תפילין ולידת האומה | שיחה לפרשת בא | הרב יהושע שפירא

[מוזיקה] וברכה. אנחנו עומדים לקרוא שבת בעזרת השם את פרשת בו. הפרשה ששתיים מפרשיות התפילין חותמות ומסיימות אותה. יש מקום לשאול כמה וכמה שאלות על העניין הזה. ראשית, יש לנו תפילין ומזוזות. ממזוזות אנחנו לא מכניסים את קדש והעקבי יחש מפוריות פרשה בפרשה שלנו אלא רק את שמה והיה עם שמוע מהתחלקו התפילין מהמזוזות שאנחנו מצווים שיהיה להאות על ידינו לתתופות בעניינינו גם את שתי הפרשיות הללו ואילו במזוזה לא זכינו לפרשיות שבסוף הפרשה יותר מזה האמת היא ששמע והיה עם שמוע זה מאוד הגיוני ומתכול על הדעת שהם יהיו במזוזה בשמע יש לנו אמונה בהשם ייחוד השם השם אחד אהבת השם קבלת המצוות יראת השם אם שמות תשמעו ואם לא זה בעצם ארבעת המצוות הראשונות שהרמבם מונה לפי סדר מעלתם בתחילת ספר ספר המצות אמונה ייחוד השם אהבה וירה וכיוון שהם הסגב של כל המצות השורש של כל המצות לא פלא שאנחנו קושרים אותם ומניחים אותם על משקוף הדלת שלנו כדי להיות עטופים בזיכרון של האמונה של האיחוד של אהבה ושל העירה אבל פתר חמור זה מצווה פי משהו קדושת בכור אדם מצפי כלומר זה הרבה הרבה יותר רחוק בסדר המעלה של המצוות ומדוע אנחנו בתפילין מוסיפים מצווה של לכאורה פרט בתוך כלל המצוות ולא עוד אלא שאנחנו מקדימים בתוך סדר הפרשיות של התפילין את קדש והיה כביכה לשמע ויים שבוע מילה מאיזה סיבה היינו צריכים להוסיף עוד פרטים אבל להגיד שהם המצות הראשונות שקודמות לשמע קודמות לאמונה מה קודם לאמונה כשנתבונן בדבר יש כאן עוד שאלות מרובות פרשת קדש ופרשת ויין כביך הם דומות מאוד שת שתיהם מדברות על יה כביחד את המילים האלה על בלרץ שתיהם מדברות על בכור אדם ועל בכור פת רחם של חמור שתיהם מדברות על והגעת לבנך שתיהם מדברות על תפילין אז למה אנחנו צריכים שתי פרשיות גם בפרשה שלנו לא ברור למה צריך שתי פרשיות אבל בוודאי שבתפילין לכתוב פעמיים את כל העניין כשמכל התורה כולה יש לנו שמע והיה עם שמוע שבאמת פרשיות מיוחדות במינם וכאן יש לנו פרשות זהות כמעט כפולות למה אנחנו צריכים את כל העניין הזה בפרשה שלנו אנחנו נמצאים באמצע מכת בכורות המכות שעד מכת בכורות הן פשוטות חלקם יש זרה, חלקם אין, חלקם על ידי מטה, חלקם לא, חלקם על ידי משה, חלקם על ידי אהרון, אבל הם מופיעות כסדר אחת אחרי שנייה, דם, צודע, כלים, הרוב. מגיעים למכת בכורות ופתאום היא תופסת את רוב הפרשה ויש באמצע את חג הפסח. פסח מצרים הוא באמת קשור למכת בכורות כי זה קרה תוך כדי אבל פסח דורות הוא לא חלק מהמכה מדוע בתוך כדי המכה אנחנו נמשכים לדון אפשר לומר שזה אגב אוחה אבל צריך תם לדבר למה נמשכים לדבר על פסח דורות ואצלנו בפרשיות גם והיה קבחה שזה ודאי על עתיד כשנגיע לארץ ישראל ומה יהיה אז ומה יהיה כשהיא שלחה בנך נכון שהוא שואל על מה שכתוב כאן בסיפור של מכת בכורות האמת היא שלא מכת בכורות עצמה הוא שואל על יציאת מצרים בכלל אז איך פתאום במכת בכורות פתאום הכל מתרחב ואנחנו דנים בהרבה דברים אסופים במקום לספר את מה שהיה. גם בקריאת שמע אנחנו לא מזכירים את כל