אב בית דין בבית הדין הרבני באשקלון | איך ממליכים את ה' בפסוק 'שמע ישראל' | הרב מאיר כהנא

אז האמת שכבר כשרואים גיטין אמרתי אני אבוא וזה מתישהו בחורף נדבר קצת על גיטין בצד הפחות יפה שלו, וקצת מה איך זה איך זה נראה במציאות. אבל כיוון שאנחנו פתח ראש השנה וזה, אמרתי לא, לא לא נעשה לכם את זה עכשיו. נלמד דברים שבאמת יותר מתאימים להתכונן לראש השנה, ליום כיפור. ולכן לקחתי את הסוגיה הזאת של זה באמת סוגיה שנוגעת גם ליום כיפור, כי ביום כיפור אנחנו תוקעים ב"ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", אבל בראש השנה אנחנו רוצים להמליך את הקדוש ברוך הוא, ואתה אמור, חז"ל אמרו לזה שתגיד עשרה פסוקים, שלושה מהתורה, שלושה מהכתובים, שלושה מהנביאים, ותסיים בשל תורה. וזה עובד טוב בכל המקומות חוץ מבמלכויות, שהפסוק המסתיים בשל תורה הוא "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד", ואתה אומר, רגע, איפה המלכות פה? אז השאלה מתבקשת, התשובות, נאמרו תשובות רבות, אבל דרך זה רציתי לגעת בדברים שאנחנו עוסקים בהם יום יום, יש פה עוד דפים? יש לו מספיק. סליחה. אין, לא פתחת את הצדדים? לא ארבע. בעצם אנחנו רואים את זה יום יום, והתחושה שלי שכל החיים אנחנו מעמיקים בהבנה הזאת, של מה זה "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד" ומה זה "ברוך שם", ואחרי שנבין מה זה "שמע ישראל" ומה זה "ברוך שם", מה היחס ביניהם, נחזור גם לפסוק הפותח של "ה' ימלוך לעולם ועד", כי זה הפסוק שפותח את פסוקי המלכויות. אתם זוכרים? אומרים את "עלינו לשבח", ואז שמסיימים את "עלינו לשבח", "ה' ימלוך לעולם ועד", והנה הפסוק הראשון. המצלמה, אני אמרתי שתשב כאן? זה ההיגיון של המצלמה? פה יושב הוא. אוקיי. יש פה מישהו שאחראי על זה או שזה שמים את זה וזה שגר ושכח כזה? אוקיי, טוב. אז נשתדל להתנהג כמו שצריך, אם זה הנוהל אז בסדר. אבל ככה אני לא רואה אתכם. לא נורא. לא, זה בסדר, זה בסדר. תשאיר תשאיר תשאיר. תשמע, גם אם אתה עומד, אבל צריך לדבר לקראת... לקראת, קרוב לרמקול? אה, זה בשביל ההקלטה. לכן שאלתי אם משום גם ככה, אמרו לי שכן, אבל טוב. נתמודד, בסדר גמור, מה שצריך צריך. אוקיי, אז באמת בלב העניין, כמו שאתם רואים שבעמוד השני יש שני קטעים מעולת ראי"ה שמי שלמד אותם מצוין, אבל מה שקורה בעולת ראי"ה בדרך כלל אנחנו לומדים את המבואות ומתחילים את הדברים שהרב קוק כתב זה בערך עד "אשרי", משם זה כבר ליקוטים שהרב צבי יהודה ליקט, שהכול דברים של הרב קוק גם, אבל ממקומות אחרים, ולכן שני הקטעים האלה שנלמד אותם באיזשהו שלב, יש ביניהם הרבה חפיפה, אבל כל אחד מהם מוסיף משהו על השני שלא נמצא לא נמצא בקטע השני, ולכן חשוב שנראה את שניהם. אז בואו אנחנו אומרים "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד", ואנחנו מוסיפים על זה אחר כך בשקט "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", ואנחנו נראה עוד מעט בגמרא את היחס בין שני הדברים. למה ישר אני הולך לשם? כי אם נסביר שה"ברוך שם" בעצם מתחבא בתוך ה"שמע ישראל", אז נבין למה "שמע ישראל" אומר מלכות. כי סתם ככה "שמע ישראל" אומר "ה' אחד", זה משפט מאוד קצר, שאנחנו אומרים אותו פעמיים ביום, באהבה, ומה שאנחנו אומרים בו בסך הכול זה מילה אחת, שהשם הוא אחד. נכון, אומרים את הקדוש ברוך הוא, לא אומרים אותו רק "השם אחד", אומרים "ה' אלוהינו ה' אחד", אבל בסוף זה הנושא, נשוא המשפט אומר מילה אחת "אחד". וכשאתה מתחיל "ברוך שם", אז אתה מתחיל לפרט: "ברוך" לשון ברכה ושפע, "שם" שם זה עוצמה ונוכחות, ו"כבוד", "מלכות", "לעולם ועד" אתה שומע פה איזה נצח, משהו מאוד נוכח בעולם. אז ברור לגמרי שהיחס בין שני הקטעים האלה הוא פה אתה אומר "אחד", ופה אתה מתחיל לפרט. את זה עכשיו נראה בגמרא, גמרא מפורסמת במסכת פסחים, מפורסמת אבל לא כל כך מובנת, ונשתדל להעמיק בה קצת, כלומר קצת להבין מה הולך כאן, מה קשור משה רבנו, מה קשור יעקב אבינו, איך איך מה מה הולך כאן בעצם. אז בואו נקרא. רק רגע, אולי נציץ קודם במקור מספר 4, כי שם מדובר על להאריך באחד, כלומר יש מילה אחת שהיא "אחד", והגמרא אומרת שצריך להאריך באחד. למה להאריך? ואז אנחנו רואים את הסיפור המפורסם על רבי ירמיה. שישב לפני רבי חייא בר אבא, רואים במקור מספר 4, חזייה דהוה מאריך טובא. הוא רצה להאריך הרבה באחד. למה הוא רצה להאריך הרבה באחד? הוא אמר לו: כיוון דאמליכתיה למעלה ולמטה ולארבע רוחות השמים תו לא צריכת. אז הנה אנחנו רואים שכשרוצים לממש את האחד הזה צריך להמליך את הקדוש ברוך הוא על משהו. והוא אמר לו: אתה לא צריך שעה להמליך אותו, מספיק שתחשוב שמים וארץ, ארבע רוחות השמים, תודה רבה, זה כבר מספיק. אז זאת אומרת שהאחד אמור איכשהו