שיעור כללי - בדין הסבו אחד מברך לכולן | הרב גבריאל סרף, ראש הישיבה

חשבתי שאי אפשר ללמוד פרק יצד מברכין ולא בכלל ליגוע ולעסוק בענייני ברכת המזון. עסקנו כל הזמן בברכות הנהנין, לא נגענו. א אז א אז חשבתי קצת היום להיכנס לסוגיה הזו. שלסבו אחד מברך לכולן זה סוגיה רחבה מאוד הייתי קורא לזה סוג של מבוק מבוק כזה להלכה במשנה בדף מב עמוד א' המשנה באמת פותחת בדין א א א עיקר ותפל ברח על היין שלפני המזון נותן דין אחר פתר את היין שלאחר המזון וכולי. המשנה מסיימת הסבו אחד מברך לכולן. בגמרא בהמשך בדף מג עמוד ב הגמרא שואלת הסבו אין לא סבו לא הומינו עשרה שהיו יושבים בדרך אף על פי שכולם שכולם אוכלים מכיכר אחד כל אחד ואחד מברך לעצמו ישבו לאכול אף על פי שכל אחד ואחד אוכל מכיכרו אחד מברך לכולם אז קטני ישבו אף על פי שלא סבו אז משהו שלא צריך דווקא עשה בה אמר רב נחמ כגון דעמר ניזל וניחו לחמה א בדוך פלן כן משמע שהם א התוועדו התוועדו את עצמם לאכול במקום פלוני כך אומר רש"י בדוך פלן במקום פלוני דקבעו להם מתחילה מקום בדיבור ועצה והזמנה ה וביעות אבל ישבו מאליהם במקום אחד יחד אינה כביעות ואז הגמרא מספרת את הסיפור עם תלמיד דרב שבסופו של דבר נתעלמה מהם ההלכה הזו עד שעתו סבא רמלו מתן הברייטה ושנלו כיוון דאמרניזניחו לחמהבדוך פלן כסבודם א אז רואים שיש כאן הלכה מיוחדת שנאמרה בדין הזה שאחד מברך לכולם שזה נאמר אך ורק באופן כזה של או הסבה הסבה שכולם מסובים ביחד או באופן כזה שהם התוועדו לאכול במקום פלוני קבעו להם בדיבור ועצה והזמנה זה נקרא קביעות ואז נאמר הדין של אחד מברך לכולם ובאמת ב בתוספות גם אצלנו וגם א בחולין מתבאר שהדין הזה נאמר גם על ברכת המוציא, כלומר ברכת הנהנים, ברכת המוציא וגם כמובן על ברכת המזון, על שתי הברכות הללו זה נאמר. הנה נראה את התוסות אצלנו תוסות דיבור המתחיל סבבה. הוא כותב ואנו אין לנו עשבה אלא בפת בלבד. רק בפת אנחנו א פת מהנ אפילו בלא הסבה. זה דווקא לדידה שהיו אוכלים בעשבה אז היו צריכים עשבה. אבל אנחנו היום לא נוהגים לעשב על מיתות אלא ישיבה שלנו ישיבה שלנו א וקביאות לנו כשבת דידו שהם היו רגילים כל אחד לשב על מיתתו ועל שולחנו אבל עכשיו כולנו אוכלים על שולחן אחד וכשאנו אוכלים יחד אז איך אצלנו הקביעות אם אנחנו מתוועדים לאכול ביחד על השולחן אז זה נקרא קביעות זה נקרא כמו הסבה שבזמן התלמוד אה ואז ואחד דקמר היו יושבים וכולי בגמרא משמע דמיר בין בברכת המוציא בין בברכת המזון כלומר בין בברכה לפניה ובין ברכה לאחריה אוכובדת תלמיד דרב הסיפור שמה בג עמוד ב ששמה זה היה מדובר על א בברכת המוציא כן בברכת המזון סם מדובר בברכת המזון שאחרי שהם אכלו אה אז התעוררה להם השאלה שלה אז אבל אומר א ברכת המוציא נלמד מאי דפליגה ביין דף מג עמוד א הגמרא מתלבטת האם ביין צריך עשבה או לא אז משמע שאומר התוסות להדיה שמשמע דמר היא בין בברכת המוציא ובין בברכת המזון בשניהם יש את הדין הזה שצריך דווקא הסבה או הסבה ליתר דיוק בכדי שיתקיים הדין שאחד מוציא את כולם גם בגמרא בחולין בדף קו הגמרא מס מביאה ממרה של רבא בברחנה אבקאים נקמד רבי עמ ורבי עשייתו לקמי כלכלה דפרא הביאו לפניהם סל של פירות אכלו ולא משהו ידיו ולא יעבו לימדי ובריך חד אחד חד וכדה והגמרא אומרת ששמע מן תלת שמ מינה אין נטילת ידיים לפירות שמע מינה אין מזמנים על הפירות ושמע מן השניים שאכלו מצווה לך חלק תנינמחי שניים שיכלו מצווה לחלק כל אחד מברך לעצמו במדבר אומרים שהיו שניהם סופרים שניהם בקיים יודעים לברך כל אחד בעצמו אבל אם אחד סופר ואחד בור אז סופר מברך והבור יוצא ידי חובה אז כותב הזה התוספות שם מרחיב מאוד בהלכה הזו שנחזור אליה בהמשך אה הוא גם כן כותב שהיום אנחנו לא קובעים את עצמנו אה על היין ועל על הפירות ואפילו גבי פת תנן בכיצד מברכים היו יושבים כל אחד מברך לעצמו עשבו אחד מברך לכולם לגבי יין זה מחלוקת ו וממשך הוא כותב ומיו צריך עיון דפשט המשנה משמע דמרי בברכה דלכתחילה כן המשנה עוסקת בברכה לפניה ובגמרא מהשמע בסיפור של תלמיד רב דמרי בברכה של בסו בברכת המזון גם תמיד דדרב דמרניחו לך מהנאה דינק דקריך לאבו לאל וכולי משמלכה לכתחילה פשיט דלא בסבא דלא נסתפקו לברכת המזון אז אומר תוספות יוש לי שב דכולה מילטא בברכה בתחילה ומה שלא נסתפקו תלמידי דרב עד אחר המזון לפי שבהתחלה הם לא באו בבת אחת אינה הדינה אלא היו מתכבצים שם ליסע משם בבת אחת כל אחד היה מגיע שם, היה יושב ואוכל והיה מברך לעצמו. מסקנת התוספות הוא בכל מקום שהאחד מברך לכולם, בין ברכה ראשונה בין ברכה אחרונה, אינו מברך אחד לכולם עד דקביה. אז זה מסקנת התוספות בחולין כפי שהתוספות גם אצלנו מגיעים למסקנה שזה דין הדין הזה של אחד מברך לכולם נאמר שנאמר גם ביחס לברכה ברכת המוציא וגם ביחס לברכת המזון הוא מותנה בכך שיש כאן דין כביאות עשבה או קביעות אבל אם הם לא נקבעו אם לא התוועדו לדוך פלן או לא נזד או נזדמנו בדרך מקרה ולא נתוועדו ולא סבו במקום שהיה כשהיה נהג דין הסבה אז לא נאמר הדין הזה הוא באמת צריך להבין את גדר הדין כאן למה באמת למה באמת כשאחד מוציא את כולם אז נאמר הדין הזה שצריך דווקא עשבה ודווקא קביעות מה מה כתוב כאן מה גדר ההלכה הזו מה המשמעות של העשבה והקביעות ולמה יש בה צורך למה למה לא יכולים לברך פשוט אחד מברך המוציא וכולם שומעים ויוצאים ידי חובה מהדין הפשוט של שומע הכעונה שנעסוק בו בהמשך נזכיר אותו בהמשך אז בכדי להבין את ה את הגדר של ההלכה כאן צריך באמת לחקור בגדר הזה של הדין של אחד מברך לכולם בברכת המזון נפתח בברכת המזון ואחר כך נעבור לברכת הנהנים. אז יש כאן דברים שראיתי ב בשיעורי הגריצלובייצ'יק שמחולק פה ובאמת דברים א נפלאים. א אז אני חלק מהדברים הבאתי ממנו והוא אומר כאן איזשהו גדר גדר יסודי ואני רוצה להתייחס לדברים שלו וגם בעזרת השם להוסיף להוסיף על הדברים א עוד אולי חיזוקים ועוד ראיות לדברים שלו אז אה הדבר הראשון שצריך לדקדק בו זה בלשון המשנה ובראשי של יותר דיוק. המשנה לקמן בדף מ עמוד א' פרק שלושה שאכלו פותחת שלושה שאכלו כאחת חייבים לזמן וכולי ועד אה עד כמה מזמנים עד כזית וכולי. אומר רש"י שמה על המשנה, שלושה שאכלו כאחד חייבים לזמן, להזדמן יחד, לצירוף ברכה בלשון רבים כגון נברך. אז יש כאן מקום לדקדק בלשונו של רש"י שלכאורה הייתי מצפה, הרי שוב מי שקצת פה למדו קצת תחביר ודקדוק, אז יש לנו בניינים. יש בניין נפעל, פיאל, התפעל, פעל. אתם מכירים? להזדמן זה בניין התפעל. כן? זה בניין של סביד. נזדמן. לזמן זה לשון פיאל. פיאל זימן. כן. לכאורה את זה הרב סולצ'יק לא כותב את הנפ אבל א זה אני אספתי. אבל לכאורה היה מצופה שהרשי הפרש שלושה שאחרים חייבים לזמן. כן לזמן הכוונה להזמין כל לשון פאל ככה היה רש"י אומר רש"י היה צריך להתייחס לכאורה לכך שיש הלכה לזמן אחרים לבוא ולברך ולמה רש"י משתמש בביטוי להזדמן יחד להזדמן יחד לצירוף ברכה שזה כאילו לא דין במזמן אלא דין במזדמנים במזומנים אז אה כותב הרב סלובג'יק ש למעשה אפשר אפשר לומר שנעמו כאן שני דינים או שני קיומים של דינים בנושא הזה של זימון בברכת המזון שני דינים הדין הראשון זה הדין שנקרא ברכת הזימון זו ברכה בפשטות שיש לה גם מקור בהסמכתא במקראות יסודה בגמרא לקמה בדף נ עמוד א תראו במקור ו' עד היכן ברכת הזימון כלומר יש כאן נוסח של הזמנה נברך שאכלנו משלו או נברך אלוקינו שאכלנו משלו לנוסח הזה לנוסח הזה יש לכאורה שם של ברכה שנקראת ברכת הזימון המקור שלה תסתכלו בגמרא אז אז הגמרא אומרת עד היכן אחד ברכת הזימון יש מחלוקת רב נחמן אמר עד נברך כלומר רק הנוסח שנברך שאכלנו משלו זה נקרא ברכת הזימון רב ששת אמר עד הזן כלומר זה מתחיל מנברך ומסיים עד סוף ברכת הזן אה בגמרא בדף מח עמוד ב הגמרא אומרת תנו רבנ מינה לברכת המזון ש מן התורה שנאמר ואכלתה ושבעת וברכתה זו ברכת הזן את השם אלוקיך. זו ברכת הזימון על הארץ. זו ברכת הארץ הטובה זו בונה ירושלים. וכן הוא אומר ההר הטוב הזה ולבנון אשר נתן לך זה הטוב והמתיב. אין לי ילה לאחריו בפנה מנין. אמרת חומר כשהוא שבך כשהוא אוהב לאכול שכן. זה הדרשה של תנקמה. רבי אומר ואכלתה ושבתו ואכתה זו ברכת הזן אבל ברכת הזימון מיגדלו להשם איתי. הוא נרוממה שמו יחדר על הארץ זו ברכת הארץ הטובה זו ברכת בני ירושלים מלשון הגמרא שקודם כל מכנה את ה את הנוסח הזה ברכת הזימון וגם העובדה שהיא מותה לזה סמך מן המקראות עולה להדיה שמדובר כאן על ברכה לכל דבר ועניין כמו ברכת הארץ או ברכת בוני ירושלים ברכת הזן זו ברכה שמשמעותה של הברכה חז"ל תק תקנו ברכה על ההתוועדות בכדי לברך ברכת המזון גדלו לשם איתי ונרמה שהוא יחדיו זו ברכת ברכת הזמן שמזמנים באמת יש להעיר מדברי המאירי ש כותב על אתר במקור ח תראו עניין הזימון הוא דרך אזהרה והתראה להתעורר לברכה מתוך כוונה הרעיון של נברך שאכלנו משלו הוא בעצם אזהרה והתראה להתעורר לברכה מתוך כוונה כאילו אומר המזמן לשומעים בואו עכשיו אנחנו הולכים לברך ברכת