לא לפחד מהתשובה | אורות התשובה- שיעור 7 | הרב יהושע שפירא

שבוע שעבר עסקנו במה הסיבה ומה התוצאה כאן שהתוצאה כאן זה ההסברה הכללית של בטחון התשובה אבל ההסברה נמצאת אחר כך ועם זאת השורה השביעית מלמעלה אולי ועם זאת הגדולה העליונה של בעיק חסד אור קדמון שזה דיברנו קצת למרות שזה ודאי מכוון לעניינים עליונים מכבשונה של פנימיות התורה אבל אנחנו יכולים להבין גם בהשפה הפשוטה שלנו ש יש שתי שכבות מרכזיות של הצורה והסיבה והמניע של בריאת העולם. האחד זה הטוב האלוקי ודווקא הטוב היותר שלם והטוב הזה הוא כולל את כולם הטוב הוא מיטיב לרעים ולטובים והצד השני הוא שכר ועונש ש יסוד היסודות שצריך הרבה הרבה לרכך בתוך הנפש כדי שזה יהיה המבט שלנו. זה שהשכר והעונש כולל את כל המנגנון וגם את העונש הכלול בו. זה עצה עמוקה, מפתיעה, נקרא לזה מחוץ לקופסה של הטוב היותר מופלא. כלומר, להגיד שיש שכר ועונש באופן שהם עוקרים, ממעיתים, מטשטשים את הטוב השלם האלוקי, זה לא עולה על הדעת. שכר ועונש הם מעמיקים את הטוב האלוקי. הם טוב אלוקי יותר. אף על פי שכשאדם נמצא בתוך המסלול של שכר ועונש, אז הוא גם פוחד מהעונש, אבל הוא גם באיזשהו מקום מתקובם. למה שיהיה דבר כזה? למה לא לעשות טוב תמיד לכולם? ואז הוא עלול להיכנס להסברים שיש בהם אילוצים כלפי מעלה, חוסר ברירה, איזה צדק שמוותר על הטוב השלם. אם לשים לב, בלי לשים לב. וכשאדם עוסק בתשובה חודש אלו, זה נכתב בחודש אל אולי גרת הזאת מישהו בא להגיד לי שזה זה עצמו נכתב באלול לא הלכתי לבדוק מה כן >> זה התאריך >> זה התאריך אתה אמרת לי כן אז זה בחודש אלול זה יותר מתחד כי כל המיקום והנוכחות של החטאים נוכחת ו מתחדת באלול יותר מאשר בשאר השנה. אז פתאום אתה עומד מול החטאים במלא תוקפם והוא ממילא גם מול המשמעויות המלוות לחטא יותר מעודן עוד יותר מעודן לא משנה כמה אתה מעדן אבל בסוף אלו זה להתייחס לחטאים ולתוצאות הנלוות ואז ה תפיסה שכאילו שכר ועונש, אפשרות של חטא. ולצערנו כל אחד ואחד לב יודע מרת נפשו לא רק אפשרות אלא כך וכך חטאים בפועל שיכול להיות שאנחנו לא יכולים למנות אותם מריבוי ודקותם ו העיון שצריך כדי ללמוד איפה הם בדיוק ולא תמיד אנחנו שמים אז העיסוק הזה עלול מאוד לטשטש ולהמאם את הטוב האלוקי. ואז כל התשובה היא תשובה שבמאמר עבודת אלוקים שלמדנו בשנה שעברה מי ש היה איתנו בלימוד הזה הרב אומר שזה המסלול של עבודה זרה שהיא מנהלת שכר מכר מול האלוהים שלה אני אתן לך כך וכך ככה אתה תיתן לי כך וכך ואם אני לא אתן לך אתה לא תיתן לי ואם נותן לך משהו רע אתן תן לי משורה זה סכר מכר כל הרעיון שהעבודה עבודת אלוהים שמה זה אלוהים בה אלוהים אחרים שעבודת אלוהים היא שכר מכר זה בעצם גישה ש אם הכל עומד רק עליה צריך זהירות פה אבל היא דומיד עבודה זרה היא מהסוג שנוטה או איך שלא נגדיר את זה לעבודת זרה כי עבודת השם האמיתית היא מלאה בטוב שלם ועליון או בלשונו של הרב שם האידיאלים האלוקים. אידיאל זה המצב השלם של הטוב ושאני עובד את השם רק כי אני רוצה להצטרף אל הטוב האלוקי. אז מה זה חטא שנשמט לי לרגע במעשה מסוים או גם באופן יותר רחב הקשר עם האידיאלים של הטוב האלוקי אז מה זה תשובה שאני חוזר להיות דבוק וקשור לטוב האלוקי שהוא טוב שלם אבל דווקא בתשובה לפעמים זה הכי קשה כי אני עומד מול ה חטאים והתוצאות הנלבד שלהם. ולכן צריך בסוד הכל להסביר את ביטחון התשובה. ומאיפה מסבירים את ביטחון התשובה? מבעיכות חסד אור קדמון. קדמון לבריאת העולם. קדמון למוקות, למגבלות, לכללים, למנגנונים שהעולם עובד