצמה היא היא זכל המקדש זה שאלה ששואל הפרי מגדים כומר עיקר אכילת המרור היא זכר למקדש אז למה למה מייחסים את זכר למקדש רק לצורת אכילת הכריחה כאילו כשאכל את המצה ת המרור ביחד זה זכר למקדש כן הקורח הכריחה זה זכר ל עצם עצם אכילת המרור בזמן הזה זה זכר המקדש מה ההבדל למה למה זה נקרא זכר המקדש יותר מאכילת המרור שאלה נוספת שואל המהרל מפראג ב בספרו גבורת השם ב בפרק סג וגם הבית מאיר בסימן תעה והם שואלים שאלה קשה מאוד כתוב בגמרא שהאכילה של הכורך היא בלא ברכה כך כתוב בגמרא נכון ודם הכיל מצה וחסה בד בלא ברכה שואלים המהרל והבית מאיר הבית מאיר מביא את זה בעקבות דברי הפרי חדש הפרי חדש נקת להלכה כדעת מרבית הראשונים שלא יוצאים ידי חובת פסח מצא ומרור למעשה לא יצאים ידי חובת מצא ומרור אלא אם כן הוא אוכל אותם כשהם כרוכים לדעת הלל אני מדבר לדעת הלל רק אם הם כרוכים יוצא שב המרור שאכלנו בפני עצמה לא יוצאים ידי חובה לדעת הלל רק באכילה שלה ה מצא ומרור אז יוצאים אדי חובת המרור אז אם כן מה זה זאת אומרת בלא ברכה בלא ברכה סליחה בלא ברכה בפשטות הכוונה היא שאין צורך בברכה לא שאין אין חיוב בכלל בברכה כי זה רק זיכרון בעלמה זה הכוונה מה זה בלא ברכה אם נאמר אם נאמר שלא יצאנו ידי חו במור לדעת הלל הרי שיש כאן חיוב של ברכה צריך לכוון בברכה שמברכים על אכילת מרור להוציא ידי חובה את המרור של הכורך כי אנחנו לא יוצאים ידי חובה לדעת הלל עד שאוכלים את המרור יחד עם המצה בכריכה אז מה זה שהגמרא אומרת בלא ברכה זה לא נכון לדעת הלל זה חייב להיות בברכה איפה הברכה צריך לכוון כמו שאומר השולחן ערוך צריך לכוון בברכת על אכילת מצה על אכילת מרו שם רכנו בהתחלה להוציא ידי חובה את המצ וא המרוב שאנחנו הולכים בכריכה אז איך זה שהגמרא קוראת לזה בלא ברכה זה לא נכון יש כאן ברכה הברכה היא הברכה שבינו על אכילת מצב כילת מרור בלא ברכה בפשוטו ממה שמע שאיין כאן צורך בכלל בברכה כיוון שזה לא מיסה של חיוב בדרבנן זה אך ורק זיכרון בעלמה אז בכדי להבין את זה נשאל עוד קושיה תראו חזרה בערוך הערוך אמרנו שנתבונן יותר בדבריו תראו במקור ג' כותב הערוך בשורה אחרונה וכיוון שכבר רכנו וזו אכילה לזיכרון באלמה לא מברכים ללה מה מה אומר פה הרוך הרוך לכאורה רוך פה אומר טרטה דסטר באותו משפט הוא אומר כיוון שכבר ברכנו מה זה קשור אם אתה אומר אם אתה אומר כיוון ש רכנו סימן שאתה סובר שצריך לברך ואחר כך אומר וזו אכילה לזיכרון בעלמה אב לא מברכים ללה מה זה אומר לא מברכים ללה אם אתה אומר אם אתה אומר שהסיבה שלא מברכים זה כבר בירכנו אז אנחנו מוחים על זה אנחנו צריכים לכוון להוציא את זה ידי חובה הלשון של כיוון שזה זיכרון בעלמה לא מברכין על מה שמע שאין צורך לברך עליה מעיקרה אין צורך והלשון שפתח בה הרוך כיוון שכבר רכנו מש שכן היה צורך יש כאן איזשהיא טרט דסטר בתוך הלשון של הרוך פה ה לשון לא ברורה אז בכדי להבין את כל זה נראה נראה לומר כאן יסוד א היסוד הזה מופיע בשני מקומות הוא מופיע באבני נזר בסימן ש באור החיים בסימן שפג באותיות ו וז וגם בהגדה של פסח של הגאון הרג צ'ובר צפנת פענח מביא גם את היסוד הזה באמת צריך לחקור האם אני מדבר כרגע על הלל אני אנחנו עם הלל בסדר אנחנו עם הלל האם להלל יש מצוות אכילת מרות בפני עצמה או שכל מצוות אכילת מרור זה אך ורק עם קורבן הפסח מדבר בזמן הבית שהכל דאורייתא האם יש מצוות מרור בפני עצמה כמצווה לכל מרו כפי שיש מצווה לאכול כפי שיש מצווה לאכול לאכול מצה כזית מצה מן התורה בזמן הבית היה מצווה בפני עצמה לאכול מרור כזית מרור בזמן הבית מעבר למצווה לאכול אותם יחד עם קורבן הפסח האם יש כאן מצווה בפני עצמה כמובן שבכל מקרה לגבי הזמן הזה יש פער בין מצה למרור כי במצה יש חידוש של בערב תאכלו מצות שגם כשאין כבש הממצא ממשיכה להיות לנהוג ממשיכים לנהוג את הדין הזה מדאורייתא במר זה לא יאמר אבל א מדבר כרגע בזמן הבית אז תראו ברמבם בכמה מקומות הרמבם כותב תראו במקור יז אכילת מרור אינה מצווה מן התורה בפני עצמה אין דבר כזה לדעת הרם מצוות