הלב קובע | שיחה לפרשת ויקרא | הרב יהושע שפירא

[מוזיקה] שלום וברכה. שבת בעזרת השם נקרא את פרשת ויקרא קורבונות רבים וביניהם קורבן עולה ויורד. קורבן עולה ויורד. קורבן שבא על שבועת ביטוי, על טומאת מקדש וקודשיו. והוא קורבן מיוחד במינו שיש ממנו לימוד עמוק לכל עבודת השם. הוא נקרא עולה ויורד מפני שהקורבן שמביאים תלוי בשירותו של המביא. וככה אומרת התורה. והביא את השמו להשם על חטתו אשר חטא. אפשרות ראשונה נקבה מנצון כסבה או סעירת עיזים לחטאת. וחיפר עליו הכהן חטתו. אבל שלא כמו ברוב החטאות יש קורבן צריך להביא אותו. מוסיפה התורה ואומרת ואם לא תגיע ידו דיסא אין לו כסף בשביל זה. והביא את השמחת שתי תורים עוד שני בני יונה. והתורה מוסיפה עוד מה שקוראים בחז"ל דלי דלות. כלומר אם דלו ועכשיו אם זה דלי דלות ואם לא תשיג ידו לשתי תורים או לשני בני יונה והביא את קורבנו עשירית האפה הסולת לכן זה נקרא עולה ויורד זה עולה בממון ככל שאדם יותר עשיר וככל שהוא יותר דל זה יורד עד כדי שבסוף יכול להיות שהוא יביא קורבן חטאת שהוא רק סולט והמתח הזה הוא מכניס שאלה עמוקה של היחס בין המרבה ובין הממית. יש לנו ביטוי ידוע שנאמר בעצם על העניין הזה. במשנה האחרונה במסכת מנחות אומרת המשנה נאמר בעולת בהמה אישה ריח נכוח ובאילת עוף ישאר ריח וחמנחה אישה ריח וחומר יש פה איזה השוואה גם עולה של בהמה גם עולה של עוף וגם מנחה כולם הם יש ריח וחאן לומדת המשנה ללמד שאחד עם הרבה ואחד ממעת ובלבד שיכוון אדם דעתו לשמיים. כלומר יש כאן מתח בין שאלת הריבוי והמיעות הציר של הכמות לבין הכוונה שהיא האיכות הפנימית. המשנה אומרת ישוה כתוב את שלושתם. שלושתם קרועים ישר ריח ניכוח ללמד אותך שהכמות לא חשובה. העיקר, הכוונה לשם שמיים. זה חידוש גדול כי אנחנו יודעים שיש דברים שיש בהם כמות. לא רק זה. פרשת קורבן עולה ויורד היא פרשה שבעצמה מלמדת על הכמות. שהרי העשיר לא יכול להביא סולת. רק בלת ברירה. בדלי דלות מביאים סולת. אומנם בשאר חטאות גם הדלי דלות צריך להביא קורבן. בהמה ובכל זאת כאן יש בתורה איזה הערה מסוימת לחדד את עניין המכוון ליבו לשמיים שהוא למעלה מהשאלה של הכמות. הדבר הזה נפסק להלכה בטור בשולחן ערוך. אומר התור באור החיים בסימן א' תחילת ה שולחן ערוך אחד המרבה ואחד הממט הוא לבד שיכוון ליבו בתחנוניו כי טוב מעט בכוונה מהרבות בהם שלא בכוונה וכך גם השולחן ערוך אומר טוב מאתחנונים בכוונה מהרבות שלא בכוונה השאלה היא באמת כאן מה היחס בין ריבוי ומיעותט לבין הכוונה התז יוצא מנקודת הנכה פשוטה שברור שריבוי זה מעלה רק שאם אתה לא יכול אז תמעט כלומר מי שלא יכול לכוון הרבה אז יותר טוב שהוא יכוון קצת לפחות והוא מדקדק מתוך לשון הטור שני לפני צדדים הוא אומר זה