המזון ומדין דתלמוד אז אחד מברך לכולם אז בואו תקשיבו תתכוננו להקשיב ולא לפספס מילה וקם כל שכן לא להסיח בדברים בטלים אז צריך לעורר את את את היושבים, את המסובים להקשיב. ומתוך כך אומר המאירי, לא הוזכרה בו הזכרה ולא מלכות. אין ברוך אתה שם מלך העולקים הועיל ולא הותקנה אלא לאזהרה אלא בעשרה. אם זה זימון בעשרה הוא דקנה אזכרת השם כמו שהתבאר. הוא ומניינם דבר שבקדושה. ואף על פי שברכת המזון מן התורה אין הזימון מן התורה ומקודם מקום דרשו דרך סמך ממה שנאמר גדלו לשם איתי רומה שמוך דו שנמצא אחד מטרה את השניים להיועד עמו לרומם את האל קצת משמע מלשונו של המאירי ש וככה הוא כותב שלפי כך אין בו הזכרה ולא מלכות הועיל ולא הודקנה אל הזהרה קצת נראה מדבריו שאין כאן כאן למיס ההגדרה של ברכה. זה לא ברכה אלא זה יותר התראה ועזהרה והכנה לקראת ברכת המזון. באמת ראיתי שמאירים פה על המאירי שלכאורה בגמרא נאמר להדיה. ממש בגמרא ליד שמדובר כאן על ברכה מדובר כאן מהמש על אה ארבעה ברכות ו גם בברייתה במו וגם וגם א הניסוח אז ברכת הזימון ממש שדובר על על נוסח שמוגדר כברכה אז באמת צריך יש כאלה שרצו לחלק במאירי בין זימון של שלושה לבין זימון של עשרה שאולי זימון של שלושה בעיניו הוא לא מוגדר ברכה וזימון עשרה כן אבל זה לא משמע כל כך מלשונו של המאירי, אבל זה נשאיר נשאיר בינתיים. אה מה מה שכן אפשר להסיק זה את הדין הראשון שאמרנו ש זימון הדין הראשון שמתקיים בזימון הוא ברכה ברכת הזימון גדלו להשם מתין רמה שהוא ירדיו ש ברכה כאחת מכל א יתר ברכות המזון אבל אבל יש כאן עוד דין נוסף הדין השני בברכת הזימון הדין השני בזימון לא בברכת הדין השני הדין הראשון זה ברכת הזימון הדין השני הוא ברכת המזון על ידי זימון זה דין נוסף שמתקיים במיסא הזימון שמברכים ברכת המזון על ידי זימון על ידי שמזדמנים מתקבוצים ביחד וא אולי רק נתחיל אה לנסות להגדיר מה מה כתוב פה? מה? יש ברכת המזון של יחידים שכל אחד מברך לעצמו ויש ברכת המזון שבאה על ידי זימון והיא הופכת להיות חפתא חדשה של ברכת המזון. אני רק אזכיר אולי רק כדי א על דרך על דרך חזרת השץ כזאת. כמו שנאמר בתפילה יש תפילת היחידים יש תפילה של כל אחד מתפלל ביחיד ויש תפילה של ציבור. בתפילה של ציבור חזרת השץ זה שאחד מתפלל וכולם יוצאים ידי חובה או כולם תכף נגדיר את זה יותר אבל חזרת השץ מה אולי מביא לשם אולי דקדוק גם בלשונו של הרמבם שאולי הרמב"ם כן דיבר על שני הדינים האלה ובהלכות ברכות כותב הרמב"ם בפרק הלכה ב שלושה שאכלו פת כאחד חייבים לברך ברכת הזימון קודם ברכת המזון ואיזו היא ברכת הזימון אם היו האוכלים משלושה ועד עשרה מברך אחד מהם ואומר נברך שאחנו משלו והכולונים ברור שאכלנו משלוט חיינו והוא חוזר ומברך ברור שאכלנו משלו ותוב חיינו אז זה בהלכה ב' הלכה ג' כותב הרמבם ואחר כך אומר ברוך אתה השם אלוקינו מלך העולם אזן את העולם כולו בטובו עד שגומר ארבע ברכות והן עונים אמן אחר כל ברכה וברכה. אז אומר הרב צלוביצ'יק שהרמב"ם בשתי הלכות הללו מכוון לשני קיומים של קיומם של שני דינים שנאמרו בזימון. הדין הראשון בהלכה ב' הוא דין ברכת הזימון והדין השני הוא דין בברכת המזון. ברכת המזון שנאמרת בזימון בכך שאחד מברך לכולם כולם שומעים ועונים אמן אחר כל ברכה וברכה ו השאלה היא כמובן מה המקור לדין הזה או מה יכול להיות המקור שלו ו להביא ראיה והוכחה לכך כן, שיש דין מסוים כזה שנקרא ברכת המזון על ידי זימון והופך להיות איזשהו חלות חפצה מיוחדת. יש ברכת המזון שלושה יחידים או 10ה יחידים שכל אחד מברך לעצמו ויש ברכת המזון מיוחדת שכאשר 10עשרה מתקבצים ביחד או שלושה מתקבצים ביחד ומזמנים יש איזה דין חלות בפני עצמם. אז אני רוצה לומר מה את ה את הנקודה של הרב סולובייצ'יק ואחר כך להביא כמו שאמרתי אולי עוד ראיות לכך יש ברמבם תראו בפרק א' הלכה יא במקור י כותב הרמבם כל השומע ברכה מן הברכות מתחילתה ועצופה ונתכוון לצאת בעידי חובתו יצא ואף על הפי שלא אנעמן לא חייב. כלומר, אף על פי שהוא לא ענה אמן, הוא יצא ידי חובה. למה? כיוון שהוא התכוון לצאת ידי חובה. ממשיך הרמב"ם ואומר, "וכל העונה אמן אחר המברך, הרי זה כמברך. והוא שיהיה המברך חייו באותה ברכה." היה מברך חייו מדבי סופרים והעונה חייב מן התורה לא יצא ידי חובתו עד שיענה או עד שישמע ממישהו חייב בה מן התורה כמוהו באמת על הרמב"ם הזה בפת הספר שלו ממש נשתברו הקלמוסים איך לבאר אותו באמת א ראיתי שהרבה הרבה דיברו על כך בנשה כלים של הרמב"ם אבל מה שניתן לראות כאן שלכאורה יש כאן שני דינים שונים של יציאה ידי חובה על ידי אדם אחר. רואים ברמבם יש דין אחד כל השומע ברכה מן הברכות מתחילה והצופה ונתכוון לצאת ב ידי חובתו יצא ואף על פי שלא ענה אמן וכל העונה אמן אחר מברך אר זה כבר רואים שיש כאן שני דינים נפרדים האם יש חילוק דינים חילוקי גדרים שונים בשני הדינים הללו אז כאן מציע הרב סולוביציד'יק שאולי יש כאן שני דינים דינים נפרדים לגמרי. הדין הראשון שבו מדובר על מתכוון לצאת בעידי חובתו יצא ואף על פי שלא הנאמן הוא הדין הקלאסי שנקרא שומע כעונה. הדין הזה כמובן מקורו בגמרא בסוכה בדף לחמוד ב. תראו במקור יב. אה הגמרא שמה מדברת על אמירת ההלל בציבור. אז אומרת הגמרא שהשליח ציבור אומר ברוך הבא. והם אומרים בשם השם מכאן השומע כעונה באו מנה מרבחיה ברא בשמ ולא ענה מה הוא אמר לו חכימיה וספריה ורשעמה ודרשיה אמרו שמע ולא ענה יצא אפילו שהוא לא ענה יצא ידי חובה בשמיעה התמרנה מרבי שמעון פזי אמר רבי שע בן לוי משמר כפרה מן הילה שומע כעונה דכתיב את כל דברי הספר א שקרא מלך דם בחיושיה קרא קראן אבל לא שפן קראן דכתיב יקרה הוא שפע לפני המלך אלא מכאן שומע כעונה אז זה דין הקנסי נקרא שומע כעונה אני אגיד גגיד באמת שומע כעונה נכתבו על זה אבל אני אגיד בקצרה יש בזה כמה וכמה חקירות באחרונים אפשר להגיד בגדול בגדול שיש שני שתי אפשרויות עיקריות בגדר של דין שומע כעונה חקרו בזה הנגיד מי שרוצה להסתכל בשיעורי הקונטרסי שיעורים הרב גוסטמן על על מסכת דרים בשיעור א' כב והקילות יעקב גם בברכות בסימן יז בפסחים סימן מ זה בגדול אפשר לומר שתי צדדים אפשר לומר צד אחד שבדין שומע כהוני יסודו הוא שה כאשר אדם שומע זה החידוש כן זה כמובן זה חידוש שהתחדש מהפסוקים אבל הגדר החידוש הוא שהשמיעה נחשבת כדיבור גמור דהיינו כשאני שומע מישהו אחר מדבר, משמיע ואני מתכוון לצאת ידי חובה והוא מתכוון להוציא אותי אז זה נחשב כאילו ממש דיברתי בפי איפה איפה מצאנו דבר כזה שאחד עושה פעולה והפעולה עבור מישהו אחר והפעולה מתייחסת עליו כאילו הסעה אז זה כאין שליחות כאין שליחות בשליחות אדם א ממנה שליח להדליק נרות חנוכה או להדליק נרות שבת או להפריש תרומות ומעשרות וזה או לקדש אישה וזה הפעולה שעושה הפעולה שעושה פלוני השליח מתייחסת ללושה למשלח אומנם אומר אומר הצלח כבר בברכו בדף כא עמוד ב שזה לא ממש ברור שזה לא גדרי שליחות רגילים כי אחרת לא היה צריך בשביל זה ילפות המיוחדת זה לא גדרי שליחות זה לא בא פרשת שליחות פרשת שליחות הרגילה אז כשאדם ממנה שליח, הוא לא צריך לעמוד על גבה ולשמוע מה שהוא אומר. אתה ממנה שליח להדליק נר חנוכה, אז אתה לא צריך לעמוד לידו ולשמוע את הברכות. חוץ מהבך באמת א א בהלכות א בהלכות חנוכה כן אה בהלכות חנוכה נדמה לי בתרעז. עכשיו נזכר בזה. הוא כותב שכיוון שיש הלכה של ברכת שעשה ניסים, זה ברכת ההודעה, אז אה אז שמה לא יוצאים ידי חובה במינוי שליחות, אלא צריך שה ש שה צריך לברך את זה בעצמו. אז לכן כותב שגם בממנה שליח הוא צריך לעמוד לידו כדי לצאת ידי חובה מדיל שומע כעונה בברכת שעשה ניסים. טוב, אבל הנקודה היא ככה, בדרך כלל בגדרי שליחות לא מצאנו שהמשלח צריך לעמוד ניצב על השליח ולהיות אבל בשומע כעונה זה כן, אם אתה לא שומע זה לא נחשב אז אז ברור שזה לא גדרי שליחות רגילים לכן גנצלח שמה בברכות כאן שיתכן שדין שומע כונה יועיל גם במקום שאין שליחות יש שמה דיון לגבי נדרים ושבועות האם הועיל שליחות בין נדרים ושבועות אבל אפשר להגיד בגדול שזה מכאין שליחות. בסדר? כלומר, כשאדם פועל משהו עבור מישהו אחר וזה מתייחס אליו כאילו עשה, אז אפשר לקרוא לזה כאין שליחות. זה לא פרשת שליחות, אלא זה חידוש מיוחד. חידוש מיוחד שאחד עושה משהו והדבר מתייחס למישהו אחר. אז לפי ההגדרה הזו אז השמיעה של ה השמיעה של ה של מי שמתכוון זה נחשבת כדיבור של המשמיע. צד שני של החקירה או אפשרות שנייה היא לא שבאמת השמיעה היא שמיעה זה לא מדובר אין פה דיבור אלא בדין הזה של שומע כעונה התחדש שכל הדינים שכל הדינים שחלים על הדיבור יחולו גם על שמיעה דהיינו שלשמיעה יש ערך יהיה לה ערך כמו דיבור היא לא נחשבת כדיבור ממש אבל יהיה לה ערך כדיבור כן, כמובן יש בזה הרבה הרבה נפקמינות כרגע, זה לא הזמן, אבל רק אולי משהו אחד ראיתי שפעם דיברו על אמירת ברכו בור שמו. האם אמירת ברוך הוא ברוך שמו, כך שנהגו חלק מקהילות ספרד, לענות ברכו ברוך שמו על גם על ברכות שאדם