יראה מאירה בשמחה | אל ה' ואל טובו - שיעור 9 | הרב יהושע שפירא

ולאורלי [מוזיקה] >> אנחנו חוזרים לענייני היראה ו א זכינו לאיזה לא זוכר איך הגענו לזה אבל אה התגלגלה לידינו הפסקה הזאת בעניה ו א והם אמצע מה שאנחנו לומדים אה נלמד גם אותה זה אות ל בברכות פרק ו בעיניה אמר רב מרי אמר רבי יוחנן הרגיל אחד 30 יום מונע אשכרה מביתו אבל כל יומה לא מה הייתה משום דקשה לריח הפה אז שלאכל כל יום אבל זה תרופה מונעת כשזה נאכל פעם ב-30 יום ואין היה הרב א לא מפרש ולא מחפש את הפירוש הפשוט מה הוא הפשט ואפילו לא את עומקו אלא מפלי פליג לעניינים אה דרשניים הרבה פעמים העולים מן הדברים אומר הרב להערה מוסרית יש להסמיך שהדשים הם מאכל אבלים כלומר מלבד העניין הרפואי ועניין ריח הפה יש פה עוד דבר. עדשים הם מאכל אבלים. גלגל חוזר בעולם. ו הרב דן פה מהכיוון הזה ובמזון הרוחני המוסרי של זכרון המיטה סליחה ובמזון המוסרי ראוי לפרקים גם כן להאיר לב על החלק המוסרי של זכרון המיטה כלומר הרב דורש בעצם שהרגיל בעדשים זה מי שרגיל בזכרון המיתה כי עדשים הם עניינם זכרון המיטה ובאמת לפרקים ראוי גם כן להאיר לב על החלק המוסרי של זכרון אמיתה כהסיבות המתרגשות בעולם העונש הפשוטה מביאה גם היא תכלית טובה על ידי מה שמשבר את ליבו של אדם להתרחק מגאווה שמביאה לשכחת השם יתברך. כלומר, זכרון המיטה הוא בעצם זכרון העונש. גם כי המיטה בעצמה אדם ירה ממנה בטבעו. אז יש פה יראה ממאורע שאננו טוב. ווודאי המאורע של המיטה הוא עיקר ההדר הטוב באדם וחוץ מזה גם מה שבא אחרי המיטה כמו שאדם עומד לדין בית דין של מעלה ו הדין הוא על ידי דיין שחוקר כליות ולב אז ואי אפשר להימלט ממנו. אז משני הצדים האלה, זכרון המיטה, הוא מזכיר את עניין ירת העונש. ביראת העונש יש בה תכלית טובה שהיא משברת ליבו של האדם להתרחק מגאווה שמביאה לשכחת השם יתברך. צריך להבין למה הגאווה קשורה ליראת העונש ולשכחת השם יתברך. הרי לעתים אדם מתגאה במצוות שהוא עושה. אדרבה גאווה מגבירה את ההתמסרות למצוות. כי אם אני אתנדד חזק בתפילה אז אולי מישהו מאחוריי יסתכל וזה איזה צדיק חפ מלוכי עם כזה ניד בטח הוא תופס צרפים מימינו ואופנים משמאלו בחת הקודש ממעלו אז הרבה פעמים זה לא אה מביא לי שכחת השם אל ההפך לקיום התורה ומצוות. התשובה היא ש קודם כל כשאדם עובד את השם בשביל שמישהו יכבד אותו ויפאר אותו זה בעצמו שכחת את השם. יכול להיות שהוא עושה את המיסה של המצווה, אבל הוא לא עומד במצווה כמצווה ממלך מלכי מלכים שהוא בטל הוא מבוטל בפניו. אז מבחינה זאת ודאי שיש שכחת השם אבל יותר מכך שאדם שהוא בעל גיבוה אז בסוף הוא עסוק בעצמו מעייניו נתנו בטובתו וכשאדם כל רעיונות אב נתונות לטובה שלו אז הוא עתיד לדחות מעל עצמו עצמו גם דברים שיש בהם משקל חשוב וערך גדול כמו מצוות השם אבל מי שעסוק רק בעצמו אז הכל נעשה דהוי ברקע וממילא קל מאוד שהוא ישכח מזה ויתעלה מזה בהתחלה יהיה שוויג ואחרי שעבר בשנה אז נעשה לו