בהר הבית אין נזהרים להשתחוות על האבנים ● המספיק לעובדי ה' (חלק 5) | הרב אהרן מתלון

ברור: כל מה שאמרוהו על נפילת פנים, משום שנפילת פנים שתיקנוה בסוף התפלה, כידוע, מתוקנת בהתאם לכוונה הזו, ואין אתה מוצא במנהגי הגלות השתחוויה בצבור אלא נפילת פנים זו בלבד. הנה סוכם אפוא בקצרה, באיזה מצב ראויה השתחוויה, והובאו ראיות על כך. ואשר לכך אם צריך להיזהר בהשתחוויה מבחינת מקום או זמן או מצב אם לאו, אנו אומרים בקיצור החובה על כך, שהמקום נחלק, לפי זה, לשני חלקים: האחד - בית המקדש, והשני - שאר כדור הארץ שמחוץ למקום המקדש: כל מקום שהוא מחוץ [עמ' 39:] למקדש צריך להיזהר בו במצב ההשתחוויה פן יהא על הארץ בלא חוצץ בין המצח והארץ, אם מחצלות קש, שטיח, צעיף וכד', מחשש פן ישתחווה על שיש או רצפה וכד', משום "אבן משכית" שהתורה אסרה להשתחוות עליה, משום שהפסוק אומר: "ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחות עליה", ובבית המקדש אין להיזהר בזה. אמרו ז"ל בספרא: "בארצכם אין אתם משתחוים על האבנים אבל אתם משתחוים על האבנים במקדש", ולשון דברי הימים: "ויכרעו אפים [ארצה] על הרצפה", והיה זה בבית המקדש, ואם אין חוצץ בין הפנים לארץ והטה מעט את המצח הרי זה מותר אפילו חוץ לבית המקדש ואפילו על האבנים. כפי שמתבאר ממעשה רב, שאותו נביא בהמשך. ונראה מהתלמוד שהזהירות בהטיה או החציצה בין המצח לארץ אינה חובה אלא בהשתחוויה שיש בה פישוט ידים ורגלים משום שלגביה נקבעה חובת זהירות. כללו של דבר: כשיש חוצץ בין הפנים ובין הארץ כמחצלות קש, שטיחים וכד', משתחווים במצב הגידול ובמצב התודה בלא הטיה, וזאת בלא התניה בין אם ההשתחוויה בפישוט ידים ורגלים או שלא בפישוט ידים ורגלים. זה מה שצריך לומר בעניין המקום. ואשר לעניין הזמן הנה בשבתות ובמועדים נמנעים מהשתחוויות הבקשה והתחנונים בלבד, משום שממאמרי החכמים ז"ל נראה שיש להימנע מהתחנונים בשבתות וימים טובים בגלל דאבון הלב ודכדוך הנפש שזה מביא,. וכן נמנעים מבכי, והם מסתייעים על כך מדבריו על עזרא: "ויאמר נחמיה הוא הַתִּרְשָׁתָא ועזרא הכהן הסֹפֵר והלוים [עמ' 40.] המבינים את העם לכל העם היום קָדֹש הוא ליי אלהיכם אל תתאבלו ואל תבכו כי בוכים כל העם כשמעם את דברי התורה". ואף כי אין זה מורה אלא על ההימנעות מהפרזה, כפי שאמר: "אל תתאבלו". איך שיהיה, הנה יש בזה עדות וסיוע, ומשום כך נהגו האנשים להשמיט נפילות פנים לאחר התפלה בשבת ויום טוב ומועד וראש חֹדש גם - כן, אולם זאת בהשתחווית הבקשה שיש בה בקשת רחמים ותחינה ורֹך לב, אבל השתחווית הגידול והשתחווית התודה, הנה דינן בשבת ומועד כדינן בזולתן, ושתיהן אף עדיפות ויש להדגישן יותר בשבת ומועד משום שהן "מקראי קדש" והשבת - "קדש ליי", והרי ה' יתע' הבטיחנו על - ידי ישעיה שעבודה זו עוד תֵּרָאה בשבת, ודבריו הם: "והיה מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבוא כל בשר להשתחות לפני אמר יי", וכן נאמר בספר יחזקאל: "והשתחוו עם הארץ פתח השער ההוא בשבתות ובחדשים לפני יי"; הנה התבאר אפוא דבר זה. ואשר למצב הרי שלגבי ההשתחוויה במצב הבקשה נמנעים בה לגבי עשייתה על הפנים בלא הטיה משום מה שאמרו ז"ל: "אין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו אלא אם כן יודע בעצמו שנענה כיהושע וכו'", אולם זאת בהשתחווית הבקשה בלבד משום אָמרם: "אלא אם כן יודע בעצמו שנענה" אולם השתחווית הגידול והשתחווית התודה, הנה אין ראוי שתהיינה אלא כשהמצח מוטל על הארץ בלא הטיה משום שאין לגבי זה איסור ולא חילול שם שמים שחוששים מפניו; ובהשתחווית הבקשה גם - כן, לא אסרו אלא על אדם חשוב אשר הוא, בעיני עצמו ובעיני מי שרואהו, בחזקת מי שנענה, ולכן חוששים פן לא יֵעָנה ויהיה צפוי חילול שם, כפי שנאמר לחוני המעגל, עליו השלום: "אלו שנים כשני אליהו וכו' [עמ' 40:] לא נמצא שם שמים מתחלל על ידיך", וכך אמרו בתלמוד: "אדם חשוב שאני", והירושלמי הוסיף על זה תנאי נוסף והוא שיהא "יחיד מבקש רחמים על צבור כמעשה שהיה" שבו היה יהושע מבקש רחמים על ישראל, אולם צבור אנשים או מי שאינו באופן זה של מחשבה, אין לגביהם איסור: ובכל זאת אם מטים מעט בהשתחווית הבקשה, כפי שקבעו להם האנשים למנהג בנפילות פנים שאחר התפלה, הנה זה מותר ובלבד שתהא הטיה קלה, לא באופן שתהא צורת ההטיה שישכב על צדו או שיהפוך מחצית פניו בהגבהה, כאילו הוא צופה השמיימה כפי שעשו מקצת ממעמידי הפנים, עד כי נתפרסם הדבר בין אומות העולם על השתחווית ישראל ונוצרו עליהם סיפורים בגללה לקיום הבטחותיו יתע': "תשימנו חרפה לשכנינו לעג וקלס לסביבותינו". הנה התבאר אפוא (דבר) זה.