ברור שלהרבות זה יותר טוב אז למה אמרת אחד המרבה ואחד הממית הוא בלבד שיכוון ליבו המרבה גם מכוון או לא מכוון אם המרבה גם מכוון אז בוודאי שמרבה יותר טוב על אתה מדבר על אחד שלא מכוון אז אם כך למה אתה אומר טוב מעט בכוונה מרבות שלא בכוונה זה דקדוק ש הוא לא עיקרי כאן אבל המ הנקודת פתיחה של הטז זה שבאמת המרבה בוודאי יותר טוב מהממעית. אלא שאם אתה לא יכול לכוון אז הכוונה יותר חשובה. וכך הוא מפרש בסוף את הטו ואומר אחד המרבהב אחד עמיד ובלבד שיכוון ניבו. אם הוא לא יכול לרבות אז שיכוון ליבו במעט. ולכן הוא ממשיך כי טוב מעט בכוונה. מהרבות שלא בכוונה אז לכן אני נאלץ למעט כי כוונה היא יותר קריטית מהריבוי כך מבאר הטס אבל זה לא דבר שמוסכם על כולם השפת אמת בפרשה שלנו מביא בדרכו מביא את הטז הזה ומביא בשם רב שמחה בואי מפשיסך לא רק תירוץ אחר אחר ובאור אחר אלא גם מעשה וכך אומר רב שמחה בוא מפשיסח מובא בצפת אמת משל מבית סוחרים שנסאו לדרך אחד היה צריכה מגיע ליעד אחד ואחד בא מיד והשני היו לו סיבות אמוניות עד שלזמן רב בא גם כן ושאלו מה זה שלא באת עד אתה למה לא הגעת והשיב מאחר שבאתי גם כן מה שהיה היה עד כאן דבריו ולא פירש יותר ונראה הפשט למרות שאפשר להסביר את זה גם אחרת נראה הפשט בדבריו שזה שהגיע לאחר זמן הוא כמו הממעט כלומר שמעשיו לא נעשים בכישרון ביכולות גבוהות אלא ב איך אומרים היום דרדלה ובכל זאת הוא אומר למרות אני לא מצליח כמו אחד שלא מצליח לכוון הרבה אבל גם מה שאני עושה זה טוב במה זה חולק על השפת אמת במה זה חולק על הטז כי השפת אמת אומר התז הסביר בטוב טעם ודעת אבל בכל זאת רב שמחבון מפשיסך הסביר באופן אחר הוא הסביר לכאורה כפשט המשנה כי בפשט המשנה כתוב יש ריח ניכוח יש ריח ניכוח יש ריח נכוח בעולת בהמה בעולת העוף ומנחה ישו כתוב את כולם ולכן אחד הממת ואחד המרבה זה נשמע כאילו זה אותו דבר זה לא משנה בכלל הכל זה ישאר רכוח לכן הוא אומר ברגע שאדם מבצע את המצווה הריבוי והמיעות מה זה משנה מה שהיה היה העיקר שלבו לשמיים ולא כמו הנחת סוד של הטז שאומר אומרת ש ברור שהם הרבה יותר משובח מהממת. ברור שיש צדק בטענת התז וזה עוד זווית הסתכלות. כי הרי כמו שאמרנו העשיר לא יכול להביא סולט. הוא חייב להביא כבש בהמה. ומסיים השפת אמת ואומר שסוף ותכלית מעשיו יהיה שיהיה מכוון להשם יתברך קראוי בין שבא לו זה על ידי עבודה מעט או על גיות על ידי הגיעות הרבה רק שיועילו מעשיו לכוון ליבו לשמיים המיות הריבוי זה לא מה שחשוב אלא שיש עוד צד שלישי זווית שלישית להסתכל על כל העניין הזה וזה דקדוק הגמרא שם במלאכות אומרת הגמרא שאם תסתכל בפסוקים תראה שלגבי דלי דלות לגבי מישהו שאפילו שני תורים או שני בני יונה אין לו להביא והוא מביא סולת