חינוך בדור שלנו - מתבגרים, הורים ומה שביניהם | פודקאסט לב העניין - פרק 4

עד איזה גיל מחנכים? יש גיל שבו הורים כבר שחררו את הילד, זהו אתה ברשות את עצמך. אנחנו יודעים שיש כל מיני שלבים א אז אני שואל האם יש איזשהו שלב שבאמת הורים צריכים להגיד אוקיי זה כבר האירוע הזה הוא כבר לחלוטין לא שלי. ההורים הם הקט שמושכים את המשפחה והם לעולם דוגמה אישית. אני חושב שגם ילדים מאוד רואים את זה ככה. הם מאוד מושפעים ושמחים לקבל מהורים שהם באמת דוגמה אישית עד סוף החיים. וכשאתה רואה אנשים בני 70 שמספידים את הוריהם בני 90 והם עדיין אחוזי התפעלות כשההורים הם באמת דמויות עם דוגמה אישית אתה זה עומק החיים זה עומק החינוך זה לא מסתיים אף פעם [מוזיקה] ברוכים הבאים לפודקאסט לב העניין מבית ישיבת ההסדרי רמתגן שמי יהודה אנדלר הוא הפודקאסט הסוכח עם הרב יהושע שפירה ראש ישיבת רמתגן על נושאים שבעלב החיים בליבה של המציאות ובלב עבודת השם האישית והציבורית. נשתדל לדבר בגובה העיניים ועדיין לגעת בלב העניין. האזנה ערבה. [מוזיקה] שלום לרב יהושע. שלום וברכה. אנחנו נפגשים לעוד פרק בפודקאסט שלנו. א רציתי להמשיך לדבר על נושא החינוך ולגעת בנושא ש הוא סוג של מוסכמה חברתית א הייתי אומר אפילו סוג של טבו ועד שזה לא הגיע אליי כהורה לא שמתי לב עד כמה הוא דבר משונה וזה החינוך הפנימייתי שמאוד מאוד מקובל בציבור הדתי לאומי ובייחוד בייחוד בייחוד בציבור הדתי לאומי התורני או המוסדות האליטיסטים אם אפשר לקרוא לזה לפחות לפי כמה שהסכר לימוד שלהם א א עולה א ועצם אנחנו מוצאים סיטואציה שנהר או נערה בגיל 14 יוצאים מהבית א לעתים היציאה הזאת מהבית היא לתקופה של שבוע לעתים שבועיים ובעצם לוקח ילד או ילדה שהם ממש צעירים א ובעצם נשלחים למקום מקום רחוק א גרים מחוץ לבית פוגשים חברים חדשים מסתגלים לדברים חדשים וכמו שאמרתי מקודם אני כילד זה היה נראה לי סופרס טב אבל כהורה פתאום לחשוב שהילד הקטן הזה שרק לפני רגע חגג באר מצווה כבר עכשיו יוצא לדרך שהיא חדשה וקצת רחוקה לפעמים גם רחוקה מאוד פיזית אמ זה היה נראה לי דבר משונה ולא ידעתי להסביר את הדבר הזה ואבל אני רואה שזה קורה אז רציתי לשמוע מה אתה חושב על הדבר הזה לכתחילה לא לכתחילה ככה זה יצא מה מה דעתך בעניין ראשית חז"ל אומרים גולה למקום תורה נכון שיש דרכים שונות לפרש את המשפט יכול להיות שזה דווקא לאדם בעל משפחה שגר במקום א פחות תורני וצריך צריך לגלות כדי לגור אבל דרך פשוטה להסביר זה שווה גולל ממקום תורה הכוונה היא שלשם לימוד התורה תצא מהמקום הקבוע והידוע והמוכר והעוטף למקום שבו אתה מתפנה מכל המעטפת החיובית הנפלאה אבל המגבילה למקום שאתה נתון כל כולך בהתפתחות תורנית. ובמהלך הדורות זה קרה הרבה. על הרבה מרבותינו אנחנו שומעים שהם עזבו את ביתם והלכו בתנאים קשים לאין ארוך. הם לא היו חוזרים פעם בשבועיים הביתה או פעם בשלושה שבועות כמו שזה היה בימי בישיבה התיכונית. הם היו חושרים פעם בחצי שנה, לפעמים הרבה פחות מזה, פעם ב-12 שנה, רבי עקיבא. ולכן זה לא דבר חדש וגם יש לו טעם מאוד עמוק. הבית הוא מקום חיים שלמים שגם העולם הזה עם צרכיו א דורשת רשותיו, טובע תביעותיו. והגות פטרה עם המעלות והחסרונות של זה את הגולה מכל המעטפת הזאת. הוא מסתפק בלחם צער ומים לחץ ולא כמו שיש בפנימיות של היום. למרות שגם היום לפעמים פנימיות לחלק מהילדים קשה אוכל לא ביתי וכל מיני תנאים לא ביתיים. כן. בדרך כלל התנאים פחות טובים מהתנאים בבית נכון ולכן יש פה איזה מימד אפילו שלה גולה אבל