המכות. כל בכורה מרגת ובחוכה ישראל געלת. כאילו יש פה איזה מכה יחידאית. ומכאן אנחנו לומדים שבאמת מכת בכורות היא סוג אחר לגמרי של התרחשות ואנחנו צריכים להבין מה העומק שהתורה מגלה לנו כאן בעניין הזה ועוד יותר שכיוון שקדש כולל גם את והיה כביכך הפסוק בתוך פרשת קדש אומר כביך אלא לארץ. כלומר, מדובר גם על ההיסטוריה ואנחנו מניחים את זה על תפילין בכל יום תמיד בימי חול. וכאן למקום לשאול איך הפסוק שאומר בפרשת קדש, היום אתם יוצאים בחודש האביו. זכור את היום הזה אשר יצאת ממצרים מבית עבדים ששניהם מדברים אחרי שאתה בחוץ אתה זוכר ובכל זאת כתוב היום אתם יוצאים כאילו זה עכשיו קורה אבל אנחנו הנחנו תפילין היום וסיפרנו על מה שהיה מזמן אז למה אנחנו מציינים היום נכון זה לשון מצוין ובכל זאת החזרה והחידוד היום הזה היום אתם יוצאים ובכל זאת מיוחד וצריך איון ה פרשיה הזאת פרשת בכורות שהיא מיוחדת ממינה נכון להמליץ עליה את מה שהיום נוהגים להגיד רגע היסטורי ואיזה מובן במובן שבאמת יש רגע רגע אחד, הרגע של יציאת מצרים, בחצות הלילה, כחצות הלילה, אותו רגע של המכה שמת כל בכור מבכור פרעה היושב על כיסאו, עד כל הבכורות של מצרים, מתים ברגע אחד, אבל הרגע הזה הוא לא רגע העומד בפני עצמו. למה? מפני שהבכורה הזאת היא לא רק שלילת הבכורה המצרית, אלא גם ראשית הבכורה הישראלית, בני בכורי ישראל. וכשנולד בכור, ברגע שהוא נולד, נקבע מעמדו שמלווה אותו לכל החיים. יש לו דין שהוא יורש בנחלה פי שניים והנחלה פי שניים תבוא אחרי 120 של ההורים. יכול להיות שזה עוד 100 שנה. ועדיין כשהאבא מנחיל את מניו אז הוא נותן לבכור פי שניים מאשר לאחרים. כי לאורך כל הדרך הוא הבכור. נולדנו ברגע אחד שבו כל אפיון ההיסטוריה שלנו נקבע וכל ההיסטוריה שלנו מקופלת ברגע הזה והרגע הזה הוא חובק את כל ההיסטוריה כלומר יש פה רגע מיוחד במינו יוצא דופן הוא לא כמו הסדר הרגיל של הזמנים שכל רגע הוא מקדים את מה שאחריו ומתבסס על מה שלפניו. יש פה רגע אחד שהוא כאילו מת ההיסטורי. הוא יוצא מגדר הזמנים והוא מקפל בתוכו את כל דמותה של האומה הישראלית שאם שורשה אלוקים בני בכורי ישראל ביציאה הזאת. כל בכוריהם הרגת ובכוכה ישראל גאלת. יש פה לידת האומה עם כל יחסה העמוק המיוחד אחד פעמי בהיסטוריה אל המוליד אותה אל הקדוש ברוך הוא והרגע ההיסטורי הזה מתבטא בכך שמכת בכורות היא סיפור הרבה יותר רחב הסיפור הזה נעוץ במה שאומרת התורה מבכור פרעה היושב על כיסו אפשר היה להגיד כל בכור מצרים וממילא אלא היינו יודעים שגם בכור פרעה. התורה מציינת בכור פרעה. כי בכור פרעה הוא מבטא את האנטי בכורה שיש בעולם. אנחנו יודעים שבשושלות נהוג לקרוא אחד על שם השני. אבל כשיש לנו למשל אצל הנוצרים שם של הפיפפיור יוחנן פאולוס הזה ש הראשון השני השלישי אצל פרעה לא שמענו דבר כזה פרעה הוא המלך לאבא שלו פרעה קראו פרעה לבן שלו קראו פרעה ואין ציון של האישיות הפרטית של המלך הזה זה לעומת מי שקדם לו ומי שבא אחריו. פרעה זה כאילו דבר קדמו נצחי. לי יהורי ואני עשיתיני. אני תמיד פרעה. אה אתה רואה את בני? זה רק לבוש