המספד בירושלים (מאמרי הראיה) חלק 3 | הרב אהרן פרידמן

כן, בעמוד השני, "כמו שיהיה לעתיד לבוא". נקרא את המשפט ה... משפט האחרון שלמדנו פעם שעברה, אולי מ"אמנם", "אמנם עוונותינו הטו", השורה מתחילה במילה "אמנם". אז הרב דיבר, כמו שהסברנו, על זה שיש בעם ישראל שתי הנהגות. יש הנהגה של שבט אפרים, יש הנהגה של שבט יהודה. וה... וההבדל בין ההנהגות האלה בא לידי ביטוי בכמה דורות. היה בדור הראשון הראשון יוסף ויהודה, שיוסף היה אחראי המשביר לכל עם הארץ, הוא דאג לזה, ויהודה היה זה שבונה את בית המדרש של... של יעקב אבינו. בפסוק שמדבר על "בצאת ישראל ממצרים", חושב שזה לא דיברתי איתכם, הרב מביא את הפסוק "היתה יהודה לקדשו, ישראל ממשלותיו". כבר ביציאת מצרים. מעניין, כשתפתחו בספר... בספר במדבר, תראו את המספרי האנשים שהיו בכל שבט, והשבט הגדול מכל השבטים, חוץ ממנשה ואפרים, חוץ... יוסף הוא השבט הגדול בכמות, אם אתה מצרף את מנשה ואפרים, אבל מעבר לזה, כשבט בפני עצמו, שבט יהודה הוא השבט הגדול ביותר, למרות שליהודה היו בסך הכול שלושה בנים שמה, בדור הראשון. היה ער ואונן שמתו, היה שלה, פרץ וזרח, ומשלושתם, למרות שהיו שבטים שהיו להם שבעה ילדים, כמו גד וכאלה, בסדר? הריבוי בשבט יהודה היה גדול יותר. אני לא חושב שזה היה נס ייחודי לשבט יהודה מאשר שאר השבטים. הסיבה, לפי עניות דעתי, אחרת. היא קשורה כנראה לזה ש... בשבט יהודה הייתה הרבה פחות התבוללות מאשר בשבטים אחרים. הכמות הזה היה תלויה גם בהתבוללות שהייתה במצרים, ושמירה על מורשת האבות, מסורת האבות. חוץ מלוי, לוי חריג, היו מעט מאוד, למרות שהוא שמר על מסורת האבות, אבל הוא לא היה משועבד. כיוון שלא היה משועבד, לא היה לו גם את הברכה, ככה הרמב"ן מסביר על כל פנים. אז יש... אבל הייתה יהודה, על כל פנים ודאי שהמזמור בתהילים שמדבר על יציאת מצרים רואה איזשהו בידול בין יהודה לבין ישראל כבר בשלב של יציאת מצרים. הדבר הזה בא לידי ביטוי גם ב"הים ראה וינס", שזה כנראה הפירוש הכי פשוט. "בצאת ישראל ממצרים, בית יעקב מעם לועז, היתה יהודה לקדשו, ישראל ממשלותיו, הים ראה וינס". מה זה קשור להיתה יהודה לקדשו? הכניסה לים של נחשון בן עמינדב, שבט יהודה הוביל את הכניסה לים למרות הסכנה, למרות החששות, למרות זה שאנשים לא רצו, למרות ש... אז שבט... שבט... שבט יהודה הוביל את זה, וזה "היתה יהודה לקדשו" של... של שבט יהודה. וזה היה בשלב הראשון, בגלגול הראשון. הגלגול השני, יהושע בן נון כובש את הארץ, וכלב בן יפונה מתחבר לאבות ולחברון, ועתניאל בן קנז הוא מחזיר את כל התורה שכח יהושע בפלפולו. בסדר, כתוב ששלושת אלפים הלכות נשתכחו בימי אבלו של משה רבנו, והחזירן עתניאל בן קנז בפלפולו. אז גם רואים כבר בכניסה לארץ את הזה. אחרי זה, זה מופיע אצל דוד מלך ישראל ואצל שלמה בשלמותם, אבל דווקא בגלל הקלקולים במלכות שלמה יש כבר מתחיל לצאת ה... ה... היסוד של ירבעם בן נבט, המנהיג של שבט יוסף, שמלין על מסים גבוהים, על קשרים לא נכונים ולא בריאים בין... בין... בשלטון של שלמה, והוא רוצה תיקון עולם, יושר, הנהגה נכונה, חלוקת מסים הוגנת, וטענות כאלה שהם קשורות גם למבנה המדיני הבריא והנכון. ולא מספיק שיש מקדש, ולא מספיק ששלמה המלך בנה בית מקדש מדהים ביופיו, צריך גם זה. אני... אני ממשיך עכשיו: "אמנם עוונותינו הטו אלה, שהתחלקה מלכות בית דוד, וכל אחד מן הכוחות השניים, ש... להתאחד דווקא, התחיל להתפתח בפני עצמו, כאילו דבר אין לו עם משנהו. ומזה יצא מה שיצא להפסד