יוצא בהם ידי חובה מדין שומע כעונה כמו ברכת הקידוש. האם זה נחשב הפסק? כן. אז יש לנו שזה נחשב הפסק. למה? כי זה נחשב כאילו אתה אומר את מטבע הלשון של הברכה. אז אם אתה אומר ברוך אתה השם, ברוך הוא ברוך שמו אלוקינו מלך העולם, הרי זה משנה ממטבע שתבעו חכמים בברכות. ככה טען בזמנו הרב דסצב. אבל א יש כאלה שבכל זאת עונים ברוך ברוך שמו גם בברכות שיוצאים בידי חובה ולא חששו לכך. אז לכאורה זה תלוי בחקירה. האם הגדר של שומע כעונה זה גדר שכאילו הוא מוציא את המילים בפיו? ואז יש מקום גם בזה צריך לדון אבל יש מקום לומר שנחשב כאילו הוציא מפיב יש גם תוספות בברכות כו לא כרגע לא ניכנס יש יש מקום לדון שזה נחשב ואולי משנה ממטבע שתבו חכמים אבל אם זה לא נחשב כמוציא דברים מפי אלא נחשב אלא להתחדש פה שלשמיעה יש ערך של דיבור א אז אז זה לא נחשב כמוצי אז פה בכלל דין שמשנה ממבע שתבו חכמים בברכות על כל פנים אה הכל פנים זה דין שנקרא שומע כעונה. אז בדין של שומע כעונה יש א תנאי מעקב שתהיה כוונת שומע וכוונת משמיע. ללא כוונה לא יצא ידי חובה אפילו אם הוא לא ענה אמן אבל כוונה ודאי שצריך. אבל יש כאן עוד דין נוסף. כל העונה אמן אחר המברך, הרי זה כמברך. מה הפשט בזה? כל העונה האם יש הבדל בין עונה המן אחר המברך לבין הרשע ששמע את הברכה ונתכוון לצאת בידי חוב יצא לפי שלא הנאמן. אז טוען הרב סלובייצ'יק שמשמ כאן שבגדר השני גם אם לא הייתה כוונה גם אם לא הייתה כוונה לצאת ידי חובה בברכה של ה לצאת ידי חובה מדין שומע קונה לצאת ידי חובה בברכה של השני של המשמיע יצא בכל אופן וזה אוהבת חידוש גדול קודם כל ואז אז אז אז לפי זה יצא מה מה החילוק כאן? אני חושב שהדברים יובנו יותר לפי הצד השני של החקירה בשומע כעונה. כלומר, אם שומע כעונה יוגדר אך ורק כשמיעה שיש לה ערך של דיבור, אבל היא לא ממש דיבור, אבל היא היא מוגדרת שמיעה עם ערך של דיבור, הרי שבשעוני המן אחר המברך זה נחשב ממש כאומרת הברכה בפיו ממש עונה אמן. והמקור אומר הרב סלובייצ'יק זה הגמרא בשבועות בדף לו. הגמרא אומרת אמר רבי יוסי ברבי חנינא במקור יד אמן בוא שבועה בוא קבלת דברים בוא אמנת דברים בוא שבועה דכתיב אמרה אישה אמן ואמן אמן אמן אז זה זה לשון לשון שבועה אמנת דברים בו קבלת דברים דכתיב הרור האיש אשר לא יקים את דברי התורה הזאת עשות אותם ואמר כלם אמן אז זה קבלת דברים זה אמן אמ דברים מה המשמעות המשמעות היא שהאמירת אמן אמן אחר ה הקללה היא הודעה במה שאמר המשמיע אז הערך של הניית אמן אחר המברך היא הודעה במה שאמר המברך ולהודעה זו אומר הרבקש ערך שליסה של ברכה ממש כאילו ברך בעצמו לא כמו שומע כעונה ונפקמינה לפי דבריו כיוון שזה יש לזה ערך של ממש כאילו ברך בעצמו ולא רק שמיעה שיש לה ערך של דיבור אלא הדיבור ממש. אז גם אם הוא לא התכוון לצאת ידי חובה, מתי צריך כוונה לצאת ידי חובה בברכתו של המשמיע? זה אך ורק אם אתה רוצה לצאת ידי חובה בדרך שנקראת שומע כעונה. אבל אם אתה לא אתה רוצה לצאת ידי חובה בדרך של אני אתאמן אז אפילו אם הוא לא התכוון לצאת ידי חובה. אז זה באמת אני כשקראתי את הדברים אז באמת התפלתי א חיפשתי לזה מקור קיבלת זה חידוש גדול. מה גם שבכסף מישה כתוב במפורש נגד זה בכסף מישה תראו במקור יא כותב הכסף משל כל השומע ברכה אז הוא מביא את המקור שפרק לולב הגזול בסוכה לחסיקנה דשומע כעונה אם כן כיוון דשמע הברכה מתחילה ועד הסוף יצא ידי חובה ובראש פרק שלושה שאנחנו ברכות מ אה אמר הבבא חנא שניים שכלו אחד אחד לצת חברו ואף על פי שדברי רבנו שמצריך שישמע כל הבר הברכה מתחילתה בצפה אמורים אצל יוצא בשמיעה לבד בלאת אמן הוא הדין דאפילו בעוני אמן אינו יוצא אלא אם שמע כל הברכה מתחילתה צופה אז קודם כל אומר הכסף משלט זה ברור שלא יוצאים ידי חובה גם בדרך של עניית אמן רק אם הוא שמע את כל הברכה מתחילתה בהצופה ואחר כך הוא כותב אם תאמר על ככחת לצאת הסקינה להדיה ואם כן מה קמה שמנם בעוני אמן אפילו לא עונה אמן השמ רבנו יודעצה אז מה החידוש מה החילוק בין אם הוא עונה אמן או לא עונה אמן סוף סוף בכל מקרה צריך כוונה לצאת אז מה החילוק אומר אומר הקצבים שזה שני תירוצים שני הסברים יש לומר דכנתו ולא הנאמן יצא ולא כמברך אבל כי הנמן יצא כמברך מה הפשט בכסף משנה? יכול להיות אני ייתכן מאוד שהכסף מישהי ייתכן לא יודע מאוד אבל יתכן שהכסף משלי מתכוון אולי לחקירה שחקרנו בדין שומע כעונה שבדין שומע כעונה נתחדש ליתר דיוק אם אדם לא נאמן ויוצא מדין שומע אז יש איזה ערך יש איזה ערך של שמיעה בלבד אבל אם הוא גם מונה אמן יש איזה ערך כאילו מוציא מפיב כלומר שני הצדדי החקירה מופיעים כאן בכסף משנה וזה תלוי בשאלה אם הוא ענה אמן או לא הנה אמן אם הוא לא ענה אמן אז יש לזה ערך של שומע ולא כמברך אבל אם הוא עונה אמן יש איזה ערך של מברך אחר כך הוא כותב הנמי דעתשמוינה דאפלגב דנאמן צריך שיהיה מברך חייו באותה ברכה הכוונה החידוש הוא נכון אפשר אין שום חילוק בין אם הוא נאמן או לא ענה אמן במובן הזה שבשני המקרים הוא יוצא ידי חובה באותה מידה אבל החידוש של הרמב"ם הוא שלמרות שהוא ענה אמן צריך שיהיה מברך חייו באותה ברכה אבל אם הוא לא חייב באותה ברכה אז אז הוא לא יצא ידי חובה שזה מתייחס לסעיפה של דברי הרמב"ם אז רואים כאן לי בכסף משנה לא כמו הרב סלובצ'י רואים לאדיה שגם כשעונה אמן אחר המברך חייב ומתכוון לצאת ידי חובה אז אמת אה אף לבפלה. אז חיפשתי חברים ל לשיטה הזו אז באמת מצאתי אה מצאתי שניים שניים מהאחרונים שכתבו באמת כמו הרב סלובצ'יק אחד זה בספר המאיר לארץ של הרב מאיר סלובייצ'יק זה לא אותו משפוח אני חושב זה סלובייצ'יק אבל מה שבדקתי זה החתן של המשכנתות יעקב אז אז הוא מביא תשובה של הרמבם שבאמת שאלו את הרמב"ם את השאלה הזו תראו במקור יג שאלה ותורינו אדונינו מורנו ורבנו במה שזכרת בחיבור הלכות תפילה בפרק כמה שאלות שאלו אותו שמה אז אחת השאלות היא בדיוק הרמב"ם אצלנו בפרק א' הלכה יא וגם מה שזכרת הלכות ברכות פרק א' הלכה יא כל השומע ברכה מן הברכות מהתחלה והצופה ונתכוון לצאת בידי חובתו יצא כן התקתי את זה מאוצר החוכמה זה מלא בטעויות אין הרה ואף על פי שלא ענה אמן ואמר וכל העונה אמן אחר מברך הרי הוא כבר אם זה כלומר הסיפא שכל העונה אמן אם זה מרי בשמע ונתכוון או בששמע בלא כוונה כן האם מדובר ששמע ונתכוון בעוני אמן או ששמע בלא כוונה דבר אתה עמנו ונשמע כי צמעים אנו לדברך אז הרמבם מונה להם שמה מאוד מאוד בקצרה כי הם שאלו אותו כמה שאלות אבל ביחס לשאלה הספציפית הזאת הוא עונה משפט משפט כזה תשובה ועל כל פנים והכל פנים העונה אמן או ישמע יצא ידי חובה אז הרב מאיר סלובייצ'יק בספר שלו המאיר לארץ הבין ברמבם שכתוב כאן שאדם ששומע ועונה אמן כן על כל פנים העונה אמן הכוונה גם אם הוא לא התכוון את זה כלומר מה שכתבתי מה שכתבתי שצריך כוונה זה אך ורק בשמיעה שהוא שומע ולא עונה אבל אם הוא נה אמן אז הוא יוצא על כל פנים. האמת היא שחיפשתי אחר כך עוד ראיתי בהוצאה של הרב קפח ש מביא מביא את התשובה הזו כותב מאיר תשובה ובגרסה שלו כתוב א כתוב ככה על כל פנים צריך כוונה לעונה אחרמן או לשומע ואז יצא ידי חובתו כומר לפי הגרסה שלו זה הפוך לגמרי שבשניהם צריך כוונה וזה סיו על הכסף משנה אבל זה קצת דוחק אבל כל פענים ככה הבינה הרב הרב מאיר סלובייצ'יק בסב שלו מאיר לארץ גם כן כמו הרב הגריצלובייצ'יק שיש כאן בעצם שני דינים נפרדים והדין הזה של עונה אמן אחר הברכות שמה באמת לא צריך לא צריך כוונה יוצא ידי חובה גם ללא כוונה למה כי זה נחשב כמברך שומע כעונה זה רק ערך של שמיעה אבל אם הוא עונה אמן אז זה נחשב כמברך ממש ומצאתי עוד בספר ידיו של משה אה שרבי משה פרישקו היה הרב בסלוניקי לפני כ-200 שנה אז הוא מתייחס לסיפ של ה של הרמב"ם תראו בסיפ של הרמב"ם במקור י בפרק א' היו יא כתוב היה מברך חייו מדברי סופרים זה שמברך חייב רק מדרבנן והעונה חייב מן התורה כן לדוגמה כן כן ברכת מזון שיעור סביביה איזשהו סבי אז לא יצא ידי חובה עד שיענה או עד שישמע ממישהו חייב בא מן התורה כמוהו עד שיענה כלומר עד שיענה אמן או עד שישמע ממישהו חייב במן התורה כמוהו אז הכסף משנה באמת התפטל פה בהסבר של ה של הרמבם כי יהיה ברור לו ברור לו שגם מי שעונה אמן ודאי שלא יצא ידי חובה אם המברך חיה מדברי סופרים והוא חייב מדברי תורה כמו שהרמב"ם פתח ואמר היה מברך חייו מדברי סופרים והעונה חייו מן התורה לא יצא ידי חובתו עד שיענה כן אבל אמרת שהעונה כן אזכספים שני א הכסף משנה מתפטל פה בנוסח של הרמב"ם אה והמסקנה שלו שבאמת גם בעוני אמן לא יצא ידי חובה עם המברך מדברי סופרים והשומע מדברי תורה אבל מצאתי ב בספר ידיו של משה כפי שאמרנו שאומר לא ככה לא כמו הכסף שני שבאמת כתוב כאן ברמבם שגם אם המברך חייב רק מדבר סופרים והעונה חייב מן התורה יש חילוק אם הוא יצא אך ורק בידי שמיעה לא יצא ידי חובה מדין שומע כעונה לא יצא ידי חובה אבל אם הוא עונה אמן הוא יוצא ידי חובה אפילו אם המברך