אכילת מרור בפני עצמה אין אלא תלוייה היא בהחלת הפסח שמצוות עשה אחת לאכול בשר הפסח על מצא ומורה כן אז ודאי שהרמיוני את מצא בפני עצמה יש זה ראינו בספר המצוות בק נח אבל כמצוות מרור אין דבר כזה כותב הרמבם גם כן תראו בהמשך בהלכות קורבן פסח בפרק ח הלכה ב' ואין מצא ומרור מעכבים אם לא מצאו מצא ומרור יוצא מדב בחילת פסח בשר פסח לבדו אבל מרור בלא פסח אינו מצווה שנאמר על מצות הורים וא את קורבן הפסח יכלו עם מצו מרור אין מצווה בפני עצמה לאכול מרור גם בספר המצוות הוא כותב את זה במצוות עש נוו אני לא אקרא את הכל כי הזמן שלנו כבר מתקצר הוא כותב כמה פעמים המרור הוא נגרר לאכילת הפסח ואינו נמנע מצווה בפני עצמה ובהמשך אילו אכל מרור מבלי בשר לא עשה כלום ולא נאמר כבר כיה מצוו אחתי אכילת מרור בהמשך הוא גם כותב כי היה ברורה שהוא מן הדברים הנגררים אחר מצוה לא שאכילת מצווה בפני עצמה כן זו שיטת הרמבם אין מצווה לאכול בזמן הבית מדאורייתא אין דבר כזה לאכול מרו בפני אין אין מושג כזה אין אין אכילת מרור בלי בלי פסח אין דבר כזה אבל בתוספות תראו ב בפסחים קק אומר תוספות שרב אמה רבה מצווה מצא בזמן הזה זה דאורייתא כן ורב אחא בר יעקב אמר שגם מצא בזמן הזה דרבנן אז שואלת הגמרא איך רבח בר יעקב יפרש מה שכתוב בערב תאכלו מצות אומר רוחב יעקב האם י בא לטמא ושהייה בדרך רחוקה מי שהיה טמא ובדרך החוקה אז הוא לא מקריב קורבן פסח הוא לא חייב הוא היה טמא הוא בדרך החוקה אז סלק דת חמינה כיוון שפסח הוא לא אוכל אז גם מצה ומרור לא נחול כמה שמלן בערב תאכלו מצות שלמרות שהוא הוא לא אוכל פסח הוא אוכל מצות גם בזמן הבית ורבה אמר לך טמא ושהייה בדרך החוקה לא צריך קרע דלא גר ערל ובן אחר ד תניה כל הרל לא יאכל בו הרל לא אוכל קורבן פסח בו הוא אין אוכל אבל אוכל במצב מרור אומר התוספות שם כן שמירי בישראל מומר בשעת שחיטה וחזר ועשה תשובה וקאמר אף לגב דישראל מעליה הוא כמ שלא נמנ הוא לא נמנע ל הקורבן פסח בשעת השחיטה השוב ולא אוכל בקורבן הפסח אבל אוכלו במצע ומרו מה קורה פה כתוב גם בתו סות דיה שמי שהיה הרל בן מומר עשה תשובה מי שלא הקריב קורבן פסח או מי שלא יכול להקריב קורבן פסח כיוון שהוא טמא או בדרך רחוקה עדיין הוא מחוייב לאכול מצע ומרור כן ודרשה מפורשת בוא כל הערה לא אכל בוא בואו אינו אוכל אבל אוכל מצא או מרור ורוח ביעקב דרש בערב תאכלו מצות שמבאלה לטמ שהיה בדרך רחוקה למרות שהוא לא מקריב קורבן פסח הוא אוכל איך איך יכול להיות לדעת הרמבם אין דבר כזה לאכול מרור בלי פסח אין לא קיים מה זה שאומר פה התוספות במת המקור של תוספות זה המכילתא מכילתא במסכת מכילתא בפרשת בו תראו במקור כג לא נקרא את הכל הלמת כמו שאם אין להם מצע ומרור אין יוצאים ידי חובתם בפסח כך אם אילהם פסח יוצאים מ מצא מרור הרמבם מביא גם בספר המצוות במצוות ענ מביא את המחלת הזו אבל הייתה לו גרסה אחרת במחלתה ה גרסה אחרת שהגמרא דוחה בסופו של דבר את את האפשרות הזאת אבל יש כאן דיה בתוספות נאמר דיה שיש מקום לאכילת מרור גם בנפרד גם אם אין קורבן פסח כמצווה בפני עצמה כמו שיש מצווה בפני עצמה לאכול לאכול כזית מצא יש מצא יש מצווה מדאורייתא בזמן הבית לאכול כזית מרור אלא אלא הכז המצווה הזו שהייתה נהגה בזמן הבית כשאין פסח היא נוהגת רק מדרבנן כן כי כן היא תלוייה בקורבן הפסח בזמן שיש פסח מקריבים אותה אין קור בזמן שיש פסח אוכלים מצה אוכלים מרור דאורייתא אין קורבן פסח לא אוכלים אבל אבל מדובר כאן על מצווה בפני עצמה דרך אגב בחידושי הרן אז רגע אז רגע עכשיו אם נלך בכיוון הזה אם נלך בכיוון הזה אז יוצא לפי זה ש התוספות התוספות כאן חלוקים בקול וכול על הרמבם הם סוברים שיש מצווה בפני עצמה לכל מרור גם אם אין פסח עכשיו שימו לב שימו לב מצווה בפני עצמה לאכול מצה זה כולם מסכימים נכון איך הלל היה מקיים את המצווה של אכילת מצה בפני עצמה בערב תכלו למצות איך הוא היה אוכל את המצה הזו הוא היה אוכל אותה בנפרד מהפס את הכז מצא שזה בוודאי יש מצווה בפני עצמה תראו בתוספות חידושי הרן במקור כז כותב