כללי לשני העניינים, בעוונותינו הרבים, אפרים שנוסד על ידי ירבעם, שהופקד מתחילה על סבל בית יוסף מני כישרונו המעשי, "וירא שלמה את הנער כי עושה מלאכה הוא ויפקד אותו לכל סבל בית יוסף", פנה לגמרי מהקדושה העליונה המיוחדת לישראל, "ואותי השלכת אחרי גוך", ומזה יצא הסילון הממאיר. חטא עבודה זרה שגרם להתפתחות הנטייה שיש של השיווי שיש בישראל לעמים לצד הרע והגירעון. כשאתה רוצה להגיד אנחנו עם ככל העמים, עם ישראל הוא עם ככל העמים, אנחנו רוצים להיות עם נורמלי. יש אמירות כאלה. גם היום, היה פעם בן גוריון אמר שהוא חולם על היום שבו יהיו גנבים יהודים. זה יהיה סימן שאנחנו עם נורמלי. אני לא חושב שהוא אמר רוצחים יהודים, אבל גם לזה בעוונותינו הרבים הגענו, בסדר? כשעם ישראל רוצה להיות עם נורמלי, אפילו עם שהוא שותף במשחקי כדורגל בינלאומיים, משחקי כדורסל בינלאומיים, זה להיות עם ככל העמים. וכשאתה עוסק בזה מאוד, וזה מאוד חשוב, נכון? לכולם, אם יחרימו את ישראל, לא יחרימו את ישראל, בכל מיני תחרויות בינלאומיות שבהם לא בא לידי ביטוי בכלל הייחודיות של העם. לא בא לידי ביטוי הייחודיות, אנחנו עם רגיל, עם בלי שום... כאילו כמו הסלובנים וכמו היוגוסלבים... לא, אין... סתם, התפרקה כבר, אבל כמו כמו היוונים וכמו קפריסין. זה מטשטש, מבטל, מחליש את ההבנה, את התפיסה שלנו את עצמנו. אנחנו צריכים לדעת לתפוס את עצמנו כמו שאנחנו. אם אנחנו לא יכולים לתפוס את עצמנו כמו שאנחנו ומי שאנחנו, אנחנו בבעיה גדולה. ועם ישראל לא תופס את עצמו נכון בסיטואציות כאלה, ואפילו מדגיש את זה יותר מדי. אני בעיניי כשיש כשיש... הכל בסדר שמה, אמיתי? כשיש תחרויות כאלה, ספורט וזה, שנבחרת ישראל או מכבי או בית"ר או לא יודע, כל מיני קבוצות מגיעות לתחרויות כאלה וכולם מתעניינים בזה, בעיניי זה מבטל את הערך של עם ישראל. מי אנחנו? המחשבה שאנחנו עם ככל העמים, אנחנו חלק ממשפחת העמים, זה פוגע בהבנת הייחודיות של עם ישראל. ממשיך ממשיך הרב ואומר: זה זה האפריימיות שיש בעם ישראל. "עד מידת אפרים בעמים", כן. אני אין לי תשובה חד-משמעית טובה לזה. אני נוטה שזה לא נכון, כאילו אם אני הייתי ראש ממשלה, הייתי מבטל את ההשתתפות של ישראל בכל הדברים, מהאירוויזיון ועד כל המפעלי הספורט הבינלאומיים. "הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב", לדעתי זה המשמעות הכי פשוטה של זה. אנחנו לא עם רגיל, אנחנו גם לא צריכים להיות חברים באו"ם. להאיר להם? לא בזה אנחנו נאיר להם. מה, אתה חושב שבכדורגל אנחנו נאיר להם? מזה שאנחנו ננצח בכדורגל, נגיע למונדיאל? זה שאנחנו משחקים בבית ג' וזה וזה, זה... הפוך! בזה אומרים: רגע, הם כמונו. אני לא הייתי עושה את זה בהתנשאות, אבל הייתי אומר: זה לא העסק שלנו. לא בזה אנחנו באים להצטיין ולא בזה אנחנו באים להתבלט. אני לא אומר שאין לנו קומה טבעית. אני כן בעד ספורט עממי, וכן בעד שאנשים יעשו התעמלות ואנשים יעשו קבוצות ריצה, לא משנה מה שיעשו, בסדר? מכון כושר. אבל ספורט תחרותי שבא להבליט את הזה, זה אין לעם ישראל פה שום סיי מיוחד יותר מאשר לכל אומה אחרת. וזה שאנחנו מראים את עצמנו ככל אומה, לדעתי טעות. טוב, נתקדם קצת. בקיצור, אז מגיעים "אפרים בעמים הוא יתבולל, אפרים היה עוגה בלי הפוכה", ויהודה זה צד אחד. מין מין בינלאומיות של עם ישראל. גם המחשבה שהייתה בתחילת תנועת... התפשטות תנועת ההשכלה, שאמרו את המשפט הידוע והמפורסם של "היה אדם בצאתך..." ויהודי באוהליך, או הפוך. גרמני. גרמני, בסדר, אני