הוא חייב רק מדבי סופרים והעונה חייב מדבי תורה למה משום שהעונה שומע כעונה זה אך ורק שמיעה יש זה רק ערך של שמיעה ובערך של שמיעה שתחשב כערך של דיבור אז חייב להיות השומע והמשמיע באותה דרגת חיוב אז אם השומע הוא רק מדבר סופים והעונה ו המשמיע הוא מדברי סופים והשומע הוא מדברי תורה אז הוא לא יצא את החובה אבל כשמדובר על עונה אמן אומר הידיו של משה אז זה נחשב כאילו מברך בעצמו סליחה כיוון שהוא מברך כיוון שהוא נחשב ממש כמברך בעצמו עצמו. אז אפילו אם המברך אפילו אם המברך חייב רק מדברי סופים והשומע ועונה אמן חייב מדבר תורה יצא ידי חוק. לא ניכנס כרגע בלשון של הרמב"ם כי זה באמת אפשר להסתכל שמה אבל רואים אני חושב סיעתא לתפיסה הזו שיש כאן שני גדרים נפרדים של של יציאה ידי חובה על ידי מישהו אחר. גדר אחד נקרא שומע כעונה. ובגדר הזה יש דינים מיוחדים. צריך להתכוון לצאת ידי חובה. גם אם הוא לא ענה אמן אבל צריך כוונה לצאת ידי חובה. וגם שמה נאמר עוד גדר שצריך שהשומע והמשמיע יהיו באותה דרגת חיוב. אבל כשמדובר על הדין השני של העונה אמן שמה זה גדר יותר מחודש. גדר שיש להניה תאמן ערך של מיסברכה. עד כדי כך שישנה הבנה מסיימת, אני לא בטוח אם מוסכמת, היא לא מוסכמת על הכסף משנה, אבל ישנה הבנה שאפילו לא צריך שיהיה אותו ערך של חיוב, אותו דרגת חיוב. אפילו אם המשמיע המברך חייב מדברי סופרים והעונה חייב מדברי תורה, הוא יוצא ידי חובה. וגם לא צריך כוונה, אומר הרב סלובצ'יק, לא צריך כוונה לצאת ידי חובה כי המברך נשמע, נחשב ממש כמוציא את הברכה מפיו. אז זה שני הדינים. עכשיו אם נסיב נב נראה שהרמב"ם באופן עקבי כשהוא מדבר גם על תפילה וגם על ברכת המזון הוא לא מזכיר שתי אופציות. הוא מזכיר רק אופציה אחת שהיא לענות אמן אחר כל ברכה וברכה. הנה תראו הרמב"ם ב במקור טו כותב הרמב"ם בהלכות תפילה ונסיעת כפיים פרק ח הלכה ט שליח ציבור מוציא את הרבים ידי חובתם כיצד בשעה שהוא מתפלל והם שומעים ועונים אמן אחר כל ברכה וברכה הרי הם כמתפללים למה הרמבם מדגיש דווקא שעונים אמן נכון כל ברכה כל ברכה וברכה הרי אנחנו יודעים שיש שתי אופציות לצאת ידי חובה. אופציה אחת שאי מתכוון גם אם הוא לא גם אם הוא לא נאמן. מדוע הרמב"ם מדגיש כאן רק אופציה אחת שלעונה אמן אחר כל ברכה וברכה. הרי הם כמתפללים. כותב הכסף משנה וגם הכסף משנה מדקדק את זה שזה משנה בסוף ראש השנה דף לד ולמ עמוד ב. כשם ששליח ציבור חייב כך כל יחיד ויחיד חייב. וכולי. מפרש רבינו דהיינו דווקא כשהוא שומע ועונה אמן אחר כל ברכה. למה? למה זה מותנה ששליח ציבור מוציא את הרבים בידי חובתם? למה זה מותנה בעניית אמן אחר כל ברכה וברכה? הרי זה לא דין שנאמר בזה לא משמע ככה בברכות בפרק א' הלכה יד שמה משמע שיש אופציה גם לא גם אם הוא לא נאמן הוא יוצא ידי חובה גם בהלכות בפרק ט הלכה א' וג תראו ממקור יז סדר תפילת הציבור כך הוא בשחר כל הם יושבים שלח ציבור לפי התיבה וכולי וכולי ואחר כך אומרים אומר ברכו את השם המבורך והם עונים ברוך השם הבורך לעולם ועד הוא מתחיל ופורס על שמ רם כלומר דין התלמוד דין הרמבא שקריאת שמ קורא השליח ציבור וכל העם שותקים שומעים ויוצאים ידי חובתם כותב הרמבם והם עונים אמן אחר כל ברכה וברכה למה מה מה למה יש למה זה חשוב כל כך למה זה צריך למה זה מוצנא בכך. אז יש לנו תפילה קריאת שמע עוד פעם תפילה אחר שיפסיע בהלכה ג' פרק ט הלכה גר שיפסיע שליח ציבור שלוש פציעות לאחוריו ויעמוד מתחיל ומתפלל בכל רעם מתחילת הברכות להוציא את מי שלא יתפלל והכל עומדים כולם עומדים ושומעים ועונים אמן אחר כל ברכה וברכה גם כאן מדגיש הרמב"ם שחזרת השץ זה רך ורק בעניית אמן אחר כל ברכה וברכה נמשיך הלאה תראו במקור יח כותב הרמבם פרק ה מלכות ברכות הלכה טו כאן מדבר על ברכת המזון שניים שאכלו כאחד כל אחד ואחד מברך לעצמו ואם היה אחד מהם יודע ואחד אינו יודע אז זה שיודע מברך בכל רב והשני עונה אמן אחר כל ברכה וברכה יוצא דחובתו אני לא מבין אבל הרמבם הרי כתב בפרק א הלכה יא שלא חייבים לענות אמן יוצאים גם אם לא עונים אמן האם הרמבם כאן כתב את זה לרבחדמילתא לחומרה בעלמה לא כל כך מסתבר מסתבר שהרמבם סובר שכשאחד יודע ואחד אינו יודע אז צריך שהוא יענה אמן אחר כל ברכה וברכה ויוצא ידי חובתו וכולי באמת בכסף משניה עלתר כותב וכתב רבינו הוא מביא את המקור בדף מ עמוד ב שניים שאכלו כאחד מצווה לחלק במרים שיש שניהם סופרים כלומר אם שניהם יודעים אבל אחד סופר ואחד בור לא יודע לברך אז הסופר מברך ובור יוצא כתב רבנו שהשני עונה אמן משום כשעונה אמן חשוב כמברך עצמו ושומע אינו ושומע ואינו עונה לא חשוב כמברך עצמו הוא כיוון למה שהוא אמר בכסף מישהי אבל לא ברור למה באמת א צריך דווקא כאן לענות אמן אז יש לנו כאן א גם קריאת בריאת שמע, גם ברכת המזון גם תפילה בציבור חזרת השץ שבכולם כותב הרמב"ם בדווקא אך ורק מסלול אחד דרך אחת והיא עניית אמן אחר כל ברכה וברכה מה מה כתוב כאן מה שיטת הרמבם מדוע הרמבם לא מעלה אפשרות שיוצא ידי חובה גם בשמיעה בלבד ומתכוון לצאת ידי חובה מדין שומע כעונה אולי באמת כתוב כאן ברמב"ם שלא מועיל כאן דין שומע קר כשמדובר על חזרת השץ או על תפילה בציבור או על ברכת המזון אוקריאת שמע לא מועיל שומע קרונה ומה מה המקור לכך יש ירושלמי תראו את הירושלמי במקור כ בפרק ברכות פרק ג' הלכה ג' תני כל מצוות שאדם פטור אז אדם מוציא את הרבים ידי חובתם חוץ מברכת המזון ועדתנינן כל שאינו חייב בדבר אין מוציא את הרבים דחובתן האם חייב אפילו אם יצא מוציא זה הדין שמופיע בגמרא בראש השנה במקור כא בדף כט עמוד א' כל הברכות כולם אף פי שיצא מוציא חוץ מברכת הנחבר ברכת היין שאם לא יצא מוציא יצא אין מוציא אז אז אומר אמר רבי אמר רבי ליה שניה היא כלומר השאלה היא למה בברכת המזון לא נאמר אף על פי שיצא מוציא אומר למה לא נאמר הדין הזה שאחד יכול להוציא את השני ידי חובה אז אמר רבי אל שני ברכת דכתיבה ואכלתה ושבעת ורכתה את השם אלקרה מי שאכל הוא יברך מי שאכל הוא יברך. רבי יוסי ורבי יהודה בן פזי עבו מטבין אמרו לו לא מסתבר בקריאת שמע שיהיה כל אחד ואחד משנן בפים. לא מסתבר בתפילה שיהיה כל אחד ואחד מבקש רחמים על עצמו. כלומר, דין שומע כעונה לדעת הירושלמי לא נאמר לא בברכת המזון ולא בקריאת שמע ולא בתפילה. בתפילה אולי קריאת שמע קריאת שמע לא מסתבר לומר שאחד הרי עניין של קריאת שמע זה קיום של מצוות תלמוד תורה כמו שהגמרא נכון צדת וקבלת ולמכות שמיים אומר ירושמי לא ראוי שאת מצוות קבלת אומכות שמיים אני אעשה מישהו אחר קבלכות שמיים ואני אשמע ויצא ידי חובה כנל ברכת המזון שהברכה נתקנה ואכלתה ושבעת על הנעת המעיים לא מסתבר שאני נהנה בהנת מעים ומישהו אחר יברך ואני לא אעשה כלום וכך גם בתפילה שהיא בקשת רחמים לא מסתבר שמישהו אחר בקש רחמים עבורי חז"ל תקנו תפילה שכל אחד יבקש בקשות פרטיות בקשות חכמים על עצמו כאין סברה כזו כאין אני אומר כאין סברה כזו ניתן לראות ב אני חושב ניתן לראות בקצות קצות מפורסם בסימן קפ"ב בסיב קטן א' מביא את דברי התוספותרית בקידושין בדף מב עמוד ב שהתוסטרית שואל למה לא הרי יש פרשת שליחות בתורה אז למה לא נקיים מצוות סוכה על ידי שליחות? אדם יאמר לחברו, שב עבורי בסוכה. אדם מר לחברו, הנח עבורי תפילין. אז יש פה מינוי שליחות. אז למה צריך להניח תפילין? למה צריך לשבת בסוכה? אז אומר התוסטריד, כיוון שאין מצוות שבגופו לא ראוי שמישהו אחר יעשה, עבורך ואתה לא תעשה כלום. אז באמת נאמרו כמה וכמה דרכים בהבנת בהבנת דברי טוסותטריד אני חושב שאפשר לומר כאן את הנקודה הזו שמצוות שיש להם עניין שיעשו בגופו של האדם לא ראוי שמישהו אחר יעשה אותם ואדם אדם שיצא דחובה בלא עשייה של כלום כלומר הר וזה זה בד אותו רעיון כאן ישנם דברים שלא ראוי בעיניו של הירושלמי, לא ראוי שמישהו אחר יעשה ואתה לא תעשה כלום. בין אם זה קבלת עולמכות שמיים, בין אם זה בקשת רחמים בתפילה, ובין אם זה הנאת המעיים בברכת המזון. אז לא נאמר בהם דין שומע כעונה, אבל הרי אף לב, אבל הרי כן יש לנו חזרת השץ וכולם יוצאים ידי חובה. א יש לנו קריאת שמע שכולם יוצאים ידי חובה, משליח ציבור ויש לנו ברכת המזון שכולם יוצאים ידי חובה. אז אז מה מה הפשט בזה? אם אומר הירושלמי לא ראוי שאחד יעשה ואתה תצא ידי חובה? זה לא מסתבר. על כוח כתוב כאן שדין חזרת השץ ודין קריאת שמע בציבור ודין ברכת המזון בציבור זה דינים שונים דינים שונים לגמרי והם לא מדיני שומע כעונה שומע כעונה נאמר אך ורק על יחיד שמוציא יחיד זה הגדר אני חייב במשהו אתה חייב במשהו אני חייב במצווה ואתה חייב במצווה אז אתה שומע את ברכתי אני מכווה להוציא אותה ידי חובתי אתה מתכוון לצאת ואני מוציא אותך ידי חובתך יתרה מכך יש אפילו דין ערבות שאף על פי שיצאתי אני מוציא אותך ידי חובה אבל זה בדין הזה יחיד מוציא יחיד וכאן נאמרו הגדרים של החקירה שחקרנו שכמו שאמרנו ייתכן שאולי הצד היותר מתאים לפי החשבון שלנו שבשומע כעונה יש כאן רק