שם באמצע וכיוון שאינה תלוייה ב פסח הנה יש לומר דמה ש דמו הלל ב מצא בזמן הזה דאורייתא וכיוון שכן אינה תלויה בפסח ואפילו בזמן הפסח עם החלה בפני עצמה צד צ אפילו אחי ציוותה תורה לאכלן כאחד שימו לב להלל בברור יש מצווה של בערב תאכלו מצות כי היא מצווה בפני עצמה לאכול כזית מצה את הכז מצה הזה ציוותה התורה לאכול יחד עם הפסח כלומר כהלל בא לאכל ל את ה פסח מצא ומרור הוא קיים במצווה הזו גם את אכילת המצא של בערב תאכלו מצות כן כמצווה בפני עצמה הוא קיים אותה יחד עם ה כן אפשר אפשר לבוא גם התוספות תראו גם התוספות בפסחים קכ כותב הנה תקו לרד הסוף פה בעמוד הבא וכן צריך לומר להלל שהיה כורך מצא ופסח בסוף הסעודה ואחי אכיל מצה דאורייתא כלומר גם את הזית מצה שחייבים לאכול בנו חיייבים לכ בני כמצווה בפני עצמה שאיננה תלויה בקורבן הפסח שאיננה תלויה בקורבן איננה תלויה בקורבן אותה הוא אכל יחד עם הפסח אפשר לבוא ולחדש ככה אפשר לבוא ולחדש ככה שבעצם בדין שזה על המצות הומורים יכלו מתקיימים כאן שני דינים יש כאן שני דינים בעל מצות הים יכלו יש דין אני כרגע אומר כרגע לפי הגישה של תוס לא לפי הגישה של הרמה יש דין של אכילת פסח בפני עצמו מצה בפני עצמה מרור בפני עצמו כל התורה ציוותה לאכול פסח לאכול מצע ולאכול מרוא אם אין אם אדם לא הקריב קורבן פסח הוא היה טמא בדרך רחוקה או שהוא לא נמנע על הפסח הוא חייב לאכול מצה בפני עצמה מרור בפני עצמו אבל יש יש מצווה לכתחילה לאכול אותם ביחד גם ככל מצווה בפני עצמה יש מצווה לאכול אותם ביחד מעבר לזה מעבר לזה כשבאים לאכול את הפסח כמצווה בפני עצמה יש יש מצווה לאכול את הפסח יחד עם המצא ומרו ככשר לאכילת הפסח לא כמצוות בפני עצמם אלא כאכ של החלת הפסח איפה אני רואה את זה בגמרא בפסחים בדף צדי הגמרא שמה אומרת איפה איפה זה לא כתבנו את זה או בכף בכ כף הגמרא שמה אומרת ואם ממע את הבת מיות מסה כלומר אם אין מספיק כסף לאדם א לקנות את כל לעסוק בכל צורכי הפסח אז הוא ממנה עוד מישהו על פסחו משלם לו ככה יהיה לו יותר כסף אז אז אז מה אפשר לקנות מכספי ה מתי אפשר לשתף עוד אנשים מה אפשר לקנות מה מה עוד אפשר לקנות מכספי המכירה של הפסח אז הגמרא אומרת שעצים לצליית כולה מה לו פליגה שאפשר לקנות מכספי ה כספי המקח ש שנמנע עוד מישהו על פסחי והוא משלם לי אני יכול לקנות בזה עצים אבל כי פליגה במצע ומרור האם אפשר לקנות מהכסף של הפסח גם מצא ומרור אז רבנן אמרי כילה ורבי צ כין שכשר דפסח כגו פסח דמי ואחד אמר בצרו מכו פליג תכלו כ מכשיר פסח כפסח דמי כלומר כתוב כאן דיה שהפס והמצע המצב והמרור הם הכשר הכשר ה זה תנאי בחילת פסח כלומר יש וזה מה שאומר זה מה שאומר אבזר יש שני דינים באכילת מרור ו שני דינים באכילת מצה יש דין ש אכילת מרוא ואכילת ה מצא זה אכשר ד פסח כלומר יש מצוה לאכול פסח איך אוכלים את הפסח אם מצא או מרור ויש מצווה בפני עצמה לאכול מצה ולאכול מרור ואת המצע ואת המרור ואת הפסח כן יש דין לאכול אותם ביחד מדין אכילה אכילתם בפני עצמם ויש דין לאכול אותם ביחד מדין אכילת הפסח בפני עצמ הבנתם מה אני אומר כלומר יש דין לאכול מרור את את המרור הזה יש דין לאכול אותו כמור יחד לקיים את מצוות המרור יחד כשהם כרוכים עם הפסח ועם המצה ויש עוד דין יש עוד דין שכש כשניגשים לאכול את הפסח מה ה נפקא כשניגשים לאכול את הפסח צריך לאכול את זה יחד עם מצה המרור מה הי נפקא מינה נפקא מינה שבדין של כשאני בא לאכול את המרור ואני אוכל אותו בצורה שהוא יחד עם הפסח מצא אני צריך לאכול ממנו כזית כי אני אוכל אותו בתורת אכילה אז אני צריך לאכול אותו כזית אבל אם אני אוכל אותו אך ורק כאכ שרע דפסח לא צריך לאכול כזית לא חיייבים לאכול כזית זה אומר אבדן עזר דיה לכן הוא אומר שמי שחולה ולא יכול לאכול לא יכול להיות לא יכול לאכול חריין כזית חריין זה קשה לאכול את זה אז אפילו הוא חולה הוא לא יכול אז יש עניין לאכול פחות מכזית מה העניין אז דנים את זה בצ חצי שיעור במצווה לא צריך אבנזר אומר אפילו אם לא ניכנס לסוגיה של חצי שיעור במצוות