חשבתי שאדם זה היה זה. לא משנה, תהיה גרמני. המחשבה או אנשים שהגדירו עצמם גרמני בן דת משה. גם הזדהות לאומית עם עם אחר. גם יהודי שחי בארצות הברית היום. אז בוא נגיד, הכל מהפטריוטיזם אמריקאי, שמים בפתח הדלת, בפתח הבית דגל, דגל ארצות הברית. ויש בתי ספר יהודיים, אז יש דגל ארצות הברית ודגל ישראל. אז בסך הכל הכרת הטוב למדינות כמו ארצות הברית, שרב משה פיינשטיין קרא לזה מלכות של חסד, כן? זה אולי המדינה היחידה שיש בה שיש בה עוד רוב של אנשים שהם אפשר לקרוא לזה אוהבי ישראל בצורה כזאת או אחרת. לא יודע כמה היום, אבל בסך הכל, יחסית לאומות האחרות, יש שמה אהבת ישראל וזה. וצריכים להכיר להם טובה והכל, אבל אם אתה אומר "אני אמריקאי ישראלי, אמריקאי יהודי", אתה מאבד פה משהו משהו מאוד... טוב. יהודה, מה קורה לצד השני? הצד השני הולכים לקצה השני, שהבניין הגשמי, סדרי המדינה, אפילו הגיעו עד כדי כך שהלאומיות בעצמה, הרגשות הלאומיים הטבעיים הבריאים, גם אותם לא רצו. גם אותם ראו בזה אפילו סוג של עבודה זרה כזאת. יש ביטויים כאלה חריפים מאוד אצל כל מיני הוגי דעות שהיו שייכים לצד השני, נקרא לו החרדי, בסדר, לפני קום המדינה עוד, וממשיך עד היום במובן מסוים אצל חלק מהאנשים. בוא נגיד, הדגל לא אומר להם כלום. יש אנשים שהדגל לא אומר להם כלום, אומר "זה רק חתיכת בד". נלחמים ומדכאים את הרגש הלאומי הטבעי. לא משנה ולא אכפת. אז אמרנו, יהודה בחסור חסר לו הצד המעודדו בחומריותו, היה צריך להשלמה רוחנית גדולה ואדירה שתספיק להמציא גם כן את הצד החסר החומרי, זאת אומרת, היה צריך איזה תעצומות נפש גדולות כדי להוציא מתוכו, בלי שבט אפרים, את הכוחות... ולא הצליח, הוא לא יכול. הוא לא יכול כי זה לא דרך נכונה. כיוון שלא עלה למעלה זו, נתבזבז הכוח הרוחני גם כן, עד שלא החזיק מעמד, וכשל גם יהודה עמם, כי לשונם ומעלליהם אל ה', למרות עיני כבודו. כשיש משהו לא בריא, לא מאוזן, אז גם הצד הרוחני לא מצליח להחזיק מעמד בצורה נכונה, והוא מוציא מתוכו כיוונים עקומים גם באמונות ודעות ואפילו בלימוד תורה. אפילו בלימוד תורה. יכולים אנשים להתנתק לגמרי מללמוד תנ"ך, למשל. שהתנ"ך כל כולו זה דבר ה' בחיים לאומיים של עם ישראל. אנשים מרגישים זרות, או מתמלאים באמונות תפלות ובסיורי קברים וכל מיני דברים שהם גם הם לא נכונים. הם לא נכונים, כי הכוחות האלה לא מאוזנים. והנה גם אחרי הפירוד, אם היו על כל פנים מתאחדים לדעת שכל אחד יסגל לו נטייתו הפרטית, אבל באופן שיקבלו זה מזה את הצדדים הטובים, אפילו שכבר היו שתי ממלכות, שזה קטסטרופה לאומית, אבל יהודה יקבל מאפרים את הדרכים והנטיות המוכשרות לשכלל האומה בתוקף חומריותה ונפשיותה הכללית, ואפרים יקבל מיהודה את הכוח העליון המיוחד לישראל בדרכי קדושה, מתורה ומידות קדושות והכשרה לנבואה ורוח הקודש המיוחדים לזה, היה מחץ הולך ומתרפא. אם שתי הממלכות היו ממלכות ידידות והיו אומרים, "טוב, לא הצלחנו לחיות ביחד, אבל אנחנו עדיין עדיין מכירים כל אחד בערכו של השני ועושים דברים ביחד", זה היה מצליח להתרפא. אבל כיוון... שכיוון שנחלקו חילוק ממלכה, ועל ידי השפעה מאחדת היה הדבר מחויב, שהצד הגובר יהיה לו המצב העליון הרוחני המיוחד לישראל, ודאי שמי יהיה המוביל, מי יהיה הדומיננטי, במידה והם מתאחדים, ודאי שהצד הרוחני הוא צריך להיות הצד הדומיננטי, וזה לא מ... לא היו מוכנים. בסגנון של חז"ל, סיפרו על ירבעם בן נבט שהקדוש ברוך הוא תפסו בבגדו, תכף הוא יביא את זה, וזה לא רצה