כתר ואז הוא עושה את זה גם במיזיד והכל נובע מכך שהוא מרוכז במעמד עצמו שזאת הגאווה וירת העונש א היא השפלה לאדם כלומר מישהו אחר הוא באיילים והוא מנהל את העסק הוא אומר לך אם תעשה א' אז תקבל שכר לו תחטוף. עכשיו מי שהוא בעל מעמד גבוה אז הוא לא אמור להיות א כזה שמאיימים עליו או כזה שמענישים אותו. את מי מענישים? מי שנמצא בתחתית המדרגה, לא בצמרת המעלה. אז אם הוא נמצא בצמרת המעלה אז לא אמורים לאים עליו בכלל. וזה שהוא מרגיש אימה אז זה מפקיע את את ה אגוצנטריות שהיא עסוקה רק בטובת עצמה ואני מבין שיש מישהו בחוץ שהוא זה שמנהל את העסק לכן זה מפרק ומנפץ את הגאווה שמביאה לשכחת השם יתברך אמנם רק לפרקים ראוי להשתמש בכוח המוסרי הזה. כלומר, למרות שכתוב שאדם צריך להזכיר לעצמו יום המיתה, אבל צריך זהירות עם זה. כרופה חריפה שהמינון בה היא דבר עיקרי והתאמה האישית היא תנאי הכרחי. ולכן כש רושמים תרופות חריפות אז שאלת המינון נעשה מאוד מאוד קריטי וצריך הרבה בדיקות כדי לא לשים פחות כי אז הרפואה לא באה ולא לשים יותר כי אז זה מזיק יותר מאשר מעיל. אז המינון המדויק הוא קריטי בתרופות חריפות כי התרופה החריפה עצמה היא מזיקה היא לא רק מועילה היא מביאה אתה גם תופעות לוואי שליליות מאוד כמו אדם שלוקח א אנטיביוטיקה חריפה מאוד אז מאוד מאוד נזרים לזה זה בכספת יש דברים שרק שני רווקחים ביחד מוציאים כלומר עושים המון המון אה גדרות וזהירויות כדי שלא תצא הכלה ו המינון של יראת העונש זה תרופה חריפה למה זה תרופה חריפה כי היא מחלישה את כוחות האדם והיא מחלישה עוד יותר עמוק את האימון של האדם בחייו, בעצמו, בטובו, בערכו כי קשורים לך תשמע, אם תעשה כן, אם לא תעשה לא, אז אפילו לא נקרא לזה אהבה, רק תלויה בדבר. אתה כולך בתנאי. אז אין אמון בסיסי ביישיות שלי. יש אמון בסיסי שאם אני אעשה טוב, מגיע לי טוב. אבל אם לא אין בעיה להעניש אותי. אני לא פריבילג שאי אפשר להעניש אותו. כלומר אני לא בא לערך כזה שצריך להתחשב מצד עצם מציאות. רק שאם אני עושה טוב על העשייה מגיע לי משהו ולא על עצם אישיות. ואם אני נמדד במעשים שלי באופן יותר שוקל מאשר בדמות העצמית שלי, זה עוד לפני התוצאות זה כבר השפלה נוראית כי ודאי שהמעשים הם רק חלק חיצוני. אז לכן צריך להיזהר מאוד בתרופות חריפות ויראת העונשי תרופה חריפה עכשיו כשהיינו בגלות זה בית חולים מי שחולה אז הוא גולה לבית חולים הגלות היא יציאה מהבית למקום ששמה מה אתה אמור להתרפא? אבל איך אתה אמור להתרפא? זה לא שנותים לך רק מאכל בריאים. זה אתה לא צריך בית חולים בשביל זה. אפשר בבית. אתה הולך לשם כדי לקבל תרופות והרבה תרופות חריפות ובאופנים חריפים כדי להתרפא. מתי אתה חוזר הביתה? רק שאתה בריא. אז לאורך אורך הגלות היינו חולים וקיבלנו תרופות חריפות מאוד, כלומר יתירת העונש, אבל באמת צריך להיזהר עם השימוש של גרת הענש אז אומר הרב, אמנם רק לפרקים ראוי להשתמש בכוח המוסרי הזה אבל בתמידות ראוי להיות משמש