להמליך, ואת זה ננסה להבין, איך האחד הזה ממליך. אז הנה הסיפור, קודם כל הגמרא מביאה את המשנה על אנשי יריחו שהיו כורכים את שמע, ומה זה כורכין את שמע? אז הגמרא מסבירה כמה הסברים, ובסוף מגיעים לדברי רבי יהודה, שהוא אומר מפסיקים היו אלא שלא היו אומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, וזאת הייתה הביקורת עליהם. רש"י מביא גרסה שהם כן היו אומרים והיו אומרים אותו בקול, אבל באופן פשוט, בגמרא, בגרסה שלפנינו, שלא היו אומרים ברוך שם, ואז הגמרא שואלת רגע, אנחנו למה כן אומרים את זה? והנה הגמרא, בואו נקרא אותה: ואנן מאי טעמא אמרינן ליה? כדדריש רבי שמעון בן לקיש, דאמר רבי שמעון בן לקיש: ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם, ביקש יעקב לגלות לבניו קץ הימין, ונסתלקה ממנו שכינה. אמר: שמא חס ושלום יש במיטתי פסול, כאברהם שיצא ממנו ישמעאל, ואבי יצחק שיצא ממנו עשיו? אמרו לו בניו: אין לך מה לדאוג, שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד. אמרו: כשם שאין בלבך אלא אחד, כך אין בלבנו אלא אחד. באותה שעה פתח יעקב אבינו ואמר: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. אז זה הסיפור על יעקב, וזה סיפור מוזר מאוד. אז בואו אני אסביר רגע למה נראה שהוא מוזר, בגלל שהוא יכול היה להגיד כל דבר תודה אחר. להגיד ברוך השם, להגיד יופי, משמח אותי מאוד. הוא בחר לומר את כל המשפט הארוך הזה שבעצם מיוחס ליעקב אבינו, כי הרי בתורה זה לא כתוב, זה כתוב רק פה בגמרא. אז מייחסים את המשפט הזה ליעקב אבינו. למה דווקא ליעקב? מה מה הלכו דווקא אליו? ואנן, אמרו רבנן: היכי נעביד? נאמרוהו? לא אמרו משה רבנו, כלומר בתורה זה לא כתוב הפסוק הזה. לא נאמרוהו? אמרו יעקב. התקינו שיהיו אומרים אותו בחשאי. אז איך זה פותר את הבעיה? עד כאן הסיפור עצמו, ועכשיו הגמרא ממשיכה את זה, ממשיכה את זה ומסבירה: אמר רבי יצחק, אמרי דבי רבי אמי: אם אתה לא מבין איך הבחשאי פותר את הבעיה, אני אסביר לך. משל לבת מלך שהריחה ציקי קדרה. ציקי קדרה זה או איזשהו מאכל שאמור לספוג את הזוהמה של התבשיל, את כל התבלינים הקשים, לא אמורים להגיש את זה למלך, אמורים לשים את זה בצד. ו או שהעבדים אוכלים את זה, או שלא יודע מה, זורקים את זה, אבל הבת מלך מריחה את זה. בת המלך מריחה את הציקי קדרה. מה היא תעשה עכשיו? אם תאמר, יש לה גנאי, זה לא כבוד בשבילה לאכול את זה, לא תאמר, יש לה צער, היא מריחה את זה, היא רוצה לאכול. התחילו עבדיה, שמכירים טוב את הבת מלך שלהם, להביא לה בחשאי. אמר רבי אבהו: התקינו שיהו אומרים אותו בקול רם מפני תרעומת המינין, כי המינים חשבו מה מה מה לוחשים שם היהודים האלו. ובנהרדעא דליכא מינין, עד השתא אמרי לה בחשאי. וככה אנחנו נוהגים, הלכה למעשה, לומר אותו בחשאי. טוב, מה הולך כאן? מישהו רוצה להציע לנו איזה פרשנות ראשונה ככה באמת על על בסיס מה מה למה זה גנאי, למה זה צער, מה הולך? כן. איך קוראים לך? ישראל. כן. פסוק פסוק שהוא סוג של רומז למלכות, אבל הוא לא ממש אומר את זה. כשאתה רומז למישהו שהוא משהו, אבל לא ממש אומר את זה, אז כאילו אתה כמעט מכבד אותו, אבל לא בדיוק. ואז כש ברוך שם כבוד מלכותו, שהוא ממש ממליך את השם, אז הוא במפורש אומר השם הוא מלך. אז זה אותו משל, זה אוקיי, אז יש פה איזה יחס בין לרמוז את המלכות לבין להגיד אותה בפירוש, אבל מפשט הגמרא פה עולה שדווקא המדרגה הגבוהה שראויה לבת המלך היא לא להגיד את זה. כי בת המלך לא היית אמורה לאכול ציקי קדרה. אה, ימליכו אותה, ככה אתה מבין, אוקיי. אם אם באמת ימליכו אותה אז אתה צודק, שזה יהיה גנאי. אבל באופן פשוט אין פה המשל פה הלך רחוק מדי, כלומר הלכת עם המשל רחוק מדי, באופן פשוט בשביל הבת מלך מדובר עכשיו על אוכל, לא על מלוכה. בת מלך צריכה לאכול. בת מלך זה אנחנו, אנחנו לא ממליכים את עצמנו, ממליכים את הקדוש ברוך הוא, הקדוש הוא המלך, אנחנו בת מלך, ואנחנו ראוי לנו שנאמר אחד, ואנחנו נאלצים להודות שהרבה יותר עושה לנו את זה כשאומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. אנחנו עם ישראל, מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ? אתה אחד, הקדוש ברוך הוא אחד, תורה תורה אחת תהיה לכם, אנחנו אמורים להרגיש את האחד הזה במלוא כוחנו, להגיד אחד, מספיק, לא צריך להגיד כלום אחר כך. אבל גם בת מלך מריחה ציקי קדרה, זה עושה לה משהו. הרבה יותר נחמד להגיד ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד בפירוש. מה זה אחד? מישהו מבין מה זה אחד בכלל? מאוד קשה להבין את האחד. האחד הוא אינסופי, הוא מוחלט, כל האמת והצדק והיושר והשפע והברכה והשלום, כל הדברים שאנחנו שואפים למצוא אותם כאן בעולם, שהעולם יהיה טוב, כל הגודל הזה