אלא מדין שכך היו אוכלים את ה את הפסח את הפסח כשהיו אוכלים את המרור ואת המצה כהכשרה דפסח לא היה צריך בשביל זה כזית כי לא נאמר לשון הכילה על הדין הזה כתוב על מצות אומרים יכלו לפסח אבל לא כתוב יכלו על המצב והמרור על כתוב על מצות אומרים יכלו לפסח לשון האכילה לא מופיע ע הכילה על המצב מר אז כשבאים לאכול את המצב ואת המרו כהכשרה דפסח מה ה לק מינה אם אדם אכל בזמן הבית מצא בפני עצמו יצא ידי חובה למה יצא ידי חובה רואים ד בגמרא יש לפות לפוטה כל בן אחר לא יכל בוא בוא וכל אב יש אלפות המיוחדת שאומרת שגם אם שגם אם אני לא מקריב קורבן פסח אני עדיין מקיים את מצוות מצע מרו בפני עצמה אז זה ברור שגם אם אני לא אוכל את המצב עם הפסח אני מקיים את ה מצוה של מצא ומרור בפני עצמה אבל לכתחילה אני צריך לאכול את זה יחד עם הקורבן יחד עם הפסח והמרור אוקיי אז אם אכלתי מצה בפני עצמה ואחר כך מרור בפני עצמו כזית מצה כזית מרור בזמן בית המקדש ועכשיו אני רוצה לאכול את הקורבן פסח אני צריך שוב לאכול יחד עם הקור פסח מצא ומרור אפילו פחות מכזית מדין אכשר לפסח איפה זה כתוב יכול להיות אפשר אפשר להציע שאולי שני פסוקים תראו פסוק אחד מקור ד כתוב ואכלו את הבשר בלילה זה ציל ישו מצות על מאורים יכלו אז מה מה קורה פה המצות זה מוסב על הרשע או על הסיפה איפה הפסיק כלו את הבשר בלי זה אצלי יש פסיק ומצות על מרורים יכלו הוא אומר הרמבם בפירוש השני זה טעות גם לפי הטעמים זה לא הולך ככה ואכלו את הבשר בציי שו מצות פסיק על מרורים יכלו אז ה אמרים יכלו אז הרמבן כותב שזה מוסב רק על המצות אה רק א ש המרור מוסב רק על הבשר כן אבל יתכן שהראשונים למדו שמר הזה מוסב גם על המצע וגם על הפסח כלומר על שניהם כלומר כל אחד ואחד בפני יש מצווה לאכול אותו עם המרור דהיינו דהינו שגם כאשר ניגשים לאכול את את כל כל מצוה ומצווה בפני עצמה פסח בפני עצמו מצא בפני עצמו יש עניין לאכול את המרור יחד איתם כקיום מצווה בפני עצמה אחר כך בפסוק השני במדבר בפרשת בעלותך ובחודש השני ב 144 יום לחודש בין 4ר יעשו אותו על מצות ומורים יאכלו שמה מדובר על פסח שני פסח שני אין מצווה לאכול מצה ומרור נכון אז למה אוכלים מצע ומרור בגלל הכשרה דפסח בגלל שפסח נאכל אז חייבים לאכול עם הפסח מצע ומרור אז רואים שיש שני דינים נפרדים יש דין כמו שראיינו בתוספות ובנו דוד הלל היה אוכל את הכז את מצה של החיוב בפני עצמו היה אוכל אותו עם המצה ואת המרור היה אוכל אותו עם הקורבן פסח עם המרו למרות ש ברור שגם הוא מודה שאם הוא לא אכל אותו עם הפסח הוא יצא ידי חובתו כי לא גרם ממי שלא הקריב קורבן פסח שאוכל מצה ויוצא ידי חובה אבל אבל אבל מעבר לזה יש עוד דין יש עוד דין והדין הוא שגם אם אני יצאתי ידי חובת אכילת מצה יצאתי ידי חובת אכילת מרור כן עכשיו כשאני ניגש לאכול את קורבן הפסח אני חייב חייב לאכול את הפסח יחד עם מצא ומרור מדין הכשרת בפסח עכשיו אפשר לחדש עכשיו ככה יוצא ככה שבזמן הזה עכשיו אנחנו ובים את הזמן הזה אוקיי בזמן הזה להלל בזמן הזה להלל כשבאו חזל ותיקנו אכילת מרור אכילת מרור יש כאן שלושה דינים שמתקיימים בזה א דין של אכילת מרור בפני עצמו כן כן כי צריך כול מרור כמו שבזמן הבית היו אוכלים מרור בפני עצמה גם אם מי שלא הקריב קורבן פסח היה אוכל מרור אז צריך לתקן מצווה בפני עצמה דין שני לאכול את דין שני לאכול את כזית המרור הזה שאני יוצא בו ידי חובת אכילת מרור לאכול אותו יחד עם המצה יחד מה מדין אכילת מרור שצריכה לאכל יחד עם יתר הדברים ודין שלישי דין שלישי א דין אכשר דפסח כן בזמן הבית היו אוכלים מצע ומרור יחד עם הפסח אז באכילת המרור עם המצע זה זכר לאכילה שהיו אוכלים את המצע המרור יחד עם הפסח בסדר תה אפשר לומר ככה ש מדובר על על לתקן חיוב של אכילת מרור בזמן הזה מסתבר לומר שהחיוב של אחילה יתקנו אך ורק על ה על הדינים של אכילת מרור בתורת בתורת חיוב של אכילת מרור אבל אם מדובר על חיוב של אכילת פצח והמצב והמרור ה בסך הכל הכשרת לפסח אבל הם לא החיוב הם רק התנאי באכילת פסח לא שייך לתקן על