חדש. אבל כיוון שפרעה טעם שהוא היוצר של המציאות שגם היא עוד לבוש של עצמו ואני עשיתי לי אז ממילא כל טענת פרעה עוד לפני השעבות של ישראל זה שאני המשך של משהו שעובר את כל הדורות ובכל דור יש לו התלבשות של דמות אחרת אבל אין התלבשות עיקר ולכן השם פרעה הוא מציין את ה חוט השדרה שהוא מעבר ללבושים שבין אב לבנו ולכון בכור פרעה הוא יושב על כיסאו הוא הוא זה אותו אחד זה אותו שם יש כאן איזה קדמוניות שנתענת על ידי מלכות מצרים, על ידי התנים הגדול הרובץ בתור יורו, שאומר, אני שייך לעמוד השדרה הנצחי של המציאות וכל השפע בא משם. זה פרעה. לעומת זאת, כל קדושת ישראל היא קרה זה ציר הזמן. מקדש ישראל והזמנים. התורה מתחילה בבראשית וכל עניין הבכורה בישראל הוא עניין עמוק מאוד. ישראל כאילו תמיד מופיעים בסוף. הם דווקא לא בחורים. אברהם מקים האומה הישראלית מגיע אחרי 70 אומות ולא לפניהם. יצחק מגיע אחרי ישמעאל. יעקב מגיע אחרי עשו. דוד הוא הקטן. כי עיקר עניין הבכורה זה לא הלבוש, זה ההופעה החדשה, האותנטית שמבטאת את ההולדה מהמקור האלוקי. וההולדה מהמקור האלוקי לא תמיד באה ראשונה. יש בעולם את הקליפה שקודמת לפרי, שלעולם היא קודמת לפרי. אין דבר כזה שיש גידול של פרי ואחרי זה הקליפה עוטפת אותו. זה גם לא מביא את התועלת. הקליפה צריכה לשמור על הפרי אבל היא גם קודמת לו כי סוף מעשה במחשבה תחילה. ובני בכורי ישראל מופיע בדרכים שונות ובאומות הוא הופיע אחרי כל האומות ויצחק ויעקב הופים אחרי ומשה הוא לא הגדול שבנים של אמרם הוא מבשיל והולך עד שיש את הסוף מעשה שהוא נעוץ בשורש שמחדש אותו והסיבה שמימד הזמן הוא המימד האמוני שקושר אותנו לשורש. זה מפני שמימד המקום והנפש, כמו שכתוב בספר יצירה, עולם שנה הנפש. עולם כשאנחנו מסתכלים על החפצים, על הנבראים במובן של נמצאים במקום, במרחב, הם נראים כאילו הם קיימים בלא צורך בסיבה. מעצמם כביכול כשאנחנו מדברים על הנפש גם היא נראית לנו כעומדת בפני עצמה לא צריכה מקור אבל הרגע הבא מעולם לא היה מי ברו השם אלוקים ארץ ושמיים מעולם לא היה הרגע הבא הוא חידוש גמור שאין שורש אל החידוש הזה בכל מה שהיה עד היום אז הזמן הזה הוא נולד ממקור שלמעלה מכל גדר, שלמעלה מכל זמן, כי בכל הזמנים שהיו הוא לא נכלל. אז כל רגע זה התחדשות אלוקית. לכן מימד הזמן הוא המימד העיקרי של ישראל. מקדש ישראל והזמנים. זה מה שמתקדש אלדם שאנחנו כל הזמן מתחדשים האלוקי. זה בכורה שהיא תמידית. בני בכורי ישראל זה עם שהוא תמיד יונה כל רגע ורגע. המחדש טובו בכל יום ובכל רגע ורגע. מעשה בראשית. כל הנשמה תליה על כל נשיבה ונשיבה. אנחנו מעלים את השם. הילול חדש כי יש חיים חדשים. והאומה שנולדה במכת בכורות היא נולדה במכה שהיא לא המשך של כל שאר המכות. אפשר היה לראות תשע מכות כהכנאה מתגברת והולכת של הסרונות והכבדת הלב של פרעה. למרות שהקדוש ברוך הוא גם מחביד את ליבו אבל הוא יוצר את הלחץ עד שהוא מרסק אותו, מכניע אותו. במרכת בכורות הקש אולי לא קש אולי חבילה כבדה אולי העופרת משקל כבד אבל ששבר את גב הגמל שכבר על גביו היו כמה וכמה מכות אחרות