בית המקדש לא נחרב בתוכך | תשעה באב | הרב שבתי סלבטיצקי | שנת תשפ"ו

לפעמים אנחנו שומעים משהו שזה נשאר לנו לכל החיים. אז אני לא אשכח היינו פעם בהתוועדות של רמן פוטפס בכפר חבד ויש שמה בחור שעבר כל מיני זמנים לא פשוטים והוא לא התמודד עם זה. אמר לו רב מן לפוטפס, אני רוצה להגיד לך סוד. אני עברתי הרבה מאוד בחיים. הוא היה בסביר, היה בבית סוהר, עשה היו לו עינויים גדולים אבל תמיד היה לי בראש את האמרה הזאת גביש אנגיגן ויטר. אנחנו צריכים לנקות ולהמשיך הלאה. לא יכולים להישאר תקועים. אבל הבעיה היא שיש אנשים שיצאו מן המשבר שהיה להם בחיים, אבל המשבר לא יצא מהם. וזה מאוד כואב. אז הרבה פעמים אדם צריך להבין שלפעמים אנחנו עוברים דברים בחיים, אבל זה רק פרק אחד בסיפור שלך, בחיים שלך. אתה לא חייב לעשות את הפרק הזה כותרת של כל החיים שלך. ואנחנו צריכים להמשיך לכתוב את הפרק הבא שלנו בחיים. אני לא אשכח. היה אצלנו לפני שנים הרב קרוסמן ממגדל העמק והוא אספנו את כל הילדים שהיה לנו במחניקיץ בקמפ שהיה קרוב ל1לף ילדים והוא דיבר לפניהם ואז הוא לימד אותם שיר והשיר היה מה שהיה היה צריך להתחיל מהתחלה והוא הסביר לבחורים את זה. בחיים אתם עוברים אתגרים אבל אסור להתקע בזה. מה לנו יותר? הרמב"ם אומר שאסור לבן אדם להתעבל על מישהו במשפחה שמת יותר מדי. והרמב"ם מביא פסוק, "אל תבקו למת ואל תנודו לו. לא יותר מדי זה מנהגו של עולם". אומר הרמב"ם. והמצאר עצמו על מנהגו של עולם הרי זה טיפש. אני לא יודע אם הרבה פעמים הרמבם משתמש במילה הזאת טיפש. אבל מה ההגדרה של טיפש? הקדוש ברוך הוא מנהיג את העולם וזה מה שהיה צריך לקרות. והקדוש ברוך הוא אומר תהיה חכם תמשיך הלאה את החיים. ואומר הקדוש ברוך הוא, אם אתם רחמנים יותר ממני, ואתם לא מודעים שכל מה שעשה הקדוש ברוך הוא תמיד עושה לטובה. ואני לא אשכח, הייתי אצל הרבי בתשג לדמלחמת יום הכיפורים. והרב לאו בזמנו שהיה הרב הראשי נכנס לרבי ואני הייתי מאוד קרוב אל הרב לאו הוא לימד אותי לה פר מצווה ועוד הרבה קשר היה לנו וזה היה מיד אחרי מלחמת יום הכיפורים ואז כשהוא יצא הוא סיפר לי כמה דברים אחד מהדברים הוא אמר לי שהרבי ביקש ממנו לשמוע מה הלך הרוח של עם ישראל בארץ הקודש. ואז הוא אומר לרבי, ההרגשות מאוד קשות, האבל נרגש בכל מקום. ואנשים שואלים מה יהיה? עם ישראל עבר כל כך הרבה טרגדיות כל החיים. ארץ ישראל מאז שבאנו להתיישב עובדים מלחמות מלחמות מלחמות מוקפים באויבים ואז אנשים שואלים מה יהיה מה יהיה פה ואז הוא אומר לי ראיתי דמעות בעיניים הקדושות אבל מיד אחרי זה הרבי עונה לי משפט ודים לא שואלים מה יהיה אלא מה נעשה וכל כולנו מכירים שחס שלום בן אדם עבר אירוע קשה לפני 20 שנה. בהתחלה הוא בכה, כאב, התאבל, אבל אחרי 20 שנה או אחרי תקופה מסוימת, אם הוא יושב ובוכה, כולם יאמרו לו, אתה חייב להמשיך הלאה. אי אפשר לחיות את החיים בעבר. ופה באה השאלה הגדולה. אנחנו עכשיו באים נכנסים לחודש אב ואנחנו בתשעה בא ובכלל בחודש בכלל בשלושת השבועות מתאבלים על חורבן בית המקדש לכורה לא מובן למה כל כך מתאבלים על בית המקדש זה כבר עבר אלפי שנים ואם הוא נחב אנחנו מאמינים בני מאמינים שזה לטובה גם אם לא מבינים אבל מה שלא יהיה אנחנו צריכים לחיות בהווה. האם הקדוש ברוך הוא רוצה שנישאר תקועים בעבר? מה העניין הזה של האבלות הזאת? מה זה נותן לנו? מה זה מרים אותנו? האם זה לא מוריד אותנו? משפיל