בצד הגבוה של המושג מה זה הצד הגבוה באידיאליזם באהבת הטוב והצדק בנועם השם יתברך או אני רוצה טוב אני שייך לטוב אני רוצה יושר אני לכתחילה מצד האמת מבקש תורה ועבודה ולא מצד החשש שהבולה לי אם לא והבקשה הזאת של אהבת הטוב והצדק ויותר מזה האמונה שהשם יתברך הוא כולו נועם דרכיה דרכי נועם וכל ניתימותי השלום ויראת העונש זה יוצא דופן כמו החלבנה בתוך סמני הקטורת שכל סמני הקטורת הם מריחים טוב וחלבנה ריכה רעה אבל ביחד אם נתן אה אין אדם יכול לעמוד מפני ריכה ואין אדם יכול לעמוד מפני ריכה מפני שזה על הגבול ול של טוב שהוא מעבר ליכולת הכיבול. אז אם כן התמידיות היא צריכה להיות העיקרית צריכה להיות בטוב וצדק ונועם מתוך אהבה מתוך אידיאליסטיות מתוך הזדהות כי התמידיות ברעיון המוסר הפשוט שלת העונש מביאה לידי עצב ושימום שבסתר הלב הוא מחול דעות רעות למה זה משמם אותי כי זה לא שלי זה לא מתוך רצוני הפנימיות שלי לא דבוקה בזה אז למה אני עושה את זה רק מחשש של עונש צדיק אבל לא בגלל שבאמת אני מזדה עם זה בפנימ פנימיות. אז ממילה הלב לא שם. כשאני צריך לעשות עוד פעם, עוד פעם, עוד פעם משהו שהלב שלי לא שם, זה גם גורם לי עצרות וגם גורם לי שמום. זה לא מעניין כי העניין זה השייכות שלי שם. אני אביא לכם דוגמה. יש את שאלת לימוד הגמרא. הבעיה ש כשעושים כל מיני שנונים רוצים שלימוד הגמרא הוא לא המקצוע הכי אהוב בישיבות תיכוניות ואפשר את הלא הכי אהוב לעשות בסדר אחר יוצא משהו יותר חד וגם הוא יוצא בחלק מהשוויים אבל רוב חריפותו לא לא נאמר אותו אז אז אה לימוד הגמרא צריך תיקון אז ישבו הרבה חכמים וחשבו איך לתקן זה אומר בחור וזה אומר בחור ואני לא אומר שאף אחת מהשיטות היא לא מועילה זה אומר בדיאגרמות וזה אומר תרשים זרימה של ה זה וזה אומר אה אה לפסק בשורות שונות המון המון רעיונות איך להמתיק את הגמרא וזה עושים מחנכים שמאוד מאוד אכפת להם שהתלמידים יאבו את הגמרא שהמניער ודאי צודק מאין כדוגמתו אבל אני סבור שעיקר עיקר העניין הוא לא בזה ולא בזה ולא בזה אלא בטעם והסיבה למה ללמוד גמרא? אם הטעם הוא בוער אז הכל עובד בסדר. כלומר, בואו נראה, ניכנס ל כיתה מתקשה בגמרא ונגיד שהיא צריכה ללמוד דף גמרא, רש"י, תוספות, להבין אותה מצוין ולהיבחן עליה. ו היא לא מאמינה מספיק שהתורה היא סדר העולם ושאוחז בה אוחז בשורשי כל המציאות הוא מאיר את כל המציאות הוא מחי את כל המציאות הוא לא למד את זה הוא בטח לא שינן את זה וזה מופקע אצלו שזה כך הוא רואה מה המציאות הוא עושה ביזנס עובד הוא פועל בעולם הזה זה עובד אבל גמרא אף פעם לא הביא לו שום תועלת הנראית לעין אז הוא מכריע ללא מילים בפנימיותו ש זה באמת חסר תועלת אף על פי שבפה אולי הוא אומר שזה עם תועלת אבל זה לא מספיק כמו כשהנשמה יודעת מזה משהו ו לכן לכן השאלה הגדולה זה מה הטעם של הגמרא עכשיו בואו נגיד שאני נכנס לכיתה חבר'ה שקשה להם מגמרא וכל הניסיונות ללמד אותם ול א עלו בטוב הם א חסרים אה יכולת