שמיעה אין כאן בעצם דיבור אני רק שומע רק רק התחדש בפסוק שלשמיעה שלי יש ערך של דיבור אבל זה לא דיבור ממש הרי שכל ה המסלול הזה שנקרא שומע כעונה הוא לא רלוונטי כשמדובר על ברכת המזון ולא על קריאת שמע ולא על חזרת השץ, על תפילה בכלל. אז מה כן? הדין השני. הדין השני שנקרא תפילה בציבור, זה שייך כמובן זה דין אחר. זה לא דין של שומע כעונה. זה חפתה אחרת, זה חלות אחרת. זה תפילה של ציבור. הייתי אומר בערך אולי קצת קורבן ציבור. הרי בקורבן ציבור זה נחשב כאילו כל אחד לאחד הציבור הקריב הציבור התפלל זה לא שיש פה תפילה של 10ה פרטים שכל אחד שומע את השליח ציבור והשליח ציבור מוציא את רובן את שמעון את לוי וכל אחד מהם יוצא בפני עצמו לא אלא כשיש שליח ציבור שהוא שליח מטעם הקהל והוא מתפלל אז אני נחשב שכל הקהל התפללו בברכה אחת, בקריאת שמע אחת, כמו קורבן ציבור. אז כולם ברכו, כולם קיבלו עלמון מחות שמיים, כולם מרו ברכת המזון, כולם לא שומע כעונה. יש איזה ערך של מברך ממש, אבל כולם ברכו ביחד על ידי הצורה המיוחדת הזאת שנקראת תפילת הציבור. יש אחרי דיון מעניין בכלל למה צריך שחזרה תש"ץ בימינו שכולם יש סידורים וכולם מצים לחובה כולם בקיאן אז ערוך השולחן כותב בסימן קכד שהערך של חזרת השץ כך הוא מביא בשם הטור שמה היא כדי שנאמר מצוות קדושה יש מצוות קדושה ונקדשתי בתוך בני ישראל אמירת הקדושה היא כאילו מצוות עשה לפי דעות סימות אז בשביל קיום מצוות עשה שני קדשתי אז יש חזרת השם אה גם כאשר כולם בקיים יש דברי הראש במגילה פירוש פסקי הראש על מגילה בפרק ג' סימן ז שכותב עוד ערך לחזרת השץ שיש חזרת השס אז יש עניה של מודים דרבנן שהיא מתקיימת רק בחזרת השס תקנה של חכמים אז כדי לקיים את התק קנה זו חוזרים חזרת הש"ס יש עוד ערך נוסף של אמירת ברכת כהנים כדי שנוכל לבר ברכת כהנים אז יש חזרת השצח אבל יש תשובה של הרמה מפנו הרמה מפנו בסימן קב כותב מה הערך של חזרת הש בימינו כביכול כולנו בקיאים התשובה אומר נכון כולנו בקיאים אבל כולנו מתכוונים לצאת ידי חובה מתכוונים בתפילה אנחנו באמת מתכוונים בתפילה זה השאלה. שולחן ערוך בסימן קא כותב שאם לא כיוון בברכת אבות לא יצא ידי חובתו. ממש לא יצא ידי חובת תפילה. גם בחזרת השטריך להקפיד שהשליח ציבור לפחות את ברכת אבות יאמר אותה קצת יותר במתינות ויכוון. כי מי שלא מכוון בברכת אבות לא יצא ידי חובה. אז אומר הרמפנו, מי יכול לומר שהוא בוודאות יודע שיצא ידי חובה, אולי הוא לא כיוון. אז לכן חזרת השץ נועדה בשביל להוציא ידי חובה את גם כן את כל מי שלא קיבל. אז מה הפשט בזה? שהשליח ציבור מוציא את רובן, מוציא את שמעון. כן. צריך כאילו זה כוונת שומע ומשמיע. לא הציבור יש כאן תפילה שנקראת תפילת הציבור כל הציבור מתפלל ביחד הרי זה מפורסם מה שאומר החתם סופר בליקוטים מביא אותו בסימן ג' ועוד הרבה אחרונים כתבו את זה שמי שמתפלל 18 יחד עם משליח ציבור בחזרת השט זה נחשב כאילו תפלל תפילה תפילה בציבור זה לא נקרא תפילת יחיד זה נקרא תפילת ציבור אז יש לנו כאן חלות חדשות קשה זה לא דין שומע כעונה זה דין שתפילת הציבור כמו קורבן ציבור שכל הציבור מתפלל על ידי באמצעות השליח ציבור ונחשב כולם כי כולם מברכים ביחד כן הוא השליח השליח שלנו כולם מתפללים ביחד וזה לא משהו פרטי שהשליח ציבור מוציא את רובן ואת שמעון אם זה היה מדין שומע כעונה אז היה דין של תפילה של עשרה יחידים זה לא תפילת הציבור. לכן אומר הרמב"ם דווקא שיענה אמן אחר כל ברכה וברכה. אם הוא לא עונה אמן אז לא יצאים אתחובה כי ללא נהיה תמן זה רק הדין שש שומע כעונה. ושומע כעונה לא מועיל בתפילה, לא בברכת המזון, לא בקריאת שמע לפי הירוש. זה לא מועיל. זה בקשת חכמים. אז זה לא מועיל. אז זה לא יחיד שמוציא את היחיד. זה ציבור. אז לכן כדי שיתקיים הדין של ציבור חייב שכל אחד ואחד יענה אמן. אמנת הדברים, קבלת הדברים. הרב סולובצ'יק אומר לשיטתו שזה שזה נחשב מסבר ברכה אני אתאמן אז על אך ורק על ידי השתתפות אקטיבית ככה אני מבאר את הדברים כדי שאתה תחשב כחלק מהציבור אם אתה סתם שותק אז אתה לא נחשב חלק מהציבור כדי שהציבור יחשבו כקולקטיב כציבור שמברק ציבור שמתפלל באמצעות תשליח ציבור לא שהוא מוציא אותם ידי חובה כלומר מי שלא כיוון איך הוא יוצא ידי חובה לא בגלל שלא השליח ציבור מוציא אותו ידי חובה הציבור מוציא אותו ידי חובה לא השליח ציבור הציבור מוציא אותו ידי חובה כי כל הציבור מתפלל הפה של הציבור זה השליח ציבור אז אז הוא יצא בחובה על ידי הציבור כמו שאמר. אז איך איך הוא נהפך להיות חלק מהציבור? על ידי שהוא על ידי שהוא מראה שהוא חלק מהציבור. אבל אם הוא שותק ולא אין לו שום הוא לא מראה שום השתתפות הוא לא מראה שהוא חלק מהציבור אז הוא לא יצא ידי חובה. לכן מדגיש הרמב"ם שיענה אמן אחר כל ברכה וברכה. ממילא, כמו שאמרנו, אותו דבר אפשר לומר גם בברכת המזון. ברכת המזון של זימון זה לא ברכת המזון של שלושה יחידים. לא. זה לא שאחד שמברך עבור השניים האחרים אז זה נחשב שהוא מוציא את רובן והוא מוציא את שמעון מדין שומע כעונה לא אין דין שומע כעונה בברכת המזון אלא זה דין של ברכת מזון ציבורית כמו חזרת השץ זה ברכת מזון כזו שאחד מברך עבור כולם וכולם מברכים ביחד אז זה ברכת המזון חלות של ברכת המזון של של זימון זה שונה לגמרי בברכת מזון יש כאן אפילו חידוש יותר גדול זה זה באמת שאני קראתי את זה מאוד התפלתי אבל אבל זה מה שרב סבובג' כותב שגם בדין אחד בור ואחד אד בור ואחד סופר כן אחד בור ואחד סופר מה שמופיע בהרמב"ם בהלכות ברכות בפרק הלכת טו במקור יח שם כותב הרמבם שניים שאכלו כאחד כל אחד ואחד מברך לעצמו ואם היה אחד מהם יודע ואחד אינו יודע אז זה שיודע מברך בכל רם והשני עונה אמן אחר כל ברכה וברכה ויוצא דוכבתו גם פה מדגיש הרמבם שכאשר שניים אוכלים כאחד אז אם אחד יודע ואחד לא יודע דעה אחד סופר ואחד בור אז צריך דווקא שיענה אמן למה הרי למדנו שבדין שומע כעונה לא צריך לענות אמן לא חייבים לענות אמן מחדש הרב סולובצ'יק שגם באחד צופר ואחד בור זה חפטא של ברכת המזון משותפת זה לא דין שומע כעונה כי דין שומע כעונה לדעתו לא נאמר בברכת המזון בכלל אלא זה דין שכאשר השניים מתוועדים ביחד לברך. אז אחד כמובן מצווה לחלק, אבל אם אחד יודע ואחד לא יודע והם חייבים לברך ביחד, אז זה לא הפשט שהוא מוציא אותו מדין שומע כעונה, אלא הם מתוועדים ביחד וברכת יש כאן ברכת המזון משותפת של שניהם. ולכן מדגיש הרמב"ם שדווקא צריך כאן עניית אמן. כי עניית המן, הדרך הזו של עניית המן, היא דרך סלולה אחרת. מי ישומע כעונה? אלא משמעותה הרי זה כמברך עצמו ממש ומשמעותה ברכה משותפת זה הוא כותב שמה זה לא שהבקי מוציא את שאינו בקי אלא שאינו בקי יוצא על ידי הברכה משותפת של שניהם זה לא אחד שמוציא את היחיד זה ברכה משותפת של שניים וחז"ל מעשה תיקנו כאן תקנה מיוחדת לפי דבריו של לסופר ובור יש ערך של ברכת זימון של ערך של שלושה שמזמנים ביחד שזה חידוש בעיניי אבל אה הוא גם מחזק את הנקודה הזו תראו בגמרא בראש השנה שהזכרנו אז הגמרא אומרת א א שתני יאב הברד רבי זרא הברכות כולם אף על פי שיצא מוציא חוץ מברכת הלחם ומברכת היין שאם לא יצא מוציא ואם יצא אינו מוציא. כן. באמת השאלה היא למה מה מיוחד בברכת הלחם והיין שאם הוא לא יצא, אם הוא יצא כבר אינו מוציא ידי חובה. מה יסוד החילוק כאן? אז ידוע ש יש אחד ההסברים הוא כמובן שברכת ה דין שומע כעונה או ליתר דיוק אף על פי שיצא מוציא מתחדש אך ורק בברכת המצוות ברכת המצוות שזה חיוב ברכה כיוון שזה חיוב ברכה אז לכן יש דין של ערבות שאף על פי שיצא מוציאים אבל ברכות הנה נהנים זה דין מתיר לפי הפשט הזה לפי הפשט הזה גדר מתיר אז זה לא חיוב זה רק מתיר איסור הנאה אז לכן לא נאמר שמה דין הרבות רק בחיוב מצווה אז אומר הרב סולביציצ'יק שאפשר להגיד יותר מזה להוסיף שדין שומע כעונה נאמר אך ורק במצוות בברכת המצוות אך ורק ברכת המצוות ברכת המצוות אז התחדש שאם אני מחוייב וגם אתה מחוייב כן אז אתה מתכוון לצאת ידי חובה ואני מכוון להוציא אותך ידי חובתך אז תחדש הדין שש שומע כהונה אבל בברכת הנהנים אומר הרב תל לא התחדש דין של שומע כעונה כן ש כן אתה אני אנה ואתה תברך אז איך אז איך בכל זאת בסופר בבור יצאים ידי חובה הכוח כמו שאמרנו לפי ההבנה הזו שאין די שומע כונה ברכת הנ נהנים אז באחד שמוציא ידי חובתו אז חייב שיהיה זה זה דין של ברכת הננים משותפת דהיינו שהם מתוועדים ביחד לברך בחבורה ברכת הנהנים והחבורה הזו ברכת הנהנים של אחד עולה לכולם וזה נחשב כאילו כולם ברחו וכולם מותרים בהנאה על ידי ברכת הנינים המשותפת הזו לכן שמה מדגיש הרמבם גם כן דווקא שיענה אמן אחר אחר הברכה האמת היא ש עד כאן כחות בתמצית אבל היה חסר לי בדברים שלו איזשהו סיעתא מרישוני משהו מהשם בנגי כותב שלושה הורים לדברת הציו ככה מביא את אתזים >> כן כן לא לכן אנחנו לא אז לא אז זה החשבון שאמרנו לכן רשי כותב טוב אז הקדמת אז לכן רש"י כותב להזדמן כן זה