בעבר זה היה לאין ארוך יותר חד אלא שנדמה לי שבכל זאת יש פה פער והוא שבעבר לא כולם גלו ומי שגלה זה היה מאוד מחודד שהוא הולך למסור את נפשיו את נפשו את כל כולו את כל כישרונותיו לתורה. אין טעם להשתעשע כשאתה משלם כזה מחיר כבד. היום המחיר פחות כבד ואז קוראים עוד דברים. יש חברה שלמה שהיא לא בבית, היא צעירה והיא ממילא מפתחת א עולם שיש לו גם תופעות לוואי יותר קשות חינוכית. לפעמים זה מגיע אפילו למקומות קשים והיו כבר בהיסטוריה גם רבנים שהחליטו לפרק את החבילה הזאת. מסיבות מגוונות ואפשר להבין את זה שהיום זה לא דומה לפעם מפני שזה יותר עממי יותר רחב והופך להיות תרבות א בפני עצמה הפנימיה וכל המתרח סביבה כן הרבה פעמים אני חושב שהחברה הצעירים מה שמושך אותם זה דווקא ההוויה החברתית זאת אומרת זה כמו מחנה קיץ ארוך שהוא נמשך למשך שנה שלמה כמובן שיש לימודים וכולי, אבל המרקם החברתי שהוא כל כך משמעותי בגיל הזה, גם אצל בנות וגם אצל בנים, פתאום הוא כל כך חזק. זה זה כאילו זה כיף. הולכים לישון בשתיים בלילה, יש א יש התרחשות, יש דינמיקה, יש הוואי וזה בעצמו הופך להיות אולי לפעמים מנה העיקרית. ולא נעים לומר, אפשר להביא פה קצת את לשון השיר. אשראי יתום אני. כלומר אין לי הורים על הראש. כן. וזה באמת יוצר א החרפה של הבחירה שבין נוער נמצא בה בין ההמשכיות של ההורים לבין בחירת א חברה של בני גילו שמהוה אלטרנטיבה לדרך של ההורים היא מהווה אלטרנטיבה לא תמיד בגלל שזה חסיד ויזניס וזה חסיד בלץ אלא בגלל שההוויה של חבר'ה צעירים היא הרבה פחות מיושבת א פעמים לא מעטות מאשר ההוויה של בית עם כל הצרכים וההכרחים שלו לכן יש בזה גם אה שוני מפעם ולכן השאלה מזדכרת האם גם היום זה הדבר הנכון יש מחנכים שאומרים שלא א הייתי בדיונים כאלה אני סבור שעדיין היתרונות רבים על החסרונות כי ההווי הזה של בני נוער הוא הוואי שבונה הוא נותן ביטוי הוא מאפשר יצירתיות הוא מאפשר יזמות לא יזמות של לבנות פרויקטים גדולים אלא הייזמות של א לתת מעצמי משהו ייחודי בתוך חברה שזה יהיה משמעותי לה וזה תלוי בי אם אני לא אדאג לזה זה לא יקרה בבית גם אם אני אגיע ואני לא אעשה שום דבר כנראה שתהיה ארוחת ערב וכנראה שהבגדים שלו יהיו מחובצים ואם אני בישיבה ואני לא אחבס את הבגדים שלי כמו שבררבה ישיבות יש מכונות כביסה שהחבר'ה מחבשים בעצמם אז הבגדים שלי גם מלוכלכים אני חייב חייב לקחת אחריות על לפחות חלק מחיי זה נכון גם במישורת בטכניק מה שאתה אומר וגם במישורים רוחניים לימודיים ואחרים אפילו אומנותיים ויותר מזה גם היום יש הקדשת כל הכוחות וכל החיים להתפתחות בתורה ובאמת מקומות שלא לומדים תורה זה מצוי הרבה יותר כמו שציינת בהתחלה התורה היא זו שדורשת את ההתגייס גיסות הטוטלית העמוקה ובעבר באמת ההתגייסות הזאת הייתה יותר בולטת כי היא סיננה את מי שמתאים לה היום כשזה יותר רחב אז יש צד שיותר מאתגר ועדיין בכל זאת ההתמסרות להיות כל כולך שקוע שבוע שבועיים שלושה בתורה בקדושה בהתעלות וגם יש לימוד די חול אבל המעטפת היא שכאן אנחנו באים להתפתחות אישית משמעותית מאוד וגם חיי החברה הם חלק מזה. הם גם לפעמים סותרים את זה אבל גם מאוד מועילים לזה או חברותה או מיתותה אדם הולך הביתה אין לו חבוות סדר ערב בדרך כלל בטח לא בגילים האלה כן ואם הוא מאחר קצת חוזר ב-10 כבר מקבל טלפון מאמא בפנימיה יכול להגיע הביתה 123 מה הרכנו בסוגיה כן אין מי שישאל אותו אפילו אין לאן לאחר פנימיה זה לא מקום שמאחרים אליו כל כך אלא אם כן שמדריך קשוח במיוחד וממילא הוא יהיה