לפיהם. כל המנגנונים הם ביטוי איך מוציאים את החסד השלם ואת הטוב השלם אל הפועל. אין מנגנון אחר. והמנגנון העמוק ביותר, המופלא ביותר כדי לבטא טוב שלם זה שכר ועונש. כי בלי בחירה שלנו ובלי המידה בין טוב לרע שלנו אז אנחנו לא שותפים. הקדוש ברוך הוא נותן הכל ואנחנו לא שותפים. ובשביל להבין את התשובה בצורתה האמיתית העמוקה המבטת את טוב השם אז הכל צריך לחזור לבקוד חסד אור קדמו. הגדולה העליונה ש טוב השם לכל ורחמיו על כל מעשה ושכל מה שקורה בעולם זה הסתפות של טוב השם לכל ברחמיו על כל מעשוב ואם אני לא מבין למה אז יש לי אתגר להשתדל להעמיק ולהבין אבל גם אם אני לא מצליח לעמוד באתגר ולהסביר הכל. אז האימון הבסיסי שדורס הסברה כמה שיותר מפורטת. אבל האימון הבסיסי הוא שלהאמין באלוקים כוונה להאמין בטוב שיש בבריאת העולם שהוא מתגלה בהכל ואין שום דבר חוץ ממנו. אם היה שום דבר חוץ ממנו מה הטוב היה עושה? נלחם לכבוש אותו ולהטיב גם שם. ולא משאיר אותו בחוץ. רק אין אפשרות כזאת כי אין שום מקום שיכול להיות מחוץ לזה כי הכל בא משם. אז בואו נחזור עוד פעם. זאת הגדולה העליונה. אנחנו לומדים את המשפט השלישי כי הוא הסיבה למשפט הראשון. ועם זאת, הגדולה העליונה של בעיקסת אור קדמון ממלאת את כל חדרי הנשמה. נראה לי שהרב רומז פה למשהו. בפשטות הספר, כל חדרי הכוונה, כל הגוונים, כל האזורים, כל המיקומים, כל המרחבים. אבל בפנימיות חדר זה עניין ידוע ומפורסם. ראשי תיבות. מה ראשי תיבות? חדר. חסד, דין, רחמים. שזה שלושת המידות היסודיות שבעצם זה שכר, עונש והמיזוג ביניהם, שיש בזה הרבה מה לדבר. אבל עניינינו, נראה לי שהרב פה רומז שכל חדרי הנשמה, הכוונה היא כל ה מרכיבים של שכר ועונש, של ריחוק ורקירוב, שהנשמה מלאה מהם, כולל העונש, כולל הריחוק, כולל שמאל דוחה חסד זה ימין מקרבת. דין שמאל דוחה רחמים החיבוק בשני הידיים עם שני אלה ביחד דווקא שאני גם דוחף אותך על ידי הדין וגם מרוב אהבה וטוב שאני רוצה להריף עליך מצד החסד ודווקא שניהם מתגלים ביחד אז אומר הוא ממלא את כל חדרי הנשמה בטחה עצומה. למה זה ממלא ביטחה עצומה? כי אם יש איזה טוב שנותן מענה לחלק אחד שבי, מה מערער על הביטחון שיש בי חלק שלא שותף? אז הוא יבעט, אז הוא יהיה מתוסכל, אז הוא יעלב, אז הוא לא יקבל מענה ויתנהג בהתאם בשלל סוגים של התנהגויות. ולק שהוא לא טופל בכלל, אפילו אם הוא לא יודע שמישהו אחר כן, אבל חלק שלא מטופל הוא לא מטופל. הביטחון מגיע כשיש אור מקורי כזה שכל צדדי האישיות מקבלים פה מענה. כשרוצים לקדם אדם, הכלל הוא פשוט. אתה צריך לשת משימות שמצד אחד יאגרו אותו. אף אחד מאיתנו לא רוצה לא להיות מאוד. הוא מרגיש שלהישאר באותה רמה זה משקיע אותו במדמנה, בבוץ וזה מנוגד לחיות הטבעית שפורצת ממנו. אדם רוצה להיות מאוד. הייתה גננת ב קרין רמת השרון שהיא דגלה בעניין הזה והיא לימדה מתמטיקה לילדים בגן ועוד דברים גם תורה ברמה של כיתה ד' רק היא ידעה איך מצד אחד לאתגר אותם הם היו נדלקו הוא לא היה שיעור בבית, לא היה חובות, היה אתגר וכשם שהכך אוהב מתוק, השכל אוהב אתגר. השכל אוהב לפצח. אז למה לא כולנו נהנים משורי עיון? כי מאיזשהיא סיבה האתגר לא מתאים למצבם כרגע. וזה התנאי השני. התנאי השני זה שזה אתגר שאני יכול לפצח. אם לא אני מתייש. אז היא הייתה אומנית, אולי עדיין שם, אני לא יודע, זה כבר הרבה שנים מאז, הייתה אומנית בלהתגר את הילדים לאט לאט וכל הזמן לשמור על שני אלמנטים, גם לאתגר וגם להצליח. ואם אתה מצליח להכניס מישהו ל אתגר שהוא גם מצליח בו ואתה מפסיק את