ראש השנה תשפ"ז - הרב אבינדב אבוקרט | מפירות הכרם

שלום וברכה. הפנים לעבר ראש השנה, ועלינו לבקש להתכונן, נרצה להאיר נקודה אחת במהות של תקיעת שופר. תקיעת שופר במובן הכי פשוט שלה היא בכי. הקול של השופר מזכיר לנו קול של אדם בוכה, של אדם זועק מתוך כאב. גם מבנה הצלילים של השופר הוא מבנה צלילים שדומה למבנה של בכי. התקיעה הראשונה היא זעקת השבר של ההלם הראשוני. לאחר מכן, כמו שאנחנו מכירים בגמרא, שלוש קולות של גניחה, של השברים, ולבסוף הקולות של התרועה, כמו היבבה של הבכי המתפרץ, שהולך ומתגלגל. אם כך, הקול של השופר הוא ממש כמו הקול של האדם הבוכה. גם המקור של מספר התקיעות ושל התקיעות נלמד בגמרא מאם סיסרא, האם שבכתה על הילד שלה, שניסתה למצוא קצה חוט מתי יגיע, מהיכן הוא נמצא, וכשהבינה את גודל השבר, היא פעתה פעיות, בכתה. הבכי שלה זועק תיקון, ולכן אנחנו תוקעים בשופר מאה קולות. הבכי של השופר הוא בכי של התינוק שנולד. שנה חדשה נולדת עכשיו, אנחנו מבקשים להוליד מעשים חדשים, וכמו הבכי ההוא בחדר הלידה, גם השופר שלנו מבקש לבכות את הבכי הראשוני של השנה החדשה. אם השופר הוא בכי, אנחנו יכולים להבין איך הוא מוצא את עצמו בתוך התפילה. בניגוד למצוות אחרות שאנחנו מקיימים במנותק מהתפילה, השופר הוא חלק מהתפילה, כיוון שאנחנו בוכים תוך כדי שאנחנו מתפללים. התפילה שלנו מבקשת להביע את הרצון שלנו להמליך את השם ואת התפילות שלנו לכתיבה בספר החיים מתוך קולות של בכי. כמו שראינו שכתוב בספרי המקובלים, שבראש השנה צריך להתפלל מתוך בכייה. כך כותב רבנו חיים ויטאל על רבנו האר"י, שהיה נוהג לבכות הרבה בתפילת ראש השנה, והיה אומר שמי שאין בכייה נופלת עליו בימים האלו, הוא הוראה שאין נשמתו הגונה ושלמה. תפילות ראש השנה צריכות להיות תפילות שהלב בוכה, שהדמעה נוזלת, שאדם מרגיש את הבכי המתפרץ, והקול של השופר עוזר לו להרגיש את זה, מבטא ביתר שאת את הבכי. חז"ל אומרים שבראש השנה אירעו לאבותינו כמה וכמה אירועים, כמה וכמה ניסים וגאולות, ואנחנו יודעים שאחד מן הדברים הללו הוא שיוסף הצדיק יצא מבית האסורים. בראש השנה, מקץ שנתיים ימים ופרעה חולם והוא קורא ליוסף לצאת מבית האסורים, זה קורה בראש השנה. יוסף הוא הדמות שהכי בוכה בתנ"ך. הוא בוכה כשהוא רואה את האחים שלו, הוא בוכה כשהוא רואה את אביו, הוא בוכה כשהוא מתגלה, הוא בוכה כשהוא מתגלה לבנימין. יוסף מבטא את גילוי הפנימיות, ובאופן הזה הוא עושה את זה דרך הבכי, דרך הדמעות שיוצאות מהלב כלפי חוץ. ראש השנה הוא יומו של יוסף, השופר הוא קולו של יוסף, אנחנו מבקשים לבכות דרך הגילוי של הפנימיות שלנו. אם כך, אפשר להסביר את ההלכה שלא תוקעים בשופר בשבת. הרבה טעמים ניתנו להלכה הזאת, חלקן טעמים טכניים של חששות של חז"ל, חלקן טעמים עמוקים יותר של יום זיכרון ולא רק יום תרועה, אבל לפי ההסבר הזה אפשר לומר שראש השנה מבקש להביע בכי דרך השופר, ובשבת לא בוכים. ההלכה אומרת שאסור לאדם לבכות בשבת, ולפי העניין הזה אסור לאדם גם לבכות דרך השופר בשבת, ולכן איננו תוקעים בשופר ביום השבת. התקיעה בשופר בשבת מותרת בבית המקדש. זאת למה? כיוון שהבכייה בבית המקדש היא בכייה מסוג אחר. כשאנחנו נמצאים בבית המקדש לפני ולפנים, הבכייה