הרב יוחנן שריידר - רב המשוב ניר גלים, וראש ישיבת בני עקיבא תורת חיים | סייעתא דשמיא בפסיקת הלכה

טוב, ערב טוב. באמת זכות גדולה עבורי להיות כאן ולא מובנת מאליה בכלל. אז מי שלא מכיר, אני מניח שאתם לא מכירים, אז קוראים לי יוחנן שריידר, אני בשלוש שנים האחרונות אני הרב של מושב ניר גלים, פה שבע דקות נסיעה. השנה התחלתי גם להיות ראש ישיבה תיכונית קטנה בתוך נווה הרצוג, נקראת ישיבת תורת חיים. זה, זה רגע עליי. וההזדמנות שלי פה לשוחח איתכם מחזירה אותי רגע לשיעור, לשיעור ה' שלי. או, שלום סבג. מה? משפוחה, משפוחה. אז מחזירה אותי רגע לשיעור ה' שלי. אני בכלל, אני בשיעור ה' אני לא הייתי בישיבה, אני הייתי בקורס קצינים. למדתי בירוחם. והייתה איזה רגילה, אני לא זוכר בדיוק, איזה יומיים-שלושה שהייתי באיזושהי חופשה, והגעתי לישיבה, ובאיזשהו ערב אחד, אז תלו פתק, כמו פעם, תלו פתק, שיעור ה' ומעלה, שיעור הערב עם הרב מאיר נהוראי, הרב של קיבוץ משואות יצחק, כמדומני. והלכתי לשיעור, והרב בעיקר סיפר לנו סיפורים על עבודתו כרב קיבוץ. ואני זוכר שבאותו רגע נדלקתי על הדבר הזה, שלא ידעתי מה יילד יום, לאן אני אלך, אני עוד ידעתי שיש לי עוד איזה שנה-שנתיים בצבא בכלל עד שאני חוזר לישיבה, אבל השיעור הזה שהיה לי בשיעור ה', שבמקרה הייתי בו, שבו הוא סיפר על העבודה שלו כרב קהילה, אז חשף אותי טיפה לעשייה הזאת ולדבר הזה, וזה ככה ישב לי באיזשהו מקום מאחורי הראש הרבה שנים. ויום אחד נקרתה ההזדמנות לפניי, ובאמת הגענו לניר גלים והתחלתי לעסוק בעשייה הזאת, אז אם בעקבות אולי השיעור הערב והסיפורים קצת שנספר והמפגש הזה, אז יידלק לאיזשהו מישהו איזה ג'וק שאולי יום אחד להיות רב קהילה, אז וואו, והיה זה שכרי. אני אומר את זה בכוונה, כי נדמה לי שכתלמידי ישיבה אז מי שחושב שהעתיד שלו יהיה בתוך עולם התורה, אז אנחנו בעיקר רואים בעיני רוחנו, וגם אני בעבר, בעיקר ראינו בעיני רוחנו את הדמויות התורניות שמקיפות אותנו, שאנחנו מכירים, וחושבים בעיקר על האפשרות אם אני אשאר בעולם התורה, אז בטח אני אהיה או ר"מ בישיבה גבוהה, אם לא ילך, אז אולי ר"מ בישיבה תיכונית, אם במקרה אני אסיים דיינות והפוליטיקה תסתדר, אז איכשהו אני אולי אהיה גם דיין, אבל והרבה פעמים האופציה של רבני קהילות או רבני בית כנסת, אלא אם כן מישהו גדל בקהילה שהיה בה רב דומיננטי והוא קשור אליו, שזה הרבה פעמים לא קורה, אז אין לו את הדבר הזה בראש. ואת הנושא הזה אני בעצם רוצה להציג פה לפניכם הערב, פלוס כמה סיפורים בסוף. אז קודם, אז הכותרת של השיעור זה סייעתא דשמיא בפסיקת הלכה, ואני אספר את הסיפור, זה סיפור אני חושב יחסית מוכר, אבל הסיפור על הנודע ביהודה שהגיע לפראג כדי לכהן שם כרב, ולפני שהוא עשה את השבת כנהוג, שהוא מגיע לשבת ודורש דרשות, ובוחנים אותו, ושואלים אותו שאלות, ואז מחליטים אם הוא ראוי לשמש בקודש בקהילת פראג, אז הוא מגיע לשבת ומעביר שיעורים, ומתחילים לשאול אותו שאלות ושואלים, עונה, שואלים, עונה, שואלים, עונה, והיו כמה חבר'ה שמאיזושהי סיבה הנודע ביהודה לא מצא חן בעיניהם מראש, והם החליטו להתקיל אותו. ומתקילים אותו בשאלות מאוד מאוד סבוכות, ועל חלקם הוא ענה, עד שמגיעה איזושהי שאלה אחת שהוא עונה עליה, ואז מתקיפים אותו ואומרים לו, "לא נכון, אתה טועה, ובש"ך כתוב כך, ובזה כתוב כך, ובזה כתוב כך." ואז הוא אומר, "רגע, רגע, נכון יש מצב שאתם סתם כאילו מתקילים אותי וזה לא שאלה שהיא באמת הלכה למעשה?" אומרים לו, "כן, אבל צריך להתקיל אותך." אז הוא אמר, "תראו, כשיש פסיקות שהם הלכה למעשה, יש לרב סייעתא דשמיא, ואם השאלות הן סתם בשביל להתקיל, אז גם אין סייעתא דשמיא, ממילא גם אפשר לטעות." ואני שמעתי את הסיפור הזה לפני הרבה שנים, אני מהחיוכים שלכם אני מבין שגם אתם בטח שמעתם את הסיפור הזה, ורציתי לבדוק בסוגיות האם באמת