זה מיד משעמם לו מה זה שימום לא מאתגר לי אין לי מה לפצח או התייאשתי מלפצח אז אין לי מה לפצח יש פה משהו רק הוא לא ביכולות שלי אז הוא לא רלוונטי אבל אם יש משהו לפצח ויש לי יכולות לפצח במאמר שאני מכיר שהוא סביר, שהוא זמין לי, אז אם תיתן לי מסלול אחד עם אתגרים שאני מסוגל לעמוד בהם ומסלול שאני מלי אלזוז רגל על רגל אני הולך למתכול למסלול של לפצח לכן אנשים עוברים אקסטרים בטיולים כי האתגר נותן איזה פלפל לאישיות. האישיות אוהבת פלפל. מי שזכה להתקדם עם אתגרים שהוא יכל לפצח אותם, הוא זה ממכר. הוא לא יכול בלי זה. הוא מחפש עוד. וכך גם בעבודת השם. אנחנו רוצים להתרומם למקומות עליונים ושזה יהיה אפשרי. יש לנו שתי בעיות יסוד בעבודת השם. או שאנחנו לוקחים עלינו מטלות בלתי אפשריות, או שאנחנו מתנזרים מאתגרים. בדרך כלל, מה הסיבה? לקחנו על עצמנו יותר מדי. ואז אנחנו לא יכולים לעמוד באתגר. ואם אנחנו לא יכולים לעמוד באתגר אז אנחנו מתיישים ומעדיפים לא להיות מתוסכלים מחוסר הצלחה. לכן חלק עמוק ומדויק מחשבון הנפש זה לא לקחת אתגרים שאני לא יכול לעמוד בהם. זה חשבון נפש מקדים לחשבון נפש. אם תעשה חשבון נפש שיבוביל אותך לקחת אתגרים שאתה לא יכול לעמוד בהם אז זה בעצמו יכשיל אותך. ונדמה לי שהרבה מאוד אנשים לא עושים חשבון נפש בגלל זה, כי הם מרגישים שאם הם יעשו, הם יטבעו מעצמם תביעות כאלה שהם ודאי יקשלו, אז הם לא רוצים להיכשל, אז הם מתחילים את הנסע בכלל. לכן התחנה הראשונה זה לקחת איתך כל הזמן את המטר ולבדוק האם אני לוקח על עצמי משימות שאני יכול לעמוד בהם או לא. בדיקה שנייה זה האם הם מדליקות אותי או לא. כי משימה שלא מדליקה אותי אני יכול מעט זמן להתגייס אליה. אבל בסוף אם זה לא מדליק אותי אני ארד מזה. ברוך אתה אדוני אלוה מלך העולם שהכל נהיה בו אמן אז בגלל שזה ממלא את כל חדרי הנשמה כלומר את כל הצרכים גם להרגיש טוף שרוצים מטורתי שזה לא מישהו עוין שעומד מולי וגם שיש לי אתגר ושאני יכול לעמוד בו זה מידת החסד וזה זה מידת הדין. מידת הדין אומרת קדימה. אתה יכול תתאמץ, תתקדם. מידת החסד אומרת אתה אהוב בלא תנאי. ובעיכות חסד אור קדמון זה הטוב העליון שהעצה שלו זה איך לנהל את כל הצדדים באישיות ככה שהיא תתפתח ו תהיה שותפה לטוב. שהיא קונה ולא תקבל אותו כשהיא רק רגל על רגל שמנת הבית יקסיתה אז היא לא שותפה אז היא היא בעצם זועמת שמנתקסיתא מביא לביתו שלא עשה הוא למה גם בגלל שהגשמיות מושכת וזה הסיפור הרגיל אבל גם בגלל שיש לי שפע שאני לא מוציא את כוחותיי אז מי שמנהל לי את המשחק ככה שבעצם אם יש לי שפע ואני לא מוציא את כוחותיי אז יוצא שהשפע מחק אותי נתנו לי הרבה ובזה מחקו אותי זה אופייני לילדים מפונקים שנותנים להם נותנים להם נותנים להם אז אין להם את היכולות שלהם הם רכים מדי ובסוף הם כועסים. מביאי פעם זוג שלצערנו התגרש. לביאתי אותם לפני כן, טיפה אחרי כן. בצד א' היה מאוד לרג' עם הילדים ומאוד מפנק ומאוד אוהב ומאוד מאיר. בצד ב' היה טבעוני דרש ממרק לכל בריא והיה לו הרבה דרישות והופטתי מאוד שחרי גרושים הילדים ה רצו להיות אצל צד ב ולא אצל צד א'. בצד א' היה איש מאוד נעים לצד ב' היה יותר חד הם לא רצו את הנימות הם הרגישו שהם צריכים מישהו שיטבע מהם ילדים קטנים הם לא אמרו את זה בשפה הזאת אבל לא רחוק מזה אתה אומר להם אבל לא נותנים לכם לאכול את זה ולא את זה וכאילו מה קורה פה אמר כן אבל דורשים איתם אז נראה לי שאת כל חדרי הנשמה הכוונה היא שמישהו באמת טוב אליי הוא מקיף אותי מכל הצדדים של היישות שלי ולהבין