שלנו היא בכייה של געגוע וערגה, כמו שאנחנו מכירים שהמדרש מתאר את רבי עקיבא שהיה בוכה בשבת, ותלמידיו שואלים, רבנו, כיצד אתה בוכה וקראת לשבת עונג? אומר להם רבי עקיבא, "זה העונג שלי". וכך מתואר במדרש הנעלם, שרבי עקיבא היה קורא פסוקים בשיר השירים, המגילה שאיתה אנחנו מכניסים את השבת לפי מנהג בני ספרד והמזרח, עיניו היו מורידות מים. וכשהוא היה קורא את הפסוק "כי חולת אהבה אני", לא היה יכול עוד לסבול ונשא קולו בבכי וגעה כמו שור ולא היה יכול לדבר, מפחד מפני השכינה שהייתה שם. רבי עקיבא הוא הבוכה הגדול שבוכה בכי של תענוג. ולפי העניין הזה, כשאנחנו נמצאים בבית המקדש, אחרי שכבר הכל מושלם ואחרי שאנחנו מרגישים קרבת השם, הבכי הוא בכי לא מסוג של תסכול וכאב, אלא מסוג של קרבה, ערגה ותענוג. ולכן במקדש תוקעים בשופר אפילו בשבת. הבכייה בראש השנה איננה רק מוטיב של התפילה או פן במצוות היום, אלא אירוע היסטורי. המקרא מתאר גם בספר נחמיה וגם בספר עזרא, כאשר בראש השנה היו מעמדות גדולים של קבלת עול מלכות שמיים, של עוררות העם לקבל את מלכות השם ולעשות את מצוותיו, העם בוכה. כך מתאר הפסוק שנחמיה אומר לעם, "היום קדוש הוא לה' אלוהיכם, אל תתאבלו ואל תבכו", כי בוכים כל העם כשומעם את דברי התורה. הבכי של העם, כאשר הם שומעים את המצוות, את דבר המלך, את הפקודה של המלוכה, הם מבינים את הריחוק הגדול שלהם מהמציאות האידיאלית, את העובדה שהם לא מקיימים את רצון השם, ולכן הם בוכים. אבל נחמיה מזדרז להרגיע אותם ולומר להם לא לבכות, לא להעצב, והלויים מחשים לכל העם, משתיקים את כולם: "הסו, כי היום קדוש, ואל תעצבו". הבכייה בראש השנה היא בכייה פנימית, היא בכייה שנובעת בצורה שקטה. היא לא היסטרית, היא לא בכי של אבלות חלילה, היא לא בכי של יגון קודר, אלא בכייה עמוקה ואינטימית שמלווה את ההמלכה. וכך אנחנו רואים בספר עזרא, כאשר חונכים את בית המקדש השני, שהכוהנים והלויים שזכרו את הבית הראשון בוכים, אבל אלה שרואים את הבית החדש שנבנה מריעים בתרועת שמחה, והבכי של העם הולך ומתמזג בתרועה של השמחה. זו המגמה של ראש השנה: בכי אינטימי, פנימי, קול חרישי מצד אחד, ומצד שני שמחה חיצונית. ההמלכה של המלך באה מכיוון של הכרה בטוב ורצון לראות את הדברים לאשורם. גם בחנה, כשמתפללת והקול שלה לא נשמע, ועלי לא מבין מה היא עושה, אומרת לו חנה שהיא שופכת את הלב. הבכי שלה הוא פנימי, הוא חרישי. היא מבקשת בראש השנה, באותו היום שבו היא נפקדה, מבקשת להביע את החיסרון שלה, את החיסרון שלה שהוא חלק מהחיסרון של ההמלכה הגדולה. והיא עושה את זה בהשקט, במחבא, בקול שקט, ודווקא משום כך היא זוכה לזה שהיא מולידה את הילד שימליך את המלכים. אם כך, השופר הוא בכי וקולו הוא קול של בכי. בשבת קודש איננו מביעים את הבכי הזה בעוצמה גדולה, כיוון ששבת היא יום שבו לא בוכים. אבל דווקא מתוך הבכי החרישי הזה אנחנו מתקרבים להשם, "עוז וחדווה במקומו", אנחנו ממליכים אותו עלינו, ומתוך הרגשת הגעגוע והכיסופים והדמעה הנוזלת אנחנו יוצאים לגאולה גדולה, יוצאים למלוכה גדולה, יוצאים לאופן שבו כל האנושות כולה מכירה שהשם הוא המלך, "ה' מלך, ה' מלך, ה' ימלוך לעולם ועד". תזכו לשנים רבות, נעימות וטובות.