שם יש ביטוי שלא נמצא באחרים הביטוי הוא נפש כי תקריב ואומר אומרת הגמרא, מפני מה נשתנת מנחה שנאמר בנפש? אמר הקדוש ברוך הוא, מי דרכו להביא מנחה? אני מעלה אני עליו הכתוב מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו לפניי כי הרי בעצם כשהשיר מביא כסבה, שעיר עיזים, שעירת עיזים, עדיין יש לו כנראה לא מעט כסף בבית. עוד לא מעצון לכן הוא יכול להביא את זה אם לא אז הוא לא עשיר מספיק אז גם אחרי שהוא נתן משהו בעל ערך גבוה הוא נותן עשיר אבל מי שיש לו דלי דלות מה ישאר לו אחר כך לכן זה כאילו הוא הקריב את עצמו נפש כי תקריב כאילו הקריב נפשו לפניי ואז לפי דברי הגמרא הללו שמדקדקים את לשן הפסוק זה הכל דקדוקי הפסוק כי זה שהשיר צריך לתת יותר זה כתוב בפירוש זה שיש להשם זה כתוב בשלושתם זה דקדוק הפסוק אבל גם ונפש כי תקריב זה דקדוק הפסוק יוצא שהפסוקים מעצמם אומרים לנו פה שלוש זוויות ו רבי זירא לומד את זה בפסוק מתוקה שנת העובד ד עם מעט ואם הרבה אוכל. ובעצם מה החידוש כאן עם מעט ואם הרבה אוכל? החידוש הוא שגם אם אדם אוכל הרבה, אם הוא עובד הוא ישן טוב. מנין אני יודע. מי שאוכל מעט פשוט שהוא ישן טוב. אבל אני שוכל הרבה המשך הפסוק הוא והסובע להשיר איננו מניח לו לישון כלומר מי הבעיה הסובע יוצא שרמעט הוא בעל מעלה יותר גדולה כך לומד רבי זירה את הנפש שכי תקריב ש שדווקא המיעותט הוא מעלה גדולה למעשה כשאנחנו מסתכלים על עבודת התפילה חז"ל אומרים בגמרא בברכות אמר רבי חנינא אמר רבי חנינה כל המעריך מתפילתו אין תפילתו סליחה לא את הגמרא הזאת רצינו להבין אלא את הגמרא בהמשך שמה מעשה בתלמיד אחד שירד לפני התיבה בפני רבי אליעזר והיה מעריך יותר מדי אמרו לו תלמידיו רבנו כמה ערכנו זה אמר להם כלום מעריכו יותר ממשה רבנו נכתיב את 40 היום את 40 הלילה שוב מעשה בתלמיד אחד שר לפני התיבה לפני רבי אליעזר והיה מקצר יותר מידי אמרו לו תלמידיו כמה קצרנו זה אמר להם כלום מקצר הוא יותר משה רבנו דכתיב אין נרף הנלה אז אם כן אנחנו בעבודתנו לא יכולים להעריך יותר מדי לא יכולים לקצר יותר מדי ובכל זאת אומרת הגמרא המתפלל ולא נענה יחזור ויתפלל וכל המעריך בתפילתו אין תפילתו חוזרת ריקם אבל אולי דווקא זה דומה לזווית השלישית שאמרנו אסור להעריך יותר מדי בתפילה ככה אומרת הגמרא כל המעריך בתפילתו אין תפילתו חוזרת ריקה מצד אחד אבל אמר רבי חיא ברבא אמר רבי יוחנן כל המעריך בתפילתו ומעיין בסוף בא לידי כאב לב שנאמר תוכלת ממושכה מחלת מחלה לב כשאדם מעריך בתפילה יכול להיות שמה בעצם הוא עושה הוא מנסה לכפות על הקדוש ברוך הוא להענות לתפילתו ולכן זה מחלת לב התורה אומרת הגמרא אומרת אם אתה רוצה להתפלל ארוך תיזהר שלא לא תעשה את זה עם לחץ שכאילו הקדוש ברוך