שבעקוד חסר קדמון העטוב האמיתי הוא מקיף את כל צדדי האישיות שלי אז כשזה מופיע זה נותן לי ביטחון זה נותן לי וודאות זה נותן לי תחושה שמכל צד ופינה דאגו לי ואם אני רואה משהו שנראה לי הפוך אני צריך עוד טיפה לחשוב ולהבין שזה הדאגה הכי גדולה בשבילי כל זה שיקוף של שפה שהרב זצן מדבר לרב חרלב ואומר לו כל מה שלומדים מפנימיות התורה על הטוב האלוקי העליון הנשגב למעלה מכל גדר שהוא מאיר את הכל כל כשזה מתגלה אז האישיות מרגישה בטוחה ואז ממלאת את כל הנשמה את כל חדרי הנשמה בטחה עצומה ויש פה עוד ביטחון זה אמונה גדולה אם הוא לגמרי טוב טוב וכל השכר ועונש זה עיצה איך לגלות את עומק הטוב. מה שאני מבין הרבה יותר טוב זה למה הוא סולח. לכאורה יש סתירה בין שולחן ערוך לבין סליחות. שולחן ערוך אומר תעשה כך זה בסדר. לא תעשה כך זה לא בסדר. ויש לזה מחירים. סליחות אומר סלח לנו חטנו פשנו ותסלח אז יש חשבון על חשבון אבל אם כל החשבון הוא ביטוי של טו רק רוצים אתותך וגם החשבון הוא רק לטובתך אז למה יש סליחה כי יש פתח שדרכו מתוך החשבון אתה מגלה את הטוב שהוא למעלה מכל חשבון שכל כל חשבון נולד ממנו ואז יש פה עוד ביטחון אחד והוא לא קל בכלל להאמין בו שאם אני מבקש סליחה אז מה קורה? הקדוש ברוך הוא סולח, אני בטוח בזה. ובואו נודע שזה לא קל. על השאלה למה בסיום יום הכיפורים אומרים והוא רחום יכפר עוון במייר? הרי מה עשינו כל היום? כפרנו את העוונות אז עכשיו נגמר יום הכיפורים אז עכשיו אתה אומר ברוך הוא מכפר עוון. על מה? אז יש בזה שתי תשובות. תשובה אחת של בעלי המוסר שאומרים שיום הכיפורים אדם מתאמץ הוא סוחט את הכוחות שלו בדרך כלל מעבר ליכולת הטבעית. וכשהוא תאמץ וסוחט מעבר לכוחות אז תוך כדי זה הוא מתחיל לחכות מתי זה סתיים. הוא הפסיק לסחוט את הכוחות שלו ואז כשמגיע הסוף מה קורה? הוא פולט איזה הנחת רווחה שזה נגמר. אני לא צריך לצום יותר, אני לא צריך להתפלל יותר, אני לא צריך לשחוט את הנפש במידה לפני ארון קודש פתוח ונעי יותר. אז יוצאת איזה הנחת רווחה. על זה אומרים והוא רחום של מהף. כי אי אפשר שאדם ימלט בסוף יום הכיפורים לפני מהיר איזה הנחת רווחה אבל בעל חידושי הרים אומר דבר עמוק מאוד עמוק עמוק ממצאינו אומר שלמה אומר אדם אומר והוא רחום ממצאי יום הכיפורים שביום הכיפורים הפסוק שחוזרים עליו בכל ברכה עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם מפורש בתורה כי ביום הזה זה יכפר עליכם לטאר אתכם מכל חצותיכם לפני השם תרו מה אתה אומר את זה עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם הוא מעביר השמותנו בכל שנה ושנה ו תגיד אתה באמת מאמין בזה בגלל שיש צד שלא יכול להמין בזה עד הסוף לכן הורים בורכו קשה מאוד להעמין בזה. אם היינו מאמינים ביום הכיפורים שהוא סולח לגמרי, מה היינו עושים עם יוצא יום הכיפורים מיד? שמחת תורה היה נראה כמו תשעה באב ליד זה. נכון או לא? אם מישהו היה יודע שבשמיים מחלו לו כל עוונותיו וואו איזה שמחה באמת ביצר נוהגים מה שנוהגים אצל א חסידויות פולין אולי אפשר מישהו ידאג שתקן את זה גם עכשיו >> זה לא קל מה >> ש לו פה וביצרים כן >> מה אה לא בקיבוצים אלה שכן פה אלה שחוזרים מהקיבוצים שמה לוקח זמן בסדר תירוצים יש אז הוא לא אמר שלא צריך לעשות את זה אבל א אני לא יודע אם יש כוחות לעשות את זה לרבדות יש גם הוא הוא ינק את זה הוא הוא הוא שמוצא את אה יום הכיפורים עושים התוועדות מלאה שמחה וזה שמחה מצוינת באמת רוקדים קצת דידנצח ו אבל א מי שמאמין לגמרי שהכל נסלח לו זה ריקודים אחרים