מקורו בקדוש ברוך הוא, והקדוש ברוך הוא הוא אחד. ועכשיו אני אגיד כל הערכים והרעיונות והשאיפות שלנו האלה נמצאות בו, אבל כבר הורדתי כשאמרתי שזה נמצא שם. מי אומר שכבר הורדתי? הרמב"ם. זה רמב"ם מפורסם, נראה אותו בפנים, שמונה פרקים לרמב"ם. לא בשמונה פרקים, סליחה, ב... נראה אם זה... בשלושה עשר עיקרים, בהקדמה לחלק, כן. היסוד השני: אחדותו יתעלה, והוא שזה עילת הכל אחד. לא כאחדות המין, ולא כאחדות הסוג, ולא כדבר אחד המורכב שהוא מתחלק לאחדים רבים, ולא אחד כגוף הפשוט שהוא אחד במספר אבל מקבל חלוקה והפיצול עד בלי סוף, אלא הוא יתעלה אחד, אחדות שאין אחדות כמוה בשום פנים. וזה היסוד השני מורה עליו מה שנאמר: שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד. זאת אומרת, להגיד שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד זה להכריז שכל העולם הזה ידע שהקדוש ברוך הוא אחד. זה קריאה פנימית אלינו, שמע ישראל, פניה פנימית אלינו, אבל זו הכרזה שמיוחדת אלינו, שהשם הוא אחד. עכשיו צריך להבין, מה זה אחד? הרי הקדוש ברוך הוא ברא פה שבעים אומות, לכל אחת יש מלאך או שר שמעלה. עכשיו בפרשת האזינו, "יצב גבולות עמים למספר בני ישראל", בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה, וכנגד זה שבעים אומות. דיין צריך להבין שבעים לשון. אני מכיר את כל הדיינים בארץ, אף אחד מהם לא מדבר שבעים לשון, אבל שבעים לשון הכוונה שבעים צורות חשיבה. כל אחד שמגיע אליך אתה צריך להבין אותו, לא משנה אם הוא עשיר או עני, מהצפון או מהדרום, מהארץ או מחוץ לארץ, אתה חייב להבין אותו, אם אין לך את זה אתה לא יכול לדון, מה? אז הדרישה להבין כל צורת חשיבה בעולם, מי שיושב בבית דין חייב את זה. אז כשאתה אומר השם אחד, אתה רוצה להגיד, כל הכוחות האלה, השבעים אומות האלה, כולם מתחילים בקדוש ברוך הוא, כל צורות החשיבה מתחילות בקדוש ברוך הוא, וכל דבר שאני רוצה להגיד בעולם, הוא מתחיל ממנו. אני פשוט לא יכול, כשאני אומר אחד לא הכוונה שזה כולל את הכל? כי אני מנסה באמת להגיד: הקדוש ברוך הוא, רגע, זה האמת, אבל אמרנו, אמת ושלום לא תמיד הולך ביחד. זוכרים את המדרש בבריאת העולם? כשהקדוש ברוך הוא ברא את ה... בורא את האדם, רגע, האדם כולו מלא שקרים, מה תעשה? מה הולך כאן? אמת ושלום, בבית דין אתה נתקל בהם כל הזמן. אתה רוצה לעשות שלום, לפעמים צריך לעגל קצת את הפינות של האמת כדי שיהיה שלום. זאת אומרת, הערכים האלה בעולם נתקלים, אבל שלום זה שמו של הקדוש ברוך הוא, ואמת זה חותמו של הקדוש ברוך הוא, אז מה הוא? הוא מעבר לזה, הוא אחד, שממנו נובעים כל הדברים האלה. זה לא הרכבה של כל הערכים האלה, זה אחד. הציפייה מאיתנו שיספיק לנו, אבל אנחנו עומדים פה, עם אחד מול שבעים אומות, ורגע, זוכרים את המלאכים? נבראו ביום השני. מה זה המלאכים נבראו ביום השני? מה זה אומר? שביום הראשון, לפני ההתפרטות, השם הוא אחד. לא צריך פה שום שום כוחות שיהללו אותו או ישבחו אותו, אבל כשאתה מתחיל לברוא את העולם, אתה מתחיל להתפרט. יש יום שני, צריך מלאכים. ברגע שיש התפרטות, יש מה? שמיים, ארץ, אתה עוד שומע פה איזה משהו אחד? אתה מתחיל להבדיל בין האור לבין החושך, אתה צריך להתחיל לברוא פריטים בעולם, כל צמח צריך איזה מלאך שיגיד לו גדל, הקדוש ברוך הוא יש מלאכי השרת שמהללים ומשבחים אותו. ההתפרטות מחייבת מלאכים, מחייבת שליחויות, מחייבת מי שיהלל וישבח את הקדוש ברוך הוא, יגיד קדוש קדוש קדוש, חייב. התפרטת, אז אחרי זה הקדוש ברוך הוא האחד, פתאום כבר לא מרגישים את האחד. טוב, אחר כך צריך לתדרך פה את החבר'ה ש... אפשר את הגלגלת... יש שם בצד השני של ה... זה? זה בצד השני. טוב, תודה. נשאיר לכם את זה. תודה רבה, הכל בסדר, איך שאתה רוצה, אני אני בסדר. אבל המיקרופון אומר שאפשר להזיז את זה קצת קדימה. ושומעים אותך יותר טוב גם בלי המיקרופון. מעולה, ושומעים אותי גם, אז אפשר לכבות את המיקרופון, זה אומר. אפשר להזיז את זה, נכון? בוא נשים את זה פה עם העמוד שלו, פשוט פה. אוקיי, טוב. אז נחזור רגע אלינו. אם אנחנו מבינים נכון את מה שהולך כאן בגמרא, אז בת מלך והריחה ציקי קדרה, כלומר היא אומרת: זה נחמד שאני בת מלך ומספיק שאני אגיד "אחד" ואוכל רק את התבשילים המעולים של המלך, אבל הסעודה היא בעוד שעה והריח מהמטבח מדהים ואני רוצה לאכול משהו עכשיו, זה לא כל כך בת מלך אבל אני בן אדם. אז אנחנו, שאנחנו בניו של הקדוש ברוך הוא ואנחנו מחפשים עוד מדרגה גבוהה מאוד, מספיק שנגיד "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד". בתפילין שלנו כתוב: "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד", בתפילין של הקדוש ברוך הוא כתוב: "מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ". זהו, לא