👑🗣️ חינוך ומנהיגות - המסר שבין המילים, שיעור נפלא לפרשת נשא | הרב שמואל אברמובסקי

בפרשת השבוע אנחנו קוראים על ציווי הקדוש ברוך הוא למשה רבינו לספור גם את שבט לוי. נשוא אומרת התורה הספירה הזו היא הרמה מלשון נסיעה להרים גם את שבט לוי. אחרי שספרנו את עם ישראל בפרשה הקודמת סופרים גם את שבט לוי. וישנם בפרשה נידונים רבים. אבל הכל מתחיל עם הספירה של שבט לוי. מדי פעם יוצא לי לתת שיעורים בבתי הסוהר אה ו בפעם הראשונה שהגעתי זה היה בכלא רימונים נסעתי לשם וזה חוויה מאוד מעניינת להגיע לבית סוהר בפעם הראשונה אתה צריך לעבור חומות וגדרות ואתה לא יודע לקראת מה אתה הולך ואתה נכנס ופתאום אתה פוגש יש את כל גוני האוכלוסיה. כולם שלחו נציג. כולם נמצאים שם בפנים מאחורי החומות הללו בסמדרש גדול מלא באנשים. אתה מוסר שיעור. אחרי השיעור ניגש אליי בן אדם וביקש לסוכח איתי. עכשיו זה פרוצדורה שלמה. צריכים לקבל אישורים כי אסור לדבר איתם, אסור להגיד מי אתה ומה אתה. הוא קיבל את האישורים הנצרכים והוא שוכח איתי כמה דקות. הוא היה טרי מאוד בבית הכלא והיה לו מאוד קשה. אז הוא רצה מישהו שבא מבחוץ לבוש בבגדים נורמלים של אנשים רגילים שהוא יוכל להסיח לפניו את כאביו. אז הקשבתי לו. הדבר שהוא אמר שהכי קשה לו זו הספירה. הוא אמר הכל אני יודע איך שהוא שורד אבל הספירה אני לא יכול לשת את זה. מה אני מספר? זהו, אני כבר לא בן אדם. סופרים ראשים. וזה מובן שחושבים על זה. זה מובן באמת הספירה הזו יש בה משהו מאוד משפיל, משהו שבאמת כאילו מוציא את המשמעות מהאדם. אבל בתורה אנחנו רואים הפוך. התורה קוראת לספירה נסוא. להרים. זה מרומם. זו ספירה מרוממת. מה יש בה בספירה הזו שהיא מרוממת שאין בספירה בבית הסוהר שאין בספירה סתם שאנחנו סופרים שאנחנו רוצים לדעת מה יש לנו וכמה כל כך מרומם שהתורה באה ואומרת אחרי שספרנו את כל עם ישראל נעשה ספירה ייחודית לכהנים ספירה ייחודית לבני לבי יש כאן משמעות מיוחדת לספירה הזו שאמורה לרומם אותנו טפח מעל הקרקע מה היא? ננסה להבין. בפרשה אנחנו קוראים כמה עניינים אחד אחרי השני. ואומרת הגמרא במסכת סותטה, רבי אומר, למה נשמחה פרשת נזיר לפרשת סותטה? הדינים של נזיר שלהזהיר עצמו מן היין ושל כל מטר תער לא יעלה על ראשו וכל דיני הנזירות סמוכים. לפרשה של סותטה. אומרת הגמרא, אמר רבי, הרואה סותטה בקלקולה יזהיר עצמו מן היין. דהיינו שאם אדם היה בזמן שהביאו סותטה והוא ראה אותה בקלקולה, אז שיזהיר עצמו מן היין, שיקח לעצמו שמירה כדי שחלילה לא ילמד מהקלקול של הסותטה. כשהוא רואה את הקלקול שלה, אז הוא יכול להתקלקל גם. אז שיזהיר עצמו מן היין, יהפוך להיות נזיר, יפרוש מן היין. כך מציע הרבי לאדם והוא לומד את זה מזה שהתורה מסמיכה את שני הדברים. אז ראשית אנחנו רוצים להבין למה יזהיר עצמו מן היין. בסדר? נניח שהרועה סותטה בקלקולה זה ישפיע עליו ועוד מעט ננסה להבין איך ולמה. אבל למה צריכים להיות קיצוני? יזהיר עצמו מן היין. זהו כבר הוא לא יוכל יותר לשתות יין שימעט ביין הלא היין הוא באמת לו דווקא היין כן היין הוא הביטוי לתענוגות העולם הזה לחיבור לגשמיות לחיבור לכל ענייני העולם לתאוות בסדר אז אומרים לנו תיזהר אתה ראית סותטה בקלקולה אתה צריך לשמור על עצמך בסדר אבל יזהיר עצמו מן היין למה קיצוני אז מיד כולם עולה להם דברי הרמבם שהרמב"ם אומר שאדם שרוצה לתקן איזושהיא מידה הוא לא יכול ללכת אל דרך האמצע הוא צריך ללכת אל הקצה השני אם אדם הוא כעסן שילך לקצה השני שיהיה ממש ממש שלב ולא כעס גם כשצריך אם אדם הוא קמצן שיהיה פזרן ולאט לאט הוא יאזן את עצמו אבל זה מובן במידות כשיש לבן אדם מידות אז נגיד בשביל להרגיל את עצמי לעקור ממני את המידה אני צריך ללכת אל הקצה השני אבל בזהירות מן החטא, בהשפעות שיש עליי, למה צריכים ללכת לקצה השני? נראה שכתוב כאן בדברי הגמרא יסוד חשוב מאוד שהוא קשור גם למידות. כאשר אדם חוטא בחטא, נכשל בדבר שהוא לא רוצה להיקשל, כשזה קורה פעם אחת זה אירוע יחידני. כשזה קורה פעם שנייה או פעם שלישית והלאה, זה כבר לא רק התמודדות עם האירוע בעצמו. אדם כבר לא רק מתמודד עם הקושי, עם התאווה, עם החטא בעצמו. כאן כבר נולד כוחו של הרגל. כאן כבר נולד מה שחז"ל אומרים. כיוון שחטא אדם ושנה, נעשת לו כהיתר. אז בנעשית לו כהיתר יש את הרובד הפשוט, שזה כבר לא מפחיד. אדם עשה עבירה והוא ראה שהשמיים לא נפלו. פעם שנייה שלישית זה הוא כבר לא מרגיש אבל הרבה יותר מזה הוא כבר התרגל לאירוע הוא כבר חי עם זה בשלום זה כבר חלק ממנו בשביל לצאת מהרגילות הזו אי אפשר להמעיט אי אפשר להגיד טוב נעשה פחות זה לא עובד אנחנו יודעים שאדם שמכור למשהו אין שום דרך בעולם לגמול אותו בצורה הדרגתית אי אפשר להגיד לבן אדם אם אתה מעשן כבד, בוא תעשן פחות. אפשר, זה פשוט לא עובד. אז הוא ממשיך להפסיק לעשן כל חייו. אם רוצים באמת לעקור מאדם רגילות, הרגל, זה חייב להיות קיצוני. הולכים לצד השני. כשהולכים לצד השני אז קודם כל