זהזה חיוב בזמן הזה הבנתם מה אני אומר דיברנו על שלושה דינים נכון דין אחד אכילת מרור בפני עצמה דין שלי אכילת מרור עם המצה דין שלישי אכילת מרור ומצא עם הפסח שלא קיים כן זכר הפסח הרי ברור שאכילת הכורך אכילת המצב המרור ככשר דפסח אכילת ה המצב המכן הם לא העניין העיקרי הם גם רק צורה ותנאי בחילת הפסח אז לא שייך לתקן על זה דין חיוב בזמן הזה על מה על מה שייך לתקן דין חיוב בזמן הזה כשהיה חיוב בזמן הבית לאכול מרור אז גם עכשיו תקנו לאכול בזמן הזה אבל אבל אם בזמן הבית לא היה חיוב לאכול מרור היה חיוב לאכול פסח עם מרור כן אז על זה לא שייך שתקנו בזמן הזה חיוב באכילת מרור בסדר אז עכשיו אז שדעתי לאחי אז אפשר לומר ככה אפשר כבר לישב את דברי הראש שאלנו שהראש הראש סותר את עצמו בצד אחד הוא כותב שלל אם היינו אוכלים מצה בהתחלה ואחר כך מצה ומרור אז המצה לא היייתה מבטלת את המרור כי יש דין כריכה יש דין כריכה פה דורית יש כאן דין כריכה מדרבנן נכון שניהם דרבנן ואילו בסימן ל הוא כותב שהקור זה רק זיכרון באלמה ולכן לא לאכול את זה אחרי ה אז שאלנו סתירה התשובה היא תלוי אין פה שום סתירה תלוי מה הסדר אם אתה אוכל בסימן כז הוא מדבר שאתה אוכל כזית מצה ואחר כך אתה ניגש לאכול מצה ומרור לא אכלת זה הפעם הראשונה שאתה אוכל את המרור זו הפעם הראשונה שאתה אוכל את המרור אז אז על הכז את מצא ברכת על אכילת מצא עכשיו שאתה ניגש לאכול את המרור הרי יש את הדין השני שאמרנו א' בג הדין שני הוא שצריך לאכול את המרור עם המצע כן ואכלו את הבשר בלילי ישו מצות על מרורים יאכלו את המצות כר צריך לאכול כשבאים לקיים את מצוות מרור בפני עצמה להלל צריך לאכול את זה יחד עם מצה אז למה צריך לאכול למה המצה לא מבטלת את המרור כי המצה היא בעצמה כי הו מצוות המרור כי צריך לאכול את המצה יחד עם המרור אז המצה עצמה אוכלים אותה בגלל המרור הבנתם הרי יש יש מצווה דין כן כשבאים לאכול מרור אז לכתחילה לאכול אותו יחד עם המצה להלל אני מדבר כרגע להלל צריך לאכול אותו יחד עם מצה ככה הלל בעצמו היה נוהג בזמן הלל בעצמו היה נוהג לאכול את הכז את מצה עם הפסח ומצא גם את המרור הוא היה אוכל עם פסח מצא ומרור כלומר את כל המצוות בפני עצמם הוא היה אוכל ביחד נכון זאת ה הצורה ש וככ וזה הפשט בפסוק כ הוא היה סבור שזה צורת דאורייתא לכתחילה לאכול את שלושת המצוות בפני עצמם לאכול אותם ביחד אז כאשר כאשר אדם אוכל את המצה כזית המצה הוא מקיים דין דאורייתא עכשיו כשבאו חזל לתקן מצוות אכילת מרור תקנו לתקן אותו לכתחילה כפי שאללה יאכל אלילה אוכל את הכל את המצב וא המרור ביחד אז זה מה שראש כותב בסימן כז בסימן ל מה מדובר מדובר להלכה כלומר אכלנו כזית מצה יצאנו דו חבת מצה אכלנו כזית מרור בפני עצמו יצאנו כבר ידי חובת מרור אם אכל מרור בפני עצמו יצא ידי חובת אכילת מרור לא גרם ממי שאין לו פסח שיוצא יד חובה באכילת אכילת מרו עכשיו כשהוא ניגש לאכול את המצב את החסה ביחד אז הוא בא עכשיו הוא בא לקיים רק את הדין השלישי מה הדין השלישי שזה הכשר הד פסח הכשר הד פסח זה זיכרון בעלמה זה זיכרון בעלמה הוא לא יוצא עכשיו שום מצווה הוא אכל את המצע יצא ידי חובה אכל את המרור יצא ידי חובה עכשיו הוא זיכרון באלמה זיכרון באלמה לא לא מבטלים את המצב בגלל זה אז השעה שת דעתי חי יוצא שאין מחלוקת אפשר להגיד שאין מחלוקת בין הערוך לבין התוספות כי התוספות מדברים שוב התוספות מדברים בחיי גבנה שאכל מצע ומיד תכף ומיד בא לאכול את המצע ואת המרור ביחד אז כיוון שתכף ומיד זה הפעם הראשונה שהוא אוכל את המרור לכן אומר התוספות בצדק גם המצע בא מדרבנן בגלל המרור בגלל חית המרור אז לכן שניהם חיובה דרבנן אזה לא מבטלים זה את זה מה שאין כן הערוך דיבר למה דכ מלן שאכלת מצה ואחר כך אכלת מרור אז המרור יצא ידי חובתו עכשיו צריך פה צריך פה לשאול שאלה זה להשלים את העניין לפי הערוך לפי הארוך למה באמת למה באמת לא נגיד שלהלן כשבא לאכול את ה כזית מרור הרי להלל לכתחילה הלל היה אוכל את המרור עם המצה נכון הלל היה אוכל את המרור עם