אותנו בית המקדש נחרב לזכור דבר שהיה לפני אלפי שנה. ויש פה עוד שאלה מעניינת. בעצם הגמרא עונה על זה. מה היא אומרת? כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה. מה הפירוש הפשוט? בגלל שאתה מתאבל, יהיה לך את הזכות שתראה בביאת משיח בבניין ירושלים. אבל דבר ראשון, מה זה קשור אחד לשני? ואם אני לא מתאבל, אז מה? ומה הפירוש? כולם שואלים מה זה זוכה ורואה בשמחתה? היה צריך להיות לא בלשון הווה, אלא יזכה וירא בשמחתה. אז בכדי להבין את זה, נלמד היום מדרש איך ותלמוד יה ירושלמי, שלכאורה מאוד לא מובן, אבל המהרל נותן לנו מבט כל כך עמוק וכל כך ענייני, פנימי, שזה נוגע לכל אחד ואחת מאיתנו. ממש נותן לנו מבט אחר על החיים שלנו. אומר המדרש על הפסוק בהך גדר דרכי בגזית נתיבתי אי סוגר את הדרך שלי באבנים בגזית והוא הופך את הנתיבותי את הדרכים שלי לעקומים אומר המדרש מה הפירוש אומר המדרש היה מקום במגדל צביה מצפון לטבריה היה שם שומש בית הכנסת שהשם שלו היה נקי. בכל ערב שבת הוא היה מדליק את הנרות בבית כנסת, מכין אותם, מסדר אותם, אבל הוא לא הדליק אותם תמיד. הוא הכין אותם ואז הוא נכנס למנהרה הולך עד לבית המקדש מטבריה ולפני כניסת שבת הוא חוזר ואז הוא מדליק את הנרות ואם זה לא מספיק אומר אומר המדרש עוד דברים היה סופר שהיה מלמד תינוקות בכל ערב שבת היה נכנס למנהרות לבית המקדש דש מסדר שם את הסדר הלימוד שלו איך לדבר מה לדבר מה ללמד אותם חוזר לביתו לפני כן לסד שבת אם זה לא מספיק עוד בנות ציפורי שזה רחוק צר רחוק מירושלים היו עולות לבית [נחירות בוז] המקדש וחוזרות הביתה להכין את השבת בנות לוד הם היו לשוט את הבצק להכין את החלות לשבת, אבל לא עופים אותם, הולכים לבית המקדש במנהרות, חוזרים בחזרה בטרם שהבצק מחמיץ ואז הם הופים את החלות לשבת. מה זאת אומרת? כמה זמן לוקח לבצק להחמיץ? איך הם מצליחים ללכת עד לבית המקדש? איפה המנהרות? איך הם עשו את זה? איפה המנהרות האלה? אבל אנחנו יודעים כמו בהרבה מדרשים כתוב רוב סודות התורה תמונים במדרשים. יש בזה עומק. ואנחנו צריכים לחפור מה מסתתר, מה בכל סיפור וסיפור אני יכול ללמוד. אני רואה מעל השטח, אבל מה העומק של זה? ובואו נשמע היום ביאור נפלא של המהרל מפראג בספרו נצח ישראל. אומר, בטוח שהמדרש לא מדבר על מנהרות פיזיות גשמיות, הוא מדבר על מנהרות, מנהרות ברוחניות. ובואו נבין את זה. למה עושים מנהרות בדרכים? מכיוון שהרבה פעמים אם אני רוצה ללכת ממקום למקום בצורה ישרה, יש הרים שעוצרים לי את הדרך ואז אני צריך לעשות כביש עוקף וזה מאוד מעריך. לפעמים יש בקאות חורים באדמה ואז אני לא יכול ללכת אני צריך גם לעשות מסביב. יש מנהרות לפעמים מעיינות, אני צריך גם אותם להקיף אותם. יש מקומות הגבוהים בערים שאני עולה יש רוחות חזקות שמסכנות את הנסיעה. לכן עושים מנהרות שזה קו ישיר למטרה. שאם אדם רוצה לבוא זה מקצר לו מאוד את הדרך. אין לו את כל העיכובים בדרך. המעלה הגדולה של המנהרה שהיא עוקפת את כל המכשולים. מלך המכשולים. אומר בעל התניה בספר התניה, פרק ראשון, לכל בן אדם שהוא רוצה להגיע ישר לקדוש ברוך הוא, יש מניעות ועיכובים, יש מחסומים וזה ארבע יסודות באופן כללי שמשפיע עלינו לשלילה שמוריד אותנו. אש, מים, רוח, עפר. ההרים מסמלים את האש. מה זה אש? אומר בלתניה, אש זה כעס וגאווה. זה בא מיסוד האש. האש עולה למעלה. זה האגו שבנו, זה הגאווה שבנו, שזה מתבטא