שוברים את ההרגל. קודם כל שוברים את הדבר הטכני הזה שאני רגיל אליו, אל המציאות הזאת שזה נהיה לי כדבר טבעי. אחר כך צריכים להתמודד עם הרצון, עם החשק, עם התאווה, שזה דבר שאפשר להתמודד איתו במידה בינונית, שאפשר להמעיט בו, אבל קודם כל צריכים לצאת מן ההרגל. לכן ודאי ודאי במידות, אדם שמידותיו קשות ורוצהו לתקנם, הוא צריך ללכת לקצה השני, אבל זה הרבה יותר מובן לנו. אבל גם באווהירות, גם בדרגה רוחנית, בכל דבר יש את ההרגל שאנחנו רגילים. וכשאנחנו רגילים למשהו צריכים קודם כל לשבור את ההרגל. לכן הרואה סותטה בקלקולה ויש כאן חשש להשפעה מסוימת שיכולה לגרום לאדם לחתו יזהיר עצמו מן היין. התיקון הגדר שצריך לעשות הזהירות שצריכים להיזהר בה היא צריכה להיות קודם כל קיצונית קודם כל להתרחק. אחר כך אפשר חזרה להתאזן, אחר כך אפשר חזרה להגיע אל דרך האמצע ולהתמודד עם מה שצריך להתמודד. אבל השלב הראשון, כשאדם פוגש הרגל רע, מעשה רע, דבר שישפיע עליו לרע, הוא קודם כל לברוח, קודם כל להתרחק אל הקיצוניות השנייה. אז יזהיר עצמו מן היין, אבל צריכים להבין מה הוא ראה. הלו רבי אומר אומרת הגמרא רואה סותטה בקלקולה מה הפירוש בקלקולה הוא רואה אותה בבית המקדש הולכת פרועת ראש נגררת ממקום למקום בצורה מבוזה מאוד הוא רואה איך שוחקים את שם השם ושמים בתוך המים ונותנים לה לשתות והיה אם היא יצאה נקיה מילא אבל אם היא לא יצאה נקייה הלו אומרת התורה בטת בתנה נופלת לצבות ירך מראות מזעזעים קורה לה דבר איום ונורא דבר שקשה לראות אותו זו לא החוויה הגדולה ביותר זה יגרום לאדם לחתום להפך אולי צריכים להביא השאות שיבואו לראות מה קורה לסותה בקלקולה שיבואו לראות מה קורה לאדם שחוטה חטא שיבואו לראות את הביזיון את ההשפלה את העונש היום היום והנורא. מה אומר רבי הרוס אותה בקלקול היזיר עצמו מן היין? מה ההבנה בזה? אדם רואה את מידת הדין זה אמור לחזק אותו. התורה מספרת לנו על רבקה אמנו שהייתה עומדת אל מול הקלות שלה החדשות שעשיו הביא הביתה. וזה לא מצא חן בעיניה. הקלות של שלה, נשותיו של עשיו היו למורת רוח. אומרת התורה, ותהינה למורת רוח ליצחק ולרבקה. אז אנחנו התחלנו עם רבקה, אבל התורה התחילה עם יצחק. התורה מדגישה ותהיינה מורת רוח ליצחק ולרבקה. שואלים חז"ל, למה ליצחק ולרבקה? למה קודם יצחק? אומרים חז"ל, רבקה שהייתה בבית אביה וראתה עבודה זרה, היא גדלה סביב עובדי עבודה זרה. אצל אבא שלה, אצל האח שלה, בכל האזור שם כולם עבדו עבודה זרה. זו הייתה תרבות החיים. אז נכון שהפריע לה זה שמקטירות קטורת לעצבים, הוא לא יכל היה לראות את הדבר הזה. אז זה הפריע לו הרבה יותר מאשר לרבקה. זאת אומרת, חז"ל רואים את ההבדל ומציינים לנו את ההבדל. בין יצחק לרבקה, יצחק שלא היה רגיל בכלל לרבקה שבא מבית אביה. זה פחות כאב לה. אבל מי זו הייתה רבקה? הלו רבקה חז"ל מליצים עליה את הפסוק כשושנה בין החוכים. כשושנה בין החוכים זו רבקה שהייתה שושנה בין כל אותם קוצים שעבדו עבודה זרה. היא לא הייתה חלק מהדבר, היא לא הייתה מחוברת לעבודה זרה. הלו היא ברחה משם ברגע שרק היא הייתה יכולה הלו היא סלדה מגילולי בית אביה היא הייתה רמה אחרת לגמרי הלו התורה מעידה שכאשר רבקה מגיעה יחד עם יצחק יחד עם כן עם יצחק כשהיא מגיעה עם יצחק האוה אל שרה אומרת התורה אומרים חז"ל מה זהבובלה אל שרה אומרים חז"ל כל זמן ששרה הייתה באוהל ענן קשור ברכה ביסה היו היו ניסים גלויים בדרגה של שרה. וכאשר רבקה הגיע לאוהל של שרה, חזרו כל הניסים הללו. זאת אומרת רבקה עוד לפני שהיא בכלל מגיעה לדרגות הגבוהות, כמו שהיא הגיעה. איך שהיא נכנסה לבית של שרה, ישר כבר התעלתה והעלתה את הבית יחד איתה. אז זו אותה רבקה. אנחנו לא צריכים לשבח אותה. כולנו יודעים רבקה עמנו. ובכל אופן חז"ל מציינים לנו שהעבודה זרה אצלה בבית הפריע לה קצת פחות. אז מלמדים אותנו חז"ל דבר עצום. גם אם אנחנו עומדים אל מול דבר שהוא מאוד מאוד מפריע, שהוא מאוד מאוד כואב, שהוא מאוד מאוד קשה ואנחנו חושבים שהוא רע ואנחנו אפילו נלחמים בו ואנחנו צועקים גולד. אבל אנחנו שם ואנחנו רואים ואנחנו חווים ואנחנו מתרגלים. כשאנחנו רואים את הרע זה באיזשהו מקום קטן מתנרמל אצלנו, הופך להיות דבר הגיוני, דבר נורמלי. זה נתון, זו מציאות. זה משפיע עלינו. זה משפיע עלינו. הז רבקה עמנו שסלדה מן העבודה זרה שרצתה להתרחק ממנה והתרחקה שנלחמה בזה שהתעלתה לדרגות גבוהות מאוד אבל עדיין היא רגילה ההשפעה תהיה אחרת משהו במקום ממנו הוא הגיע הוא אחר ודאי גם התפקיד שלה בעולם הוא אחר אין תביעה על רבקה למה זה לא כאב לה כמו ליצחק חלילה זו הייתה עבודתה זה היה דרך החיים שלה לבוא מבית לבן ולהתקדש. אבל זה משפיע. זה משפיע עליה. שמעתי מהאחי ששמע מרב חיים וולקין והישש את הסיפור מאדם שהיה קרוב לרב חיים פינחוס שיינברג שהעיד לו שאכן ככה היה. שרב חיים פינחוס שיינברג זכר צדיק לברכה היה עודום גודל. כולנו הכרנו אותו בגדלותו, אבל הוא גדל באמריקה. אי שם? בסביבה שהיא