יש יסוד לדבר הזה, ומכאן להשליך על דברים שקשורים לעבודתו של רב קהילה. ונתחיל מסוגיה במסכת סנהדרין שבה האמת היא שעסקתי בה השבוע עם תלמידי הישיבה. זה מדהים איך לפעמים כששקועים בתוך פרשת שבוע, אז כל מיני דברים מתקשרים לך פתאום לפרשת השבוע, וכששקועים בתוך איזושהי סוגיה שלומדים אותה בישיבה, אז פתאום כל מיני דברים שמתקשרים אליך במהלך החיים, אז הם איכשהו מתקשרים אליך. אז זאת סוגיה ש... לא במקרה, כן? אבל זאת סוגיה שלימדתי השבוע בישיבה, לומדים מסכת סנהדרין ודנים בנושא דיין שטעה. דיין שטעה, מה מידת האחריות שלו? באיזה שלב אומרים שהדיין, אם הוא טעה, האם הדין חוזר? כלומר, טעית, אז אם טעית בדין אז הדין הוא לא דין בכלל, אז צריך ממילא לחזור עליו, או אם טעית, אז בגלל שאתה דיין, מה שאמרת אמרת. בגלל שאתה דיין, בגלל שיש לך סמכות, או בגלל שקיבלו עלי, מה שנקרא, קיבלו אותך עליהם, או בגלל כל מיני סיבות אחרות, מומחה, לא מומחה. מה שאמרת אמרת, ולא חוזרים אחורה לטעות, ואז במקרים... הגמרא מציעה הצעה, שבמקרה שדיין דן דין ומתברר שהוא טעה, ועכשיו הוא לא חוזר, אבל מישהו ניזוק מהטעות שלך, בדיני ממונות תמיד יש מישהו שמרוויח ומישהו שמפסיד. מי שהפסיד, הדין דין, אני לא מחזיר את הדין אחורה, אז זה שהרוויח את הכסף הוא לא מחזיר. אז מי מפצה את זה שניזוק? הדיין, אתה. ויש בזה סתירה בין משנה במסכת סנהדרין לבין משנה במסכת בכורות, מי שלומד דף יומי אז זה היה לפני כמה ימים, בכורות דף כ"ח, הסיפור של רבי טרפון עם ה... עם הפרה. ו... ומופיעים כמה תירוצים. מופיעים גם בסנהדרין ל"ג, גם בבכורות. אמר רב נחמן, כאן שיש גדול הימנו בחוכמה ובמניין, כאן שאין גדול הימנו בחוכמה ובמניין, כלומר זה תלוי במידת ההיררכיה או במומחיות. רב ששת אמר, כאן שטעה בדבר משנה, כאן שטעה בשיקול הדעת. אמר רב ששת, אמר רב אסי, טעה בדבר משנה חוזר, טעה בדבר... טעה בשיקול הדעת, אינו חוזר. יש... מי שיפתח חושן משפט סימן כ"ה שעוסק בדינים האלה, אז יראה שזה אינסופי, כלומר פשוט כמות אדירה של חומר שנכתב על הסוגיה הזאת. ש"ך מאוד מאוד ארוך, מילא ש"ך ארוך, מי שיפתח ברי"ף יראה שיש רי"ף מאוד מאוד ארוך. עכשיו, רי"ף אמור להיות קצר, נכון? רי"ף זה ה... רי... הרי"ף זה רק הגולים, נכון? של המשחק. לא, אז יש שם, הרי"ף הוא נותן הוא פשוט כותב מדיליה ממש איזה דף וחצי רק של רי"ף. יש פה המון המון, וכמובן מחלוקות, בעל המאור, מלחמות מלחמות וכולי. והמון המון עיסוק בסוגיה הזאת. תת עיסוק בסוגיה הזאת זה השאלה מה באמת נחשב בימינו דבר משנה ומה נחשב בימינו שיקול הדעת, כשההתלבטות בראשונים היא מתי פסיקה הלכתית הופכת להיות דבר משנה. מה הכוונה דבר משנה? פסיקה שאתה אומר למישהו: תקשיב, טעית. כמו שאומרים, עכשיו היום על כמעט על כל דבר, יבוא מישהו ויגיד לך: שולחן ערוך מפורש. אתה יכול להגיד לו: בסדר, אני יודע שזה שולחן ערוך מפורש, אבל הנושאי כלים אומרים ככה, הרמ"א אומר אחרת, לפעמים יש שו"תים שמאגפים את השולחן ערוך מכל מיני כיוונים. יכול להיות שהשולחן ערוך אמר ככה, כן, אבל בחתם סופר או יותר מאוחר באגרות משה, אז מופיעים ראשונים אחרים ובפסיקת ההלכה אין כמעט דבר משנה. עיסוק שלם גם בדורות האחרונים, מה נחשב... האם יש דבר כזה שנקרא גדולי הדור שחייבים לשמוע להכרעתם, או אם רב יש לו ראיות מהש"ס, האם הוא יכול לחלוק על גדולי הדור? מה זה בכלל גדולי הדור? המון המון דיונים, כשהדיון הבסיסי מופיע כבר בדברי האמוראים. מה זה דבר משנה? במשנה, נכון? אז אמר ליה רבינא לרב אשי, הב"ח מתקן שזה לא רבינא ורב אשי, אלא זה שני אמוראים קדומים יותר, אבל נניח שזה רבינא ורב אשי, אפילו טעה ברב חייא ורבי אושעיא? אמר ליה, אין. רגע, גם פסיקת הלכה שהיא אחרי תקופת המשנה, כשיש איזושהי הכרעה הלכתית, מי שטועה בהכרעה הלכתית הזאת, האם הוא גם נחשב לטועה בדבר