ריכוז חסרים מוטיבציה וחסרים א ידע מקדים כדי להבין חסרים ידע בארמית. ועכשיו אני בא ואומר להם רבותיי מי שיוציא ציון 90 ומעלה במבחן על הדף הזה? מבחן רציני לא דרדל. מי שהוציא 90 ומעלה מקבל 56,000 שק ו אם אתה מתחייב שככה יקרה אתה יכול לקבל 10,000 שק על החשבון מההתחלה כדי שאיתם תוכל להגיע אלעד אבל אם אתה מקבל 10,000 שק רק בשביל להתאמץ ללמוד את הגמרא כך שתעבור ב90 ומעלה אז אתה מקבל 10,000 שק מראש ואחרי זה עוד 46 אלף שק רק מתנה על זה שהצלחת כיצד ממוצעת מופרט כשיה קשב וריכוז יצליחו או לא יצליחו והכסף יענה את הכל יש להם מוטיבציה בשמיים ועם מוטיבציה כזאת אפשר להתגבר על כל הקשיים השאלה היא שאירת מוטיבציה ואם נחזור לענייננו מתי דבר משעמם? כשאין לי בו עניין אז הוא משמם אותי כשהוא לא באינטרס שלי. אם אני מבטיח סכום נאה על הדעת תגמרא אז הוא הופך להיות מעניין. תשאל את הבחור אחרי שהוא למד והוציא 97 תגיד לו עכשיו למדת דף זה היה מעניין אמר וואלה האמת מה זה מעניין אבל אם תגיד לו תשמע אתה יזרקו אותך מהכיתה אם לא תעבור 90 ומעלה זה לא יכול להיות מעניין אז יראת העונש מביאה עצבות כי אני לא חופשי לעשות מה שאני עושה אני משועבת זה עבדות שמביאה לעצבות ושמו כי זה בכלל לא בתחום העניין שלי זה לא אם אני יכול שזה יהיה לי מעניין או לא זאת השאלה ש אם זה מעניין או לא זה לא מעניין כי זה לא מעניין אותי שזה יהיה מעניין לא מחפש את זה בכלל למה שזה מעניין אותי לעסוק עוד ועוד עוד דברים שדורשים ממני מאמץ בכלל לא בתחומי היעדים שלי שבסתר הלב הוא מחולל דעות רעות וכאן זה עניין עמוק מאוד כלומר הדעות משפיעות על המידות והמידות משפיעות על הדעות אם יש משהו שגורם לי עצרות ושימום הוא גורם לי גם להתחיל לפרשן את העולם מתוך המשקפיים האלה של עצרות ושועמים. וכשאני מפרש את העולם מתוך משקפיים של עצות ושועמות, אני לא רוצה להיות פה. אני רוצה ללכת למקום אחר. אבל כשאני מפרש את מי שאמר והיה העולם מתוך עצרות ושימום, אז אני מתחיל להטיל עליו את המשקפיים האלה. אתה גורם לעצבות, אתה גורם לשימום. שזה השמה מאוד כבדה שיוצרת דעות רעות. איך העולם עובד? אם מי שברא אותו הוא דואג לך לעצרות ושימום. אז אז מהו העולם? מה הסיפור פה? איפה זה עובד? וגם מה כדאי לי באמת לעשות במצב הנוראי הזה? זה ברור שאם יש לי איזשהיא דרך להגיע לזה שאניס הוא לא יכול לעשות את זה מצווה אני נהיה מאושר באדם כי תינוק הבורח מבית הספר אז זה מחולל דעות רעות כי אדם שלם בדעותיו במידותיו רק בעת שנפשו שמחה כשאדם שמח אז הוא יכול לראות בטוב השם, לראות בטוב המציאות אבל כשאדם הוא עצוב אז הכל נראה לו רע והוא מטיל את השחור שבעין שלו על כל המציאות כי דרכה הוא רואה הכל ואז נהיה לו גם דעות ותפיסות רעות אבל כשהוא שמח ואז אז שפתותיו שלשנים נוטפות מור חז"ל דורשים ספתותם ששנים שלוטפות מור מור מלשון מרירות אבל כאן הרב לכאורה דורש את זה על פי הפשט והפשט שמור זה ריח טוב תענוג