פחות הסביבה של הישיבה שאליה הוא היה רגיל בערוב ימיו. והוא היה מספר שבצעירותו, בנהרותו הוא הקו אחרי משחקים של בייסבול, נדמה לי, שזה נקרא שם בארצות הברית, שהיו שהיו משחקים והייתה לו קבוצה שהוא היה עוקב אחריה. ובאודו זקן לימים ראשי גדול הדור שקוע בתיר אבוי דוגיוגמילוס חסודי הוא היה מעיד על עצמו שכשהוא היה נוסע לארצות הברית והיה שומע שהקבוצה שלו ניצחה זה היה מחמם לו את הלב היה עושה לו טוב על הלב הוא ודאי לא היה שם זה ודאי לא עניין אותו אבל זה הכוח אני לא נכנס אם זה טוב או רע זה נתון זה הכוח של ההשפעה, של איפה אדם גדל, של מה הם החוויות שהוא חווה. כן, זה עדיין מחמם לו את הלב ויש הרבה מה ללמוד מזה. אבל לעניינינו מה שאנחנו רוצים להביא, אנחנו מבינים מרבוקה מה הכוח של חוויה שאדם חווה. לא משנה אם הוא אוהב אותה או שונא אותה, אם הוא מעריך אותה או מתנגד לה. זה משפיע עליו. התורה אומרת יד האדים תהיה בראשון בראשונה להמיתו ויד כל העם באחרונה. אדם שחטא חטא שמגיע לו עליו מיטה. מי הם הראשונים שסוקלים אותו באבנים? העדים. העדים שראו אותו עושה את העבירה. אותם עדים שהתרו בו וראו אותו אומר יודע אני. ואף על פי כן. ועושה את החטא. הם חוויה שתשפיע עליהם. הם מתנגדים לו. הלוהם הולכים להעיד על העוון הנורא שהוא עשה. הלו הם אתרו בו שלא יעשה את החטא הזה. הם ודאי צועקים וזועקים על העוון הנורא, אבל זה משפיע עליהם. הם ראו את זה קורה. אז הם צריכים לזרוק עליו הראשון את האבנים. מה שהתורה מצווה. יד האדים תהיה בו לראשונה לאמיתו. כך גם מלמד אותנו רבי הרואה סותטה וקלקולה. יזהיר עצמו מן היין. אם אתה רואה סותטה בקלקולה, אתה חושב שאתה רואה פה מעמד של השפלתה, מעמד של מידת הדין. וזה נכון, אבל בסוף חווית האירוע של אישה שקלקלה, של אישה שעברה איסור חמור וחסר מוסריות היום ונורא. זה יכול להתנרמל אצלך בדקות, באיזשהו רגש, באיזושהיא חוויה. יש לזה השפעה. יש לזה השפעה ותבין את ההשפעה שיש לזה ותזהיר עצמך מן היין. לכן הרועס אותה בקלקולה יזהיר עצמו מן היין ללמד אותנו כמה משמעות יש לחוויה שאנחנו חווים. וכמה זה חשוב להבין את הדבר הזה. זה חשוב להבין את הדבר הזה בגלל החיים שבה. אנחנו חיים. אנחנו חיים בעולם שחוסף אותנו לכל כך הרבה חוויות שאנחנו מתנגדים עליהם, שאנחנו סולדים מהם, אבל זה לא מה אומרים, זה מה חווים, זה מה פוגשים, זה מה מרגישים. וכמה זה נכון לגבי מי שרוצה לחנך את ילדיו או את תלמידיו או את כל אלו שבאים בצל קורתו. לפעמים אנחנו באים להתנגד לדברים, אבל אנחנו בסוף מסתכלים מה הייתה החוויה. לפעמים אנחנו חווים חוויות בתוך הבית שלנו ואנחנו יכולים להגיד לא אנחנו לא שם או לא אנחנו חושבים אחרת, אבל זה לא תמיד עוזר מה אומרים. השאלה מה מרגישים, השאלה מה נאמר בין השורות, השאלה מהיא האווירה. וגם כשהאוירה היא נכונה עדיין יש השפעה. אז מה נעשה? נברח למדבר? לא. נידע שיש עלינו השפעה. נבין שאנחנו מושפעים כל הזמן. אנחנו וילדינו ותלמידינו מושפעים מכל מה שקורה סביבנו. ונידע לשים את הגדר הנכונה ונידע לתת את החיסון הנכון. נידע לתת את הכוח הנכון כדי שנוכל להתמודד עם ההשפעה הזו. לא נגיד לא אנחנו לא מושפעים. אנחנו מושפעים ונידע להתמודד עם ההשפעה הזו. זה מה שהתורה מלמדת אותנו וזה מה שחז"ל מלמדים אותנו. שמה נשמחה פרשת סותטה לפרשת נזירות להבין צריך להזהיר עצמך מן היין. אם ראית את הקלקול תישמר, תיזהר, זה משפיע עליך. אבל אולי יש כאן עוד נקודה שהיא צד שני של אותו מטרס. המשנה בסוף מסכת מנחות אומרת, אדם שקיבל על עצמו להביא קורבן עולה, צריך להקריב את הקורבן בבית המקדש. פשוט. ואם הקריב אותו בבית חוניו, לא יצא ידי חובתו. וממשיכה המשנה להעמיד כל מיני דינים לגבי בית חוניו, שלא יוצאים ידי חובה כל פעולות שנעשות בבית חוניו. מה זה בית חוני? אז מסבירים המפרשים הראשונים, הרמב"ם בפירוש המשוות היחין, רבי יופד בברטנורה וכל המפרשים על המשנה מספרים את אותו סיפור פחות או יותר עם טיפה שינויים בפרטים הקטנים, אבל השלד הוא אותו הדבר. שמעון הצדיק היה כהן גדול והיו לו שני בנים. בן אחד שקראו לו שמעי, הוא היה בנו הגדול, ובן שני שקראו לו חוניו, הוא היה בנו הקטן. העניין היה שהבן הגדול לא היה העיפרון הכי מחודד בכללמר בלשון עמתה והבן השני היה מוצלח מאוד, היה תלמיד חכם, היה כזה שראוי לכהונה. הגיע הזמן אחרי ששמעון הצדיק הלך לבית עולמו ורצו להחתיר את המשיך שימשיך אחריו ויהיה גם הוא כהן גדול. אז מיד פנו לחוניו ואמרו לו בוא תהיה הכהן הגדול. אבל הוא אמר, איך אני יכול לעשות את זה לאחי הכי גדול ממני בשנתיים? איך אני אפגע בו כך? וביטר על הזכות להיות כהן גדול. גדלות נפש, רמה גבוהה, מוותר על המשרה הרמה הזו שכולם חושקים אליה גשמית אבל רוחנית. כהן גדול. לא, הוא לא רוצה לפגוע באחיו. אז הלכו ומינו את אחיו ושמעיין נהיה הכהן הגדול אבל עבר הזמן וחוניו חזר הביתה והגיע מדי פעם לבית המקדש הוא היה כהן בכל אופן והוא ראה