צריך יותר מזה! אבל מה נעשה שאנחנו כאן בעולם הזה, עם כל הגויים ועם כל החומר ועם כל התאוות ועם כל היצרים, אצלנו "אחד" זה לא מספיק מדבר אלינו, זה לא באמת אומר לנו את כל הגודל הזה, ולכן אנחנו מפרטים: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", כי זה מדבר אלינו, זו השפה שאנחנו מבינים. אבל זה לא כזה כבוד ש... זה לא כזה כבוד שזאת שזאת השפה שאנחנו מבינים. מכיוון שזה לא כזה כבוד, לכן עדיף להגיד את זה בשקט. זה פשט הגמרא. מה עוד לא הבנו? מה קשור יעקב, מה קשור משה, נכון? מי רוצה להציע בזה משהו? תמיד אני משתדל כשאני מנסה להבין אמירות רוחניות של חז"ל, להבין איפה הן משתלבות בתהליך הופעתו של עם ישראל בעולם. זה עושה לי סדר, זה עוזר לי להבין. יעקב אבינו, איפה הוא נמצא בסיפור? אחרי שהיה לנו אברהם, אחרי שהיה לנו יצחק, הופיע יעקב. בניגוד לאברהם ויצחק שעם ישראל עדיין בתהליך ההתבררות, אצל יעקב אבינו כבר נס... הסתיימה ההתבררות. ומה מתחיל מכאן? עם ישראל. עם ישראל ש... איך זה קורה? ההתפרטות! נכון? זה מה שקורה אצל יעקב. מיעקב יהיו שנים עשר שבטים, משם יהיו שבעים נפש, משם יהיו שישים ריבוא, והנה עם ישראל! זאת אומרת, הרגע שבו עם ישראל מתחיל להתפרט מהאחד, דמותו של יעקב חקוקה על כיסא הכבוד. למה דווקא יעקב? למה לא אברהם? למה למה לא יצחק? כי מאברהם עוד יש מה להתברר, מיצחק... יעקב זהו! זה הזמן. כשיעקב אבינו שוכב במרגלות הסולם ורואה את כל ההתרחשות האלוקית, שמלאכי אלוקים עולים ויורדים, כל השליחויות האלוקיות האלה יוצאות וחוזרות וכל העולם מתנהל שם למעלה, מלאכי השרת אומרים: זה יעקב אבינו? ששמענו עליו שדמותו חקוקה על כיסא הכבוד? מה מה האמירה? עם ישראל הופיע סוף סוף בעולם! חיכינו יותר מעשרים דורות כדי לראות אותו, הנה עם ישראל! אבל הוא אחד, הוא עוד לא יישא את כל הגודל של עם ישראל, הוא צריך להתפרט! עכשיו פה הפחד, זו הנקודה של הפחד! איך נתפרט? הקדוש ברוך הוא אחד, עם ישראל אחד, נתחיל להתפרט, נתחיל לריב! זה מה שיקרה לנו, וזה גם קרה, אבל זה מדאיג. ולכן יעקב הוא הדמות שבאה מתנדבת לפה, להיכנס לגמרא שלנו כדי לשאול את השאלה: מה קורה? שמא יש במיטתי פסול? עוד לא סיימנו את תהליך ההתבררות? שואל, והתשובה היא: לא! כשם ש... בלבך אחד כך... זאת אומרת, הגענו לשלב, הסתיימה ההתבררות. אם הסתיימה ההתבררות, מתחילה ההתפרטות. ילדיי היקרים, שימו לב, בהתפרטות צריך להגיד את האמת: האחד הזה גדול עלינו. בואו נגיד "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", אנחנו רוצים את זה לנצח, עד אחרית הימים. הסיבה שיעקב הוא הדמות שלוקחת אותנו אל ההתפרטות, כי הוא, אצלו מתחילה ההתפרטות. ובאיזה שלב? כשיעקב מבקש להסתכל קדימה אל אחרית הימים, כשיעקב מבקש להעביר את השרביט אל בניו, מהשרביט של האחד אל ההתפרטות. לכן זה יעקב אבינו. ומה עם משה רבינו? משה רבינו לא דיבר על מלכות? תזכירו לי רגע. "שמע ישראל", רק "אחד" הוא אמר. אפילו "אמת" הוא לא עשה, אחר כך זה בגמרא שלנו, כבר בתפילה שלנו הכנסנו את האמת. ה' אלוקיכם אמת. שם הוא אמר רק אחד, אבל איפה משה רבנו אמר מלכות? באיזה פסוק? מה? נכון! ה' ימלוך לעולם ועד. הפסוק שבו אנחנו מתחילים מלכויות, את המלכויות שלנו. רגע, לפי העיקרון שהסברנו כרגע, ש"שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" זה האחד המוחלט, וב"ברוך שם" לא מזכירים, אסור שם השם, למה שם השם ב"שמע ישראל" ועוד פעמיים? שם השם י-ק-ו-ק, אומר הכוזרי, זה שמו הפרטי. אין שם פרטי לקדוש ברוך הוא, אבל הכי פרטי שאנחנו מסוגלים להגיד כאן בעולם. אלוקים, אלוקינו, אלוקים זה כל הכוחות שבעולם, אלוקינו כוחות שמכוונים אלינו, לכן "שמע ישראל, ה' אלוקינו, ה' אחד". ה' זה י-ק-ו-ק, כי אנחנו לא מסוגלים להגיד, למה אנחנו לא מסוגלים להגיד? כי אנחנו לא מבינים. לא יודעים מה זה כולל. זו איזושהי הופעה שאנחנו מצליחים להבין, אבל אנחנו יודעים שאנחנו לעולם לא נצליח להבין אותה. לא נצליח להבין אותה עד הסוף. אנחנו עסוקים כל הזמן בלהשיג עוד ועוד השגות במי הוא הקדוש ברוך הוא, במה השם אלוקיך שואל מעמך, ללמוד את הגמרא, ללמוד עוד סוגיה ועוד סוגיה, בעיון, בהלכה, אתה מבין עוד יותר את הקדוש ברוך הוא. אז כל החיים אנחנו עסוקים בזה ולנסות להבין עוד יותר ועוד יותר מה זה י-ק-ו-ק. אז ב"ברוך שם" אין שם השם. ואז בא משה רבנו ועושה לנו סלט כזה: "ה'", י-ק-ו-ק, "ימלוך לעולם ועד". רגע, זה זה מ"שמע ישראל" וזה מ"ברוך שם", מה קרה כאן? אבל התשובה פשוטה מה קרה כאן: נפתחו השמיים! ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל. אבל זה לא קרה במקרה, זה מה שהקדוש ברוך הוא אומר למשה בתחילת פרשת וארא. איפה אנחנו בשלב של הופעת ישראל בעולם? כמו ששאלנו על יעקב, בוא נשאל על משה, מה קורה שם? "וארא אל אברהם, יצחק ואל יעקב באל ש-ד-י, ושמי י-ק-ו-ק לא נודעתי להם". עדיין לא קרה. מה זה ש-ד-י? רש"י אומר: שדיי בהבטחתי. שלב ההבטחות אצל האבות, שלב הקיום מכאן ואילך. הרמב"ן ורוב המפרשים אומרים: או, שנייה, ש-ד-י זה במערכות הטבע, כל השליטה במערכות הטבע. י-ק-ו-ק אין טבע. הטבע מקבל ביטול. לגבי הטבע, עכשיו יש הופעה אלוקית ששולטת בכל המערכות כאילו אין טבע. אז יצחק יכול לזרוע ולמצוא מאה שערים, נהדר, אבל זה צומח מהטבע. אברהם אבינו יכול לרדוף עד חובה אשר משמאל לדמשק, זה נס, זה נס אלוקי אדיר, אבל זה קורה בתוך המציאות. צריך לאמן את החניכים קודם, "וירק את חניכיו ילידי ביתו שמונה עשר ושלוש מאות", כן? חז"ל יגידו זה רק אליעזר, אבל הפשט מעשה אימון אימון גדוד, גדוד מוגדר. זו עוצמה, אבל זה קורה דרך הטבע. במדבר, השמיים נפתחים. אוכלים מן מהשמיים, מים מבאר של מרים, "ה' יילחם לכם ואתם תחרישון", אין מערכות טבע. זאת אומרת, פתיחת השמיים ל-י-ק-ו-ק מביאה אותו עד המלכות עצמה במציאות. לא צריך עכשיו את המלך שיתכנן את המיסים וידאג לנו לאוכל, "ה' ימלוך". ולמה לעולם ועד? כי זה נשאר איתנו, כי עד היום אנחנו אומרים את זה, עד היום בשירת הים אנחנו קוראים יום יום ורואים את הגודל הזה, איך שברגע שהקדוש ברוך הוא רוצה להופיע אז "תיפול עליהם אימתה ופחד", כל מה שקורה מסביבנו הכל נעלם ורואים את המלכות העתידית עד אחרית הימים. אז עכשיו אנחנו מתחילים להבין מה רוצה מאיתנו הגמרא עם יעקב ועם משה, ומה קרה עם בת המלך שהציקה הקדרה. אז הבנו את התמונה. עכשיו בוא ננסה להעמיק בזה טיפה יותר, כי לכאורה בזה אני מה שהיה לי להגיד אמרתי, אבל עכשיו בוא נראה את הדברים האלה בתוך דברי הרב קוק בשני הקטעים שהוא כתב, ודרך הדברים המיוחדים שנאמרו פה ננסה להבין אותם קצת יותר. בוא נראה אם פספסנו משהו שהיה חשוב לראות לפני כן. לא, ראינו את הגמרא בברכות, ראינו את הרמב"ם, מצוין. אז בואו נעבור רגע אל הרב קוק, ומשם נחזור אלינו. אולי רגע, אי אפשר, בסוף בישיבה צריך לצחצח גם קצת הלכה, בכל זאת. תראו את הטור ואת הבית יוסף. ולהלכה צריך להפסיק. אומר הטור: להפסיק מעט בין "לעולם ועד" ל"ואהבת", כך פוסק הטור. אומר הבית יוסף: "וסבר רבינו דמכיון דחזינן דצריך להפסיק בין קבלת מלכות שמים לדברים אחרים, לכן לדידן דאמרינן 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד', צריך להפסיק בינו ל'ואהבת', ד'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד' מכלל קבלת מלכות שמים הוא". כך מבין הבית יוסף את דברי הטור, כי אומר: איפה צריך להפסיק? כתוב בגמרא שצריך להפסיק. מה עושים כשמפסיקים? אומרים 'ברוך שם'. כיוון שאומרים 'ברוך שם' אז גמרנו, אז כבר הפסקנו, מה צריך עוד פעם להפסיק? אומר: לא, צריך גם להפסיק בין שמע, בין 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד' לבין ואהבת, כי ואהבת זה כבר ה... והרוקח, שכתב שצריך להפסיק בין השם אחד לברוך שם, סובר דברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד אינו כל כך קבלת מלכות שמיים כמו הפסוק הראשון. כל מדרגה אחרת. אז תראו איך אנחנו פוגשים בדיון ההלכתי את הסוגיה שבה עסקנו. רגע, ברוך שם זה כבר תחילת ההתפרטות וזה הולך ל"ואהבת", כי איך עושים את זה במציאות? אוהבים את הקדוש ברוך הוא, מוכנים למסור את הנפש, מוכנים לתת כל מאודנו, שני יצרנו. מה זה אומר בתכל'ס? אז ברוך שם זה כבר מתחבר לתכל'ס. או שנגיד לא לא, רגע, ברוך שם זה פירוט לאחד. תסיים "לעולם ועד", תעשה הפסקה, תתחיל "ואהבת", כי עדיין סוף כל סוף זה קבלת מלכות שמיים, וזה כבר הוראות מעשיות איך לממש את העול מלכות שמיים הזה. אז בואו נראה רגע את דברי הרב קוק בשני הקטעים, ונראה מה מה הוא מוסיף לנו מעבר למה שדיברנו כרגע. אז תראו את הקטע הראשון. הציור של "אחד" מצטייר לפי הדמיון בצורת מיעוט, כלומר, בניגוד לריבוי. והריבוי חשוב לפי הדמיון מציאות יותר נשגבה וראויה לתפוס מקום בנפש. אתה רוצה אחד או אתה רוצה הרבה? בטח אני רוצה הרבה, מה? אומנם, לפי ההכרה המבוררת והמושכלת, האחד הוא ציור הכל, שהוא כולל כל הכוחות הפרטיים באחדות אחת. על כן, בירידת המעלות, צריך לפרש אחר "אחד" "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". בירידת המעלות, כשאנחנו רוצים באמת איפה אנחנו נמצאים היום, אנחנו צריכים את הברוך, צריכים את השם, צריכים את הכבוד, צריכים את המלכות. אבל במצב העלייה אין אחר "אחד" מה לספר יותר כלל, כי הוא כולל הכל. ונמשל לבת מלך שהריחה ציקי קדרה, שעבדיה התחילו להביא לה בחשאי. כי ברוממות של בת המלך אין מקום וצורך לזה, אבל בהמשך סדר המעשה לעולם הפירוש הוא