פנוי הרבה יותר ללמידה וגם החברה מלמדת יש לזה מחירים אני מאלה שסורים שבסוף זה כדאי ואפילו כדאי מאוד התועלת רבה על המחיר בהרבה ומה לגבי אה הקשר מול הבית זאת אומרת מעבר ל אולי אולי זה בעצם הנקודה העיקרית שיש פה פה התרחקות מהבית ואני אומר ש אני לא יודע אם זה נכון או לא נכון אבל יכול להיות שבעבר חלק מהסיבה שמוסדות העדיפו פנימיה זה כדי שהתלמיד החניך לא יקבל מסרים כפולים מסר אחד מהמוסד החינוכי ומסר אחד מההורים ובעצם ה המקום של הפנימיה היה קצת ניתוק א כי אבי וימי עזבוני כזה אני צריך עכשיו לתת איזשהיא דרך חדשה וויכול להיות שהיום א הרבה פעמים הפערים בין הבית לבין המוסד החינוכי הם לא כל כך משמעותיים ולכן הצורך הזה ירד קצת. אם זה בכלל נכון הצורך הזה? אני לא יודע להגיד אם פעם זה היה שונה בצורה דרמטית בטח. בדרך כלל ההורים שלחו את הילדים לישיבות גם אם זה היה חצי שנה או שנה או 12 שנה שם רבי עקיבא כבר היה בן 40. הוא הלך לבד, אבל הליכה למוסד היא בדרך כלל הייתה למוסד שהבית בוחר בו, רוצה בו, מעוניין בו. לא ל נכון שנגיד כשהתחילה תנועת החסידות אז יצאו כל מיני נערים למקומות שבית אבא לא אהב. כן. אני אני דיברתי יותר על התקופה של הישיבות התיכוניות. התוות מהמפעל הגדול של הישיבות התיכוניות שהתחיל מישיבה בודדת אחת לפני 70 ומשהו שנה והיום יש מאות א אז אז יותר על ה על התהליך הזה של ההתפתחות הזאת אני לא יודע להגיד אני באמת לא יודע האם אז הפער בין הבית היה כל כך גדול והראשי ישיבות רמויש צוינריה שמר על התלמיד תמידים שלא יגיע הביתה נדמ לי שזה לא הציור אבל אני לא יודע זה לא נקודה שאני בחנתי פעם כן אז בעצם אם אנחנו מסתכלים באמת על התקופה של נהר או נערה בישיבת תיכונית או באולפנה אז אנחנו רואים בעצם בניין אישיות א ויכולת השקעה בלימוד תורה א בשנים שהם א השנים שמעצבות אולי בצורה הכי משמעותית את את ההתפתחות האישית בגילאי הבגרות נקרא לזה בגילים שממש א התכוננות לחיים וכולי א ומה שאני קצת טוהה בו כהורה שחסר לי שיש לי ארבעה בנים בישיבות א אני יכול להגיד שהשבתות שלא נמצאים זה שבתות ריקות ולחזור הביתה ולהיות רק עם הילדים הקטנים ש בבית תחושה כהורה תחושה שהיא שכאילו כבר פרחו מהקן הם עוד צעירים אמ אז השאלה היא כאילו האם כהורה יש איזשהו משהו שנכון שכדאי שמומלץ לעשות כדי לגשר על הפער הזה א וגם אם יש מקום אולי לשקול להקים מסגרות שמסגרות יותר רכות זאת אומרת נגיד פנימיה שחוזרים בה פעמיים בשבוע הביתה או משהו כזה שכאילו גם מכיל את המקום מקום של הפיתוח האישיות והמכה בתורה, אבל גם נותן מקום לבית כ עדיין מקור העיצוב המרכזי של האישיות של הילד. יש פה כמה נושאים. נושא אחד זה רחמונס על ההורים. הרחמנות הזאת על ההורים היא נראית לי א סיבה לא מספקת כדי לעצור את הפיתוח של הילדים. כן. ברור. אבל להיות הורה זה משימה. הזיבת הכן זה שלב שיש בו כאבים לא פשוטים ואתה אומר את זה בתור אבא בדרך כלל האמא עוד יותר קשה ו שלב הזיבת הקן הוא שלב שדורש לימוד ומהפך באישיות של ההורים גידלתי טיפחתי השכעתי ופתאום הוא מתעופף ואולי אפילו לכיוונים שלו בדיוק תכננתי זה לא קל אבל אני חושב שהורה צריך ללמוד את זה ונוסף על כך זה יקרה בין כובכו כשהורה שומר על הילד יותר מדי קרוב ו יותר מדי צמוד זה מוביל לבעיות לא פשוטות המינון הוא באמת משחק והיום היום יש מסדות שהולכות בדרך שאתה מציע שנותנים יותר מקום לבית, יותר שותפות, יותר א אבל האם כשהילד חוזר הביתה הוא חוזר לעצב את האישיות שלו הוא חוזר לגדול רוכנית בתורה? כי