שאחיב מתכונן לקראת החטרתו להיות כהן גדול ואמר לעצמו מה עשיתי איך פספסתי את המשרה הרמה הזו מה עושים איך אני מחזיר לעצמי אז הוא ניסה לברר אבל הוא ידע את ההלכה שאי אפשר. כיוון שעלה לא ירד, למרות שהוא לא עוד לא יחל לעבוד בפועל, כיוון שמינו אותו להיות הכהן הגדול, אי אפשר להוריד אותו מתפקידו. אז הוא התחיל לחשוב איך הוא איך הוא מערים פה על העניין ומקבל את התפקיד. אז הוא פנה לאחיו, אמר לו, תשמע, אתה יודע, ב מבין שנינו, אני התלמיד חכם, בוא אני אלמד אותך מה צריך לעשות. נעשה לך הכשרה לקראת היום הגדול. מצוין אז הוא לימד אותו את מה שהוא צריך לעשות. וביום שבו הוא ניגש לעבוד בפעם הראשונה הוא אמר לו אני אתן לך את הבגדים אז הוא נתן לו בגדים של אישה או לכל הפחות שנראים כמו של אישה חגורים באבנת של נשים וכך הוא נכנס לבית המקדש מיד כולם מסבירים שהוא לא עבד בזה עבודה כי אסור לעבוד עבודה בבגדים שאינם של הכהן הגדול אבל הוא רק עשה דברים שמותר עניינים טכניים בתוך בית המקדש הוא נכנס וכולם רואים אותו עם הבגדים המוזרים הללו. אז אומרים, מה מה הסיפור? אז מיד חוני אמר, תראו אותו, אני אגיד לכם מה קרה. הוא החליט לכבד את אשתו. הוא אמר לאשתו, אני בחנוכת העבודה שלי ככהן גדול, אני לובש את הבגדים שלך. תראו איך הוא מבזה את התפקיד שלו. מיד קמו כל הכהנים ורצו לרגום אותו באבנים את שמעי. אמרו, "איזה מין כהן גדול הבאתם לנו שעושה צחוק מהעבודה." באו תפסו אותו אמר להם רגע רגע לפני שאתם הורגים אותי תקשיבו מה קרה אז הוא סיפר להם מה קרה אתם חושבים שזה היה רעיון שלי זה אחי הצדיק הוא לימד אותי לעשות מיד כולם הבינו בדיוק מה הוא רצה לעשות שהוא רצה שיורידו אותו ממשרתו ויקחו אותו ורדפו אחריו רצו להרוג אותו על זה שהוא ביזה את בית המקדש אז הוא ברח למלך ומשם הוא ברח למצרים לאלכסנדריה שבמצרים והכעס שלו היה כל כך גדול שהוא פספס את היכולת להיות כהן גדול עד שהוא קיבל אישור מהמלך מצרים הוא בנה דוגמית של בית המקדש במצרים באלכסנדריה ואלה שם קורבנות במשך 200 שנה החזיק המפעל של חוניו בית חוניו 200 שנה שהקריבו שם קורבנות גויים באו להקריב קורבנות הוא עצמו הקריב שם קורבנות והעסק עבד [מוזיקה] אומרת המשנה, מי שמקריב בבית חוניו לא יצא ידי חובתו. צריכים להבין הלא אסור להקריב קורבנות מחוץ לבית המקדש. זה שחוטי חוץ. זה ודאי לא מועיל כקורבן. הרי הוא יודע שזה אסור. איך אדם? תלמיד חכם ראוי להיות כהן גדול. בדרגה כזו גבוהה, בעל מידות עצום, שמוכן לוותר, להחיו על המשרה הרמה, איך הוא נופל בדבר הזה? איך הוא מגיע לרמה התחתונה של לבנות מקדש במצרים ולהקריב שם קורבנות? איך המהפך הזה קורה? מה זה? מה היא נפש האדם? מה כתוב כאן? אומרים חז"ל, אומרים רבותינו, דבר עצום, לשטן וליצר הרע יש שתי שיטות לעבוד. השיטה הראשונה היא להכשיל את הבן אדם, לבוא להילחם איתו. אבל מישהו רציני, מי שהוא נלחם בו ומנצח בדרך כלל, יש לו שיטה אחרת. להרדים אותו. להרדים אותו. כדברי בעל חובת הלבבות. כשאתה ישן הוא ער. הוא מרדים את האדם. איך מרדימים בן אדם? נותנים לו תחושה טובה. נותנים לו מקום שמרגיש אני. אני הגעתי אל השיא. אני הגעתי אל הטופ. לא רק בי. לא בגלל שאני צדיק בגלל מה שחוויתי. אני כל כך ראיתי את הקדושה ואת האמת אל מול עיניי שאין לי מה לפחד. אין לי מה לחוש ושם מתחילה הנפילה. חוניו הזה שהגיע לדרגה כל כך גבוהה, באמת לדרגה גבוהה, הוא הגיע למקום כזה שהוא מוותר להחיו על כהונה. למה? כי הוא לא רוצה לפגוע בו. במקום הזה הוא מרגיש אני רגוע. אני רגוע. אני יכול להמשיך את עבודת השם שלי בנחת. הנה אני נמצא במקום גבוה, אני מחוסן. שם מתחילה הנפילה, שם מגיע היצר הרע ומפיל אותו. וכשהוא מפיל אותו הוא מפרק אותו מכל נשקיו. הוא מוריד אותו לדיוטה התחתונה כי אין לו כלי להתגונן, כי הוא לא מרגיש בטוח כבר, כי גמרנו, כי הכל מתפרק אליו דווקא בגלל הדרגה הגבוהה. אליה הוא הגיע. כשאדם נמצא בדרגה גבוהה ופתאום הוא נופל אז הוא נופל עד למטה אם הוא לא מצליח לעצור. לכן המשנה מציינת לנו את בית חוניו כדי שנלמד ונבין לאן אדם יכול להגיע. ואולי זה הצד השני של הרואה סותטה בקלקולה יזהיר עצמו מן היין. דווקא אדם שרואה סותטה בקלקולה ואומר לעצמו עכשיו אני הכי מכוסן עכשיו אני הכי בטוח. אין סיכוי שאני אכתע. ראיתי מה קורה לאדם שעובר עבירה. ראיתי לאן הוא מדרדר. ראיתי את השפלות של הקלקול. זה מקום מסוכן. אדם שבטוח בעצמו זה מקום מסוכן. אדם שישן כשאתה ישן אומר בעל חובת הלבות הוא עדיין נהר. תמיד צריכים להיות אירניים במלחמה כמו במלחמה. אסור לפספס רגע. כי מי שרגע אחד עוצא מים יכול לעצום את העיניים לנצח. אסור לשחרר רגע אחד. חייבים לשמור. ולכן יזהיר עצמו מן היין. אז זה שתי הבחינות של אותה נקודה. מצד אחד הרואה סותטה בקלקולה יזהיר עצמו מן היין. כי גם שזה בקלקולה זה יכול להשפיע עצם המציאות שיש כזה קלקול. ומן הצד השני אל תרגיש בטוח כי כשראית את הקלקול אתה כבר