שילה אתיאס וחברים || ניגון אמונה - הרב יצחק גינזבורג

כמו אבל. כמו החיים. ככה רציתי להרגיש את הניגון הזה. בלי פעמת מחשב, בהבעה חופשית לחלוטין. כמו שאנחנו אוהבים את האהובים עלינו, כמו שאנחנו מתאבלים עליהם. לפעמים מהר ולפעמים לאט. בלי תיקוני קוסמטיקה מזויפים, בלי קצב שיכריח אותנו לאהוב בדרך מסוימת. פעמים האהבה מובילה אותך ופעמים אתה אותה. התחלנו לעבוד עליו בחורף לפני שנתיים. החיים, ואחריהם המלחמה, דחקו אותו אחורה בסדרי העדיפויות. באחת הנסיעות משטחי כינוס לבסיס השמעתי את אחת הגרסאות לידידיה שאהב את ניגוני הרב יצחק גינזבורג מאוד ושמח בניגון שמחה גדולה. ניגון האמונה. הניגון שלה. געוואלד. דיברנו שם באוטובוס על חלומות ועל אהבות. ידידיה סיפר שהוא חולם להיות מורה אבל אוהב לעבוד בבניין ארץ ישראל. נקרע בין החלום לאהבה, אבל ידע. בסוף החלום ינצח, חינוך זו השליחות שלי. אהב עבודת כפיים מחד, וחי את עולם הניגון כאחד שיודע רק עדינות ורוך בחייו מאידך. עמיחי היה אחד האנשים המיוחדים שהכרתי. עוז ותעצומות, ועם זאת רך כקנה. דעתן וקשוח אבל וותרן כמו חמאה. יהודי ירא שמיים שלא מפחד לומר את מה שיש לו לומר, לכל אחד. החופשיות בערה בו, הזוך, הנקיות, כאילו שום דבר לא יכול ללכלך אותו. שום דבר לא ישפיע עליו, רק הוא בעצמו. את מעוז פגשתי אך לפני שנתיים, בין מסלולי הגלישה באלפּים, שיא החופש שיש. מסיפורים ודיבורים איתו ועליו לומדים מהר מאוד שמעוז נועד למרחב הפתוח. בין אם על סנובורד בשלג, על אופניים או ברגל, מעוז יחפש מרחבים. ומעוז, אחח, נפש מיוחדת יש לו, כי כמה שמחפש מרחב, שני צדדים יש לו. ומחפש לו מרחבים גם בתוך הנפש, ומוצא. במשפחה, במוזיקליות, בציור, באהבה. את הציור בעטיפה, פרי יצירתו, צייר לכבוד חתונתו עם אודיה. וגם כשהוא בחוץ בסער, יחפש לו כמה אבנים, להקים לעצמו רוג׳ום, גל-עד לאיזון שתמיד בוער בו. את הניגון הזה אני רוצה להקדיש לאנשי החופש האמיתיים, האהובים, ידידיה אליהו, עמיחי שמעון רובין ומעוז פניגשטיין. אלו שידעו, כל אחד בחייו ובדרכו, לרקוד עם החופש, ידעו מתי להתמסר לריקוד ומתי להוביל אותו, מתי הנשמה רוצה להתנגן למעלה ומתי צריך להחזיק בה ולנגן אותה פה למטה. התקבצנו, כמה מהחברים שאוהבים את ידידיה, להתוועד ולנגן יחד את הניגון שאי אז ניגנו כולנו יחד. את הניגון שכולו הרגשה, כולו חיים, כולו אהבה גדולה לטוב, לחופש אמיתי. לזכרם, לאורם. ברמה האישית, העיבוד לניגון הזה עבר תהפוכות רבות רבות, מהסקיצות הראשונות לפני שנתיים, ועד אחרי שידידיה נהרג העיבוד היה אחר לחלוטין. לפני שהתחלתי לחשוב על העיבוד חשבתי על מי שאני רוצה להקדיש לזכרם את הניגון, והמילים שלמעלה נכתבו עוד לפני שנוגן תו פסנתר אחד. ברמה האישית, זה אחד הניגונים שאני מחובר אליהם יותר מכולם, ובכל פעם אני שומע אותו אני מתמלא דמעות. בכל פעם שאני שומע אותו אני עוצם עיניים ומדמיין את עצמי יושב בטיש אי שם בשמיים, שולחן ארוך ארוך ושלושתם יושבים בראש, ז״א, עד שידידיה מחליט שהוא קם לרקוד על השולחן באמצע, וכל פמליה של מעלה מנגנים ומאמינים, מנגנים ומאמינים. ודמעות, הרבה דמעות. גם ברגע זה ממש. ותמוה מאוד למה בחנוכה מדליקים שמונה ימים. לכאורה, הדלקנו נר עבור כל יום בשבוע ומה יכול להתחדש ביום הנוסף שכבר הדלקנו בו. לילות חנוכה, הם פרקי הזמן החשוכים הארוכים ביותר בשנה, בכל יום מוסיף והולך, עד השיא, ל׳ בחודש. בכל יום אצלנו מוסיף והולך האור, אצל רשות הרבים מוסיף והולך החושך. הנר האחרון הוא הנר הראשון שבו מתחיל והולך אור של חודש חדש. אור של מעל הטבע, אור של גאולה. תעצמו עיניים. זאת חנוכה. ——————————————————— תודה לה׳, על הזכות והיכולת ועל הטובה והרעה והטובה. והניסים והנפלאות שעשית עימנו ועם אבותינו, בימים ההם בזמן הזה. לחן: הרב יצחק גינזבורג עיבוד: שילה אתיאס הפקה מוזיקלית: רון חניה שירה וקולות: שילה אתיאס, איתם נתן, שמחה אולשין, ישראל יעקבי, משה אושפיז, רון חניה פסנתר: רפאל אשכנזי מיקס ומאסטרינג: רון תיכון עיצוב גרפי: רחל לוי ציור עטיפה: מעוז פניגשטיין הי״ד ציור מעוז פניגשטיין: חני כהן זדה תודה רבה לחברים שבאו לנגן יחד, תודה לרפאל על פסנתר היסטרי, תודה לרון חניה שזורם איתי על כל השגעונות שלי וב״ה יש בשפע. תודה לה׳ שילה אתיאס- 0528784420