מוכרח. אלא שאינו גלוי, כל זמן שיש לגוף שימוש עצמי בנטייתו הפרטית, ולכן אנחנו אומרים את זה בחשאי. ובסוף הרב קוק מוסיף לנו עוד משהו ליום כיפור. בוא נחכה עם זה רגע. נלמד קודם את הקטע השני ונחזור ליום כיפור בסוף. אז זה קטע אחד שבו הוא באמת אומר את מה שאמרנו מההתחלה. אנחנו רואים את זה פה כתוב, וכאן, בקטע השני, יוסיף לנו הרב קוק גם את עניין ספיגת הזוהמה של התבשיל. כלומר, למה הברוך שם בעצם מבוסס על מה שספגנו מתוך התבשיל עצמו, איך זה עובד. ברוך שם, לא נאמר, אמרו יעקב. נאמר, לא אמרו משה. משל לבת מלך שהריחה ציקי קדרה. תאמר, יש לה גנאי. לא תאמר, יש לה צער. הלכך אמרינן בחשאי. זה ציטוט מהגמרא. מסביר הרב קוק: בקריאת שמע השם אחד, כולה השגה מיוחדת למעלת ישראל, שהיא מצד התורה, נכון? זה משה רבנו, לא אמרו משה, המופיעה מצד עצם כבודו יתברך בשפע רצונו שממעל לעולמות. עצם כבודו, צריך להגיד את המילה כבוד, שרוצים את עצם כבודו, זה מעל העולמות, שאין עוד מלבדו ולא שייך כלל עמבה בעצמה עניין מלכות, שהוא מצד ההתגלות שבעולמות. בהופעת האצילות, המלכות היא הספירה האחרונה, זה הכי בשטח, זה הכי תכל'ס. אכן מידת ההשגה האנושית הכללית, שהיא מצד העולמות, מוכרחת היא לבוא מתוך השליליות, כמו שאמרנו הרמב"ם. איך נוכל להבין את האחד? לצייר דברים שהם חיסרון בחוקו העליון יתברך, אחד הסוג, אחד המין, אחד שמתפרט, אחד שמורכב ממשהו, ולשוללם ממנו, להגיד: לא לא לא אחד כזה, אחד מוחלט, אחד שאין אחדות כמוהו בשום פנים. והרי זה כריח ציקי קדרה, לשאוב זוהמה ופסולת מהקדרה. אמנם עניין האחד בעצמותו ועמו כל מושגיו, מיסודו השם יראה ונעלם מכל זה. ולפי מעלת ההשגה של ישראל, שהיא ממש של מעלה מן הנבראים, גנאי הוא להתרדר בהשגה זו, אבל אי אפשר לבוא לאותה השגה מרוממה, כי אם על ידי הקדמת זאת ההשגה שלמטה הימנה. אתה צריך את הברוך שם כדי להבין את האחד. לכן כשלא תאמר, יש לה צער. מה זה צער? להגיד: אני אומר שמע ישראל השם אלוקינו השם אחד, וואי, אני בת מלך, איזה מדרגה מעולה! אני מרגיש חסר. אני מרגיש שלא אמרתי, שלא זעקתי השם מלך, מלכותו בכל משלה, לא לא אמרתי את זה, אמרתי אחד. אז יש צער כשאתה לא אומר את זה, אתה מרגיש שאתה צריך לפרט, אתה מרגיש שאתה צריך לדבר על הברכה, על השפע, על הכבוד, על המלכות. ועל כן אומרים בחשאי, שהמושג מתוך הנבראים אינו מכוון בעצמותו לקדושתו יתברך. זה לא באמת מה שאתה מברך, אמרת אחד זה הרבה יותר גדול מזה. אז תגיד בשקט כי אתה בעצם אומר את זה קצת לעצמך, צריכה האמת להיאמר, כדי לשלול מתוכם של מטה, בין עור יבינו וישמע קולם, כלומר נגיד אמרתי, אמרתי אחד, צעקתי שמע ישראל השם אלוקינו השם אחד, אבל התכוונתי ברוך, התכוונתי שם, התכוונתי כבוד, התכוונתי מלכות, התכוונתי לעולם ועד שתמיד זה יהיה פה. הקדוש ברוך הוא לא צריך את זה. זה בשבילך, כי אתה צריך את ציקי קדרה, קשה לך בלי לאכול את זה. אז זה הגנאי מצד אחד, אל מול הצער מצד שני, ולכן אומרים את זה בחשאי. כך מסביר לנו הרב קוק. למה זה כל כך חשוב בהבנת המלכויות? כי כשאנחנו ניגשים ופותחים ישר עלינו לשבח. עלינו לשבח ועל כן נקווה. מה ההבדל בין שני החלקים של עלינו לשבח? שמתם לב פעם? מה אומרים בחלק הראשון? זה עלינו וזה על כל העולם. קודם כל אומרים שלא עשנו כגויי הארצות, ולא שמנו כמשפחות האדמה, שלא שם חלקנו כהם וגורלנו ככל המונם, והם ככה ואנחנו ממש לא כמוהם. ועל כן, או על כן נקווה לך השם אלוקינו לראות מהרה בתפארת עוזך להעביר גילולים מן הארץ, וכל העולם יקרא בשם השם, וכל ה... כלומר, מה קרה כאן? קודם כל ביררנו שאנחנו, כמה אנחנו שונים וכמה אנחנו לא כמותם, ואז אמרנו ועל כן אנחנו רוצים את זה בכל העולם, כי אנחנו אלה שאמורים להגיד את זה. מי מי מי יקרא בשם השם? אברהם אבינו. הוא קורא בשם השם, פותח את האוהל לכל הצדדים. מי יבסס את זה, יחפור מחדש את בארות המים, יקרא לשמות כשמות שיקרא? יצחק. מי יצא מתוך שניהם ויבנה תורה ישראלית, בהירה, מוכללת? יעקב. ואחר כך זה יתפרט וכל השבטים, כל אחד עם המקום שלו, אבל אנחנו אלה שנקרא בשם השם. וכל העולם כולו בהתחלה לא מבין את מעלת ישראל, אבל לאט לאט ככל שנתקרב לאחרית הימים, יותר ויותר מכירים את מעלת ישראל ולומדים, ובסוף, נכון, והיה בית השם בראש ההרים ונישא מגבעות ונהרו אליו כל הגוים. בסוף כולם רוצים לראות את הגודל הזה שעם ישראל מוביל בעולם. אז אם כולם רוצים לראות את הגודל הזה, זאת אומרת על כן בסוף זה יופיע, ולכן רואים ישר את ה'השם ימלוך לעולם ועד', לשם אנחנו חותרים. לא רוצים פחות מזה. אנחנו רוצים מה שהיה בשירת הים, ששמים נפתחים, כולם רואים, אפילו השפחה הכי פשוטה רואה את התורה הכי גבוהה שיש, זה אנחנו רוצים. קודם כל פתחנו בפסוקי המלכויות. ואחרי