מוגן. שמור על עצמך. יזהיר עצמו מן היין. אולי זה מה שהתפעל שמעון הצדיק אביהם מאותו נזיר בדרום. אותו נזיר בדרום שאמר שמעון הצדיק אומרים חז"ל מעולם לא אכלתי קורבן של נזיר כי הוא לא רצה לאכול מקורבנו של נזיר. חוץ מפעם אחת שהגיע נזיר אחד מן הדרום וכשהוא הגיע ראיתי אותו שטלטליו כך פזורים לו. קבוצותיו טלטלים. ואמרתי לו בני ראית להשחיט שערך זה הנאה אז הוא אמר לי אומר שמעון הצדיק הייתי רואה אצל אבא והלכתי בדרך וראיתי שאני עובר ליד אגם של מים אז השתקפה הבבואה שלי בתוך המים ופתאום הוא ראה ככה שהוא נראה טוב פחז עלי יצרי אומר אותו נזיר אמרתי רשע אתה בא לתורדיני מן העולם העבודה שהגר לךח לשמיים. אמר שמעון הצדיק, כזה נזיר אני אוכל מהקורבן שלו. אז אפשר ללמוד מהסיפור הזה הרבה מאוד דברים, אבל עניינינו זה לא סתם אדם שעומד ופחז עליו יצרו. זה לא שהוא פחד, שהוא נכשל באותו הרגע והוא נלחם, לא. הוא עמד מולו ואמר לו, "אתה בא לתורדיני מן העולם?" הוא היה חזק. הוא לא התרגש מן היצר הרע. הוא לא הרגיש שהוא כבר מאבד שליטה. לא, לא, הוא עמד מולו ואמר, "אתה לא, אתה לא תתרוד אותי מן העולם." אבל הוא לא המשיך הלאה. הוא לא אמר, "נה, לא." הוא אמר, "העבודה שהגלך לשמיים, הוא הבין שאם היצר הרע מגיע ופוחז עליו, צריך לתת לזה תשובה. אי אפשר להגיד אני חזק, אי אפשר להגיד אני יכול, אי אפשר להגיד לי זה לא יקרה, אני אשמור על עצמי." לא, אני צריך לדאוג שהתורה תוכל לשמור עליי. אני צריך לדאוג שאני אתרחק מן החטא בצורה כזו שאני לא אגיע להתמודדות הזו. העבודה שהגלכך לשמיים. ולכן שמעון הצדיק אוכל מן הקורבן הזה. כי זו המשנה החינוכית של התורה שלנו. זו המשנה החינוכית שמלמדת אותנו התורה. איך נזרים מייסורים. לא במלחמה, בזהירות. בזהירות, בהצבת הגדר במקום הנכון. ואז אדם יכול לשמור את עצמו בצורה שלפעמים זה הולך לקצה השני ואז זה מתאזן. לכן שמעון הצדיק אומר, כזה קורבן אני אוכל ממנו. בהפטרה נקרא בעזרת השם את הסיפור על שמשון הגיבור וננסה לעסוק קצת בשמשון הגיבור וזה ישלים לנו את התמונה אבל לפני כן נקדים הקדמה קצרה הגמרא במסכת סנהדרין אומרת ומספרת שרבשי למד את פרק חלק הפרק שעוסק באלו שיש להם חלק לעולם הבא ואלו שאין להם חלק לעולם הבא. והוא סיים את השיעור בחלק הזה של המשנה שלמחרת הוא היה אמור להתחיל ללמוד את אלו שאין להם חלק לעולם הבא שבהם היו שלושה מלכים. אחד מהם הוא מנשה המלך. אמר רב אשי לתלמידיו מחר נעסוק בחברינו. מדוע חברנו? כי הם היו תלמידי חכמים. והוא רצה לומר להם תלמידי חכמים אנשים שהיו גדולים ואין להם חלק לעולם הבא. אומרת הגמרא, רבשי הולך לישון בלילה ובחלום מגיע אליו מנשה, מנשה המלך שהיה רשע גדול, מגיע אליו ואומר לו למי קרא את החבר שלך? מאיפה אני חבר שלך? חבר שלי אתה קורא. הלו, אם אתה היית בדור שלנו, אתה היית מרים את שולי גלימתך ורץ לעבוד עבודה זרה. הוא גם עשה לו בחינה שם בהלכות ברכות ושאל אותו, אתה יודע מאיפה? בוצאים את הלחם. אתה יודע מה המקום שבו צריכים לבצוע את הלחם? ורבשי לא ידע אז הוא ענה לו מהיכן בוצאים את הלחם מהמקום האפוי היטב אבל זה עוד סוגיה אבל אומר לו מנשה איך אתה קורא לי חבר שלך? באמת רבשי תיקן את הלשון שלו למחרת בבוקר והוא אמר אנחנו הולכים ללמוד על אותם גדולים רבנן שאין להם חלק לעולם הבא אני מספר את דברי הגמרא הזו מכיוון שכשאנחנו הולכים לדבר על איש בתנך שאנחנו הולכים לדבר אנחנו לומדים תנך ולומדים את הנביא ומדברים על שמשון ונדבר על שמשון או על אחרים ולפעמים אנחנו מדברים כאילו הם ברמה שלנו ובזה בזה הם טעו ובזה הם הצליחו ובזה הם חטאו. זה לא כך. אנחנו לא בכלל יכולים להבין את המקום בו הם נמצאים. כל מה שאנחנו עושים זה על פי מה שרבותינו פירשו לנו. וכל מה שאנחנו באים לומר זה מה אנחנו יכולים ללמוד לפי ערכינו ולא חלילה להביע דעה עליהם או לומר מה הם היו. וזו הסתכלות אחרת לגמרי כשאנחנו ניגשים אל הדברים. אגב זה גם אמור לגבי בית חוני. שמשון הגיבור מספר לנו הנביא בהפטרה השבוע, שמשון הגיבור הוא נביא, הוא לא נביא, הוא שופט מיוחד במינו, שהנזירות שלו הייתה נזירות, נזירות שמשון, נזירות מבטן ומלידה וזה אנחנו קוראים בהפטרה. ההורים שלו פוגשים את הנביא, את מלאך השם, שמלאך השם אומר להם, את הולכת ללדת בן, את צריכה לשמור מיין ומשיכר, את צריכה להיזהר מטומ, כי נזיר הוא יהיה מבטן אמו. זאת אומרת, הנזירות של שמשון הייתה מהלידה. זה נזירות מיוחדת מאוד. למה הוא היה צריך נזירות שכזו? למה הקדוש ברוך הוא גלגל את זה בצורה כזו שתהיה לו נזירות ממש מן ההתחלה? אז מבואר בחז"ל מביא הרב דסלר, כוחו הגדול של שמשון היה מול פלישתים. הוא באמת עשה דבר שאף אחד אחר לא עשה. ונראה לראות את הסיפור שלו בקצרה, להבין במה הוא היה מיוחד. אז נולד שמשון הגיבור וחז"ל אומרים לנו שאמנם הוא היה גיבור אבל הוא לא רק היה גיבור הוא היה ראש הסנהדרין הוא היה תלמיד חכם עצום הוא היה מגדולי הדור תמיד מציירים את