אם אנחנו מדברים על זה שהוא גדל מקצועית להורים שבעיקר מה שאכפת להם זה הקריירה העתיד שיש לזה מקום לפעמים מוגזם כמובן זה יכול להיות גם מוגזם ויש נוהגים אבל ה אנשים שמתמסרים לתורה אז דווקא ליוצא לבא אין שלום לום אומרת הגמרא זה יוצא מתלמוד לתלמוד ויש בעיה לעבור מכאן לכאן ו אדם מתפתח הוא צריך שיהיה איזה אינטנסיביות שהוא במקום אחד משקה את כל כ כלו והולך עם זה והביכורים הדחופים א בבית אה הם עלולים לשבש את את היכולת התמסרות כלומר יש פה איזשהו מומנטום שנבנה וכדי לצבור אותו אתה צריך להיות שרוי בו א בלי הסחות גם אם זה הסכות שהם טובות וחיוות ובעלות ערך בפני עצמם אבל כרגע לעניין הבניין של המקום ה של השקיעה בתורה בניין האישויות הרוחנית מן הסתם גם זה משמעותי שזה יהיה ברצף ומשמעותי בחיים אני מסכים יחד עם זאת אנחנו אנחנו נפשות רגישות ובזה הדור עובר א תהליך מתחד. אנחנו יותר רגישים, אנחנו יותר עדינים, אפילו הייתי אומר יותר שברירים. נכון שאנחנו גיבורים גדולים ובמלחמת שמחת הורה התגלתה גבורה יוצא דופן של מי שנחשבו דור הטיק טוק והפתעה עצומה. ויחד עם זאת, ביומיום אנחנו יותר רכים, יותר אינסטניסים, יותר מפונקים וגם בחור או בחורה שרוצים לגדול, רוצים להתעמק, אבל פתאום הצורך שלהם הוא גדול והם צריכים לתת לו מענה. כשזה הליכה לצבא, אז הגיל הוא אחר. ויתר נפשות בגיל 18 יכולות לשלם את המחיר וגם שם הצבא היום הוא לא הצבא של פעם והוא מאפשר הרבה יותר קשר עם הבית בכמה הדרכים גם טלפונים שהתחדשו נותנים את זה אבל גם נסיעות הרבה יותר הביתה אה תרבות יום א' זה גם הסכנה של הצבא לרכך את המעבר בין המרחבים בדיוק בדיוק בדיוק למה היו יותר תאונות ביום ראשון משם זה הגיע לפחות כשאני הייתי בצבא כך סיפור ובשביל לא לגרום לתאונות הבינו שכשאתה בדמדומים בין שני עולמות אתה יותר מוסך ועלול יותר לעשות טעויות וזה מלמד על הטלטלה שיש כל פעם במעבר מאחתם ולכן לכן מצד אחד זה צריך להתאים לנפשות ומצד שני יש להתמסרות, לאינטנסיביות, לקביעות, לשקיעה מעלה בעלת משקל רב. יפה. אני רוצה להרעיר פה הערה. אנחנו בדור שצריך לשים גם לב. יכול להיות לא עשיתי סטטיסטיקה אבל מקצת הניסיון שלי נדמה לי שבפנימיות עלולות להיות יותר פגיעות וזה מחיר לא פשוט וצריך להיות הרים לבעיות וקשיים ולא קל להיות הרים לזה לא כל הורה הוא בנוי להיות אר לא כל הורה הוא יודע איך לפצח את זה גם כשהוא ער ולא כל ילד מוכן לשתף פורה כש יש סכנה או אפילו כשהוא נפגע. הפנימיות הם גם א אתגר מהכיוון הזה. יחד עם זאת, הרבה פעמים הפנימיות מצילות מכל המסכים שיש בבית והפנימיות נתנות לנערים איזה מרווח נשימה בלי ניסיונות שהם לא יכולים לעמוד בהם עם מסכים בבית. כמות החבר'ה שהגיע אליי עם הקושי ללכת הביתה בגלל שההורים לא מבינים מה זה אומר לנער או אפילו נערה א מסכים עם פריצות בלי שום חשבון או עם חשבון קטן מדי אה זה יוצר בעיות מצד שני וכאן יש שיקולים לכאן ולכאן וגם בדבר הזה צריך להיות אר לבעיות ואנחנו לא נפצור עכשיו את כל הבעיות במכה אחת כן אולי באמת נעשה גם פרק על זה אני רוצה לחזור רגע לנושא שדיברנו עליו קצת בפרק הקודם בפרק הקודם דיברנו על א על הצגה של ההורה של הפגיעות במקרה שהוא נפגע מהילד אם נציג את זה בפני הילד זה טוב זה לא טוב נושא של גבולות א ורציתי לשאול שאלה קצת אולי קצת מוזרה אם הורה עושה טעות ופוגע בילד שלו א צועק עליו בלי סיבה או קשוח מדי איתו מתנהג בצורה שהיא שהיא שגויה גם בעיניו בעיני ההורה האם זה נכון שהורה יבקש סליחה מהילד שלו א