משנה? כן. אפילו בדרב ושמואל? אמר ליה: אין. אפילו בדידי ודידך. עכשיו, אם זה רבינא ורב אשי, זה הגרסה, זה ממש חזק. אנחנו, קטני קטני אמוראים, בעיניים שלהם, מי רבינא ורב אשי שמדברים, הם לא יודעים שהם רבינא ורב אשי. הם חושבים שהם חברותא בשורה האחורית של של בית המדרש, הם לא יודעים מי הם יהיו יום אחד. כלומר, זה חברותא בסוף בית המדרש שעוסקת בפסיקת הלכה. גם אנחנו? כאילו, אם אנחנו נפסוק הלכה עכשיו, ומישהו יטעה במפעל שאנחנו עושים. זה לא נכון שהם חברותא בסוף בית המדרש, הם יודעים שהם עורכים בסוף רבינא ורב אשי סוף הלכה, הם יודעים במה הם עוסקים, אבל אפילו אנחנו עכשיו שפוסקים הלכה, גם אנחנו נהפוך להיות דבר משנה? אמר לו: כן. אטו אנן קטלי קני, אטו אנן? ואז הסוגיה ממשיכה ודנה אז מה נחשב שיקול הדעת, ומה מה נחשב דבר משנה, ומחלוקות ראשונים מאוד מאוד מעניינות. מי שרוצה אחר כך לסכם לעצמו את הדברים, אז יש ראש, סנהדרין פרק ד' סימן ו'. הראש הזה מצוטט בכל דיון שהוא שקשור לסמכות גדולי הדור, ומה נחשב טעות, ומי יכול לפסוק, תמיד בסוף יגיעו לראש הזה בסנהדרין פרק ד' סימן ו', שמסכם את דעות הראשונים, מה נחשב דבר משנה. האם, בעל המאור מצטט מישהו שאומר שאין יותר טעויות בשיקול הדעת. כל ההלכות כבר נפסקו. אין יותר שיקול הדעת. הכל, מה זאת אומרת? הכל אתה לא יודע מה ההלכה? אז יש גמרא, פתח גמרא, יש כללי פסיקה, מה שלא היה ברור, הגאונים כבר סגרו את כל הפינות, את כל הפינות הפתוחות. אין יותר מחלוקות פתוחות. מצטט מצטט בעל המאור חכם אחד שהוא שמע: אין מחלוקות פתוחות, הכל סגור, אין יותר טועה בשיקול הדעת. כל מי שילמד את מה שצריך ללמוד, צריך לדעת לפסוק הלכה, ואם הוא לא פוסק הלכה נכון, זה זה לא חוסר הבנה, זה לא חוסר קריאה נכונה של המציאות, זה לא איזה דעה, זה סתם עמרצות. לא למדת מספיק. תלמד, תדע, נקודה. אין יותר מחלוקות. כך בעל המאור אומר: וואלה, לא בדיוק. נשארו עוד מחלוקות פתוחות, הנה, אני והרמב"ן חולקים כל היום. מה מה זאת אומרת לא נשארו מחלוקות פתוחות? ואז יש דיונים מה קורה והאם יש גדולי הדור, ו מי שזוכר את פרשת גיורי הרב דרוקמן, אז פרשת גיורי הרב דרוקמן, אז היה סיפור בבית הדין באשדוד, ניגשה מישהי, רצתה להתחתן, רצתה להתגרש, רצתה להתגרש. הדיין אומר לה: את לא צריכה להתגרש. אומרת: למה אני לא צריכה להתגרש? הוא הוא אומר לה: את לא התחתנת בכלל. אומרת לו: מה זאת אומרת? אני כן התחתנתי. אז הוא אומר לה: לא, את גויה. אמרה: מה זאת אומרת? אבל יש לי אישור גיור. ואז הוא נכנס לכל הפלפול על הגיורים, מבטל לה את הגיור, ו ארץ ישראל ששון ושמחה, פוליטיקה. רצה רצה לטעון שמכיוון שהרב דרוקמן, מדיניות הגיור שלו הייתה לא כמו גדולי הדור, ממילא הוא טועה בדבר משנה, ממילא הדין הוא שחוזר, ממילא הדין הוא שכל הבית דין שלא פסק כעמדת גדולי הדור, אלא כעמדות אחרות, אבל הם נידחו מהלכה כי גדולי הדור אמרו את מה שהם אמרו, אז הוא טעה בדבר משנה, ממילא זה בית דין שטעה בדבר משנה, ממילא אין בית דין. ואם אין בית דין, גיור צריך בית דין, אז אם אין בית דין, אז לא היה גיור. הוא אומר: אני לא מבטל גיור, לא היה גיור, זה כי לא היה בית דין, כי לא פסקו לפי גדולי הדור. אז בכל הפלפולים שהיו סביב זה, תמיד הגיעו, ראש פרק ד' סימן ו', האם יש בימינו שיקול הדעת, אין בימינו שיקול הדעת, אפשר לחלוק על חכמים, אי אפשר לחלוק על חכמים. ונדמה לי יש ראש בעבודה זרה, ר"ן בעבודה זרה, שאומרים שכל מה, כל הדיון הזה הוא נכון גם באיסור והיתר. הוא לא רק נכון בדיני ממונות בבית דין. חכם הבאת עוף לחכם, הטריף אותו, מותר ללכת לחכם אחר? מותר מה, מותר לחפש מותר לעשות, לא לחפש, לעשות חיפוש. מותר לעשות חיפוש אחרי דעה שאותה אני מחפש, אחרי שרב אחד ה... אז אומרים, אומר שם הראש, גם באיסור והיתר. אם זה הלכה פסוקה, זה טועה בדבר, אם אתה