זה זה זה יותר מפורים זה איזה משהו משוחר מכל מועקה טוב אנשים גם רעבים צריכים גם לאכול חלשים צריכים גם להתחזק על כל פנים יש עוד מימד לביטחון הזה שאם אם כל המנגנון של שכר ועונש של כך ותן של מאמצים של התאמה לגבולות שלי היכולת שלי להתאמץ כל זה בא מבעיקוד חסד אור קדמון אז כשאומרים לי שהקדוש ברוך הוא סולח בעצם זה הדבר הכי מתכוון על הדעת שיש הדבר הכי לא מתכוון לדעת זה שהקדוש ברוך לא סלח שאלכם שאלה מן הסתם שמעתם על רבריה לוין נגיד שמישהו מכם היה אצל רב לו דרך לו על הרגל בטעות מבקש ממנו סליחה יש לך ספק אם הוא יסלח או לא? עכשיו נגיד לא בטעות בכוונה. אדם דרך על רבי בכוונה וזה קב להתייעץ מה לעשות אומר לו מה הבעיה? תלך לרב תבקש סליחה אומר מה פתאום הוא לא סלח לי. אדוני לא קראת אף סיפור על רבריא. סיפור אחד ואתה בטוח שהוא שלח לך אני אומר אמת או לא אני קיבלתי לאיזה לא יודע אפיקומן או יום הולדת א אני לא יודע מה את ספר איש צדיק היה כשהייתי ילד קראתי אותו עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם תמיד הייתי מתרגש איזה איזה טוב כשהתבגרתי שאלתי את עצמי מי יותר טוב רבריה או הקדוש ברוך הוא הייתי חוזר על השאלה עוד פעם מי יותר טוב מי מלא טוב יותר מופלא רבריה או הקדוש ברוך הוא אנחנו אומרים רבריה סלח לי הקדוש ברוך הוא לא הסלח לי זה צריך כאילו זה מופקל איך יכול להיות שהוא לא סלח? אלא אם כן הוא צריך לעזור לי להתקדם. זו רק הסיבה היחידה וזה לא בגלל שהוא נפגע כך שהוא לא רוצה לסלוח בגללו. למרות שלפעמים מציירים את זה כך. בריה פעם אחת נדמה לייחידה בכל יומיו היה איזה תלמיד שעשה שם מעשה חמור ביותר אולי יש בסיפור מה הוא אני לא יודע אולי אתם זוכרים והוא נתן לו סתירה אחרי זה למחרת הזמין אותו היה לרבי איזה כוח כזה ששם הוא היה יושב ולומד בתלמוד תרב אה יצחיים שם אני יודע מכניות לא זוכר איפה איפה זה בדיוק היה לכם כ מכני זה שם זה איך קראו לזה אה >> עץ חיים אז היה לו איזה כוך כזה והוא קורא לילד ל לכוך והוא אומר לו תראה כמה כמה חמור המעשה שעשית שהילצת את רב חי את רב ארי לתת סתירה הסבר נפלא עכשיו למה רב נתן סתירה כי הוא איבד אשתונות או כי הוא חשב שמעשר חמור כזה אין שום ברירה היה איתי חבר בכיתה איש בחור גדול ממדים הוא היה אחד צפלון קטן ומדהים, אולי כיתה מתחתינו, שתיים, לא זוכר. ופעם בקומה רביעית בישץ, ה הענק לקח את הגמד והחזיק אותו מחוץ למרפסת, בקומה רביעית, ואחרי זה החזיר אותו. ראש הישיבה ראה את זה מלמטה, עלה עד קומה רביעית, ניגש אל הענק שהיה גדול, גבוה ממנו אולי בראש, נתן לו סתירת לחם מצלצלת, אמר לו, סכנת חמירה מאיסורה. אז לפעמים אתה לא מאמין את השטרות. אז אתה אומר כאן צריך לשים תמרור הצור חד לא ניתן לפרשנויות. האם בחור כזה גדל? כן. הוא מרגיש בטוח שלא יתנו לו הפקר. ובכל זאת אם ישאלו אותו אם זה רבריה הוא סלח הוא סלח הוא רק ידאג שאתה לא תיפול לתאום כזה בשום פנים ואופן אבל לא הסלחת מה שהוא הצליח לעשות כדי לעזור לך לא ליפול נגיד שהוא היה יודע שלא תיפול יותר לעולם אז זה משחרר הוא לא אין לא צורך בזה זה רק כדי שלא ליפול הוא דואג לך הוא דואג בעצם למי שסיכנת פה יש פה בין אדם לחברו על כל פנים נחזור אז ה בטחה עצומה היא כוללת עוד מרכיב שהקדוש ברוך הוא כל כך טוב שצריך סיבה מאוד מאוד מיוחדת כדי שהוא לא יסלח. ולכן הובנות כולם מתכפרים חוץ מי יש איזה סיבה וגם היא מוכחה להתפרש כאיזה משהו שאני זקוק לו כדי לאבד את הגבולות. היה דור ה60 שנות ה-60 אלה שהיו בשנות ה-60 בגילאי