שפתותיו של שנים שנוטפות תענוג תענוג בלימון, תענוג קיום מצוות זה התענוג שלו ששמחת הנפש מרחבת את הדעת ומגבעת את הלב ביראת השם. כלומר המור המדובר הוא גורם לזה שכל הדיבור שלו שהוא מבטא את הדעת ואת ה ביטוי של מה שהוא חושק בו את הלב הכל מלא הרחבה בדעת אלוקים וגבע דרכו יגבע ליבו בדרכי השם ועבודת השם ביראת השם וזה יראת השם המדוברת פה איזה עירה הזאת ירת הרוממות לא יראת הענש יגבע ליבו נראת הרמות זה התפעלות מהגודל שלמעלה מהיכולת שלי להכיל הגודל לא ב מובן של אורך רוחב ועומק גודל במובן הפנימי. אבל כדות הנפש ועצבונה מורידים את האור הנפשי עד שתקצר נפשו ולא יערבו לו דברי תורה ואורכות יושר. מה זה לא זה לא ערב לו שבאמת אם אדם נכנס לשתייגן בלימוד למה בגלל שהוא יר את מהירת העונש בת קצת ומחרזת אוי להם לבריות מלבונה של תורה ותרך הקדוש ברוך הוא לעבודה זרה גילוי שיחות מים ולא יתר למונ של תורה אז הוא רועד מהפחד מלבונה של תורה ומהעונש שזה עלול לא להביא שמי שסיכם וחוברת את כל העונשים שיש ליטלטירה במראה חז"ל וב ו אז אה הוא רצה להעמיד את הבוידה על התמונה החדה הזאת ו אי אפשר להכחיש שזה גם עובד אבל בסוף בפנימיות קורה פה משהו הפוך שהוא רוצה להיות תינוק הבורח מבית הספר רוצה להסיר מעליו את העול ולכן אין לו חיבור פנימי וכשאין לו חיבור פנימי אז לעשות דבר עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם בלי חיבור פנימי בסוף התנגשות פנימית הזה ולכן אי אפשר שאדם כל הזמן יעסוק בתורה מתוך יראת העונש העיקר בעסק התורה זה כמו שרבנו הרב אלגזי אומר כל הזמן והרבנה שיהיה ערבות, מתיקות, ידידות ואז נשתגע אחריה. לא בגלל שיש מצווה להשתגע, ל שאתה לא יכול לעצור את זה בכלל. מרוב ערבות, ידידות, נעימות, מתיקות התורה. וה מעלה הזאת של התורה, של ההרבנה, היא צריכה להוביל את האדם רוב הזמן. בזה הוא צריך לעסוק. שהתורה היא היא היושר היותר עליון, היא האידיאל היותר עליון, היא החיים המאומושרים, המענגים, הטובים, המתוקים. זאת התורה. ה האם הוא צריך גם משהו שישמור אותו, שלא ייפול בדרך? כי אם הוא רק יראה את החיובי אז הוא עלול לא לראות כשמגיע מכשול ואז ליפול? כן, צריך גם את זה. לכן צריך לאכול עדשים פעם ב-30 יום. כלומר את העירה של העונש, ירת המוות, שזה העונש המצמט וכל העונשים של מעלה שנלווים למוות ותוצאותיו, אז את זה הוא צריך בשביל להציל מהרע, אבל הוא לא יכול לטבוע בזה יתר על המידה, כי אז הוא מאבד את זוהר עולמו כמו שהרב כותב שמה אנחנו באים משמה מ מאמר ייסורים מרכים האדם מאבד את זוהר עולמו כמו שעל ידי רוע העיכול יש לו ריח הפה שלא יתן טעם אגון במאכלו כלומר אדם שאוכל עדשים והעיכול שלהם הוא קשה מאוד ולכן יש לו או מלחמה במעיים גדולה בשביל שיהיה צריך להקל את זה חומרים חריפים מופרשים ואז הם עולים להיות ריח שאינו טוב בפה וכשיש לו כבר את זה אז כל מה שהוא יטעם יישאר עם הטעם הרע הזה כי כושר הטעימה שלו נפגם אז גם כשיבוא