חושב שהרב שפסק לך הוא טעה בדבר משנה, אז הפסיק, אז לא נאמר הכלל שאם חכם אחד אסר, אז אסור ללכת לחכם אחר שיתיר. מתי כן מותר ללכת? אם הוא טעה בדבר משנה. אם ברור לך שהפסק הזה לא עומד בכללי הפסיקה, הוא חד משמעית לא נכון, אז מותר לך ללכת לרב אחר, כי הפסק הראשון הוא טעות בדבר משנה, אז זה לא פסק. זה נכון גם באיסור והיתר, ולא רק בדיני ממונות. עכשיו נדמה לי שהסיפור הזה של פסיקת הלכה, זה משהו שהוא משתק הרבה רבנים בבואם לפסוק הלכה. החשש שמא, העולם כל כך רחב, התורה כל כך עצומה, אי אפשר, אין היום מישהו, החזון איש אמר שכבר בימיו לא קמים אנשים שבאמת שולטים בכל ארבעת חלקי השולחן ערוך כמו שצריך על בוריים, באמת כמו שצריך, אז אנשים חוששים לפסוק הלכה. לא יודע מה קורה פה בישיבה, אבל מסופר על, נדמה לי על על על רב חיים, רב חיים מבריסק, שכשהוא היה, שכשהיו באים אליו עם שאלות הלכתיות, הוא היה אומר: "אני לא רב. תלכו, יש פוסק לבריסק, תלכו אליו, תגידו לו שלא יסביר לי את הפסק שלו. כי אם הוא יסביר לי את הפסק שלו, אני רב חיים, מה אני עושה כל היום? אני אומר מצד אחד מצד שני, אני אומר על כל דבר צוויי דינים, כל כל דבר. אני לוקח סברה ואז הופך אותה, ומראה גם למה הצד השני חוזק. תנסה לפסוק הלכה ככה. כל דבר שתגיד אני אגיד הפוך. אל תגיד לי, תפסוק לי, לא רוצה להיות מעורב, תגיד לי כן או לא. אחרת אי אפשר לפסוק". עכשיו, אנחנו בישיבות אנחנו לומדים עיון, שכשמגיעים ללימודי הלכה, הרבה פעמים זה נראה לנו יבש, כאילו איפה ה... איפה הלומד'ס, כן? פשוט לעשות כזה, טוב, לומדים הלכה, כן, לא, כן, לא, מי יותר, מה פחות, ופסיקת הלכה. וגם בגלל הנטייה שלנו ללמדנות, אז אנחנו חוששים שמא אנחנו טועים, בטח חוששים שאנחנו טועים בדבר משנה, זה יכול לשתק פסיקת הלכה. ובוא נראה רגע את הגמרא בכתובות. גמרא בכתובות ס' עמוד ב' אומרת, אמר אביי, זה באמצע באמצע דיון, אבל לענייננו זה מספיק, "אמר אביי: האי מילתא דאמור רבנן, אפילו ביעתא בכותחא", פסיקת הלכה פשוטה, "לא לישרי איניש במקום רביה". כשיש רב שנמצא במקום, ואתה התלמיד, תשתוק. אל תפסוק הלכה בפני רבך. למה? "לאו משום דמיחזי כאפקירותא", לא רק בגלל שזה חוצפה, "אלא משום דלא מסתייא מילתא. למימרא, דהא אנא הוי גמירנא להא דרב ושמואל, אפילו הכי לא מסתייעא לי מילתא למימר". כלומר, גם אני, שאני יודע את רב ושמואל, אני יודע לפסוק הלכה, גם אני, אם אני נמצא במקום שבו לא אני בעל הסמכות לפסוק הלכה, לא תהיה לי סייעתא דשמיא. עכשיו, תראו פה את התוספות: "כאפקירותא, ונפקא מינה, שהיכא שהרב מוחל על כבודו", בוא נגיד שאין פה את העניין של החוצפה. אין עניין של חוצפה, הרב מוחל על כבודו, אין בעיה, הכל בסדר, תפסקו הלכה, שכל אחד יעשה מה שהוא מבין. "דשרי", מבחינת חוצפה, "אפילו הכי אל יורה, דלא מסתייעא מילתא, הואיל ורבו אצלו". יש דבר כזה שנקרא איזושהי סייעתא דשמיא של הפוסק, של מרא דאתרא. הקדוש ברוך הוא שם אותך במקום מסוים, תהיה לך תבונה איכשהו למצוא פתרונות, למצוא את הפסקים הנכונים. עכשיו, אני שמעתי את זה כשהייתי צעיר ואמרתי, תשמע, לא יודע, אני ליטוואק, נשמע לא משלנו הביטויים האלה. למרות שזה מסופר על הנודע ביהודה, כן? למרות שיש לזה מקור מהגמרא, אבל נשמע קצת חשוד. אז קודם כל, רק לפני שאני אשלים עוד כמה דברים, אני לא אקרא את כל מה שאומר פה הרמב"ם בהקדמה, אני מניח שגם יצא לכם לעבור על זה פעם. הרמב"ם אומר בהקדמה, כשהוא מנסה להגיע מה מה קרה, לאן הוא הגיע, למה הוא הגיע למצב שהוא צריך לכתוב עכשיו ספר הלכה, אז הוא מסביר, שמאז מאז מאז חתימת התלמוד אז אנשים התחילו להתקבץ, לא כבר המון אנשים אלא פרטים, התחילו להתקבץ בכל מיני מקומות ונתפזרו בארצות, פיזור יתר, הגיעו לקצוות, איים רחוקים, רבתה קטטה בעולם, לא נכנסו ישראל ללמוד בישיבותיהם אלפים ורבבות כמו שהיה