הוא חייב לענות לך אבל אז אם אתה מצליח להשתחרר מהלחץ אז תפילתך לא תחזור רק אז מה בעצם כאן יותר המעט אומרובה לכורה המעט הוא יותר בטוח בכל זאת למרובא יש מעלה כשאנחנו באים לראות את שלושת הדרגות אנחנו יכולים להבין שבעצם התורה אומרת לנו בפרשה שה שיש לה מעריך למרבה מעלה ולכן העשיר שיכול צריך דווקא להרבות יש לה השוואה מעלה לכן פשט המשנה הוא שכולם זה אישה ריח ניכוח ויש למעת מעלה ונפש כי תקריב וכשאנחנו באים לדון בשלוש הדרגות האלה אנחנו יכולים לראות שבעצם אנחנו אנחנו פוגשים את כולם במעלת התורה. בתורה שנמצאת לפנינו, ברור שאם אדם ישקיע את כל רעיונותיו וכל לימודו רק ותמנה איתה פילגש, זה לא דרך ללמוד תורה. יש יקרה של טובה, נשים נזיקים, הלכות, יש אגדות, אבל לא רק תמנה את הפילגש, אבל יש מובן שבתמנע את הפילגש, שזה סיפור מכוער, כמו שמבואר בחז"ל, אם חסר בו' שמה טיפה וזה נראה כמו י, כל הספר תורה פסול, הכל שווה. נכון יש תורת דילאלה שתורתנו רק נובלות חוכמה של מעלה. הרמבן אומר בהקדמה ל לתורה שהתורה בשורשה היא כולה שמות השם והיא מתגלה כאן כסיפורים והלכות. אז יש למעלה ויש למטה אבל יש גם צד שהכל הכל הוא בעל אותו ערך. המקור האלוקי הוא שווה ומשווה קטון וגדול ואף על פי כן יש גם צד הפוך בתורה בפרק ד' בספר התניה אדמור הזקן אומר שדרכה של תורה שיורדת מלמעלה למטה וממשל ממים שהתורה נמשלה למים אוי כל צמא לחול המים והמים יורדים מלמעלה למטה בערות של הרבי מלובביץ' הרבי האחרון זכותו תגן עלינו. הוא שואל, למה צריך להביא גם את המשל מים? למה לא מספיק להגיד שהתורה יורדת מלמעלה למטה? אומר הרבי, אם היה רק כתוב שיורד מלמעלה למטה, עדיין הייתי חושב שיכול להיות שהעיקר הוא למעלה, כי באמת בעליונים יש אור הרבה יותר גדול מאשר בתחתונים. אבל המים הם רק מתעדים ונשארים בעליונים. כשהם חוזרים להיות כפי שהם הם יורדים חזרה למקומם. מקום המים הוא למטה ועיקר שכינה בתחתונים. והקדוש ברוך הוא חפץ להתגלות דווקא כי אתם המעט מכל העמים. והדלי דלות זה המקום שלא מנגד להשם יתברך על מגס הרוח שיש לו גבות לב. שיש לו אגו מנופח אומר הקדוש ברוך הוא אין אני והוא יכולים לדוג במקום אחד ודקה הוא שפל רוח אשכון הקדוש ברוך הוא שוכן דווקא בתחתונים ולכן זה עיקרה של תורה עיקרה של תורה זה להתגלות למטה והמעלה של הממעט זה שהוא בדלי דלות ואז הוא מקריב את נפשו כי הכל אלוקי אצלו וזה מעלה עליונה ולכן אנחנו יכולים למצוא את כל הזוויות. חסידים אומרים שיש שלוש דרגות בעובדי השם. בחבד קוראים לזה חיצון פנימי ועצמי. יש חיצוניות. זה אדם שעובד, עושה תורה, מצוות, פועל הכל. מעלה גדולה, שבח גדול. ומי ששייך לעולם החיצוני הוא לא יכול לוותר את זה. אתה לא יכול להיות עשיר