ירבעם, על כן הייתה התוכנית הפנימית של ציור אפשרות ההתאחדות עם המניעה מהתחברות תוצאות של הוראת משפט. מה שאמרו חז"ל, אז זה מה שהרב אומר. בעצם, חז"ל בסיפור הזה, תפסו הקדוש ברוך הוא בבגדו, זה לא הכוונה שיום אחד הקדוש ברוך הוא באמצע הטיול, טיול שבת אחרי הצהריים של ירבעם בן נבט ותפס אותו בבגד. הרעיון הוא שהיה תביעה אלוקית, דרישה אלוקית שהציקה לירבעם במעמקי נפשו: איך? מה? למה אני מפלג את עם ישראל? גם היום, הרבה אנשים מרגישים שזה לא טוב, שיש פילוג, לא טוב לא טוב לא טוב. אבל מה אתה עושה עם זה? זה שיש הרגשה פנימית, נפשית, שזה קוראים לזה חז"ל תפסו הקדוש ברוך הוא בבגדו. ואמר לו: חזור בך, ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן. גן עדן כמובן זה ארץ ישראל. בסדר? ארבע נהרות, נהר רביעי פרת, פישון זה הנילוס, בסדר? גיחון באמצע, פרת בקצה העליון, מה? גיחון זה בירושלים, השילוח. וחידקל זו שאלה איך הוא, אבל הרבה הרבה דימויים יש בין גן עדן לבין ארץ ישראל. בואו נחיה יחד. יחדיו תשכללו את האומה הישראלית להביאה אל תכליתה להיות לעם לה' אלוקי ישראל, להיות אומתם ראויה להיות לאור גויים. גם זה וגם זה. שאר הצדדים השמיים לכל האדם אשר על פני האדמה גם כרויים להיכנס בבניין. אמנם על שאלת מי בראש, מוכרחת התשובה לבוא בן ישי בראש, כי בלעדי הכרת השליטה העליונה של הצד הרוחני, חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו, אז אפסה כל תעודה לישראל חלילה, והנם המעט מכל העמים וראויים יותר מכולם להרס וכיליון חלילה. ברור שעם ישראל צריך להיות, בעם ישראל החלק המוביל, הדומיננטי, חייב להיות החלק הרוחני, חייב להיות תלמידי חכמים, חייב להיות המקדש. בלשון של ספר מלכים, ירבעם בן נבט חשש שאם יעלו למקדש שלוש פעמים בשנה, יגיעו לשם, ובמקדש הרי מי שמנהל את המקדש ומי שיושב בעזרה וכולם רואים שהוא החשוב יותר, זה יהיה רחבעם. לא רחבעם כבן אדם, אלא רחבעם כרעיון, בסדר? והמקדש כשבט יהודה כרעיון, את זה הוא לא היה מוכן לקבל. הוא חשש שזה ירסק את השלטון שלו. זה לא היה אמת, זה לא היה מרסק לו את השלטון כי היה לו את המקום שלו. אבל הוא העדיף את האישי על פני הלאומי. וזה היה המעידה הגדולה של ירבעם. באמת באמת בעומק, צריך לומר שזה גם זה לא היה מעידה של ירבעם האיש. זו הייתה חוסר, זה חוסר נכונות של שבט אפרים להיות כפוף לשבט יהודה. יותר עמוק, הרעיון החומרי, השלמות החומרית בישראל לא הייתה מוכנה להתכופף לשלמות הרוחנית, כי הרגישה שהרוחניות, כאן הרב לא מאריך בזה, כאן שהרוחניות מדכאת אותה, לא מוכנה לתת לה את המקום שלה והיא לא מאפשרת לה לצמוח כמו שצריך. כמו משהו שעוברים בגיל ההתבגרות, בסדר? ב... נערים, שהם מרגישים שההורים לוחצים אותם, חונקים אותם, לא נותנים להם להתפתח וכולי וכולי. זה לא נכון בעומק, אבל זה כן נכון בתחושה. והתחושה הזאת היא היא תחושה שהאדם היא ניטעה באדם כדי להיבנות לבד, כדי שבאמת יהיה לו אישיות עצמאית, ייחודית שלו. אבל שרירות הלב גרמה שאמר "אי כחי לא בעינא". ומזה נמשכה שלשלת צרותיהם של ישראל ופיזורם, בתכלית מרוק הגלות עד עת קץ. על כן עומד במשך כל משך זמן הגלות המצב הכללי של האומה בדרך ניגודי של אלה שני הכוחות. לפעמים מתגלה הנטייה לחוזק הלאומי החומרי ויתר הצרכים האנושיים הכלליים שנובעים בעיקרון מיסוד הנטייה המיוחדת ליוסף ואפרים, לפעמים מתנערת הנטייה הרוחנית לקיומה של תורה והפרחת הצד הרוחני המיוחד לישראל, להרים קרן ביראת ה' באהבתו באהבתה של תורה