מקודם, וכולי וכולי. ולכן, היות ובשורה שלישית, היות בית דין של אותה מדינה יחידים ובית דין הגדול של שבעים ואחד בטל מכמה שנים קודם חיבור הגמרא, לפיכך אין כופין אנשי מדינה זו לנהוג כמנהג מדינה האחרת. זה אחד המקורות לזה שיש דבר כזה מרא דאתרא. יש מישהו שיש לו סמכות לדון במקום אחד, יש מי שיש לו סמכות לדון במקום אחר. מי שיש לו סמכות לדון במקום אחד הוא לא יכול לבוא ולהגיד גם המקום האחר צריך לשמוע לי. כל אחד והמקום שלו. עכשיו מה, תהא תורה כשתי תורות? מה לעשות. שבסוף מי שנמצא במקום מסוים יכול לכפות את הדין על בני מקומו. למה? אתה איש, אותך שמו במקום מסוים, ואתה לא יכול לכפות על מישהו אחר גם אם אתה חושב שאתה צודק. אתה חושב שאתה צודק, הרב של היישוב ליד חולק עליך, אין בעיה, שב דבר איתו, תשכנע אותו. אבל אתה לא יכול לכפות את דעתך על בני קהילה אחרת. אז זה, זה ברמב"ם. ותראו, יש פה תשובה ממש יפה של החתם סופר עוסקת, הרב יוסט אמר לי שמה שמיוחד בשיעור הזה שהוא על המסכת הנלמדת, אז מחילה, יש פה הקשר לגט. בסדר? אז אומר, נשאל החתם סופר, ועונה: שאלוני על דעת עסק ביש שנעשה בקהילתם ביום טוב אחרון של פסח העבר, כנזכר באר היטב בגביית עדות שנגבה בבד"ץ, כבר העמיקו מעלתם ועיונם באריכות באגרתם, בקשו לחוות דעתי הקלושה והשם יצילני משגיאה, ויורני נפלאות מתורתו שלא אכשל בדבר הלכה. אז קודם כל מה החתם סופר מבקש, זה מאפיין אותו, אבל בטח מה החתם סופר מבקש לפני שהוא בא לפסוק הלכה? הוא מבקש סייעתא דשמיא. זה דבר ראשון. פלפול ארוך נוגע לשאלה של איזשהו זוג שהיה קידושין ושואלים את עצמם אם היה, השאלה היא אם היה קידושין או לא היה קידושין, צריכה גט או לא צריכה גט, ומפלפל בכל הסוגיה, ואומר מכל זה היה נראה לי בתחילת הרעיון דאיתתא דא שריא לעלמא בלא גט. אומר תשמע, תשמעו, חשבתי על זה כבר מזמן, והתחושת בטן שלי זה שאיך שלא יהיה מסוגה נראה שהאישה הזאת לא צריכה גט. מה שהיה, לא משנה מה היה, לא באמת היה קידושין. אך היות כי ככל הדברים האלה וכל החיזיון הזה כבר עלה על רעיוני משעה ראשונה, הסיפור מתי היה? יום טוב אחרון של פסח העבר. כן? כלומר, ככל הנראה החתם סופר כותב את התשובה הזאת יותר משנה אחרי שהוא שומע על המקרה לראשונה. ואומר: כבר ששמעתי על המקרה אני הגעתי למסקנה שהאישה הזאת לא צריכה גט. אבל היות כי ככל הדברים האלה וכל החיזיון הזה כבר עלה על רעיוני משעה ראשונה, ומשמים עכבוני בכתיבת תשובה זו יותר מערך עשר שבועות, וכתבתי מעט, שוב הקיפוני טרדין ונתעכב יום וימים ועשרה ימים, וכן כמה פעמים. אני בא מתיישב לכתוב, בדיוק צץ לי משהו. מתיישב עוד פעם לכתוב, צץ לי משהו, לא מצליח לכתוב את התשובה. עד שאמרתי: הלא דבר הוא, דלא מסתייעא מילתא. אין לי סייעתא דשמיא בתשובה הזאת שאני הולך לכתוב. כל פעם שאני בא לכתוב את התשובה משהו קורה ואין לי יישוב הדעת לשבת ולכתוב את התשובה. לא מסתייעא מילתא. על כן קיבלתי עלי בקבלה גמורה שלא לסמוך על זה עלי דידי. אל תסמכו עלי, אל תשאלו אותי שאלה על השאלה הזאת. לא יכול לענות. יש לי תשובה, אבל אני מרגיש שמשהו אין לי סייעתא דשמיא. עכשיו, הוא כותב, בסוף כן, התשובה הזאת היא ארוכה. הוא כותב הכל, אומר, אחרי שכתבתי הכל וזאת מסקנתי שהאישה הזאת לא צריכה גט, אני מבקש מכם לא לסמוך על מה שכתבתי, כי הרגשתי שלא היה לי סייעתא דשמיא בכתיבת התשובה הזאת. כאילו לא נאמרו הדברים הנ"ל מפי כלל, ואיני, אינני מונע דברי תורה, אני שולח למעלתכם, יראו ויעיין, ודרוש וקבל שכר, אנחנו יודעים על מה זה נאמר, אבל למעשה יעשו הם לפי הכרעתם, או מטעמא דידי, או משארי טעמא, אך לא יסמכו עלי כלל. איך החתם סופר לקח ברצינות את ה את הנקודה הזאת של סייעתא דשמיא של פוסק, עד כדי כך שכשאין לו אותה, הוא יודע לומר שאין לו אותה, ולכן הוא מציע את תשובתו, אומר אין בעיה, אתם רוצים ללמוד