בכעס, בקינה, בכבוד, בהגשנות. ואנחנו רואים את זה מאוד בסכסוכים בעבודה בבית, שבגלל דבר קטן פתאום מחסומים גדולים. קוראים בינינו לבין אנשים. יש אנשים שמרגישים שהם הרים גבוהים, אגו גדול, נפוח, ולכן הם מרשים לעצמם לפגוע באנשים וגם הם נפגעים מאוד מאנשים מכיוון שזה מזיז את כל המציאות שלו. קשה להם לקבל לפעמים שהקדוש ברוך הוא מנהיג את העולם. למה ואיך וכמה? הם אנשים שיש להם גם קושי מול כל דמות של סמכות בעבודה, במשפחה. ואפילו נותנים להם עצות טובות שמקבלים מהסביבה, קשה לו להכניע את עצמו. הוא לא יכול לקבל שמישהו יודע יותר טוב ממנו. יש סיפור נורא מעניין. אנחנו כבר סיפרנו על הרב סקס שהיה רחוק רחוק רחוק מידשקיט ובעל הרבי. סיפור שלם. ואז באחד הזמנים הוא כותב לרבי מכתב והוא כותב את כל השאלות שיש לו. אחרי כמה זמן הוא מקבל מעטפה. הוא פותח את המעטפה לראות את התשובה והוא רואה את המכתב שלו בפנים. הוא ככה מסתכל במבט חיצוני. אוי מבין שהמזכירות עשתה טעות. היא לא הכניסה את התשובה של הרב במעטפה. נכניסה את השאלה שלו. ואז פתאום הוא שם לב שמסביב לכמה מילים יש עיגול. ואז הוא מסתכל, הוא רואה דבר מעניין. 17 פעמים שהוא במכתב הארוך שלו כותב אני, אני אני, כל פעם שהוא כותב אני, הרבי עשה עיגול. וזה הייתה התשובה שלו. הרבי אמר לו, תשים את העני בצד ואז הכל יהיה ברור לך. האגו סותם את האדם לראות את האמת ומה טוב בשבילו. זה העניין של ההרים. יש עוד סיבה למה עושים מנהרות לבקאות שיש. מה זה אותם החורים ברוחניות? זה כנגד יסוד העפר. אומר התניה, עצלות עצבות בא מיסוד העפר. הרגשה שבן אדם מרגיש חלל בחיים שלו. עצבות, מרירות עצלות תכונת רייקנות אני ריק לגמרי. זה אנשים שמרגישים בקאות שהם ריקים, אין להם תוכן, אין להם ערך. הוא מרגיש נחיתות אני רק צל, אין לי ערך. לא מסתכלים עליי, לא מתחשבים בי בכלל. ויש אנשים שחוו בחיים שלהם סוגים שונים של פגיעה ומרגישים כל הזמן שהם ריקנים או שמעו מילים, אתה לא בסדר, אין לך אופי. אתה תמיד מאחל, אתה תמיד נכשל. וזה מייצר אצלהם תחושה של חור גדול, הבקעה הזאת, שחיקה, דיכאון. יש עוד דבר שעוצר את הנסיעה הישרה, מעיינות, שזה יסוד המים. אומר התניה, את האבות והתנוגים מיסוד המים. למה? כי המים מצמיחים כל מיני תענוג. ההתמכרות של אנשים לפעמים לתאוות מסוימות. יש התמקרות לאלכוהול, יש התמכרות לדברים אחרים, למכשירי תקשורת שונים, לטלפון. יש המון סוגים שאדם מחפש את התענוגות, את המים הזה. הוא מחפש הנאות חיצוניות והוא לא יודע סובע מהם. זה עוצר את הנסיעה ללכת בדיוק למה שאני צריך ללכת. יש עוד דבר שמניה אמרנו הרוחות שלכן עושים מנהרות. מה זה הרוח? אומר, אל תראה בהוללות, ליצנות, התפערות, דברים בטלים. יש הבדל גדול מאוד בין גאווה והתפהרות. בגאווה יש לי משהו ואני מתגאה. התפארות זה רוח זה אוויר אין לך את זה בכלל אתה מתפאר וזה שום דבר גם זה אנחנו מכירים את החוללות את הבריחה מן החיים בכל מיני צורות מחפשים אקשן תחרויות כל מיני דברים התפערות יש לי את זה ואני זה ואני ואני עסוק ואנחנו בעצם עסוקים בדברים של אוויר שאין להם שום ערך שזה ממש אתה קשור לעפר ר כש כאשר אנחנו מרגישים את כל ההרגשות האלה נראה לנו שאנו מאוד רחוקים מהקדוש ברוך הוא מאוד רחוקים מהקדושה מהטהרה ככה זה נראה לנו באה התורה ואומרת לנו את הסוד כשהשם אמר לעם ישראל לבנות את בית המקדש אמר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם אומרים חז"ל אל תקרא בתוכו אלא בתוכם בכל אחד ואחד מישראל. לא ועשו לי מקדש ששכנתי בתוכו, אלא בתוך כל יהודי ויהודי השם עושה את בית המקדש. אם כן, למה הבן אדם כל כך מרגיש רחוק? למה הוא כל כך מרגיש שאני מנותק מהקדושה מפני שהוא חי מעל האדמה? הוא חושב כל היום איך אני נראה, איך אני מצליח וכמה הרווחתי ומה אמרו עליי ואיך קיבדו אותי ואיך לא קיבדו אותי. כל העולם שלו זה על פני השטח ושמה יש הרים, יש בקאות, יש מעיינות, יש רוחות שעוצרים. אתה רוצה לגלות את עצמך מי אתה, תעשה מנהרה. אם אתה נוסע בדרך נורמלית על השטח, יש הרבה מעצורים. סלעים, מכשולים, דבר שמעכב אותך, עוצר אותך, פחדים, עצבות, בלבולים, כל מיני דברים. אבל כל זה רק אם אתה בא על פני השטח. אבל ברגע שאתה יורד למנהרה שלך, לפנים שלך ושכנתי בתוכם, בתוכם, גם אם אנחנו נשקיע בזה ונרצה להיכנס למנהרה שבנו, נשתחרר מכל המעצורים, אבל אנחנו צריכים לרדת עליה. נמצאת אצלנו המנהרה, אבל אני צריך להיות מודע לה. וכל אחד מדי פעם מרגיש את זה אצלו בזמן מסוים באיזה תפילה, באיזה התוועדות, באיזה אירוע אחר שהוא הולך על יד הכותל, שהוא שומע איזה ניגון עמוק. ניגון לפעמים מרים אותנו למעלה למעלה. כתוב אורות מרובים זה הניגון. וכאשר אנחנו מתקשים עם הנשמה שבנו, אם אנחנו נרד נרד למטה, פתאום ההר לא נמצא, הבקעה לא נמצא, הרוחות לא נמצאים שם. שם בעומק הנשמה אתה מרגיש כזה שקט, כזאת שלווה, כל זה כמו הילד הקטן שנמצא בידיים של אמא שלו. אין כינה, אין גאווה, אין תחושה של אין לי ערך. רק לאחרונה שמענו את אותם החתופים שהיו במצבים שאי אפשר להאמין, אי אפשר להמין איך התמודדו. ותראה היום איך שהם מדברים אותם חתופים שזכו לגילוי הזה, לגילוי לקשר לנשמה שלהם והם ניסו לעשות כל מיני מצוות בצורה שאין להם אפשרות בכלל. הם אמרו את המודעני לגמרי אחרת. והם מספרים שפתאום הרגשנו מעל מעל כל הצרות שלנו. וזה מה שאומר המהרל באופן נפלא על המדרש והירושלמי הזה. לא מתכוונים על מנהרות גשמיות. השמש היה מדליק את המנורה, מה זה להדליק את המנורה? נר השם נשמת אדם. שאתה מדליק, אתה צריך להדליק את הנשמות של עם ישראל. השמש חשב, מאיפה אני אקח את האנרגיה הזאת, את החיות הזאת, את ההתלהבות הזאת שאני אוכל להדליק את נר השם נשמת אדם. והרבה פעמים בן אדם הוא מרגיש שהנר שלו נכבע או שהוא קטן קטן קטן. אין לי קדושה. אומרת התורה, אל תחפש את האש מחוץ לעצמך. רד למנהרה. ואז מה עשה אותו אדם שרצה להדליק את הנרות? ירד למנהרה והוא ירד לבית המקדש הפנימי. הוא נכנס למנהרה שלו והוא חפר עמוק יותר. משם הוא גילה את האור הזה. וזה אותו עניין של אותו מלמד. הוא רצה לקבל השראה רוחנית ללמד את התלמידים. מחנך אמיתי זה לא רק שהוא רוצה להעביר חומר לימודים. הוא רוצה להעביר לילדים את הנשמה של התורה, את הריח של התורה, את האווירה של התורה. ובשביל זה לא מספיק להכין את החומש או את הגמרא או את התורת החסידות שאתה מלמד. הוא חפר במנהרה שלו ושכנתי בתוכם. הוא רצה לגלות בעצמו את הקדושה ואז הוא יכול ללמד אותם. לפני כמה שנים באו 30 פרופסורים מהמון מקומות מהאווניברסיטאות באו לבקר את בית חבד את הישיבה למה יש לנו רחוב שנקרא פלנטי מורטוסלי ושם היה הדפוס הראשון שהדפיסו שמה באירופה את הגמרא והם עשו מוזאון אז הם החליטו לבוא יכול לראות האם עוד היום יש את הספרים האלה, האם עוד לומדים אותם אז הם נכנסו לי