אבל אז כל המכות הם בעלות משקל בהכרעה הסופית המכות הם באמת קדשו את כוחו של פרעה והכין אבל הם מכין למשהו אחר לגמרי. זה כמו פרוסדור נקרא טרקלין. מכת בכורות זה ההכירה של בכור פרעה היושב אל כיסאו, שזה המשך שרק מלביש משהו שכאילו הוא קדמון ונצחי כמו התפיסה היוונית. ושהפרעה הוא בעצמו ה ציר הקדמון הזה. וכל השר הם נבושם אני אסיטיני ולכן דווקא מתוך מצרים נולדת האומה הישראלית בני בכורי נולדת אומה שכל רגע מקבל את כל ההיסטוריה וכל ההיסטוריה נאוצע ברגע הזה שהזמן הוא מחדש את הכל תמיד וברגע של מכת בכורות כל ההיסטוריה נדה וכל ההיסטוריה היא מגלה שעוד פעם ועוד פעם בכל רגע ורגע היום אתם יוצאים בחודש בעצם היום הזה זה לא נאמר על אז זה נאמר על עכשיו בעל התניה גורס בהגדה של פסח שבכל יום ויום חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים לכן אנחנו מזכירים יציאת מצרים כל יום כל יום הוא יציאת מצרים במובן הזה זה של המחדש בטובו בכל יום תמיד שישראל הבכורים הם הדמות הלאומית של חידוש הזמן ובכורך ישראל גלתה ובמובן הזה אנחנו צריכים להרחיב את הטרקלים של מכת בכורות שכל התשע הם רק הפרוסדור בדרך והפרוסדור הוא עוד צד ועוד צעד ועוד צעד זה הכל אבל הסיפור הגדול של יציאת מצרים זה ליל הסדר זה הי יומדקרגרים שיש רגע שבו כל ההיסטוריה מקופלת כי כל ההיסטוריה היא התחדשות של בכורה בכל רגע ורגע זה האופי התמידי ההיסטוריה שלנו מקופלת ברגע אחד ברגע אחד של מכת בכורות הוא כל ההיסטוריה כולה ולכן כשמגיעים למקת בכורות צריך לתת מבט רחב על כל הדמות הלאומית שלנו וזה הפרשות של קדש לי כל בכור מבחינת הפרט של המצווה זה מצוות פטר חמור עוד אפילו אחרי אבל מבחינת הזהות של האומה הישראלית זה מי שאנחנו אנחנו עם הקדוש ברוך הוא בחידוש מעשה בראשית כי אנחנו מתחדשים בכל רגע ורגע ולכן נולדנו דווקא מהמאבק של בכורך ישראל גלת מול בכור פרעה היושב על כיסאו שטוען לאיזה קדמוניות שלא נצרכת לשורש אלוקי כשאנחנו שמים מזוזה על הפתח, אנחנו בעצם עומדים כאן בעולם הזה רחוקים ממנו יתברך ומקבלים על עצמנו את אמונתו שמע ישראל השם אלוקים את ייחודו השם אחד אין עוד מלבדו את אהבתו ואהבת את קיום קודם כל מצוותיו היה עם שמוע עם היראה שנלבות לזה אבל אנחנו פה והוא שם ואנחנו מקבלים על עצמנו את אמונתו את אהבתו ויראתו התפילין הם לא מה שמונח בתזכורת על המשקוף התפילין מונחים עלינו וה פרשות של שמע יהים שמוע זה הנה ענף של התפילין, הענף שדומה בדיוק למזוזה השורש של התפילין זה למה אנחנו נצטוונו השם אלוקינו השם אחד ואהבת בהם שמ שאר הרומות לא כי אנחנו פשוט חלק אלוק ממעל חלק יעמו קדש וי שמסיפור שאנחנו חלק ממנו זה הזהות שלנו שאנחנו ההתחדשות של הגילוי שלו בעולם, ברגע שנולדנו כל האור הזה מופיע זה מכת בכורות וכל ההיסטוריה שלנו זה עוד פעם ועוד פעם בכל רגע ורגע בכל יום ויום בכל דור ודור לראות את עצמנו כאילו עכשיו יצאנו ממצרים כאילו עכשיו כל העולם כולו מתחדש כאילו אין דבר כזה שהעולם עומד לעצמו בלי המחד יש בטובו אין שום מציאות אבל אנחנו לא אומרים את זה כמאמינים