הכל ביחד את הזית של היה אוכל אותו ביחד אז למה שלא יכוון האדם שהוא מברר על אכילת מרור יכוון אותו על על המצע סליחה יכוון אותו על המרור שוא אוכל יחד עם המצע בכורך כן הבנתם להלל אוקיי להלל נכון מה אמרנו אמרנו ככה הוא אכל כזית מצה יצא ידי חובת מצה אכל כזית מרו יצא ידי חובת מרור למה יצא ידי חובת מרור למה נגיד להלל שאת המרור הוא יקיים בכורך כי זה זה היה לכתחילה להלל מה הבעיה שיקרב אותה בכורך נכון שיקיים אותה בככ זה לא זיכרון בעלמה שמה הוא יקיים את המצווה בפעם הראשונה כאן אנחנו כנסים לשאלה האם אפשר לברך עכשיו ולכוון לא לצאת ב לא לצאת במור הזה אלא במר שאני אוכל פעם הבאה כן אז זה מחלוקת לא ניכנס כרגע יש מחלוקת יש תוספות ב בק טו לא ניכנס לזה אבל יש תוספות בדף תראו במקור לב תוספות בסים כתו שאם יש לאדם אין לו לאדם כרפס יש לו רק מרור אז אז באיזה מרור הוא יצא ידר חובה בטיבול הראשון או בטיבול השני אז לפי התוספות לרב חיז הוא יוצא ידי חובה הנה מברך לרב חסד בטיבול הראשון על אכילת מרור אף אלגב עיקר מצוות מרור לא נפקה לתיבול שני כלומר לפי התוספות אפשר לאכול לברך עכשיו על אכילת מרור לאכול את המרור הראשון בתורת כרפס ולא לטבל אותו בחרוסת אלא במי מלח ואחר כך שאני בא לאכול את את המרור אחרי המצע שמה אני יוצא ידי חובה בטיבול השני זה זה אני יוצא ידי חובה אפשר לעשות את זה הוא אומר זה כמו שגם במצה אפשר לעשות את זה לפי דעתו אפשר עיקר קיום המצוות מצה זה באפיקומן לפי דשת התוספות אבל הוא מברך על אכילת מצה בכזית הראשון אבל יצא עיקר ידי חובת אכילת מצה בפי קומה הרמבם במלחמות והרן ושבץ כתבו שלא אי אפשר חייבים לכוון אך ורק על מה שאני אוכל הנה תראו את הרמבם במקור לג ודאי מטיבו ראשון הו דנפק לידי חובה שהרי החלו בש חובה מתכוון אלי ועלי בירך אז אפשר להגיד ככה אני סיכום הערוך סובר לא כמו התוספות בפסחים קט הוא סובר כמו הרמבן והרן אי אפשר לברך עכשיו על אכילת מרור ולצאת ידי חובה במור הבא שאני אוכל אני חייב לצאת ידי חובה בבר מדין הברכה אני חייב לצאת ידי חובה בירכתי אני חייב לצאת ידי חובה המרור שאני אוכל עכשיו אז לכן כשבאו חזל לתקן לצאת ידי חובת כל הדעות גם רבנן דהל וגם הליל הרי הם היו חייבים לתקן שיוכלו קודם כל נפרד ואחר כך ביחד כי לרבנן ד הילל לא יוצאים מד חובה כשאוכלים ביחד היו חייבים לתקל קודם כל שיאכלו מצה יברכו על חילת מצה יכלו מצה יברחו על החיילת מרור יכלו מרור בבני עצמו עכשיו הלל בנקודה הזו להלל בנקודה הזו הוא חייב עכשיו להתכוון לצאת ידי חובת אכילת מרור הוא לא יכול לחכות עם הברכה עם הכוונה לצאת די חובה לאכילת המרור בכורך הוא לא יכול כי הוא לא סובר כמו התוססות הוא סובר כמו הרמבן והרן אז מצא שלל כבר צ ידי חובת אכילת מרור בפני עצמו יחד כמו לרבנן אז עכשיו שניגש לאכול את המצא ואת המרור ביחד מדין כורך זיכרון ואלמה זה רק אכשר דפסח זה רק כבר יצא ידי חובת אכילת מצע בפני עצמה אכילת מרור בפני עצמה עכשיו הוא ניגש לאכול רק זיכרון בעלמה כמו שהיו אוכלים עם הפסח ככשר פסח זה הערוך אבל השולחן ערוך השולחן ערוך פוסק תראו בסימן תעה סעיף ב' אם אין לו ירקות לטבול ראשון אל ור יברך עלי בטיבול ראשון בורא פרי אדמה ועל חילת מרור ובתיבול שני יתבלו בחרס בכך לפי השולחן ערוך באיזה מרור יוצאים ידי חובה אם יש לו אין לו מרור אין לו כרפס יש לו רק מרור בטיבול הראשון או בטיבול השני אה מה אתם אומרים הוא סובר כמו הטוסט הרמבם יש הוכחה פשוטה ש זה בטיבול השני החרוסת הנה איפה הוא מטבל בחרוסת בטיבול השני ככה המשנה ברורה כותב שם סימן תעה שיוצאים בידי חו בסיב ב' שלדעת השולחן הרוך יוצאים ידי חובה בטיבול השני כשהוא אוכל שמה הוא מטבל בחרוסת בפעם הראשונה מטבל רק במים זה לא רק בשביל דבר שיש בו טיבולו במשקה אבל את הטבול הוא מטבל בזה הוא מטבל בטיבול השני יוצא שהשולחן ערוך סובר שאפשר לברך עכשיו על אכילת מרור ולצאת ד חובה רק במר שאני אוכל אחרי המצה אז יוצא שלפי השולחן ערוך אפשר לקיים את מצוות אכילת המרור לדעת הלל