כשישיבה. רואים קרוב ל-100 בחורים יושנים ולומדים בהתלהבות, הם היו מהופנתים ממש. עמדו ולא רצו לצאת. לא רצו לצאת. ואז כשהם הלכו החוצה אמרו, אנחנו רוצים שתסבירו לנו מה הולך פה. לא ראינו כזה דבר אף פעם. השאלה הראשונה מה היה להם? [‏צחוק] נורא מעניין אומר אנחנו מרצים באוניברסיטה ופה זה משהו אחר לגמרי. אני רואה כל התלמידים שלומדים עם הידיים, עם הידיים, עם הראש, עם התנועות מה זה אצלנו שלומדים כל מיני מתמטיקה, פיזיקה, יושבים ומדברים בשקט. מה זה? מה ההתלהבות הזאת? ובכלל למה לומדים 2 ש אצלנו כל סטודנט לומד לעצמו יש לו שאלה הוא שואל את השני אז הסברנו להם אתם מלמדים שכל קר יבש אצלנו התורה זה חי זה קדושה זה טהרה זה עומק הבחור הזה כשהוא לומד הוא הוא חי עם זה הוא מרגיש מעל הטבע פה הוא מרגיש גיש לומד דברים של של הקדוש ברוך הוא ולכן לומדים שתיים שתיים הם רוצים לחלק את זה כל אחד עם השני זה היה להם עולם חדש ואחרי זה כשהם רואים את הגמרות אותם גמרות כמו שהדפיסו זה יצא מהכנים אצלה לכן אותו מלמד הוא לא רק רוצה ללמד את התורה את השכל שבתורה את הקדושה אז הוא נכנס למנהרה שלו בבית המקדש הפנימי שלו כדי לקבל את ההשראה הזאת, ללמד את הילדים. ואותו דבר בנות ציפורי ובנות לוד הולכים להתכונן לשבת, הולכים להפוך א לאפות את חלות השבת. אבל שופים, חלות שבת זה לא סתם לחם שאני עופה במשך השבוע. זה חלות של שבת, זה קדושה. אז עוד פעם איך לקבל את ההשראה הזאת? הם חופרים במנהרה שלהם, מגיעים לבית המקדש שבתוכם כדי לקבל את ההשראה להפות את החלות האלה בקדושה של שבת. כן, שהם יודעים שהחלות של שבת זה לא סתם לחם, זה כנגד המן. המן זה היה חתיכת אלוקות שירדה למטה. וכשאנחנו אוכלים את החלות בשבת, אנחנו זוכים ומתקשרים למסר הגדול של המן, שהמן הזה נתן לנו את הקשר עם הקדוש ברוך הוא. המן הזה החדיר לנו את הביטחון בקדוש ברוך הוא. כאן שכל יום אנשים היו לא רגועים כל כך שמחר ימן. העבודה הזאת גילתה את הביטחון לבני ישראל. וכשאני הולך לאכול תחלות ואני הולך להפות את החלות אני צריך להעביר את היסוד הזה. וכאן בא היסוד הגדול לחיים שלנו. כל זמן שבן אדם מנסה לשנות את החיים מבחוץ והוא תמיד נשאר על האדמה, הוא פוגש שוב ושוב את אותם הרים, את אותם הבקאות, את אותם המחיצות שעוצרים אותם. אבל כאשר הוא משנה את ה את ההרגשה שלו, את המודעות שלו מי אני באמת, זה משנה את כל הדרך שלו. וזה בעצם העומק שעל תראה בהתחלת ספר התניה אומר כל ספר התניה על מה הוא מיוסד? על פסוק. כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו. אדם חושב שהקדוש ברוך הוא רחוק. אומרת התורה, אתה לא צריך ללכת רחוק, לא סולמות לשמיים. אתה לא צריך לחפש מעבר לאופק. אתה צריך לחפש אצלך, להסכים לרדת, לחפור במנהרה שלך, לגלות את האור. ואני אספר לכם סיפור נחמד שהיה אצלנו בבית חבד. לפני כמה שנים בא אליי מישהו אומר יש כאן בחור ישראלי שעובד עושה עסקים אבל הוא התחתן עם אישה לא יהודיה ויש להם שתי ילדים אולי אתה מנסה להשפיע עליו אוקיי הלכתי אליו הביתה בתור אני לא זוכר מה הסיבה הוא לא רצה לדבר ואז מישהו אומר לי תדע לך כל יום בצהריים הוא הולך לאכול באיזה מסעדה על יד הבורסה אני מכיר את הבעל הבית שם אז אני אומר לו כשתראה אותו תתקשר אליי אני אבוא כאילו אני סתם בא לאכול ואני אשב איתו וכך היה אני הולך אני נכנס לשם ואני משוכח איתו מדבר איתו סגור מכל הצדדים מכל הצדדים