מהי מידת הענווה? | אורחות צדיקים שיעור מס' 13 | הרב אלישע וולפסון
1. אם אדם יתבונן כמה טוב ה' עושה איתו, הוא יחשוב כל הזמן ויחפש מה הוא עוד יכול לעשות כרצון בריא להשיב טובה לקב"ה. אדם לא צריך משהו לא טוב חלילה כדי שיחשוב שהוא כלום. יכול שיהיה לך הכל: כל השפע, כל העשירות וכל החכמה, ועם זה תדע שהכל זה מתנת שמים וחסד גדול. לכן הקב"ה ישמח לפנק אותך כי אתה מכיר בטובתו. אבל אם חלילה לא תזכור, ה' יצטרך להזכיר לך שזה לא שלך. שורש הענווה הוא שלאדם יש טוב ושפע, ולא כשאין לו כלום. 2. אם אדם לא עלינו נופל בהסתר פנים והייסורים מעוררים בו צעקה לקב"ה והבנה שכל מה שהיה עד עכשיו היה חסד ועכשיו הוא זקוק לקב"ה ומזכיר לו כמה הוא קטן – זו ענווה טובה. אבל הענווה היותר משובחת היא שהאדם בטוב וזוכר שהכל זה חסד ה'. 3. לא חכמה להיות עניו מול הרב או מישהו שגדול ממך. החכמה היא להיות עניו מול הילדים שלך, והעובדים שלך זו הענווה האמיתית שאתה באמת לא מחשיב את עצמך לא משנה איך קוראים לך. כשהערכה העצמית של אדם נובעת ממה שאומרים עליו, אבל אם אדם מבין שהוא בעצמו שום דבר והקב"ה מפנק אותו בהמון כוח ועוצמה, הוא יודע ששום דבר לא תלוי בו. 4. העמדה הפנימית הנפשית צריכה להיות: אתה נחשב המון כי אתה בן של מלך. אדם צריך להכיר במעלותיו. מבחינת טהרת עולם, אדם לא צריך להחזיק טובה לעצמו כי מדובר במתנת שמיים.