בכורך אין שום בעיה לקיים א כפי שלכתחילה היה צריך להיות שהלל ככה היה אוכל הלל היה מקיים את מצוות המרור ואת מצוות המצא ש כמצוות בפני עצמן הוא היה מקיים אותם ביחד אז לפי השולחן ערוך אפשר לקיים את זה גם עכשיו איך כשנ בך על אכילת מרור ונברך על אכילת מצא נתכוון עעל הכורך כי לדעת הלל יצ ש את ה למעשה את מצוות דאורייתא אין בראה הוא חייב לכוון להוציא לצאת ידי חובה בדאורייתא אבל אבל את ה את הוא חייב אבל את ה את ה את הדין של מרור כן את הדין של מרור אז את זה הוא יכול לכוון לכוון לצאת את זה ר לכן אומר השולחן ערוך שיכוון להוציא את ה יכוון להוציא את את הקורח בברכה שלו כן כי אפשר לכוון י אז יוצא הלוכ למזה יוצא שלפי הלל לא יוצאים ידי חובת מרור אלא אם כן במר של הכורך שמה יוצאים ידי חובת מרור ולכן אסור להשיח בדיבור אסור להסיח דעתו עד שיאכל את הזה עכשיו עכשיו אז אז מה אז מה זה אז עכשיו שאלנו אז מה זה בלא ברכה כן דווד שאלת מה זה בלא ברכה כן מה זה בלא ברכה ודאי שמברכים על זה התשובה היא בלא ברכה ברור ש כמצוות בפני עצמן של מרור כמצווה בשביל מצה של מצה תקנו ברכה על אכילת מרור על אכילת אכי הנקודה של הגמרה היא שעל על הכריחה לא תקנו ברכה עלע על מצוות הקרי כל לא תיקנו ברכה כי אין אחרי שאכלנו מרור בפני עצמו ומצא בפני עצמה עכשיו כל מה שנותר לנו בכריכה זה רק זיכרון עלמה כי זה רק זכר להכשר דפסח על הכשר דפסח חזל לא עשו דין חיוב לכן לא תיקנו על זה ברכה לא בלא ברכה וזה הה הפשט בערוך כשרוך אומר הרוך אומר שאלנו איך הערוך סותר את עצמו התשובה לאך לא סותר את עצמו הרוך אומר ככה כיוון שכבר בירכנו מה הפשט כיוון ש בירכנו על אכילת מצה ואכלנו כזית מצה ויצאנו ידי חובה ויצא ובחנו על אכילת מרור ואכלנו כזית מרור ויצאנו ידי חובה אז עכשיו כשאנחנו באים לאכול את המצה ואת המרור זה החי זיכרון באלמה ו לא מברכים אין שום ברכה שתיקנו במיוחד על מצוות הכריחה על הדין של הכריכה זה הפשט כן כ ש בירכנו והיינו לפי הרוך היינו חיייבים לצאת ידי חובה ארוך הרי אין לו אופציה לכוון לצאת ידי חובה במר של הכורך הוא חייב עכשיו לצאת ידי חובה בגלל הברכה אז כיוון שערוך הוא כבר יצא ידי חובת מצה ויצא ידי חובת מרוא כבר ברחנו אז היינו חייבים להתכוון לצאת די חובת המצה ואת המרור אז עכשיו כשאנחנו נגשים לאכול את המרור ואת המצה אנחנו אוכלים את זה רק לזיכרון בעלמה ככשר דפסח ועל זה לא תיקנו ברכה אין ברכה על הכריחה כי הכריכה זה רק הכשר די פסח ולכן גם קושיית הפרי מגדים לא לא קושה הפרי מגדים אומר למה לקר אכילת מרור לאמרו זכר למקדש לא זכר למקדש אמור אך ורק על דבר שהוא בא לזיכרון בעלמה שזה הכריחה שהיא באה אחרי האכילה של המצב והמרור ולא על העיקר אכילת אכילת [מוזיקה] מרור מה עם הרמבם שלא יה קפד על הרמבם שלא פירשנו את דברה הרקע אגיד לכם ות אחד על הרמבם הרמבם לכאורה דבר טמוע הרמבם כותב תראו בהלכות חמץ ומצה ב בלו פרק ח הלכה ח בזמן הזה שאין שם קורבן פסח אחר שמברך המוציא לחם חוזר ומברך על אכילת מצה ומטבל מצה בחרוסת ואוכל וחוזר ומברך על אכילת מרור איך איך לרמבם מברך על אחרת מרור ואוכל לרמבם אין דבר כזה מרור אין דבר כזה מרור מ מעצמו בזמן בית המקדש לא היה אכילת מרור בפני עצמה כלום מדאורייתא לא שום הת אכילת מרור אז מה חזל בדיוק תיקנו לאכול מרור ולברך על זה הרי כל המרור לרמבם זה אך ורק אכשר די פסח לא שייך לתקן על זה ש את זה בזמן הזה בפני עצמו ו לתקן אתזה ברכה אומר הרמבם תראו וזו מצווה מדברי סופרים מצווה מדברי סופרים על איזה מצווה הרמבם מדבר הרמבם צעק בקולי קולות שאין מצווה לאכול מרור בלי בלי פסח תראו גם בפרק ז הלכה יב אכילת מרור פרק ז במקור לח אכילת מרור איה מצוו מן התורה בפני עצמה אלא תלוייה היא באכילת הפסח שמצוות עשה אחת לאכול פסח בשר הפסח המצ הורים ומדו סופרים לאכול המרור לבדו בליל זה אפילו אין שם קורבן פסח רבותיי יש פה חידוש עצום זה ראיתי הגריס סולובייצ'יק הרב מבריסק בשני מקומות גם בחידושי רב חיים בסטנסיל בסימן מא זה שמה הואר בשם