מחיצות של פלדה לא שום דבר לא שיעור תורה לא תפילין לא שום לא רוצה לשמוע בכלל לא רוצה לשמוע עבר זמן עבר הרבה זמן. באחד הימים הוא מגיע בסוף תפילת שחרית לבית חבד. ואז הוא בא אליי, אומר לי, "אני יכול להניח תפילין? אני בשוק. אוקיי, בבקשה, אני מניח לו תפילין." ואז כשהוא עומד ומניח תפילין פתאום הוא נתן כמובן בלי כוונה איזה מכה ופתאום הוא רואה בקבוק של משקה היה בקבוק קרק של וודקה ש שנפל ונשבר מרווי מה אמרתי לו שום דבר לא קרה אומר מה כאן נושא בקבוק של משקה בבית כנסת ובית חבד אז אני אומר לו אתמול היה התוועדות מה זה התוועדות? אז אני מסביר לו. היה אתמול כד בתבת, יום ההילולה של בעל התניה. אז עשינו התוועדות, אומרים קצת לחיים ומדברים דברי תורה ושרים ורוקדים ומתעוררים. מי מי זה? בעל התניה. הוא מתחיל לבכות כמו בייבי. 20 25 דקות הוא לא יכול להירגע. ואז אני שואל אותו מה קרה מה קרה הכל בסדר אומר אני אספר לך אתה מכיר אותי אני רחוק רחוק מאידישק אני קם היום בבוקר והולך לעבודה פתאום מקרקר לי בלב לך להניח תפילין לך להניח תפילין מה זה בא לי לא חשבתי על זה לא שום דבר ואני מנסה להיות שקוע בעבודה שלי עובר חצי שעה עובר שעה אני לא מסוגל להתפתר מזה לא יכול להתבק החלטתי אתה יודע אני אבוא ניח תפילין גמרנו פתאום אתה אומר לי התוועדות של בנתניה ואני מצאצעים של בנתניה פתאום אני תופס שסבא רבא שלי ירד מן השמיים ללב שלי והדליק לי את הבית המקדש שלי, את הנשמה שלי. סוף של הסיפור בקיצור, האישה הסכימה באמת באמת להתגייר. הוא עזב את הבית לתקופה ארוכה, הוא לא רצה לחיות איתה כמובן. והיא עשתה את השיעורים שלה, והוא עשה את השיעורים שלה והלכו להתחתן. ואז אני זוכר ביקשתי מהרב ליברמן לחתן אותם. הוא לא כל כך רצה. תמיד מפחדים כן התגרע באמת לא התגר. [נחירות בוז] אז הוא נתן לי רב אחר שהיה בבית דין שלו אבל אומר אני אבוא לחתונה. כשהוא בא לחתונה וראה את הדמעות של אותו בחור, את הדמעות של אשתו, את הרוח טהרה שיש להם, אומר, אני אני רוצה לעשות את זה. והוא עשה את החופה. היום הבחורצ'יק הזה, הבחור, האברך הזה בארץ, [נחירות בוז] הבנים שלו תלמידי חכמים גדולים מאוד, שינה את החיים. מאיפה בית המקדש שבו התעורר וזה העבודה שלנו ורבים חושבים שהדרך אל הקדושה זה לחכות עד שכל המכשולים יעלמו עד שלא יהיה לי אגו לא יהיה לי תאוות לא יהיה לי עצבות לא יהיה לי בלבול אתה אומרת לא לא אל תחכה אל תחכה אל תחכה שההר יעלם אתה צריך לרדת למנהרה >> [נחירות בוז] >> אתה לא צריך לבטל את כל המציאות שלך, אתה צריך רק למצוא מי אתה באמת. ולפעמים כשאנחנו עושים חשבון צדק אמיתי לפני התפילה ואנחנו פתאום רואים שאנחנו לא איי איי איי והלבושים של הנפש מחשבה דיבור ומעשה המצב יכול להיות יותר טוב. אנחנו תמיד צריכים לדעת שהנשמה תמיד תמיד קשורה עם הקדוש ברוך הוא. כמו שמישהו אמר שנולד לו ילד והוא מחזיק את הילד והילד לא מחייך אליו, לא עושה איתו שום קשר, לפעמים הוא בוכה, סתם בוכה, אבל האמא והאבא אוהבים אותו כמות שהוא, גם שהוא לא מתקשר איתם בכלל. אז הקדוש ברוך הוא תמיד אנחנו קשורים עם הקדוש ברוך הוא ותמיד הוא אוהב אותנו ותמיד יש לנו את הכוח לצאת מעצמנו להשתנות עכשיו נבין את הגמרא במסכת תענית שאומרת כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה שנו היה צריך להיות כתוב יזכה ויראה מה העניין להתאבל השאלה על מה אתה מתאבל? יש את