מה שאמרת כן בדיוק להזדמן יחד הצירו ברכה רש"י כאן מדבר על הדין על הדין הנוסף של ברכת הזימון לא רק ברכת הזימון אלא גם כן שצריך ציר וברכה שכולם מצטרפים ל אבל תכף אני אגיע זה אני אגיע לזה בסוף רק אני רוצה כמו שאמרתי קודם כל היה חסר לי א איזשהו ראיה מראשונים. אה אז אז יש אנחנו נביא אבל אולי איזשהו סיוע מראשון עם א ליסוד הזה, לחידוש הזה. אה כן אז יש שמצאנו ב ביאור ביאור הלכה הביאור הלכה ב בסימן קצג בסיף קטן א' לא סעיף א' ביאור הלכה שמה מביא ספר אחד מרבותינו הראשונים שנקרא ברכת אברהם אז ברכת אברהם זה רבנו אברהם רביש צרפתי א אז מצאתי את זה בהוצאת במהדורת מישור בחלק ב בעמוד תשעט מיש כאן צילום אז הביאור הלכה מצטט אותו והדברים שלו מתייחסים לדברי השולחן ערוך שמה בסעיף א' תראו במקור כד כותב השולחן ערוך שניים שאכלו אף על הפי מי שבברכת המוציא פותר אחד את חברו, מצווה לחלק שיברך כל אחד ברכת המזון לעצמו. במי דברים אמורים כשהיו שניהם יודעים לברך ברכת המזון. אבל אם אחד יודע והשני לא יודע, מברך היודע ויוצא השני, אבל הוא מוסיף כתנאי. אם מבין לשון הקודש, אלא שאינו יודע לברך. כלומר בדין סופר ובור שאחד מברך ומוציא את השני ידי חובה זה מותנה בכך ששני מבין לשון הקודש לפחות גם אם הוא לא יודע לברך אבל הוא מבין לשון הקודש וצריך המכוון המברך שיכוון להוציא אותו אבל אם אינו מבין אינו יוצא בשמיעה כך כותב הרמבם לגבי השולחן ערוך לגבי שניים שאכלו כותב ה תסתכלו הברכת אב ממקור כה ואחר אחרי אחר זה כתבתי דעם כל זה אפילו לדתם מתכוון למה שתוס רבנו עונה לפני כן נראה לנו דעתי שיש הפרש בין אחד שמוציא חברו לאחד שמוציא רבים יש הבדל כגון בברכת הזימון בשלושה דלדידו לרבנו אינה והתוסות שהובל שם בספר אין אנשים יוצאות בברכת זימון של האנשים הם אינם מבינות לשון הקודש היינו משום שאינם מצטרפות לזימונים האנשים וכל שכן אם אינם אם אינם חייבות בזימון כאנשים כלומר נשים שרוצות ידי חובת לצאת חובת זימון על ידי הגברים חייבות לעבות להבין את לשון הקודש אבל הסופר המברך להוציא שניים דבלו זימון נראה לי דהשניים יוצאים אפילו אינם מבינים לשון הקודש איזה יכול להיות? מה ההבדל? בכל שכן הם עשרה הרי הם לא מבינים לשון הקודש. מה ההבדל? אז קודם כל כתוב כאן משהו מדהים. כתוב כאן שיש חילוק בין אחד מוציא את היחיד ואחד מוציא את הרמים. ברבים לא צריך שיבינו אפילו לשון הקודש. וכן כהגבנה בשליח ציבור המוציא בתפילתו רבים ידי חובתנו ממש משווה בין ברכת הזימון תפילת ברכת המזון וזימון לבין חזרת השץ השוואה ברורה שזה אני חושב שזה מקור נפלא לדברים של הרב סלובצ'יק כבר זה סיוע אם כי יש כאן תכף אני אגיד אה דאפילו אני מדלג על הסוגיים דאפילו מי שאינו בקי שאינו שאינו גם כן מביא בלשון הקודש יוצא בתפילת שליח ציבור דלא גרם מא שבשדות יוצאים בתפילת שליח ציבור אז לכאורה דבר דבר מעניין באמת הבאור הלכה כותב שמה שהתיקו את הברכת אברהם הזה התיקו כמה אחרונים רבים אחרונים כותב הרבה אחרונים התיקו אותו אבל הוא כותב שמהבך בסימן קצג ומהלבוש בסימן קצת לא משמע ככה משמע שגם ביחיד שמוציא את הרבים צריך ש צריך שיבינו לשון הקודש אבל אני חושב שכתוב כאן אני חושב בכתב את היסוד הזה שאומר אותו הרב סבובצ'י היסוד הוא שיש חילוק בין תפילת יחידים או בין דין שומע כעונה שאחד מוציא אחד מוציא יחיד לבין אחד שמוציא רבים באחד שמוציא רבים אז זה נחשב תפילה של הציבור או ברכת המזון של הציבור שכל אחד ואחד עכשיו כבר מעצמו כל מי שעונה אמן אז שמה גם אם אפילו אם הוא לא מבין את לשון הקודש הוא יוצא ידי חובה מתי צריך להבין את לשון אבל פה באמת זה נקודה ש קצת תתמואה לי כי הרב צלובדצ'יק הרחיב את את הנקודת החידוש שלו גם לסופר ובורו שגם בסופר ובור הוא כתב שזה דין של חפצה חדשה של ברכה משותפת ולא שאחד כ כי לדעתו אין דין שומע כהונה לא בברכת המזון ולא בברכת הנהנים לכאורה כתוב כאן בברכת אברהם שכן צריך והשולחן ערוך אומר שכן צריך להתכוון לצאת וכן צריך להבין את לשון הקודש אין אם כן באמת נאמר ש ש ש ש ש ש ש ש ש ש אני רוצה ליב את הדברים של הרב סלובד שגנם כן נאמר שבאמת בסופר ובור כדי שזה יחשב ברכה משותפת אז החי חיבור ביניהם נוצר על ידי ה על ידי זה שהם באמת מתכוונים מתכוונים לצאת ידי חובה כלומר לפי לפי דרכו כא כך נצטרך להגיד שהכוונה לצאת כאן היא מדין היה הצירוף שלהם הם מצטרפים על ידי הכוונה שהוא רוצה להתכוון לצאת דברכתו אז אז הצורך בכוונה הוא דין בצירוף שלהם ביחד ואז יש כאן עניה אמן וצירוף על ידי כוונה אבל באמת זה זה נקודה שמודה שהיא קצת קשה בעיניי בתוספת החידוש הזה שבסופר ובור גם כן מתחדש דין שכמו ברכת הזימון מהדברים של הברכת יותר בפשטות נראה שיש חילוק בין יחיד שמוציא יחיד שזה דין שומע כעונה לבין יחיד שמוציא רבים ששמה זה דין של אבל אבל לפחות יש סיעתא לכך שכאשר מדובר על ברכת הזימון או תפילה בציבור אז זה זה לא תפילה של עשרה יחידים כמו שאמרנו גם אם הוא לא מבין את לשון הקודש יתירה מכך יש חידוש גדול של עולת התמיד על השולחן ערוך ב אה השולחן ערוך בקסז באות טו ז וגם הדרישה שמה בסעיף קטן ב שכותבים שכאשר יחיד מוציא את הרבים לא צריך בהכרח שתהיה כוונת שומע ומשמיע לא צריך כוונה וזה ממש ממש עולם את מה שרא מה שדיברנו עד עכשיו שכשמדובר על תפילת ציבור או על ברכת המזון של ציבור של זימון על ידי זימון אז לא צריך כוונה כי כוונה לצאת ידי חובה כי הצורך בכוונה נאמר בהקשר של שומע כעונה אבל לא נאמר בהקשר של תפילת ציבור כי בתפילת ציבור כמו שאמרנו זה תפילה של הציבור זה לא ששיח ציבור מוציא אותך אלא אתה בכך שאתה מצטרף לציבור בעניית אמן אתה נחשב כמבר בעצמך אז אין לך צורך פה בכוונה לצאת ידי חובה אני חושב שזה סיוע גדול א לדברים של הרב סולובייצ'יק והייתי מוסיף כאן עוד מלבד זה עוד אולי שתי נקודות שלסייע ליסוד הזה לפחות אני אומר לגבי ברכת הזימון בשלושה ובעשרה ותפילה בציבור אבל אולי נתרכז כרגע לברכת ת המזון אז אה אז תראו בגמרא בברכות בדף מ עמוד ב תראו במקור כו הגמרא אומרת גוף אמר רב דמי בר יוסף אמר רב שלושה שאכלו כאחת הם אכלו בבית ויצא אחד מהם לשוק לפני ש לפני שלפני שברכו ברכת המזון הוא יצא החוצה, סיים את אכילתו ואכל, הלך. עכשיו רוצים לזמן. אומרת הגמרא, קוראים לו ומזמנים עליו. אמר אז אז הוא לא נכנס איתם ממש, אומר המשנה ברורה שמה בזה מובא ב כן בקצד סעיף ב'. אז אפילו שהוא הוא מתקרב אבל הוא מתקרב אבל עומד נגיד על הפתח של הדלת אפילו לא נלכס פנימה אבל הוא יכול לשמוע את הזימון אז הוא עונה יחד איתה ככה כתוב בגמרא אמר מזוותר לא אמרן אלא בזימון של שלושה אבל בעשרה עד דניטה הוא חייב להיכנס פנימה לתוך הבית והגמרא אומרת מה הייתהמה כיוון להדקורש שם שמיים בציר מעשרה עליוחווה אין זה לא כבוד שמיים שהוא יעמוד על על הדלת ויזכירו שם שמיים הוא חייב להיכנס פמה לבית כותב הרמבם שמה תראו בברכות פרק הלכה יג שלושה שאכלו ויצא אחד מהם לשוק קוראין לו כדי שיכוון לשמוע מה שהם אומרים ומזמנים עליו והוא בשוק כלומר גם כשהוא לא נכנס הביתה ממש ויוצא ידי חובתו הוא יוצא ידי חובת הזימון הוא יוצא ידי חובת ברכת הזימון הואכש שיחזור לביתו יחזור ויבאר בקת המזון לעצמו. כלומר, רואים ברמב"ם שזה שלא נכנס פנימה לתוך הבית, אלא עומד בחוץ, הוא יצא ידי חובת ברכת ידי חובת זימון, ברכת הזימון, אבל לא יכול לצאת ידי חובת הוא לא יכול לצאת ידי חובת ברכת המזון, אלא הוא עד שיחזור לחזרה לבית, יגמור את עיסוקו, יחזור לבית ויברך ברכת המזון לעצמו. אבל תראו את המאירים. המאירי במקור כ"ח עלת כותב המאירי שלושה שאכלו ויצא אחד מהם לשוק קודם שיברך קוראים לו ומזמנים עליו ובלבד שיענה לזימון ממקומו ויאמר ברוך הוא שאכלנו משלום והוא שאמרו דקרו לבעני ופרשו בגדולי הרבנים שיענה להם ברוך שאכלנו ויוצא אפו עמהם ידי זימון ברכה ואף על פי שצריך לברך במקום שאכל שואל המאירי רגע הרי יש הלכה שצריך לברך במקום שאכל הוא אכל בתוך הבית נכון אז הוא צריך לברך בתוך הבית מה פתאום הוא עומד עדיין בשוק על מפטן הבית על דלת והוא יצא ידי חובה שימו לב מה אומר המאירי חובת הזימון מביאה כוחו לכאן הועיל ושומע כל המברך וכולם נמשכים עם קומם אחר המברך מה כתוב כאן חידוש עצום מה אומר המירי כיוון שהוא יה כיוון שהוא מקיים את חובת הזימון אפילו שהוא לא נמצא בתוך הבית ממש הוא נמצא מחוץ לבית ויש הלכה שצריך לברר במקום שאכל אבל כיוון שהוא מברך על ידי זימון אז זה נחשבכולם כולם כל מי ששומע נמשך אחר המברך אז כיוון שהמברך מברך בתוך הבית אז גם הוא נחשב כמברך במקום שאכל אתם שומעים ועל זה כותב המאירי ויש אומרים שאינו יוצא אלא מן הזימון אבל צריךו לחזור לבר במקום שאכל וכן כל הקצה בברכת רבות צריך לשבשולחן במקום שאכל ואין יראה לי כן אלא שהזימון לצרף כוח כולם אצל המבח. מה הפשט בזה? איזה מצוה זאת? איזה מצוה זאת? יש הלכה שצריך לאכול במקום ש לברך במקום שאכל. אומר המירי