צד אחד יש בזה משהו מאוד א מאוד אמיתי מאוד כן מצד שני יכול להיות שהדבר הזה הוא פוגע בסמכות ההורית אחר כך יכול להיות איזה מחירים שגם מבחינת נקודת המבד של הילד היה עדיף שההורה לא יתנצל בשביל שבעתיד ה יחס שבין ההורה לילד ישאר יצי ולא כזה שהוא מכיל הנה עשית לי עשית לי כבר דברים לא טובים אז הכוח שלך כלפיי או הסמכות שלך כלפיי נפגעת או מתעררת אני סבור ש הילד בדרך כלל יש לו אינטואיציה מאוד חדה גם אם לא במודע לבה למה באמת באמת מתחולל אצל ההורים. לכן השאלה המרכזית זה לא מה אומרים אלא מה העמד שממנה יוצאים. הורה שפגע בילד שלו שלא בצדק. השאלה הראשונה זה באיזה מדה אני צריך לעמוד. עוד לפני מה אני אומר לילד שלי? זה ברור שמצד אחד טעיתי אני צריך לתקן את זה. לא יעלה על הדעת שבתור הורה יש לפתור מזה. הרי דוגמה אישית זה הדבר הכי מפורסם של התפקיד של ההורים. ואם הורה לא יתקן את דרכיו, איזה דוגמה אישית יש פה? מאידח הורה שמרגיש שבגלל שהוא טועה אז כבר הוא מאבד את המשקל, את הזכות לעמוד כהורה. כי אם אני עושה טעויות אז איך אני יכול אחרי זה להמשיך לשבת על ההגה, לחנך? הוא עושה טעות חמורה מאוד. אנחנו עושים טעויות וצריכים לתקן ואנחנו ממשיכים להיות הורים עם כל המשקל ועם כל האחריות ועם כל המסירות שזה אומר. ולכן אני צריך לחיות בשני מישורים בוזמנית. אחד בשאלה האם יש פה מה לתקן ואחד בשאלה האם אני לגיטימי כהורה והתשובה לשניהם היא חיובית בגדול כן יש פה מה לתקן כן אני לגמרי לגיטימי כהורה ואני אמשיך לעשות את זה בלא שום נדנוד לעומת מה שהיה היום עד היום זה לא שעכשיו אני קצת פחות לא מאומה מה לא נפגע? כי האמת היא שאם היית שואל אותי לפני שטעיתי, האם אני עלול לטעויות? בוודאי שכן. אז מה השתנה? בעצם עמדתי כהורה אסור שישתנה כלום. עכשיו מילה כלום היא כן היא חריפה. לא אומר שאין איזה משהו שאני לומד גם על היחס שלי כהורה אולי מכל טעות אני מעמיק את ה מרכך את הדמות שלי כהורה ומדייק אותה. כמו שכשאני מחנך ומצליח והילד גדל ומועצם ממה שאני מעניק לו, אז זה גם משפיע עליי. אז זה בסדר. אני לומד מכל מה שמתגלגל אבל זה משני. במובן העמוק לא השתנה כלום במעמד שלי כהורה. ואת זה אני צריך לתקן. כשאדם ההורה לעצמו מאוזן בשאלות האלה אז אחרי זה הוא לא יכול להגיד זה לא ילדים הוא יכול להגיד סליחה כאן תעיתי אני גם כהורה אני יכול לטעות ולהפך זה זה לא זה לא גורע שום דבר מה מהסמכות או מהתפקיד המשמעותי שלו בצד השני א דווקא על ידי זה שהוא מכיר בטעות שהוא עשה ואפילו אומר אותה או מספר את זה לילד זה מחזק את המקום אולי אפילו מחזק את הלגיטימיות שלו מול הילד כי הוא יודע להודות במה שהוא צריך לתקן אבל אני מודה שכשם שיש הרבה הורים שמתקשים להודות לא רק בפני הילד שלהם לפעמים בפני הילד שלהם עוד יותר כולנו יש לנו קושי להודות בטעויות ויש כאלה שמתקשים בזה יותר כך יש הורים שמתקשים להאמין מין בתפקידם וסמכותם כהורים ועל זה אמר רבי נחמן בברסלטב שהעולם כולו הוא גשר צר מאוד אם אתה לא נופל לצד הזה אתה עלול ליפול לצד השני והעיקר לא להתפחד כלל ללכת בטום וביושר וצריך להיזהר לא לאבד את הסמכות ההורית ואת הלגיטימציה להיותי הורה ומצד שני לא לאבד את האנושיות הפשוטה ווודאי את הדרכת התורה שמי שט צריך את זה כן טוב עד איזה גיל מחנכים יש גיל שבו הורים כבר שחררו את הילד זהו א אתה ברשות את עצמך אנחנו יודעים שיש כל מיני שלבים יש קודם כל יש את השלב של בר מצווה שזה שלב שהוא משמעותי מבחינת דיני שמיים ואחר כך יש א יש לנו גם במצוות א א