תלמדו, נראה לכם מצוין, לא נראה לכם גם מצוין, בשום פנים ואופן אל תעשו כי החתם סופר אמר. זה אני לא מוכן לשמוע. כי לא הייתה לי סייעתא דשמיא בכתיבת התשובה הזאת. בהמשך הלימודים שלי בישיבה, אז כשאני הייתי ב כשלמדתי הלכות שבת, נראה לי זה היה בשיעור ח', בדיוק הרב בלומנצוויג יצא לשנת שבתון, חצי שנת שבתון כזאת, שליש, לא יודע בדיוק מה, ביקש מחתנו, שהיה פה לפני כמה שבועות, במקרה הייתי פה בשיעור, ישבתי שם מאחורה, ביקש מחתנו, הרב רימון, לבוא וללמד הלכות שבת את הכולל בישיבה. ואחרי שהיינו אחרי שהיינו לומדים עם הרב רימון הלכות שבת, אז בהפסקת צהריים היינו יושבים איתו כמה חבר'ה, והוא היה מספר לנו סיפורים על תקופתו כרב על רבנות הקהילה. ובכל מיני סיפורים הוא סיפר לנו, שאומר: וואלה, הגיע אלי סיפור, לא ידעתי מה לעשות. הלכתי הצידה, אמרתי פרק תהילים, חזרתי ופתאום עלה לי רעיון. וכשהגעתי לניר גלים, אז הסיפור הזה הלך לי בראש, אמר: מעניין מה יקרה. עכשיו, את הסיפורים שאני הולך לספר לכם עכשיו אני לא הולך לספר לכם כדי אני הולך לספר לכם כדי להוכיח שאפילו זב חוטם כמוני, שמגיע ל להיות בעל הסמכות, אפילו לי היה סייעתא דשמיא. תשמעו סיפור. זה עולה לרשת? מה? מתוכנן שכן. מתוכנן שכן, אז אני אזהר טיפה בדברים. היה, ניגשו אלי כמה אנשים מניר גלים, מי שמכיר, שבע דקות מפה, מושב שהוקם על ידי ניצולי שואה, וחלקם עדיין איתנו. חלקם כבר רובם רובם הגדול כבר נפטרו, חלקם עדיין איתנו. יש הרבה מאוד עובדי עובדי סיעוד, עובדות זרות. יום אחד ניגשים אלי שני שניים מהתושבים, ואומרים: תשמע, העובדות הזרות שלנו, שלי ושלו, הן מתקוטטות ביניהם כל הזמן, אנחנו לא יודעים מה לעשות. הן הן רבות, אחת פונתה לבית חולים. מסתבר שזה קשור ל כאילו יש להודו ונפאל או משהו כזה, כאילו יש שתי הודיות, יש שתי נפאליות, ויש מלחמה יש מאבקים פוליטיים בין הודו לנפאל, אז הן מתקוטטות. מה עושים, הרב? מה אתם רוצים ממני? אמרתי: טוב, אני אחשוב על זה. טוב, נפגשתי נפגשתי עם כל הרביעייה הזאת, לא לא עם הנשים, עם הבנים של הזה, שבאו אלי ואמרו לי: מה מה עושים. פתאום עלה לי רעיון. אמרתי פרק תהילים, אמרתי להם: תקשיבו, כל אחד הולך הביתה, הולך לבית של אבא שלו, אמא שלו, מזהיר את העובדת הזרה שתרגע. דבר שני, העובדת הזרה היא גם עובדת עבודה זרה. הן עובדות עובדות אלילים, הנפאליות, ההודיות. זה אומר שיש להן רוחניות טיפה. פסולה, אבל רוחניות. אתם תגידו שהבאה הבאה בתור שעושה בעיות, הרב יקלל אותה. מאז הן מסתובבות בניר גלים, רואות אותי ברחוב, עושות לי: רביי! How are you רביי, how are you רביי! אף אחת לא מתעסקת איתי. ובא לציון גואל, מאז אין מריבות. עכשיו, ממש עכשיו, זה לא תשובה הלכתית, זה לא שום דבר, זה זו הברקה שבאמת הרגשתי באותו רגע שהייתה לי איזה סייעתא דשמיא. הבן שלי אמר לי: וואי, אבא, איך חשבת על זה? אמרתי לו: סייעתא דשמיא. פתאום בא בא לי הרעיון הזה ובאמת חשבתי על הרב רימון בסיפורים שהיה מספר על ה על הדברים האלה. ועוד עוד סיפור שהיה, אחד הדברים דרך אגב היפים מאוד בלהיות רבני קהילה, בטח במקום כמו ניר גלים, בשונה אולי מלהיות ר"מ בישיבה, סיפר לי פעם אחד הר"מים שלי סיפר לי שיש משהו בלהיות ר"מ של שיעור ב' 15 שנה שהוא קצת זה קצת חוזר על עצמו. אמנם מחליפים מסכת כל שנה, אבל לדחות גיוס, לא לדחות גיוס, ללכת לגיבוש צנחנים, לא ללכת לגיבוש צנחנים, אני יוצא עם מישהי, להתחתן לפני הצבא, בחירות, הדיונים חוזרים על עצמם. סליחה אם יש פה מישהו משיעור ב' שבטוח שהוא הראשון ששואל את הרב שלו אם ללכת לעשות גיבוש צנחנים או לא לעשות גיבוש צנחנים. זה חוזר על עצמו. כשאתה רב קהילה, בטח בקהילה כמו ניר גלים, אז אתה מתעסק, אתה יום אחד עם הילדים בגן, יום אחד עם הקשישים ועם הנוער ועם מבוגרים ועם כאלה ועם כאלה. מגוון עצום של מפגשים עם המפגש