בהשם אפילו לא מאמינים שאין עוד מלבדו השם אחד אלא כזהות זה מי שאנחנו אנחנו בני בכורי ישראל אנחנו המשך של גילוי אלוקות בעולם עם זו יצר תהילי תהילתי יספרו עם נולד איזה עם שהוא הוא חלק מאור אלוקי שמופיע בארץ. והאור האלוקי מופיע על ידי זה שהארץ לא עומדת לעצמה. היא כל הזמן מתחדשת מהשורש האלוקי. ולכן במזוזה שזה תזכורת על המצוות, על השורשים של המצוות, אמונה, אהבה וירה, היא מונחת על המשקוף. כשאנחנו מניחים תפילין אנחנו חוזרים למקום הרבה יותר עמוק. למי הוא זה שמאמין ומייחד ואוהב וירא? מי הוא זה ששומר את כל המצוות בני בכורי ישראל? וכשאנחנו חוזרים לשם אנחנו כאילו שוכחים לרגע את המציאות שלנו ואנחנו אומרים בעצם היום הזה היום אתם יוצאים ממצרים בחודש האביו זה עכשיו זה תמיד זה רגע היסטורי כל ההיסטוריה היא הרגע הזה והרגע הזה קיפל את כל ההיסטוריה ולכן גם אנחנו לומדים כאן את העניין בשתי פרשות ולא בפרשה אחת. הפרשה השנייה, למרות שהיא נמצאת גם בראשונה, היא מתחילה מוכיחה, המבט של ארץ ישראל, ההיסטוריה שנולדת מתוך הרגע. אבל קדש לי זה בעצם היום הזה. היום אתם יוצאים בחודש קדש לי זה הרגע זה אותה שעה שמתפשטת לכל ההיסטוריה וגם היא נמשכת לו כביכה והיה קביך זה מה שנמשך הענף מתוך הקדשני לכן קדושת בכור מופיעה בשניהם לכן ההגדה של יציאת מצרים מופיעה בשניהם אבל יש הבדל גדול בפרשת קדש אנחנו אומרים והגדת לבנך. אתה עומד רואה את המעמד הגדול ואתה ממשיך אותו אל ההיסטוריה של הבנים של הצאצאים והגעת לבנך. אבל בבקה אתה מסתכל מההיסטוריה ואז אתה אומר ויקי שלך בנך. הבן ההיסטוריה היא הפותחת ואולי הדבר מתמצא גם בהבדל של תיאור הבכורה הסיפור של בני בכורי שנולד מתוך מכת בכורות בין קדש לבים שמור יהם כאביך היה כאביך התורה אומרת על הבכור אשר יהיה לך זה שלך אתה בארץ ישראל אתה בייל אתה יושב תחת גם פניך ותחת תאנתך יש לך מחלה צדה וחרב ומתוך הבעלות אתה נזכר שהכל הכל זה שאתה חלק ממנו יתברך של יציאת מצרים אתה שואל על השורש ואתה לוקח את הרכוש שלך אשר יהיה לך ומחזיר אותו לשורש האלוקי אבל בפרשת שת קדש אתה נמצא בשורש עצמו ואתה אומר היום אתם יוצאים בחודש האביו ושם אתה אומר לא שאשר יהיה לך אלא כל רחם בבני ישראל באדם ובהמה לי הוא שם הכל אצלו שם הכל כלול בשורש פרשת קדש זה הרגע שהכל מקופל בו כפרשת ואב והיאכך זה ענף שיוצא משם לאורך כל ההיסטוריה תמיד אנחנו ממשיכים להיות הבכורים ועל סמך שתי הפרשות האלה מגיעות עוד שתי פרשות שהם משלימות את התמונה כשאנחנו כבר כאן ואנחנו כבר הנחנו את היסודות של מי אנחנו בפרשת קדש והקריך אז אנחנו מאמי מינים ואוהבים ויראים ומקבלים את כל המצוות כמי שגם כשהוא רחוק הוא חוזר אל השורש אבל הוא לא עסוק בלהזכיר את השורש עצמו במזוזות בתפילין זה מי אנחנו היה להיות על ידיך תצופות בעיני עיניך אנחנו חוזרים להיות הענף ועד כדי שאנחנו חוזרים להיות משעת השורש עצמו היום הזה בעצם היום הזה יצאת יצאתם ממצרים ולמועד חודש האביו התורה מספרת לנו שאנחנו לא רק בעבר אלא גם בהוה אתם יוצאים בחודש האביר שבת שלום [מוזיקה] להיל ล