זה זוכרים? מה אחרי זה פסוקי, איזה פסוקי מלכויות יש אחרי זה? שניים מאותו מקום בתורה, בתור עצם. מה? מבלעם אני חושב, לא? ויהי בישורון מלך? תורה ציווה לנו, לא, שני הפסוקים הם חלקם מפרשת בלק. כי כי כי מה קורה שם אצל בלעם? עומדים הגוים שרוצים לקלל את ישראל ופשוט לא יכולים לעמוד אל מול הגודל הזה. לא יכולים. ראה ישראל שוכן לשבטיו, מה זה לשבטיו? שני פירושים. או שראה שאין פתחיהם מכוונים זה כנגד זה, כלומר הצניעות של כל בית מישראל, או ראה את הדגלים, שזה יותר פשוט, כן? הדגלים, כל אחד עם תפקיד. יש התפרטות, 12 שבטים, אבל כל אחד יודע את התפקיד שלו, זה מטורף. תחשבו איזה אומה, שיש לה 12 שבטים וכל אחד עם הבית שלו ועם המשפחה שלו ועם השבט שלו והולכים במדבר בעוצמה, ב ב בחיבור אדיר, ב ב בשילוב זרועות מדהים, ועל זה בלעם פשוט לא יכול. זהו. אז הוא מזכיר את המלכות שאחר כך אנחנו משתמשים בה כדי ל היחס בין ישראל לבין הגוים, שזה האחד אל מול השפעים, במבט הזה על ה-12 שבטים מדבר על התפרטות שמבטאת את דבר השם בכל פרטי המציאות. לכן מתחילים ישר משירת הים, עוברים אל בלעם, אבל מסיימים, אחרי שטיפסנו ועברנו את המדרגות גם של הנביאים וגם של הכתובים, ואת כל ההתפרטויות בכל המדרגות, גם כשזה עוצמה של תורה, גם שזה נביאים, שאין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד, גם שזה הכתובים שברוח הקודש, כל אופן של דבר השם, בסוף צריך לסיים בדבר הגדול שאומר את הכל, וזה: שמע ישראל השם אלוקינו השם אחד. וכאן אנחנו לא צריכים את הברוך שם. לא אומרים אותו בכלל. כי האחד באמת אומר את המלכות. בוא נחזור רגע ליום כיפור מה קורה, כי אז מיום כיפור נבין לראש השנה, הרי אנחנו רוצים להבין מה אנחנו עושים שם. אז מסיים הרב קוק בסוף הקטע שמה, אומר: כי בדרך כלל הוא לא גלוי, כל זמן שיש לגוף שימוש עצמי בנטייתו הפרטית, כי אם ביום הכיפורים, שאז אפשר לגלות את זה, כי צורכי הגוף בטלים, אז כוח אחדות, אחדות מתפשט יפה בגלוי במעשה, ואפשר לומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד בקול רם. אני זוכר שלמדתי את הקטע הזה הלכתי למורי ורבי הרב צפניה דרורי, שהקדוש ברוך הוא ישלח לו בריאות ורפואה שלמה, אמרתי לו: למה? בוא ביום כיפור לא נגיד את זה בכלל. למה אומרים את זה בקול? אתה מרגיש כמו מלאך, אתה עומד במדרגה גבוהה כל כך, למה אתה צריך את זה? תגיד אחד וזהו. אמר לי מורי ורבי: כי כי אתה לא באמת מלאך ביום כיפור. חוץ מזה, המלאכים בעצמם כבר בהתפרטות, ישראל במדרגתם גבוהה מעל המלאכים. אנחנו מעל המלאכים, אנחנו לא צריכים את ההתפרטות הזאת בכלל. אבל ביום כיפור מה שאתה רוצה להגיד זה הנה, אפילו הגוף שלי, כשהוא באמת עומד לפני השם, גם הוא קדוש, גם הוא יכול להגיד. אתה רוצה להגיד יש לי גוף, לא אמרתי שאין לי גוף, לא אמרתי שאני במדרגה מעל, יש לי גוף, והגוף הזה כולו אומר כבוד. כולו אומר ברוך, כולו אומר שם, כולו אומר מלכות. אז אתה יכול להגיד את זה בקול. עכשיו הגוף הוא לא לוקח אותך למקום אחר בכלל, הוא לא מתעניין באוכל, לא מתעניין בהבלי העולם הזה, אתה יכול להגיד את זה בקול, מה קרה? תגיד. ואז אני חוזר לראש השנה, בראש השנה בכלל לא אומרים את זה בפסוקי המלכויות. פשוט אומרים שמע ישראל וזהו, ואיפה המלכות העשירית? אמרת, לא אמרת אחד? מה זה אחד? זה ברוך שם כבוד מלכותו, אתה לא צריך להגיד את זה, כי הגעת אל ה... אל ה... אל השמע ישראל אחרי שעברת את כל המדרגות לפני כן. זה כאילו אמרנו ברוך שם כבר קודם. איך אמרנו? אמרנו "ה' ימלוך לעולם ועד", אמרנו "לא הביט אוון ביעקב", "ותרועת מלך בו", עברנו את כל הנביאים ואת כל הכתובים, והנה הגענו בחזרה לשמע ישראל, עכשיו אנחנו יכולים להגיד אותו, לצעוק אותו בלי לחשוש. טוב, בתפילת לחש כן, אתה לא צועק, טוב זה שם, אבל בחזרת הש"ץ אפשר לצעוק. החשיבות של ההבנה הזאת אלינו, התחושה שלי שהיא הרבה יותר מאשר בדורות קודמים. כשעם ישראל יושב בגלות, מפוזר ומפורד בין כל הגויים, האחדות היא סוג של חלום רחוק. חלום רחוק. כמו שארץ ישראל היא חלום רחוק, כמו שתהליך התחייה והגאולה הוא חלום רחוק. יושבים בגלות, יודעים שיש השם אחד, אבל יודעים גם שאנחנו לא שם. המהר"ל בנצח ישראל פרק א' אומר, איך אני יודע שעם ישראל ייגאל? איך אני יודע? כתוב בתורה, כתוב בנביאים, כתוב בחז"ל. אני יודע משם, אבל חוץ מזה אני יודע גם דרך התבוננות במציאות. כי מזה שאני רואה שעם ישראל לא נטמע בין הגויים, הרי כל אומה אחרת שתזרוק אותה, תפזר אותה, היא הולכת לאיבוד. למה עם ישראל... למה עם ישראל לא הולך לאיבוד? כי הפיזור הוא אצלו במקרה, והאחדות היא בעצם. אמר, למה עם ישראל לא נטמע בין הגויים? כי במהותו הוא עם אחד. לכן הוא לא יכול להתערבב שם. אילו זה היה עם