ה20 לפני אחרי היה המון עיפים והפקרות ביטול כל הממסדיות והמערכתיות ואידיאולוגיה שאם תיתן תן לאדם חופש ולא תגביל אותו בכלל אז הוא יצמח בריא לגמרי שבעצם כל העיוותים והמחלות והפגמים והבעיות זה הכל בגלל לחצים תשחרר אותו לגמרי ו זה היה ניסוי בבני אדם שנכשל כישלון חרוץ לכן הוא עבר מן ההיסטוריה לא בגלל שנלחמו בו והצליחו לדקה אותו פשוט תחשב כל כך שפסיקו להזות שזה פתרון למשהו ואז התחילו לחקור את האנשים האלה זה שהם התקשו מאוד לקבל כל מסגרת וזה גרם להם קושי עצום בחיים זה דבר אחד אבל הוא מאוד מתקבל על הדעת אבל מה שמאוד מעניין עם האנשים האלה זה שהם היו חסרי ביטחון עצמי בצורה ניכרת מעל הסטטיסטיקה הרגילה ושברו את הראש למה והתשובה היא שאם אין לי שום גבולות ושום כיוון ושום קו אז אני נאבד אני לא יודע מה לעשות אז אני חסר ביטחון עצמי אני לא יודע איך למדוד את עצמי אני לא יודע מה טוב ומה רע אני לא יודע כלום אז אז זה לא רק שאין לי שום מסגרת שאני יכול להשתתף בה, אין לי שום מסגרת פנימית שאני יכול לסמוך עליה שאני יודע לאן אני הולך אז אני חסר ביטחון עצמי אז יש צורך כזה בקצה שהיו מצוות כאלה שהקדוש ברוך הוא לא שח אבל זה חידוש מה הפשט אם יש ביקוד חסד אור קדמון אם כמובן שהקדוש ברוך הוא טוב באין ארוך יותר מרברי לוין אז ממילא ה סליחה היא פשוטה וודאית אז לכן הרב ממשיך פה ואומר עד שבגבורה נאמנה ובכל מלא לא הנשמה. הרי זה מה שאמרנו רגע קודם. כל חדרי הנשמה, כלומר, כל הצדדים של האישיות בצורתם העליונה, הנשמה האלוקית שלנו, יוצאת שירת קודש מקורית, האומרת באדר וחיים מלאים, הסולח לכל עווניי. וכל אחד שיבדוק את עצמו האם הוא יכול להגיד שאני שייך לשירה כזאת מכל ולא הנשמה שאומרת הסודח לכל אבוניכי לכל בדרך כלל מה המילה כל באה לעשות לרבות לרבות מה דברים פשוטים או דברים שזה חידוש כלומר שגם העוונות שהייתי אומר לא משנה שנה כרגע בפרטים איזה סוג אבל גם העוונות שהייתי אומר שלכאורה לא יסלחו אבל לא כתוב סולח לעבוני אלא סולח לכל עווניי לרבות אותם עוונות שלכאורה לא היה מתאים שיסלחו וגם הם הסולח לכל אבוניכי הרופא לכל תכליכי סולח זה שאני פגעתי והוא צריך לסלוח רופא זה אחד שאכפת לו ואני חולה והוא רוצה לרפא אותי ויש קשר עמוק בין סליחה לרפואה אם רבריה עוסק בתלמיד בחיידר בכיתה ד' אז בעצם הוא לא בא כמערכת יחסים בן אישית שהוא פגע בי אני צריך לסלוח לו או לא לסלוח לו זה לא החוזה שבשבילו נכנסו יחד לץ חיים מה החוזה? שפה לומדים תורה ואם מישהו צריך רפואה בשביל זה יש רב רופא הנפשות הוא ידע איך לרפא את המחלות של התלמידים וזה היה התפקיד שלו שהוא יותר עמוק מרק ללמד תורה. היה משגיח כזה. מה זה משגיח? שהוא מלווה את כל הנשמות הזקות האלה וה רגישות העדינות הם רק עכשיו מתחילות את החיים והוא מלווה אותם ומרפא את כל ה מחלות שלהם וזה הרבה יותר קולע מאשר להגיד שהוא סולח כי בכלל לא באנו פה להיות איזה שותפים שאחד פגע בשני אז צריך לסלוח לו. זה לא הסיפור. הסיפור פה שיש רופא שלוקח את הנשמות ודואג שהם לא יהיו חולות. ומה הקשר שלנו עם הקדוש ברוך הוא? קשר של כך ותן שאם פגעתי בו אז הוא צריך לסלוח לי. זה העיקר. או שהוא מרפא אותי. שהוא פה כדי שאני לא אפגע, אני לא אכלה. ואם חליתי שיהיה לי דרך לתקן ולחזור עוד פעם ועוד פעם למקום שבו אני נותן ביטחון בטוב השם שהוא יסוד הכל. וממילא ביטחון שהתשובה היא הדבר הנכון ולכן שהקדוש ברוך הוא סולח סליחה יהיה הדבר הנכון היא הכי מתאים לי היא מרפץ אותי היא ה רופא לאכול את ההלכה לאחי וממילא