הגריז וגם יש הגדה של פסח מבית לוי אז תסתדרו שמה בעל חילת מרות עמוד רו אומר סוצי אומר הרב מזריק של הרמבם גם בזמן הבית שימו לב גם בזמן הבית היה מצווה מדברי סופים לאכול מרור בפני עצמו כלומר מה שאנחנו הולכים היום מרור לדעת הרמבם זה לא זה לא תקנה חדשה של אכילת מרור אחר חורבן בית המקדש לא בזמן בית המקדש היייתה אכילת מרור מדברי סופרים הנה מדבר סופרים לאכול המרור לבדו בלי זה אפילו אין שם קורבן פסח משמע הוא פשטות הוא מדבר בזמן הבית בזמן הבית תיקנו חזל נכון מדאורייתא כל אכילת המרור היא אך ורק ככשר עדי פסח לדעת הרמבם היא לא מצווה בפני עצמה אבל באו חכמים כבר בזמן הבית ותקנו לאכול מרו כמצווה בפני עצמה זכר לזכר וימרו את חייהם בעבודה קשה ועל זה תיקנו ברכה בפני עצמה יוצא שלדעת הרמבם מה שהיום אנחנו מקיימים מה שהיום אנחנו מקיימים מצוות מרו זה לא זכר למקדש אלא ככה היה במקדש אנחנו מקיימים בדיוק את התקנה שהייתה במקדש במקדש אכלו מדברי סופרים מרור והיום אנחנו אוכלים מדברי סופרים מרור זה לא זכר למקדש כן ואז ממילה מובן גם לרמבם מברכים קודם כל אכילת מצב ואוכלים אכילת מרו ואוכלים ואחר כך נגשים לאכול את המצב ואת הכורך את המצב החסה שזה רך ורק לזיכרון בעלמה למה שהיה בזמן לזיכרון באלמה ככשר עד פסח אוקיי אז זה סיכום כהיום אנחנו באים לאכול את הכורך אז לדעת השולחן ערוך אנחנו צריכים לחוש לחוש לקיים עכשיו את מצוות המרור לשיטת הלל לקיים עכשיו את מצוות המרור אז אנחנו צריכים כוון בברכת חילת מרור להוציא את המרור הזה להוציא את המרור הזה שאנחנו הולכים בכורך לעומת זאת לפי שיטת לפי שיטת הערוך אנחנו לא אנחנו יוצאים ידי חובת המרור כבר באכילת המרור בנפרד אחר כך שאנחנו נגשים לאכול את המצה וא המרור אנחנו עושים את זה רק לזיכרון באלמה ועל זה על זיכרון באלמה לא תקנו חזל ברכה אני רוצה לסיים ולומר קודם כל ש ישר כוחכם על הלימוד שהיה כאן חצי שנה לימוד בתנאים לא לא בכלל בכלל לא פשוטים תקופה של מלחמה והיינו מפוצלים זה בחוב וכל אחד במקום אחר ועם תנאים לא פשוטים גם של כל כל התנאים לא היו תנאים אידאליים ללימוד תורה המקום וכל התנאים מסביב אבל בכל זאת ראינו ש למדתם בהתמדה וב המשכתם ללמוד הבנתם את הערך הגדול הערך המוסף שיש בתקופה של מלחמה ללמוד תורה כדי לדעת שלומם של עם ישראל ושלומם ש חילי ישראל הוא תלוי בלימוד התורה ו אשריכם על הלימוד תורה הזה אני רוצה לחזק אתכם בעזרת השם שתמשיכו עכשיו המלחמה לא הסתיימה ד עוונו צריך להמשיך גם בבין הזמנים להמשיך להתמיד בתורה להמשיך להבין את הערך הזה של של התורה שמגנה ו מצלה גם בזמן בין הזמנים זה זמן ככה זה זמן בין הזמנים שללמוד לחזור על מה שלמדנו מסכת כתובות שתהיה קניין גדול בידכם ובזכות הלימוד הזה אנחנו בעזרת השם גם נראה נתבשר בשורות טובות וכמו כל שנה כל סיו זמן אנחנו אומרים את זה בשם כל רבני הישיבה שאנחנו בטוחים שתקיימו את מצוות פסח מצות הכל בכשרים הכי מהודרים וכל המצוות הקיימות זה הכי הכי בהידור בדקדוק הדקדוקים אבל יש מצווה אחת אני אומר את זה כ יש מצווה אחת שצריך לקיים אותה ביתר דקדוק וביתר הידור ומה המצווה הזו ונשמרתם מרוד נפשותיכם שמרתם כל אחד שיוצא טייל איפה שיעשה שידר מאוד מאוד מאוד במצווה הזו של נשמרת מאוד נפשותיכם לא לא לסכן את עצמכם בכל מיני דברים ללכת לפי כל החוקים לפי כל הכללים לפי כל חוקי התנועה ולפי כל ה ללכת להתנהג בצורה אזה זה זה בקשה שלנו ובעזרת השם חודש חג הפסח זה חג של דיבור ככה כתוב בספרים פסח פה שמדבר וכל הגאולה של מצרים הייתה גאולה של דיבור זה נרמז בגולן של ישראל משה רבנו שהיה כבד פ קבד לשון אז הגאולה של עם ישראל זה גאולה של דיבור גאולה של שעם ישראל יוצא ומיישם או מממש את את הפוטנציאל שלו את את את המרכז עניינו של האדם שהוא מדבר רוח ממללה במה מדברים בתורה בתפילה בקדושה זה כל עניינו של פסח פסח אז י אז נברך בעזרת השם שהפח הזה יהיה פסח מלא מלא מלא בדיבור של תורה ותפילה וחיזקו ומצאו בעזרת השם נראה אתכם בכוחות מחודשים בזמן [מוזיקה] הבא