ודרכיה. ובאשר שכמו פולח ובוקע בארץ נפזרו עצמינו לפי שאול, והכוח המאחד המקיף את פועלי הנטיות ליסוד אחד להיות משפיעים ומושפעים ביחד, כל אחד לפי ערכו, ולאחד ההנהגה בהגברת הצד הרוחני באופן שהוא יהיה מחזק ונותן חיים לכל יתר החלקים, ככוח חיי הנשמה המחיה את הגוף לכל חלקיו. ובאשר אי אפשר לאומה שתבוא לתעודתה הרוממה לישא בגאון עוז שם השם הנקרא עליה כי אם בהשתלמה בתכלית ההכשר בשני חלקיה, הכללי חלק יוסף והפרטי חלק יהודה, מלכות בית דוד, שמחזק, שמחוזק כוחו הפרטי כולל הוא גם כן את הצד הכללי. אדמוני עם יפה עיניים, זה כתוב על דוד המלך שהוא אדמוני עם יפה עיניים. אדמוני דומה לעשיו, עם יפה עיניים שחז"ל דרשו שדומה לסנהדרין, שנקראים עיני העדה. האדמוניות של דוד והיכולת שלו, באמת באמת הכישרון הכי הכי ראשוני זה היה בכלל לא צריך להיות ביוסף ויהודה, אלא זה היה צריך להיות בעשיו וביעקב, אלא שעשיו הרשיע ולכן היה צריך את זה. נכון שהמקביל של עשיו בתוך משפחת יעקב זה יוסף, לכן אין עשיו נופל אלא בידי בניה של יוסף, בסדר? עשיו קלקל, הוא לא היה ראוי, הוא היה בעל עבירה, אבל הכוח החומרי והיכולות הגופניות של עשיו היו בשיא תפארתם. הוא איש יודע ציד, איש שדה, ואיש תם יושב אוהלים. הנה מתנערים באומה כוחות לכל צד, וכמו שהכוחות המגברות את הרוחניות הן מכשירות למידת משיח בן דוד, שהתעודה התכליתית היא עיקרו ויסודו, כי באמת מרכז החיים הוא התעלות הרוחנית, אלא שאי אפשר שתהיה הרוחניות מפותחת כראוי אם לא יהיו שלמים עמה כל הכלים החומריים הנדרשים לאומה שלמה ומשוכללת, כן ההתנערות לבקש חוזק לאומי, חומרי, ויתר מכשירי החיים הכלליים, היא הכשרת משיח בן יוסף. זה שני משיחים. כשמדברים היום על יש כאלה אומרים המשיחיים, משיחיים, אז זה הם מתכוונים עכשיו אנחנו בבחינת משיח בן דוד, אבל גם הצד שרוצה לפתח את החומריות ואת הכלליות בעם ישראל הוא גם משיחי. הם לא יודעים שהם משיחיים, אבל הם משיח בן יוסף. הם רוצים לבנות את הכלכלה, את הזה, והם רואים בתורה ובנושאי שמה של תורה, בנושאי שם השם משהו שמדכא ומחליש את החיים הטבעיים. אפילו התרבותיים, לא רק הכלכליים, גם התרבותיים. התרבותיים בהיבט הכללי שלהם, כן? של העם. בין אם זה בחלקים אפילו הנמוכים, של הספורט, שדיברנו קודם, עד החלקים הגבוהים יותר של התרבות, שזה הצגות ואומנות וכל הדברים האלה, שלומדי התורה, בוא נגיד, לא מייחסים לדברים הללו חשיבות, אולי אפילו רואים בהם רואים בהם דברים לא חשובים, שאנחנו לא זקוקים להם, אולי אפילו מפריעים. זה נכון שכשם מתפתחים בצורה חילונית, הם גם מקולקלים, בסדר? בהרבה בהרבה צדדים שלהם. אבל האם עם צריך סופרים? האם עם צריך מחזאים, תסריטאים? ודאי. זה חלק מהקומה האנושית שיש. רק בעם ישראל זה רק חלק א' בתכונה הנשמתית של העם. וכשהם משמשים בערבוביא מצרת הגלות, מקוצר הדעות ופיזור הכוחות, הם חבלי משיח. החבלי משיח זה כל אחד מושך לצד שלו, והמשיכות האלה לצדדים והטלטלה הזאת של העם, בין יום אחד רוצים ככה ויום אחד רוצים ככה, כעין אולי אפילו יעקב ועשיו בבטנה של רבקה, ש"ויתרוצצו הבנים בקרבה". יש התרוצצות נפשית שהעם קרוע. יכול להיות תקופות שהעם נסער בגלי אמונה, וימים שהעם שוקע במעמקים של נהנתנות וחומריות, זה חבלי משיח. חבלי שני משיחים: "אשר חרפו אויביך ה' אשר חרפו עקבות משיחך". שתי העקבות של תרין משיחין. והנה פעולת משיח בן יוסף שתהיה הכשרה כוללת, אף על פי שוודאי תהיה עם זה מולדת בדעת ויראת השם שנמצאת הרבה גם כן, לתכלית