שמשון הגיבור כמו איזה אחד שיודע להווק שרירים שיער שיער היה לו כי הוא היה נזיר אבל זה לא מה שאנחנו מדמיינים הוא היה מגדולי הדור הוא היה שקוע ראשו ורובו בתורה ובמצוות אבל היה לו תפקיד. היה לו תפקיד להנהיג את עם ישראל במשך 20 השנים שבהם הוא הנהיג את עם ישראל ולהקל על עם ישראל מהצרות שעשו להם פלישתים. כי פלישתים שולטים על עם ישראל בתקופה ההיא והם מצירים ומציקים להם ושמשון יש לו תפקיד להגן על עם ישראל מפני פלישתים. וכשהוא גדל הוא יוצא לדרך והוא אומר להורים שלו תראו אני ראיתי אישה מבנות פלישתים ואני רוצה להתחתן איתה אז אומרים לו אבי ואמו חסר לך קך לשון הנביא חסר מבני ימינו מה אתה הולך לחפש אצל הפלישתים חסר נשים יהודיות מה מצאת שם אומר הנביא ולא ידעו כי מהשם היה הדבר הקדוש ברוך הוא בכוונה שלח את שמשון לשת נשים מבנות פלישתים. למה? כדי שהוא יוכל להתחבר עליהם. כדי שהוא יוכל להקות בפלישתים. כפי שאכן כך קרה אחר כך. כל המכות שהיקה שמשון בפלישתים קרה איךשהוא סביב אירועים עם נשותיו. גם נפילתו בסוף היה סביב נשותיו וכבר נדבר. אבל המכות קראו סביב נשותיו. אז שמשון הולך לשת אישה מבנות פלישתים כדי להילחם בפלישתים. את זה אביו לא יודע ולכן הוא טמע ואומר לו מה קרה לך? מה אתה מחפש שמה? חסרות בנות טובות יהודיות אבל שמשון לא מוותר. והוא הולך ונוסא אישה מבנות פלישתים. וכבר נחזור אליו, אבל כבר כאן מסביר הרב דסלר, זו הסיבה ששמשון צריך להיות נזיר מבטן ומלעידה. שמשון עושה דבר שאף אחד לא עשה. הוא הולך לתוך פלישתים, הוא הולך לתוך הטומ הוא מתרחק מעם ישראל. זו הוראת שעה מיוחדת של אדם שחודר אל מחנה של הגויים. חודר בצורה הכי קשה שאפשר. הוא צריך להיות מחוסן מאוד. הוא הולך לשדה קרב שאדם לא יכול לשרוד אותו. הוא ודאי התקלקל. אז אומר הקדוש ברוך הוא, נכון, אני שולח מלאך הוא יהיה נזיר מבטן ומלידה. מה זה נזיר מבטן ומלידה? נזירות זה היין, זה השיער. היין היה המשקה היחיד חוץ ממים. לא היה קולה. זה מה ששתו. שתו מים ויין. זה היה ענייני העולם הזה. כל ענייני העולם הזה האדם מתנזר מהם עד כמה שהוא יכול. אבל זה הרעיון. הרעיון הוא לברוח מכל מה שהעולם הזה מביא כדי להתקדש, כדי שהוא יוכל באמת להתמודד עם המציאות הזאת שהוא חודר אל תוך מחנה פלישתים. ובאמת שמשון הגיבור מצליח. שמשון הגיבור לא סתם נקרא שמשון הגיבור. הוא לוחם לבד. לבד הוא לוחם. אין לו צבא. הוא מגיע לבד ומכה והורג ומנצח. וחז"ל אומרים במדרש מה היה כוחו של שמשון? הנזירות שלו. אבל מה היה הסוד של הנזירות הזו? איך באמת זה פעל? אומרים חז"ל במדרש, כאשר חילות בית דוד היו יוצאים למלחמה, היו מקריאים את שמותיהם ורושמים אותם. לא סתם היו רושמים את השם, היו גם רושמים את השם של האבא, את האיכוס של כל אחד ואחד. מהיכן הוא הגיע? למה? אומר המדרש, כדי להכיר ולהראות לכולם שכולם מיוחסים, שכולם כשרים, שכולם באים ממשפחות של צדיקים. כי הכוח שלנו בלחימה של החיילים הוא מכוח קדושתם, הוא מכוח המצוות שלהם, הוא מכוח הייחוס שלהם. זה הכוח שנותן לחילות בית דוד להילחם. אומרים חז"ל, שמשון הגיבור היה לבד. כי הלוחמים שהלכו כל כך הרבה חיילים, למה צריכים הרבה חיילים? הקדוש ברוך הוא הלו הלו הקדוש ברוך הוא מנהל את המערכה. הוא לא מספיק שיביא חייל אחד. לא, כי צריכים הרבה זכויות, צריכים הרבה קדושה, צריכים הרבה ייחוס, צריכים הרבה מצוות. אז ככל שיש יותר חיילים, אם הייכוס שלהם הוא טוב, אז יש יותר קדושה, אז יש להם כוח להילחם. כך אומרים חז"ל במדרש. אומרים חז"ל, שמשון יכול היה להילחם לבד מכוח קדושתו, מכוח נזירותו, מכוח התורה שלו, מכוח הדביקות שלו. זה שמשון הגיבור. זוהי גבורתו. איז הוא גיבור? הכובש את יצרו. הוא כובש את היצר. הוא מתנזר מכל דבר של טומאה. הוא בורח מכל התמודדות. הוא מצליח להילחם. אז הוא גם מצליח להילחם עם פלישתים לבד. רק הוא מול כולם. אז שמשון צועד לשת אישה הוא בדרך. הוא פוגש אריה וקורע ומשסע את פיו וזורק את האריה שם בדרך והולך ומתחתן ולא מספר לאף אחד דבר. וחוזר חזרה עם האישה. יוסף בדרך דבש מהאריה ואחר כך יש לו עניין שלם עם האישה הזו ש הוא חד חידות לאנשי פלישתים שהלכו איתה והיא משרדלת אותו לתת להם את התשובה ויש שמה איזשהו כל מיני הופעות של שמשון שמראה את כוחו וגבורתו. אין זה מעניינינו כעת. אחר כך, אחרי כל הפעלולים ששמשון עושה בפלישתים, פלישתים זה לא מוצא חן בעיניהם. הם פתאום רואים מישהו שהורג בהם ומכה בהם ולא מצליחים להתמודד איתו. אז הם יוצאים בצבא גדול ללכת ללקוד את שמשון. וכשהם יוצאים בצבא פתאום רואים אנשי יהודה, עם ישראל רואים שפלישתים מגיעים וזה מפחיד מאוד כי פלישתים שלטו בהם והם היו חזקים. אז יוצא נציג ממלכות יהודה ואומר, למה אתם באים? מה? מה קרה? מה לא בסדר? לא שילמנו מיסים, מה עשינו לא טוב? אז אומר, אנחנו באים לתפוס את שמשון, לא מוצא חן בינינו מה שהוא עושה, אנחנו הולכים לעצור את שמשון. אז הולכים 3000 איש מבני