כמעט הייתי אומר בכלל מתי מנה אסולח לכל בוניכי והיסוד של הכל זה עד כמה אדם צריך להיות בטוח שזה כך. כי כשאתה בטוח שזה כך אז אתה יכול לפתוח ספר שקוראים לו לפני המילה התשובה אורות רגע אני אשתיק את זה אז הביטחון הראשון זה שבאמת התשובה תעבוד ויש מי שמסייע בידי ושזה מתאים לי שזה מחזיר אותי להיות במקום. והדבר השני זה שביטחון זה שכשאני אבקש סליחה הדבר הכי טבעי זה שהקדוש ברוך הוא סלח. כי הכל בא פה מטוב ומרופא ולא מ חשבון של בן אדם לחברו כאילו של סכר מך אתה עשית לי אני אעשה לך אני אחזיר לך אפילו על בני אדם כתוב לא תיקום ולא תיתור הקדוש ברוך הוא ציווה ולא תיקום ולא תור אז הוא נוקם ונותר נכון כתוב אל קנה ונוקם אז מה הפירור בזה הפשוט בשבילך אם זה התרופה כמו שרופא לוקח סכין וחותך בשר החי זה בגלל שהוא שונא אותך הוא היוב שלך הוא רוצה במותך לא הוא נאלץ לקחת סכין כי הוא אוהב אותך הוא מרפא אותך הוא יודע את התהליכים של הגוף הוא יודע איך לרפא אז הקדוש ברוך הוא הוא קנה ונוקם כדי לרפא וככל שאתה חוזר עוד פעם ועוד פעם לאור הגדול של בעיקוד חסד אור קדמון שהכל נולד משם אז התשובה היא מחזירה אותך הביתה והסליחה היא הדבר הכי טבעי שיש בעולם ועוד יותר עמוק הרופא לכול תחלוי הגואל משחת חיייכי כלומר מה זה אלול סליחות זה שבמהלך השנה עם השגרה עם האפרוריות של היומיום עם הלחצים והמוקות כל אחד ואחד לפור דילי נפל לשחת והנשמה הלב הטהור יודע אני בשחט מה זה סליחות תתה תיגל אותי אבא תציל אותי מהשחת ומה דוד המלך אומר? כן, זה היה סיפור בדיוק. הגואל משחת חייך. הוא גואל את החיים שלך מהשחת. איך אלול? אני לא דודי ודוידי. זה גאולה המאטריך חסד ורחמים המשביע בטובדיך. תתחדש כנשר נוריכם. נשר מזכין. יש לו נוצות כבר ששייכות לזקנה והוא למה הם קוראים לו נשר? הוא משאיר אותם ונודות לו נוצות חדשות צעירות. זה התהליך אצל הנש ועל זה הכתוב הוא אמר תתחדש כנשר נוחד. היית זקן ובשחת ובחטא ופתאום אתה צעיר. מלא טהרה, מלא זוך, מלא כוחות, מלא אמביציה, כי אתה בטוח שהשם שלך לך אז אתה מלא מתמלא כוחות חדשים. וככל שמעמיקים יותר בעומק של הפנימיות, של טוב השם, אז ככה זה ביטחון הזה הולך וגדל. עכשיו בואו נחזור ל בעצם אנחנו פה עוד באמצע משפט אז בואו נמשיך והביטחון הולך ומתגבר כלומר יש מדרגות בביטחון הזה כשלומדים את זה אז משהו כאן אומר וואו צודק אני מקבל זה באמת בטוח אבל יש עוד דרגות על גבי זה והביטחון הולך הוא מתגבר והשמחה והצעלה וזיבדנים הולך ומתרבה עד שהנשמה מתחילה להרגיש בהרגשה זקה פנימית ועדינה איך כל הסדונות לכל מדרגותיהם וכומר השגגות כל מיניהם מתהפכים לזכויות גמורות זה התשובה וזה התשובה של הדור הזה היא דורות קודמים שהיו בגלות והיו נתונים בתוך מצב של יראת העונש, של עונש, היה להם הרבה פחות כישרון לדבר הזה. והדור הזה לפעמים יש לו יותר מדי כי לזה. מה קורה אם יש לך יותר מדי כישרון לזה? כמו שאומר רבי נחמן כל העולם כולו הוא גשר צר מאוד. אם אתה מנסה בכל הכוח לא ליפול לצד אחד, מה קורה לך? אז איפה הרב מטפל בבעיה הזאת? נחזור למעלה. בסוד הכל צריכה לבוא ההסברה הכללית של ביטחון התשובה, שזה מה שמסבר בהמשך. ועוצם השלווה ושמחת עוז. אם יש לי ביטחון אז אני ממלא שלווה ומלא שמחה. שצריכה להיות מתלבשת. יש הרבה מה להריך פה, אבל אנחנו רוצים לבוא למשפט הבא שצריכה להיות מתלבשת הנפש של כל עיר איש אשר אור התשובה מאיר בנשמתו. כמו אם התשובה מאירה בנשמתי ומי התשובה לא מאירה בנשמתו באלול? אפילו הדגים שביים רועדים מאלול. מי לא מתרגש