לא. הוא יוצא ידי חובה במה שהמברך נמצא בתוך הבית והמברך אוכל במקום שהשומע אכל. אבל השומע נמצא בחוץ. אבל הוא יוצא ידי חובת ברכת המזון כאילו בירך במקום שאחל. מה אני חושב שכתוב כאן הסברה הזו אם באמת כל הדין של ברכת המזון של זימון זה דין של שומע כעונה אז שומע כעונה זה לכל היותר נחשב שאני אמרתי ב כן שאחד מוציא את היחיד זה כאילו בירכתי כאילו אני בירכתי מישהו בירך עבורי אניזה כאילו שם בירחתי צי אז סוף סוף איפה ברכת בחוץ אבל זה לא מעכב הרב זה מעקב >> מהקב לא מברך למקום ש >> לא אני אומר מה הנהגה שלו >> כזה שהוא שומע את הזה שמבר שומע את כלוז הנקודה שהוא לא בדיוק מקומו שלא >> לא אבל השאלה היא מהחיה לעשות עבורו >> מדובר פה בכל מקרה איזשהו דעבד שהוא כבר יצא החוצה הוא פשוט >> לא אבל ליך שהוא יצא החוצה ליך שהוא יצא החוצה איך הוא צריך להתנהג >> מן הסתם אנחנו נגיד לו לא לצאת אבל הוא לא יצא הוא בחוץ אז אנחנו משתמשים בהלכה >> לא אבל למה הוא צריך להגיד את זה שזה נחשב כאילו כשכולם נגנם נשכים ממקומם אחר המברך צריך לשמוע >> וגם הוא כותב לי יש כאן מחלוקת יש אומרים שאינו יוצא לה מן הזימון אבל צריך הוא לחזור לברך במקום שאכל אני חושב שכתוב כאן חושב אני דעתי כתוב כאן היסוד הזה שיש כאן שני דינים בשומע כעונה אז זה נחשב שאתה מברך היכן שאתה שומע לא היכן אחד שהמברך נמצא היכן שאתה שומע אבל בדין של ברכת המזון בזימון כן שזה נחשב תפילה ברכת המזון ציבורית אז השליח ציבור נמצא במקום שאכלת אז כולם מתייחסים אחריו כאילו כולם ברכו אפשרו בירך אני חושב שזה כתוב מילה במילה כולם נמשכים ממקומם אחר המברך. כלומר, גם שהוא נמצא בחוץ זה נחשב כאילו הוא מברך בפנים. למה? כי זה תפילה. זה ברכת המזון. עם חלות. זה חפצה אחרת של ברכת המזון. זה לא ברכת המזון של יחידים. זה לא שאני ברכתי. אתה ברכת פלוני ברך. כולנו בכנו ברכה אחת. של מי? שהמברך הוא ברך אותה. של ה המברך בירך עבורנו, עבור כולנו. אז זה נחשב ברכת המזון של של כמו קורבנו כמו קורבן ציבור כולנו הקרבנו ביחד כולנו ברחנו ביחד אז כאן זה אין התייחסות בודדת לכל אדם איפה הוא נמצא אלא הולכים אחר המברך המברך מבחינתנו הוא זה שירך במקום שאכל אז הוא אז אז כל התפילה הברכת הזו שנאמרה מתייחסת אחר מקומות של המברך אני חושב שזה אני יודעתי זה סיוע גדול לדברי הרב סלבצ'יקה ואני אומר רוצה להגיד עוד דבר ובזה נסיים בעזרת השם עוד נקודה שאולי ליישב תמיעה של החזני איש תמיעה גדולה של החזני איש א על ה על רב קבי גר ליישב על פי היסוד הזה תראו את ה את ה אה אה דרך אגב דבר מעניין אה שגם השולחן ערוך כשהוא מביא את ההלכה הזו בסימן קצד לצעיף ב שלושה שאכלו ויצא אחד מהם השוק אז קוראים אותו מודעים אותו שרוצים לזמן כדי שיכוון ויצטרף עמהם ויענה עם אין בקת הזימון ויוצאים ידי חובתן אף על פי שאינו בא ויושב עמהם ואני מילי בשלושה אבל בעשרה הרמבם הרמב"ם השמיט את ההלכה, השולחן ערוך השמיט את מה שכתב הרמב"ם שהוא חייב שהוא צריך שיחזור לביתו יחזור ויברך בקת המזון לעצמו את הדברים האלה השולחן ערוך השמיט מעניין למה השולחן ערוך השמיט את זה אולי מה שמ אולי כתוב כאן שהוא לא צריך הוא יכול להישאר שמה ולצאת ידי חובה לכתחילה ישאר שמה בחוץ ויקשיב לכל הברכה ויוצא ידי החובה לא צריך לחזור ולאכול לברך בביתו אבל תראו את את ה מקור ל נכון ביחס למחלוקת תשובה בדף מו עמוד א' עד היכן ברכת הזימון שרב נחמן אמר עד נברך ורב ששת אמר עד הזן אז אומרים תוספות מביאים מדברי רש"י תראו במקור ל אז כתוב שמה פירש רש"י כי כתוב שם בהמשך הגמרא כן כן כן סליחה אומר שפירשי ממתין להם עד הזן והזן בכלל שניים בכלל שניים אינברכים א ממתין עד הז בכלל שניים אינם מברכים הזן כלומר רשי שם אומר שניים ש שניים שמברכים ברכת המזון נגיד אחד סופר ואחד בור אין שמה ברכת הזימון אז לפי שיטת רב ששתברכת הזימון היא עד הזן יוצא שיחיד שלא שניים שמברכים ללא זימון אז מברכים רק שתי ברכות ברכת על הארץ וברכת בוני ירושלים מדהים לפי רשי יחיד שמברך ברכת המזון לא מברך ברכת הזן לפי רב ששת להלכה כקל קרב ש מדהים אז אומר תוספות זה לא הגיוני לא נהירה זה ברכת הזן דאורייתא איך יחיד פטור ממנה ועוד הקמלן כרפש ביסורה ולדידה לשיטת רש"י יחיד אומר שניים ובכל בכל דוך הנקת שלוש ברכות איך זה יכול להיות שיחיד יוצא ידי חובה ברכת המזות בשתי ברכות ודוחה כלומר דלא מרבי בשש זימון לרב ששת ועוד דמעשים בכל יום דיחיד מברך שלוש ברכות ועוד מדתני לקמ פרקין שברכת הז ברכת ז הזימון את השם זו ברכת הזן כאשר לרב ששת יאמר הזן זו ברכת הזימון חכך שפרש דקה דלא דכאמר אחד מפסיק לשניים הגמרא שמה אומרת שאם אחד א לא סיים את אכילתו ושניים סיימו את אכילתו אז הם יכולים לקוף אותו להפסיק ולענות לענות לזימון אז עד כמה הוא צריך להפסיק עד כמה הוא צריך לשתוק לפני שהוא חוזר לאכול אז זה זה אומרת הגמרא מחלוקת רב נחמן ורב שש כן אז באנד אחד צריך להמתין עד שיברחו השניים עד נברך כלומר לפי הרב רב נחמן מספיק שהוא גמר את הנברך ברור שאכלנו משלו יכול לחזור ולהתחיל להמשיך לאכול אבל לפי שיטת רב ששת הוא צריך להמתין עד שיגמרו את ברכת הזן כי זה ברכת הזימון מסתיימת בסוף ברכת הזן ומשם ולך יכול היחיד לאכול ולא ולא משום דחשיב ברכת הזן מהזימון דוודאי יחיד נמי מתחיב מהזן אלא משום דכיוון דנברך אינה ברכה צריך להגיד מה הכוונה ברכה הרי כתוב שזה ברכה ברכת הזימון צריך להגיד שזה זה תוס זה לא ברכה בפני עצמה אלא זה תוספת ברכה לפי דברת ראששת זה תוספת ברכה על ברכת הזן אינו אמרה לודאי להגמור עמה גם ברכת הזן שהיא ברכה והשתני אחד דקה מנין שפיקרב ששת אז אם כן שיטת רשי כמו שאמרנו יחיד מברך רק שתי ברכות א שלושה שמזנים מברכים שלוש ברכות בסדר אחר כך בהמשך הגמרא במקור במקור ו אז הגמרא אומרת נמ הקטנא דתני חדה ברכת המזון שניים ושלושה ותניח שלושה וארבעה מה הכוונה ברכת המזון שניים ושלושה ותניך שלושה וארבע הסברו דכול מה טוב מתבל דאורייתא מה באגמלגה מנד אמר שתיים ושלוש כסבר עד הזן ומנדה אמר שלוש וארבע כסבר נברך אז מה הפשט שמה בגמרא אז רשי כותב א במקור ל תוספות שמה פירש רשי שניים לאחיד בשלושה לזימון ולפי שיטתו פרשקן כלומר השאלה היא ביחיד אז לדעת לדעת אה לדעת לדעת רב נחמן אז יחיד מברך שלוש ברכות הזן הארץ וירושלים ורב ששתברכת הז שברכת הזימון ממשיכה עד סוף הזן אז יחיד מברך כ שתי ברכות אז זה זה ה זה הפשט בגמרא הבריתה הראשונה אומרת שתיים ושלושה שתיים ביחיד שלושה בזימון ושיטת רב ושיטת רב נחמן ושיטת רב נחן שהזימון הוא עד נברך ואז ברכת הזן אז זה שיחיד מברך שלוש ברכות וציבור שלוש ארבע ברכות ככה ביאר רש"י אז התוספות כותב עליו שזה לשיטתו אבל הוא זה דוחק הרי אמרנו שזה דוחק דוחה גדול הוא וכי יחיד פטור מברכת הזן ועוד הועיל וקיה ברכתא אם אתה אומר ששתיים ושלוש זה מושב על הברכות היה צריך צריך להגיד לא שניים ושלושה אלא שתיים ושלוש לשון נקבה לא לשון זכר אבל הלשון של הבריתה הוא שלושה וארבעה שניים ושלושה זה לשון זכר לכן נראה פירוש הרב אלפס דקה בני אדם ואחיקה אמר ברכת המזון בשניים הוא שלושה בני אדם איך שכל אחד אינ דק עם ברכה אחת הוא לא יודע אמר שניים ושלושה כסבר עד הזן כלומר ברכת הזימון עד הזן שמבר אחד סוף הזמן דחולה כברכה אחת של זימוני ולכך כאמר שניים או שלושה כלומר לפעמים משלמה בשניים והוא הדין באחד מנקת שניים לרבותה ופעמים בשלושה כלומר מי שאומר שניים ושלושה סובר שברכת המזון אם כל אם אם כל אחד יודע רק ברכה אחת אז ברכת המזון יכולה להגיע עד שלושה בני אדם שמשתתפים בה הראשון יברך נברך עד סוף הזן השני יברך אה ברכת הארץ והשלישי בונה ירושלים. כן זה לפי שיטת מי? שיטת רב ששת. לרב ששת אי אפשר שארבעה יברחו. מה הכוונה ארבעה? שאחד יאמר אחד יאמר נברך. ברור שאכלנו משלו. אחר כך השני יגיד ברכת הזן. השלישי בונה ירושלים והרביעי אה השלישי בעל הארץ ורביעי בונה ירושלים. למה זה אי אפשר? אומר אומר התוספות אה ופעמים בשלושה בני אדם שאחד יברך מנברך עד הזן השני נודה לך השלישי עד בוני ירושלים אבל החצא אין לברך עם האחד אינו יודע כם חצי ברכה אבל הרביעי לא דנברך לבד לא חשים ברכה לכך אי אפשר לחלק לשניים נברך והזן כלומר לפי שת רב ששתברכת הזמוני נברך כוללת עד סוף הזן אז אי אפשר לפצל אותה לשניים. אי אפשר שאחד יאמר, אם אחד יודע להגיד רק ברוך שאכלנו והשני יודע רק את הנוסח של ברכת הזן, אי אפשר לחלק אותה לשניים. אי אפשר לחלק לשניים לברך נברך לזן. וגם הריף ככה מבאר. אז זה שיטת התוסות דריף שברכה אחת לא מתחלקת לחצאין. אי אפשר לשמוע את הברכה חצי ממנה אדם אחד, חצי אדם שני. אין דבר כזה. עד כאן. יפה. שואל הגאון רבי עקיבא עגל כן בדורש וחידוש בחידושיו על מסכת ברכות דף כ עמוד ב כתוב שם בגמרא שתראו בגמר מקור לב. אמר לרבינ לרב אנשים בברכת המזון דאורייתא עוד רבנן מה הם חייבות? אז שואלת הגמרא למה נפקמינה להפוקרבים דרך חובתם אמרת דאורייתא