ישראל ובאים לשמשון ואומרים לו, אתה בא איתנו, אנחנו לוקחים אותך, נותנים אותך לפלישתי. אז הוא אומר להם, בסדר גמור. רק דבר אחד, אל תעשו לי אתם כלום. אל תהרגו אותי, אל תזיקו לי. לא, אומרים לו, אנחנו לא נעשה לך שום דבר. אז אוסרים אותו בנחושתיים ולוקחים אותו בפמליה גדולה, מגישים אותו אחר כבוד אל פלישתים כדי לסיים את הסגה. והם אומרים לו בדרך, למה אתה עושה דברים כאלה? הלו, אתה יודע שהפלישתים שולטים עלינו? למה אתה מתחיל איתם? מה הרעיון? בשביל מה אתה עושה את זה? הוא אומר להם, אני לא עושה שום דבר. אני רק מחזיר להם על מה שהם עושים. וזו הייתה הנהגתו להציל את עם ישראל. מהצרות שהפלישתים עושים. אז הוא מגיע ומתקדם קדימה אל עבר הפלישתים. וכאשר הוא מוגש אחר כבוד אל הפלישתים ומתרחקים כל היהודים הוא קורע את הנחושתיים. הוא מצליח להמיס את ההזיקים שעוסרים את ידיו. והוא לוקח לשון של חמור ואיתה הוא מכה 1000 איש. ומכה והורג 1000 איש עם אותו לשון של חמור. וכולם בורחים אלו שנשארו בחיים והוא מנצח שמשון הגיבור ואז הוא מתעייף והוא צמא למים והוא נמצא שם לבד ואין לו מים ואז הוא פונה ואומר ריבונו של עולם ככה למות אני שמשון הגיבור הקתי במכה אחת 1000 איש מים בגלל שלא יהיה לי מים אני אמות אז הקדוש ברוך הוא בוקע מתוך אותו חלק של חמור שהיה בידו ויוצא משמיים והוא שותה את המים ומרוה את סימונו וחוזר ומקבל את כוחו. שואלת הגמרא למה שמשון היה צריך כך להתבזות? למה הוא היה צריך לקבל כזה ככה לתת לו מים? אי אפשר לתת לו מים בצורה מכובדת ככה. בצורה בזויה מתוך לשון של חמור שרגע קודם הרגו איתלף איש נכון נעשה פה נס גדול אבל כבר נעשה נס למה ככה אומרת הגמרא כיוון שהוא הלך אחרי ליבו אחרי עיניו לכן הוא נאנש זאת אומרת חז"ל באים בביקורת לשמשון ואומרים אתה הלכת אחרי אנשים של פלישתים. אתה הלכת אחריהם, אתה הלכת אחרי תאוות ליבך, אחרי יניך. אז מגיע לך על זה עונש. אתה תשתה את המים בצורה מבוזה. ואנחנו מיד טמים. מה זאת אומרת? הלו הקדוש ברוך הוא רצה שזה מה שהוא יעשה. אינני יודע אם הוא קיבל על כך נבואה. אבל הנביא אומר ולא ידו אבי ואמו כי הקדוש ברוך הוא כך מתכנן. הלו זו תוכנית אלוקית. הקדוש ברוך הוא רצה, היה לו תפקיד, הייתה לו משימה להיכנס לתוך פלישתים ולהרוג בהם ולהיות חלק מהם והוא מצליח בה. אז איזו מין טענה יש עליו שהוא הלך אחרי עיניו? אז פירושים רבים נאמרו בדבר הזה. ראיתי בספרו של הרב נבנצל דבר נפלא. נכון שהוא היה צריך לשת נשים, נכון שהוא היה צריך ללכת לתוך פלישתים, אבל הוא הלך אחרי עיניו. הנביא אומר, הוא לא הלך כי הקדוש ברוך הוא ציווה. בסוף, ברגש, בתחושה הוא נהנה מזה. זה מצחן בעיניו. הוא אהב את הדבר הזה שהוא עושה. הוא רצה בו, הוא התחבר אליו. יש אדם שעושה הרבה דברים כי הוא מוכרח. יש אדם שעושה עובד בכל מיני עבודות. יש אנשים שעובדים בלפנות את הזבל. זו עבודה חשובה אבל אין מישהו שנה מזה. הוא עושה כי צריך לעשות צריך לעשות. צריך להביא פרנסה הביתה. כשאדם נהנה ממשהו אז שם הוא נמצא. אז שמשון הגיבור הגדול הזה, הצדיק הזה, חז"ל באים אליו בביקורת ואומרים נכון היית צריך להתחתן עם פלישתים, אבל לא כי אתה הולך אחרי עיניך, לא כי אתה מרגיש את החיבור לדבר הזה. והתביעה הזו גרמה לעונש הזה, לעונש הזה שהמים יצאו בצורה שכזו, בצורה לא מכובדת שכזו. כי האדם גם אם הוא עושה את מה שמוטל עליו או גם אם הוא עושה את מה שהקדוש ברוך הוא מגלגל שיעשה הוא חייב אחד לשמור על עצמו הוא חייב לשמור על עצמו ולכן הוא צריך להיות נזיר אבל זה לא מספיק הוא צריך להיזהר לא להתחבר למה שהוא עושה לא להתרגל למשימות שהוא עושה לא למצוא בהם פתאום טעם חסידים מספרים שהיה היה יהודי אחד שנאלץ לגור בין גויים לצורקי פרנסתו וצרכים אחרים ובכל פעם שהיה מגיע אל הרבי בחגים ובמועדים היה מגיע אליו ובוכה ואומר לו תראה איפה אני חי תראה איפה אני גר אני לא יכול לסבול את זה ככה אני חי בין הגויים חסר לי כל כך קדושה והידשקית וכל פעם הרבי היה אומר לו זה מה יש זה תפקידך בעולם חי תישאר שם שנה אחת הוא הגיע לרבי והוא אמר לו רבי תשמע מה? פחות קשה לי, ברוך השם, קצת פחות קשה לי, כבר אני מרגיש קצת יותר טוב. אמר לו הרבי, מחר אתה חוזר הביתה, הורז את הפקלאות ובא לגור פה לידי. כי כל עוד שזה קשה, כל עוד שאתה לא נהנה, אז עושים מה שצריך. אבל כשמתחילים להנות מהאזור חיוג הזה, כשמתחילים להרגיש שזה כבר לא כזה נורא, זה מסוכן מאוד. זה מסוכן מאוד. צריכים לברוח מהר מאוד. זה מה שאנחנו לומדים גם כן משמשון הגיבור. שמשון שהיה גיבור והצליח בקדושתו לנצח את פלישתים. אבל צריך היה לשמור על עצמו וצריך היה להיזהר מאוד שלא לההנות. גם סופו של שמשון הלא נגרם בדישתו הנוספת הלא היא דלילה. כאשר דלילה שרני פלישתי משכנעים אותה ומצווים עליה להוציא את סוד כוחו של שמשון והיא מציקה לו ומצירה לו כמו שרק אישה כדלילה יודעת והוא אומר לה והוא מספר לה כי נזיר אלוקים אני וכל הכוח