הבדיחה המפורסמת שפעם בא איזה קבלן גדול רוסי לארץ ישראל זה היה בדיוק בתשעה באב הוא הולך לכותל והוא רואה שכולם בוכים על מה בוכים היה פה בניין עצום בית המקדש אז הוא אומר כן אבל המגרש המגרש שווה הרבה כסף אנחנו לא מתאבלים על הבית על הזהב על האבנים שנפלו פה האבל האמיתי על מה שמד מאחורה אבנים בית המקדש זה מקום של השראת השכינה בגילוי המקום שבו הרגשת את את ה את איך שהשם קרוב אליך בצורה מוחשית ומהמקום הזה התפשט קדושה לכל העולם כולו כאשר לבן אדם כואב שאין בעולם גילוי אלוקות אין בעולם קדושה כמו שהיה בזמן בית המקדש הוא מרגיש שחסר לו אור שחסר לו קדושה, שחסר לו את אותו הקורבה לקדוש ברוך הוא. בעומק הכאב הזה מגלה דבר עמוק שיש לבן אדם הזה. מפני שאדם לא מצטער ולא מתאבל על דבר שאין לו שום קשר אליו. אם הלב שלך נשבר על זה שאין בית המקדש, בפנימיות אתה קשור לבית המקדש ואתה מבין מה זה. יש לך איזה הבנה בעניין. זה לא רק סתם געגוע. אתה מרגיש קשור לזה. עצם הכאב מעיד על החיבור. באים חז"ל ואומרים ועשו לי מקדש ששכנתי בתוכם בתוך כל אחד ואחד מישראל. יש לך מקדש פנימי. יש לך מקום שהשכינה שורה שם. יכול להיות שזה מכוסה אבל לפעמים הוא מתגלה. וכשאתה מתבונן במה שחסר לנו היום, אתה מגלה את בית המקדש הפנימי שלך. ולכן אומר השפת אמת שלכן כתוב זוכה מלשון זכוך וזה לא רק בעתיד שהוא יזכה אתה עכשיו זוכה עכשיו זיכחת את עצמך זוכה ורואה אתה רואה עכשיו את הבית המקדש אתה מרגיש משהו מהבניין של בית המקדש בתוך תוכך יש את ההשראת שכינה הזאת וכזה זה אדם חי עכשיו עם ניצוץ מהגאולה העתידית. כמה שבן אדם מרגיש יותר את החיסרון הוא נעשה כלי יותר גדול לגילוי השכינה. אז ההבל זה לא רק ביטוי לחיסרון, זה ביטוי לתחילת בית המקדש. מכיוון שהמקדש אתה צריך לבנות אצלך. וכשכל אחד מתחיל לבנות את המקדש בחיים שלו, אז בעזרת השם כל עם ישראל יזכה לגאולה. לפי זה נביא דבר נפלא. אומרת הגמרא מסכת יומה דף לט עמוד ב תנו רבנן אותו שנה שמת שמעון הצדיק שהיה כהן גדול כשהוא יצא מקודש הקודשים ביום כיפור שהכהן הגדול נכנס הוא בא ואמר להם בשנה הזאת אני מת אמרו לו מניען אתה יודע את זה אמר להם אני אגיד לכם למה כל יום כיפור שאני נכנס לקודש הקודשים מזדמן לי זקן אחד לבוש בגדים לבנים עטוף בבגדים לבנים שהוא נכנס איתי ביחד צמוד אליי ויוצא עמי היום שנכנסתי לקודש הקודשים הזקן שתמיד הולך איתי אני רואה שהוא לבוש שחורים הוא עטוף שחורים נכנס עמי ולא יוצא עמי. זה סימן שאני הולך לעזוב את העולם. אחרי יום כיפור, אחרי סוכות, הוא חלה שבעת ימים והוא נפטר. שואל הרב סולובייצ'יק, איך הוא ראה שנכנס איתו זקן? אנחנו יודעים שכהן גדול נכנס לקודש הקודשים אף אחד היה אסור להיכנס איתו לאף אדם אפילו למלאכים אומרת הגמרא שהיה אסור אז איך הוא ראה מישהו אחר הוא מסביר דבר נפלא כהן גדול המטרה שלו השליחות שלו להשפיע על עם ישראל לרומם אותם להדליק להם את הנשמות זה התפקיד שלו כל שנה [כחכוח] הוא רואה בכל אחד ואחד מישראל בתוכו זקן לבוש בגדים לבנים. הוא רואה שכל אחד מישראל הוא נקי, הוא קדוש. יש לו את בית המקדש. ולכן הוא רואה את הזקן הזה איתו. מה זה זקן? הוא רואה את כל עם ישראל לבנים. אז הוא יוצא החוצה והוא יודע עכשיו אני יכול להשפיע עליהם, עכשיו אני יכול לפעול עליהם. אבל באותו שנה שזה היה לפני חורבן בית המקדש היה ירידת הדורות ועם ישראל ירד ואז הוא רואה שאותו