הכשרת כלל האנושיות, מכל מקום כיוון שהיסוד העיקרי המרובה באיכותו, שהוא התייחדות הצורה הפרטית הישראלית בהתגברה אינו בולט בו כל כך. תשמעו, גם מדינת ישראל, אפילו בתחום התעשיות הביטחוניות ובתחום הסייבר ובתחום ה-AI, וזה שמדינת ישראל היא מובילה מאוד בדברים האלה, זה חלק מהמשיחיות של משיח בן יוסף, שתוכל להאיר לאומות. שאלת קודם, אמיתי, שאלת מה מה נאיר לאומות? בשלב לפני האמונות ודעות, קודם כל ש- בהיבטים האלה של הטכנולוגיה, ושל החכמה, ושל הכלכלה, ושל היושר. לא להיות מדינת עולם שלישי עם שחיתויות וזה, להיות מדינה מתוקנת ובריאה, ושהצדק מאיר בה. גם צדק זה מושג בינלאומי, הוא לא מושג יהודי בלבד. נכון שהוא בא מהתורה, מדבר השם, אבל הוא שייך לכל אומות העולם. מכאן הרב מגיע למה שכתוב מה שכתוב בגמרא על המספד הזה, שמספד של משיח בן יוסף שייהרג. מה זה משיח בן יוסף שייהרג? כתוב בכתבי האר"י שצריך להתפלל, כל יום היה מתפלל על משיח בן יוסף שלא ייהרג. כשאומר "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח", שמשיח בן יוסף שלא ייהרג. ההריגה של משיח בן יוסף יכולה להתפרש בהמון משמעויות. במשמעות הקיצונית שלה, במשמעות הקיצונית שלה זה חורבן. חורבן זה כל סוג של חורבן זה סוג של גלות עשרת השבטים וביטולה של מלכות ישראל כמלכות, והתפזרות ואובדן מלא כמעט של עשרת השבטים, חוץ מבודדים ויחידים, זה משיח בן יוסף שנהרג. כשהאר"י אומר להתפלל על משיח בן יוסף שלא ייהרג, במושגים שלנו היום זה על התנועה הציונית, שלא תתבטל. כי החלקים הרוחניים בהם לא מספיק חזקים בשביל להתחבר, והחלקים שמושכים לזה לא מוכנים להכיר בערך הייחודי והסגולי של עם ישראל. בשמחת תורה היה קצת הריגה של משיח בן יוסף. קצת. המספד בירושלים זה אחאב. אחאב זה משיח בן יוסף. תכף הרב ידבר על זה, כן? מבחינה מסוימת, לכן יגדל המספד בירושלים. אחאב היה, נדבר על זה תכף, היה מלך עם עוצמה לאומית גדולה מאוד. הוא היה מאוד מאוד, חז"ל אומרים שהוא משל בכיפה, שהיה לו גם השלטון מאוד התפשט, והיה תקופה מאוד מאוד יפה לממלכתיות הישראלית. "אמנם כשיֵהרג יכירו הכל העיוות, שאמנם לא היה הדור ראוי להכיר הערך של הנטייה, להתגבר כדי לקבל מן הרע הטוב, ואת הטוב באמת לקבל, ולשעבדה לתוקף הצדק של תורת ישראל." לא לחלום על יום אחד שכולם רק ילמדו בישיבות וכל השטויות יעזבו, ובתוך השטויות לכלול את כל הטוב שיש בבניין החומרי של האומה, משמורות טבע ועד ועד תעשיות טכנולוגיה מתקדמות. זה לא שטויות. זה קומה חשובה מאוד. אבל אם תופסי התורה מזלזלים בזה, לא מתייחסים לזה נכון, אז הם שותפים בסוף למותו של משיח בן דוד, בן יוסף. "וספדו עליו כמספד על היחיד והמר עליו כהמר על הבכור", כך כתוב שמה בזכריה. "המספד הוא התרגשות לשעתו ממחזה מדהים, המכניס קודר וייאוש בלב, דומה כמספד על היחיד", מספד על היחיד זה בן יחיד שהיה, בן יחיד! אין יותר תקווה. "שאין תקווה נשקפת להיבנות עוד, כמו הורים זקנים שאיבדו את בנם יחידם לא עלינו. אמנם מרירות היא באה כבר בסיוע השכל המתבונן תורח המצב, השכל ישכיל כי אמנם כוח האומה בכללה מוציא מכללה נשמת המשיח". כן האומה מתבוננת, כאילו הכירה את ערך הנטייה של השלמות הכללית להשתמש בה בתור דבר גדול, המצטרף ומסתעף ליסוד התכלית העליון, שעימו הייתה התעודה הלאומית מתמלאת, וממילא הייתה זוכה לקיום והצלחה של הפרחה. בעיניי גם, אפילו אפשר להגיד, אולי זה קצת, גם אמירה אולי טיפה קיצונית, אבל גם... גם רצח רבין היה סוג של, קצת של משיח בן