לפני עיוור שחזר אומרים שמגיל מסוים אסור להורים א להכות את הילד או זאת אומרת שיזשהו שלב שבו הילד הוא ברשות עצמו אה אז אני שואל האם יש איזשהו שלב שבאמת הורים צריכים להגיד אוקיי זה כבר האירוע הזה הוא כבר לחלוטין לא שלי יש לזה כמה צדדים אם נחזור לנושא של דוגמה אישית שהיא ליבת החינוך לא המסרים המילוליים אלא המסרים ההווייתיים. זה עד זיבול הותרייתא. זיבול הותרייתא זה הכף האחרונה ששמים על הקבר. אה כל ימיו של אדם הוא לא רק צריך לעשות הישר והטוב אלא גם תפארת לושה ותפארת לו מן האדם. אז בוודאי כלפי אדם הוא ה אה כטר שמושך את המשפחה. ההורים הם הקטר שמושכים את המשפחה והם לעולם א דוגמה אישית. ואני חושב שגם ילדים מאוד רואים את זה ככה. הם מאוד מושפעים ושמחים לקבל מהורים שהם באמת דוגמה אישית עד סוף החיים. והם מדברים על זה בין בחיי חיותם של הורים, בין אחרי מיתתם של הורים. כמה קיבלנו? לא רק שהכלת אותי סימילק, אלא גם שכל החיים אתה א גידלת אותי והיית לי לדמות. וכשאתה רואה אנשים בני 70 שמספידים את הוריהם בני 90 והם עדיין אחוזי התפעלות כשההורים הם באמת דמויות עם דוגמה אישית זה עומק החיים זה עומק החינוך זה לא מסתיים אף פעם אבל לחנך במודע ובהכוונה ובמעורבות בהתערבות אקטיבית זה באמת דבר ש אה הולך ונעלם הרבה בקודם וגם זה תלוי מאוד בהקשר ותלוי מאוד ב א קשר באינטראקציה בין אישית. יש הורים שיותר מתערבים גם אחרי שהילדים שלהם מביאים בברית המילה את הבן השישי או מחתנים את הילד הרביעי ועדיין ההורים מתערבים איך הם צריכים לעשות את ה פרט הזה או האחרה או בעניינים אחרים ויש משפחות שזה עובד מצוין עם זה כי באמת זה עוזר זה מלווה יש משפחות שקוראים מזה דברים פחות טובים ופחות פנימיים אנחנו כמו אשכנזים אנחנו אנחנו לא מתערבים הרבה אה בגיל בר מצווה אני כבר בדרך כלל הרבה אחרי שהפסקתי להתערב בחלק גדול מהחיים אה אני נותן לתת מרחב אבל אני מודה שלא לכל הורה יש אותם פריבילגת וזה צריך להימד בהקשרים שונים אני נותן הרבה מרחב גם כי אני דמות דומיננטית. זה השריטה שלי. אני דמות עם כוח, עם עוצמה. יש לי דעות, אני אומר אותם בחריפות. כאן אני נורא נחמד. עכשיו פודקאסט אווירה נעימה, רגועה, אבל במלחמת הדעות ויש לי אה חריפות אולי אפילו מוגזמת ואני מעדן אותה, אני משתדל להיות מודע לה אבל וגם לעדן אותה בבחירה, אבל זה גם השריטה שלי, אבל אני גם מעדן אותה בזה שהוא נותן מרחב ולא כל אחד שנותן מרחב משאיר באטמוספה רע איזה נוכחות יכול להיות אדם שנותן רחב ופתאום הוא נוטש יש לי גם צד נוטש אני ועצמי אבל אה צריך למצוא את האיזון בין כמה וכמה מרכיבים שחלקם הם קצת נסתרים מעיין עין כלומר מה האטמוספרה שבה ההורים מגדלים את הילדים זה הרבה יותר עמוק וו ודק ומחלחל מאשר מה המילים שהם אומרים ו יש אטמוספרות שהתערבות היא אהבה ודאגה ואכפטיות יש אטמוספירות שהתערבות זה חדירה זה זה חוסר אמון זה חוסר יכולת לשחרר ויש אטמוספרות שדווקא דקה עוד חוסר התערבות זה התרחקות זה ניכור ו צריך פה לשקלל משהו מאוד רחב ועדין אבל א בסוף ברור שבדור שלנו א יותר ויותר אנשים צריכים מרחב אישי צריכים לגלות את הדמות העצמאית שלהם וצריכים יחד עם זה עמוד אש לפני המחנה שהוא דוגמה אישית, שהוא אה עמוק אנושית ושהוא הוא אידיאליסט ושהוא אכפתי ובוער גם ל אחדות והשמחה של המשפחה ואהבה שיש בה וגם לאידיאלים מחוץ לגבול המשפחה לאידיאלים המשפחתיים כן א אז באמת לגבי הם אני לוקח את המקום הזה הזה של המרחב ואני מנסה לשים את האצבע על היחס שבין החינוך א שהורה