זקן את עם ישראל לבוש שחור ואז הוא אומר לעצמו אם אני מסתכל עליו שחור אני לא רואה את בית המקדש שבו איך אני יכול להשפיע עליו ולכן הוא ראה אותו נכנס איתו אבל הוא לא יצא איתו כשה כשהכה הגדול הוא יוצא למטרה, לשליחות להשפיע. פה רואה אין לי מה לעשות. זאת אומרת שגמרתי את השליחות שלי. אם גמרתי את השליחות שלי אני עוזב את העולם. ולכן זה אומר לנו מסר גדול מאוד. דבר ראשון בחינוך. כשאנחנו רוצים לחנך, אנחנו צריכים להסתכל על הילדים והילדות שלנו לבנים. וכל מי שעוסק בחינוך לא די להעביר להם את החומר הלימודי, לתת להם את ההרגשה של בית המקדש הפנימי, לגלות בהם את הלבן שבהם, את התואר שבהם, את החום, את ההתלהבות שיש בתוכם לגלות את זה. וזה מה שכתוב וחי בהם. התורה עצמה היא צריכה לחיות אצלנו, להתבונן במה שיש בתוכנו, מה שקיים בנו. וזה כל אחד ואחד מאיתנו צריך כשהוא אבא או אמא טובה זה השליחות שלו לפי זה נבין דבר נורא מעניין כתוב תשובה קדמה לעולם איך התשובה קדמה לעולם אם אין עבירות איך שייך תשובה תשובה הקדוש ברוך הוא ברא את הבית המקדש הפנימי ששם אתה תמיד יכול לחזור שם אתה תמיד יכול לחזור וזה אומרת לנו הגמרא דבר מעניין מאוד מנה שבנו של חזקיהו המלך הרג את ישעיהו הנביא הכתיא את עם ישראל הבנים שלו הוא שרף באש לעבודה זרה ואז הוגלה לבבל ושם הוא התחיל לחזור בתשובה אומר הירושלמי שהוא רצה לחזור בתשובה באו מלאכי השרת והיו סותמים את החלנות כדי שהתפילה של מנה שלא תעלה לפני הקדוש ברוך הוא. ואמרו לפניו, ריבונו של עולם, אדם שעבד עבודה זרה ומצלם בהיכל עבודה זרה, אותו אתה מקבל בתשובה. והקדוש ברוך הוא קיבל אותו. הקדוש ברוך הוא אמר, אין מצב שנועלים את הדלת בפני בעלי תשובה. אומר הקדוש ברוך הוא, אני יצרתי את התשובה לפני העולם. שום דבר לא יכול לעצור. אומר הירושלמי, חתר לו חטירה מתחת לכיסא הכבוד. דבר ראשון, מה זאת אומרת? המלאכים סותמים את החלונות ומה זה חטר לו חטירה? השם לא יכול לקבל אותו בלי זה. יש כללים בעולם והחלונות זה הכללים שהאור נכנס. וברגע שבן אדם עושה כאלה עבירות נוראות, סוגרים את הדלתות, הוא לא יכול להיכנס. הוא לא יכול להיכנס. לא דרך הדלת ולא דרך החלונות. אבל הקדוש ברוך הוא חותר לו חטירה. זה המנהרה הזאת. המנהרה הזאת מתחת לכיסא הכבוד. השם הראה למנשה מבט פנימי. תסתכל על בית המקדש שבתוכה. תסתכל על ושכנתי ביתו חם. תמיד אתה יכול לחזור. תמיד יש לך את האפשרות הזאת. גם שאנחנו מרגישים רחוקים, שבורים, שקשה שקשלנו מאוד, תמיד את בית המקדש הפנימי יש לנו. וזה אומר לנו את ההלכה למעשה להקשיב לבית המקדש שלנו. כאשר יש לי איזה דחף לעשות דבר שלילי, לעצור רגע, להיכנס למנהרה שלי, לזהות מה ההר שעוצר אותי, מה הבקעה שעוצר אותי, להגדיר לעצמי מה הבעיה שלי. ואז אחרי שנתתי שם מה בדיוק עוצר אותי, אני שם את כל זה בצד וחודר בחזרה לבית המקדש שלי. שהשם יתן לנו את הכוחות להקדיש כל יום כמה רגעים לירידה למנהרה שלנו להתבונן לפני התפילה לפני שבת לכל אחד יעשה לנו את הזמן לזכור שאין אדם עבוד תמיד בית המקדש פתוחה מנשה שאומר לנו תמיד יש לך את הפתח הזה ואנחנו יודעים שכתוב גזירה על המת שהשתכח מן הלב ועל אבל תראו מעניין בית המקדש לא משתכח. איך הוא לא משתכח? מכיוון שזה לא רק בית היסטורי, זה נמצא אצלנו בלב. בן אדם לא יכול לשכוח את עצמו אף פעם. שהשם יתן לכולנו שבקרוב ממש נזכה לביאת משיח צדקנו למטה מעשרה טפחים