יוסף שנהרג. היה המון טעויות שהוא עשה, כל ההסכמי השלום וכל הדברים האלה, אבל הוא ייצג, הוא ייצג את החלק הזה של של העם שעסוק בבניין החומרי וההשתלמותי, וה... והמוות שלו בעיניהם היה כאילו הרגו אותם, וזה משהו שעד היום מפעפע בעוינות ובשנאה שיש שיש בין המחנות. והנה, כל זמן שמתדמה מפני הפירוד השורר בגלות, ששני הכוחות הם באמת נפרדים זה מזה, עד שמי שנחלץ והגביר את הצד הכללי נעשה בעוונותינו הרבים צר ואויב לתורה ולקיום המצוות, וכל דרכי הקדושה המיוחדים סגולת ישראל הפרטית, והפוך, מי ששם מגמתו ליסוד ההתאחדות הישראלית נעשה על ידי זה עצמו מנגד ומפריע לכל תיקון חומרי כללי, וזה המאבק בין הכוחות, שעל ידי זה מעבר מזה נעשה פרצים ומעבר מזה נתגלה חולשה ועצבות ודקות לב. פרצים זה בצד החומרי, וחולשה ועצבות דקות רוח בצד הרוחני. אין חיים! חיים זה חיבור של גוף ונשמה. נשמה לבד, חסר חיות, חסרה חיות. גם תנועת החסידות בתחילת דרכה, היום זה כבר עולם אחר, אני מדבר בתחילת דרכה, הלינה הרבה על זה שבעולם היהודי הדתי חסר חסר חיים. ולכן החסידות חיברה הרבה אנשים פשוטים והתוועדויות ולשמוח שמחה טבעית ולאכול ולשתות ולשמוח. במובן מסוים היא הפכה להיות שוב אליטיסטית, ושוב היא מוציאה מקירבה את מי שלא חלק מאנשי שלומנו. זה החסידות המציאו מושג שנקרא אנ"ש. מה זה אנ"ש? אנשי שלומנו. שזה בדיוק ההיפך ממה שהחסידות הראשונה רצתה לעשות. היא רצתה לפרוץ את הגבולות האלה של האנשים המקובלים והחשובים, ולצרף גם את האנשים הכי פשוטים שלא הרגישו בבית בבתי הכנסת של הקהילה, ולא נתנו להם עליות ולא העריכו אותם, ואמרו: כל יהודי יש לו ערך. אז כי כי הייתה חולשה ועצבות רוח, הייתה חולשה ועצבות רוח, היה קרירות, היה חוסר חיים, כשאין חיבור למציאות. אתם לא ככה רואים את זה, כי אתם חיים, גדלתם בזה, בעולם שהוא שהוא מחובר באמת. ממש מחבר כאידאל את כל הצדדים של המציאות. אבל אם הייתם, הייתם מסתובבים, הייתם רואים שיש מקומות, עוד פעם אני לא מדבר על שמחה חיצונית, יש איזה איזה חוסר תקווה והתעסקות בקטנות שנובעות מזה שאין אין חיבור גוף ונשמה. אמנם אחרי הניסיון האחרון של סיבת מניעת הקיום של משיח בן יוסף, שזה יהיה, יתבוננו הכל שבאמת אין כאן כוחות מתנגדות, ושראוי להכניס הכל בחוברת אחת ולסדר דרכי האומה באופן שכל שכלול כללי יהיה בסיס לשכלול הישראלי המיוחד, ותהיה הכרה בחסרון ההצטרפות משני הצדדים, בין מן הנוטים אחרי החומריות והכלליות, בין הנוטים אחרי הרוחניות והפרטיות, על כן יהיה המספד גדול משני הצדדים. שיכירו שיש טעות ביסוד הנטיות, שהם בנויות להיות מתאחדות, וכל כך גרמו קלקולים בנטותם לפירוד, לחבל איש מעשה רעהו. זה הורס להוא, וזה מקלקל לשני, מתוך העוינות, מתוך ה... מתוך הזה של שבט שבט יהודה ושבט אפרים. כמה מלחמות פנימיות היו אז בתקופה ההיא, וכמה מלחמות פנימיות המשיכו באומה וממשיכים עד עד עד היום. והנה התכונה של החיבה הלאומית נתגלתה באחאב, שחיבב מאוד את ישראל, ואחז מעשה אבותיו, עומרי, שהוסיף עיר בארץ ישראל. כתוב שעומרי זכה בשביל שהוא שהוא קנה את ה את ההר. של שומרון ובנה עיר חדשה, זה עיר שומרון, אז זה היה זכות גדולה שלו. ודורשי רשומות אמרו כולם באים לחיי העולם הבא. אמנם יש משנה במסכת סנהדרין שיש מלכים, ארבעה מלכים וחמישה הדיוטות אין להם חלק לעולם הבא, אחד מהם זה אחאב, שלושה וארבעה, אז אחד מהם זה אחאב. והגמרא אומרת שדורשי רשומות אמרו לא, יש פסוק "לי גלעד לי מנשה", אז לי גלעד זה אחאב שנהרג ברמות