אנושי ועם ובסוף שאלות בהלכה. מתקשרת אליי נערה, אומרת לי: הרב, אני לא יודעת מה לעשות, אני נסעתי עכשיו במושב ואיזה חברה רצתה שאני אקפיץ אותה, ובדיוק עשתה לי איזה קטע מעצבן, עצבנה אותי וזה, אמרתי לה: נודרת, את לא נכנסת לי לאוטו. מה עושים? עכשיו, אני באמת התעצבנתי עליה באותו רגע, לא רציתי שתיכנס לי לאוטו, אבל אני לא רוצה שהיא בחיים לא תוכל להיכנס אליי לאוטו. אז לא ניכנס עכשיו לכל הדיונים של נדרים ונדרי שחוק, ואם זה נדר או שבועה, הייתה התפסה, לא הייתה התפסה. עיינתי בדבר, הגעתי למסקנה שאין פה באמת נדר והיא לא צריכה התרת נדרים. לא זוכר למה, הגעתי למסקנה שלא לא באמת צריך פה התרת נדרים. אבל אמרתי לה, אבל חירפן אותי שהנוער היום אומר, אתם מכירים, בסדר? נודר, נודר. זה מעצבן אותי, אמרתי טוב, יש לי פה הזדמנות. אמרתי לה: תבואי אליי הביתה בבקשה. מוצאי שבת מגיעה אליי הביתה, שבי. נתתי לה בראש, לא כבד, על חומרת חומרת נדרים, ועל זה שלא משחקים עם הדברים האלה, ואמרתי לה: למעשה את לא צריכה פה התרת נדרים. אבל את עכשיו כותבת בקבוצה של החבר'ה: אתם לא מאמינים איזה פדיחה הייתה לי. הרב קרא לי אליו הביתה כדי להגיד לי כמה חמור זה נדרים. עשינו את זה בטוב, אבל ייצרנו פדיחה בצורה מלאכותית. והיא סיפרה לכולם: תקשיבו, נדרים זה משהו שלא צריך להתעסק איתו. ועכשיו אני מתאר לעצמי שזה לא לא הפסיקו להגיד "נודר" על כל דבר, אבל פתאום זה, במקום לפתור את הבעיה הלכתית, אז שוב, הייתה איזה סייעתא דשמיא שללקחת את זה כאיזשהו אירוע חינוכי ולעשות איזשהו מהלך עכשיו בנוער שיזהרו יותר בלשונם בגלל חומר עוון נדרים ושבועות. לפני כמה שבועות ניגש אליי יהודי מהקהילה, הוא כותב לי על הבוקר, כותב לי: הרב, אחותי נפטרה. מה לעשות? אני צריך לשבת שבעה? אמרתי לו: כן. הוא אומר: רגע, לא סיפרתי הכול. זו היא חצי אחותי ואני מעולם לא פגשתי אותה. הוא אמר: לא, למען האמת, סליחה שזה נשמע רע, היא לא גרה בארץ, אני לא מכיר אותה, לא כל כך מזיז לי שהיא נפטרה. מה הקטע שאני אשב שאני אשב עכשיו שבעה? לא אלך שבוע לעבודה, יבואו לנחם אותי על מה? אני לא מכיר אותה. טוב, אמרתי: רגע, יש פה יש פה סיפור. עכשיו, בהלכה זה לא משנה. כן? הוא צריך לשבת שבעה. אמרתי: טוב, בטוח יש פה איזשהו סיפור. אמרתי לו: בוא, זה היה בסוכות. זה היה בסוכות, זה אומר גם שהוא אמר: אני יודע שאני לא צריך לשבת שבעה עכשיו, אבל מה אני עושה כשנגמר החג? אמרתי לו: בוא, חצי שעה אני אצלך בסוכה. ישבנו אצלו בסוכה, אני מתחיל לתחקר אותו שם: מה הסיפור? ועכשיו אני באמת לא חשבתי שייצא מזה משהו. כאילו, בהתחלה חשבתי פשוט שאני בא לשם כדי לתדרך אותו איך איך יושבים שבעה, את רוב ההלכות הוא יודע כי אימא שלו נפטרה גם לפני כמה שנים, אבל איך לשבת שבעה, מה עושים כשיום טוב, מה עושים כשלא, איך מתחילים במוצאי זה, חשבתי שאני הולך לתדרך אותו, אבל אמרתי, "אם כבר אני יושב איתך, ככה חברים, בוא תספר לי את כל הסיפור". אז הוא אומר: "לאבא שלי הייתה אישה לפני שהוא התחתן עם אמא שלי, הנישואים הראשונים שלו. הנישואים האלה לא עלו יפה. הוא הוא גירש אותה. היא עברה לדרום אמריקה עם שתי הבנות שכבר היו, ואבא שלי די שכח מהן, התעלם מהן. התחתן עם אמא שלי, וזהו. אני אני כמעט ולא ידעתי בכלל שלאבא שלי יש עוד שתי בנות שגרות בדרום אמריקה". אמרתי לו: "פגשת אותן פעם?" "פעם אחת, לפני שאבא שלי נפטר, הן הגיעו לארץ, ביקרו אותו, ראיתי אותן פעם אחת, הנה הצטלמתי איתה פעם, והן חזרו לדרום אמריקה". אז פתאום אני אומר לו: "תגיד, אחותך, האחות הזאת שפגשת אותה פעם אחת, אתה לא, היא הייתה נשואה?" אומר לי: "כן". אמרתי לו: "למי?" הוא אומר לי: "לגוי". אמרתי לו: "או! אם היא נשואה לגוי, לא יושבים שבעה". ואז הוא מתקשר אליי כמה שעות אחר כך, אומר לי: "בעיה, הרב. היא עברה, הוא עבר גיור". אמרתי