לו משהו טוב זה כבר לא יהיה טעים כמו שאני של זה רוע העיכול יש לו ריח הפה שלו יטעם טעם אגון במאכלו המאכל האחר כבר הוא ברכה את האדשים הוא הקל אותם ם יצרו לו משקאים שאינם טובים והמשקאים האלה הם כל כך דומיננטיים שהם לא מאפשרים למשהו אחר להיכנס ולהיות טעים הוא נכנס לפה מאכל טוב ובגלל שכל הפה מלא מהלכות והריח של העדשים אז הוא קול אותו עם עדשים וטולו וכך גם מי שרגיל מאוד בעירת העונש באוויד שלו אז מה יוצא שכאשר הוא אוכל מאכלים אחרים כלומר פיקודי השם ישרים מסמי לב מצוות השם ברא מהירה את עיניים והוא הוא עסוק בהם אבל הם טעמות לו טעם תפל של ריח ירת העונש. הכל מאבד את אה טעמו, את צבעוניותו, את נעימותו ונהפך להיות רק בטעם של יראת העונש. כמו אדם מגיע למצוו שבאמת נפשו חושקת בה וגם זירת העונש מלווה את כל ה אכילה את כל הפעולה אז שלא יתעמת גון במאכלו הכוונה גם במאכל אחר כשהוא עושה מצוות שבעצם קל של נפשות חשק בהם זה לא מועיל כי כבר הכל נתפס אצלו על ידי המבט של נראת העונש וביותר יחסר לו הצד הרוחני שהוא הריח הטוב שנלווה אל כל מאכל במצב הבריאות הנכונה. כלומר לא רק שהעדשים גורמים לריח רע ולא מאפשרים לטאום טעם הגון אלא שגם הריח הטוב שעולה ממאכלים בריאים הבריאות הרעננות הנעימות שעולה ממחלים בריים את כל זה הוא מפסיד כי המחלה שורה בפיב אז הכל עובר דרקה העירת עונש ששוריה בנפש חפש מתרגמת כל דבר טוב אידיאלי הוא נותן צדקה אני שבאמת חסר לו באמת הוא יש צורך אמיתי והוא קרוב אליו ויש לו מספיק בשביל לתת יש כל התצדקה לתת ואם הוא היה אדם בריא ונקי מעומש של העונש הוא היה בכיף נותן לו ועם א ברירה בעין כשיש לו תעמירת העונש זה הכל נעשה נפסד וחשוך ואפל זה טעם רע והטעם הטוב של מצווה אמיתית הוא לא תם אותה מרוב עומס של התאמרה הוא יותר חסר לו הצד הרוחני שהוא הריח הטוב שנלווה אל כל מאכל במצב הבריאות הנכונה כן >> אדם שכבר נמצא בתוך המסגרת הזאתי של יראת העונש איך הוא יכול לצאת מהמעגל הזה עם כל דבר טוב כך יהיה לו טעם רע במעגל סגור >> בעיקר ללמוד דעת אלוקים שנוצרו בתוכו דעות חשוכות ופלות ובמלחמת הדעות הפנימית שלו מתוך לימוד של המבט האמיתי הוא הולך ומשרש מתוכו את המבט ה אה של יראת העונש ומפוגג אותו כי הוא רואה שזה לא השם הטוב הוא לא זה כמו כן הנלקה בעצם יותר על המידה תרד מעלת נפשו ולא הרגיש עוד שבמאור התורה בדרכי היו שם. כלומר אם אדם הוא עצוב הוא לא טים כלום. דרך אגב גם אוכל גשמי פתאום לא טעים לו. גם הנאות העולם הזה פתאום מושכות אותו. אתה מראה לו נוף יפה. הוא לא אתה מציע לו הרבה כסף. העצבות היא בולת הכל, היא חור שחור, היא לא מאפשרת להנות ביטחון, בבריאות, בחיוניות. היא מחדירה ריח רע לכל. אז כל כמו כן הנכה בעצב יותר על המידה. משמ כאן של הרב יש עצב במידה נכון השאלה למה הכוונה כאן בעצב במידה בתניה בכל עצב יהיה מותר אז בעל התניה אומר שיש עצבות שהיא מועילה אבל אה בסוף אנחנו צריכים להיזהר מנה. הביטוש