את דאורייתא מהפק דאורייתא אמרת דרבנן אשאל מחויב בדבר בכל שמ דבר אני לא מוציא את הרבים ידי חובתן אז כתוב כאן בגמרא לאדיה שאם אישה חייבת בבקת הזמן בני תורה אז היא יכולה להוציא את הרבים בדרך חובתם כולל גברים כתוב בגמרא שואל מביא רב קיבגר את דברי הגאותושרי תראו את הגאותושרי במסכת מגילה מקור לג פרק א' סימן ד כותב הגדותושרי ונשים חייבות בברכת המזון מן התורה אבל אינן מוציאות את האנשים לפי שאינן יכ יכולים לומר ברית ותורה לא יכולים להגיד ברית ותורה זרו אז מה כתוב כאן שלמרות שאנשים חייבות בברכתומי התורה אבל הם לא יכולות להוציא את האנשים כי הם לא יכולות להגיד ברית ותורה הם לא חייבות הם לא הם לא יכולים לומר ברית ותורה שואל רב קיבג א זה נגד הגמרא בגמרא כתוב לאדיה שאם אנשים חייבות בברכת המזון מן התורה אז הם כן יכולים להוציא את הרבים ידחובתן אז מה הגודל שנגד הגמרא אונע רב כבעגר נפלא יש תמצא גם לגותו שלי שאנשים יוכלו להוציא את הגברים מדלכות איך שאנשים תברחנה את מה ש מה שמברכות ואת המילים ברית ותורה את זה יאמרו הגברים. אתם שומעים? כלומר אנשים תברחנה. הם יברכו את כל הברכה. והגברים יצאו מדין שומע כעונה. הם יצאו ידי חובת כל נוסח הברכה למעט את המילים ברית ותורה. שת הם יגידו בעצמם. כך עונה רב כיב. שואל הגאון חזון איש ריכות ברכות סימן כ"ח סעיף קטן ו סימן ל סע קטן ב מה שאומר רב כבי עגר זה נגד רישוינים אין דבר כזה יש ריף יש תוספות כתבו להדיה שאין ברכה מתחלקת לחצאין אי אפשר אי אפשר לצאת אי אפשר לחלק את הברכה אתה לא יודע את ה את להגיד ברור שאכלנו אז הוא יגיד ואתה תצא באמיר אין דבר כזה ברכה שלמה צריכה אי אפשר אי אפשר שומע כעונה אל חצי ברכה זה נגד זה נגד מה שאומר הרב קביבה עגר איך אה קושיה עצומה של של החזון איש אז האמת היא אפשר לתרץ תירוץ כזה כי באמת אפשר אפשר לומר שהיסוד של דין שומע כהונה נאמר אך ורק באופן כזה שאחד כמו שאמרנו מחוייב בברכה אז כשהוא אומר טקסט של ברכה ואתה שומע את הברכה ומתכוון לצאת ידי חובה אתה יוצא ידי חובה זה היסוד של דין שמקעונה שתחדש מה שיתחדש אבל הצנאי הבסיסי לדין שומע כהונהו שאתה תשמע ברכה אני אגיד יותר מזה שאתה תשמע ברכה ברכה שלמה, חלות של ברכה, חפש של ברכה. על זה נאמר, אם אתה שומע כתעי ברכה, זה לא ברכה. אתה חייב לשמוע ברכה שלמה. אם אתה שומע רק חצי, חצי ברכה, זה לא ברכה. אין איזה שם של ברכה. ממילא אין זה שומע כעונה. אז יש פה אז נפלא כשאנשים מברכות כשאנשים מברכות את ברכת הארץ בלי המילים ברית ותורה האם הם ברכו ברכה שלמה האם על מה שברכו יש שם של חלות של ברכה בוודאי שכן הרי הם לא חייבות להגיד את זה אז כיוון שיש איזה שם של חפס של ברכה אז ודאי שזה דין שומע כעונה למרות שאת המילים ברית ותורה אתה אמרת אבל מה שאתה שמעת יש איזה חפצא של ברכה מה שדובר שלא מתחלק את החצאין זה כמו הדוגמה שלנו שאחד אמר נברך והוא סיים באמצע זה מה שהוא יודע הוא לא סיים את הברכה אז כיוון שהוא לא סיים את הברכה אז אתה לא יכול אין איזה אין איזה דין ש זה לא יכול לקבל משמעות של ברכה אם אצל המשמיע זה לא ברכה אז גם אצל אחד זה לא ברכה דרך אגב, בזה אפשר ליב. תראו, השולחן ערוך בקפג בסי ו מקור לד כותב, מי שנתן לו קוץ לברך לא יסיח המברך. והמסובים אין להם להסיח מי שהתחילה מברך. לא מבעיה בשעה שהוא מברך שצריך לשמוע ולהבין מה שהוא אומר, אלא אפילו בין ברכה לברכה אין להם להסיח. כן? לכן היום המנהג הוא ככה אומר המשנה ברורה שכל אחד מברכת המזון לעצמו. למרות שמזמנים מדין התלמוד אחד מזמן וכולם שומעים ועונים אמן אחר כך ברכה וברכה אבל מכיוון שיש חשש היום שלא לא יהיו מרוכזים מספיק לשמוע את כל ברכת המזון מתחילתה בצופה לכן נהגו שכל אחד אחרי א אחרי שהמזמן אומר את הזימון אז כל אחד מברך לעצמו אומר השולחן ערוך ואם עברו וסחו בין ברכה לברכה בשעה שהמברך שותק מעט יצאו אבל אם סחו בשעה שהוא מברך אם השומעים סחו בשעה שמברך לא יצאו נו אז מה עושים אומר המשנה ברורה אם אדם דיבר באמצע ברכת המזון מה הוא יעשה חוזר מהמקום שהוא הפסיק מהמקום שהוא דיבר ומשלים ככה אומר המשנה ברורה חוזר בדיוק לנקודה שהוא הפסיק בדיבור נשאלת השאלה אבל א אז איך אז איך הוא יוצא ידי חובה הרי יוצא שחלק הוא יצא מדין שמיעה וחלק הוא יצא מדין דיבור אז אין ברכין אין אין ברכה מתחלקת החצאין התשובה היא שוב כל מה שנאמר אין ברכה מתחלקת לחצאים זה אך ורק אם על מה ששמעתי לא היה תורת ברכה כי זה הייתה ברכה ברכה על החצאי לא הייתה ברכה שלמה אבל אם המשמיע הרי הוא המשיך לברך הוא סיים את הברכה עד הסוף המשמיע אז נכון אתה דיברת באמצע אבל מה ששמעת שמעת חפצה של ברכה שמה לא נאמר שכיוון שזה שמעת רק חלק אז אי אפשר לצאת חלק ככה וחלק ככה זה פשט אחד ליישב את קושיית החזון איש על רב קביבה עגר אבל לאור מה שאמרנו אפשר להשב בשופי ולא צריך להגיע אפשר להגיד שבאמת בשומע כעונה בכל מקרה אי אפשר לצאת וחצעים. אבל איך יוצאים בברכת המזון? כן איך איך איך אישה איך אמרנו רגע לברכת המזון? איך יוצאים לידי חובה? כן כן עוד פעם אפשר להגיד ששומע כהונה בכל מקרה יוצאים מדי חובה סליחה בשומע כנ בכל מקרה יוצאים ידי חובה גם אם שומעים לחצאים אבל במרכת המזון הרי אמרנו שזה לא מדין שומע כאוני מכת המזון זה דין אחר לגמרי זה דין שזה ברכה של הציבור זה דין של ברכה של הציבור כמו תפילה בציבור כמו על המשנה ברורת יש שאלה אני לא כרגע לא נדבר על המשנה ברורה כרגע ליישב את קושיית החזון של רב כבגר אפשר לומר שאין שום קושיה אין שום קושיה מהריב והתוספות שדיברו על ברכת המזון כן ששמה זה ברכת המזון של של משתתפי הזימון לבין לצאת חובהשים הרי אנשים לא מצטרפות לזימון אנשים לא חלק מהזימון הם לא חלק חלק מהברכת המזון הציבורית. אז כשרוצים את די חובה, רוצים לצאת חובה על ידי אנשים אז שמה זה שמה באמת אין אין חיסרון בכך שחלק חלק הם שמעו וחלק הם ענוו. אבל כשמדובר על על כשמדובר על ברכת המזון של אלה שהצטרפו אליה דהיינו הגברים האנשים שהם הצטרפו לזימון זה ברכת המזון של הציבור. ברכת המזון שמה אמרו הרי והתוספות שאין ברכה מתחלקת לחצאים כי האופי הצביון שברכת המזון בציבור של תפילה בציבור ששליח ציבור אחד שהוא אומר את כל הברכה ולא זה לא הופך להיות א א מקוטעין מקוטעין מקוטעיןספתי להביא לכך אולי סיוע מהדין של תפילת שליח ציבור חזרת השץ תראו בשולחן ערוך ב במקור ל העובר לפני התיבה טעה יעבור אחר תחתיו לא יהיה שרון באותה שעה מאיכן הוא מתחיל זה שטעם מאיפה זה שמחליף את זה שטעם מאיפה הוא מתחיל לא ממקום שפסק הראשון אלא הוא חוזר מהתחלת הברכה ככה גם פוסק מרן בסימן קכו סיב מתחיל מתחילת הברכה שטה ואם זה היה טעות באמצעיות אז הוא חוזר לתחילת תחילת למה כי כמו שאמרנו זה דין מיוחד בדין של בדין של תפילת המזון של ציבור או תפילה של ציבור שמה עוד חידשו הרי והתוספות שאין ברכה מתחלקת לחצאי כי זה דין אחר לגמרי אין מקום להקשות מדין תפילה בציבור וברכת המזון בציבור לדין של נשים שמברכות יוציא זה דין אחר לגמרי כן זה דין אחר לגמרי אז אה אז אני אומר אז יש כאן עוד אולי אפשרות א אפשרות אה א ליישב לאור החידוש הזה של הרב סלוביצ'יק עכשיו כשאנחנו חוזרים למה שפתחנו אז עכשיו באמת הדברים פשוטים שאלנו מדוע יש באמת עניין של קביעות באחד מוציא את חברו מה המשמעות של העשבה וקביעות התשובה היא ומה שרשי כותב להצטרף לצור כי יש כאן דין דין מיוחד שחלות מיוחדת שהיא לא מדין שומע כעונה הקלאסי אלא זה דין של כמו שאמרנו תפילה ברכת המזון על ידי זימון ברכת המזון של ציבור לצורך זה חייב שתהיה התוועדות חייב שתהיה קביעות חייב שהם יצטרפו כציבור וובאמת נסיים בדברי הרעה לכאורה הדברים מפורשים בדברי הרעה תראו במקור א כב הרעה רק כותב היו יושבים כל אחד ואחד מברך לעצמו הסבו אחד מברך לכולם לפירוש דרכם היה כשמתחברים לאכול בחברה אחת שכל אחד מסב על מיטתו וכן לפי מנגנו עכשיו לאכול בשולחן אחד או בלא שולחן במפה אחת ושמעים למתניטין דקבות העלות בישיבה והדין כן לפי שיש כמה יושבים כל אחד חלוק לעצמו בחינתו ואין דעת אחד מהם תחבר עם חברו ולא תנו כלל אלא הדין בקביעות שיקבעו לאכול בחברו אחת לאכול יחד ולהמתין זה את זה כדרך ולצות לזה הוכח וודע כלל לברכת הנהנים שכשם שהיצא אינו מוציא כך אף על פי שלא יצא אינו מוציא אלא בשאין דרך כבעות וחבורה לפי שאין כגוף אחד לפי שאין כגוף אחד וחשובים כאילו כל אחד ואחד מברך אני חושב שגם כן ראיתי שם בהרה שמצטט את הרעה הזה כתוב כאן לכאורה את היסוד הזה שיש כאן דין מיוחד שכל הציבור הופך להיות גוף אחד. זה לא זה לא ברכת המזון של שלושה יחידים. זה ברכת המזון של ציבור שנקרא שלושה. וכל השלושה יוצאים על ידי ברכה אחת. ולא שנחשב שלוש ברכות. יש כאן ברכה אחת שכולם יוצאים בה ידי חובתה והיא גוף אחד. בכדי ליצור את הגוף הזה צריך קביעות. במקום ששייך קביעות. כן. צריך קביעות, צריך עשבה, צריך להיות להזדמן ולאכול כגוף אחד. תודה.