מאלול? מי לא אור תשובה לא מאיר? עכשיו אומר הרב את הצד השני ולכוון עם זה לבאר איך שמחת אמת זאת ונועם זיב קודש זה אמת זה קדוש זה קדוש לעובת זה שזה לא ותרנות זה לא טיוח זה לא רמאות זה אמת קדושה עליונה ויחד עם זה איננו מפר יראה חלילה ואיננו מג מגרע כחוט השרה מכל ההתעוררות הנפשית הנקנת בנפש בכל מיני ציורים של יראת התעש שלירת העונש אדרבה עוד הוא מרבה את הכוח התמציתי של הזהירות והזריזות הנשמתית עכשיו אם נדקדק בלשון נראה שהרב השאיר את זה קצת מעורפל. יש פה שתי הבנות. שתיהם יכולות להיכנס במילים ונראה שהרב מבליע אחת בתוך השנייה. ההבנה אחת זה שאם כל המדרגה של בעיקוד חסדור קדמון והביטחון והשלווה והשמחה אבל יש גם יראת העונש וזה לא מגרה את ירת העונש. שיש מקום לזה מקום לזה וזה שאתה שמח ורגוע אז אדרבה יראת העונש יכולה להיות יותר חד למה כי סתם יראת העונש בלי שמחה ושלווה וביטחון עלולה להוביא את האדם לכעס ומרד ויאוש והרמת ידיים כלומר או כעס אומרת אוש רמת ידיים אם יש רק יראת העונש ואני רואה כל מה שעשיתי ואם זה רק יראת העונש אז כמובן האם אני בטוח שישח לי לא בדגים של דורות קודמים שהם היו רועדים מאלול מי זה היה נראה לי שהרב פרן ק לא בטוח אחד מגדול לישראל אמר שמאיפה הוא קיבל את היראת שמיים שלו שהוא היה ילד קטן בן ארבע או חמש ורבי ישראל סלנטר בסלנט בא לתת את השיחה לאלול ו כל בית המדרש מלא וממולה והחלונות הכל היה לשמוע את רבי רוח סלנטר צועק אלול אני הייתי ילד קטן אז הצלחתי להיכנס מן הרגליים וישבתי על המדרגות של הבימה של ארון הקודש ששם שם רבי יסר סלנטר בא להגיד את הדרושם והייתי ילד קטן וישבתי ליד ורבי ישראל אמר אלול והתעלף והוא נפל עליי ברוב ה רעד אלו הוא אומר מזה שהוא נפל עליי מהרעד הזה מזה יש לי את כל היראת שמיים שלי שזה כל כך השפיע עליו בתור ילד שהוא סר כל כך אה הזדעזע, רטת וזיע, אבל זה נחק בי לכל חיי. נדמה לי שזה הרב צירס פרסך פרנק אבל אני לא בטלוח אולי אז הדגים של פעם היו רועדים מפחד אבל חלק זה הביא למרד כל המערכת יחסים הזאת זה נראה לו לראות כסיזיפי חסר סוף וכמה שאני אתאמץ עדיין אני צריך לראות מאיפה אני יודע שכמה אני אתאמץ עדיין צריך לראות הרב ישראל סלנטר מתעלף אז אפילו אם אני אתמץ שזכה להיות כרביסר סלנטר שזה לגמרי מחוץ לטווח שלי ובלתי אפשרי אפילו אז אני רד ואני אז מה אתה רוצה ממני? אז זה יכול לגרום מצד אחד לרפיון ידיים ומצד שני לברד וגם לשניהם ביחד לזרוק הכל לא מעניין אותי אז ה מה מצאת אבל יש כאן עוד בירור נדבר עליו בקיצור וזה שהרב הרב לא מדבר תשימו לב הוא אומר הוא לא אומר ואיננו מגרה כחוץ השערה מירתה אלא ממההרות הנקנת על ידי רטתה ועכשיו איך היא נקנת לאף דווקא רטתה אלא על ידי העוצמה של האישיות הביטחון שלה הנאורים שלה שיש לה כוח יש לה תקווה, יש לה סיעתא דשמיא, אוהבים אותה ובוטחים בה ומאתגרים אותה. אז היא מתמסרת בזהירות וזריזות עוד יותר מאשר שעירתה יכולה לעשות לבדה. אבל עכשיו זה לא מעירת, זה מביקוד חסד אור קדמון. והוא בעצמו מוליד. כבר אמרנו ש אומרים בחסידות שעיקר היראה זה היראה שלא תיפגם אהבה. וכשיש אהבה עצומה יקרה יותר מהחיים אז הדבר שאתה הכי חושש ממנו זה שמה יהיה לזה פגם. שמה משהו לא יעבוד פה. זה עירה שלא תיפגם אהבה. זה עירה שהיא סניף של אהבה. והעירה הזאת היא חד. היא זהירות וזריזות לא פחות מאשר שירת אתה יכולה לתת. אבל היא בעצמה לא זאת. אז אפשר להבין כאן שזה ממש יראת אתה. אבל אולי עוד יותר נוח להבין שזהירות הטירות הנפשית. אבל בלי רטת עצמו ล