זה מרירות שמביאה תועלת. יהיה מותר. יש יתרון בעצב הזה. אבל א הרב כאן לא מפרש בדיוק מה היתרון שבעצב בתוך המיתה. זה רק משתמע מתוך הדברים. ובאורות התשובה הרב אומר שהעצבות נועדה להספיג את התשובה בתוך כל החלקים הנמוכים להקדיח אותם כדי שיתבשלו ויתרכו ולא ישארו בתוקפם ובכשיותם לכן זה העצרות היא יכולה לפעול את הפעולה הזאת של לרכך את ה אזור הנוגשים. טוב, אבל כל פעם זה רק מהדקדוק. כמו כן, הנלקה בעצב יותר על המידה. עכשיו אנחנו מדברים על יותר על המידה תרד מעלת נפשו. הוא לא ירגיש העוד שבמור התורה בדרכי. הוא לומד וזה לא מדבר אליו. הוא עומל בתורה וזה לא מתוק לו. ולא אין לו הרבנה דברי תראתך בפינו. למה? כי הוא בא מרשע מתוך עצבות. וכשאדם בא מתוך עצבות, אפילו לדברים הכי טובים, זה נהפך לטפל. על כן לא יפריז בזה על המידה. אבל צריך מאוד להיזהר עם רעת עושים. כי הם נפרקים באורך חוכמה. רק לומר, אם כבר אנחנו אומרים שזה תלוי בזמן ונפרקים, אז רק נשאל, האם נפרקים בדורו של הרב? נפרקים בדורנו. זה אותם נפרקים או שמאז ועד היום היה שינוי על הפרקים האלה. מה אתם אומרים? ודאי היה שילוי. ואם היה שינוי זה מפני שהיום יש עוד יותר המתקה במינון של הטוב שבתורה וזהירות מה הפלה והעצב של יראת העונש על כן לא יפרז בזה למידה כי אם נפרקים באורך חוכמה שזה נראה כאן מה זה אורך חוכמה מה פירוש הוא שורך חוכמה שהוא מתבונן טוב ואם זה מזיק לא מילו אם אדם משהו מזיק לו הוא צריך להיזהר זה הוא צריך להיות חכם אם יש מישהו היסטניס אז הוא עושה דברים שרק בשעת חק אפשר לעשות אותם נכון אז רבן גמליאל אומר ס ניסני ולכן הוא יכול לרחוץ כלומר אדם רגיל לא יכול אבל הוא אומר אני איסטניס לא הזמן תתגבר הכוונה איסטניס שאם הוא היה רוחץ אם הוא לא היה רוחץ הוא היה מת זה פיקוח הנפש לא נראה אולי צא בעצמו כוחות להתגבר לא נראה אלא מה זה בעבודת השם לאיסטניס יותר נכון ללכת בדרך נמן עם הדרך של הבלות הכבדה לאורך חוכמה זה לדעת שהעולם כולו הוא גשר צרמות כדי ש כשם שיש סכנה שאם לא תיקח את המידת מרדות במינון הנכון אז אז אתה עלול להיות אפקר, כך, אם תיקח יותר מדי, אתה עלול להיות מדוכה ואתה צריך באורך חוכמה לבדוק כמה אתה צריך מזה וכמה אתה צריך מזה. ובדברים כאלה לא תמיד סיפורי חסידים הם מקור טוב. למה בציפורי החסידים תמיד הצדיק הוא מעל ומעבר? הוא לא צריך כלום. הוא לא לא שתמיד כל הציבורי עשינו סיפורי צדיקים זה על צדיקים האם אנחנו ברמה של הצדיקים של הסיפורי צדיקים לא אנחנו צריכים לזח כמו המתים לנו על כן לא יפריז בזה המידה כי אם נפרקים באורך חוכמה כדי להפיק התועלת הרצויה להינצל משחיתות היצר להנצל מעצבות שתביא אותנו לעצב שימור אלא אנחנו צריכים את מירת העונש שתביא אותנו לעצב השמו אנחנו צריכים הרבה שמחה של מצווה אידיאליסטית מזדה שייכת ויראת העונש צריכה להיות במינון כדי שלא תשחיט אותנו ותפיל אותנו מטה מטה טוב זה מציא שמצאנו [מוזיקה] ליבי ליביך [מוזיקה]