רוצה להעניק לילד שלו לבין הבחירה החופשית א בחירה חופשית זה יסוד מוסד בתורתנו ו האם האם הורה צריך עד עד היכן צריך לתת לילד לטעות ליפול ולקום א למצוא את הדרך שלו לפעמים בדרך הקשה אה כאשר לפעמים הוא הוא מת להגיד לילד תקשיב הלכתי כבר יש פה קוצים תלך פה זה שביל אולי טיפה יותר ארוך אבל הוא הרבה יותר נוח ו נגיד שזה עוזר כן לפעמים זה אפילו לא עוזר כי הילד פשוט לא הוא לא שומע את זה אבל נגיד שזה עוזר עד כמה א התזוזה האחורה של ההורה היא הדרך הנכונה שבה הילד יכול למצוא את הדרך שלו בזכות הבחירה החופשית או צמצום של הבחירה החופשית בשביל שהדרך תהיה יותר צלולה קודם כל אני רוצה לתקן מה שביני עלול להשתמע כטעות. אין בתורה אידיאולוגיה של בחירה חופשית. יש בתורה הבחנה של בחירה חופשית. כלומר, התורה מבחינה יש בחירה חופשית וכל התורה בנויה זה. כי אם אין בחירה חופשית אי אפשר להראות לך שום דבר. אבל אידיאולוגיה שכאילו הבחירה היא העניין. אני רוצה שאתה תבחר. ובעצם לא משנה מה אין דבר כזה בתורה התורה רוצה שתבחר בטוב ובחרתה בחיים בחיי תורה מצוות וקות אלוקית ולחשוב שהבחירה שלא משנה מה היא אידיאל בתורה דברה הזה אין דבר כזה בתורה זה טעות ומהטעות הזאת גם נובעות נובעים מצבים שבהם הורים חוספים את הילדים שלהם לבחירות שהם בכלל לא דמיינו שהם רוצים לבחור או חושבים לבחור בהם ויצרו איזשהו בלבול שבעצם הביאו הביאו להם בחירה שבכלל לא הייתה על הדף מבחינתם ועכשיו לא יודעים איך להתמודד עם כל ה הסחות האלה או דברים דרכים שהם בכלל לא קשורים אליהם ומשיכות לרעור אשר למד בנו חוכמה יוונית אז זה הוראה לגבי חינוך הבנים כי אדם מבוגר שכבר שרוי במקי תורה וקדושה אז הוא יכול להרחיב את דעתו בחוכמה ימונית ולהבחי כין בין קודש לחול ולפעמים גם בין טומאה לטהרה אבל כשילד עושה את זה הוא לא אין לו את הכלים אז לכן מי שמלמד בנות חוכמה יוונית אפילו לא כתוב אסור כתוב הרור אשר לומד בנו חוכמה יוונית אמר אל תפתח לו את כל האפשרויות מה פתאום אז קודם כל בחירה חופשית זה מציאות שאדם יש לו ושכל העניין החינוך זה לעזור לו לחנך להת מתחנך לכיוון הנכון. זה נכון שהכיוון הנכון צריך לכלול את האישיות של המתחנך על פי דרכו ואז גם כן הזכין לא אסור ממנה. אבל על פי דרכו זה לא דרכו ולא דרך השם. בתוך דרך השם על פי דרכו. ברור. ולכן הבחירה [מוזיקה] היא נתון. שאנחנו מתחשבים בו ובגללו אנחנו מחנכים לטוב. עכשיו, עד כמה אנחנו בוחרים, זה מאוד מאוד תלוי בילד, בהערכה. האם כשתיתן לו מרחב הוא ינזק או ישתחל, תחשל והיתרומם. דווקא אינן אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם ויש גם שיקולים של טווח קצר לעומת טווח ארוך לפעמים בטווח הקצר זה לא יהיה לו טוב אנו מריכים שבטווח ארוך זה יהיה לו מצוין או הפוך ולכן יש פה הרבה גורמים שצריך לשקול ויש עוד גורם נגיד שלילד לא טוב להתנסות לבד אבל לפעמים ההורה לא יודע לעשות עזור לו והתערבות של ההורה תהיה עוד יותר גרועה אז אין מה לעשות באמת היה צריך לעזור לילד אבל ההורה הזה רק הזיק יותר ולפעמים הפוך לילד היה טוב אה להתנסות לבד אבל יש הורה כזה שללמוד ממנו זה כל כך נפלא ששווה ל לוותר לוותר על המעלה של הניסוי העצמי ולינוק מאדם גדול כמו האבא או האמא שעומד לפניו. אז לכן זה מרובה שיקולים. זה לא קל להגיד פה תשובה חדה אבל אני יכול בהחלט להגיד שבזור שלנו העצמאות והניסיון האישי הוא מתרבה והולך ויחד עם זה הוא כבר הגזים הרבה יותר מדי. כלומר, למרות שבאיזשהו מקום כל הזמן זה נצרך יותר, אבל