רגיל, שהוא פשוט מהשבעים אומות, השר הוחלף, בילבל, אז עכשיו זה לא אותו אחד, לא הפלשתים זה פלשתים ולא המצרים זה מצרים, והתערב... לא משנה, אז השר הקודם עכשיו ניתן שר אחר, שיותר מבין את השפה המצרית הנוכחית, או את הקטארית, או את הטורקית. כל אומה יש לה איזה שר שמבטא את הרוח של האומה הספציפית הזאת. מה אכפת לי אם אתמול זה היה עמון ומחר זה מישהו אחר? לא משנה. אבל ישראל, בעצם, הם אחד. לכן הם לא יכולים להתערבב שם בין הגויים. יכולים פריטים, פרטים יכולים להיטמע, אבל עם ישראל כעם נשאר. אומר המהר"ל, אני רואה את זה ואני מבין שעם ישראל חייב לחזור לארץ, הוא חייב להתאחד, כי זו תכונתו הטבעית. כמו שקבלת התורה, הקדוש ברוך הוא עבר ושאל את כל הגויים. אומר המהר"ל, מה, זה משחק? מה, הוא שאל אותם? הם לא מתאימים לזה. אז חז"ל מתארים שאמרו, אנחנו לא יכולים, אנחנו אוהבים לרצוח, אנחנו אוהבים לגנוב. זה לא במקרה, במהותם הם לא מתאימים. עם ישראל במהותו מתאים. אותו דבר באחדות, עם ישראל מתאים במהותו, ולכן ברור שהוא יחזור לארץ, אומר המהר"ל. ברור שהוא יתאחד, ברור שהוא יפסיק לנדוד ויגיע למקום הקבע שלו, כי כך בנוי העולם, כך בנוי עם ישראל. אז כל שנות הגלות זה היה חלום רחוק. עכשיו מתחילים, מרגישים את האתחלתא. כשמתחילים, מרגישים פתאום את ארץ ישראל במדרגתה כפי שהיא היום. עדיין יש לנו הרבה דברים שהם מדרבנן, כי עדיין לא הגענו לרוב יושביה עליה, בטח לא לכל יושביה עליה, אבל מרגישים את הארץ פתאום. מרגישים את הקץ המגולה, שהפירות צומחים, ושפע חקלאות, והצלחה כלכלית, ו... מרגיש את זה. מרגיש פתאום את כל הגלויות, מכל הגלויות אנחנו מתקבצים. מתחילים להרגיש את האחד של עם ישראל, פתאום זה משהו נוכח, משהו קיים. נכון, יש מעכבים, יש שועלים קטנים מחבלים כרמים. כמה שאתה מנסה לבנות את הכרם מחדש, תמיד יש כל מיני... במציאות הדברים מוגבלים. אנחנו ממשיכים להגיד יום יום ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, אנחנו מקווים שגם כל הדברים האלה שנמדדים באיזה שם יש לך, ואיזה כבוד, ואיזה כיסא, על איזה כיסא אתה יושב במקצת מלכות שזכית לו בפלג, במפלגה הספציפית הזאת שבתוכה אתה יושב, כל תפיסת העולם החלקית הזאת היא באה מתוך רצון של כל אחד ואחד לבטא, להוציא מהכוח אל הפועל את דבר השם באופן שהוא מבין. ויש מעכבים, כי לפעמים שוכחים רגע שאנחנו עם אחד וכל אחד מתחיל למשוך לכיוון שלו, והתחושה היא שרק עוסקים פה בלריב כל היום. וזה, זה מקטין. לא צריך להתבלבל, לא צריך ליפול לשם. צריך לראות איך באמת אנחנו זוכים להופעה של אתחלתא דגאולה, והקדוש ברוך הוא מתחיל להופיע, עם ישראל מתחיל למלוך על כל העולם בכבודו, והתהליך הזה, אנחנו חווים אותו. אנחנו זוכים להיות בדור שבו זה ממש ממש קורה. איפה החלק שלנו בסיפור? כמובן, כל אחד בונה את עם ישראל בדרך שהוא נמצא בה. עכשיו בבית המדרש, בעוד שבועיים בבית המדרש, מחר בצבא, מחרתיים בכל מרחבי העשייה, גם בעולם התורה, גם בעולם המעשה. אבל לאורך כל הדרך חייב לעמוד לנגד עינינו האחד. ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ, להבין שכשאנחנו מאוחדים אנחנו קוראים בשם השם בעוצמה אחרת לגמרי, שלא המלכות ולא הכבוד ולא השם ולא הברכה ואפילו לא נצחיו יכולים לפצות אותה. אז נמשיך לפעול ככה בעולם, נמשיך לקוות שהקדוש ברוך הוא יופיע בעוצמה, עם ברכה, עם שם, עם כבוד ועם מלכות, אבל נזכור כל הזמן שהמדרגה שלנו היא אחד. אנחנו בת מלך. בסוף צריכים לשבת בסעודה ולאכול את המטעמים עצמם, לא למלא את הבטן בציקי קדירה האלה. צריך לטעום מהם קצת, מה לעשות, אחרת יש צער. נו, מה נעשה. אבל להתעסק עם זה כל הזמן זה גנאי. אנחנו לא נגרר לשפת הרחוב שכל הזמן מתעסקת בדבר הזה. אז לכן צריך להבין, הבירור הפנימי חייב להיות, המחלוקות חלק מהדרך. אנשים הולכים בדרך, מתחככים, מה לעשות. גם בין שנים עשר שבטי י-ה הקדושים והטהורים היו מחלוקות על הדרך בעבודת השם, לא רק הבדלי סגנון, הבדלי דרך. זה הגיע גם למקומות מאוד מאוד לא טובים. אבל אנחנו ברוך השם לא שם, אנחנו באמת בתהליך של התאחדות ושל צמיחה, וכל הכאבי בטן הקטנים האלה שנותנים לנו את הקושי, נעשה אותם בחשאי, אבל לנגד עינינו יעמוד האחד כל הזמן, בכל מקום שבו אנחנו. כשאנשים לומדים תורה ואתה שומע את קול התורה בוקע, אתה שומע אותו בוקע מפה, שומע אותו מבני ברק, אתה שומע אותו מירושלים, ואתה שומע אותו מהגלות הרחוקה איפה שהוא, מלייקווד, אתה שומע אותו, וזה אותו קול, זה קול התורה והוא אחד. ובעזרת השם מתוך התורה הזאת ניכנס אל ראש השנה והימים האלה, ניכתב ונחתם כולנו לחיים טובים ולשלום, וכבוד השם יופיע במדרגה הראויה לו, בעוצמה הראויה לו, ונוכל כולנו לומר שמע ישראל השם אלוקינו השם אחד.