ולדאוג שיהיה לך עבדים ושפחות וצאון ובקר וכשזה מגיע לשם אומר מה מה זה משנה כסף כל החיים שלך אתה עוסק בכסף וגם כעובד השם אנחנו חיצוניים ואם אתה לובש בגדים א נעים וטלית שחורה מלוכלכת אז אומרים לך רגע רגע אכפת לך חיצוניות לא אכפת לך חיצוניות למה הטלית לא נעה והבגדים כן יש אדם שהוא חיצוני ואז הוא צריך להודות בכך ולעבוד עם זה ולעשות וכולם יש להם צד כזה אין מי שאין לו צד כזה אתרוג נאה טלית נעה זה לי וענוהו יש נוי חיצוני ושמה זה כמו המרבה ל חיצוניות יש מעלות אבל יש אדם שהוא פנימי אדם שהוא פנימי הוא עובד מתוך המקום שבו האור של הפנימיות הוא העיקר, הוא נתון בעבודת השם וכמה זה מתגלה בחוץ זה הרבה פחות חשוב לו וטהר ליבנו לעובדך באמת שהלב שלי יהיה טהור זה כמו המכוון לשם שמיים שהוא מרבה וממט זה לא חשוב. יש בחינה של חשיבות בנוי וב א מרבה. הגאון מונה היה אומר אשת ח שקר חן ואבל היופי. אישה יראת השם היא תתעלל בהם. אישה יראת השם מתעללת בכם וביופי כי יש מקום לחיצוניות. אבל הפשט של הפסוק הוא החיצוניות לא חשובה. היראת שמיים היא חשובה ותאר ליבנו לאכך באמת אבל יש עוד דרגה הדרגה השלישית זה הדרגה של עצמי אדם שהוא עצמי הוא לא אפילו מכוון את הלב הוא נותן את כל כולו אדם שהוא עצמי הוא אפילו מעדיף את המיעותט הוא לא רק מעדיף את הלב הפנימי אדם שהוא עצמי הוא כמו הקדוש ברוך הוא מסתכל לדקה והשעות שלו שבהם יש לו קושי בעבודת השם השעות שלו שבהם הוא מרגיש שהוא מעט פתאום הוא אומר או הענווה התנצצה בי וענווה היא פסגת כל המעלות אני נותן את עצמיות אני מרגיש שאין מעצמי כלום ודווקא שם המעלה הכי גדולה. כשם שהקדוש ברוך הוא בתוך גדרי העולמות יש עליונים ותחתונים אבל יש אור ששווה ומשווה קטון וגדול למעלה מגדרי העולומות אבל יש עוד יותר מאור ששווה ומשווה קטון וגדול כי לפני בריאת העולם הוא נשבר קטון וגדול אז למה צריך לברוא את העולם מפני שנתו לעשות לו דירה בתחתונים בגלל שכשהאור יורד למטה אז יש במטה איכות של עצמיות הנפש ונפש כי תקריב ודקה שפל רוח אשכון שאדם מגיע לנקודה הזאת של עצמיות הנפש אז לא רק שלא שווה לא אכפת לי גדול או כתוב אני שווה הוא שווה הוא משווה לא אז דווקא הקטנות היא מעלה גדולה ולכן אתם אתם המעט מכל העמים. אתם אלה שיודעים את הסוד של נפש כי הקריב שמצד האחיזה שלכם בעולם הזה אתם בדלי דלות. כי העצמיות שלנו היא עצמיות אלוקית. וזה המעלה של קורבן עולה ויורד שנותן לנו פסיפס של כל ההיקף של עבודת השם ושל תורה. נותן מקום לחיצוניות כי העשיר צריך להרבות. הוא נותן מקום להשוואה הפנימית והוא מגלה שבעצמיות עוד יותר עמוק מהפנימיות אנחנו נותנים את עצמיותנו ואתם המעט זה המעלה שבה דירה שוכנת דווקא בתחתונים שבת שלום لا [מוזיקה]