שלי תמון בזה שאני נזיר זה פסוקים מפורשים מה שאנחנו מדברים שכל הכוח שלו הוא אך ורק מקדושת הנזירות ביום שפ פסיק להיות נזיר יעלמם כל כוחי ודלילה מספרת את זה והם מורים לה לבוא ולחתוך לא את השערות ולגרום לו להפסיק את הנזירות למרות שזה בעל כורחו לגרום לו להפסיק את אותו מגן שנותן לו את הכוח ובלילה שמשון ישן ודלילה מגיעה עם המספריים וחותך כת השערות ושמשון מאבד את כוחו ועסוף ידוע הוא נעצר ונהרג כאשר הוא מבקש הינקמה נקם אחת בשתי עיניי אחרי שמנקרים את עיניו אבל באותם רגעים שדלילה עומדת עם המספריים בחדרו של שמשון ובאה לחתוך את מחלפות ראשו אם היינו נמצאים שם בחדר אם היינו עומדים שם ורואים את המחזה הזה ומבינים שבעוד רגעים אחדים שמשון הגיבור מפסיק להיות שמשון הגיבור. הלו היינו צועקים וזועקים שמשון תתעורר שמשון תקום עוד רגע אתה מאבד את כל הכוח שלך אבל אנחנו לא היינו שם ושמשון לא התעורר ונקרו את שתי עיניו וגם באותם רגעים אחרונים כשהוא מבקש היא נקמה נקם אחת בשתי עיניי אומרים חז"ל מציין הנביא שכבר התחיל לצמוח שערות ראשו כי הקצת שערות, הקצת נזירות שעוד הייתה, זה מה שנתן לו את הכוח לעשות את הפיגוע האמוני שהוא עשה בפלישתים ברגעיו האחרונים. כמה פעמים בחיים אנחנו עומדים בסיטואציות כאלה שצריכים לזוק לנו או לאחרים, אבל בעיקר לעצמנו להתעורר. להתעורר כי עוד שנייה אנחנו מאבדים את הכוח שלנו. כי עוד רגע ואנחנו מפסיקים להיות שמשון הגיבור, אבל לא תמיד יש את מי שיזעק את הזעקה בתוכנו, בנשמתנו. לא תמיד יש את הכוח לעמוד ולהתעורר. לא תמיד יש את הכוח להחרד מזה שאנחנו הולכים לאבד את כל היקר והקדוש לנו. אבל זה מה ששמשון מלמד אותנו. שמשון מלמד אותנו מה היא נזירות. שמשון מלמד אותנו מה היא זהירות אחרי שכבר יש נזירות שלא להילך אחר הרגשות הללו גם כשעושים מה שצריך ואם זה נראה לנו דרגות גבוהות אז זה באמת כך אבל אנחנו יכולים להוריד את זה אל החיים שלנו אל ההתמודדויות שלנו אל הדברים הקטנים שלנו מה הכוח שיתן לנו מהוא הדבר שיתן לנו את הכוח נשוא את ראש כל הדת בני ישראל ונשוא גם כן את הכהנים. הקדוש ברוך הוא סופר את עם ישראל לא כי הוא רוצה לדעת כמה הם, לא כי הוא רוצה לדעת את המספר שלהם. הקדוש ברוך הוא סופר את עם ישראל כי כל אחד ואחד חשוב לו. אם אין אני לי מי לי אומרת המשנה. אומרים חז"ל, אם אין אני לי מי לי, אם אני לא יעשה את התפקיד שלי בעולם, אף אחד לא יעשה את זה בשבילי. אין מישהו שיש לו תחליף. אין אדם שיש לו תחליף, כי לכל אדם יש את התפקיד המיוחד והמיועד רק לו. ולכן הקדוש ברוך הוא סופר אחד וסופר את הכהנים בספירה נפרדת כי להם יש תפקידים מיוחדים שלהם וכל אחד ואחד מהם יש את התפקיד המיוחד. לא. ספירה כזו היא לא ספירה של בית הכלא. היא ספירה מרוממת. היא ספירה שמרימה את האדם. וכשאדם תרומם ויגיד יש לי תפקיד שרק לי יש אותו אז הוא ישמור על התפקיד שלו. אז הוא ישמור על המשימה שלו. זו כבר משימה של רוממות. אולי זה מה שאומר אביו של יעקב בחיזיון. אביו יעקב, אביו של יוסף. בחיזיון שיוסף רואה כאשר הוא עומד בניסיון של אשת פוטיפר ופתאום דמות דיוקנו של אביו נגלת לפניו ואומרת לו רצונך ששמך לא יהיה על אבני החושן. הוא לא אומר לו מה זה צריך להיות השם ירחם אתה הולך לעשות איסור לא הוא אומר לו אתה רוצה להפסיד את הדרגה שלך אתה רוצה להפסיד את התפקיד שלך כיוסף יש חושן הוא מורכב מ-12 שבטי כה יש לך שמה מקום יש לך שם תפקיד אתה רוצה לאבד את זה ואז יוסף עומד בניסיון כי זה מה שאבא שלו אומר לו זה מה שאנחנו אנחנו צריכים לומר לילדינו, זה מה שאנחנו צריכים לומר לתלמידינו. זה מה שאנחנו צריכים לומר לעצמנו. רצונינו שנאבד את הרוממות שלנו חס וחלילה. אז לכן נתרומם ונידע שאנחנו יש לנו את התפקיד שלנו. ואז נידע ונבין שכל מה שאנחנו רואים ונחספים משפיע עלינו. ולכן הרואה סותטה בקלקולה יזהיר עצמו מן היין. יזיר עצמו מן היין כי גם אם הוא רואה דבר שהוא מתנגד לו והוא נראה רע הוא עלול להשפיע עליו ויזיר עצמו מן היין זה לפעמים צריך ללכת לקצה השני כתרופה ראשונית כי זה לא עוזר לעשות באמצע צריכים להוציא את ההרגל של העבירה צריכים להוציא את ההרגל של הנמיכות של ענייני העולם הזה ויחד עם זאת לדעת ולזכור שגם אם אני חושב שראיתי כזה דבר נורא זה ודאי ישמור עליי מרדימים אותי וכשמרדימים אותי הוא עדיין נשאר אר היצר הרע ולכן אני צריך גם אני להתעורר להתעורר ולהישמר ולעשות לעצמי את הגדר וגם כשאני עושה לעצמי את הגדר ועושה את מצוות הבורא ונשלח למשימות חשובות אני עובד את השם אני שמתי לעצמי את כל החיסונים האפשריים עדיין לשמור לא להנות חלילה מן הדברים הללו כי זה עצמו יכול למשוך אותי לשם וכשנבין את הדבר הזה ונחיל את זה לעצמנו ודאי זה יעבור גם לילדינו ודאי זה יעבור לכל מי שבא במחיצתנו ונזכה כולנו להתרומם ולהידבק בקדושתו של הבורא ואז ודאי נזכה לברכת הכהנים שגם היא נמצאת בפרשה ישא השם פניו אליך וישם לך שלום ערב טוב ‏Yeah.