גם כל הזמן הגזימו הרבה יותר וביטלו כאילו בכלל את המתנה שהורים מבוגרים, מבוגרים אין הכוונה שהפער יותר גדול מהממוצע בין ההורים לילדים, אלא פער נורמטיבי בין ההורים לילדים. אבל עצם זה שהורים יותר מבוגרים, מה שהם יכולים לתת בבגרותם, בניסיונם, בשלות שלהם לילדים, זה משהו כל כך משמעותי, שאם אתה לוקח את זה מהילד, אתה מאבד טובה הרבה. כן. לפעמים רואים את זה שיש הורים שהם בעצמם מחנכים וכלפי התלמידים שלהם אז הם באמת מעניקים ומאוד משמעותיים ל לתלמידים שלהם אבל הילדים שלהם לא רואים את זה כי לפעמים הם א מאססים אולי להראות את ה להראות את זה כלפי פנים או משהו כזה ואז ואז זה פספוס כי כ היה אפשר להביא את זה לידי ביטוי א במסגרת המשפחתית וגם להפך זאת אומרת שיש שורים שהם אין להם שום שום מה לתרום אבל הם מתאגשים להיות שמה וליצור את ליצור את המצב הזה שבו ההורה הוא דומיננטי כשהילד בהכל צריך חופש א צריך לקחת בחשבון שמול מחנכים צריך הרבה פחות תהליך של נסירה של אינדיבידואציה ההורה בגלל שהוא עוטף את הילד הכל בכל מכל כל מישחתרה לידותו אז הילד חייב גם שלב של התרחקות כדי לפתח את העצמאות הזאת כן אחרת הוא טבוע שרוי לגמרי במעטפת של ההורה ולכן הרבה פעמים הילד מההורה שלו לא יכול לקבל כי הוא צריך תהליך של התרחקות קראתי איזשהו לא זוכר אפילו באיזה מקור ש שעד גיל של כמה חוד חודשים א תינוק תופס את עצמו כאיבר של אמא שלו. זאת אומרת הוא באמת היה ככה עד שלב מסוים ולוקח לו זמן להתנתק. אז יכול להיות שגם מבחינה תודעתית אה ילד רואה את עצמו כחלק מההורים שלו עד שהוא מתנתק בכל מיני שלבים א כשהוא כשהוא ילד שהוא מבוגר שהוא עם התהליך הזה הוא גם צריך לפתח את העצמאות הזאת ואחר כך הוא יכול סוג של מפגש פנים ופנים שהוא כאילו חוזר עם האישיות הבנויה שלו אל מול ההורים שלו. אני רגיל להסביר שזה כנגד ארבעה בנים דברי תורה שלכאורה יש שם משהו מוזר יש שם שלושה שעוסקים באינטליגנציה שאינו יודע לשאול טעם וחכם והרשע זה בכלל הוא יכול להיות חכם הוא יכול להיות שאין לא יודע לשאול הוא בכלל על ציר אחר ונדמה לי שכנגד ארבעה ברים תורת דיברה תורה הכוונה ל א גיל גן קדם יסודי זה שאני יודע לשאול יסודי שהוא טם הוא מקבל ושניהם הם עדיין רק סופגים הם לא בעלי עמדה בשביל להיות חכם בעל עמדה מפותחת בשלה אתה חייב למרוד קודם ולהיות מנגד ולהתחד ולהתחכך שזה גיל הנאורים נכון זה גיל הנאורים וזה אחד רשע ואחרי זה אחד חכם זה על תיכוני ולכן הילד הרשע הוא חלק מהעסק. בכל בית יש איזה מרידה ואיזה חיכוך ואיזה א ניסיון לקבל מרחב עצמאי וזה חלק מהתהליך וזה בסדר. ונדמה לי שאולי לפי זה מתבאר מה שכתוב אף אתה כה את שיניו ואמור לו היא לא היה שם לא היה נגל אז אומר לו אז מה אתה עושה פה? למה אתה חלק? למה? כי אתה לא רשע, אתה קצת מורד בי, אתה קצת מותח את הגבולות על בסוף אתה חלק כל זה עוד מעט תהיה חכם ותשאל מעדות וחוקים הכל יהיה בסדר וזה מה שמכה את שיניו כאילו השינם שלו שהוא בא לנגוס בי כל אתה לא כזה נשחן כשאני הייתי בגלך מה שאני עשיתי לאבא שלי אז אני שומע גם תעקה את שינם כי זה כשאומרים כשאומרים ל רשע אתה באמת לא יכול להתנתק לפעמים זה בעצמו עוד יותר מדליק אותו מה שלא תעשה אתה פנד פה זה מחדד את שיניו כן אז לא אבל זה חלק מההתנצחות שיש באמת מול ילדים מתבגרים של א סכין מתחדת בסכין כן בהחלט תודה רבה לרב יהושע שפירה לפרקים נוספים ומגוון תכנים של הישיבה מוזמנים להיכנס לתר הישיבה ולעמודים של הראשות החברתיות ניפגש בפרק הבא תודה רבה [מוזיקה]