גלעד, שגם הוא בא לחיי העולם הבא. שהיה מעמיד פנים במלחמה אחרי שנחתו בו החיצים שלא להבעית את ישראל. אפילו שהוא כבר נפגע, הוא נשאר עומד במרכבה כדי שלא ירגיש, אנשים לא ירגישו שהמלך נפל, ואז הם יברחו. ואמנם לא אומרים את זה המפרשים בפירוש, לפי עניות דעתי, אם הוא היה יוצא מהמלחמה באותו הרגע, אולי היה אפשר להציל אותו. אולי היה אפשר עוד להציל. אבל כיוון שהוא נשאר במרכבה עומד, הדם המשיך לנזול, והוא מת בסוף לפי הפסוקים, מת מאיבוד דם. אם הוא היה יוצא, אז יכול להיות שהוא היה ניצל, אבל עם ישראל היה נפגע קשות במלחמה הזאת. והוא העדיף את הלאומי, הכללי, על פני החיים שלו, הפרטיים. אומץ רוח כזה בא מאהבה יתירה ונפלאה לאומה. גם כיבד את התורה, כתוב שהוא ביקש ממנו, מלך ארם ביקש ממנו שייתן לו את מחמד עיניו, וזה הגמרא מסבירה שזה ספר תורה, הוא לא הסכים לתת לו. מפני שעל כל פנים שמר את כבוד האומה כלפי חוץ לפני בן הדד. ועם כל זה לא הכיר ערכה של תורה וקדושת השם יתברך המיוחדת שבה כל יתרונם של ישראל. על כן הלך בדרכי איזבל אשתו ובחוקות התועבות של גויי הארץ, לפי המידה שהייתה שוררת אז ברוח הזמן. רק הערה קטנה בסוגריים, השם איזבל הוא שם שנכון קצת נותן תחושה לא נעימה מהשם, ומסתבר שבאמת לא קראו לה איזבל, בסדר? אין משמעות לשם איזבל. בדרך כלל אי בלשון הקודש זה אבי. יש למשל איעזר, משפחת האיעזרי, ואיעזר זה משפחה שאנחנו מוצאים אותה אחרי זה בספר שופטים, משפחת אביעזר. בסדר? גדעון היה ממשפחת אביעזר. אז זה איעזר, אז זה אותו דבר אי. אז מה זה איזבל? מסתבר שזה היה אישבעל, בסדר? כמו שהיה, אבא שלה היה אתבעל מלך צידונים. היא הגיעה ממקום שעבדו את הבעל, כל הצידונים והכנענים. רק הכתוב משמיט את הע' כדי לגנות את עובדי הבעל. כמו למשל, היה בן של שאול קראו לו איש בושת, נכון? אף אחד לא קורא לבן שלו בברית איש בושת. אבל מה השם שלו בדברי הימים? אנחנו מוצאים שקראו לו אשבעל. במקום אשבעל, אז את המילה בעל החליפו לבושת. כמו ירובעל, שנייה, זה עוד שאלה. למשל ירובעל, בספר שופטים גדעון נקרא ירובעל, וזה סיבה למה קראו לו, "יָרֶב בו הבעל", נכון? אבל בספר שמואל קוראים לו ירובשת. על אבימלך בן ירובשת. מה זה ירובשת? בעל הפכו לבשת. יכול להיות שאשבעל זה שהוא שרף בעל, שרף את הבעל, כן? הוא שרף זה, אבל אחרי זה, כדי שלא יהיה טעויות, קראו לזה איש בושת. כאילו את המילה בעל החליפו בבושת, לא שהוא היה איש של בושת, אלא כשאתה אומר בושת, אתה יודע שהיה צריך לכתוב פה בעל, אבל לא רצו להזכיר את הבעל בכלל. זה כהערת סוגריים על איזבל. ובחוקות התועבות של גויי הארץ לפי המידה שהייתה שוררת אז ברוח הזמן. לעומת זה, יאשיהו הגביר את הצד הרוחני עד אין דוגמה בכל המלכים, כעדות הכתוב "וכמוהו לא היה לפניו מלך אשר שב אל השם בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאודו", שלא רצה כלל להיות יחס לישראל עם אומות העולם. הוא לא הסכים שפרעה נכו יעבור עם הצבא שלו, אנחנו אין לנו יחסים, לא אכפת לנו יחסים בין-לאומיים. לכן ההספד של שניהם, ההספד בירושלים של משיח בן יוסף שייהרג, זה על שני הכוחות הללו שכל אחד בפני עצמו, השיא היה אצל אחאב של משיח בן יוסף, השיא של משיח בן דוד היה אצל יאשיהו, ושניהם נהרגו בעניין רע. והמספד בירושלים שעתיד להיות על משיח בן יוסף יהיה כמו ההספד שהיה על כל אחד מהם, מהמשיחים האלה. טוב, השעה כבר, השעה כבר הגיעה, אז אנחנו נעצור פה, ואני חושב שבשיעור הבא אנחנו נסיים את המאמר בעזרת השם.