לו: "תקשיב, לא נראה לי הסיפור הזה". הגענו עוד פעם לגיור. "לא נראה לי הסיפור הזה, תבדוק איפה הוא עבר גיור". אמרתי לו: "עשה כחכמתך, תגיד, לא יודע, תמציא איזה סיפור, הוא בקשר עם ה... כאילו בקשר וואטסאפ עם הילד עם הילדים של האחות, טיפה הוא טיפה התעניין, תבדוק אם אפשר למצוא את התעודת גיור". קיצור, בירר, גיור רפורמי, אין מה לחשוש, וממילא הוא גם לא היה צריך לשבת עליה שבעה. אז השתתפנו בצערו על האחות שהוא הוא לא לא זכה להכיר, אבל באמת הוא לא היה צריך לשבת עליה שבעה, כי ההלכה היא שמי שמישהי שנשואה לגוי, אז אז לא יושבים עליה שבעה. שזה גם משהו שהיה יכול להתפספס אם לא הייתי יושב ובתור איזה מחווה אנושית מבקש לשמוע את כל הסיפור, אז הדבר הזה היה יכול להתפספס. ואולי עוד איזה שני סיפורים אחרונים, כדי אולי שוב להדליק אותכם טיפה על זה. ממש שבת האחרונה, אני הייתי בשבת ישיבה בישיבה. כשאני בשבת ישיבה אז אני מדלג כזה, אני אני בכל זאת אני מצליח לקפוץ לנרגלים להעביר שם להעביר שם את השני שיעורים הקבועים שיש לי במהלך השבת, קופץ כזה הלוך-חזור. היה קידוש שבע ברכות לזוג שהתחתן. התחתנו לפני שבוע. הם התחתנו ביום שהרב רובינשטיין נפטר, והרב קלמן בר ערך להם את החופה. אז הלכתי לדבר הלכתי לדבר עם עם הרב, אמרתי לו: "תספר לי קצת על הרב רובינשטיין", שאני לא הכרתי, רק שמעתי עליו קצת. ולדבר על פסיקת הלכה עכשיו מול יד הרב רובינשטיין זה באמת אירוע. אבל קיצור, נחתתי בקידוש, ממש הגעתי באמצע הקידוש, אמרו לי: "הרב, תגיד משהו". אז אמרתי משהו, דיברתי משהו על נח, היציאה מהתיבה, שנאסר, אמרתי את זה במשפטים קצת יותר מעורפלים, אבל נאסר נאסר תשמיש המיטה נאסר בתוך התיבה, היה מותר רק כשיצאו כשיצאו החוצה. כשאדם מרוכז בעצמו, בהישרדות שלו, אז הוא לא יכול להרחיב את המשפחה, אבל כשאדם מתבגר, יוצא מן התיבה, יוצא לעולם, אז הוא יכול להרחיב את המשפחה, וגם המטרה היא שהרחבת המשפחה הזאת תשמח עוד אנשים. דיברתי על ה... הקבלתי את הדבר הזה, בירכתי את החתן והכלה שהאור שלהם ישמח את כולם, והיה נראה לי דבר תורה די טריוויאלי כזה, מובן מאליו כזה, קלאסי, של החיבור בין פרשת נח לבין חתן וכלה. ניגשה אליי האימא שלה, אמרה לי: "אתה לא מבין כמה הדבר תורה שאמרת להם עכשיו זה היה בדיוק מה שהם היו צריכים לשמוע. הם בדיוק מתלבטים בעצמם על ה... כמה הם מתכנסים, כמה הם משתפים אחרים". כאילו היה דיונים סביב החתונה, אם לעשות חתונה גדולה, חתונה קטנה. הם אמרו: "למה צריך את כל הדבר הזה? הרב הראשי, עוד הושבתם להם על הראש, כן? תנו לנו להתחתן". ולהסביר להם שאנשים אחרים שמחים בשמחה שלהם, שזה שיש... היא אמרה: "זה היה כל כך מדויק". עכשיו, זה זוג שאני מכיר אותו באמת באופן שטחי. סיעתא דשמיא. ובאמת מי שבעיניי בוחר לעסוק בדבר הזה, אז אז בעזרת השם, כן? אני לא תמיד, אבל כשעוברים לפסיקת הלכה או להנהגת קהילה בעולם, בעולם האמיתי מה שנקרא, בעולם שבו פוגשים אנשים שהם שמחוץ לבית המדרש, אנשים שאולי היו פעם בבית מדרש, עכשיו הם במקום אחר בחיים, הם מחוץ לבית המדרש, והשליחות של הדבר הזה, שלבוא ולהביא תורה לאנשים שהם לא נמצאים בתוך בית מדרש, הם לא נמצאים בתוך עולם בית מדרש, לפעמים הם חוזרים לזה כשהילדים שלהם הולכים ללמוד בישיבות אז הם פתאום חוזרים לזה, אבל להביא להביא תורה, לרומם את הרוח, לרומם את קרנה של תורה, להביא תורה לאנשים שהם לא בתוך עולם בית המדרש, זאת שליחות עצומה עצומה עצומה שיש בדור הזה, ומי שעוסק בזה זוכה ממש להרגיש סייעתא דשמיא. זה זה פשוט שפתאום יש לך הברקה שאתה לא יודע מאיפה היא באה לך, ואתה אומר וואללה זה עבד, היה לי פה סייעתא דשמיא. ויש לי יש לי עוד סיפורים, אם מישהו אחר כך רוצה לשאול שאלות ולשמוע, אז אז באמת, ומאחל לכם שתזכו גם לעסוק ב לעסוק בדבר הזה. חזק וברוך. ערב טוב, תודה על ההקשבה.